מולאן מולאן... תגובה למה שכתבת לי למטה

לא אמרתי שלא עברתי טיפול כדי שתתלהבי מזה... ממש לא. אמרתי לך כדי להראות לך את הצדדים האפלים של זה. לא הייתי בטיפול, חשבתי שהחלמתי לפני איזה 5 שנים... אבל מסתבר שהמצב הוא לא ממש כזה. היום אני בעודף משקל, בהסתבכויות עם עצמי ועוד אין לי מערכת יחסים נורמלית עם אוכל. וכל הזמן אני אומרת לעצמי שאני צריכה ללכת לטיפול...וכל הזמן אני דוחה את זה. והיום באמת שאני מתכוונת ללכת על זה, בעז"ה בעתיד הקרוב. אני לא אבכה על זה עכשדיו ככי כנראה ז\ו הדרך שהייתי צריכה לעבור, אבל אני חושבת שאם הייתי מתייחסת למחלה כמו שצריך כבר אז, ולא מזלזלת בה , ומטפלת וסוגרת קצוות כמו שצריך, החיים שלי היו יכולים להיראות קצת אחרת. וב"ה היו ל חיים טובים, אבל המטרה שלנו היא לשאוף למקסימום, לא להיות בינוניים ולפספס . אמא שלי גם היתה אנורקסית בעברה הרחוק, לתקופת זמן קצרה, והא גדלה ברקע מאד קשה. אף פעם היא לא טפלה בעצמה, כי מאד קשה לה הלודות ולהתמודד עם רגשות שלה , והיא נחשבה הנורמלית שיצאה מהמשפחה שלה. והיום היא בת 43, יש לה משפחה מדהימיה וכו', אבל ככל שהזמן עובר היא רואה שמה שהיא השאירה מאחורה רודף אותה יותר ויותר... הפחד שלי הוא להעביר את השריטות שלי לילדים שלי. זה הכל עובר בצורה לא מודעת, אבל אם מודעים לדברים זה מונע הרבה. חוצמזה שתדעי לך שמבחינה רפואית- פסיכולוגית אם תקראי לזה, הסיכויים להלחלים מהפרעות אכילה לחלוטין, גבוהים ככל שמטפלים בהן בשלב יותר מוקדם. אז קחי בחשבון שכל עיכוב יעלה לך אחר כך בבריאות. אולי אפילו בקילוגרמים... מואלן אני לא רוצה לאכזב אותך , אבל טוב שהאשליה שזאת בונה לעצמך תנחת קצת. חלק מהסירוב ללכת לטיפול נובע בעיני מפחד. פחד להפרד מההפרעה סופית, יותר מזה פחד להתמוודד עם הבעיות שהשקענו כלכ ך הרבה בלברוח מהן. בהשרדות במצבי לחץ בטבע יש חוק: fight OR flight כלומר: ברח או הלחם. אם בורחים - בטבע יש סיכוי סביר שהסכנה תרדוף אחרינו ותשיג אותנו. בלחימה יש סיכוי להפסיד אבל יש גם סיכוי לנצח. כשמדובר ברגשות שלנו, בעצמי שלנו,א ני חושבת שאין אופציה של ברח. כי זה לא משהו חיצוני לנו, אלא בתוכינו וזה יבוא אויתנו לכל מקום. האפשרת היחידה שנשארה לך היא להלחם. ובשביל לנצח את צריכה לגייס את כלי הנשק הכי יעילים שיש.... מקווה שפתחתי לך קצת כיווני מחשבה, ושאם שברתי אצלך משהו אז זה בצורה חיובית אוהבתותך, שיר

:-)

יו את ממש יודעת להסביר דברים.. תראי.. דבר ראשון אני רוצה לדעת מה גרם לך לחשוב שיצאת מזה.. ואז אני יתאם עם עצמי.. דבר שני.. מה אני יגיד לך... חשבתי שבחופש אני ילך לטיפול ועכשיו כשאני חושבת על זה אני לא רואה את עצמי הולכת לדבר כזה.. מה שכן.. את בטח תחשבי שזה לא מספיק אבל הכתיבה פה וההכרות עם הילה ועם בנות פה באמת עוזרת.. אני רואה בזה טיפול...-סוג של.. את יודעת שקראתי ספר בפסיכולוגיה והיה כתוב שם על התפיסה של "אלכוהוליזם" "סמים" ו"הפרעות אכילה" כמחלות... וכבעיה שיש לאדם שהוא לא אשם בה.. מצד אחד עוזרות כי הם מורידות לחץ מהבן אדם וגורמות לו לטפל יותר בבעיה ולהפריד אותה ממנו.. אבל מצד שני זה לא טוב כי זה מוריד את האחריות מהבן אדם ומצייר אותי כיצור פאסיבי הנשלט בידי דחפיו... ובעצם "מנקה מאשמה" את ה"חוטא העיקרי".. באותו הקשר הם דנו בשאלה למה יש אנשים שאחרי טיפולים רבים ממשיכים להיות אלכוהוליסטים צרכני סמים קבועים ומופרעי אכילה..ולעומת זו יש כאלה שמפסיקים עם ההרגלים הרעים האלה ולא חוזרים אליהם.. ואם זו מחלה אז איך זה שיש אנשים שמפסיקים לבד את השתייה צריכת הסמים הפרעות אכילה...? התשובה שם הייתה שזו אכן מחלה אך לאדם יש כוחות מיוחדים שטמונים בו שיכולים לנצח מחלות שכאלה עם עבודה עצמית רצון ונכונות.. אז.........?! אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד.. זה שאולי.. אולי גם לי יש את הכוחות האלה.. ועוד פעם שירוש תביני אני יודעת שהגורמים הנפשיים והאישיותיים שהובילו אותי לזה חייבים להפטר ע"י טיפול.. אבל השאלה היא אם אני יהיה מוכנה אי פעם ללכת לטיפול ואם אני ימשיך להרגיש כמו עכשיו שאני לא-רוצה-לא -צריכה.. אז אני לא ילך עוד הרבה זמן ואם אני במלא לא ילך אז עדיף שלפחות עד אז אני ינסה לעבוד על עצמי לבד .. מבינה אותי..?! כי נראה לי שאני יותר מדי מסתבכת.. את בהחלט מחדדת לי... מאודדד את העובדה שזה הכרחי.. ואת משכנעת ומנערת... זה עשה לי משהו מה שכתבת.. אבל זה נראה לי מוזר אפילו לדבר איתך על זה עכשיו.. מה אני יגיד אני לא מרגישה חולה.. הרגשתי ככה רק שאכלתי והקאתי.. זה תמיד היה ככה רק אז.. אוהבת אותך מאוד ודברי איתי יש לי הרבה מה ללמוד מהנסיון שלך...!!!