מתי זה יעלם?

רציתי לשאול אתכן ובמיוחד את הילה שהחלימה...נגיד שבאמת עובר כמה זמן ואני מחזיקה את עצמי לא להיכנס לבולמוס ולהקיא. וזה טוב ויפה . אבל הצורך שלי לאכול הרבה ולהקיא קיים בתוכי כל יום כל היום. ואני מתאפקת נורא. השאלה היא האם מתישהו הצורך הזה פשוט יעלם או שאני יחיה ככה תמיד?...כי אני לא אוכל להחזיק את ההרגשה הזו לנצח זה בלתי אפשרי וזה חזק ממני. יום ראשון אני סוגרת שבועיים ללא הקאות אבל זה נורא נורא קשה לי ואני מתגעגת לזה..מתגעגת לרגע הזה שאני אוכלת הרבה ושוכחת לרגע מהכל. אז מה יהיה? זה יעלם? הילה את עדיין מרגישה צורך כזה? דרך אגב..בזמן האחרון כשהתחלתי להכנס לפורומים האלה ולראות כמה כמוני יש שמתמודדים עם המחלאה בנוראית הזאת וכמה זה קשה לכולם. התחלתי לכעוס על האנשים שלא מבינים אותנו. נגיד על אמא שלי שגילתה שאחרי הפסקה שהיתה לי עם המחלה חזרתי אליה היא התיחסה לזה כאילו התבגרתי לזמן מה וחזרתי להתנהגות הילדותית. כאילו מה היא חושבת? זה כל כך מעצבן אין להם מושג אפילו כמה זה קשה ועם מה אני מתמודדת. לא יודעת...קטע מרגיז. גם כשאני אומרת לפסיכולוגית שלי שאני מנסה להרפא ואני לא מקיאה אז היא גאה בי והכל..אבל לא נראה לי שהיא באמת מודעת לקושי של זה. פשוט מי שלא חווה את זה בעצמו לא יכול לדעת. אבל אולי צריך להגביר את המודעות .. סוף שבוע נעים לכולנו! שני

קודם כול הדחףף הזה לבולמוס לא יותר חזק ממך ממש לא!!! תראי איך החזקת שבועיים את חזקה ומאודדדדדדדדדדדדדדדדדדדד!!!!!!!! אל תשכחי את זה אףף פעם!!!! נכוןן.....יש את הרצון הזה לדחוףף אוכל ולשכוח לשנייה אחת הכול אבל בנינו זה לא פתרון זה רק אשלייה..אשלייה אחת גדולה!!!!! איי אפשר להדחיק את מה שאנחנו מרגישים...האוכל יכול ליהות מאוד מנחם! את אוכלת נהנת לא איכפת לך מכלוםם..ומה אזז?? הולכת "מטהרת"את הגוףף שלך מהאוכל "מתנקה"מרגישה יותר גרוע האמת אני לא חושבת שזה שווה את זה!!!! אם את אוכלת בצורה מאוזנת ויש לך תפריט שמתאים לך...אם כול הדברים שאת אוהבת אני מאמינה שלא יהיה לך את הצורך הזה לבולמוסים וגם אם לפעמיים זה קורה את צריכה לדעת להמשיך הלאה..ולא לתת לזה לשבור אותך.. אני מקווה שאת מודעת לזה שיש לך כוח ואת חזקה...אם שבועיים הצלחת..זה צריך לחזק אותך ולגרום לך לרצות להצליח!!! אני מאחלת לך בהצלחה תמשיכי ותתחזקיי יש לך את הכוחות!!! המוןןןן אהבה ובהצלחה.. לינוי.. לא עניתי בדיוק על מה ששאלת כי גם אני לא יודעת איך מרגישים אחרי שיוצאים מה"א אני משאירה את זה להילונת המדהימה שלנוו!

גם אני הייתי במצב ההז בלי לפתוח את הפה אני הצלחתי גג 3 שבועות בלי אני היום לא יכולה בלי אבל הילונת תמצא את התשובות הנכונות לשאלותיך:) דניאלה

