נראה שזה לא באמת מסוכן.

שלום לכולם. אני סתם רוצה לעלות משהו ששמתי לב אליו. בכל מאמר ובכל סיפור על הפרעות אכילה תמיד כותבים " כמעט מתה", "הייתה על סף מוות". הבעיה היא שזה תמיד "כמעט" ,ברורררררררררררררררר ואני מדגישה ברור, שזה מזל גדול שכולם בסדר. אבל זה מעין גורם לי להרגיש שזאת לא באמת מחלה מסוכנת, הרי אם יש אנשים שמתו מזה למה לא מספרים גם עליהם! תמיד אומרים שזו מחלה מסוכנת אבל גם תמיד מספרים על אנות ומיות שחולות כבר 30 שנה. לכן אין לי פחד אמיתי מהמחלה, ואני כן יודעת את הסכנות (אני יכולה לכתוב ספר).

שריתוש! שלום לך.. מלבד הסכנה שהיא שלב המוות הסופי... איפה השנים של איבוד איכותם..וחיים עם כעס, ומצבי רוח, ותשישות ושיניים הרוסות ופצע בוושט וסיכון לחלות ב"סרטן" במעי הגס או מערכת העיקול מה עם הארוחות שאנחנו רואים את כולם אוכלים ולנו "אסור" זה לא סבל!!! מה עם שמחת חיים שנעלמת, נשירת שיער, שיער פגום ויבש, אי הבאת ילדים לעולם, שיבוש הורמונים, הסתרה ושקר..וחיים בצל הפחד להשמין תמידי!!! שרית זה המוות האמיתי..בזבוז של חיים ואנרגיה שלמים - שנים שלמות!! זה לא להאמין איך הזמן עובר ואת בביצה..מה יישאר לאדם לספר אחרי שמת..תבדקי כמה מאושפזים יש בארץ בבתי חולים עם זונדה והזנה בשל אנורקסיה חמורה כבר שכל המערכות לא מתפקדות.. פחד?.?? לצחוק בפניו!!! זה יותר מפחד מהמחלה...!! זה מוות איטי והרס חיים רק לאורך שנים..לפעמים הייתי אומרת עדיף להתאבד ולא לחכות שנים בשביל חיים כאלה!!! זה אמיתי!!מה קורה לך!! משפחה שלמה נהרסת..מה ראו וקיבלו הבנות שלי? אמא שכל היום גומרת את כל האוכל קונה ובולסת ושעות בשירותים...?? במקום לרדת איתם לגינה או לקניון או להנות מגידולם? מה הן קיבלו? הא? אמא עייפה ? עצבנית? לא יכולה לקום בבוקר או ללכת למסיבה בכיתה? שרית..אוי החיים בצל המחלה קשים מנשוא ויותר מפחידים מהמוות עצמו..מניסיון כואב מר שוחק ועצוב.. ומשום כך אני רואה עצמי כשליחה אמיתית להצלת כל מי שזקוק לעזרה ותמיכה ולשנות את אופן המחשבה שגורם לריקבון החיים הם יפים מדי בשביל שנבזבז אותם על מחלה כזו כואבת..תאמיני!! מאמינה? מלאכית שלי מקווה שיהיה לך רק טוב חיים מאושרים ושמחים באמת!!! כל טוב נשיקות דינדין

הגעתי למסקנה שאחרי כ"כ הרבה זמן שאני רק מסתכלת בהודעות שלכם אני סוף סוף גם יגיב. דינדין...את לא יודעת איזה פחד הכנסת לי!!יש לי תינוק בן שנה וחצי ואני מפחדת פחד מוות שהוא ישים לב להפרעות אכילה שלי את לא יודעת איזה תחבולות אני עושה רק שלא יראה שכל מה שאני מכניסה לפה אני לועסת ויורקת.אני מרגישה כזאת מטומטמת לקנות אוכל בכל כך הרבה כסף בידיעה ברורה שאני יאכל וירק הכל החוצה או במצב היותר טוב יבלע-ויקיא זו ההרגשה הכי מפגרת מילא לאכול-להרגיש שבעים ואז לקחת משלשלים וכך "כאילו" הגוף "נהנה" מהאוכל אבל - לא! אני אוכל יורקת ומקיאה ואז מתוך חשש שאולי נשאר משהו או שנגמר לי הכח להקיא אני לוקחת משלשלים להוציא בטוח כל פרור שנשאר.זה מגוחך זה נמאס וזה אף פעם לא יגמר כי אני לא רואה את עצמי אוכלת לחם ומשאירה אותו בגוף בהפקרות שהגוף יפרק אותו לבד ויחליט בשבילי מה לשמור ומה להוציא. אני מרגישה אפס מטומטמת ושמנה ואין מה לעשות כי אני לא מוכנה כרגע לטיפול כי לא בא לי להשמין במיוחד שאחותי מתחתנת ואני חייבת להכנס לשמלה הכוערת שלי. אין לי כח להתמודד. הגוף שלי נגמר בהקאות שאני מרגישה שהעיניים שלי יוצאות מהחורים(ממש ככה!!) בכל הקאה והמעיים מתהפכות בקרבן...איכס,פשוט מגעיל כל המחלה הנוראית הזו.