האוכל הזה...

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני נלחמת. כן, אני גם פייטרית בלי קשר, אבל האויב הכי גדול של בריאות הנפש שלי הוא האוכל. המערכה היומית איתו (או לפעמים אפילו פרק הזמן הוא שעה, או 10 דק', תלוי מה מזמן הקרב) קובעת את המצב רוח, את האכילה בהמשך היום/ השבוע/ השעה. אם ניצחתי (וזה כבר הרבה זמן לא קרה) אז אני ממש ב'היי'. אני יכולה להפסיק לאכול למשך ימים. יום כיפור קטן עלי אם אני רק מחליטה שזה מה שאני רוצה. הבעיה מתחילה בימים שהוא מנצח. האוכל. אז הכל הופך להיות לא חשוב. ואני נשאבת... מן 'לופ' כזה- אכלתי יותר מדי, אז אם כבר אכלתי אז מה זה משנה מה אני אוכל מעכשיו (ומי יודע עד מתי...)- אז אני נכנסת לאמוק. ממש אמוק בליסה ברמות שאין לי מושג אפילו מה נכנס לי לפה- פותחת ת'מקרר, ת'ארון ופשוט דוחפת פנימה, לפה- כל מה שאני רואה, אוהבת, לא אוהבת, טעים לי, לא טעים לי. אפילו מגוונת- פעם מתוק, פעם מלוח. שלא יהיה משעמם... ואז מרגישה רע ומגעיל. בטח, אומר לי הקול- אכלת כמו מטורפת איך לא יהיה לך מגעיל בבטן?! ואז מגיע שלב העונש- אם את מרגישה רע, אז מגיע לך להרגיש עוד יותר רע. אז אני ממשיכה לטרוף. כבר מרגישה רע אז מה זה משנה... כבר אכלתי (הרבה) יותר מדי אז מה זה משנה. בקיצור- כלום לא משנה. ועם התחושות האלה גם אין סיכוי שאני אפגוש חברים, אראה את עצמי בחוץ, אצליח לעטות את פרצוף ה'הכל בסדר' ואמשיך בחיים, בחוץ. אז מסתגרת, מסננת שיחות, לא רואה חברים, לא מחזירה טלפונים. ואז רע לי עוד יותר כי אני לבד. לבד באמת, ואין לי חשק לשתף, אפילו ת'חברים הקרובים באמת- כי מה אני אפיל עליהם עכשיו, עוד פעם- ת'דכאונות האידיוטיים האלה. ומה זה החוסר אונים הזה שלי מול כוחות הרשע של עצמי? מתביישת להודות שאני חסרת אונים מולם, יודעת שזה נשמע אידיוטי ולא בא לי לצייר אתעצמי כאידיוטית מול החברים שלי. או מול אף אחד אחר. אז שבועות אני נעלמת, החברים שלי כבר רגילים לזה, וכל פעם אני צריכה אח"כ לשקם ת'יחסים עם כולם. כי כן, הם מבינים ונותנים לי ת'ספייס שאני צריכה, אבל איפה אני כחברה בשבילם, כשהם צריכים אותי?! בקיצור, לופ. לא יודעת מה לעשות עם זה, זה ממש שולט לי בחיים וזה גם, כמובן- מתוסבך עם יחסים מורכבים עם ההורים ועם העובדה שעכשיו, מנסיבות שנוצרו- אני אצל ההורים לאיזה חודש וגם היחסים איתם, עם ובלי קשר לאוכל- לא ממש עוזרים לי להרגיש טוב. אז בקיצור, לא תקופה משהו... אני כלכך מכירה כבר ת'הסברים ואת המחשבות שלי, פשוט נראה לי שבא לי לרענן אותן עם משהו מבחוץ. מתנדבים?

