התאבדות.

היי כולן. אני כותב, קמתי מהמיטה קודם.. קמתי כי הרבה זמן לא הייתי כאן, הרבה זמן לא הייתי כאן ושיתפתי אותכן , את כולכן מה עובר עליי ועל המחלה שלי . בחודש האחרון, אני ישבתי עם עצמי וחשבתי, חשבתי המון. אני אדם נורא נורא אובייקטיבי, ולעולם איני מנסה לייפות את הדברים, לעגל פינות, או לעשות את החיים יפים יותר, להרכיב משקפיים ורודות. לא, לא אני. אני החודש הגעתי להבנה, שאני חולה במחלה נפשית. אני בר, התלמידה המצטיינת.. הגאווה של המשפחה, הילדה הנערצת, החרוצה , המוכשרת, היפה , הרזה וכול הבולשיט למיניהם.. חולה במחלה נפשית. אני חולה , ויש לי הפרעות אכילה. היום בכיתי, הייתי בת"א, ראיתי אנשים יפים, אנשים מוזרים, אנשים אחרים, ובכיתי. בכיתי כי אני כבר שכחתי את בר הישנה, בר לפני הדיאטה. בר שרזתה 16 קילו בכוחות עצמה, בלי שום עזרה, בר עם הכוח רצון. בר השמחה. אין יותר בר כזו, אני קברתי אותה לפני שנה וחצי, קברתי את בר לפני שנה וחצי בראש השנה בפעם הראשונה שגרמתי לה להקיא. ויום לאחר מכן, שהכרחתי אותה לא לאכול. שהכרחתי אותה להאמין שאם היא תהיה רזה יותר היא תהיה עוד יותר נבדלת מהשאר. אני בקושי מצליחה לקרוא את מה שאני כותבת, אני בקושי מצליחה להקליד, ומזלי שאני יודעת הקלדה עיוורת כי העינים שלי דומעות, אני לא מפסיקה לבכות ממה שאני מוציאה החוצה, ממה שנוצר ממני. אני מפלצת. אני כ"כ שונאת את עצמי , ברמות שאתן לא תאמינו אפילו. אני שקלתי פחות ממה שאני עכשיו, והגוף שלי היה מחוטב יותר, הייתי יפה יותר בעיני, הייתי רזה יותר. יכולתי לעוף, יכולתי להיות בעננים, להיות בhigh , לא לאכול.. הייתי מלכה. היום, אני כולכך רחוקה מלהיות מלכה.. כי הכול משתנה. הצדדים מתהפכים, וכ"כ הרבה נופל עלי, כ"כ הרבה נפשית אני סופגת, אני עומדת להתמוטט, אני כבר מתה מבפנים, ואני צועקת לעזרה.. אבל אין לי למי. אף אחד לא יודע.. אני מסתירה כ"כ טוב. לפני מספר ימים, כבר חשבתי להתאבד, מה כבר יכול להיות טוב ? להתרפא אני לא רוצה.. כי התלהיך של הריפוי, כמו שאמרתי תמיד, הוא השלמה עם הקילוגרמים. מעלים אותם, לומדים לחיות בצורה בריאה, בצורה שמנה. אני העבד הראשון של הרזון, אין חולת רזון יותר ממני. ואני , הדיי אן איי שלי, לא מורכב מרזון. אני בתוך תוכי ילדה לא רזה, אני ילדה נורמלית לחלוטין, עם טיפה בטן, יריכיים. היום אני בר, רזה.. מידה 25, עצמות פה ופה בולטות לי החוצה, גוף רזה, אבל.. לפני חצי שנה, הייתי במכון, לא אכלתי כלום, כול היום הייתי בפעילויות.. היה לי גוף של אלה. הזנחתי אותו, השאננות עלתה לי לראש. עכשיו אני סוכלת, כי הכול מתחיל לחזור, ואני לא מרחמת על עצמי, זה פשוט סבל, סבל שאין כמותו בכל העולם, סבל שאני לא הייתי מאחלת אותו אפילו לאויבים הגדולים לי ביותר. סבל שאני אצתרך לחיות איתו, לגרור אותו אחריי כמו שרשרת אחרי האסיר, כל החיים .

