הרבה שאלות

הייתי בטורקיה לא מזמן.... שם, בין כל הזרים, הרשיתי לעצמי קצת להשתחרר. להתלבש אחרת, להרגיש אחרת. ואם שומעת שריקות כשהולכת...לא מסתכלת אחורה לחפש את הבחורה ששורקים לה. אולי עשיתי קצת שטויות...אבל הבנתי משהו. כל החיים שלי הייתי בסדר. עשיתי מה שצריך, חשבתי מה שנכון. ולא היה לי טוב. ולא הגעתי רחוק. ועכשיו, שאני כן מרשה לעצמי לעשות דברים שהם לאו דווקא ראויים (ואין פה כוונה לדברים בלתי חוקיים), אני מרגישה הקלה. אבל ההתנהגות הזאת עומדת בסתירה מוחלטת לכל מה שהאמנתי בו. לכל מה שחינכתי את עצמי. אז עכשיו לא כל כך בטוחה מי האני האמיתית....שתי הדרכים נראות לי פתאום מוזרות....

האם יש קשר בין הפרעות באכילה לכל הנוגע בפסיכיאטריה ואם כן כיצד לטפל?

לגבי שאלתך, הפרעות אכילה בהחלט קשורות בעיקר בחוסר גיבוש עצמי וקושי נוסף להבין את הזהות שלנו וההכרה במי שאנחנו. אין זו מחלה נפשית, אלא התנהגותית בלבד באופן מושרש ועמוק יותר מכפי שבכלל יהיה אפשר לתת לזה ביטוי ברמת כינוי גם במסגרת הפסיכיאטריה וגם במסגרת הפסיכולוגיה על אף שזה לכאורה מסווג כאנורקסיה בולימיה ואכילה כפייתית ויש עוד סוגים שהפרעות אכילה. אין זו מחלת נפש רגילה שההחלמה שלה תלויה בתרופות, אלא בעבודה אינטנסיבית ממושכת של התבוננות למידה ותרגול מעשי של שינוי הרגלים הרסניים בניגוד לסכיזופרניה להבדיל אלפי הבדלות, שם עבודה של שיחות לא באמת מועילה אבל התרופות כן. אנשים אלה שלוקים בהפרעות אכילה מתקשים להכיל, מתקשים לחוות במלוא מובן המילה ומתקשים לחוות הרגל אחר בדומה לכל התמכרות אחרת כגון סמים ואלכוהול, יש דמיון רב בהתנהגות. בהחלט אפשר ע"י איזון כימיכלי תרופתי שניתן לקבלו ע"י רופא פסיכיאטר להגיע באמצעותם למקום שהוא יותר מתמודד, לוקח אחריות ומעשי, אך לא על חשבון שיחות ולמידה מעשית של תיקון הרגלים. מה שקורה ולמה בעצם תרופה יכולה לסייע, מפני שאחרי זמן ממושך במסגרת המחלה כל המוח מתחיל להיות בחוסר איזון מוחלט מבחינה כימית, מתחיל לאבד את רמת הסרטונין וזה יוצר דיכאון שיהיה קשה לתאר במילים. יש תרופות שאחראיות לגמרי על וויסות רמת הסרטונין ויכולות לגרום לשיפור משמעותי בהרגשה מיד לאחר שלושה שבועות וכמובן בצמוד למעקב תרופתי, כי היא לא תמיד ממשיכה להשפיע ואז צריך להיות ערים מתי היא מפסיקה ולשנות בהתאם. הפרעות אכילה יכולות ליצור מחלות נפשיות ומוות של תאים במוח כגון מאניה דיפרסיה ואיבוד זיכרון בעיקר, מעבר לחולשה ותפקוד לקוי של כל האיברים בגוף. מעבר לזה שזה יכול להסתיים בשבץ מוחי ודום לב. מקווה שעזרתי... שיהיה יום טוב :-)

