עוד מחשבות...

יש לי יום חופש מהלימודים....אני בבית לבד ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. אז אני כותבת. לפני כמה ימים נזכרתי במשהו. כשהייתי קטנה, אני והאחים שלי היינו כמו "פראי אדם". היינו רבים וצועקים מבוקר עד ערב. לעיתים קרובות הייתה נחוצה התערבות עליונה כדי לסיים את הבלגן. אבא שלי, שיש לי רק דברים טובים להגיד עליו, היה נוהג להשתמש במכות חינוכיות כדי להחזיר את הסדר למקומו. כשסיפרתי לאמא שלי על כך היא טענה שהיא לא זוכרת שהוא אי פעם הרים את ידו עלינו. אבל אני זוכרת. ואותה מכה שכיום אולי תיראה לי זניחה, אז נראתה לי מאיימת וכואבת. אבל הוא אף פעם לא הרביץ לי. רק לאחיי. לא משנה אם אני התחלתי את המהומה. ואני זוכרת פעם אחת....שעשיתי רעש ורבתי עם אחד מהם....אבא התעצבן. אני ברחתי לחדר. ישבתי מכווצת במיטה ושמעתי איך הוא מרביץ לאחי. זאת תמונה שאני הולכת איתה כבר המון שנים....חוץ מזה כמעט ואין לי זיכרונות ילדות... אולי שם טמונה חלק מהאשמה שאני מפילה על עצמי. משהו מהשנאה העצמית. כי הרי אני הייתי צריכה לקבל את אותן מכות באותו יום....ובימים אחרים. אבל האחים שלי "ספגו" אותם בשבילי ואולי זאת הסיבה שגדלתי במחשבה שאני צריכה לכפר על כך. אולי יש גם קשר לעובדה שהיום אני מלכה את עצמי....ואולי זו הסיבה שאני כל כך מנסה להיות בסדר....כי אחד הזיכרונות הכי עמוקים שלי מוכיח שכשאני לא בסדר- אחרים סובלים.

אני לא חושבת שאת אשמה, אני בכלל לא מבינה מדוע צריך להכות ומדוע מלכתחילה צריך להיות אשם. אני בכלל חושבת שאין אשמים ושהכל מהכל הם סיבה ותוצאה וזה מאוד תלוי בנו לאיזה תוצאה בסופו של דבר אנו גורמים לה להיות. באותה מידה היה אפשר לפתוח את הפה ולהשכין שלום באמצעות הלשון במקום להרים יד ולהחליט שזה הפתרון, כי זה תמיד הכי נוח. מניסיון שלי ולא רק שלי היד הפוגעת תמיד הובילה לעוד מכה ועוד אשמה ולעוד מבוא סתום. מי שהעיז לפתוח את הפה ובדק את האפשרויות ולימד באופן שבו הוא מסביר מהי הטעות שבסיטואציה במידה ויש גם זכה ללמוד שיעור חשוב ביחס לכך וסביר להניח שמהמקום הזה הוא לא היה חוזר על הטעות, גם את לא אבל רק מהמקום שאנחנו מרגישים שמקבלים אותנו בכל מצב, כי כשגורמים לנו להרגיש שאנחנו לא שווים ואשמים אנחנו רק נסגרים. לכן הלשון חזקה הרבה יותר מהמכה. ואני מצטערת שאבא שלך והרבה הורים אחרים לא השכילו ומשכילים להבין את זה, בגלל המצוקה שמתעוררת ביחס לזה וחוסר האונים שאנחנו בעצם לא יודעים תמיד מה עושים במצבים האלה. הכי פשוט להרים יד ולסדר את העניין. הרבה יותר מסובך לדבר ולהבין. אני מצטערת שנאלצת לעבור את זה, אבל את רחוקה מלהיות אשמה. אני חושבת שלכל הצדדים היה חלק בסיטואציה וזה לא או שחור או לבן. אני כן מצטערת שאבא שלך לא היה נבון מספיק לגדול מעל כל זה וללמד אתכם באמת כיצד לנהוג. את היום אחרת. את נפלאה ומגיע לך לחיות חיים טובים באמת, אל תאשימי את עצמך בעוד שכולם כבר המשיכו בחייהם כך שבכל מקרה אין בכך תועלת לא לך ולא להם. וזו באמת יכולה להיות אחת הסיבות מדוע היום את מלכה את עצמך אבל יש לי הרושם שזה הרבה יותר עמוק מזה. הרבה אהבה יקירה :-) הילה