בולמיה

שלום הילה. אני כותבת איליך שוב, מכיון שאני מוצאת אצלך אוזן קשובה, לבעיה של בתי בת -23 שסובלת מבעית אכילה. כתבתי לך על השנוי שחל בה לאחרונה, אחרי טיפול של שנתיים אצל פסיכולוגית קלינית (אמנם לא מומחית להפרעות אכילה, אך היא אומרת שהקשר ביניהן מצויןף והיא לא רוצה לנסות שום טיפול אחר). אני מקונ שהיא צודקת. אתמול יצאנו לשתות קפה ביחד, והיא ספרה וספרה, דברים שאף פעם לא הסכימה לדבר עליהם. האמת, שחלק מהדברים הפחידו אותי. כאשר היא היתה ילדה קטנה, תמיד היתה עגלגלה, ואני הייתי אם צעירה מאוד ולכן ללא כל ידע הצקתי לה בקשר למשקל, וסחבתי אותה לדיאטנית, לחוג הרזיה וכו,. קשה לי לחשוב שהיתה לי איזה השפעה על הבעיה שלה היום, מכיון שאני יודעת שעשעיתי לה נזק. היא אמרה שבמסגרת הטפול, היא דברה על זה, אבל היא לא מאשימה אותי, ונראה לה שאין לזה קשר. היא אמרה לי שאוכל תמיד היה בעיה אצלה, ושבגיל ההתבגרות היא אכלה בלי סוף, מכיון שזה היה מרד נעורים (הרי אני רציתי שתהיה רזה). אחרי שחוותה משבר רומנטי היא נכנסה לדכאון קליני, ואש התחילה בטפול. היא ספרה לי שאוכל הוא בשבילה לא פיצוי על מה שאין לה (חבר, אהב, חברות טובות) אלא סבל צרוף, כלומר בכל פעם שהמשפחה מתכנסת למשל לארוחת צהרים בשבת, היא נכנסת למצב של מלחמה פנימית עצומה, האם לאכול או לא? אם היא אוכלת היא לא מסוגלת להרגיש את עצמה מלאה, ואז גם כאילו היא נכנעת לקיצוניות השניה , כלומר אכילה ללא גבולות, היא ספרה לי שאין לאוכל משמעות אז, היא אוכלת ואוכלת ולא משנה מה, העיקר למלא את עצמה במשהו. היא לא מסוגלת להגיע למצב של ארוחה מסודרת, היא אמרה שגם בימים טובים היא אוכלת בערך 500 קלוריות ליום, והיא רוצה לרדת עוד במשקל אבל לא יכולה. לדעתי היא נראית עכשיו די טוב, לא רזונת אבל גם לא מאוד שמנה, ומפחיד אותי שהיא רוצה לרזות, אולי היא תסחף לקיצוניות של אנורקסיה? היא אמרה שזה שעכשיו היא יותר מדברת, ומנסה לאכול קצת יותר נכון, זה בגלל שהיא התעיפה מהמלחמה הפנימית שלה,ולא בגלל שהיא קרובה לריפוי. אוכל מבחינתה הוא מיותר, אבל גם בלעדיו אי אפשר לחיות, לכן הבעיה שלה מעיפת אותה. היא רוצה כבר הרבה זמן לשכור דירה ולנסות לחיות לבד, ואתמול היא אמרה שחלק מהרצון הוא לחיות לבד עם מקרר ריק!! ואז גם אם היא תכנע לבולמוס האכילה, לא יהיה לה מה לאכול. ליבי שותת דם מלשמוע את הדבורים האלה, כל כך אני רוצה לעזור ואין לי איך? ושוב אני חוזרת לשאלת מיליון הדולר: איך יוצאים מזה? האם זה שהיא נפתחת ומדברת זה מצב מעודד? האם כדאי לנסות לשכנע אותה להצטרףלפגישות אצל הפסיכולוגית? מה הדרך שגרמה לך להבריא? אנא, נסי לעזור לי, אין בי כבר מקום לשאת את כל הכאב שלה.

