קצת מבולבלת....
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
שלומות!מה שלומך? מה שלום הברכיים? ושאר חלקי הגוף? אני מקווה שאת מרגישה טוב. אתמול ממש רציתי לכתוב ואפילו נכסתי לכתוב, ואז חברה שלי התקשרה ודברנו שעות.. הייתי מתה אז הלכתי לישון.אז היום זה כבר הרבה פחות בוער לי, אבל בכל זאת חשוב לי לכתוב לעבד את זה קצת... אתמול אמא שלי היתה בקריזה כללית, לחץ, עיייפות וכל מיני דברים כאלה, משהו נורמלי שקורה לכולנו מדי פעם... בקיצור הכנתי לכולם א. צהריים, ולקח מלא זמן עד שזה היה מוכן, והייתי ממש רעבה, אז כל שניה בדקתי אם זה מוכן, וחיפשתי דברים לאכול. בסוף שמתי משהו על צלחת, 'שלחתי אצבעות' לקחת מזה. בתוך שטף הקריזה הכללי, אמא שלי זרקה לי משהו בסגנון שהיא אמרה לי כבר שזה מגעיל, ושיש לי בעיות והגיע הזמן שאני אתחיל לטפל בהן. ...וזה די שבר אותי... באותו רגע לא הייתי מסוגלת להכנייס כלום לפה, והלכתי לחדר לבכות. בשיא הכנות, ואני לא אסתיר מעצמי, האמנתי לה, והשתכנעתי שיש לי בעיות. וכל הזמן שאלתי את עצמי מתי זה יגמר, ומתי אני לא ארגיש רע עם עצמי, ומתי יהיה לי יחס נורמלי לאוכל, ומתי אני לא אהיה כל כך שמנה, ומתי סרטים כל כך ישנים יעברו לי... הבאסה עברה די מהר, אבל אי מודה שהשאלות עדין מטרידות אותי... אני אל תמיד מעלה אותן, אבל בדוגרי הן מטרידות אותי. וזה שוב העלה, שאולי אני פשוט צריכה טיפול? זה היה לי קשה לשמוע, כי אני כל כך כן מנסה להתמודד ולפתור, והרגשתי שעברתי תהליכים גדולים שאמא שלי אפילו לא היתה מודעת אליהם.אבל אולי כל העבודה העצמית שלי גדולה ככל שתהיה אף פעם לא תספיק?... אמא שלי נכנסה באיזהשהוא שלב לחדר והתנצלה,ואני באמת יודעת ומבינה שזה לא היה נגדי, כי היו לה את כל הסבות בעולם להיות בלחץ, ותמיד קורה שמוציאים על האנישם הלא נכונים, במיוחד בתוך משפחה, ובמיוחד במשפחה שלנו, שהיא מקסימה, אבל כל כך לא אסרטיבית, אז הרבה יוצא בתסכולים פנימיים. דברנו הרבה , על התקופה הכללית בבית (החתונה עוד שבועיים!), ועל כל מיני דברים , על אסרטיביות ותקשורת ומה שהיא אמרה לי ועל זה שאני מרגישה שעברתי תהליכים. בסוף (אני לא רוצה שתהיו במתח...) אחרי כמה זמן נרגעתי , וקמתי ואכלתי כמו שצריך. אני לא ודה בזה בפני אמא שלי, ואמרת ילה -אל תגרמי לי לא להיות מסוגלת לאכול כשאת בחדר- אבל אני לא וכל בטבעיות כל מה שבא לי לידה. היו תקופות הרבה יותר גרועות מזה, אבל פתאום שוב זה לא הכי נח לי בעולם.. אולי זה טוב? גבולות? תסכל אותי גם שבגיל 20(!) אני עדין תופסת קריזה כמו ילדה קטנה ונעלבת ובוכה. למרות שאני מאושרת של א הדחקתי. חוצמזה הילה, אני ממש מנסה ליישם את מה שאמרת לי על לקבל את הגוף שלי כמו שהוא, ולהקשיב לו ולאכול באיזון, אבל זה לא כל כך הולך לי... אני מנסה לשכנע את עצמי לקבל את ז ה, אבל דוגרי, אני מודה,שזה מפריע לי!! אני לא רוצה להראות ככה יותר, זה לא כיף לי, הייתי נראית יותר טוב ומרגישה קצת יותר בטוחה בעצמי ומרגישה יותר בריאה אם הייתי יורדת כמה קילו, ואני די בטוחה בזה. זה דיבורים של חולה?..... אבל לא להלחיץ, אני באמת שמחה וטוב לי , היום לקחתי ערב חופשי מהעבודה, והיה לי כיף וטב, ב"ה. אמנם כתבתי פה דיבורים ושאלות מפחידים, אבל אני עדין בטוחה שאני כבר לא שם!!! ולא נראה לי שאני בדרך לשם. אני מקווה... הילה, וכל אחת אחרת שהית ה לה סבלנות לקרוא עד עכשיו, תודה על ההקשבה, ושיהיה ערב נפלא!!!!!!! המון אהבה, שיר
