בולמיה

האשליה הכי גדולה בכל הסיפור של הפרעות אכילה היא היכולת לשלוט ב"מינון" של ההפרעה. כי בפועל אין שום יכולת לשלוט במינון הזה. אם היתה יכולת כזו, אז אף אחת לא היתה כותבת פה, כי היא היתה מפסיקה מזמן להיות בולמית / אנורקסית וכו. ולא היתה מגיעה אפילו במקרה לאתר הזה. בכל אופן הרומן שלי עם הבולמיה התחיל לפני 11 שנים. שמעתי חברה מקיאה. רציתי מאוד לרזות, והחיבור המתבקש לא אחר להגיע. אכלתי כמות עצומה והנסיון להקיא היה קשה מאוד. האף נסתם לי לגמרי ויומיים אחר כך עוד שכבתי 'חולה' במיטה. החרדה הגדולה התעוררה מאחר ולא הקאתי את רוב האוכל, ולחשוב שהוא נשאר שם בבטן ומתרגם לקלוריות ולעליה במשקל מזעזעת אותי גם בכתיבת שורות אלו. ומה עם האושר? התחתנתי, וגם ילדתי, וגם עשיתי תואר ראשון, ואפילו שני..וכמובן שאני בוגרת שנות טיפול רבות וגם הכרות מעמיקה עם עולם הדיאטות והדיאטניות.. אבל מה עם האושר? לפעמים נראה לי שרק ירידה במשקל גורמת לי להרגיש שוב מאושרת וחיונית. זה לא שאני לא יודעת להיות מאושרת בהורות שלי, ולפעמים גם בזוגיות.. אבל המשקל תמיד רודף אותי. אז מה יקרה אם אני אצליח לרדת את הקילוגרמים המיותרים (בערך 5+) האם אז אצטרך להתמודד עם הפרעת חרדה שאולי מסתתרת לה מאחורי עודף המשקל? או אולי עם העובדה שלמרות שאני די מוכשרת אני עדיין לא מוכשרת כמו שהייתי רוצה להיות? אני יודעת ואומרת בלב שלם שאני רוצה להפרד מהבולמיה. אני שונאת את עצמי כשאני נכנסת לבולמוס של אכילה (באמת ובתמים יש לי דברים הרבה יותר טובים לעשות עם הכסף שאני מקיאה) שונאת את הבטן המתנפחת, ובעקרון יותר שונאת את עצמי מאשר אוהבת. במסגרת הטיפולים שעברתי מעולם לא השתתפתי בסשן קבוצתי. אני לא בנויה לחשיפה הזו. אולי דרך הפורום הזה אצליח לקבל תמיכה שתעזור לי במסע אל החיים ללא הקאות. אל החיים בהם הפנאי (המועט) מנוצל לדברים שאני אוהבת ולא להתעסקות קומפולסיבית על אוכל. חיפשתי נשים בגילי - סוף שנות ה 20, אך חוץ מהילה רוב המשתתפות בפורום הן צעירות. ולא חלילה שלא יובן שהצעירות אינן יכולות להיות פרטנריות למסע. אני פשוט חושבת שבמקום שבו אני נמצאת (כאשר מדובר בבולמיה כאמור) כבר עברתי הרבה גלגולים והמחיר של להיות בולמית גדול הרבה הרבה יותר מהרווח. (וכן ישנם מחירים פיזיים קשים). לגבי המחירים הפיזיים, בניגוד לנכות או פגיעה חיצונית, קשה לראות אותם , וזה שהם בדרך כלל לא נראים, עזרו גם לי להדחיק אותם ולהתעלם מהם ולכן היום התחושה שרימיתי את עצמי היא הרבה יותר קשה.

