נמאס לי!!

אני ממש מפחדת מהפרעות האכילה שלי, אני מרגישה שזה אוכל אותי כמו סרטן. אחרי דיאטה שהב ירדתי הרבה מאוד במשקל אני במגמת עלייה שנמשכת כבר מעל שנה. אמנם לא חזרתי למשקלי הקודם אבל אני מבועתת רק מהמחשבה שזה עלול לקרות- ובקצת הזה. . אין לדעת. יש לי המון מודעות ורצון אבל איפשהוא הכל נראה לי פתאום קשה יותר וגורם לי להרגיש כאילו נכשלתי וחוסר שליטה בחיי. המצב הזה מביא אותי להרבה מחשבות של התאבדות ורצון לפגוע בעצמי-אם זה בכדי לזעוק לעזרה ואם זה כדי להסיט את הכאב הנפשי לחיצוני. מה שמפחיד אותי הוא שאני כבר לא יודעת למה אני מסוגלת. . . אני יודעת שהפרעות האכילה הם תוצאה של בעיות נפשיות , אבל הבעיה הזאת מכסה על הכל כרגע. . . זה מגיע למצב שאני מתנתקת מהעולם ואפילו מעמצמי-לא יוצאת מהבית ימים ולא מוכנה לדבר עם אף אחד. . . . בא לי לצעוק אבל אני שקטה יותר מאי פעם. איך חיים עם מלחמה תמידית יום יומית שכזאת? . . . .

גם לי לפעמים יש רצון קצת לפגוע בעצמי....רק כדי לקבל קצת מנוחה...זה נשמע נורא ...אבל אני פעם אחת הקאתי איזה 3 ימים ולילות ברצף...וביום הרביעי הרגשתי כל כך רע...ומה זה שמחתי כי יכולתי להישאר במיטה....ולא ללכת לחדר כושר.....לא ללמוד...ורק לישון ולנוח... כל יום, כל ארוחה..אני מרגישה שמה שיש לי הוא רגעי...מחר הכל ישתנה.... החיים שלי כל כך נוקשים..יש כל כך הרבה כללים...והכל כל כך קשה רגשית... לפעמים יש את הימים שאני לא בשליטה...וכל הזמן בא לי לאכול...לפעמים יש את הימים שאני מעבירה בצום מוחלט בלי אפילו למצמץ....הכל כל כך משתנה.... אני מבינה אותך לגמרי ...הבולמוס ואחרי זה ההקאה גורמות לי להרגשה של "איך עבדתי עליכם-אכלתי מלא ואפילו ירדתי במשקל"-זה גורם לי להרגשת ניתוק...ניתוק מהעולם...מהקול המעצבן הזה בראש...שמלווה אותי בכל ביס...

אני כל כך מכיר את הקול המעצבן הזה שרבים איתו בראש כל הזמן. . . בפעם הראשונה שהקאתי- הבנתי שממש אבדתי שליטה על עצמי וממש פחדתי. מה שכן אני לא מקיאה יותר, ממש קשה לי להקיא ואני מתייאשת באמצע. . גם אני מרגישה שהכל רגעי -אני לא יודעת מה אני אוכל ללבוש מחר כי כל יום(!!!) המשקל שלי משתנה. .. . ובגלל זה גם אין רצון לקום מהמיטה. . . זה פשוט מן מעגל כזה. . כאילו אני רודפת אחרי הזנב של עצמי. .

לרינת מתוקה אולי ישמע לך די "נדוש" אבל ככה זה אצל כל האנשים שחולים במחלה שגם אני הייתי במבצ של איבוד חושים ושרוצים להיות רק במיטה ולא לזוז אני רק יכולה לחזק אותך ולאחל לך את הטוב ביותר ושהרגשתך תשתנה שתרצי לצאת מהבית ולהיות אפילו בגינה לראות את הציפורים מצייצות ואת העולם כמה נעים בחוץ(שחם)ולא כל היום לחשוב על האוכל שלך דניאלה שבוע טוב

היי מתוקה.. ראשית עצם זה שאת מודעת לבעיה ומכירה בה לעצמך זו התחלה וקרש קפיצה.. לפעמים אנו מצפים שאיזושהיא ישועה תבוא...אך בכדי שהיא תגיע עשי צעד...למענך.. אם כבר הסתגרות קני ספרים על ההפרעה שלך בכדי שתביני מה עובר עלייך מבפנים תגלי עולם שלם... ושנית היציאה והמפגש עם העולם והסביבה תשנה אצלך את ההרגשה והגישה... ויש המון דרכי טיפול אם תרצי אמליץ לך...אבל את תחליטי איפה את בוחרת להיות... למה אני אומרת זאת? כי לפעמים ההפרעה כל כך "נוחה" שיש פחד מזה שלא אהיה איתה..אז קחי צד..ותתחילי לפעול..אפשר לצאת מזה.. אני כאן אם תצתרכי ...המון כוח וחיבוקים חמים... דינדין..