הודעה למעיין ולכל מי שסובלת מהפרעות אכילה

למעיין ולכולן, מעיין פרסמה הודעה לגבי האנורקסיה שהיא סובלת ממנה במשך 13 שנה וביקשה עזרה. כתבתי לה תשובה מאוד מפורטת בתקוה שאוכל לעזור במשהו. מעיין אני מקוה שלא תפספסי את התשובה שכתבתי לך. גם האחרות, אם אתן מעוניינות אתן יכולות לקרוא. ואולי יהיה לכן מה להוסיף. אולי יש לכן ידיעות נרחבות יותר לגבי טיפולים בהפרעות אכילה בארץ, שאני פספסתי אותם. אשמח בעצמי לדעת. התשובה שכתבתי נמצאת בהמשך הפורום, למטה. רציתי להוסיף וליידע את מעיין עובדה חשובה ששכחתי. המחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, היא מחלקה פתוחה, וזה מאוד חשוב לציין. כלומר, אין דבר כזה שם, אישפוז בכפיה. המושג הזה לא קיים. המחלקה הזאת פתוחה. יש שם דלת שכל מי שמאושפזת פשוט יכולה לצאת ממנה מתי שרק תרצה. גם בלילה. אם את נניח בוחרת להתאשפז, ומתחרטת, את יכולה לצאת מהדלת, היא פתוחה לרווחה. אף אחד לא ימנע זאת ממך,גם אם תשקלי 26 קילו. אז זה מה ששכחתי לומר למעיין קודם לכן. תודה. בהצלחה.

מיכלוש לי הציעו ליכנס לטיפול באיכילוב.... איך שהבנתי את הילדים שלך לקחו ממך בגלל המחלה אני מאד מצטערת אני מתארת לעצמי כמה זה שובר אבל אני חושבת שזה נותן את הדחיפה לילחם במחלה... מיכלוש גם אני קראתי על אותו בג"צ שהיה עם הילדה ששקלה 26 ובסוף לא היה אישפוז בכפייה אני חושבת אם חייב אז חייב אבל כל עוד אותה בחורה לא רוצה לצאת מיזה אז לא ניתן לצאת כל עוד במודע שלה היא מודעת למחלה ורוצה לצאת ממנה אז כך יכולים לפתור את הבעיה...(זאת דעתי) אני אישית לא יכולה לדבר עם אף אחד על המחלה כי אני לא רוצה לאכאיב לאף אחד בשל המוות במשפחה שלי מאנורקסיה (סבתא ובן דוד)<אחים ואחיות שלי גם במחלה הזאת> אני מצאתי פה לדבר על זה לשתף להוציא הכל החוצה ויותר מזה להבין שאני באמת חולה ועליי לקחת את עצמי בידיים הפורום פה עזר לי מאד... פה אני בלי המסכה פה אני בלי השקרים והרמאויות והתחחים.... ואגב -תודה המכתב שלך פתח את עינייי... שבוע טוב דניאלה

תודה רבה דניאלה אני שמחה שהגבת אכן הילדים נלקחו ממני. הייתי חולה מאוד מאוד. הייתי במאבק של גירושים. זה הלחיץ אותי מאוד, ולא עמדתי בלחצים. הלחצים החריפו אצלי את המחלה. המחלה גרמה לי להרים ידיים. הרגשתי שאין לי כוחות יותר להתמודד עם הלחצים. ויתרתי על הילדים לטובת בעלי. הוא נלחם איתי עליהם, ולבסוף לא עמדתי בלחץ ונשברתי. הייתי חלשה מאוד בגלל המחלה. אני סובלת בעיקר מבולמיה, אבל בתקופה של הלחץ דוקא האנורקסיה החריפה. זאת היתה תקופה מאוד קשה. מסרתי את הילדים לבעלי, והאתשפזתי. שוחררתי כעבור שבוע, אבל מאז אני סובלת מדיכאון עמוק ממש. עם מחשבות אובדניות. אני גרה מאוד קרוב לילדי, ונפגשת איתם כמה פעמים בשבוע, הם גם ישנים אצלי, אבל כל זה מאוד עלוב. הם עדיין מאוד רחוקים ממני. המחלה הזאת נוראית. היא יכולה לגרום לאסונות. כמו שקרה לי. שילדי הורחקו ממני. אין כואב מזה. סבתא שלך ובן דוד שלך נפטרו מאנורקסיה או שלא הבנתי נכון? האם את מוכנה לספר קצת יותר? לשתף? מיכל