נראה לי שזו שהייתה בטורקיה אפשרה לעצמה להיות ללא מעצורים זה בדכ נובע מעצם העובדה שאת זרה ואף אחד לא מכיר אותך אף אחד לא מכיר אותך שווה למצב שאין בו ביקרות והרבה אפשרויות ללכת עם מה שמתעורר בך בפנים מבלי לשפוט את זה לטוב או רע כל עוד זה לא הרסני וזה בדכ מתעורר מתוך חופש מוחלט. הרעיון הוא ללמוד לעשות את זה במסגרת האנשים שאת מכירה, פה בארץ, להרגיש בנוח עם עצמך, להבין שגם פה את יכולה להיות פראית, יכולה להיות את ובאופן מפתיע את תגלי שגם אחרים יאהבו את זה הרבה יותר מכפי שאי פעם דמיינת או שיערת ברוחך ומשהו עצר אותך כי את לא אהבת את זה לגמרי. אני חושבת שזו שטיילה בטורקיה הייתה קרובה להיות יותר את עצמך, כי הרשית לעצמך ללכת כפי שבהכי עמוק שלך היית רוצה ופה משום מה את מתנגדת לכך. הסיטואציה הזאת מוכרת לי, כי גם אני נסעתי לתקופה די ממושכת, עד כדי כך הייתי אני שכל הפרעת האכילה שלי מותנה באופן משמעותי כשהייתי שם בניגוד למה שקרה פה, מפני ששם אף אחד לא הכיר אותי, איך שהוא זה היה בסדר להיות אני. וכשחזרתי לפה אני מוכרחה לציין שדי הייתי מדוכאת כי הבנתי שפה משום מה אני לא מרשה לעצמי להתנהג כפי שהתנהגתי שם, גם בגלל שהתרבות שונה לגמרי. אני יכולה להגיד שבאיטליה לא היה גבר אחד שלא הסתכל עלי והתפעל מיופי והוקסם מאיך שנראיתי אבל מתוך פרגון שהוא מעבר ל "איזה כוסית.." אלא יותר פרגון לאישה את רואה שהם אוהבים נשים ויחד עם זאת אני לא רואה את עצמי חיה שם, יש שם משהו מאוד מכבד בין אדם לחברו באופן מאוד מהותי מעבר לזה שאנחנו מאוד דומים להם, אבל הם יותר מתורבתים ונימוסיים ומכבדים ויחד עם זאת אני לא רוצה לחיות באף מקום אחר מלבד המקום הזה ואני לא באמת יודעת להסביר את זה, כי אני לגמרי שונה מהתרבות שיש פה בלי להשתחצן. היה שם משהו בתרבות שאפשר לך להיות מי שאת, גם לי בזריקה חדה של התבוננות לאחור,.... הרבה פעמים הסגירות הזאת והאמונות המאולצות האלה נובעות מפחד מפני מה יגידו או איך יקבלו את זה וכשלא מכירים אותנו אז זה לא באמת משנה. תנסי לזכור מה היה וככל שתביאי את זה לפה, יהיה לך טוב יותר, אבל זה צריך לבוא מבפנים!!!! אין שום סיבה שזה לא יתקבל בברכה אם את תהיי נאמנה לעצמך. הרבה אהבה יקירה שלי שיהיה לך יום נפלא :-)

הילה יקרה! את צודקת....בזמן השהייה שלי בטורקיה, כל הראייה שלי את עצמי הייתה שונה. ובעקבות כך גם היחס לאוכל היה מעט יותר סלחני. אני לא אומרת שהארוחות המפוארות במלון לא העסיקו אותי....השפע, המיגוון. אבל בלי שוםהכנה נפשית, מצאתי את עצמי בוקר אחד אוכלת פרוסת לחם ( פרוסה נאה ומכובדת שחתכתי מתוך כיכר ריחני)...וההרגשה באופן מפתיע הייתה מדהימה. לא הרגשתי מקופחת ומסכנה על כך שאני אוכלת רק מלפפונים, וגם לא הרגשתי אשמה וכעס על כך שאכלתי יותר מדי. זאת הרגשה מדהימה- למצוא את האיזון. אני בן אדם קיצוני. אני שואבת את הכוח ואת הרוגע הפנימי רק מהאחזות אובססיבית בדבר מסוים. זה מה שהכרתי עד עכשיו. כל ויתור שניסיתי לעשות היה כרוך בסוג של "קריז" שישר שבר אותי. איזון, בכל תחום שהוא, היה תמיד דבר ששאפתי לו אך לא הייתי מוכנה לקבלו. ושם, בטורקיה, לרגע אחד, הרשיתי לעצמי להרפות.