זוכרים אותי? יש חדש...

טוב, אחרי מלחמה של תשעה חודשים עם תחושת הכשלון בצבא, החלטתי שזהו. אלך לטיפול. אגמור עם הצבא הזה שרק עשה לי רע. שרק ירדתי לשפלים חדשים בגללו, שלא יכולתי לעשות מה שבאמת רציתי, ויכלתי לעשות כל כך הרבה!! אבל אני פשוט שבר כלי. אז אני הולכת להפרד מהצבא כידידים. מקווה שזה יקרה מהר ולא ימרחו אותי הרבה, כי אני כבר באמת מדימיינת את מודעת האבל שלי והכותרת בעיתון. אולי אז מישהו יבין את אשר סבלתי.

ב"ה שמחה על ההחלטה שלך וכמו שהשנה אוטוטו נכנסת לה מקווה שזו דרך חדשה עבורך. עם המון פרחים מלבלבים שהם יהיו שיא לכל מה שאת מוכנה לעשות למען ההחלמה שלך. המון אהבה יפה שלי מחזיקה לך אצבעות

את יודעת, זה די אירוני.. בדיוק אני מדברת עם הקב''ן שלי היום והוא אומר לי עד כמה הוא גאה בי על זה שאני אשכרא מצליחה לסיים את הצבא המחורבן הזה ושהוא, בתכלס לא היה מאמין. עברתי תקופות לא קלות בצבא בכלל. ואני, בדיוק כמוך, בכיתי לו כמו ילדה קטנה "יש לי כ''כ הרבה כישרון, כ''כ הרבה מטרות על שאני הצבתי לעצמי ולא עמדתי באחת! לא מיציתי את עצמי, לא הגעתי לכלום, זה רק גרם לי להרגיש קטנה ולא מוצלחת!". ואז הוא עצר רגע, נשם, חייך חיוך מטופש כזה. אני מסתכלת עליו במבט חסר אונים של: "היייי! אני בוכה פה את הנשמה שלי! ואתה מחייך לך?" ואז, הוא אמר לי:"תגידי, את לא קשה עם עצמך מידיי? למה את מלקה את עצמך, במקום להסתכל על הצד היפה פה? את כבר עם רגל וגוף בחוץ! את מסיימת את השירות שלך אחרי שהתייאשת לא מספר פעמים. אולי הצבא לא היה בשבילך תמורה מקצועית או מלווה בקורסי העשרה, אבל התקופה ה"ארורה הזאת" למדה אותך שיעור ואף שניים על החיים האלה- על עצמך. תראי, את מודעת למחלה שלך ויש בך רצון ענקי להשתחרר ולהחלים ואני רואה מזה רק טוב. והוא חייך שוב ואמר: צאי מהלחץ! לאן את ממהרת? יש לך את כל החיים לפנייך את רק בת 20. למה את חייבת להספיק את הכל כאן ועכשיו?!". החיים האלו רוצים ללמד אותך שיעורים מאוד חשובים, לפעמים אפילו יותר חשובים מההשכלה וניפוח האי. קיו שלך. תהי קשובה לעצמך ופקוחה לסימנים שנותנים לך. ובלי לחץ. תנשמי.......

את מתקשה עם הצבא בשל סיבה מסויימת. אני לא יודעת מה התפקיד שלך או אם עברת אוט לא עברת קורסים, מה החברים שלך עושים בצבא וכו'. את החלטת להתמודד בצורה מסויימת. את משרתת במקום מסויים. צר לי, אבל גם בין שתי בנות אשר חוות הפרעות אכילה בצירוף שירות צבאי בלתי מספק יש קויי שוני רבים. אני לא רואה הרבה דמיון המקרה שלי למקרים של חברות טובות שלי שיש להן הפרעות אכילה. אני לא רואה הרבה דמיון בין חברים שלי שסובלים בצבא לביני. ואני מצטערת, יכול להיות שלמדת הרבה בצבא, והתחשלת, וכל הכבוד לך- כל הכבוד על שלקחת החלטה לסיים את הצבא כמו גדולה. אני לא חושבת שהתרומה שלי בצבא משמעותית לי- אולי לצבא כן, אבל למדינה אוכל לתרום יותר. גם לאנשים עם תפקיד טוב בצבא יש בעיות. מה לעשות- ככה זה. ואם אני הגעתי למסקנה שבמשך 9 חודשים אני הוכלת בקו ליניארי למטה ולא באשמת המערכת- אלא באשמתי- כנראה יש כאן בעיה. ואני הולכת לטפל בעצמי. בלי עול של מערכת שמקטינה אותי. אני אלך לשירות לאומי ואעשה שם חיל. נפגש בראשות הממשלה. אם אבריא...