נשמע שקשה מאוד לחדש לך על כל התסבוכת הזאת של הפרעות אכילה מכל היבט שהוא והאמת שאין לי רצון בכך.. מצער אותי שנכון להיום במסגרת מעמדך היא זו שמכניעה אותך. לגבי הבנות הצעירות, כשהייתי בשיא ההחלמה שלי הבנות הצעירות היו שם ותמכו בי באופנים שהמבוגרים פשוט לא ידעו להיות. ... יש להן קסם שהוא נטול התפלספות מיותרת .. הן פשוט יודעות להיות שם עם הלב ועם האמת הכי נעלה והיא אהבה שהייתי מאחלת להן כל פעם מחדש לשמוע את עצמן וללכת על פיה ואני לא רומזת שאת חושבת אחרת. בכל אופן, עם כל הידיעה שיש בך כן הייתי רוצה לנסות לעזור לך .. אני יודעת שטיפול פרטני פסיכולוגי ממושך יכול להיות אוסף של רגעי סרק שלא מובילים לשומקום ובטח שלא להחלמה, אחרי הכל הוא תהליך ארוך וממושך ואת לא תמיד יודעת מה יעלה בסופו. טיפולים מהסוג הזה לא תמיד יעילים ולא תמיד הדמות שמנגד, הפסיכולוג לצורך העניין עובדת על עצמה ולומדת את עצמה כפי שהיא אמורה במסגרת טיפול משלימה שכזו לשני הצדדים כאחד, כי בלי זה עיקרון ההזנה בטל ושניכם לא מתקדמים לשומקום אלא שכן אחד מהכיסים הופך להיות עמוק יותר וזה לא הכיס שלך טיפול טוב איזה שלא יהיה חייב לדרוש ממך לתרגל התנהגות אחרת שאם לא תיאלצי את עצמך במודע לנהוג על פיה ההרגלים שלך ימשיכו להרוס את חייך וכמו שאת כינית את זה הכי טוב והכי מזעזע "להקיא כסף" שיכול בהחלט להיות עבור איזושהי סדנת לימוד יצירתית שגם תאפשר לך בסופה להשתמש בכלים שלה למימוש היצירתיות וההגשמה שלך עצמך במסגרת החיים ובמידת האפשר כמה שיותר ללכת על פי הלב שלך והאמת שלך, על פי הרצונות שלך תוך הזנת החלקים שהשארת אותם חסרים. להיות בעלת תואר ראשון ושני לא יכולים לקנות אושר. יכול להיות שתחום העיסוק שלך אינו מסב לך הנאה או סיפוק יכול להיות שהדרך שבה בחרת נבעה מריצוי מתמיד של קולות שהם אינם שלך ושווה לבדוק את זה. יכול להיות שאת רוצה משהו ומאיזושהי סיבה לא ברורה החלטת שאת חייבת לוותר עליו, אני לא באמת יודעת אבל אלה הם שאלות שיהיה עלייך לשאול את עצמך בדרך להגיע לאיזשהו מפלט מכל הזירה האיומה הזאת, כי הלא ברור לך שהיא נובעת ומתעצמת מאותם חסרים שאני מונה בפנייך כעת. נסי לראות ולזהות מה החנקת ולחלקים האלה תתני ביטוי, מלאי אותם בדרכים אחרות ודרך ההזנה הבריאה שלהם שאת צריכה לגלות את הדרך שלה את תשאבי את הכוח לצאת מהמעגל הזה שהוא אינו, אלא אוסף של הרגלים לקוי ומעוות של תפיסה מוטעית לגבי מה שנכון ומה לא ואת בהחלט יכולה לשלוט בהם כפי שגם את מצליחה. אם את בטיפול אני חושבת שמן הראוי שתעלי את זה לדיון ונסי לבדוק יחד עם המטפל שלך מה ברמה מעשית את יכולה לעשות ולהבין יותר כדי לשנות את המציאות הזו שנוצרה בעקבות פחדים לא מעטים.. זכרי, זה עניין של תרגול. זה אפשרי, הסיפור שלי והנס שבא בעקבותו היה מספיק זוועתי ומספיק אדיר בעצמה כדי לטעון את הסברה הזאת. יצאתי מזה, אני היום חופשייה על אף שתהליך השיקום אינו פשוט והמלאכה עוד ארוכה אני פניתי לשיטה אלטרנטיבית, היא זו שהצילה אותי, התחברתי לזה ומצאתי את האמת שלי .. מצאתי