וואוו הסיפור שלך ממש לא קל ... בא לי לחבק אותך ולהגיד לך שאת גדולה מהחיים כי אני לא יודעת אם אני הייתי מצליחה להחזיק את הראש שלי מעל המים בסיטואציה הזאת .. אבל אני בטוחה שיש לך את הכוח ... את נשמעת מאוד חזקה אני רוצה לשפוך מעט אור.. אני לא יודעת אם שמעת על הסיפור שלי אבל גם הוא מזעזע והחלק האופטימי שבו הוא שאני מצאתי סוף טוב לכל הסיפור הזוועתי הזה .. לקח לי 16 שנה להעיף את זה .. אבל זה לגמרי אי שם במרומים הרחק ממני ... מה שבטוח בטוח אני אכן מחוץ להפרעות אכילה כבר כשנה וחצי וכשנה מחוץ להקאות במשקל תקין ... אני חוגגת ביום הולדתי הקרב את סיום הפרעות האכילה בחיים שלי .. ואני מאחלת לך בהכי קלישאה שיש שבקרוב אצלך במהרה בימים זה יהפוך להיות מנת חלקך ותספרי לכולם שאת בריאה וילדייך עימך ב"ה אמן הסיפור שלך בהחלט קשה ואם כל מה שסיפרת הצטערתי מאוד לשמוע שכאילו אין לך תקווה שזה יגמר או יהיה לזה סוף כי המחלה מתישה אותך ובצדק כי היא לא חכמה בליצור מצבים אחרים ואני מודיעה לך שאת שוגה.. יש לזה סוף .. יש לזה !!!! אני חושבת שהחלק הכי קריטי וזה מה שגם אמרתי למעיין הוא שפשוט לפעמים עם כל זה שרוצים לצאת מזה לא באמת מתכוונים לכך כי יש לרזון הרבה מאוד רווחים במיוחד בחברה המעוותת שאנחנו כל הזמן מריחים נושמים ושומעים ואת יודעת על מה אני מדברת.. שלא נדבר על תחושת הטיהור שההקאות מעניקות לך והפחד שמסתתר מאחורי ההגדרה הלא ברורה שמי תהיה את בלי הרזון הזה ?... תופתעי לגלות שמסתתר ברבור מדהים .. את פשוט לא נותנת לו לחיות בגלל שהיא שולטת בך ומספרת לך שקרים אודות עצמך שאת יודעת שהם שקריים ובכל זאת היא תמיד מנצחת אנורקסיה /בולימיה .. שתיהן שטניות ושתיהן כוחניות ... זה לא משנה לגבי תל השומר אני הייתי מאושפזת שם חודשיים .. אשפוזשהיה אמור להיות חמישה חודשים מפאת מצב המדהים... והאשפוז הזה היה רחוק מלעלות יפה.. גרוע מכך הוא סיכן אותי ודרדר אותי לדיכאון חריף ביותר.. הסתגרתי בבית ולא יכולתי לתפקד במשך שנה וחצי בחברה רגילה .. .. כל המחזור שהיה מאושפז איתי שמונים אחוז ממנו הדרדר עוד יותר .. אני לא יודעת אם זה קשור לגב מיטרני ולכל התשתית אבל אני יודעת שמשהו שם לא עבד.. כמו כן אני יודעת שהיו גם הצלחות .. נדירות ! אני אומרת נדירות מפני שנדיר שמגיעים לשם כי רוצים באמת לוותר על שהליטה שיש על הפרעות אכילה ... או מה שהן נותנות או מה שהן מייצגות עבור כל אחד ואחד ....את מאוד צודקת הם מבינים שכלתנית אבל הם רחוקים מלהיות רגישים ולהבין באמת ובמצבים שאין ברירה אני האחרונה שתגיד ללא ללכת לשם .. לפעמים אין ברירה ולפעמים זה לא שיקול וצריך ללכת עם החלטה בלב שזה באמת הסוף .. רק כך זה יעבוד.. בלי האמונה הזאת שום דבר לא יעבוד. הייתה שם מישהי במצבך עם ארבעה ילדים אבל היא נלחמה על הכל .. אין לי קשר איתה אבל אני מרגישה שהיא תצא מזה אם היא כבר לא יצאה וזאת על סמך כל ההתמודדות שלה במחלקה שהייתה פשוט מעוררת התפעלות .. היא הייתה מוכנה לוותר על הכל רק כדי לשוב לחיות חיים נורמאלים.. מה שלה היה ולך כנראה אין .. בעל תומך ואוהב מאוד..