מה גם

שאם אני ארצא או לא, אני לא יכולה ללכת למטפלת שלי או ליפעת ברונשטיין שדיברנו עלייה, אין לי איך להגיע, אני חייבת להיות בבית ספר כל יום כל יום שוב אישור הם לא מקבלים....אני עושה עוד פיפס קטן ואני עפה מהבית ספר חודשיים לפני סיום הלימודים.... אין מוצא

כדי לטפל בעצמך... ביקשת עזרה.. לא?.... אבל את חייבת ללכת לקבל אותה .. עוד צעד אחד קטן...זה לא חייב להיות יפעת.. זה כל מה שצריך לעת עתה .. צעד אחד קטן לקראת!.. ומשם זה יבוא.. משם זה יסתדר.. זה יתחיל לזרום ואת תביני יותר ואת תוכלי בעקבות ההתרחשויות להשיג שליטה על חייך.. .. אני בטוחה שבכל הלוח הזמנים הצפוף הזה של הלימודים יש שעה אחת וזהו...את נפגשת מידי פעם עם חברות .. לא?.. שעה אחת.. עשוייה להציל את חייך ברמת המוכנות שלך להביט אל הקושי ולהמיר אותו באור.. שאם איני טועה את כל כך רוצה לראותו.. השעה שאת רוכנת למרגלות האסלה יכולה להספיק להציל את חייך.. את חייבת .. זה כבר לא שאלה.. כי זה לא משתפר עם הזמן בניגוד למה שבד"כ אומרים... שהזמן עושה את שלו.. זה נכון אבל לא כהימנעות מהתהליך אלא בד בבד את עושה כל שביכולתך להציל את עצמך והזמן מסייע בתהליך העיכול של מה שאת עושה לקראת ההחלמה שלך.. כל זמן שעובר ... זה רק נהיה יותר חמור מבלי להתכוון להחלמה... אני יודעת מה אני אומרת בתור אחת שלא טיפלה בזה שמונה שנים עד שהסכמתי בכלל ללכת לטיפול .. וזה באמת היה כמעט מאוחר מידי בשבילי בכל אופן... והרזון לא יעשה אותך מאושרת .. כי זה לא הטבעי של הגוף שלך ואם את צריכה להרוג את עצמך כדי להיות שם את לעולם לא תהיי מאושרת כי זה לא מתאים לגוף שלך וכשמשהו אינו מתאים לגוף שלך .. הוא יותר חכם ממה שאת חושבת .. הוא כבר ידאג להציב לך גבולות.. או שהוא פשוט ישיל את עצמו וימות אבל אני מכירה את האשליה הזאת .. אני גם הרגשתי "מאושרת" בתור שלד.. אבל הייתי כל הזמן במיטה .. תכלס לא חייתי .. אז אני שואלת אותך .. איזה אושר זה?.... לא חשבתי שזה מה שיקרה.. כי הייתי מאוד מרוכזת "באושר" שלי סביב עניין הרזון.. וזה קרה והייתי מאוכזבת.. את אפילו יכולה לקרוא במכתב הפרידה שלי שמאוד אהבתי את הרזון כאילו וזה היה הלב שלי או הנשמה שלי או לא פחות ולא יותר הייעוד שלי בחיים.. זה לגמרי הזוי!!! גם כשאת רזה את לא רואה שאת רזה .. אני הצצתי בתמונה השלדית שנותרה לי .. אין לי הרבה כאלה.. ואני חשבתי לעצמי.. אלוהים, כמה רזה הייתי.. החלק המוטרף שאני בכלל לא ראיתי שאני רזה .. אני לא ראיתי.. זה פשוט לא יאומן.. אני מסוגלת לראות שלפני הדיאטות שלי הייתי מאוד נאה.. לא הבנתי את זה אז.. זה תמיד היה כיסוי לכאב מאוד עמוק.. אני הרגשתי הכי שמנה ואף משקל לא הספיק לי.. זה האמת! אני מתבוננת בתמונה הזאת ואני בשוק.. זאת אני .. רזה רזה רזה .. פשוט חולני... אני לא מבינה איך הייתי שם.. אני מספרת לך כל זאת .. כי אני חושבת שזה די דומה.. גם את לא רואה .. את לא רואה את עצמך.. וזה עצוב .. זה מעורר בי דמעות .. זה מעורר בי כאב.. ניסית פעם להסתכל במראה ולראות את עצמך באמת?... אבל באמת??.. אני חושבת שזה אף פעם לא קרה לך.. ואני לא יבקש ממך לנסות .. כי המחלה חזקה ממך לבינתיים!!! תחשבי על זה... המון אהבה :-)

לא קל לי להתרכז בלימודים, לא קל לי לשבת בשיעורים, אני יושבת שם על סף דמעות... בלי שום סיבה מיוחדת, פשוט ככה, תסלחי לי אם זה ישמע קצת מתנשא, אבל נמאס לי לבוא לביה"ס ולשמוע את נושאי השיחות שיש לבני גילי, נמאס לי לשמוע על "צרות" של חברות ש"אין" להם מה ללבוש או שאבא תפס אותם מעשנות. הם לא יודעות מה עובר עליי וגם לא ידעו, הם לא יבינו, הם הרי ימשיכו בשלהם, אני אומרת כי אני יודעת, ניסיתי. כולם ממשיכים בחייהם, הרי אין להם איך לעזור לי..אפילו אמא שלי. שעה טיפול בשבוע, מאיפה שאני גרה, בעייתית, כי את רוב המטפלים באיזור הכרתי כבר... להגיע לתל אביב לדוגמא, דורש ממני להפסיד יום לימודים... באוטובוסים זה שעתיים וקצת רק צד אחד של הנסיעה... שעת טיפול, צד שני של הנסיעה, והלך לי יום שלם. הילה, אני באמת לא רזה, אל תחשבי שזה בא מהמחלה....אני באמת לא רזה, לא אומרת שאני שמנה, כי יש המון בנות שמלאות הרבה יותר ממני, אני פשוט זוכרת את עצמי בתקופות אחרות שהייתי כמעט 10 קילו פחות, שזה טיפ טיפה מתחת לממוצע... לא שכבתי במיטה, להיפך, יצאתי, הרגשתי טוב עם עצמי, ביליתי עם חברים חברות, כיום....אני יושבת בבית, כי אני מתביישת בעצמי. כשהייתי רזה לא ביקשתי להיות יותר רזה, ביקשתי להישאר ככה, אני באמת חושבת שאני מסוגלת לשלוט. כן, יכול להיות שזה אשליה אחת גדולה שלי, אבל אני צריכה להבין את זה לבד... היום אכלתי כמות......ענקית של אוכל, ופתאום חברה הופיעה אצלי בבית, וישבה פה איזה שעתיים וחצי, לא יודעת איך היא לא שמה לב שהייתי לחוצה בטירוף, אבל עד שהיא הלכה, כבר לא הצלחתי להקיא...אני באטרף-זה מה שחסר לי, להשמין עוד.... נשבעת לך שאני לא יודעת איך אני סוחבת את עצמי מחר לביה"ס....אני כל כך מתביישת... איך אומרים-לצרות יש נטייה לבוא בצרורות, זה בדיוק מה שקורה לי, ואני לא מצליחה להתגבר על בעיה אחת, ומגיעה אחת נוספת.... מחר יש לי נשף חורף סטייל ארצות הברית.... יש לי שני בני זוג (שניים!!!) ואין לי מושג איך אני גוררת את עצמי גם לשם... אין לי מושג מה לעשות, אני באמת מנסה להיקבר בלימודים, ולא מצליחה......... אני צריכה פתרון מיידי....... :(