המכתב של הבולימית!!!

שלום... שמי ענבל ואני בת 14 וחצי. אני רוצה להודיע שהסיפור שלי הוא סיפור נורא עצוב. סיפור שמאוד קשה לשמוע... אל תחשבו שכזה קל לי לפרסם אותו. אבל אני יודעת שאני חייבת שזה יגרום רק לטוב.. עכשיו שאת עומדת מול המסך וקוראת את השורות האלו את יודעת שיש לי בעיה. שאני לא ילדה רגילה כמו כל הבנות. יפה ורזה עם תחת יפה ושדיים פצצתיות. הייתי כזאת.. אבל כבר לא. הנה בא הסיפור שלי: הייתי בכיתה ז´. עבר יום שלם של לימודים וחברותי הטובות ליוו אותי הביתה. אני הייתי ילדה רגילה לא שמנה ולא רזה. חבל, שרק עכשיו אני נזכרת. רעות בדרך הביתה הראתה לי את העגיל החדש בטבור. ואז היא אמרה:" פשוט מדהים. נכון?! יאללה כמה זמן חיכיתי לזה!!!" וכשאני הסתכלתי על הבטן היפה הזאת שלה פשוט ממתי מקנאה. לא יכולתי לשלוט על עצמי. ואז בדרך הבית זרקתי את התיק שלי ורצתי למראה. הורדתי את החולצה והתחלתי לבכות ולבכות כאילו שאני הילדה הכי שמנה בעולם!! צרחתי על עצמי שאני פרה שכל היום טוחנת ולא רציתי לצאת לעולם מהחדר!!! היום, אני יודעת שמשם התחיל טעות חיי. ואז הלכתי אל השירותים שנמצא בחדר שלי. והתחלתי לדחוף אצבעות אל גרוני.. עד שהרגשתי מועקה והקאתי.. בהתחלה הקאתי לאט לאט אבל לא התייאשתי. וכך עבר לו שבוע ועוד שבוע ועדיין לא הייתי מרוצה מעצמי. למרות שכל חברותי לא הפסיקו להחמיא לי על כך שרזיתי ושאני נראת "פצצה". אני חשתי טוב. אבל ל הסתפקתי בזה. רציתי להיות הכי רזה בשכבה. עברו להם 5 חודשים. ועדיין אני מקיאה בכוח. לא קראתי לעצמי "בולימית" פשוט אהבתי שזה נותן לי את האפשרות "לצאת מזה" קראתי לזה "הצלה פנימית" רק ביני לבין עצמי. אף אחד לא חשד. בכל יום הייתי אוכלת 4 פרוסות ואת ה4 הקאתי. זה יוצא שכמעט ולא אכלתי (בהתחלה שאכלתי לא הקאתי הכל) ואז חברתי רעות אמרה לי "ענבל.. את חייבת להחליף את הדיאטה שלך את נהיית מיום ליום עור ועצמות" ואמא הייתה יושבת לידי שאני אוכלת. זה.. שהיא עוד לא ידעה שאני "הצלה פנימית" ואז החלטתי להפסיק וטוב לי כך עם גופי. יום אחד ראיתי את השוקולדים שעל המטבח ישר רצתי אליהם והתחלתי לטחון ולטחון את כל מה שראתי זה נעלם תוך דקה. לא הסכמתי לעצמי ועפתי לשירותים. ומאז עבר עוד חודש כבר נגרה השנה ואנחנו בחופש הגדול. זהו, כבר לא יכולתי להשתלט על זה!!! הייתי מקיאה לבד לבד ורק רואה את עצמי מרזה מרזה עוד ועוד. יום אחד ביום הרביעי לחופש הלכתי לאכול עם המשפחה. ואז הרגשתי שוב את ה"דחיפה" הזאת ורצתי לשירותים. שם.. כבר אמא עקבה אחריי.. היא פתחה לי את הדלת והתחילה לבכות. ולצרוח על עצמה " איך לא שמתי לב לזה איך?! את בולימית!!" "אני מה?", אמא המשיכה לבכות ולא רצתה לשמוע אותי... היא חלפה זמן רב באינטרנט כדי לקבל יעוץ.. ואז שלחה אותי ישר לבית החולים. רק שם הבנתי מה עובר עליי. והתפלאתי לשמוע שלעוד לפחות אלפי