התוכנית של דנה וייס

וואו אני ממש כועסת, היא הוציאה את זה מכל הקשר... עשו את זה כל כך שיטחי... אני לא חושבת שאני כזו שיטחית, אף פעם לא רציתי להיות דוגמנית ואני גם לא רוצה! לא ככה כמו שהן, וכן הן מכעיסות אותי כי הן כל כך שיטחיות בכל אופן... אנורקסיה היא לא רק סביב השיטחיות החיצונית, יש המון דברים גם מעבר לזה... הפיסכולוגית שלי אומרת שזה צורת החיים שלי, הביטוי ההתנהגות, אמצעי התקשורת... אוקיי... אבל זו לא השיטחיות המפגרת שהראו שם!!! ואולי כן אני קצת דפוקה כי אני רוצה לחיות ככה, אבל באמת טוב לי כרגע איך שאני :( סליחה על ההתבטאות!!! הייתי חייבת לפרוק את זה קצת... שיהיה לילה שקט לכולם!

ב"ה אולי דוגמניות שטחיות.. אולי לא סליחה אם אני פוגעת במישהו אבל לפעמים נדמה לי שהן נהינות מזה ואני שואלת למה? למה? כי הן מטומטמות? כי הן באמת שטחיות? למה אתן שם? אם אתן כל כך סובולות אם כל כך לא טוב לכן...למה? כי זה יפה? כי זה מה שהחברה רוצה? מי אמר לכן לשתף עם זה פעולה? את יכולה להיות יפה... מטופחת.... למהאת מכניסה את עצמך לעמדה של תחרות והשוואה כדי לפגוע באחרת את פוגעת בעצמך. אני לא מאמינה שיש דוגמנית שנהינית מזה אני רואה דוגמניות ברחוב הן משפילות מבט אז למה המבט המושפל? הפרעת אכילה היא לא שטחית היא למעשה לא קשורה באכילה או בגוף. הפרעת אכילה היא של כולם כולם עם הפרעת אכילה. אף אחד כבר לא אוהב את עצמו כולם רוצים לשנות את עצמם ראי מהצד מרפאות אריאל פה בדוקטורס אז בשביל מה תכנית טלויזיה? כי מה? ואז להמשיך לפרסם... לתת לזה דרור.. אנחנו אוהבים לדבר מעשים עוד לא ראיתי ראיתי הרבה שמתו מזה הכרתי אז בשביל מה? בשביל ריטינג? בשביל הפרסומות שבאמצע שגם הן גדושות במסרים על השחטה עצמית בשביל מה?< בשביל לומר שעשיתם ברחוב אתם כל כך מנוכרים אחד מהשני אז מה הקטע? זה לא יעצבן אבל לא אכפת לי אם זה מעצבן ואם זה מקומם סימן שזה נכון

וואו אני שמחה על התשובה שלך.. כמה פחדתי לכתוב את זה פה, כי לא ידעתי לאיזה תגובות לצפות מאנשים.. אני שמחה קיבלתי תגובה טובה... אני כועסת שכל פלוצית, סליחה על הביטוי, מתיימרת להיות אנורקסית, כאילו זה הפך לטרנד אופנתי שכזה... וזה סובב רק שיטחיות... היא יודעת מראש שהיא הולכת להיות כזו היא רוצה להיות כזו... כשאני נכנסתי לתוך כל החרא הזה, לא ידעתי שיש מצב שבעולם, שאני כזו אחת מהם... באמת שלא!!! חשבתי הכל בסדר איתי וככה אני מתנהגת... והיום כל פעם מחדש אני מגלה עוד ועוד תסביכים שהובילו אותי למצב הזה... אני באמת חייבת להגיד, המחלה הזו היא לא סתם.. היא באמת דבר חזק, היא לא שיטחית.. היא הרבה יותר חזקה ממה שנראה... אני חייה איתה כבר 3 שנים בערך... וזה קשה מאוד... גם היום שאני מבינה את הדברים הרבה יותר טוב.. לפחות יהיה לי על מה לדבר עכשיו עם הפסיכולוגית שלי :)