אני לא יודעת מה קורה איתך אבל שווה לבדוק את זה .. אני יודעת שצורך בזלילה מעיד הרבה פעמים על כמה באמת את מרשה לעצמך להיות בחיים האלה כמה את באמת מרשה לעצמך להיות מסופקת ומה את מוכנה לעשות בשביל להגיע למקומות האלה בחיים של סיפוק וריצוי עצמי שמבוסס על החלומות שלך על הרצונות שלך באופן מלא או אפילו בשלב ראשון חלקי, אבל לדאוג שתהיה להם הזנה, מבלי להתבסס על חוויות מאכזבות שהיו לך בעבר .. למה אני חוטרת?.. אני מתכוונת לזה שאם היית מרגישה מסופקת בחיים סביר להניח שלא היה לך צורך לזלול למעט תחושת רעב טבעית שאמורה להתעורר אחת לפרקי זמן שונים להזנה הסדירה של הגוף שהיית מקשיבה לה וזה היה מסתכם בכך .. אני כן הצלחתי לראות שבעקבות הזנת החיים שלי הרבה דברים ברמת ההזנה של פרטי מזונות השתנו ללא היכר .. היו הרבה דברים בעבר שפחדתי מהם ונמנעתי מלעשותם .. כי פחדתי מביקורת .. כי פחדתי לא להיות טובה.. כי פחדתי שלא יאהבו אותי.. הלחץ היה כל כך גדול והסרטים בראש שלי היו סרטי אימה שהובילו רק לשיתוק מוחלט הפסקתי לרקוד.. הפסקתי לצייר ויותר מכך הפסקתי לחיות .. הסתגרתי בחדר ולא יצאתי הפסקתי לעשות כל מה שרציתי וכל מה שחלמתי עליו .. כי פחדתי .. אני יכולה לומר שבזמנים של הניתוק נשאבתי חזק יותר למחלה.. הרעבתי את עצמי וגם נקלעתי למצבים של מחזור זלילה היטהרות שנבעו מחוסר מאוד מאוד עמוק שלי ומתחושת בזיון וכישלון על כל חיי בזמן ההחלמה חלק מהתהליך היה להחזיר לאט לאט בבניה איטית ומבוקרת את כל אחד מהדברים שנהגתי לעשות ואשר גרמו לחיי ולעצמי סיפוק רב, רק מתי שבאמת יצרתי ללא ציפיות מתוך האהבה העמוקה שלי ליצירה... אז, כל הסימפטומים בהדרגה הלכו ונמוגו.. לעיתים נדירות במצבים של חוסר שקט אני פונה לזלילות .. היום אני מספיק מיומנת לעצור את זה ואני לא נשאבת לזה אני תמיד בודקת מה קורה בחיים שלי שגורם לי לברוח למקומות שעושים לי רע כמו למשל הצורך הבלתי נדלה לזלול כל הזמן ואני יכולה לומר לך שזה נובע מחוסר שאת חייבת להתבונן בו כדי ללמוד מחדש כיצד את מזינה אותו בחיים ללא עכבות מיותרות, כי אלה הן שחוסמות אותך ומונעות בעדך לחיות חיים מלאים. מה שעצר אותי בפני הבולמוס הבא הוא בעיקר ההחלטה לשוב ולעשות את מה שתמיד אהבתי .. שבתי לצייר ולרקוד בהדרגה וזה די ממלא אותי וגם אין לי צורך לזלול בעיקבות הסיפוק שיש לי ממה שאני עושה הן מבחינת הפורום והן מבחינת היצירה בכלל בחיי וזה הולך ביחד, כי אני לא מונעת בעד עצמי לרצות ולהיות בעקבות הרצונות שלי במידת האפשר. המסר שלי שעם כל ההחלמה שלך והתהליכים שאת עוברת אם יש משהו שאת רוצה לכי עליו ואל תעצרי את עצמך בגלל פחדים כי יכול להיות שזה יהיה מה שידכא לך באופן סופי את ההתקפים האלה ואת יכולה להיות בטוחה שכל ההתקפים האלה קשורים ביכולת שלך למלא את עצמך בחיים .. מתי שאת לא מצליחה אז ההתקפים חזקים מאיתנו וכשאת מלאה והמלאות הזאת נובעת רק במצב שאת נאמנה לעצמך לחלוטין אז את חזקה עליהם.. ואני יכולה לומר לך שעם הרבה סבלנות ובניה איטית של עצמך והקשבה קפדנית למה שאת רוצה והליכה אחרי האמת שלך והקשבה נאמנה ללב שלך אלה הם מה שיהיה הכוח שלך לעמוד מול כל ההתקפים השוברים. פעם הבאה זה כבר לא יכניע אותך כי ידעת לקרוא בין השורות .. וזה עניין של למידה והרבה תרגול.. נסי לבדוק מה חסר לך ושאלי את עצמך מה את עושה כדי למלא את החלל לא באוכל אלא באמצעות אמצעים בריאים וכלים שאת יכולה למצוא בהווי היומיומי שלך כל יום מחדש ולבנות באמצעותם מציאות חדשה ולמלא באמצעותם את החלל החסר כך שלא תפני יותר לזלילות המעיקות והשוברות.. התשובה תגיע מתוך שקט את יכולה לסמוך על זה אם רק תאמיני שהכוח טמון בתוכך.. נשמע שאת מבינה מה קורה לך ונשמע שאת בדרך ונשמע שהמודעות שלך גוברת אני רק יכולה לחזק אותך, נסי מה שהצעתי לך ואת תראי שלאט לאט מתוך ישום את תצליחי להתגבר כל פעם על משהו קטן עד שאת כבר תשכחי שבכלל סבלת מזה .. לגבי אמא את בהחלט יכולה להסביר לה מה המילים שלה עושות לך מבלי לצפות שמשהו ישתנה רק מעצם זה ששחררת לאוויר את מה שאת מרגישה, שזה מתסכל אותך , שזה מכאיב לך האדישות שלה וההתייחסות המזלזלת שלה, יהיה שווה מבחינה מעשית עבורך למלא את החלל הזה ולהרשות את המקום שלך שווה בשווה כי זוהי זכותך מלידה לחיות ולהביע את רצונך. ואני חושבת ששיחה עימה יכולה לעשות לך מאוד טוב ולה כאחד זה יכול למוסס הרבה מאוד פחדים עיקשים ולזכך אוויר שלם.. אני מציעה לך לכתוב לפני שאת מדברת .. זה יוסיף מאוד לביטחון שלך וליכולת שלך ליצור ביטחון בכל מה שקשור בתזונה שלך אחכ תראי לבד, אלה הם מסוג הדברים שמעוררים פלאים בכל מה שקשור ביכולת שלך להתאפק מול בולמוס ולעצור אותו, כי נמנעת מלסרס את הרצונות שלך בזמן אמת, אלה הם המבחנים הכי גדולים בהחלמה ואותם חייבים לעבור על מנת ליצור מחדש את הביטחון שלך רק במפגש עם בני אנוש אחרים .. ראי בכל התנסות למידה ממושכת בדרך שמובילה כתנאי הכרחי לגיבוש המאוחד של עצמך. המון אהבה יקירה אני מחזיקה לך אצבעות ואני חושבת שלסגור שבועיים ללא הקאות זה הישג נפלא ומבורך!!!! וזה הכוח שלך !!! את יצרת את זה!!! זכרי את זה ברגעים הקשים!!!! סופשבוע נעים ושבת שלום שלך הילה