ואף אחד לא מבין, ומי שניסיתי להסביר לו סתם תקע לי משפט של "מה? את חולת נפש??" אוווווווווווווווווווףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

עזבי, אי אפשר להסביר. בינינו, גם לעצמי אני לא ממש יכולה להסביר את זה... אבל אני חושבת שמה שהכי נורא זה הרצון הזה של אנשים שכבר מזהים שיש בעיה, הדרך שבה הם עושים את זה, כאילו מעירים 'בצחוק', מצטרפים אלי כשאני יורדת על עצמי. טוב, זה ממש לא עוזר. קולות כאלה שצוחקים עלי ומשפילים אותי יש לי מספיק בתוך עצמי, אני לא צריכה את זה גם מבחוץ. ומה שהכי מדהים זה שיש ימים שאני בעצמי לא מבינה את ההתקפים האלה. נגיד היום היה יום ממש סולידי, ניסיתי להביא את עצמי לזלול, כדי לראות איך אני מגיבה להתנהגות שלי כשזה לא מתוך דחף בלתי נשלט, שזה כאילו "בראש צלול". ואני אשכרה לא מבינה את עצמי בבליסה, לא הצלחתי לבלוס גם כשהחלטתי שזה מה שאני רוצה, שאני רוצה לחוות את זה פעם אחת מבחירה, ולא "להיכנע לכוחות הרשע שלי". וזה לא עובד. צריך לאבד שליטה כדי להיכנס לטרנס. אי אפשר לבחור מתי נוח לי, מסתבר...

אני באמת מזדהה עם כל מילה וגם אני עברתי תקופות כאלה (זה לא שעכשיו המצב שלי יותר טוב אבל לפחות לא כזה גרוע) ואתם יכולים לעשות חיפוש ולראות איך כתבתי ואיך מילאתי את הפורום בהודעות איך שרע לי ואני רוצה למות ושאני לא מפסיק לאכול וכל מיני הודעות כאלה אבל בגלל שאני עכשיו בטיפול אצל פסיכיאטר אמרתי לו את זה שאני כל הזמן אבל כל הזמן רעב וכל הזמן חושב על אוכל והוא נתן לי את הטופאמקס ולקח חודשיים אבל עכשיו ברוך ה' זה מתחיל לעזור לי ואני מתחיל לחשוב פחות על אוכל וחוצמזה אני גם לוקח כל מיני כדורים פסיכיאטרים זמשקיטים את כל ההרגשות הרעים האלו ולכן אני מרגיש שמח ולא בדיכאון (אתם לא יודעים איך הרגשתי קודם.... חבל לכם על הזמן..... משהו איום ונורא באמת... עשיתי לעצמי חתכים וכויות וניסיתי להתאבד וכל מיני דברים כאלה ואז ההורים שלי לקחו אותי לפסיכיאטר ואני כמובן סרבתי ללכת אבל הסכמתי רק לפגישה אחת כדי לרצות את ההורים שלי שיפסיקו לשגע אותי ולאט לאט הוא התחיל לרכוש את האמון שלי וניסינו כל מיני כדורים עד שהגענו ל"שילוב המנצח" שעכשיו אני לוקח וטוב לי איתו ברוך ה' וככה גם אני לא חושב על אוכל כל הזמן בגלל שאני לוקח את הטופאמקס ולכן גם אין לי את הזלילות האלה וגם בגלל הכדורים הפסיכיאטרים אני לא מדוכא וזה עוד סיבה שיכולה לגרם לזלילות ובגלל שאני לא מדוכא יותר אני לא זולל. וחוצמזה מצאתי עבודה ברוך ה' אז יש לי תעסוקה עד הערב וככה אני נמצא פחות בקרבת האוכל ואין לי זמן לחשוב על אוכל כל הזמן אז כשאני מגיע הביתה אני משתדל להעסיק את עצמי ולצאת החוצה כמו לחדר כושר וכאלה דברים כדי שלא יהיו מקרים שאני יבוא לזלול ברוך ה' המצב שלי עכשיו יותר טוב - והוא לא היה ככה מהתחלה!!!!!! זה אפשרי אחרת!!!! מעודד ומחזק אתכן שפע חיבוקים ונשיקות (-: המון אהבה ותקוה