בנות בארץ ישראל קורה את אותו הדבר! זה היה היוט הגדול!! פעם אולי בשבוע הייתי רואה את אמא ל5 דק´. עכשיו אני רואה אותה המון כי כבר הרופאים לא נתנו לי עוד אפשרות לחיות.. הם אמרו שכבר הייתי חצי בקבר. את אבא לא ראיתי חודש כך גם את האחים והאחיות.. הדודים והדודות.. הידידים והחברות! ורעות?! רעות הרגישה שהיא רוצה למות.. היא כעסה על עצמה שהראתה לי את הטבור... (חחח.. כאילו שבלעדי העגיל הזה לא הייתי נכנסת למחלה הבת זונה הזאת!) למדתי להתקרב לקדוש ברוך הוא.. ואני מתפללת.. הרבה. זהו... היום את השורות האלה אני כותבת מבית החולים . אני כבר יודעת שאני לא ינצל אני יודעת שאני לא אצא מזה. אני יודעת ש... אני עומדת למות. והכל התחיל בגלל איזה קילו או 2 מיותרים?! בגלל זה הרסתי לעצמי את החיים. ולא רק לי גם לאמא גם לאבא גם לאחיי ואחותי. לחברות שיבכו לידידים שהיו. אבל אין לי עוד מה לעשות כי אני נאבקתי. לכן אני רוצה רק לבקש. בנות!! זוהי לא הצלה פנימית זה הריסה חיצונית!! את הורסת את הגוף שה´ נתן לך והורסת לך תחיים. אם את רוצה להרזות לכי לדיאטנית א לריצות אבל בחיים!! אבל בחיים אל תבלמי!! . הלוואי שהייתי יכולה לעצור את הבולימיה בוא נקווה שאולי כמה בנות יבינו שזה לא משחק. זה החיים. החיים שלך! שלום לעד. ענבל! עכשיו אתן/ם תחליטו... אתם רוצים להרוס את החיים.. או שאתם מעדיפים לאאיבק עם השומן כמו שצריך!! לשאלות ולהתענינות 244212132. אני הייתי בין חברותיה הכי טובות והיא ביקשה ממני לפרסם את המכתב הזה באינטרנט. המשאלה האחרונה שלה הייתה ..לעצור את הבולימיה והאנורקסיה!

והיא לא שרדה את זה...המכתב ממש נגע לליבי...והוא ממש עצוב...לא מאחלת לאף אחד להגיע למצב הזה... אוהבת מעיין

לא הבנתי של מי בעצם הסיפור שלך או של הילדה ההיא?שכיביכול החברה שלך איפה היא היום?היא חייה?\האיסיקיו שהשארת להתענינות הוא שלך? אשמח לתשובות, מאיה

ב"ה סיפור מאוד עצוב אני מלאת רחמים אבל גם קוראת לך ולה כאחת להתפכחות אולי יש משהו שאת לא יודעת, שהיא לא יודעת הרבה פעמים מצב נראה סופני הרבה בגלל, כמעט תמיד, בעקבות הפחד הנוראי לצאת מזה, חוסר אמונה מוחלט שאכן אפשרי לצאת מזה, הרבה יותר מאשר עובדה כביכול שהמצב אכן באמת סופני. הוא ללא ספק יכול להיות כך אם היא תחליט שכך יהיה הוא ללא ספק יכול להיות אחרת אם היא תחליט שהיא עושה הכל כדי לצאת מזה וזה בהחלט אפשרי!!! בואי ואני יאמר לך משהו על אף שאני לא מבטלת את החווייה הקשה שלה ושלך כאחת בתור היותך חברה ואת בהחלט יכולה להעביר זאת לענבל היקרה עד מאוד אפשר לצאת מזה!!! גם איתי הרימו ידיים .. אוהוהוהוהו.. כמה הרימו.. חבל על הזמן מה שנקרא.... אמרו לי משפטים באשפוז כמו :" את לא תצאי מזה.. גם ההיא אמרה שהיא תצא מזה והיא כבר מתה..." ואני היום ללא "זה"... כן כן "זה" מה שהיה פעם בולמיה.. מה שהיה פעם אנורקסיה