תמי..

תמוש, הנה שוב, אני קוראת את ההודעות שלך ומהנהנת.. כן. זה בדיוק מה שהרגשתי כשאכלתי רק סלט.. הרגשתי ממש טוב עם עצמי!!. כנ"ל כשאכלתי רק תפוח- הרגשתי כאילו הגעתי לשיא השיאים!.. למרות שגם זה לא היה מספיק טוב בשבילי.. כי באותו היום שתיתי אייס קפה, אז כמה שרציתי לשמוח לא הצלחתי כי אמרתי לעצמי: כן זה ההי טוב רק אם לא הייתי שותה את האייס קפה הזה.. עכשיו, במבט לאחור זה קצת טיפשי.. כי זה בכל זאת רק תפוח.. זאת עדיין הצלחה. בכל מקרה הדיאטה נפסקה. שיגעתי אותך?..גם את עצמי, גם את הגוף שלי, נראה לי. אבל למרות שהדיאטה נפסקה.. אני לא יודעת, אני מרגישה שאם נגיד לא יוצא לי אכול צהריים, כי לא הייתי רעבה נגיד, אני נותנת לעצמי טפיחה על השכם. אתמול בערב למשל, חזרתי לבית ולא הייתי רעבה, ואז אמא שלי אמרה לי שיש סופגניות. אז חשבתי אם לאכול או לא, ואז אחרי איזה חצי שעה כבר לא היה בא לי והלכתי לישון. ואז אמרתי לעצמי: כל הכבוד לך שלא אכלת סופגניה. ואני לא מבינה למה זה קורה לי.. אני הרי כבר לא בדיאטה!!... ועוד משהו, אני מפחדת להגיע עכשיו למצב של הזנחה כמו שהיה פעם,.. כאילו, עכשיו אני במצב כזה שלא אכפת לי איך אני נראית ואני אוכלת מה שבא לי. ואז אני משמינה ומשמינה ומשמינה.. ובסוף, כשאני "מתעוררת" אני מרעיבה את עצמי מאוד.. אני לא רוצה שזה ייקרה שוב.. אני כן רוצה להיות רזה..אבל אני גם רוצה לאכול.. אז אךי משלבים את זה??... ועוד משהו.. חזרתי עכשיו לבית מהחוג תיאטרון.. נכנסתי לחדר של ההורים שלי ואבא לי שכב שם במיטה וראה טלוויוזיה. ולא אמר לי כלום. לא שלום, לא מה נשמע לא איך היה. כלום. אז אמרתי לו: שלום לך. בציניות.. אז הוא ענה לי: שלום. אז שאלתי אותו: התוכנית הזאת בטלוויזיה מעניינת אותך? אז הוא ענה שכן אז שאלתי אותו: ואני? מי יותר מעניינת אותך הטלוויזיה או אני? הוא אמר: למה את לא מעניינת אותי בטח שאת מעניינת אותי. אז אמרתי לו: אתה יודע מאיפה באתי? איך היה לי מאיפה שבאתי? אתה יודע שביום שלישי אני נוסעת לראות את "המלט" בקאמרי? ואז הוא אמר: מה..אני חשבתי שאת בבייביסיטר.. ומה קורה עם החוג? עד מתי זה? אמרתי לו שזה עד סוף השנה, ואז הוא אמר: ואח"כ?.. עכשיו- אמא שלי ואבא שלי בריב כבר הרבה זמן.. אז היא אמרה לי וכאילו מכוון אליו: תגידי לו שכשהוא יתחיל לשלם לך את זה את תמשיכי גם שנה הבאה! ואז הם התחילו לריב ולהתווכח, ואבא שלי ביקש ממני לצאת מהחדר.. ורק שמעתי אותם רבים..וכל החרא הזה שהם היו בריב פתאום עלה..