תודה לכן! הילה כל מה שכתבת כל כך נכון. זה נכון שאני מתעסקת עם זה יותר מידי בגלל שחסרים לי הרבה דברים בחיים. אני די לא עושה שום דבר עם עצמי כרגע ויש לי יותר מידי זמן פנוי כדי לחשוב על לאכול. אני מאמינה במה שאמרת שכשיהיו לי דברים אחרים שאני יעשה ויאהב מה שאני יעשה ויהיה מסופקת מזה אז הצורך לזלול כבר לא יהיה קיים כמו היום. הבעיה היא שאני לא יודעת מתי הזמן הזה יגיע. מתי באמת אני יעשה משהו שאני באמת אוהבת. אני אפילו לא יודעת מה אני אוהבת. בקיצור אני די מתוסבכת. אני מאוד לבד וזה מאוד משפיע עלי. מכניס אותי לדיכאונות . אין לי חברים\ות בכלל. וחוץ מהמשפחה שאני די מרוחקת גם מהם כרגע בגלל חוסר הבנה מצדם נשארה לי רק הפסיכולוגית שלי שאני מודה לאלוהים שיש לי אותה. הכל אצלי מבולבל אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות ומפחדת לעשות צעד משמעותי בחיים . אז כנראה כל עוד אני לא יפתור את כל שאר הבעיות שלי המחלה תמיד תישאר ברקע. אבל אני בהחלט לומדת איך להתמודד איתה ואני מקווה לא להשבר. אני כרגע מונעת מעצמי לחלוטין את המאכלים שאני יודעת בוודאות שאם אוכל אותם אני אקיא לאחר מכן. ובגלל זה אני כל היום חושבת על המאכלים האלה. אז אני מקווה להתחיל לאט לאט לאכול קצת כל פעם מכל מאכל כזה ואולי זה ירגיע את המצב. אני כל כך עיפה עכשיו ומטושטשת..שאני לא זוכרת אפילו על מה אני כותבת..איבדתי את עצמי....:-)..אז אני אפסיק פה. אני באמת שמחה שמצאתי את הפורום הזה . כולכן פשוט מקסימות ותומכות ואנושיות. אני אוהבת אתכן ומאחלת לכולן הרבה הרבה בריאות . שני