כמעט מרימה ידים....

שלום אני בחורה בת 24,בעברי הייתי ילדה שמנה עד שכמעט לקראת כיתה י"ב אישפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית בתל השומר והחלטתי לקחת את עצמי בידיי. לאחר מ"ס שנים החלטתי שאני מתעללת בעצמי כי הייתי לבד ולא היתה לי מערכת יחסים וחשבתי אשם אני אהיה רזה יהיה לי גבר בחיים ירדתי הרבה,בטיול ארוך במזרח כשנה ירדתי המון,הגוף שלי נראה די בסדר אבל אני עדין נמצאת במחשבה הזו שאני שמנה (52 והגובה שלי 1.63), ואני לא אוכלת מלא דברים רק מהפחד שאני אשמין וזה נמאס לי אני נמצאת באובססביות של ספורט ואם אני מפספסת יום אני עצבנית,ולעיתים גם מגיעה למצבי בכי.בן זוגי מאוד אוהב איך שאני נראית והוא מחדיר לי כל הזמן לראש שאני נראית טוב ושאני יפה ולא צריכה לרזות,אני למשל יכולה לקנות מכנס במידה 38 ולחשוב שאני שמנה,אנחנו עומדים להתחתן עוד שנה בעז"ה ואני לא רוצה להיות בדכאונות מזה אנא אם ביכולתכן לעזור אשמח...לפני שאתמוטט. שבוע טוב אורית.

ב"ה נשמע מאוד עצוב לצערי הרב אין שום דרכי קיצור ולא תוכלי לפתור את זה באמצעות משפט מנחם או כדור פלא או מה שזה לא יהיה שזה בגדר "זבנג וגמרנו" הדבר שהכי הפריע לי שלא באמת הזכרת מסגרת טיפולית כלשהי שנותנת לך גב להתמודדות מול הקושי שלך להעריך ולקבל את עצמך כפי שאת ושאולי אם אין לך מסגרת כזו יהיה כדאי לפני הכל ליצור לך פינה חמה ומקצועית שמתמחה בסוג זה של הפרעה שתעזור לך כמו שאת רוצה כדי להגיע למקום שהפרעות אכילה לא תנהל את חייך. מה קורה עם טיפול היום? האם בעבר הית בטיפול? האם את אצל תזונאית? מי יודע על זה במשפחה שלך??? אם לא הית בטיפול חשוב שתלכי ושתהיי במסגרת עם גבולות. אחת הבעיות הנפוצות בהפרעות אכילה היא פריצת הגבולות ומה שקורה שהם לבסוף הופכים להיות חממה מזינה למחלה. לכן כל תפריט שיהיה לך ללכת על פיו. לדעת שיש לך מפגשי נפש הם למעשה מסגרת וגבול תומך שמאפשר לך בסופו של דבר לפני כל נפילה להיות עם היד על הדופקלהרשות לעצמך את ההרס הזה כמה שפחות. ספרי לי עלייך קצת יותר המון חיזוקים ואהבה הילה