ערב טוב לכולם......

אל תשאלו,,,הייתי מזה חולה שלושה ימים ורק היום אני מרגישה כבר יותר טוב היה לי וירוס של הקאות,שלשולים וכמעט 40 חום!!! ממש לא תפקדתי... סיוט.. הקאתי איזה 30 פעם בלילה,ואבא שלי אמר לי:"טוב לך זה לא קשה להקיא כי את כבר יודעת איך.."משהו כזה. וגם רזיתי מלא(ומה שמדאיג זה שאני מאושרת מזה שרזיתי אפילו שזה לא בכוונה וזה נתן לי מרץ להמשיך..) כי לא יכולתי לאכול כלום,טוב אני חייבת לזוז כי אני צריכה לנסוע. אז אני אחזור יותר מאוחר.אז רציתי רק לאחל לכולכם שבוע מצויין וקל... אוהבת,לילך.

אני מקווה שאת תחזרי לקו השפיות ושאם את יכולה לאכול אז כדאי שתתחילי עם משהו קל ואל תתלהבי יותר מידי מהרזון, כי יש שלב שהוא הופך להיות שטני ביותר גם כשאת כבר החלמת וזה שאת מאושרת ממנו זה רק מעיד כמה את באמת חולה וכמה כבר הספקת להתרחק מעצמך מרחק של גלקסיה בערך אם לא יותר. אני יספר לך סיפור ואני מוצאת לנכון את ההזדמנות לספר אותו עכשיו אפילו שלא רציתי שאף אחד ידע שזה באמת מה שעובר לי בראש לפעמים בעיקר ברגעי חולשה. אני זוכרת שכשהייתי חולה, הפנטזיה שלי הייתה לשקול 20 קילו, אני לא הצלחתי להגיע לממש את הפנטזיה הזאת, סיפרתי את זה לאלינור, מי שמשתתפת בפורום בדיוק כמוך ושיקרה לליבי מאוד, במירוץ המיילים שאנחנו שולחות אחת לשניה כדי לעזור כמה שיותר ולהבין כמה שיותר ואני רואה את זה מאוד הדדי, כי היא נמצאת שם בשבילי בדיוק כפי שאני נמצאת שם בשבילה וככה אני רואה את הפורום הזה, כולנו שם בשביל כולם ואני מרגישה את זה בכל הודעה שאני כותבת או שאתם כותבים כותבות אחד לשני/ה . לכאורה מה שאני מספרת לך לא קשור באופן ישיר במה שכתבת אבל הוא חשוב, כי זה משהו שצריך לדבר עליו וזה משהו שצריך לחשוב עליו במיוחד כשאתה נמצא בתחתית ואני מצטערת שאני יותר מידי נשאבתי למלכוד הזה. הרבה פעמים אני מרגישה כאב שלא הגשמתי את ה20 קילו שלי, כי הגוף שלי לא נתן לי, לא נתן לי להמשיך, זה כבר לא היה נתון לשיקול דעתי כי כנראה שהיה בי ניצוץ שרצה בחיים מאוד וזו הסיבה שעצרתי, אם כי זה לא היה במודע. 38 קילו לא הספיק לי, שלא נדבר על ההיתקעות ב 45 קילו אחרי העליה שכמעט שברו אותי לגמרי, שזה כאילו לכאורה היה הביטוי של הכישלון שלי באי היכולת שלי לרדת ל20 קילו, תעשי את החישוב הזה על מטר 70, נמוך אבל לא מספיק בטח לא בשביל אנורקסית. זה גרם לי להיתקע בעובדה שאני לא חזקה מפני היצרים שלי, התחושות שלי, הרצונות שלי. ולהיות מאופשזת זה לא בדיוק מה שרציתי, הגוף שלי לא הצליח בשלב מסויים להכיל ירידה במשקל , גם כשמאוד נסיתי, אלא אם כן זה היה נגמר באשפוז וזה משהו שלי היה מאוד קשה להסכים לו וזה כל הזמן היה מלחמת קונפליקט.. כן לא כן לא כן לא ואני כבר יצאתי מדעתי.. עברתי הרבה זמן של התאבלות על זה שאני לא יהיה רזה כפי שרציתי וזה משהו שאדם שפוי לא יהיה מסוגל להבין אבל את וכל אחד אחר מהמשתתפים פה אולי כן, כי כולנו מנהלים או ניהלנו את המלחמה הזאת בווריאציה זו או אחרת להשגת הרזון, מי שהצליח הצליח .. מי שלא סביר להניח שריפד את עצמו בקילוגרמים של אכזבה ודיכאון קיומי קשה מנשוא אלא אם כן אנחנו מחליטים שאנחנו משתנים וזה יותר לא מכניע אותנו. זה מה שקרה לי אבל זיכרון העצב על האכזבה טמון בי עמוק עמוק ואני יודעת שרק הזמן אם בכלל ירפא אותו. זה הכי קשה לחיות מעבר לזה ולדעת שאת לא חוזרת לשם יותר, זה הכי קשה למי שכל כך היה מכור לתחושה שיש בזה. אני