מי באמת מגביל את בעלי המוגבלויות בישראל?

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, התשנ"ח–1998, מגדיר אדם עם מוגבלות כ"אדם שסובל מלקות פיזית, נפשית, חושית או שכלית, קבועה או זמנית, אשר מגבילה את תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים". בישראל חיים כמיליון וחצי אנשים עם מוגבלות שהם כ-17% מהאוכלוסיה הכללית. מתוך האוכלוסיה, כ-20% מוגדרים כאנשים עם מוגבלויות - אחד מכל חמישה אנשים. היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלויות הוא הזדמנות לבדוק מהי תמונת המצב של בעלי המוגבלויות בישראל, אילו גופים מטפלים בהם, כיצד הם משתלבים בעולם העבודה ובחברה ומה ניתן לשפר.

ליטל בר לב, חוקרת מומחית בכירה וראש צוות מוגבלויות במכון ברוקדייל למחקר חברתי-יישומי, אומרת שההגדרה מיהו אדם בעל מוגבלות על פי חוק היא רחבה מאוד, אבל מקובל לכלול בה אנשים שסובלים ממוגבלות מעל לחצי שנה. לדבריה, "ל–11% מהילדים במדינת ישראל יש מוגבלות, כ–17% מהאוכלוסיה בגיל העבודה סובלת אף היא ממוגבלות וכ–50% מהמבוגרים מעל גיל 65, שתפקודם פעמים רבות נפגע, סובלים ממוגבלות".

אין גורם מטפל אחד

"אחת הבעיות בישראל", אומרת בר לב, "היא שאין גורם שמעגן את הנתונים ואין איסוף נתונים מוסדר לגבי אנשים עם מוגבלות וזאת כיוון שהטיפול בהם נחלק למשרדי הממשלה השונים כמו רווחה, ביטוח לאומי, משרד הבריאות, משרד החינוך ונציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. כל משרד מכיר באנשים עם המוגבלויות שרלוונטיים לתחום הפעילות שלו. אין גוף מרכז וכל גוף קובע מי האנשים עם המוגבלות הזכאים למעשה לשירותים של אותו המשרד", מסבירה בר לב.

"במכון ברוקדייל עובדים עם נתונים של הלמ"ס ושל כלל משרדי הממשלה ומייצרים אומדנים שאנחנו משלבים אל תוך הסטטיסטיקה, ואלה האומדנים הטובים ביותר שקיימים כיום בישראל", אומרת בר לב. לדבריה, "לגבי ילדים, אין כמעט נתונים, ולאור זה, במכון ברוקדייל נעשה מחקר ארצי על ילדים עם מוגבלות שעומד להתפרסם בימים אלה. המחקר בודק כמה ילדים עם מוגבלות יש, מה הם המאפיינים של המוגבלויות שלהם, מה היא חלוקת הגילאים, אילו הבדלים סוציואקונומיים קיימים ועוד. אין הסכמה לגבי ההגדרה של מוגבלות והוויכוח העיקרי הוא סביב הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה – האם הן נחשבות למוגבלות או לא.

"ההגדרה המקובלת עלינו היא לכלול מקרים חמורים של הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה. אנחנו לא כוללים בסטטיסטיקה ילד שלוקח ריטלין ומקבל הארכת זמן אלא מקרים חמורים שממש פוגעים בתפקוד. הגענו ליותר מ–320,000 ילדים עם מוגבלות. אותנו זה לא הפתיע. זה המספר שהערכנו שיהיה. למעלה מ–270,000 ילדים למדו השנה במסגרות החינוך המיוחד והיות והחינוך המיוחד מתחיל מגיל שלוש, היה לנו ברור שישנם ילדים שלא נכללו במסגרות האלו כך שהערכנו שהמספר יהיה גבוה יותר".

השפעת המעמד סוציואקונומי על הטיפול במוגבלויות  

במחקר שערכו במכון ברוקדייל נמצא כי יש שיעור גבוה יותר, אם כי באחוזים נמוכים, של  מוגבלות בקרב ערבים, בעיקר במוגבלות חמורה. "יכולים להיות לזה מספר הסברים, אבל הם בגדר השערות בלבד: גנטיקה יכולה להסביר חלק קטן מהפער, אבל רוב התסמונות אינן מולדות ויכול להיות שהפער מצוי בכך שמדובר באוכלוסיה במצב סוציואקונומי נמוך יותר שבה בעיות קלות, שאינן מטופלות בזמן, עלולות להפוך למוגבלות. בחברה במצב סוציואקונומי גבוה, הבעיות הללו מטופלות.