ואז היא אמרה לו שיעזוב את הבית וישכיר לו דירה.. והכל בגללי את מבינה??? למה הייתי צריכה להגיד לו את זה??? למה הייתי צריכה לפתוח את הנושא הזה בכלל?? מה אכפת לי אם הוא מתעניין בי או לא? אני מסתדרת גם ככה! למה אמרתי לו את זהה??? עד שאני מנסה לעשות משהו.... היית מזה מאושרת עד לפני כמה דקות.. הלך לי ממש טוב היום בחוג תיאטרון.. הבמאי אהב את מה שעשיתי.. עכשיו זה נעלם.. בקשר אלייך.. וואוווווווווווווווווו! עברת תהליך ממש ארוך וקשה.. איך הצלחחחחתתתתתתת???????? ואיך עמדת בהכל??? ממש כל הכבודדדדדדדדדדד לךךךךךך:-)ועוד את רק בת 19... וחברות שלך.. כל הכבוד להן!! שעזרו לך.. אבל לא הבנתי משהו- את רצית להיות רזה?? את היית בכלל שמנה?.. הסיפור עם אבא שלך נורא..מה אתכם עכשיו אתם מדברים?? הכל טוב בינכם?... טוב אני מקווה שיהיה טובבב... אוףףףף למה פתחתי את הפה למהה???? אגב, מצטעתר שלא כתבתי הרבה זמן.. שבוע טוב, **חמודה**

מותק , אז כמה דברים על ההודעה שלך . את רק מוכיחה לעצמך כל הזמן , כמה שהרצון הזה להרזות ולהזיק לעצמך קיים . אני כל כך מבינה את ההרגשה שאת מדברת עליה ... את האמת , אני לא אשקר לך . גם היום , אחרי שאני כבר ממש עשיתי דרך ארוכה ויפה ומודעת על הה"א שלי . אחרי שאני הפסקתי עם ההרעבות , הבולמוסים , ההקאות והספורט הקיצוני ... יש לי מקרים שאת יודעת , לא יוצא לאכול . מכל הסיבות שבעולם . הייתי כל היום עסוקה , לא שמתי לב , לא הספקתי לאכול והזנחתי ... מפספסים ארוחה בבוקר של יום שבת /שישי אם לילה לפני כן יצאתי ואני קמה מאוחר יותר . בכל אופן זה קורה , לא הרבה , אבל קורה . ועדיין יש לי את היצר הזה "לטפוח לי על השכם" כשזה קורה . אבל אז מתחיל המאבק הפנימי הזה שאני שמחה שהוא קורה . כי ברגע שאני מזהה שאני נמשכת שוב לרצון הזה של "דילוג ארוחות" , להתחיל להוריד את כמות האוכל שאני אוכלת , אם אכלתי יותר מידי לדעתי אז זה בא על חשבון משהו אחר וכו' ... אני קולטת שמשהו שם לא ממש בסדר . ואני עוצרת את עצמי . אני מונעת ממני לעשות שוב שטויות . אז מה אני שוב אתחיל בדיאטה , שוב אדלג על ארוחות כי הרגשה אחרי זה כל כך טובה ? ממש לא ... אני מעדיפה לקבל את הסיפוקים שלי ממקומות יותר נחמדים מותק :) בואי נקרא לזה היי טבעי . לא מלהזיק לעצמך . עשיתי את זה מספיק בעבר , וכן זה מאוד מושך אותי גם היום . אבל אני מנסה להימנע כמה שיותר ממקרים כאלה כדיי לא להגיע למצב שוואלה אני שוב בתוך המערבולת הזאת . אני באמת מציעה לך לנסות לעשות את מה שאני עושה . לאכול מאוזן . לא לנסות לוותר על ארוחות . להפך . להימנע מזה כמה שיותר . להימנע מכל מצב כזה . ללכת לישון בלי ארוחת ערב זה לא ממש נכון ... מה גם שאת קמה סביר להניח יותר רעבה . הגוף שלך מוריד את חילוף החומרים שלך ויש לך ירידה ברמות סוכר שיכולות להתבטא בכאבי ראש , סחרחורות , והתעלפויות . זה לא נחמד קיצר . מניסיון . שוב . את באמת משגעת את הגוף שלך . ואת מודעת לזה . חבל . תמנעי מזה כמה שיותר . המקרה עם אבא שלך . מותק תקשיבי , בתור אחת שהייתה כל כך הרבה פעמים במצב שהיא תקועה בין ההורים שלה , ועוד יותר גרוע - אבא שלה מטיח בה האשמות