כי חיפשתי והקשבתי ללב עם כל הרעש שהיה בי וזה מה שאני קוראת לך לעשות לנסות מחדש לשמוע את הלב שלך את תגלי שאוצר שלם מתגלה בפנייך .. אולי יש אפשרויות חדשות שיהיה כדאי לך להתייחס אליהן בדרך להחלמה שלך .. אולי יש עוד משהו שלא עלית עליו מעבר להבנה העמוקה שיש לך ברמה השכלתנית לגבי הבעייתיות שלך עם הפרעות אכילה.. אולי.... את היא זו שתדע לבסוף מה נכון לה.. שאלי את עצמך מה היא נותנת לך ההפרעה הזאת .. האם היא מכפה על הפחד שלך .. האם היא תירוץ.. האם היא פסק זמן והשהייה לבת קול שאומרת לך ומספרת לך על מציאות אחרת שאת חייבת לתבוע עבור עצמך ושאת מפאת הפחדים ומפאת כל האמונות שלך לא מעיזה. האם לדבר זה משהו שהוא חופשי לך .. האם את מאמינה שיקשיבו לך כשתאמרי את דברייך.. כל אלה והביטוי שלהם הוא חלק מלתבוע את הכוח שלך בחיים עבדי על כך. תרגלי את החיזוק של החלקים האלה והמציאות שלך תשתנה ללא היכר. ולפעמים השתבוה טמונה בדברים הפשוטים .. היא בד"כ נמצאת שם. המון אהבה ואני בטוחה שתצליחי את מוזמנת להמשיך לכתוב ולשאול כל שעל ליבך.. שבוע טוב יקירה שלך הילה

האמת היא שאני דברנית לא קטנה. כך שאני לא משאירה דברים על הלב הרבה זמן. (מעניין מה בדברי גרם ליצור רושם הפוך). אין ספק שהלימודים נתנו לי "כיסוי" חיצוני לאיזשהו חוסר פנימי. אבל הם סייעו לי ליצור מציאות אחרת חיובית שבה הרגשתי בעלת ערך (ולא בגלל ציוני) ואהובה. למזלי הטוב, למרות שאימי השפיעה על בחירת התחום הלימודי, זה היה החלק היחיד שלה בתחום המקצועי בו אני עוסקת (קשה להודות אבל כנראה שהיו עוד כמה חלקים) . במקום בו התחלתי להרגיש אהובה למדתי להתחיל בזעיר אנפין לאהוב את עצמי ולהבחין עם הזמן בין קולה של אימי לקולי שלי. זה לא היה קל ועדיין לא קל, אך לא בחרתי בתפקיד המשפחתי שהוטל עלי, ואני יודעת שהיום זה רק בכוחי לשנות את המצב. ואני לא מפסיקה לעשות זאת. בכל מקרה בעיניין מזלי הטוב אני עוסקת בדבר שאני חושבת שהוא המתאים לי ביותר. אני אוהבת את מה שאני עושה וזוכרת את היציבות והמימוש העצמי, שהעניק ומעניק לי תחום העיסוק שלי, ומקום עבודתי הספציפי (אני מניחה שישנם עוד תחומים שמעניינים אותי והייתי יכולה למצוא בהם סיפוק והנאה). אני יכולה להבין שמה שכתבתי נשמע קצת פלצני, אבל אני מודה שגם בפורום בו אני דמות לא מזוהה, זה היה מאוד קשה עבורי, ואני עדיין תוהה על הצורך לכתוב את מה שכתבתי ואיך שכתבתי את הדברים. אני יכולה לחשוב שאולי זה היה לי קשה למצוא את עצמי בבדידות אפילו בפורום, שהנה כל הבולמיות המזדקנות כבר מיצו את הבולמיה ורק אני עוד מתקשה להפרד. זה אכן קשה להיות אמא שגם עובדת במשרה מלאה גם מנהלת משק בית ובת זוג לעת מצוא וכמובן בולמית מזדקנת.המאמץ להסתיר את המחלה ולהמשיך 'לקיים' אותה הוא קשה. בכל מקרה שמחתי לקבל תגובה. אני לא חושבת שהייתי מגיבה ב"מקסימה" לכל כך הרבה הגנות, אבל אין ספק שיש לך את זה. וכנראה שפיספסתי אז אני אעיז ואשאל שוב על השיטה האלטרנטיבית שעזרה לך בתהליך ההחלמה. שוב רוב תודות לך על התגובה המחבקת נולה.