יום השואה 2026: סטרס ואזעקות משפיעים על בריאות שורדי השואה - כך תמנעו הידרדרות

עיקרי הכתבה:

• שינויים קטנים הם סימן מוקדם: ירידה בתיאבון, בלבול או הסתגרות דורשים בדיקה מיידית.
• סטרס ואזעקות הם טריגר רפואי אמיתי בגיל הזה ובטח על רקע של טראומה – הם יכולים להחמיר מחלות קיימות ולפגוע בתפקוד
• רצף טיפולי ונוכחות אנושית קבועה הם קריטיים – זה ההבדל בין יציבות להידרדרות

_______________________________________

ביום השואה 2026, הנתונים משקפים תמונה מדאיגה: כ – 109,000 שורדי שואה ונפגעי התנכלות אנטישמית חיים כיום בישראל, הגיל הממוצע שלהם הוא 88 ונע למעשה בין 80 ל – 105. כ־73% מהם מוכרים כסיעודיים, כמחציתם אלמנים או אלמנות, ובשנה האחרונה בלבד מספרם ירד בכ־10% כאשר כ – 12,000 שורדי שואה הלכו לעולמם.
מאחורי הנתונים העגומים עומדת מציאות בריאותית מורכבת אף יותר. עבור רבים מהם, החיים אינם רק זיכרון היסטורי אלא התמודדות יומיומית עם גוף מוחלש, תלות בזולת ולעיתים רבות גם בדידות ומצוקה כלכלית. 37% משורדי השואה בישראל של שנת 2026, זקוקים לסיוע יומיומי במזון ו – 40% מהם מוכרים לשירותי הרווחה.

רבים מהם, אינם מתגוררים בבתים עם ממ"ד, לרדת למקלט זו משימה כמעט בלתי אפשרית ובמציאות של אזעקות, מלחמה מתמשכת ושגרה לא יציבה, הקשיים שלהם מתגברים - מהצפה של טראומות ישנות, דרך החמרה במחלות כרוניות ועד פגיעה בתפקוד, בתזונה וברצף הטיפולי. 115 שורדי שואה פונו מבתיהם במבצע "שאגת הארי" בשל הפצצות ב – 12 ישובים שונים.
דווקא עכשיו, השאלה המרכזית היא לא רק אילו זכויות מגיעות להם, אלא איך שומרים בפועל על הבריאות הפיזית והנפשית שלהם, ומה כל משפחה יכולה לעשות כדי למנוע הידרדרות מיותרת.

לא סתם תשישות: הסימנים השקטים להידרדרות שמפספסים

לקראת גיל תשעים, הידרדרות כמעט אף פעם לא תיראה כמו "מחלה חדשה", אלא כמו שינוי קטן: יותר ישנוניות, פחות תיאבון, בלבול קל, ירידה ביוזמה או הסתגרות.

הבעיה היא שבמציאות של מלחמה ומתח מתמשך, המשפחה נוטה לייחס את זה לכך שהתקופה היא קשה ולפספס החמרה אמיתית. בפועל, אצל קשישים מאוד, סטרס מתמשך קשור לעלייה בלחץ דם, החמרה במחלות לב, ירידה בתפקוד חיסוני ואפילו סיכון לנפילות.

המשמעות היא שאם יש שינוי שנמשך יותר מכמה ימים, לא מחכים. בודקים. לפעמים זו התחלה של הידרדרות שאפשר לעצור.

אזעקה: הגוף נכנס למצב חירום אמיתי

אצל אדם צעיר, אזעקה היא לרוב סטרס רגעי. אצל אדם בן 85–90, במיוחד עם רקע של טראומה, מדובר בתגובה פיזיולוגית עמוקה: עלייה חדה בדופק, בלחץ הדם, הפרשת הורמוני סטרס, ולעיתים תחושת איום קיומי ממשית ולא בכדי – רבים משורדי השואה אינם ממוגנים – אין להם ממ"ד בבית, אין מקלט קרוב וגם אם יש – המשימה להגיע אליו היא קשה עד בלתי אפשרית.

בקרב שורדי שואה מחקרים בתחום ה־PTSD  מראים שטריגרים כמו רעש, חוסר שליטה או כניסה למרחב מוגן יכולים להפעיל תגובות שמזכירות את הטראומה המקורית, גם אם האדם לא מדבר עליה. זה יכול לבוא לידי ביטוי באי שקט קיצוני עד כדי רעד, בלבול, קיפאון או לחילופין – התפרצות. אצל חלק מהקשישים הללו, תגובת הסטרס אינה רק תחושת חרדה ומצוקה, אלא יכולה להוביל בפועל לאירועים רפואיים – מהחמרה בלחץ הדם ועד אירועים לבבים או בלבול חריף (דליריום).

מתי זה דורש התערבות:
כשיש פגיעה בתפקוד: ירידה בתיאבון, שינה, בלבול מתמשך או הסתגרות.

לא לנסות "להרגיע בהיגיון": מה כן עובד ברגעי חרדה

אחת הטעויות הנפוצות היא ניסיון להסביר: "אין מה לפחד", "זה נגמר", "הכול בסדר". אצל קשישים, ובמיוחד עם רקע טראומטי או קוגניטיבי, זה לא תמיד נקלט ולעיתים אף מגביר תסכול.