וילדים שמטורפים אחריה בניגוד לכולם מה שהציל אותי היה שיטה אלטרנטיבית שאני מטופלת בה עד היום וזה מעניין אם תרצי להתנסות בה .. אני מוכנה להפנות אותך לכמה גורמים שוב רק אם זה מעניין אותך .. אבל זה עובדתית הוציא אותי מהפרעות אכילה ועוד שלוש בנות שאני לא מכירה אותן באופן אישי אבל יצאו בזכות השיטה לחיים חדשים... ומי יודע אם עוד מספר לא מבוטל של חולות אנורקסיה ובולימיה נמצאות בחוץ באמצעות השיטה המבורכת הזו שיש הרבה בורות סביבה וחבל שמעט מאוד אנשים מכירים בה .. אבל הן חיות את חייהן בלי הסכנה שרובצת מעליהן כגון הסיפור האחרון של טרי שיאבו שהיא למעשה הגיעה למצב ההזוי הזה בגלל בולימיה והחלק הכי עצוב שאף אחד לא טרח להדגיש את זה .. שזה בעיני הכי חשוב לפקוח את העיניים על הסכנות שיש כתוצאה מהזוועה הזאת .. והיא הוכחה מוצקה לכך וכמוה יש רבות וזה הזוי.. את בעצמך כתבת על זה ... מיכל יקירה אני חושבת שאת צריכה להחליט החלטה ותשדלי לקבל אותה היום להחליט שלא משנה מה היה בעבר ולא משנה כמה אכזבות היו לך .. את היום במודע בוחרת לחיות את חייך אחרת וזה אפשרי .. את פשוט חייבת להתכוון לכך .. אל תקבלי את מצבך כעובדה או כגורל נחרץ את יכולה להשפיע על המציאות שלך הרבה מכפי שאת יכולה לדמיין .. ואל תתני למחלה לנצח .. כי כל פעם שאת מניחה לה לנצח את מזינה אותה והיא גודלת.. לכן שברי את המעגל הזה.. ויש לי תחושה שלך לא צריך לספר סיפורים על מודעות על הא ועל דע.. פשוט זרמי עם כל מה שאת יודעת ותשימי לזה סטופ.. ואם את רוצה להתנסות בשיטה שאמרתי לךשנקראית קינסיולוגיה מוח אחד.... אני יותר מישמח להפנות אותך... אפילו שלכאורה היא לא שגרתית... אבל היא בהחלט תסייע לך לצאת מהמעגל הזה ... זה אפשרי וזה יהיה שלך בקרוב... אני משאירה לך את כתובת האתר שלי ווידאו מוקלט .. תוכלי להתרשם מדברי קצת יותר באתר יש חומר שמוסבר בפירוט על השיטה וגם טיפים איך משתחררים מהרגלים עיקשים כמובן בעזרת תרגול רב... התיחסי לעיקר ולא לטפל ...כי אני 'מתקשרת' את רב מלאך אוריאל ...ומשם גם בא שמי...יכולות להתעורר לך כל מיני שאלות אבל אם תתיחסי לתוכן ...תוכלי למצוא בכך עניין רב http:///www.hilauriel.com ווידאו http:///www.realovercoming.co.il ואני ישמח שתכתבי בכל עת שתבחרי נשמע שיש בך הרבה חוכמות חיים ששווה ללמוד מהן .. אני בטוחה שלהעביר את זה הלאה יתן לך כאחד הרבה מאוד... המון אהבה מקווה ששלום ישכון בביתך במהרה בימים ב"ה אמן .... שלך ליל מנוחה הילה :-)

להילה היקרה, תודה רבה. באמת. גם על המייל המקסים והמשעשע. ממש חמוד. וגם על כל מה שכתבת. קודם כל, הייתי מאוד רוצה לשמוע על השיטה שדיברת עליה. לא שמעתי עליה מעולם. אשמח מאוד אם תספרי באופן כללי, ותאמרי לי מי מתעסק עם זה. לצערי, ניסיתי לפתוח את הקישורים שלך, אבל היתה איתם בעיה, הם לא נפתחו. אני אנסה שוב מאוחר יותר, אולי בדרך אחרת. אני שמחה מאוד שכתבת על החוויות שלך מתל השומר. מעניין מאוד. אני ציפיתי לכך שיש