ה"שריטה" שלי- שלא נעלמת...

מחבר: ענת ([email protected]) תאריך: 3.3.2005 שעה: 16:03 אני בהלם! פעם ראשונה שאני נכנסת לאתר הזה, וכל כך שמחתי לראות שיש דבר כזה. חשבתי שחוץ מפסיכולוג, לעולם לא אוכל לשתף חוויות שקשורות להפרעות שלי... ואני קוראת את הדברים שכולכן כותבות, ואני כל כך יודעת וכל כך מזדהה עם כל התחושות, הסבל שהופך בשלב מסויים לשיגרה שמתרגלים אליה. אני מרגישה צורך לפרוק את סיפורי, אז ככה. אני תאומה. ברור לי שיש קשר לתיסבוכים שלי... עד לפני כ4 שנים הייתי שמנה מאוד. שקלתי 95 ק"ג. התחלתי בדיאטה,שהתחילה כמובן כמאוזנת, אך במהלכה הגעתי למצב של אנורקסיה. (איזה מוזר לכתוב על זה... בכזאת קלילות, ) אכלתי ביום 8 מלפפונים, וצלחת כרובית. אם אכלתי עוגה או משהו בסגנון- ישר דחפתי אצבע. הוריי דאגו ושלחו אותי לטיפול אצל פסיכולוגית. (זה היה התנאי שלא יאשפזו אותי). לאחר שנה וחצי של טיפול, הפסקתי אותו באמצע, ללא שום הודעה לפסיכולוגית. שנאתי להיות שם והרגשתי שזהו בזבוב זמן עבורי. מאז- העלתי במשקל. התחתנתי. (בעלי מודע לבעיות שיש לי) המחזור חזר אליי... כיום אני במשקל תקין, אבל הבעיה שלי היא שאני עדיין מקיאה לפעמים. וזה לא עוזב אותי. כיום אני מקיאה בערך פעם בשבועיים,(אחרי בליסה) אני כל הזמן שונאת את עצמי ואת הגוף שלי. זה משגע אותי.מצד אחד- בראש שלי אני מרגישה שיצאתי מזה- כי הרע מאחורי, אבל מצד שני זה מעסיק אותי כל היום. יש לי עדיין את השריטה שלי.. אני לא יוצאת ממנה. אני עדיין לא מסוגלת לאכול דברים מסויימים. ועדיין יש לי בליסות. אני מרגישה שלעולם לא אהיה שבעהץ. רק אם כואב לי. ואז אני מקיאה. עכשיו אני בהיריון. אני מקיאה- וחושבת על העובר, שאני מזיקה לא רק לעצמי אלה גם לילד שלי. אני מקיאה הרבה הרבה פחות בגלל זה, אבל זה נראה לי משהו שלא יעזוב אותי לעולם. שנאתי את הטיפול הפסיכולוגי, וכיום אני לא נמצאת במצב כל כך קריטי כמו שהייתי, אז לכן אני פשוט חיה עם זה..

אני לא כל כך הצלחתי להבין מדוע את חושבת שהשלב שבו את נמצאת הוא לא קריטי זה בהחלט יכול לבוא לך בהפוכה כמו שאומרים ולתקוף אותך באופנים שלא ציפית ... אני אחרונה שתאחל לך דבר כזה .. אבל מדוע עזבת טיפול? בגלל האופי שלו? .. בגלל המטפלת?.. בגלל מה ?.. את חיבת להבין שטיפול הכרחי .. ואני מוכנה להמליץ לך על כל מיני כתובות.... אז מדוע לא לנסות .. ..מדוע לא לתת אמון .. מה שאת מכנה שריטה שווה ערך למחלה לגמרי .. זאת מחלה.. את מבינה את זה?... אני לא יכולה לומר שזה קל ואני מניחה שיש לך הרבה יסורי מצפון סביב ההריון.. אבל אל תרגישי אשמה כי אני לפחות מאמינה שכל אחד בא לכאן מבחירה .. מה שכן יכול להיות שבהמשך מן הסתם זה יגרום לבעיות לא פשוטות לשני הצדדים.. לכן טפלי בעצמך.. גם העובר שלך יעריך את זה.. ומעל הכל את תהיי בריאה .. זה אפשרי .. כנראה שמשהו בטיפול עלה בזמנו אינני יודעת .. כנראה שזה הפך להיות מפחיד מידי ואז ברחת.. טיפול אורך זמן והוא לא פשוט והתכנים בו אינם פשוטים במיוחד כשזה מגיע לאנורקסיה או בולימיה לצורך העניין... אני פשוט נראה לי שהכי חשוב קודם כל למקד אותך על עזרה נכונה וראוייה ושזה אפשרי .. על סמך נסיון אחד אל תשפטי.. את לא צריכה לשכנע אותי .. כמה שלא רוצים בבולימיה מאוד נוח להישאר שם.. זה מעין ביטוי מושלם לרגשות.. לא רוצים להרגיש .. רע מידי כועסים מידי פתרון משולם .. בולסים ומקיאים.. ואת זה את חייבת לפתור כי כשהבן שלך יעלה לך על העצבים ואת תלכי להקיא זה מעבר לזה שזה יגמור אותך .. זה יגמור גם אותו.. הייתה לי אמא כזאת (הייתה מפני שהיא כבר לא במחלה ברוך השם) .. שלא הייתה אוכלת.. שהייתה מתעמלת כל היום ומרזה בטירוף ואני הייתי צופה בה בגיל מאוד קטן... זה מה שלמדתי ממנה הכי טוב.. בואי תאמרי לי את .. אם זה מה שאת רוצה.. אז אל תגידי לא למשהו שיכול להציל אותך.. ובמידה ואת רוצה סיוע .. אני זקוקה לאזור מגורים.. ואני ישמח לשתף איתך פעולה.. את מוזמנת לכתוב פה בכל עת .. יש פה הרבה תמיכה וזה לא פחות חשוב מהטיפול עצמו.. רציתי להוסיף ולומר שיש היום מרכזי טיפול נפלאים לבעיות האלה. ושווה לך לחשוב על זה.....ולנסות! ומעל הכל לרצות כי אם לא תרצי שום דבר לא יעזור.. לפחות תביעי כוונה ראשונית .. ואז תזכי בישועה בהצלחה עם ההריון המון אהבה ... הילה :-)

הילה, כן, אני רוצה לטפל בזה. אני לא רוצה שהילד שלי יהיה מתוסבך... אני גרה באיזור פתח תקווה. תודה רבה רבה.. את מדהימה! ענת