בר יקרה... קבלי חיבוק ענק..אלף חבוקים הכי חמים שבעולם. כתבת בצורה מרגשת ונגעת..כמה שאת מזכירה לי... הגעת למסקנה שאת חולה?הכי טוב. זה צעד משמעותי קדימה. את מכירה בזה שאנורקסיה הזו היא מחלה, ושאת חולה בה. מחלה, כלומר משהו רע, ולא כך צריך להיות. זה קשה להבין שאנחנו חולים, וקשה לקבל שאת המוצלחת,הגאונה וכו' נפלת שם. פעם חברה שלי ואני הגענו למסקנה שהפרעות אכילה הן הפרעות של אנשים מדהימים.כמעט כל מי שנאי מכירה שהיתה מופרעת אכילה היא מדהימה.. נשמע שאת מרגישה לבד..אין למי לפנות..את יודעת להסתיר...מופרעת אכילה לעניין.. אולי דוקא פה עזרה של מישהוי חיצוני יכולה להיות מועילה? את צודקת זה עול כבד מאד. אבל אין סיבה שתשתאי אותו לבד. אני גם לא חושבת שזה אפשרי לשאת אותו לבד.מי יכול לעזור לך? איזו מערכת יכולה לעזור לך, שהיא לא המשפחה ולא מישהו קרוב מדי?.. את מריגשה עצב? מדהים. אני באנורקסיה לא הרגשתי כלום. לא בכיתי כמה שנים טובות. אולי את כבר לא בהיי. את סופסוף מתחילה להרגיש.להרגיש באמת זה גם להרגיש עצב. כמו שלחיות בנורמה זה להשלים עם קילוגרמים, להרגיש באמת זה גם להרגיש רגשות עצובים. ואני יודעת שמאיפה שאת יושבת לא רואים את זה ואני רק מטיפה מגעילה, אבל כמרגישים עצב אמיתי, מרגישים גם שמחה אמיתית. לא כזאת של HIGH כזה או אחר.. אולי כל מה שכתבתי עוד לא אומר ולא מדבר אליך. אבל בכל זאת קבלי חיבוק ענק וחזק. וגם נשיקה גדולה :)

היי יפה שלי. אני גם חושבת, וגם קראתי על זה.. שרק האנשים האינטיליגנטים יותר, הבחורות מהרמה הגבוהה יותר חולות בהפרעות אכילה. כנראה שזו באמת מחלה מתוחכמת, המחלה ה"עלית" נקרא לה, הומור שחור. קשה לי עם הכתוב ממך, קשה לי, כי אני יודעת שכל מילה ומילה שכתב היא נכונה.. כן . ואני את ה-HIGH כבר עברתי, החזקתי בו במשך כל הדיאטה שלי.. ועכשיו, שאני אל מרזה יותר.. אין יותר high , אין יותר הרגשה של שיכרון חושים.. כי ממש, אני חייבת להדגיש, יש לי בת דודה, שהיא מעשנת ג'וינט, שותה , תלמידה מצטיינת, הייתה. בדרך ליפול לכל השטויות האלו.. והיא לומדת רפואה. היא אמרה לי לפני כמה ימים, "ברוש.. אולי תאכלי קצת?" "את לא חושבת שהגוף לא יכול להתבסס רק על סלט וסלט כל היום ?".." בסוף את תיפלי.. תיפלי חזק". אני רואה אותה בhigh שלה, והוא ה high שלי שאני רזה. שאני הכי רזה, אני האדם הכי יפה, הכי שמח, הכי לבוש, הכי מוקפד, הכי מדהים. אבל רק שאני רזה, שאני רזה רזה. ושאני מרגישה שלא אכלתי כל היום, וכואב לי הראש. רק אז, אני מרגישה אושר אמיתי, אני מרגישה אושר כי אני רזה. תנסו לקלוט, מאדם נורמלי.. מבר שפויה, מבר שמחה, מבר עם גוף רגיל. הפכתי לדבר אחר.. עדיין קשה לי לעכל, למרות שאני כבר שנה וחצי סוחבת את אנה ומיה על כתפיי, קשה לי לעכל, שאני , בר, אני חולה במחלה נפשית, ואני כבר לא שפויה. אני ועוד אנשים מסוימים, אני ואתן, אנחנו רואים את העולם שונה מכולם. ואתן יודעות שאי אפשר להחזיר את זה. דודה שלי בולימית "לשעבר".. היא בת 42 עכשיו, היא כבר החלימה או "החלימה".. אבל היא אמרה לאמא שלי לפני מספר שנים, ואני לא אשכח את זה לעולם, שלהתרפא 100 אחוז מהמחלה, זה דבר שלא היה, לא קיים עכשיו, ולעולם לא יהיה. לפחות אני יודעת את האמת.

