שבת שלום

הי. זאת בערך הפעם השניה שאני כותבת בפורום הזה, אבל אני קוראת בו דווקא די הרבה. כדי להבין בעיקר. בפעם הקודמת כתבתי שאני עובדת על הפסקת המחשבות על האוכל, ושאני מאמינה שאני אצליח לבד לסלק את השאריות המיותרות של ההפרעת אכילה. באמת חשבתי שזה אפשרי. והילה ענתה לי וכתבה שהיא חושבת שטיפול הוא הדבר הכי נכון שמישהו יכול לתת לעצמו כדי להפסיק עם משהו שהוא כל-כך לא אוהב. כל-כך לא רציתי ללכת לטיפול, לא רציתי לשמוע את עצמי מדברת על זה שאני לא מפסיקה לחשוב על אוכל, לחשב ארוחות, ולתכנן את כל היום לפי הארוחות, בעיקר כשאני כן אוכל נכון וטוב. וכשאני אומרת נכון, אני מתכוונת לזה באמת - פסטה, אורז, גבינות, ביצים - בכמויות של רוב בני-האדם. זה פשוט לא נתפס לי איך אפשר גם לאכול טוב, גם לאהוב את הגוף שלי, ועדיין להטריד את עצמי בחישובים מתישים... זה הביך אותי להגיד את זה. אבל פתאום פשוא הרגשתי צורך לדבר. הרגשתי שאני רוצה לשמוע חוות-דעת של מומחה, שיעזור לי לברר מאיפה זה מגיע. כי הרי אין קשר בין הפרעת האכילה לבין האוכל עצמו. רובנו לא באמת רוצים לרזות, במובן הפיזי. אנחנו לא רוצים להיראות הכי רזים בעולם כי זה יפה. אנחנו פשוט מחפשים את השליטה על החיים שלנו. מחפשים את התשומת לב שחסרה לנו. מחפשים דרך להביע את מה שאפילו לא הבנו שכואב לנו. אני יודעת שאצלי השליטה זה החלק המשמעותי בעניין. אני מנסה לסדר לי את כל העניינים בחיים לפי מידת השליטה והמודעות לגבי האוכל שלי. וזאת האשליה הגדולה... אז התחלתי ללכת לפסיכולוג. וכבר בפגישה הראשונה הוא גרם לי לחשוב על דברים אחרים לגמרי ממה שחשבתי לפני. כמו למשל על היחסים שלי עם ההורים. שתמיד נראו לי בסדר גמור, אף-פעם לא קרה משהו יוצא דופן בינינו. תמיד היתה לי הרגשה טובה עם ההורים. אבל פתאום, כשהוא שאל על אמא שלי, הבנתי כמה אני צמאה לחום ממנה, כמה חסר לי קשר קרוב איתה... מחשבות שהדחקתי. וגם קניתי ספר ממש מעניין שנקרא "נשים אוכלות את עצמן". כתבו אותו 2 פסיכולוגיות, והן ממש מתארות שם במדויק את מה שעומד מאחורי הפרעות אכילה. למי שזה מעניין אותו ונמצא במצב של לקרוא בנושא, אני מאוד ממליצה. מוזר לי שאיכשהו יצא לי מכתב אופטימי, כי עוברים עלי ימים די קשים, לאו דווקא ביחס ישיר לאוכל. אולי הידיעה שאני מתחילה לטפל בדברים לאט לאט, מהנקודת מוצא הזאת, זה החלק המעודד. אני באמת מאחלת לכל מי שכאן, שירצה להבין למה הוא הגיע למצב הזה, ושירצה לשנות. ואני לא אומרת את זה במבט מלמעלה, כי אני עדיין לא "יצאתי" מהתסבוך הזה, אבל הרי כולנו אמורים לשאוף לחזור רגע ליום הזה שקדם למחשבות המטופשות, לחזור רגע להיות תמימים ומבסוטים, להיות מרוצים מעצנו, ולראות מה קרה בתוכנו שעשה כזה שינוי, שהלך והסתבך בלי ששמנו לב... אני מחכה כבר ליום שבו "יטרידו" אותי דברים אחרים, ושיהיה לי מקום לחוות דברים כמו שצריך, עם בטחון, ובלי חישובים לא מעניינים וסתמיים. לחיות כמו רוב בני האדם...

אני לא חושבת שאני למשל רוצה ליהיות רזה בגלל השליטה על החייים שלי או לא...אני רוצה ליהיות רזה כי אני רוצה ליהיות רזה...יכול ליהיות שזה גם השליטה בעצמך אבל...אני לא יודעת... אבל אצלי אחת הבעיות העיקריות בחיים זה ההורים...הם כאלה...אי אפשר אפילו להגדיר אותם...כאלה קשים ואם מדברים אליהם אז מדברים לקיר כי לא נעים להם לשמוע ביקורות...או משהו שהם לא עושים טוב...כשהבת שלהם אומרת להם...מה אכפת להם...קיצר ההורים הם בעיה גדולה בחיים... ואני חושבת שאי אפשר להכל טוב או טעים וגם לאהוב את הגוף שלך...חוץ מזה שנראה לי שבחיים אני לא אוהב את הגוף שלי... אוהבתתתתתתתתת מעיין

ב"ה אז ככה סליחה על האיחור אני יכולה לספר קצת מה הניע אותי לצאת מההפרעות האלה. אני גיליתי שהסיבה שיצרתי אותם נבעה מעצם זה שכל מה שרציתי עבור עצמי ביטלתי וקבעתי מראש שזה לא ילך, שאני לא יצליח, שאין לי סיכוי בחיים האלה וזה העציב אותי, מיותר לציין שהתחליף לחיים היו הפרעות אכילה אנורקסיה ובולמיה מסביב לשעון כשאחת לא הייתה השניה הייתה והפוך. את מדברת על התמיכה מאמא. אני הייתי צריכה להשלים עם העובדה שאימא שלי לא נועדה להיות לי אימא, אלא אני אימא עבורה. זו עובדה אבל ברגע שקיבלתי את העובדה הזאת ובכיתי את נשמתי עליה קרו לי הרבה דברים טובים כי הפסקתי לצפות לה מצד אחד, מצד שני אני יכולה לראות שלאימא הזאת יש הרבה תחליפים בחוץ כי מאז שהגעתי לחיים יש לי מלא אימהות ומלא אבות, אל תשאלי אותי למה, זה פשוט קרה וכולם מייצגים עבורי את התפקיד הזה כי ההורים שלי שנים על גבי שנים לא ידעו להיות הורים וכנראה שהם לא נועדו לכך עבורי . השינוי החל עם ההבנה שאני מפסיקה לצפות כי זה לא ישתנה. שינוי נוסף שקרה היה כשחזרתי לרקוד וכשהתחלתי עם הפורום הזה. רקדתי שנים ואהבתי את זה כל כך ואחרי האשפוז ויתרתי על הכל החזרה לריקוד ריפאה אותי גם הכתיבה והעזרה לאחרים, נתנה לי עניין וכיוון שלא תלוי בשום דבר שחשבתי עד אז. זה היה תהליך וזה תהליך שנובע הרבה מכל השיחות האלה אצל הפסיכולוג. השינוי הוא איטי אבל ברגע שהוא קורה אף רוח לא יכולה להעיף אותו וזה יקרה גם לך אפילו שקשה לך מאוד מאוד מאוד יותר ממה שאת מוכנה להודות. אני מאחלת לך הרבה בהצלחה יפה תמשיכי לכתוב, לקרוא מה שבא לך .. זה בסדר המון אהבה :-)