ה"זה כבר לא קיים בחיים שלי מלבד זה שאני יושבת פה וכותבת לכן בתקווה שתראו את מה שאני הצלחתי לראות במסע ההחלמה הפרטי שלי ומיטל שחר ללא הפרעות אכילה, היא כתבה ספר ורוויטל צוויבל ללא הפרעות אכילה גם היא כתבה ספר מעיין כרת גם לא.. גם לה יש ספר אדית דיטה דניאל.. גם לה יש ספר טלי סבך גם לא ואני מאוד מקווה שהספר שלה בדרך יש עוד הרבה שיצאו מזה, הן חיות ובאמת כל הכבוד לכל אחת מהן שהעיזה למרות הסופניות של העניין. אז אני שואלת אותך שיר.. זה לא נחשב? את יודעת איזה גיהינום כל אחת מאיתנו עברה?? וואי וואי וואי אם היית שומעת את הסיפורים שלנו את היית מבינה שהמסר של ענבל הוא לא יותר מאשר תירוץ עצוב של התגלמות נוראית של פחד וסרבנות אם כי אני לא מנסה לבטל את כאבה האישי. מה את בעצם רוצה להיתפס בעינינו כהירואית, תראו אותי, אל תגיעו לשם.. כמה אני מסכנה.. אני רציתי ולא הצלחתי??... מה בדיוק??? כל אחת מאיתנו עברה גיהינום ורק מי שהייתה שם יודעת כל אחת מאיתנו נכון להיום חיה חיים ללא הפרעות אכילה וחיים טובים למדי גם אנחנו הינו במצב סופני על אמת אני יכולה להעיד עלי, על מיטל, על אדית דיטה דניאל ועל טלי סבך מהכירות קצת יותר אישית אז איך אנחנו הצלחנו??... סתמתי לך את הפה?? לא כתבתי את זה בשביל לסתום לך אותו כתבתי לך את זה כדי שתביני שזה לא נגמר פה זה לא נגמר פה ואת מוזמנת להעביר את זה הלאה ככל שישמע בוטה שישמע. צר לי אבל חשוב לי להבהיר לך מסר ברור העבירי לענבל את המסר הזה אולי היא תרצה לשמוע .. אולי אמרה לה להפסיק לרחם על עצמה ושתעיז סוף סוף לתת אמון במשהו שאולי יכול הפתיע אותה לטובה, במילים אחרות הגיע הזמן לקחת אחריות. הפרעת אכילה היא לא איידס הפרעת אכילה היא לא סרטן ממאיר הפרעת אכילה היא מחלה של מחשבה תודה לאל ברוך השם יש לנו את כל הכלים שבעולם לשלוט על המחשבה שלנו כי אחרי הכל הבולימיה התחילה משם. זה לא סותר את העובדה שהסיפור של שענבל מרגש ועצוב וכואב ממש ועצוב לי שכך הלוואי וזה באמת יהיה בין היתר המסר שלו היא התכוונה אבל לא ברמה שלומר לנו שזה סוף וזהו כך אנ רוצה לגמור את חיי סיפור... יש בו הרבה עצב הרבה כאב הרבה אמיתות חיים יש בו את ענבל וזה לא סתם קרה.. לא סתם זה קרה לה אבל זה לא סוף פסוק לא אם היא לא תחליט שאכן כך יהיה זה בידיים שלה!!!! ואני לא סתם אומרת את זה יש מה לעשות ואם היא לא הגיעה לטיפול הנכון עד היום זה לא אומר שלא קיים טיפול כזה וזה לא אומר שהיא צריכ הלהפסיקה לחפש המכתב הזה לא נשמע לי כמו של מישהי שרוצה למות המכתב הזה נשמע לי כמו זעקה נוראית לעזרה וחשוב לי לומר לך שאפשר לקבל עזרה נכונה אבל זה ייאלץ אותה להבין שהיא קיימת ושהיא צריכה להתאמץ בחיפוש של אחת כזו ושאולי זה לא נמצא במסגרת הטיפולית שבה היא מקבלת עזרה לא יעילה למדי. מסרי לה את אהבתי והחלמה מהירה.... המון המון אהבה הילה