מה כן עובד לפי גישות טיפוליות בגריאטריה ופסיכוגריאטריה:
יצירת תחושת ביטחון דרך נוכחות, קול רגוע, חזרתיות, ושמירה על שגרה מוכרת ככל הניתן.

גם מגע (אם מתאים), ישיבה יחד או פעולה פשוטה משותפת יכולים לייצב יותר מכל הסבר.

לכן חשוב לזכור: לא לשכנע אלא לייצב.

כשהמוח כבר פגיע: סטרס ודמנציה הם שילוב מסוכן

במצבי דמנציה, המוח מתקשה לעבד מציאות משתנה. סטרס רק מחמיר את זה.

בפועל, אזעקות עלולות לגרום לבלבול חריף, אובדן התמצאות, ואף "חזרה" לתקופות עבר. האדם לא בהכרח מבדיל בין אז לעכשיו. ניסיון לתקן אותו ("זה לא נכון", "אנחנו ב-2026") עלול להחריף חרדה.
הדרך הנכונה להתנהג היא לא להתווכח עם המציאות שלו. להצטרף, להרגיע, ולשמור על סביבה יציבה ככל האפשר.

גם במוסד טיפולי הסיכון לא נעלם

יש נטייה לחשוב שמוסדות סיעודיים מספקים הגנה מלאה, אבל במצבי חירום התמונה מורכבת יותר.

אזעקות, מעבר למרחבים מוגנים, שינוי שגרה ורעש - כל אלה יכולים לגרום לאי־שקט, סירוב לאכול, ירידה בשיתוף פעולה או אפילו הידרדרות תפקודית. גם במוסדות עם מיגון, עצם השינוי בשגרה והמעבר למרחבים מוגנים עלולים לגרום לירידה בתפקוד ולעיתים גם לאובדן יכולות שנבנו לאורך זמן.

בנוסף, עומס על צוותים בתקופות כאלה עלול לפגוע בתשומת הלב האישית.

רצוי שמשפחה תבדוק לא רק האם יש מיגון, אלא אם קיימת גם התייחסות רגשית, האם ישנו מישהו שאמון על בדיקה של שינוי או הידרדרות בתפקוד ועוקב אחר השינויים. מעורבות פעילה של המשפחה, מגבירה בדרך כלל את תשומת הלב שמעניק הצוות למטופל בשל הידיעה כי המשפחה מודאגת ועוקבת אחרי פעולותיהם.

בדידות כגורם רפואי

מחקרים רבים מצביעים על קשר בין בדידות לעלייה בתחלואה, דיכאון, ירידה קוגניטיבית ותמותה.

50% משורדי השואה הם אלמנים. במציאות של מלחמה, הבדידות מתעצמת: פחות יציאה מהבית, פחות ביקורים של הילדים, ולעיתים גם פחד.

הבעיה היא שבדידות לא תמיד נראית לעין. אדם יכול "להסתדר", אבל בפועל להזניח אכילה, שתייה או טיפול.

הסימן החשוב שיש לשים אליו לב הוא ירידה ביוזמה ובניסיון להתקשרות. ולכן הפעולה החשובה שכדאי לעשות היא יצירת קשר קבוע על בסיס יומי, לא מקרי.

הריחוק מהמשפחה עלול לגרום גם לכך שתרופות לא יילקחו בזמן, מרשמים שלא יתחדשו, בדיקות שיידחו, רופאים שלא פוגשים. אצל קשישים, לא מדובר בדחייה חסרת משמעות. דחייה כזו עלולה להוביל להחמרה מהירה במחלות כרוניות שרבים מהם סובלים מהן. לכן, אצל קשיש שחי לבד או תלוי במטפל, הבעיה מחריפה. מספיק פספוס קטן כדי ליצור אפקט מצטבר.

האחריות של המשפחה היא לבדוק אם התרופות נלקחות באמת – לא רק אם הן נמצאות במלאי, האם היה ביקור רפואי לאחרונה ומי עוקב אחרי זה.

איך למנוע הידרדרות?

לא צריך מהפכה - אלא שליטה בדברים הבסיסיים:

רצף טיפולי ברור: תרופות, מעקב, בדיקות.
נוכחות אנושית קבועה ושגרתית - לא רק בעת משבר.
זיהוי מוקדם של שינוי - גם אם הוא נראה קטן.

בגיל הזה, ובמציאות של מלחמה, הבריאות לא מתדרדרת ביום אחד, אבל גם לא משתפרת לבד. מי שמזהה מוקדם, יכול לעצור את זה בזמן.

אם מזהים הידרדרות במצב הבריאותי או הנפשי של ניצול שואה לא מחכים:
פונים קודם כל לרופא המשפחה דרך קופת החולים לצורך הערכה ראשונית, ובמידת הצורך לקבלת הפניה לגריאטר או פסיכוגריאטר. במצבים דחופים של בלבול חריף, נפילות או הידרדרות מהירה, יש לפנות למוקד רפואי או לחדר מיון.

בנוסף, ניתן לפנות גם לשירותי הרווחה ברשות המקומית או למוקד 118 של משרד הרווחה, לקבלת סיוע והכוונה במצבי מצוקה, בדידות או קושי תפקודי.

* המידע בכתבה הינו כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי מקצועי.

חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל mailto:[email protected]