על מעשים שלו ... אני באמת מבינה אותך . לי לקח המון זמן להבין שזאת לא רק אשמתי . שיש חלק נכבד שמוטל עליו . ושהוא יגיד מה שבא לו - הוא אדם מבוגר ומה שהוא עושה זה פשוט לא נכון . לא מטילים את האחריות על המעשים שלך על אחרים . בטח שלא על ילד ... תקשיבי לי - אני יודעת שאת מרגישה אשמה שבכלל פתחת את הנושא . אבל מותק קחי את זה בצורה שדבר כזה , לרוב לא ממש קשור אלינו . אם אמא שלך ואבא שלך במצב לא משהו , אני מצטערת לשמוע . אבל זאת לא אשמתך . הם המבוגרים והם צריכים לקחת אחריות על המעשים שלהם . אנחנו כילדים , לפעמים נוטים ליטול את האשמה עלינו כי אנחנו לא ממש יכולים להבין . אבל שוב , תנסי לא להטמיע מחשבות כאלה על עצמך . זה רק מעצים את ההרס העצמי . כפי שהבנת מהסיפור שלי . זה רק גורם לך להרגיש חרא עם עצמך . שאת לא שווה כלום . שאת עשית משהו רע . וזה לא ככה . את לא האשמה כאן . אצלי כמה שאני אגיד שזה לא נכון ,שהוא אשם , שהוא האחראי .... כל מה שיגידו לי אי פעם . תמיד אני אשאר עם המחשבה הזאת שזאת אשמתי . כי הוא עשה לי מעין שטיפת מוח פסיכולוגית בכדיי להסיר ממנו אשמה . חרא . כן . אבל מה לעשות שאני נדפקתי מכל זה . כי אני הטמעתי את כל הלכלוך שהוא הטמיע לי בראש . אז אני מנסה לעבוד על עצמי כמה שיותר כדיי לא להדרדר שוב . מנסה לבנות את עצמי מחדש . עם כל הקושי . לשאלתך - אני מדברת עם אבא שלי . יש לנו תקופות שאחרי ריב ענקי , אני לא מדברת איתו , הוא לא מדבר איתי ואחרי כמה זמן מנסה לפנות אליי ולהעביר את זה כאילו כלום לא קרה . בלי הסברים , בלי התנצלויות , בלי סגירת מעגל ...כלום . אני כבר כל כך התרגלתי שזה מה שקורה , שאני עונה לו . ואז שוב אנחנו מדברים . מה זה מדברים . זה לא שיחות נפש על החיים ומה שקורה איתי ואיתו . ממש לא . אנחנו לא נגיע בחיים למצב כזה שנסכים על היחסים שלנו . אבל יותר שיחות חולין , של דברים סטייל " קניתי לך את היוגורט שרצית ..." . :) מתי מתחילה הסדרה הזאת בטלביזיה ... וכמובן מה שהכי מעצבן אותי - הוא יודע שאין לו מילה עליי , ומה שהוא יגיד אני לרוב אעשה את ההפך רק כדיי לעצבן אותו . אז העניין עם האוטו . הסיטואציה הבאה מתרחשת כל ערב שאני יוצאת עם האוטו : " אבא תביא לי את המפתחות של האוטו ." " לאן את הולכת ...?" . "מה אכפת לך ?! " . "אז אין אוטו " . " אני יוצאת עם חברים " . "לאן ?..." "לא יודעת . אין לי כוח לחקירות האלה! לא רוצה להביא לי את האוטו , לא צריך . אני לא נותנת לך שום דין וחשבון . לא צריכה טובות ממך ..." ואז הוא מתקפל , יודע שאני צודקת : "טוב בסדר בסדר ... אמא יודעת לאן את הולכת ?..." . את מבינה ? פתאום כשאני לא ילדה קטנה הוא מרגיש צורך להתחיל לחנך אותי ... וזה מוציא אותי מדעתי . פשוט צביעות . זה בערך השיחה הכי ארוכה שיש לנו . הוא מוציא לי את המיץ כשהוא יודע שיש לו משהו שאני רוצה . משהו שאני צריכה .