:-(

גם כשנדמה שדברים אחרים בחיים מתאזנים קצת- אני מתפקדת בעבודה, משלימה בגרויות, מצב הרוח שלי די יציב, לוקחת כמו שצריך את הכדורים, מטופלת. גם כשכל אלה קורים, אין לי רגע של מנוחה מהאכילה המופרעת שלי. אני לא יכולה יותר. אין לי כוח לסחוב את זה כבר. כל כך הרבה שנים של השמנה חולנית ואכילה אינסופית של הקאות, אחת אחרי השניה של הרזיה של ניתוחים פלסטיים של המנעות מפחמימות ושוב חזרה לאוכל ושוב השמנה חולנית ושוב הקאות וזה כל כך מתיש. ואני לא מבינה שום דבר מזה. למה אני עושה את זה ולמה אני לא מצליחה להפסיק. ואין לי זמן לחכות עד שאבין אני לא יכולה להמשיך ככה אני פוגעת בעצמי אני מתביישת לצאת מהבית זה לא ייגמר אף פעם. זה נמצא שם כל כך הרבה שנים, מגיל כל כך צעיר, זו הנקודה הכי חלשה והכי כואבת, ואני לא יודעת איך לעשות שזה יפסיק. נורא קל להגיד שבטיפול אפשר להבין מאיפה זה בא ובלה בלה בלה אבל האמת היא שאין לי מושג איך להתקרב לזה בכלל אין לי טיפת אומץ אני לא יודעת למה אני אוכלת ככה ומקיאה. אני פשוט עושה את זה. אין הסברים, אין הבנות. מלבד העובדה שברור לי שזה חולה ושזה לא מה שאני רוצה, אני לא יודעת כלום. מרגישה שאני הולכת לאיבוד, שזה לא נגיש, ושזה אבוד. זה לוקח כל כך הרבה כוחות נפש שגם ככה אין לי.

אני קוראת את שכתבת והלב כואב ומדמם לשמע הדברים,הכאב שאני חשה עבורך גדול, אמנם הבת שלי היתה אנורקסית אך התחושות של הייאוש הדיכאון החוסר רצון והחוסר כוח כל כך דומה גם פה וגם פה. אני יודעת שקל להגיד מה שאני אומרת אך קשה לעשות אך אני אגיד בכל זאת בואי תנסי לקבל עזרה למרות שהמערה חשוכה ונראית אין סופית יש אור בקצה המנהרה ואפשר לצאת משם. נסי לאגור כוחות אחרונים ולבקש עזרה ולנסות באמת באמת באמת לצאת מהמקום האפל הזה ולהציל את חייך.

לא מכירה אותך אמנם..אבל מרוב הזדהות.. תחזקי מעמד