דניאלה

אין לך מושג מה אני מרגישה... אצלך זה ההורים רוצים לאשפז אבל אצלי זאת הרופאה שלי ואני לא יודעת איך לברוח ממנה היא מנסה הכל אפילו לפסיכיאטר של הרווחה היא הגיעה אני רוצה יותר מהכל למות ולהעלם אין לי כוח להתמודד מולה את אוליי יכולה לתאר את ההרגשה אבל זה קשה. כל יום שעובר אני מתפללת שלמחרת אני לא יקום יותר אני נמצאת במבוך שאין לא יציאה. אני רוצה את ההפרעת האכילה הזאת כי היא גורמת לי לשקוע בתוך עצמי ואף אחד לא מבין את זה. מה אני יגיד לך דניאלה החיים לא ורודים ואני לא מצליחה לראות את האור בקצה המנהרה. אני מאחלת לך שתמצאי גם את פתרון לבעייה שלך...

אצלי זה באמת אחרת אצלי כל האחים ואחיות שלי באותו תסביך... של האוכל אצלי אני בשקרים עם ההורים שאצלך זה גלוי מעיין יקירה את צודקת שהחיים לא ורודים אבל איך כמעיין יכולה לשנות אותם? בזה שתרעיבי את עצמך כל היום או שתקיאי או שתקחי משלשלים במה זה עוזר?? למי זה עוזר? רק נזק זה עושה(אני קיצונית דווקא רק כדי להראות לך את חומרת המצב) אני אספר לך משהו אישי סבתא שלי מתה מאנורקסיה ולפני חודש בן דוד שלי מת מאנורקסיה ויותר מכך לפני שנה אחותי היתה במצב כזה חשבנו גם היא הולכת אבל היא מסדר היום ואני לא מוכנה לתת לה לקחת עוד אחד מצטערת דניאלה זה כואב זה כואב מאד תחשבי על מי את משפיעה תחשבי למי את מכאיבה לפעמים אני רוצה שיכאב להורים שלי אבל לא מוכנה לזה... אוהבת דניאלה:)

אולי כשתפסיקי לברוח יהיה לך טוב... תנסי לחזור ולקרוא את כל מה שאת כותבת .. תנסי לקרוא בין השורות ותראי כמה שאת אומללה ולא בגלל שרודפים אחרייך .. אלא בגלל שחברתך הטובה כל כך מאמללת אותך.. תתאמצי לראות את זה... ותעזבי אותה מהר! :-(