רק כדיי להרגיש שאני צריכה אותו ... ואני אומרת לו את זה - מנפצת לו את המיתוס שזה ככה ... את יודעת כמה פעמים עשיתי לו דווקא , אחרי שרבתי איתו , הוא חשב שאני אבוא לדבר איתו רק כי אני צריכה לצאת עם האוטו . ואני בכונה לא אמרתי לו כלום - שיבין שלא אכפת לי על העקרונות שלי אני לא מוותרת . אני יוצאת בלי להגיד לו משהו - זה מחרפן אותו . אני יודעת את זה . כי אמא שלי אומרת לי את זה אחרי כן . ואני מקבלת מזה סיפוק . שיסבול קצת . מגיע לו ... סוג של סדיסטיות אני יודעת . :) את מבינה - עד היום אני נוטרת לו טינה . על כל ההתנהגות שלו . ואני אמשיך לעשות לו את זה . המצב איתו מסובך - לא יכולה איתו ולא יכולה בלעדיו . כל פעם שלא דיברנו במשך תקופות . הייתי מרגישה יותר רע . כשאני מדברת איתו אני רבה איתו ואז שוב אני מרגישה רע . זה כאילו שכל מה שאני לא אעשה אני עדיין ארגיש רע . לא יודעת למה זה ... אז אני מנסה לפחות להפוך את המצב לנסבל בערך . לא ממש שמה עליו . אמא שלי היא זאת שאני נותנת לה מתוך כבוד הסברים כדיי לא להדאיג אותה . אבל בסך הכול - אני לא ממש מצפה מהם להתחיל להכתיב לי מה לעשות בגיל כזה . אני עברתי מספיק דברים והם לא היו שם כדיי לעצור אותי . אז למה עכשיו ? כשאני לא צריכה את הריסון שלהם ? ואני מספיק אחראית לעצמי ? (בערך ... :) ) בנוגע לה"א שלי . אז איך הצלחתי ? איך עמדתי בהכול ? ואיך הייתי אז ? טוב שוב אמרתי לך שזה לא היה קל . וזה עד עכשיו לא קל . אני עדיין אומרת לך , אפילו בהודעה כאן שאני נאבקת במחלה כדיי לא לחזור למקום הזה . עושים את זה "לאט ובזהירות" . עם הרבה סבלנות . הרבה תמיכה . והרבה אמונה שאם מתמידים מצליחים . זה נטו - עבודה עצמית . לדעתי . חברים עזרו ותמכו והסבירו ודיברו . אבל למעשה אני זאת שבחרתי להקשיב באמת ולנסות . וזה עושה את כל ההבדל . כי לקח לי זמן להטמיע ולהבין שהדרך שלי היא שגוייה . לפעמים - בהתחלה , דיבורים היו מבחינתי סתם . עד שהחלטתי באמת להציב לי מטרה ולעמוד מאחורייה . לצאת מכל המערבולת הזאת שהכנסתי את עצמי אלייה . ולנסות . רק לנסות . אז הצלחתי ונפלתי ושוב פעם הצלחתי ושוב פעם נפלתי ... וככה במשך הרבה זמן . עד שהצלחתי להתחזק לגמרי . וזה כוח ההתמדה והרצון . איך הייתי אז ? לדעתי הייתי בסדר . לא משהו מעבר לנורמלי . לא הייתי מאוד רזה וגם לא ממש שמנה . בגלל שאני גבוהה אני נראיתי גם יותר גדולה לגילי , ואולי ההשוואות האלה שהייתי עושה עם חברות שיותר נמוכות ממני , תרמו לכל העניין . בגלל זה אני יודעת שלהשוואות אין מקום ... כל אדם הוא שונה . ולכל אחד יש פרמטרים אחרים . תסכימי איתי שאני 1.74 לא אמורה לשקול כמו חברה שלי ש1.60 . נכון ? אם אני אשקול כמו חברה נורמלית שלי - נגיד 45 קילו . שזה סביר למישהי