בנות יקרות

שלום רב לכולם, אני רוצה לספר לכם סיפור קטן, ממש מהחיים (במקרה שלי) כיום אני בת 21, כבר 6 שנים סובלת מהפרעת האכילה שנקראת בולימיה נרבוזה. מגיל 14 התחלתי לסבול מהשמנה קיצונית ביותר, אשר ליוותה אותי עד לצבא למעשה.עניין ההשמנה הסתיים, אך איתו הסתיימו גם האושר, הבריאות, החיות שהיתה בי והרצון בכלל לחיות. אף פעם לא הנחתי למחלה הארורה לעצור בעדי, ההיפך הוא הנכון, סיימתי את לימודיי בתיכון בהצלחה רבה (למרות שביליתי את מחצית זמני בהקאות בשירותים בין סיכום לסיכום לבגרות), וכמו כן גם את הצבא עברתי בשלום ובהצלחה, וכיום אני לקראת לימודים גבוהים. נכון, אני ממשיכה בתלם ובחיים ועושה כל מה שצריך לעשות כי פשוט צריך! אבל בתוך תוכי אני יודע דבר אחד- אני לא שלמה עם עצמי. אני חייבת לציין שמאז שפיתחתי את הפרעת האכילה ירדתי 40 קילוגרם, אני לא שמנה היום, אני קצת מלאה אך בכל זאת אני מלאת מחזרים, ולמרבה הפלא (דרך אגב רק בעיניי זה פלא) אנשים אומרים לי שאני נראית רגילה לחלוטין. צר לי שהראש שלי חושב בצורה מעוותת כזאת, ולפעמים אני חושבת לעצמי, למה את מענה את עצמך בצורה כזאת? מה את מנסה להוכיח? והתשובה היא שפשוט כלום, זאת הפכה להיות אובססיה חסרת טעם לחלוטין שגורמת לי סבל נוראי. אני מציעה לכל הבנות אשר סובלות מהתסמונת הנפוצה הזאת להתחיל להירגע, להתחיל לחיות, לאהוב את עצמכן (זה מה שהייתי מאחלת לעצמי יותר מכל!) ולהפסיק להתעסק בזוטות. מזה חצי שנה שאינני מקיאה, אין לי מושג איך זה קרה אבל אני גאה בעצמי ואני הרבה יותר מאושרת . נכון, נוספו לי עוד 2 קילוגרמים, אבל יש לי חיוך על הפנים. המון בריאות ושמחת חיים לכולכן!!

את כל כך צודקת..התסמינים של המחלה הזו אינם נראים כלפי חוץ במיוחד לחולות בבולמיה..אנורקסיה אפשר לזהות לפחות בשלבים המתקדמים של המחלה..אבל בולמיה אפילו יש עמידה בטווח הנורמה של המשקל..ובגלל זה קשה לזהותה אצל מישהו אחר! איני יודעת איך קרה לך הפלא הנפלא הזה והאמת? זה אחד ל...מי יודע כמה! אבל כייף לך אומנם הרבה שנים עברו והצלחת לתפקד כריל מה שאני לא אל חצי שנה לגמרי לא לעשות את זה זה נהדר..כנראה שבאיזשהוא מקום השלמת עם עצמך כמו שאת..ןואין רע בזה אנחנו בנות אדם.. מאחלת לך הצלחה בהמשך..המון כוח הבאת לי שמחה אמיתית.. ערב נפלא דינדין

ב"ה אולי זה יהיה סוג של מסר אני מניחה שאת כבר בדקת עם עצמך מה עושים במצב הזה מה לא ובכל זאת את מוצאת את עצמך במצב שבו המחלה היא מה שהיה פעם הקול "האני" שלך ואני לא כל כך בטוחה שאת יודעת היכן קולך באמת הקול שלנו אנטואיציה או איך שתבחרי לקרוא לזה הוא בדכ מה ששומר עלינו ואם משהו משתבש ואת מפסיקה לזהות אותו זה אומר שאת מן הסתם לא בחיבור עם עצמך עם הרצונות שלך היכולות שלך האכויות שלך. ברור שהמחלה כמו שדין דין יודעת כמו שכולן פה יודעות תעשה הכל כדי להפיל אותך שוב ושוב. זה למען האמת לא חדש. למעשה כל אחת פה יכולה להיות פסיכולוגית. לכתוב ספר פסיכולוגיה.היא יודעת הכל אודות הנפש וזו גם המפלה הכי גדולה שלנו כי כאילו הכל מובן ואז נשאלת השאלה אם הכל ידוע לנו אז למה הכל דפוק. העבודה שלנו היא לא החוכמה ולא הפרטים ולא המודעות. העבודה שלנו היא להתנגד לחולשות שלנו. מה זה אומר? אם את מרגישה שאת רוצה לבלוס כי המחלה מדברת אז את לומדת לזהות שזה רגע שמשהו חזק ממך רוצה להפיל אותך ואז את לוקחת את הכוח לידיים שלך ואומרת סטופ אני לא הולכת ועושה את זה. אני עוצרת. אני כרגע לא מתעסקת עם אוכל. אני מחכה להרגע ורק אחרי שאני נרגעת רק אז אם אני רעבה אני אוכלת כי הסבירות שהחלה תדבר ברוגע היא כלושה ושם יש לך בחירה. אלה רגעים שיש בהם בחירה אם את מרגישה שאת נופלת. אל תשאבי אחרי זה פשוט תניחי לזה אפילו אם זה אומר לא לאכול. אבל לא תנאי להרגע שעה ואז לאכול סב יר להניח שתרצי הרבה פחות לאכול מאותם רגעים שהכל נובע מתוך סערה רגשית מה לעשות ברגעים של המתנה? כתבי .. עבודה כלשהי.. אולי לדבר עם חברה.. אולי הליכה.... יש הרבה דרכים להעביר את השעה הזאת ואני יכולה לומר לך שברמת הגרף הטירוף לא נשאר באותה עוצמה כל הזמן הוא הולך ופוחת על אחת כמה וכמה אם את נרגעת... בכל אופן זו בגדר המלצה... המון אהבה אני