מי שהתנסתה באישפוז שלהם שתוכל לספר מבפנים איך זה היה. אני אישית לא הייתי מאושפזת שם, לכן לא באמת ידעתי איך זה. אז עכשיו אחרי ששיתפת ממה שהיה שם, הדברים מצטיירים אחרת לגמרי. אני די המומה ממה שסיפרת. מה זה בעצם אומר? שאף פסיכיאטר או פסיכולוג, עם כל הידיעות שלהם, לא יכול באמת לטפל במפלצת הזאת. אלוהים. אני טופלתי במשך שלוש שנים במחלקה הפסיכיאטרית של הדסה עין כרם בירושלים (מפגשים של פעמיים בשבוע עם פסיכיאטר ואחות). פסיכיאטר שלא היה לו מושג במחלה הזאת. טיפול כל כך כושל. כל כך עלוב. שלא הביא לשום מקום. פשוט סתם. פסיכיאטר שבעצם חשב שאני האשמה העיקרית. לא אמר לי זאת מפורשות, אבל היה ברור שזה מה שהוא חושב. שאני אשמה בכל הכישלונות שלי. וכשלמשל מאוד הצלחתי בלימודים הוא היה מאוד מופתע. כאילו שזה לא היה כתוב לו בתכניות. כאילו שניצחתי איזו תחזית שלילית שהיתה לו. הוא שמח בשבילי, אבל גם הרגיש שזה מערער על הסמכות שלו כפסיכיאטר, שהיה בטוח שאני אמשיך להכשל בהכל. הלימודים שלי היו מאבק אישי שלי כנגד כולם. הצלחתי בהם מאוד, כנגד כל התחזיות. כולם לא רצו שאני אלמד (באוניברסיטה). הילה, את כל כך צודקת שזה עניין של החלטה. שפשוט מאוד ריך לקבל החלטה. שפשוט מפסיקים את ההקאות ואת הדיאטות, כשלוקחים בחשבון שלא תהיי הכי רזה בעולם, כמו שתמיד רצית. זה לא אומר שאת צריכה להיות בעודף משקל, אבל ההחלטה הזאת אומרת שאת מתחילה לאכול כרגיל, בלי להקיא ובלי דיאטות קיצוניות, וזה אומר שלא תשקלי משקל מאוד מאוד נמוך כמו שחלמת. אבל ברגע שמחליטים החלטה כזאת, צריכים להתחיל למלא את החיים בדברים אחרים, מעניינים, מרגשים. אין לי את היכולת הזאת כרגע בכלל., אין לי שום יכולת למלא את החיים שלי. אני נורא נורא מיואשת. שום דבר לא מעניין אותי. המצב שלי מאוד מאוד חמור. בסוף השבוע שעבר כמעט ממשתי את התכנית שלי להרוג את עצמי, אבל בסוף החלטתי לתת עוד צ'אנס. מאז עבר שבוע שבו הרגשתי קצת יותר טוב. קצת התאוששתי מהמצב החריף שהיה לי. אני לא על סף התאבדות כמו שהייתי בשבוע שעבר. אבל עדיין החיים שלי מאוד מאוד עלובים. אני מאוד מאוד בודדה. ואני לא מוצאת שום טעם בחיים האלה, חוץ מהילדים שלי. אני מחכה לראות אותם. בימים שאני רואה אותם יש לי מצב רוח טוב. כשאני בחברתם אני מאושרת ממש. אני בהיי טוטאלי. כרגע החלטתי החלטה רציונאלית שאני נשארת בחיים בשביל הרגעים האלה. בשביל הילדים שלי. כדי שתהיה להם אמא. אני מקוה שלא אתדרדר שוב למצב קיצוני חריף כמו שקרה בשבוע שעבר. האמת היא שהבעיה העיקרית שלי כרגע היא לא ממש הבולמיה, אלא הדיכאון. אני פשוט כבר שלושה חודשים כמעט ולא יוצאת את הבית. אני רק הולכת למכולת, ויוצאת לרבע שעה לקחת את בני מהגן. זהו זה. את כל שאר הזמן אני מבלה לבדי בבית. כמו בכלא. אני לא הולכת לשום מקום. אני לא מסתובבת. אני לא נפגשת. אני לא עונה לטלפונים. כלום כלום כלום. פיתחתי איזו חרדה מלצאת מהבית. אני לא נהנית מכלום כלום כלום. הסיבה לכך היא שאני מתגעגעת מאוד לתקופה שהילדים היו אצלי. אז הייתי מאושרת ממש. אני