בגובה הזה ... אז אני כבר אחשב על גבול התת משקל . או תת משקל ... מה גם שמכלתחילה משקל כזה הוא נמוך ואת נחשבת רזה . את מבינה ? אני יודעת היום שאני צריכה להיות פרמטר עבור עצמי . וכל עוד אני בטווח הנורמה . זה בסדר . והיום אני שוקלת יותר ממה שהייתי לפני 4-5 שנים . אבל זה ברור לי ... כי אז המשקל שלי היה בנוי על תזונה לא נכונה . ואני מעדיפה להיות כמו שאני היום, ולהרגיש יותר טוב עם עצמי , ולא להרוס את עצמי בשביל עוד 3-4 קילו ... אני יכולה להנות מהחיים ולא לזרוק אותם לפח בשביל עוד קילו , 2 שירדתי או עליתי . ועובדה שלא משנה מה - פידבקים טובים תמיד יהיו . וככל שאת מראה שאת דואגת לעצמך ואוהבת את עצמך ככה הם יגברו . ועובדה אני רואה את זה בשנים האלה דווקא . ביטחון מושך אנשים מותק ... כמה פעמים אני עוד אגיד את זה . ואני באמת עשיתי עבודה רצינית על עניין הביטחון שלי . הדימוי העצמי גם כן . אבל יש לי עוד עבודה רבה גם כן שם . אני לא יכולה הלגיד שאני מרוצה מאיך שאני נראית . אני לא אוהבת את עצמי לצערי ואני מודה בזה בפה מלא . אני תמיד ארצה לשנות משהו חיצוני אצלי . אבל אני יודעת שזה הגיון לא בריא ומוטעה . ואולי פעם אני אצליח להבין אנשים שאומרים לי שאני נראית טוב . אולי פעם אני לא ארגיש שהם משקרים או סתם אומרים . אולי פעם הבאה שיקרה לי מצב דומה כמו מה שסיפרתי לך שקרה - אני לא אגיב בכזאת סקפטיות וארצה להבין מה המניעים שלו להגיד דבר כזה . ( דרך אגב עד היום אני לא מבינה את זה ... זה הפעם היחידה שאני לא יכולה למצוא תירוץ למחמאות של אנשים על איך שאני נראית ... אין לי תירוץ ) . אבל כן , למרות הכול אני מעריכה את עצמי יותר מבעבר . אבל תמיד יש מקום לשיפור . ולזה אני שואפת - לאהבה ואמונה עצמית מלאה . אני יודעת שמשם אני על הסוס מותק ... מותק , שיהיה לך סופ"ש מדהים . אני כאן . דברי איתי לכל דבר שאת צריכה . אוהבת אותך . אל תרגישי רע - צאי לבלות . :) זה מה שאני מציעה לכולם לעשות . נשיקות בובה . הכול יסתדר . תאמיני לי . תמי

על מה שאמרת על הדילוג ארוחות.. שמתחיל אצלך מאבק פנימי.. זה טוב ויפה- אבל אצלי זה לא קורה. ואיך אני מאזנת את הארוחות שלי?? ואיך אני מפסיקה לחשוב על קלוריות ומשקל אפילו כשאני לא בדיאטהה??? אתמול אכלתי סופגניה וחשבתי לעצמי וואי כמה סופגניה משמינה..וואי כמה קלוריות יש בה. למרות שאני לא בדיאטה!! או שאתמול, היה לי יום ממש לחוץ, אז באתי בצהריים הביתה הכנתי שיעורים ותוך כדי השיעורים אכלתי שוקולד.. ארוחת צהריים כבר לא היה לי זמן לאכול..