ב"ה תמיד נמצא שק של תירוצים למה לא לצאת מזה ואנחנו כל כך מיומנים בלשכנע את עצמנו שאופס התבלבנו וזה אפילו הצליח לעבוד.. שכחנו שרצינו לצאת מזה שהיה נמאס כל כך ועצוב כל כך בלב ואז חוזרים לשם שוב...ואז רוצים שוב ואז מגיע תירוץ חדש ואז עוברות להן שנים ואז איבדנו חיים שלמים. זה מוזר, דווקא מהאופן שבו כתבת את הכל אני בטוחה שעברת הרבה תהליכים עם עצמך ושמודעות לא ממש חסרה לך ויחד עם זאת אני לא כל כך בטוחה שאת מוכנה לוותר על זו הצרה וזה בסדר כל עוד את מבינה שזה העניין ולא מתסכלת אותך לחשוב שאת רוצה ולא מצליחה כי כדי לרצות צריך לעשות דברים מסויימים כדי לצאת מזה, צריך לתרגל, לתרגל מספיק זמן עד שזה יצא ולא רק לחשוב שאת רוצה ולא מצליחה. רב הזמן אנחנו מנסים דברים שלא באמת עובדים ואז אנחנו מוסיפים לשק התירוצים שלנו.."הנה, נסיתי הכל.. זה לא עובד.. אני לא אצליח אף פעם.."מוכר לך?? אז זהו שלא תמיד אנחנו מנסים דברים שהם מספיק יעילים ולא חסר שיטות שהן לא יעילות אבל שהן בהחלט משרתות את ייצר הדווקא שלנו לומר שזה לא עובד והנה מצוטרף לו עוד תרוץ לשק שכבר מת שמישהו ישחרר אותו לשלום, כי כבד לו לסחוב את עצמו... אז אם את יודעת שזה לא עובד ואם את רוצה מאוד לצאת מזה הצרה .. מחובתי לומר לך שזה אפשרי ושאולי עד היום לא מצאת את הדרך הנכונה אבל כמו שהגעת לשם את בהכרח גם תוכלי לדעת איך לצאת משם כי ככה זה עובד. אני לא אומרת שזה קל, כי בשלב מסויים זה מסתבך ואת לא מבינה איך נכנסת לזה בכלל שלא נדבר על לצאת משם... בכל אופן רק רציתי ליידע אותך שזה אפשרי ואני אמוד אשמח לדעת איך את מנסה לעזור לעצמך בהנחה שאת מנסה... המון אהבה בריאות ואשמח לשמוע ממך שבוע טוב :-)

כן, מודעות לא חסרה. אני טוחנת ת'מחשבות והתובנות האלה כבר שנים, בעצם- מאז ומתמיד את נאבקת עם הבולמיה הזאת (בלי להקיא), עם התקפי המקרר והבליסה האינסופית.ואין לי ספק שאלו משחקי שליטה- האוכל שולט בי? אני שולטת בו? אני נותנת לו לשלוט בי? אני בוחרת שהוא ישלוט בי? ואני גם יודעת שאם אני מחליטה עכשיו לצום, אז זה מה שיהיה. אבל אין לי מוטיבציה, אני כל כך מכורה להרגשת החרא הזאת, להתבודדות מהעולם, להיעלמות הזאת, שהיא בדיוק ההיפך מההיבט הפיזי של למלא את עצמי באוכל ושטויות. הכובד הזה בבטן ומצד שני ההסתגרות בבית, סינון הטלפונים, ההידבקות לטלויזיה. רוצה פשוט לא להיות. בטוח שאפשר לצאת מזה, בטוח שעוד לא מצאתי ת'דרך המתאימה לי, אבל זה כל כך שואב אותי שאין לי אפילו מוטיבציה לצאת מזה. אני מכורה. ואני שונאת את עצמי ככה, נכנעת,] בוחרת לוותר על הקרב, מתרחקת מהחברים שלי שאין להם מושג מה עובר עלי ומה זה כל המצבי רוח האלה שמעלימים אותי לימים, שבועות, כל כמה זמן. בזמן האחרון אפילו החברות שהסתרתי מהן ת'היעלמויות שלי ואיתן הצלחתי לגרד איזה אחה"צ כייפי של ים, קפה וכאלה- אפילו הן מקבלות עכשיו ניתוק בפרצוף והיעלמות לשבועות. לא יודעת. לא מבינה את עצמי. אבל יודעת שאני במקום לא טוב. אולי לא רוצה לצאת ממנו?!