סתם עוד ערב....

יצאנו לחגוג את יום ההולדת של אחי במסעדה. ישבנו כולנו,בהרכב מלא....כולל החברות של האחים. אחד האחים שלי הסביר משהו...לא הבנתי אז שאלתי ....ושאלתי. אבא התעצבן עליי ואמר "אולי תלמדי להקשיב....תתחילי לשמוע מה אומרים לך". הייתי קצת בשוק. אבא שלי הוא אדם מאוד רציונלי. לעיתים רחוקות הוא נותן לרגשות להתפרץ. נעלבתי....עניתי לו שאני לא מדברת איתו ושלא יתערב בשיחה. הוא ענה שאני מעצבנת אותו עם השאלות שלי. "תתעצבן בשקט" אמרתי לו. הנחתי שהוא פשוט עצבני בגלל משהו שקרה באותו יום. כי הוא מעולם לא התעצבן עליי כך....וההתנהגות שלי לא הצדיקה התפרצות כזאת. אמרתי לו "אני מבינה שאתה עצבני אבל אתה לא צריך להוציא את זה על אנשים אחרים. אתה מספיק בוגר כדי לדעת לעשות את ההפרדה המתבקשת". (אני יודעת שהייתי חצופה אבל ניסיתי להילחם בו בנשק שהוא מכיר הכי טוב- המילים). הוא אמר לי "אני עוד רגע תופס אותך ומעיף אותך מהמסעדה!" עניתי "אתה לא צריך להעיף אותי, אני יכולה לעוף לבד". הדחף הראשון שלי היה לקום וללכת. לקחת מונית ולחזור הביתה. ידעתי שכך אני אהרוס את הערב. אבל רציתי "להחזיר" לו. אבל אז תפסתי את עצמי והחלטתי שאני מתנהגת בצורה בוגרת. הרי ילדים בורחים ממצבים שקשה להם להתמודד איתם. ואני כבר לא ילדה. נשארתי לשבת. הרגשתי איך הסנטר שלי רועד....כמו לפני בכי. אבל החזקתי את עצמי. אני לא אבכה...אני לא אבכה. אולי אתן לא מבינות למה ויכוח כזה יכול לגרום לי לבכות. כנראה בגלל שאבא הוא אחד האנשים שאני הכי מכבדת. הוא לא צועק עליי....ובאמת נעלבתי מחילופי הדברים. הרגשתי שאני מאכזבת אותו...מכעיסה אותו. אחרי כמה דקות המשכתי להתנהג כרגיל. בעבר ויכוחים מהסוג הזה היו יכולים לשבור אותי. אז כנראה שמשהו בכל זאת השתנה. נעלבתי אבל ידעתי לשמור על פרופורציות. "עמדתי" מולו בכך שעניתי ולא הסתגרתי בתוך עצמי. והבנתי גם איך להמשיך הלאה. זה כמו ניצחון קטן במערכה אינסופית.

אני לא הייתי מסוגלת... אבא שלי יכול לגרום לי לרצות למות עם המילים שלו או יותר נכון לרצות שהוא ימות

וזה בדיוק השינוי שאני כל הזמן מבלבלת לכולכן את המוח עליו זה בדיוק השינוי להתעמת מול הדברים שעושים לנו רע ושבפעמים אחרות גורמים לנו לברוח לבליסה והקאה... נשארת ... מתמודדת ולא בורחת אפילו שהדמעות חונקות ואני בטוחה שגם הוא קיבל את אחד השיעורים היותר גדולים שלו .. וכשהרוחות ירגעו את יכולה אפילו להוסיף ולומר מה התגובה הזאת עשתה לך .. זה הצעד הבא.... אני חושבת שמה שעשית עם זה היה ענק... זה חלק מההתבגרות שלך והנה את יכולה לרשום לך עוד וי אחד של הצלחה בדרך העקלקלה הזאת להחלמה... אוהבת אותך המון שמרי עלייך וזכרי לעולם ועד שזוהי זכותך מלידה לחיות ..אף אחד לא יכול לקחת את מקומך אם את לא תתלשי אותו ותעקרי אותו בגלל אטימות של אחרים ...... חיזוקים ואינסוף חיבוקים ... ליל מנוחה אהובה ... שלך הילה :-)

אני הייתי מתפרצת בבכי צועקת מה עושה ולא עושה... גאה בך דניאלה ומולאן אני ככה כמוך.. כל פעם שאבא שלי או אמא שלי מדברים איתי גורם לי להרגיש חרא בא לי למות או שהם ימותו.. ויותר מזה אח"כ אני מתאכזרת לעצמי אוהבת אותך דניאלה