תוצאות חיפוש עבור דיכאון-אחרי-פרידה

אמי שהיא הרבה הרבה יותר מאם עבורי גוססת מסרטן שד גרורתי (לפי הרופאים נותרו שבועות ספורים) ואנחנו סועדים אותה בבית כבר מספר חודשים. בשבועות האחרונים נהיה לי קשה יותר ויותר להכיל את המצב-את הפרידה ממנה, לראות אותה חלשה וסובלת. בן זוגי גם לא מכיל את המצב, כועס כל הזמן וחסר סבלנות ואני מתדרדרת לתהום-לא מוצאת כוחות לאכול, לישון, לצאת מהמיטה. לא מוצאת טעם לכלום ואני לא יודעת מה לעשות.

היי, אני בת 25, לפני כמה חודשים אני וחבר שלי נפרדנו. כבר היינו אמורים להתחתן, הוא הציע נישואים, סגרנו אולם ובסוף נפרדנו. אני יודעת שהוא לא מתאים לי, אני באמת יודעת שהאופי שלנו לא מתאים. היינו רבים מלא, כל אחד חייב להגיד את המילה האחרונה ולא הסכמנו על הרבה דברים. אבל אני כל הזמן בוכה ומתגעגעת לתחושה שהייתי איתו. אני מאוד רוצה כבר להתחתן ולהביא ילדים. כולן סביבי נשואות ואני מרגישה שהחיים שלי לא מתקדמים. אני לא אוהבת את איך שהחיים שלי עכשיו. אני מרגישה בשלה להקים משפחה. אני מרגישה שהגעגועים אליו הם בגלל שכבר הרגשתי שאני מתחילה לבנות את החיים שלי, היו יכולים להיות לי חיים מעולים איתו. הייתה לו דירה ומבחינה כלכלית הוא מסודר. כבר הרגשתי שאני בונה את עצמי. כבר חשבנו על עתיד משותף. עכשיו אני מרגישה שחזרתי אחורה. צריכה מחדש לצאת לדייטים, אף אחד לא מוצא חן בעיניי, אני פוסלת גברים בגלל המראה החיצוני שלהם, העדה שלהם, מצבם הכלכלי... מתקשה למצוא מישהו שימצא חן בעיניי מכל הבחינות. חשוב לי גבר שנראה טוב... ומתקשה להמשך לגבר שנראה שצת מלא אפיו אם הוא בחור מקסים. ניסיתי לתת צאנסים אבל לא הרגשתי שאני מצליחה לרצות להיפגש עם גברים אחרים, בעקבות זה הם הרגישו שאני לא מעוניינת (מה שנכון). אני לא מוצאת מישהו שאני רוצה. אני בדכאון מזה. כל כמה ימים בוכה. ביום העצמאות פגשתי את האקס שלי במסיבה והוא בא להגיד לי שלום וחיבק אותי, זה עשה לי רע. לא הפסקתי לחשוב עליו עד היום. אני יודעת שאין סיכוי שנחזור, למרות שמבחינתי אני כן הייתי רוצה (אפילו שאני יודעת שיש דברים בהתנהלות שלו ושל משפחתו שממש לא מתאימים לי) אבל אני יודעת שהוא לא רוצה אותי יותר. הוא פגוע מאיך שהתנהגתי אליו, חושב שאני לא מכבדת אותו ושיהיו לנו חיים רעים יחד ושנתגרש. ואני חושבת שגם הורים שלו קצת הכניסו לו לראש שאני לא מתאימה לו. אני חושבת שהוא צודק, שזה גם לטובתי. אבל מתקשה להמשיך הלאה, אני רוצה כבר למצוא מישהו אחר ולהתחתן אבל מתקשה להתפשר על גבר. מצד אחד מצאתי מישהו נחמד וחשבתי לעצמי אולי להתפשר על המראה החיצוני שלו כדי שלא אשאר בסוף רווקה זקנה. מצד שני אני רוצה לאהוב את הגבר שלי, להיות שלמה איתו, אני בחורה שמסוגלת להתאהב בגבר, ואני לא אוצה להתפשר ולחיות עם מישהו שאני לא אוהבת אותו. אני לא יודעת מה לעשות, מרגישה כרגע שאף גבר לא מעניין, לא מוצאת מישהו שעונה על הדרישות שלי, אני מתחילה להלחץ כשאני רואה סביבי אמהות וילדים. אני לא יודעת כבר מה עובר עליי, אשמח לעזרה.