קראתי את ההודעה שלך לפני יומיים והאמת שכבר לא היה לי כוח אז לא הגבתי .. אני ממש מצטערת ... אני רק יכולה לומר לך שהיכולת של אמא שלך להתנצל אחכ היא עצומה בעיני אבל זה עדיין לא סותר את הכאב שהרגשת ביחס לעניין.. ועובדה שעדיין הרגשת הרבה מאוד תסכול וזה קצת גרם לך להיות בפוקוס על האוכל אבל את לא הרגשת טוב לאכול את אפילו הרגשת אשמה להראות לכולם שהנה את לא זוללת או משהו בסגנון.. זה לא עובד ככה וזה נתון לכישלון ואני כן חושבת שמסגרת של טיפול תוכל להועיל לך הרבה מאוד.. גם בגלל שללמוד גבולות זה תמיד טוב.. יש מצבים שכדאי תמיד לנהוג בהם באיפוק אבל לא מהמקום שלהראות שאת בסדר כי אמא שלך אמרה משהו .. זה מקום שרק יעצים לך את הבעיה חשוב שתביני שאת לא צריכה להיות אנורקסית או בולמית או כל הפרעה אחרת לצורך העניין כדי לקבל טיפול.. וחמודה העבודה בחיים על עצמנו אף פעם לא נגמרת כמו שאת רוצה.. זה פשוט אינסופי אבל אני מניחה שאם הזמן זה רק ילך ויתייעל ואת תרגישי פחות "חולה" או במצוקה או איך שתבחרי לקרוא לזה ... טיפול לפעמים נועד כדי לגדול.. ככה אני רואה את זה... אני לא חולה היום ואני הולכת לטיפול אבל הטיפול היום משרת אותי לכיוונים אחרים... כמו יותר ברמה המעשית איך אני מתנהלת בחיים שלי איך אני משפרת את עצמי ואת כל ההתנהלות שלי .. מה כדאי לי יותר לעשות ואיך ביטויים רגשיים כאלה ואחרים משפיעים עלי ומה אני יכולה לעשות ביחס אליהם ורק לגדול מזה .. היום יותר קל לי לראות את זה בגלל שאני לא חולה.. אני כבר לא חולה בקשר לכל התחושות .. זה תמיד יהיה שם... השאלה כמה פוקוס את תתני לזה וזה מבחינתי מה שעושה את ההבדל.. ולא זה ממש לא קל ויכול מאד להיות שזה לא ילך הרבה זמן עד שאחרי תרגול ממושך זה פתאום ילך ואת פתאום תרגישי שהדברים זורמים.. אבל זה באמת עניין של תרגול עוד פעם ועוד פעם ועוד.. ויבוא יום שזה ישתנה לך .. וזה יקרה פתאום ... ואם את נופלת .. תניחי לזה ותשמיכי אחכ.. כאילו כלום אם את מרגישה שאת אוכלת טיפה יותר מידי תמיד תוותרי אחכ על הארוחה הבאה או על חלק ממנה כמובן במידה... .. זאת הדרך.. כולנו חוטאים בזה .. גם לי קורה שאני אוכלת יותר מידי .. ואז בארוחה הבאה אם בכלל כי לא תמיד אני מרגישה רעב אחכ אני פשוט מקזזת מהפחמימות .. או שאני אוכלת רק סלט.. תלוי.. או שאני לא אוכלת .. אבל זה לא מהמקום של ההרס.. או מהמקום של הזיקה להיות אנורקסית.. אני תמיד תמיד משתדלת לא לאכול במצבים של לחץ כמו שקרה לך. כי זה נגמר בהתנהגות הזאת שתארת .. אם את מחכה ונרגעת.. גם לא להתעסק עם אוכל הבמצב הזה זה ירגע ואת לא תאכלי ... את רק תאכלי מה שאת באמת צריכה ורוצה.. המון אהבה יקירתי .. אין לי חדש ממאיה .. בינתיים שיהיה ערב נפלא... :-)