יודעת מה רזון עושה אבל זה נורא אם אני אחרי שנה וחצי של גמילה מרגישה עצובה על כך מידי פעם בנסיבות מסויימות וזה לכאורה הכי אנושי הכי טבעי שרק יכול להיות אפילו שאני מודיעה לך חד משמעי שאני רחוקה מכל הפרעת אכילה שהיא, כי זו הייתה ההחלטה שלי לדורי דורות. ויש פה שאלה. אף אחד בזמן חולי לא מאמין שהחלמה אכן תתרחש בחיים שלו, על אף שכל הזמן הם ואתן אומרות " כן, אני רוצה להחלים, מה אני יעשה, למי לפנות... אני הולכת לפסיכולוגית אבל היא לא עוזרת.. מה כבר לא נסיתי.. ?!!!".. וכל המשפטים האחרים ובשורה התחתונה אתן "יודעות/ יודעים" שאתם לא יוצאים מזה! ואז קורה נס ומצאתם את הדרך החוצה ואתם ממש ממש מופתעים, זה לפחות מה שקרה לי ואני בטוחה שיש מזדהים לתחושה. ההחלמה.. אני מצאתי אותה, דיטה מצאה אותה, מיטל שחר מצאה אותה, רויטל צוויבל מצאה אותה, טלי סבך מצאה אותה ועוד הרבה אחרות וגם הרבה אחרות אחרים שלא. כולן לא האמינו שהן תצאנה מזה ואני לפחות מבחינתי, מדברת בשם עצמי, יודעת שיצאתי מזה, לא רציתי לצאת מזה בדיעבד לאחור ואני מאושרת שאני מחוץ לזה אבל מתוך הדואליות שבי יש לי כאב שאני יודעת שהוא לא יעלם כל כך מהר, כי הרעל שזרעתי בתוכי היה כל כך מרוכז וזה מה שאני רוצה לשקף לך ולאחרים. כי אני מצטערת שמלכתחילה הכנסתי את עצמי לזה ואני זוכרת היום לאחור שהיו לי מלא הזדמנויות לצאת מזה והרזון הכריע הרבה פעמים את המילה שלי בדיוק בסיטואציות של חולי שנהניתי על כל הקילוגרמים שמושלים מגופי ללא כל מאמץ והיו הרבה כאלה והרבה משפטים כמו של אבא שלך שעפו באוויר לעברי ואני לא באמת נעלבתי מהם אני רק הייתי מאושרת על זה שאני נעלמת, מזכיר לך משהו???. אני רק יכולה לומר ויודעת שלשם אני לא חוזרת, לא משנה כמה תחושת פספוס ואכזבה יש לי סביב העניין הזה שלכאורה לא מציתי את עניין הרזון עד הסוף. אולי את יכולה עוד למנוע את זה. אולי את יכולה להתעלות ולהבין שאין מנצחים ואין באמת הישג. כי לא ניצחתי, הפסדתי הרבה זמן ואני רק עכשיו התחלתי לחיות ממש כמו תינוק בן יומו עדיין עם כל האופםטימיות שלי אני מוותרת על כל העבר הזה שלי ולא רואה בו שום טוב על אף שהרבה יחלקו עימי על המשפט האחרון שמרי עלייך ותתעוררי מהר זה מסוכן!!!!! המון אהבה שלך הילה

היי,טוב קודם כל לא ממש ציפיתי לתגובה כזו ממך...למרות שזה בסדר והבנתי מה ניסית לומר,אבל האמת אני קצת מבולבלת,תראי אני הייתי שם למטה,בגיהנום הזה ויצאתי מזה בכוחות עצמי,יכול מאוד להיות שבגלל שלא פניתי לטיפול כמו שצריך אז המחלה נשארה בפנים ורק הסימפטום נעלם,אני יודעת ובטוחה שאני לא רוצה לחזור למקום שהייתי בו כי גם אני סבלתי,וגם אני נהניתי מכל קילוגרם שהשלתי,ואני זוכרת טוב טוב את הימים הנוראיים האלו שחשבתי שאין תקווה ורציתי רק למות כל הזמן.... אמנם היעד שלי היה 35 קילו ולא 20,למרות שלא הגעתי לזה,המשקל הכי נמוך שהצלחתי להגיע אליו בזמן המחלה שלי היה 43 ואני מטר 70 ואני לא גאה בזה בכלל ושלא תביני לא נכון אני ממש,אבל ממש לא רוצה לחזור לזה,ואני אפילו חושבת שזה מגעיל להיות רזה בצורה קיצונית כל כך. אני אספר לך משהו,היום למשל אמרתי לאמא שלי שאני מתחילה לשמור קצת אז היא ישר נבהלה ואמרה לי שאני רק לא אחזור למצב שהייתי או משהו כזה,ואמרתי לה שלא שאני בסך הכל רוצה קצת לשמור ואני באמת מתכוונת לזה.אני מתכוונת לשמור דיאטה ולאכול ולא לצום ולא להקיא אלא לאכול נכון,כי כמו שכבר אמרתי לך אני שוקלת 3 או 4 קילו יותר ממה שאני צריכה,ואגב אני אף פעם לא נשקלת.