הבעיה שלי

היי, אני כבר שנים חיה עם ההפרעת האכילה שלי, הלכתי לפסיכולוגית שטיפלה בי וזה עזר לתקופה אך הבולמוסים לא מפסיקים, כל פעם שאני נתקלת בבעיה או במשבר אני תמיד פונה לאוכל, אני כל הזמן חושבת איך לרדת במשקל, מבחינת משקל אני נמצאת במקום טוב מאוד, אני לא נחשבת בכלל כשמנה וגם לא כרזה מדי, ממוצעת,ואני עושה המון ספורט ואני מרגישה ששום דבר לא מספיק לי, אני רוצה לרדת כמה קילו אבל ככל שאני מתעמלת יותר אני מרגישה משום מה שהבגדים צמודים עליי יותר ויותר. אני די מיואשת, אני מרגישה שהאוכל שולט בי ולא אני בו, מרגישה שזה תופס יותר מדי מקום בחיי. הילה, יש לך עצה בשבילי? :)

אני זוכרת בזמן שאני הייתי בולמית, מה שמאוד עזר לי הוא כל יום מחדש להחליט שאני אוכלת משהו מסויים שאני מחליטה עליו מראש כל פרק זמן מסויים ע"י תכנון ואני מחליטה שאת התפריט הזה אני לא מקיאה, אבל זה יהיה חייב להיעשות מתוך תכנון ובקרה ולא מתוך חופש, כי החופש לא מתאים במצבים האלה בטח שלא למי שלא מסוגלת להתמודד עם חופש כזה. אני לא חוויתי אף פעם בולמיה בסדר גודל של לסיים מקרר שלם. הבולימיה אצלי התבטאה בעיקר ברצון שלי להקיא וזה היה החלק הבעייתי. במקרים האלה לקח לי הרבה זמן עד שאני גרמתי לעצמי במודע לשבת, להחזיק בכלי כתיבה ולהתחיל לרשום את כל מה שמלכתחילה רציתי להקיא. ההתנהגות הזאת איפשרה לי מאוחר יותר לנהל דיאלוג מודע עם הרגשות שלי ולהביא אותם לידי הבנה במסגרת הטיפול שאני הולכת אליו וזה תמיד עבד כשיכולתי למקד מה מפריע לי וזה גם עזר לי לאכול טוב יותר אבל זה היה תהליך והחלטה יום יומית. לגבי פעילות גופנית, יש פעילות שמנפחת את השרירים והיא גורמת לתחושה שאת כביכול משמינה ויוצרת כבדות מיותרת במיוחד עם ההזנה שלך לא בריאה ולא באמת מתגמלת שכן אם כל בולמוס את מקיאה, מעט מאוד נקלט במצבים האלה ואני בטוחה שהמזונות שעליהם נבנה כל בולמוס לא מזינים מלכתחילה. אל תשכחי שהגוף שלך לא פועל כבר באופן הטבעי שבו הוא אמור לפעול, כי נכון להיום הוא יותר צובר מאשר מעבד, מכיל ומשחרר במידת הצורך. שווה לך נכון להיום ללכת יותר מאשר להיות במכון כושר, כי הליכה מסדרת את זה ומרגיעה את הגוף כולו ואת גם פעילה. יש מזונות שבתוך תוכך את יודעת שאם תוכלי את לא תקיאי אותם. את חייבת להחליט עליהם מראש. תמיד יש מזון מסויים שגורם לנו ליפול, אז באופן מודע את תכניסי את המזון המסויים הזה לתפריט מתוך רשות ולא איסור כי זה מה שימנע בעדך לבלוס את השאר ולגרום לעצמך תסכול רב ואז את תגלי שאם את מרשה לעצמך את תסתפקי לא יותר מבר של 50 גר, כי זה מה שהתנהגות של רשות גורמת אם היית אוסרת על עצמך סביר להניח שגם 100 גר לא היו מספיקים לך או להבדיל מזון אחר, תלוי מה עושה לך את זה. בכל אופן את אף פעם לא תקני לבית מזון כזה, את תמיד תאכלי אותו בחוץ, כי זה ימנע בעדך את ההשתוללות שתבוא אחכ. יכול להיות שהמזון 'האסור' לא בגדר יכולתך להתמודד מולו ויכול להיות שלזמן מסויים את תצטרכי להימנע מהאכילה שלו כדי להחזיר סדר לתפריט שלך עד שתוכלי ליישם תכנית א'. זה אומר לא להכניס אותו הביתה בשום אופן בכל מקרה עד שתהיי במקום אחר. אם את מרגישה שאת עומדת ליפול לבולמוס, את לוקחת את עצמך ועפה מהבית. אחרי שעהשל התרחקות את לא תרצי לבלוס ויכול להיות שאת תתחילי לבכות במקום. יכול להיות שבהתחלה כשתרבי לתרגל את זה את תרגישי עצבנית בטירוף. כי בולימיה היא ללא ספק סוג של התמכרות ולהימנע ממנה זה כמו להרגיש את הקריז שאת לא יכולה בלי הסם הזה ולוקח עד חודש בערך כדי להתרחק קצת מכל ההתנהגות הכימית שמתעוררת בגוף כשאת בולסת, לוקח הרבה יותר להיגמל מזה, אבל חודש אחד בלי יכול להיות פוש יפה לבאות. אני יודעת שזה לא פשוט, אבל אנחנו טובות בלתכנן ודווקא התכנון מראש יכול לעזור לך מאוד, אף פעם אל תגיעי ליום שלך לא מוכנה, על מה בדיוק לאכול. את חייבת לדעת את זה מראש גם אם לאיזושהי תקופה התפריט הזה יהיה משעמם למדי. עד שתוכלי לשוב להיות בטוחה בעצמך ולחשוף את עצמך לתפריט אחר. בכל מקרה זה לא על חשבון עזרה ושיחות, כי השיחות יחליפו את הבולמוסים, זאת המטרה. את תהיי חייבת לשחרר את זה באופן מסויים שיחליף את הצורך שלך לבלוס. אני מקווה שזה יעזור לך... במידה ואת נופלת את תהיי חייבת לקום ולהמשיך הלאה, אסור לך להגיע למצב שבו את אומרת לעצמך "דפוקה, אפילו בזה את לא יכולה לעמוד"... כי כל התנגדות שלילית שלך רק תפיל אותך יותר, לכן את פשוט מניחה לזה ומחר את ממשיכה כאילו לא קרה כלום, אחרת פשוט לא יהיה לך כוח להתמודד מול המפלות שלך, כי את תשאבי למקום שאת מאכזבת ושאת אשמה והרגשות האלה לא מועילים לשום התקדמות במידה ואת רוצה להתקדם. עוד דבר את חייבל לצרוח את זה בקולי קולות שאת מתכוונת למצוא פתרון הולם עבור הפרעת האכילה שלך ושאת פתוחה לשמוע מהו. הסעיף האחרון יביע את הכוונה שלך לרצות לצאת מהמעגל הקסמים הזה ואת תראי שהרבה שינויים אולי קשים בהתחלה ינבעו כתוצאה מהאמירה הזאת אבל ללא ספק זה יפתח אותך לדרך חדשה וטובה יותר עם הרבה סבלנות ואמונה שאת תצליחי לחיות חיים ללא זו הצרה בהצלחה הרבה אהבה ואני פה אם את צריכה משהו... שלך יום טוב הילה