בר מתוקה..שלי..אני קוראת ואפילו מדמיינת לי אותי במחברת ההיא ספוגה בכל הכאב שהיה לי (אז לא היה לי תמיכה ובכלל מי חשב על אינטרנט לפני 13 שנים...חשבתי בדיוק כמוך..מה נשאר לי? מה שווים החיים בכאב הזה? הייסורים? היום לא עובר בלי מחשבות ואוכל אוכל אוכל אוכל נמאס הא? אבל ייאוש הוא לא חבר טוב בכלל כי הרצון הזה לאבד חיים הוא אימרה מתוך ייאוש..מה שהינך יכולה להפוך בין רגע לתקווה כי יש כזאת תראי אותי אחרי שנים הבראתי אני עדיין לא מאמינה שאני יכולה לאכול פרוסת עוגה בבוקר בלי להוציא אותה או לפצח גרעינים כמו כולם בלי לפחד... אשקר אם אומר שאני לא "שומרת" כן אבל בגדר הנורמאליות!!וההחלמה היא לא להשלים עם הקילוגרמים כי זה אשליה..ההחלמה היא להשלים עם עצמי פנימה עם מי שאני עם מה שמפריע לי באמת השלמה עם העובדה שאנחנו וגם את לא מושלמים ומותר לטעות ולא להיות מושלם ואני לא חייבת לרצות את הסובבים בשביל שיחלקו לי ציונים כי אני יודעת מי אני ואוהבים אותי גם ככה תאמיני לי זה ככה! ההחלמה הינה תהליך עבודה עצמית..בלי שום קשר לדיאטה או אוכל כבר אמרתי לא פעם ההתעסקות בפיתרון לאוכל לתפריטים וכו' הוא אינסופי ולא מוביל לשום דבר יודעת למה? כי זו לא הבעיה האמיתית! יודעת מה הבעיה האמיתית היא השימוש באוכל ככלי..לשליטה בחייך כביכול אני לא אוכלת אני שולטת בחיי אני מוצלחת וחזקה זו משוואה שיש לשבור כי היא לא נכונה..ועל כך יש לעבוד.. מה אני באה להגיד לך ..ראשית..טוב שאת כותבת ואת כותבת ממש נפלא אפשר ממש להרגיש אותך זה מצויין שנית יש פיתרון ואני אעזור לך..לוקחת? שלישית תדעי שבכל מצב את לא לבד מותק..יש מליונים כמוך וכמוני רק שכל אחד בהסתרה אבל זה לא ייאמן באמת!..לא שזה מנחם אבל תדעי שזה לא בעיה שנוצרה רק לבר... ומתוקה שלי תראי את האור לפעמים התקווה באה דווקא ממקום של כאב וייאוש כי אז אין שום מוצא אחר ולא באמת רוצים לאבד חיים פשוט לא רוצים את הייסורים כרגע..זה יחלוף אם תעזרי לי לעזור לך.. אני כאן מתוקה שלי ואעזור לך..מקווה שאת מרגישה יותר טוב מאמש.. נשיקות וחיבוק אוהב ודואג דינדין

היי .. קראתי, קראתי פעמיים. אני קודם כל, מודה לך על העובדה שציינת , שאת מצליחה להרגיש אותי במכתבים, זה מחמיא לי מאוד, ומחזק אותי. כי המטרה הייתה כזו . מה שאמרת על העוגה.. זה בדיוק הקטע. אי אפשר לחזור להיות כמו פעם לעולם, פשוט אין סיכוי. שכחתי מזה כבר. אבל אני כבר לא בשלב של להרזות ולהרזות.. וגם אני לא מחפשת, זה כל הקטע. אני לא רוצה להגיע ל 26 ק"ג, זה דוחה. אני רוצה לרדת עוד 2 קילו. להיות רזה רזה כמו בחופש הגדול, ואין לי תלונות יותר, לא יהיו לי . אני נורא מתקשה להבין איך יש בנות שרואות במשקל הזה בתור דבר יפה, מה לזעעזאל נראה אנושי בלשקול כמו ילד בן 6? הזוי . אבל אני לא פוסלת כלום.. אם לפני שנתיים היית אומרת לי שאני אוריד 16 קילו וכול היום אתנדנד בין המקרר לאסלה, וחוזר חלילה, הייתי אומרת לך שזה הזוי עוד יותר. מה עושים ? לא עושים. אין מה לעשות בעייני, נכון לעכשיו. אני רק צריכה את ה high שלי חזרה, שאותו אני לא מצליחה להשיג בשום אופן, רק שאני ממש ממש לא אכולת כמעט כלום כל היום. וזה לי, אישית, קשה. איך אפשר .? אני רגילה כל היום לטחון סלטים .. וזה מנפח, ואני שונאת, אבל עדיין.. צריך להתקיים. איך זה , דרך אגב, שהגוף שלי לא מתמוטט ואני מעל ל 3 חודשים אוכלת רק אבל רק סלט ? ואם אני פושעת מדיי פעם, כמובן שהגוף שלי לא מספיק לעכל את זה, וזה כבר נמצא בביוב . ? איך זה יכול להיות גם, שאני לא מרזה, כל עוד אני חיה רק על חסות עגבניות ומלפפונים ? אוהבת המון . אני מודה לך, אני מרגישה שאני לא לבד . סוף סוף .