הייתי אמא מאוד מאוד מסורה. ממש. הנקתי את שני ילדי עד גיל שנתיים. את הילדה שלי לא שלחתי לגן ילדים עד גיל שלוש וחצי. רציתי לחנך אותה בבית. וממש השקעתי. לקחתי את שניהם לטיולים מאוד ארוכים בטבע, למרות שזה קשה, לטייל עם ילדה ותינוק לבד שעות ארוכות בחוץ. ולמרות זאת עשיתי זאת כי ידעתי שזה טוב. הקראתי להם המון סיפורים. הכנתי להם את האוכל הכי הכי בריא שיש. דאגתי להם בכזאת מסירות, שאמהות אחרות שראו איך אני מטפלת בהם העבירו עלי ביקורת שאני מטפלת בהם יותר מדי טוב, ושאני צריכה לדאוג יותר לעצמי ולחשוב גם על עצמי. אני באמת הייתי בשביל הילדים שלי כל הזמן. במשך כמה שנים לא הלכתי לקולנוע או לבתי קפה. כלום. רק טיפלתי בהם, והם היו חשובים לי יותר מכל. לכן, כשקרה המשבר הזה, זה היה שבר גדול מאוד, ולכן עד היום אני בהלם מזה וקשה לי להסתגל למצב החדש, אני מסרבת לקבל את העובדה, שהם כבר לא ברשותי. הילדים האלה שכל כך דאגתי להם, פתאום מישהו אחר הוא זה שלוקח ומביא אותם, ומה איתי? אני אמא שלהם. זה כל כך לא פייר. זה כל כך אכזרי. אני ממש לא יודעת מה לעשות עם זה. זה בלתי פתור מבחינתי. אני לעולם לא אהיה שוב מאושרת. מיכל.

הילה היקרה, נכנסתי לאתר שלך, וגיליתי לתדהמתי כמה את אדם מדהים ומקסים. קראתי את סיפור החיים שכתבת, שהיה פשוט מרתק, וכתוב בצורה כל כך מרגשת וכנה ואמיתית. את פשוט בן אדם מדהים, אם הצלחת להתרומם כך מעל לכל הסבל הזה, והעוולות שנעשו לך בהיותך תמימה וילדה. צפיתי בהקלטת הוידיאו, שבה עוד יותר התחזק הרושם שאת אדם באמת חזק ומרשים. פשוט מרשים. את מדהימה. ומרתקת. ובעלת אישיות כובשת. אני מעריצה את היצירתיות שלך. האתר שלך מקסים, הפורום שלך מקסים, יש בך המון אנרגיות חיוביות שכאילו קורנות ממך. אני מקוה שהרבה בנות ידבקו בך, וילכו אחרייך, ויראו שאפשר לעשות דברים אחרים חוץ מלהתעסק באוכל. את בדיוק הדוגמא לכך. כי כשרואים את ההישגים שלך, את השלמות שלך, את היופי שבך- זה מגמד כל הישג של כל אנורקסית. מבינים שפחות שני קילו, זה לא הישג אמיתי. זה אידיוטי. הישג אמיתי זה לעשות משהו יצירתי, זה ליצור משהו מכלום, זה להיות מישהו עם אישיות כמו שלך, מישהו שאפשר ללמוד ממנו. זה הישג אמיתי. ולא קילו פחות. את כאילו לקחת את כל הכאבים שלך והפכת אותם למשהו יפה, משהו שאפשר ללמוד ממנו איך להשתפר, איך למצוא משמעות. אני מעריכה אותך. אני אמנם לא מתחברת לצערי לקטע של מיסטיקה. זה משהו שקשה לי מאוד להאמין בו. לכן אני לא יודעת אם כדאי ולטרוח לתת לי את ההפניות לאותם אנשים שמתעסקים בזה. אני חושבת שאם אני לא מאמינה אז לא כדאי להתחיל עםפ זה, כי זה לא יעזור לי. צריך להאמין כדי שזה יעזור. אבל זה לא משנה אם אני קרובה למיסטיקה או לא. אני אמשיך להכנס לאתר שלך ולקרוא עוד גם על מיסטיקה, ואבני חן וטארוט. כי איכשהו אם את מצאת את המזור במקום הזה, אני רוצה לדעת על זה יטותר. אם את מאמינה בזה אז אני רוצה לדעת. אני רוצה לקרוא כדי להכיר אותך טוב יותר. אולי אם אתקרב אלייך, אזכה גם קצת בריפוי או תקוה. מיכל.