היי קודם כל הילה רציתי להגיד לך שממש כיף לי לקרוא את התגובה שלך ובכלל, כיף לי לקרוא ולדעת שיש עוד הרבה אנשים כמוני. רציתי גם לשתף אותך בזה שאני מרגישה שאני מודעת לזה שיש לי הפרעת אכילה, אני יודעת אבל לא מצאתי עוד את הפתרון, ניסיתי פסיכולוגית וניסיתי ללכת ל - oa אבל לא התמדתי כי קשה היה לי להאמין ואולי אני לא מספיק רוצה לצאת מזה...יכול להיות מאוד שבאיזשהוא מקום כבר התרגלתי לחיים האלה של הבולמוסים והקאות והתרגלתי לזה שזה הפתרון שתמיד עוזר וזה תמיד זמין ותמיד עוזר בסוף. קשה לי עם זה, אני כבר המון שנים סוחבת את זה ממש מגיל 12 ואני היום בת 25 ואני ממש רוצה לשים לזה סוף מצד אחד, כי אני רוצה את החיים שלי בחזרה, רוצה להצליח במערכות יחסים ורוצה להצליח בכלל, אני מרגישה שההפרעה הזאת תוקעת ועוצרת אותי בהמון תחומים, לימודים עבודה ובכלל ביחסים הבינאישיים ושאני מנהלת אורך חיים לא תקין ולא כייפי לבחורה בגילי. אני בטוחה שאנשים קוראים את זה לא תמיד מבינים מה הבעיה, כי כלפי חוץ הכל בסדר, אני מתפקדת די רגיל, חוץ מדכאונות שתוקפים אותי ואז מה שבא לי לעשות זה לאכול ולישון ולהתנתק מהעולם. אני לא יודעת מה לעשות יותר, נורא בא לי לשנות אבל אני לא יודעת באיזו דרך ואיך מתחילים באמת ברצינות, ומהי הדרך הנכונה והבטוחה להצלחה. אני קוראת את התגובות שלך ואי אפשר שלא לקנא ולא לרצות להיות במקום שבו את נמצאת, אם כן מהי הדרך לאושר הפנימי? לקבלה העצמית? תודה רבה דנה