ורצתי מפה לשם ככה שיצא לי לאכול רק בשעה 11 בלילה. אז חשבתי לעצמי: וואי יופי לא אכלתי כל היום.. אבל חבל שאכלתי את השוקולד הזה בצהריים. את מבינה?? כאילו גם כשאני לא בדיאטה אני חושבת על זה..!. ועוד משהו, על הבנות המקובלות בשכבה שלי?.. אמנם רובן מלאות אבל רובן עושות דיאטה!.. כמעט כולן.. בקשר לאבא ואמא שלי, אז- כמובן, ידעתי שתגידי שזאת לא אשמתי, אבל זהו שזאת כן. אם לא הייתי מדברת על זה איתו בכלל כל זה לא היה קורה. ודי, אני כבר צריכה להפסיק לנסות. כי זה כבר לא משנה..אני פשוט לא ידבר איתו וזהו. היום בבוקר ביקשתי ממנו כסף והוא אמר ליל קחת מהמעיל שלו, ולא מצאתי אז הוא קם וצעק עליי. ונפגעתי ממנו כי אני לא רגילה שהוא צועק עליי, ועוד על מה? אז החלטתי שאני לא ידבר איתו. אין על מתי ואין לי על מה גם ככה. בפעמים שבהם הוא רואה אותי הוא בכלל לא מתעניין בי, או באיך עבר עליי היום. אז זה לא משנה לי אם אני לא ידבר איתו זה לא מפריע לי. זה פשוט כואב לי כי פעם אנחנו היינו ממש קרובים..אמרתי לך, זה הגיע למצב שהעדפתי אותו על פני אמא שלי. אתמול אחרי שכתבתי לך כמעט בכיתי, וכשנכנסתי לחדר של ההורים שלי לקחת משהו אז הוא שאל אותי: למה את בוכה? אמרתי לו שאני לא בוכה אז הוא אמר: העיניים שלך כאלה נוצצות אז עניתי לו שזה בגלל שאני עייפה. פעם, הוא היה מרגיש את המצברוח שלי דרך הטלפון. יום אחד הוא התקשר ושאל מה שלומי והיייתי מזה עצובה לא זוכרת על מה.. אבל כשעניתי לו דיברתי ממש בשימחה. ואז הוא שאל אותי: מה קרה? אמרתי לו: כלום למה? אז הוא אמר: כן, קרה לך משהו אני יודע, אני שומע. אני מרגיש שקרה לך משהו. את מבינה?.. אבל אולי את צודקת.. אולי זה בגלל שהתבגרתי.. אניי פחות "ילדה של אבא". חבל. בקשר לאבא שלך.. וואי.. זה ממש עצוב.. כמו שאת רואה אני עצובה על המצב שלי עם אבא שלי. המצב שלכם ממש רע. דיברתם על הכל פעם??...כאילו.. הוא יודע שההפרעה וההרס עצמי זה דיי בגללו?.. ואת עדיין נוטרת לו?... הוא ביקש סליחה או משהו?.. ניסה לדבר איתך? וזה לא חסר לך הדמות של האבא בחיים?..אני מתכוונת, כאילו יש לך אבא אבל את הקירבה.. זה לא חסר לך?.. כי לי זה ממש חסר. בקשר לה"א שלך.. וואו. זה מזה יפה שצלחת לצאת מזה ככהה בגבורה.. כי זה לא קל ובכל זאת העזת להתמודד עם זה. אבל איך הבנת שיש לך משהו? כי אני יודעת שבהתחלה הכל זה הכחשה ולראות את האמת זה גם חלק מההתמודדות.. ואיך גילית על חברות שלך שיש להן ה"א?? ואף אחת מהחברות לא חשבה לבקש עזרה..? כולכן עשיתן תחרות?? תחרות לא בריאה.. בכל מקרה, איך המשפחה שלך קיבלה את זה?? הם עזרו לך להתמודד?? ואבא שלך?? ויש לך אחים\אחיות שסיפרת להם את זה?.. או לאמא שלך סיפרת? ואיך בכלל?? חחחחחחחח בטח התחרפנת מהשאלות שלי.. סורי אני מתעניינת.. תמוש, שתהיה לך שבת שלום ושבוע טוב אוהבת אותך המוןןןןןן **חמודה**

ב"ה אני שמחה שאת כותבת גם אם את לא פונה אלי או אל דין דין ישירות אני חושבת שזה חשוב ואני שמחה שאת עושה את זה.... אני חושבת שזה עושה לך משהו טוב ולפחות את משתפת וזה המון... המון טוב ושיהיה שבוע נפלא....אוהבת :-)