"בקרב ילדים ערבים מצאנו אותו אחוז של מוגבלויות כמו בחברה היהודית. הפער הוא בקרב מבוגרים מגיל 20 ומעלה. אצל ילדים ערבים, מצאנו בעיקר מוגבלויות נראות, פיזיות וחושיות, כמו עיוורון וחירשות. מוגבלויות שאינן נראות – רגשיות, לקויות למידה וכדומה -  פחות מאובחנות. אז יכול להיות שזה קשור לאופי תרבותי שבו פחות מדווחים, ייתכן גם כי זה נובע ממחסור בשירותים באוכלוסיה הערבית, כיוון שאנשים חושבים שאין טעם לאבחן כי האבחנה לא תוביל לקבלת שירותים או הטבות. ההשערה שלנו היא שגם בקרב הילדים הערבים קיים שיעור גבוה יותר של מוגבלויות, אך קיים תת איתור", מסבירה בר לב.

בדידות גדול ודלת צרה לעולם התעסוקה

לשאלה כיצד מוגבלות משפיעה על תחומי החיים, עונה בר לב: "הדברים האקוטיים שאנחנו מוצאים הם בתחומי התעסוקה וההשכלה. פחות אנשים עם מוגבלות מועסקים, וגם כשהם מועסקים, השכר שלהם נמוך יותר ובאחוז משרה מצומצם. גם ההשכלה נמוכה יותר ואנחנו רואים שהם נמצאים במצב כלכלי פחות טוב. לצד כל זה, ישנו כמובן הצד הרגשי. הם מרגישים פעמים רבות יותר בודדים וחווים יותר דיכאון".

מוגבלים אך לא זכאים לתמיכה

התמיכה הכלכלית לאנשים עם מוגבלויות בישראל, ובכלל זה נכי צה"ל, היא בעיקר כלכלית, בקצבאות נכות. מעבר לקצבאות יש מגוון של שירותים ותכניות שאנשים עם מוגבלות יכולים לקבל כמו הכשרה מקצועית, תכניות הכנה לתעסוקה, סיוע אישי, פעילות פנאי ועוד. יש גם הטבות בדיור או הנחה בארנונה, אולם ההטבות והקצבאות ניתנות לקבוצות מסוימות ומוגדרות.

לדברי בר לב, לא מעט אנשים עם מוגבלות לא זכאים לאף קצבה בישראל - "הם אולי מקבלים שירותים מסוימים אבל לא מקבלים הטבות כלכליות. כ– 450,000 אנשים עם מוגבלות מקבלים איזושהי קצבה. זה בערך שליש ממספר האנשים עם מוגבלות בארץ. קשישים, למשל, מקבלים קצבת זקנה במקום קצבת נכות".

נגישות תחילה

"היום, התפישה הרווחת היא שיש לשלב אנשים עם מוגבלויות בחברה הרגילה ולא לייצר מסגרות סגורות", מסבירה בר לב. "בדיור למשל, מעדיפים שהם יחיו כחלק מהקהילה, בדירה מותאמת למוגבלות, שנמצאת בתוך שכונה רגילה במקום במוסד. גם במוסדות החינוך, הכוונה לא לקבע אותם בחינוך המיוחד אלא במסגרות רגילות.

"מדינת ישראל פועלת לשלב ולהכיל אנשים עם מוגבלות בחברה וישנה התקדמות רבה בתחום הזה, גם חקיקתית. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות פועל לשיפור המצב כמו גם העובדה שאנחנו חתומים על האמנה הבינלאומית בדבר שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות".

לסיכום, מצד אחד קיימת מודעות, השתדלות והתקדמות בכל הנוגע לקידום ולשיפור חייהם של אנשים עם מוגבלויות. מנגד, אין בישראל גוף אחד שמאגד את זכויותחהם, כך שנוצר קושי אמיתי במיצוי זכויות של אנשים עם מוגבלויות ויש עדיין מקום לפתח שירותים חדשים ובמקביל להתאים עבורם שירותים קיימים, או כפי שמתארת זאת בר לב: "אנחנו רואים הרבה התקדמות, אולם רק כאשר השירותים השונים בישראל יהיו מונגשים במלואם לאנשים עם מוגבלויות, הם יוכלו להשתתף ולהשתלב בחברה באופן שוויוני, כמו כל אדם אחר".