אחריות...

לא לוקחת אחריות. בהתחלה תליתי את ההחלמה שלי בפסיכולוגית אליה הלכתי. האמנתי שהיא תדריך אותי ותעזור לי למצוא את התשובות....כך לא הייתי צריכה לחפש אותן לבד. היה לי נוח להעביר את האחריות אליה ולא להתמודד. אחר כך, אחרי שהתחלתי להבין דברים, תליתי את ההחלמה שלי באמא. האמנתי שהמחלה שלי היא תוצאה של הקשר הלקוי שלנו ולכן ברגע שנעבוד עליו, אני אבריא. כמובן שאמא שלי לא השתנתה והדבר נתן לי לגיטימציה להישאר גם באותו המצב. כי הרי מדובר בעבודה משותפת.. לאחר מכן העברתי את האחריות לחבר שהיה לי. האמנתי שבעזרתו אני אלמד לאהוב את עצמי. אולי אם אראה שהוא מקבל אותי, גם אני אקבל את עצמי. רציתי שהוא יציל אותי...וישמור. יורה חיצים לכל הכיוונים שרק אפשר. מחפשת להפיל את האחריות על כל מי שקרוב ויודע...רק שלא אצטרך אני להתמודד. ויותר מכך....אינני לוקחת אחריות על מעשיי שלי. מנצלת את המחלה כדי לפעול בדרכים שאחרת לא הייתי מרשה לעצמי. לשקר, לאחר, להתעצבן ולכעוס... אני יכולה להגיד שזו לא באמת אני. יש אותי, ויש את המחלה (שגורמת לי להתנהג בצורה מסויימת), אבל האם זו לא רק עוד דרך להתנער מאחריות?

נראה לי שאת כבר יודעת את התשובות את רק צריכה להחליט וזה עניין של מוכנות אז תהיי סלחנית עם עצמך, כי גם כשאני הבנתי ונפלו לי האסימונים לקח לי הרבה זמן מאותו שלב להחליט שאני לוקחת אחריות וזה גם עניין של בשלות והרבה הרבה הרבה סבלנות שיכולה במצב הזה להיות מורטת עצבים אבל אין כמו השלבים האלה, כי אחכ הם אלה שמביאים אותך לרגע שבו את מסוגלת לבחור בחיים, להחליט ולקחת אחריות .. זה לא יכול להיות אחרת וכשזה יקרה את תביני גם למה. באהבה רבה מקסימה אל תאמרי נואש שלך הילה

ואי לפני שאני עונה לך אני חייבת להגיד לך.. אני כל הזמן שוכחת.. את יודעת שכל פעם שאני רואה את השם שלך עולה לי בראש תמונה של מאריה ג'סטין הורנבאכר(מבוזבזת..) כאילו תמיד זהו הפרצוף שלה דבוק לי לשם שלך..! מוזר.. אולי בגלל צורת הכתיבה שלך.. קראתי את מה שרשמת.. אני אוהבת את איך שאת כותבת.. יש לך הברקות כאלה לפעמים.. בקצור קראתי וקראתי לי..ופתאום לקראת הסוף הקפצת אצלי משהו.. זה מה שאני תמיד חושבת.. כל דבר אומרים לך .."זו המחלה גורמת לך להגיד את זה.." וכשאת רעה למשהו בגלל ההפרעה שלך.. או שאת עושה מעשה רע אז "זה המחלה גרמה לך להתנהג ככה..." ושאת אומרת דברים לא הגיוניים אז זו "המחלה שמדברת מגרונך.." ואני תמיד מתחרפנת מזה.. זה משגע אותי לפעמים כל כך כי מי היא המחלה הזו בכלל ..אם לא.. אני..?! אני מודעת לזה שצריך לעשות הפרדה בין האדם למחלה... אז ביני לבין עצמי אני עושה את ההפרדה.. כשאני חושבת כשאני ממלמלת לעצמי.. אבל כלפי חוץ.. איפה שרואים.. אני היא אותה מחלה.. והמחלה היא אני.. ומי שעושה את כל זה זו אני!!!! להגיד שלא זו שיא הבריחה מאחריות!!! אומנם יש כאן בעיה של קונפליקט שהוא בין הידיעה של הדבר הנכון לעשות וזריקה של כל אלה לעזאזל במצבי לחץ.. והתנהגות בפועל שהיא מגונה.. אבל עדיין מי שנתנה לבעיה להשתלט וברחה באותו רגע במקום להתמודד.. זו אני.. זה כמו לוותר לילד שהרביץ לילד אחר..כי "יצר הרע השתלט עליו.." יש יצר ויש בעיה.. אבל זה לא נותן לגיטמציה להיות לא בסדר.. לא יודעת אולי אני סתם מערבבת פה בין מחט לתחת... אבל שמנסים לנחם אותי ואומרים לי שזה "בגלל המחלה ואני בעצם בסדר.." זה תמיד משאיר אותי תלויה באויר.. מבולבלת..

ואני בטוחה שיהיה לך ספר...הוא יהיה מעניין ביותר. דרך אגב, אצבעונית מתוקה, מה שלומך.???? אני מקווה שיש שיפור ושבת שלום הרבה אהבה :-) אני