עצם זה שהיא בכלל אמרה לך את הדברים האלה זה לא משהו שפשוט לדבר עליו וזה נפלא שהיא מוציאה את זה החוצה ונותנת לכך ביטוי במילים על אף שהתכנים עצובים מאוד מאוד מאוד מאוד וקשים, במיוחד כשלא רצית להרע לה ורצית בטובתה אבל הדרך שבה בחרת הייתה מוטעית לכל הדיעות ולעיתים חייבים לעבור בשבילים האלה כדי ללמוד את שיעור חיינו ואני חושבת שזה שיעור חייך וחייה כאחד. כדי שלך יהיה קל להבין את זה ואולי קצת לסלוח לעצמך אני ינסה לדבר אלייך. יכול להיות וסביר להניח שבתך היקרה הייתה לך מראה, את ראית בה את כל מה שאת לא רצית שיקרה לך ואת העברת לה את הפחד הזה עד כדי כך שלמדת אותה לפחד מהפחדים שהם לגמרי שלך ולא שלה בהכרח או שהיו טמונים בה מלכתחילה, היא שיתפה איתם פעולה מפני שאת היית מחנכת עבורה ואת היית לה דמות משמעותית שיש לחקות אותה או למרוד בה במידה ומה שאת מבקשה הוא בלתי אפשרי וסביר להניח שמה שביקשת מהילדה המקסימה שלך היה בלתי אפשרי, כי ההשמנה שלה נבעה מחוסר רגשי בלבד שהיה אפשר לספק אותו. כדי לגדול מעל כל זה את חייבת להבין שאת פחדת, פחדת לראות שהבת שלך כביכול לא תהיה מושלמת אם היא לא רזה ואני מודיעה לך שבכל מקרה שום דבר לא מעיד על מושלמות כזו או אחרת אבל זה היה הפחד שלך ואת חייבת להיות סלחנית כלפי עצמך כי זה מה שידעת ואני לא יתפלא אם על זה גדלת בווריאציה זו או אחרת ועם כל זה שזה מכאיב אין טעם להאשים כי אנחנו רוצים לגדול מעל כל זה ולא חלילה לדכא יותר את מה שממילא הוריד את שתיכן לתהום לא פשוט של קיום ואני מייחסת את המשפט האחרון לשתיכן כי לעניות ודעתי גם את חווה את זה בעקבות כל ההתמודדות שיש לבת שלך סביב הנושא וזה באמת מפחיד לראות את כל האמת ולהבין שאת בעצם לא ידעת לאהוב קודם כל את עצמך כי אחרת לא היית דורשת את זה ממנה וזה עצוב. יש משהו בשומן שמעורר בכולנו איזושהי חוויה של סלידה של שנאה נכון להיום לפחות ואנחנו נעשה הכל כדי לברוח מהמקום הזה, אני מדברת על הרוב על אף שלי אין שום בעיה עם זה נכון להיום כי הם קודם כל בני אדם שווים לי מעבר לכל עניין השומן. במילים אחרות זה מייצג את הכיעור שלנו, את הפחדים שלנו, את חוסר המוצלחות שלנו כביכול ואם אנחנו כל כך נרתעים אז זה אומר שאנחנו נמצאים באותו מקום של חולשה ומגננה וזה יקירה ואהובה בתור אם שנחשפת לבת שלה עתה יותר מתמיד יהיה עלייך להביא את החלקים האלה לשלום בתוכך וברגע שאת תהיי בשלום זה גם יקרין הלאה לבתך כי זה הולך ביחד. היא למדה את זה ממך על אף שלכאורה לך אין בעיות משקל אבל ברמה ההתנהגותית יש לך סטנדרטים שברמה הרגשית מתפרשים והופכים להיות מעורבבים עם כל חוויית ההזנה הכואבת שיש לבתך. להרגיש אשמים זו בחירה בעיני זה בזבוז זמן כי אפשר ללמוד ויש מה לעשות. סביר להניח שבתך נמצאת בסכנה ושהיא בהחלט מסוגלת להביא את עצמה לאנורקסיה נשמע שאם היא תגור לבד זה מה שהיא תעשה היא פשוט תרעיב את עצמה ולא נראה לי שהטיפול ימנע בעדה מללכת על זה עד הסוף כי היא למדה לשנוא את עצמה ואת האוכל ואת כל מה שקשור בחיים האלה ברמה של לחוות הצלחה וכמה היא באמת מסוגלת לעמוד מאחורי דבר כזה, זו שאלה שהיא שואלת את עצמה לא מעט, האם היא באמת יכולה להצליח ואם יש לה סיכוי. וזה עצוב אבל זה חלק מהתהליך שהיא חייבת לעבור כדי שהיא תחלים. אני חושבת שזה שהיא מדברת זה משהו שהוא ייחודי והוא בהחלט מעלה את הסיכוי שלה להירפא וזה חשוב שהיא אומרת לך את הדברים האלה. את צריכה ללמד אותה מחדש לאהוב אוכל או לפחות לעזור לה ואל תעשי את זה לבד, את חייבת ללמוד את זה. את שאלת מה הוציא אותי מהגהינום הזה. כולם מתנגדים לי בעיקר אנשים שלא חוו את זה, בעיקר משום שזה לא מוכר, בעיקר משום שזה לא לגמרי קונבנציונאלי אבל מאחר ושאלת, הדבר היחידי שהוציא אותי הוא קיניסיולוגיה מוח אחד. אגב, אני חושבת שלפני שתשלחי את הבת שלך לשיטה כזאת אם בכלל , שווה שאת תפני לייעוץ כזה לפני שהיא תגיע, תלמדי דרך זה ברמה מעשית איך להתמודד עם הבת שלך ומה באמת לתת לה, לא לפני שתזיני את המקום החולה הזה בתוכך. את חייבת הכוונה ולצערי הרב טיפול פסיכולוגי לא יוכל להעניק לך את זה. במידה ואת רוצה יש מספר מטפלים בשיטה שאני מוכנה להמליץ לך בחום רב אבל דרך מייל בלבד מאחר והם ביקשו חיסיון למספרים שלהם. בכל מקרה נשמע שהטיפול של הבת שלך טוב ולא כדאי יהיה להפסיק אותו אבל עדיין מצפה לשתיכן תהליך כואב וארוך אבל בצידו הצלחה אדירה כי שתיכן מוכנות ללכת לקראת שינוי ואת זה מאוד מרגישים גם מעצם הפניה שלך וגם מתוך כל מה שאת מספרת על הבת שלך. אני מקווה שתדעו ימים טובים ואני פה לשירותך המון אהבה יקירה שלך הילה