שלום שמי אלי בן 23 היתה לי חברה 3 שנים ניפרדנו פעמיים לתקופה ארוכה וחזרנו כול פרידה יותר קשה לי מהשניה אני בדיכאון לא אוכל כלום לא יכול לצאת להנות תמיד אני חושה עליה וגם כשאני יוצא עם בנות אחרות אני חושב עליה כול דבר אני מקשר אליה ומאוד קשה לי אני נורא אוהב אותה ולא יכול להיות בלעדיה מה אני עושה..?

שלום, שמי מישל ורציתי לקשל דעת מומחה. חברתי כבר שנתיים סובלת מסוג של דיכאון לאחר פרידה מבן זוג. היא במצב של אובססיה, ולאחרונה לאחר יצירת קשר מחודש, היא אף שקלה התאבדות. אני וחברותיי לא יודעות מה לעשות עימה. היא כמובן טוענת שהיא בסדר, ושזו היתה גחמה ריגעית, אבל זהו תסריט שחוזר על עצמו כבר מספר פעמים. היא אינה שקולה, ומתנהגת בצורה אובססיבית כלפיו. הוא אפילו איים שיצור קשר עם המשטרה אם לא תניח לו ולא תפסיק ליצור עימו קשר. רציתי לדעת מה ניתן לעשות? מה התנאים לאישפוז בכפייה. היא אינה רציונאלית, ואינה מוכנה להקשיב לנו, לחברות שמנסות לתמוך. יש לציין שלפני כ-10 חודשים היא היתה מטופלת אצל פסיכולוג וסיימה את הטיפול לאחר כחודשיים שלושה. אשמח לתשובה בברכה מישל