אני פשוט רואה את זה על עצמי. ושתדעי הילה שדווקא בגלל שכבר הייתי שם בסיוט הזה של האנורקסיה/בולמיה,דווקא בגלל זה אני חושבת שלמדתי לקח ואני חושבת שאני יודעת היום יותר מאי פעם מה הגוף שלי צריך,ואני לא מתכוונת להרוס אותו שוב. אז נכון,אני מודה שכשאני מרזה זה גורם לי אושר מפחיד,אבל זה ככה.חשוב לי להיות רזה,אבל לא חולה,אני עשיתי דרך ארוכה כדי לצאת מזה לבד,ואני לא ממעיטה בכוח הרצון כי רציתי לחיות...ואפילו היום קורה לי לפעמים כשאני יושבת ואוכלת הקול הקטן הזה שלוחש לי בראש ואומר לי שאני שמנה,אני משתיקה אותו ,אבל אני לא שוכחת אף פעם שהקול הקטן הזה מנסה להרוג אותי,ואני לוקחת בחשבון שאני צריכה לחיות את חיי, אז נכון יש כאילו דממה כזו שלהיות ללא המחלה אבל בסופו של דבר מגיע הזמן שבו שבו זה נעשה קל יותר..ואני מוצאת את עצמי יותר חזקה מאז. אז שבוע מקסים הילה אוהבת מאוד לילך

הילונת מהממת שלייייייייייייייייייייי אין אנורקטית בעולם שהגיעה ל-20 קילו ונשארה בחיים! עד כמה שאני יודעת השיא הוא 23 ק"ג.. את לא היית חיה עם 20 קילו כך שלא היתה לך אפשרות להגשים את ה"פנטזיה הזו.." זה כמו שיהיה לך חלום כל החיים לעוף בעזרת שתי הידיים שלך ממש כמו ציפור וכל החיים תשברי את הראש במאמצים ודרכים להשיג את זה.. ובסוף תתאכזבי אחרי שתדעי שאין שום מצב בעולם שתוכלי לעשות את זה... כי לא היה שום מצב בעולם מהתחלה שתוכלי לעשות את זה.. כי מהתחלה ה' ברא אותנו כך שלא נהיה מסוגלים לזה.. צפורים כן.. אנחנו לא..! ככלבים חתולים עופות ...יכולים לשקול 20 קילו.. אנחנו לא! אז מה הפלא...........? אם זו היתה מטרה ברת יישום אני בטוחה! בטוחה לחלוטין שהיית משיגה אותה! אבל היא לא.. בגלל זה קוראים לזה "פנטזיה.." פנטזיות לא מתגשמות..! לא באמת.. מעצם הגדרתן הן בלתי אפשריות...............................! דבר שני שאת רואה אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףף מה זה? אני כל הזמן חושבת שאת איזה אדם חסר חולשות חזקה כ"כ מיוחדת.. את האדם היחיד שאני מכירה שיצא מזה לחלוטין.. ולא יודעת איך להסביר אוףףף זה קרה לי גם שראיתי את הסרט שלך וכתבתי על זה ממש בהרחבה.. אבל המייל ההוא לא הגיע אליך.. פתאום לדעת שאת עדיין מתמודדת עם דבר כזה.. וכל העניין הזה עם הבחור הדפוק שאחר כך קראתי את כל ההודעה.. מה שרשמת על זהה בהתחלה והייתי בשוק זה לא מסתדר לי פשוטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט כי את הכללללללללללללללללללללללללללל! הכי חזקההההההההההההההההההההההה הכי חכמהההההההההההההההההההההההההההההה את מבינה יותר מכולנו על מה שקורה כאןן בחיים האלה.. ומה אנחנו עושים פה בכלל.. ומה העניין של כל המחלה הזו בכלל.. אז איך זה עדיין משפיע..? עלייך..? זה דבר שאני לא מבינה אולי בגלל שזה אני.. וכל מה שאני! חושבת עלייך.. הסכימה (ידע מאורגן) שיש לי עלייך בראש.. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף זו בטח רק אני......... אז זהו שתדעי שאני אוהבתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת אותךךךך! ואחותי עכשיו הולכת ומחר גם ההורים שלי... מצפים לי כמה ימים לבד בבית וזה מעציב אותי.. לא בגלל הפחד לפול בגלל זה או משהו.. אני פשוט לא אוהבת להיות לבד.. אבל בטח טל תתנחל פה אז יהיה בסדר.. שבוע טוב מהממתתתתתתתת אני מתה עלייך.................