שלום רב, הסיפור שלי ארוך אני אנסה לתמצת אותו (בבקשה לא להתייאש). אני בת 32 ואמא לילדה בת שנתיים ושמונה חודשים. לפני כ-11 שנים שריתי במצב של דיכאון לאחר פרידה מחבר שאהבתי מאוד ושהוא היה האדם הראשון שעימו שכבתי (הייתי בתולה). באותה תקופה דיברו במקרה בטלויזיה על איידס (HIV) ולא יודעת למה התחלתי פתאום להכניס לראשי רעיונות שאולי הוא עזב אותי ויש לו איידס וזה המשיך והמשיך והעמיק עוד יותר. מאז בכל תקופה של מתח, לחץ, סיבה כלשהיא לחשוב על המחלה הזו זה צץ לי שוב. לדוגמא: שנכנסתי להריון עם הבת הראשונה שלי קרה לי אותו מקרה. פתאום צפו לי בראש הרעיונות שאולי אני חולה באיידס ושאולי אני אלד ילד/ה חולים ועוד ועוד כל מה שרק אפשר לדמיין. הייתי כל היום באינטרנט מחפשת חומר על איידס וככל שידעתי יותר ככה התעצמה החרדה שלי. עד שיום אחד בטיפת חלב עקב מעקב של אחות סיפרתי לה שאני לא מרגישה טוב ואני בחרדות וכו'. היא מיד לקחה אותי לעובדת סוציאלית שהיתה במקום ולאחר מספר שיחות עימה היא לקחה אותי בכוח ועשו לי בדיקת דם לאיידס. לאחר כשבועיים התשובה היתה שלילית ורק אז נרגעתי. בהמלצה של פסיכיאטרית התחלתי בשליש השני PRIZMA במינון של 20 מ"ג והמשכתי עד לא מזמן (כשלוש שנים בערך). לפני כארבעה חודשים בעי ניגש לטפל אצל רופא שיניים אצלנו ביישוב. כשנודע לי שהוא רופא לא ישראלי אלה ערבי ישראלי ישר החלו הפחדים לעלות. אמרתי לעצמי אולי הוא לא סטרילי, אולי הוא ככה ואולי ככה וזה שוב החל לחדור עמוק. כמובן שידעתי שהמון אנשים מהישוב מטלפים אצלו, ראיתי את הקליניקה שלו והוא מאוד מסודר ונקי, אפילו שוחחתי עימו והוא הסביר לי הכל, בדקתי באם יש לו רשיון ויש לו, הוא אפילו רופא שיניים של קופ"ח כללית וחבר בהסתדרות רופאי השיניים (הוא רופא במקצועו כבר 12 שנה). כמובן שלא היה לי נעים ממנו שאולי פחדתי מפני שהוא ערבי. (סליחה אני לא גזענית). בקיצור בעלי באותה תקופה בערך בתחילת אפריל השנה תרם דם במד"א (הוא עושה זאת לפעמים). ואז נודע לי שעושים בדיקה לאיידס גם בתרומה. כמובן שזה לא מספק אותי מפני שאני חושבת אולי הוא לא הספיק לגמור את הטיפולים ובתרומה עדיין לא ראו כלום וכו' וכו' אין סוף רעיונות. נכון להיום אני לוקחת פריזמה במינון של 40 מ"ג למרות שאני בשליש הראשון להריון (לאחר התייעצות עם פסיכיאטרית מומחית). זה לא עוזר אני לא מפסיקה לחשוב על הפחד שאולי אלד תינוק עם המחלה, מה יהיה המשל חיי ועוד.... אין גבול לדמיון שלי לאן הוא מסוגל להגיע. אני ממש מיואשת ומפוחדת עד שד עצמותי. אני לא מתפקדת בבית ובעבודה, לא מתייחסת לבעל ולילדה, עצבנית, לא שותה, בוכה כל הזמן, בנהיגה אני לא מרוכזת והראש כל הזמן עובד, כל היום חושבת ואין לי כבר כח פיזי לעמוד בזה אני ממש מרגישה חולשה ועייפות ומחכה רק לישון בלילה בכדי לא לחשוב. אנא ממך עזור לי אני מתחננת. מה עושים ??? אין לי אומץ לעשות את הבדיקה ושלכוח מהכל, לפעמים אני מדמיינת או רוצה שמישהו יקח אותי בכח או יעשה לי את הבדיקה מבלי שאדע. בברכה, איבון

שלום, אני בן 25 וזוהי בעייתי לאחר יותר משנתיים אני וחברתי נפרדנו, כבר 5 חודשים והעצב לא עוזב אותי במיוחד בסופי שבוע אני פשוט מדוכא אוכל בקושי לא נרדם ואם כבר אני נרדם אני מתעורר לאחר שעה שעתיים מחלומות עליה הייתי נורא קשור אליה ופתאום אין לי חשק לכלום אני בוכה המון ומרגיש שאני דועך מיום ליום פסיכיאטרית נתנה לי סרוקסט אבל כלום לא עוזר וגם שאני יוצא לבלות ומנסה להמשיך הלאה אני לא מצליח אני פשוט הרוס מה לעשות? כשביקשתי להפגש שוב עם הפיסיכאטרית אמרו לי שיש תור רק עוד חודשיים כשביקשתי אולי ללכת לפסיכולוג הרופא משפחה אמר לי שבמקרה שלי פסיכולוג כבר לא יעזור אני מנסה לעשות הכל כדי להתנתק (יוצא עם בחורות הולך למועדונים וכו') וכלום לא עוזר לי אני כבר מיואש מהמצב... מה אני עושה?????