זיהומים בדרכי השתן אצל ילדים
הידעתם כי ברית מילה מקטינה את הנטיה לפתח זיהום בדרכי השתן בקרב תינוקות בנים. נראה שכולנו מכירים היטב את הגורמים לזיהום בדרכי השתן ואף יודעים לזהות את התסמינים, שהרי זיהום בדרכי השתן הוא השכיח ביותר בקרב ילדים, זיהום שחשוב לטפל בו במהירות, כמה שיותר קרוב למועד הזיהוי. מהם הסכנות בזיהומים בדרכי השתן, מהו הטיפול הנכון ו/או הטיפול המונע? על כך בכתבה הבאה
זיהום בדרכי השתן עלול לגרום לנזק תמידי לכליות שאינו ניתן לתיקון. מכאן חשיבותו של האבחון הנכון והמהיר ומתן הטיפול המתאים בעקבותיו.
פרופסור מרים דוידוביץ, מנהלת המכון הנפרולוגי במרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל , סוקרת את התופעה:
מי חשוף יותר לזיהומים בדרכי השתן: בנים או בנות?
זיהום בדרכי השתן, הוא הזיהום החיידקי השכיח ביותר בקרב ילדים. ( 3-5% בבנות ו 1% בבנים). לאחר אירוע ראשון, כ- 30-50% מהילדים יפתחו ארוע נוסף ( עד שנה מהזיהום הראשון). ככלל, זיהומים בדרכי השתן שכיחים יותר אצל בנות פרט לחודשי החיים הראשונים אז השכיחות גבוהה יותר בקרב בנים. (נמצא כי ברית מילה מקטינה את הנטיה לפתח זיהום פי 10). חשוב לזכור כי, ב 5-12% מהתינוקות בגילאי 3 חודשים – 3 שנים עם חום ללא מקור ברור - הסיבה היא זיהום בדרכי השתן ומכאן חשיבות בדיקת השתן.
איך נגרמים הזיהומים?
המאגר העיקרי של חיידקים שגורמים לזיהום בדרכי השתן נמצא במעי הגס. החיידקים מתיישבים באיזור שסביב פתח השופכה ומתרבים בו. בחודשי החיים הראשונים מנגנוני ההגנה הטבעיים אינם בשלים דיים מה שמסביר את הרגישות המוגברת לזיהומים בקרב ילודים.
גורמי סיכון
גורמי הסיכון העיקריים הם: הפרעה בהתרוקנות כיס השתן, עצירות, הדבקות שפתיים באיזור הפות, טיפול ממושך באנטיביוטיקה רחבת טווח.
מהם הסימנים לזיהומים בדרכי השתן?
נהוג לסווג זיהום בדרכי השתן כציסטיטיס או פיאלונפריטיס בהתאם לסימני מעורבות בנזק של רקמת הכליה. ציסטיטיס - זיהום בכיס השתן, תכיפות, דחיפות, צריבה במתן שתן, כאב בטן ללא עלית חום. זיהומים בכיס השתן לא גורמים לנזק כלייתי.
פיאלונפריטיס – מתאפיינת בעלית חום צמרמורת, כאבים במותן. פיאלונפריטיס עלולה לגרום לנזק כלייתי – התפתחות צלקת במקום רקמה כלייתית מתפקדת.
דרכי האבחון
אבחון זיהום בדרכי השתן מבוסס על בדיקת תרבית השתן ובדיקת שתן כללית (סטיק) לנוכחות כדוריות דם לבנות. במקרים בהם קיים חשד לזיהום ברקמת הכליות (פיאלונפריטיס) ובשל חשיבות התחלת הטיפול מוקדם ככל האפשר, יש להיעזר בבדיקת שתן כללית לקביעת אבחנה ראשונית ולהתחלת טיפול אנטיביוטי. התפתחות של צלקת, קשורה לאיחור בטיפול אנטיביותי מתאים (48 שעות ויותר) וגם בנטיה גנטית.
דרכי הטיפול
חשוב לזכור כי המטרה של האיבחון והטיפול המוקדם היא מניעת נזק כליתי קבוע כלומר, צלקת. מאחר שהנזק נגרם בעיקר מהתהליך הדלקתי התגובתי לזיהום, ככל שהטיפול ינתן מוקדם, כך יהיה הנזק קטן יותר. בתינוקות שגילם קטן משלושה חודשים או ילדים שסובלים מהקאות והתייבשות מעדיפים הרופאים לעיתים קרובות טיפול אנטיביוטי דרך הווריד במסגרת אישפוז. משך הטיפול המומלץ בפיאלונפריטיס הוא 10-14 ימים. בהתאם לחומרת המחלה ולתגובה הקלינית. הטיפול לווריד ניתן עד לירידת החום ו/או קבלת התוצאה של התרבית עם רגישות החיידק המאפשרת לעבור לטיפול דרך הפה. במקרים של ציסטיטיס ניתן להסתפק בטיפול אנטיביוטי למשך 5-7 ימים בלבד.
טיפול מונע
טיפול מונע מומלץ במקרים הבאים:
ארועים חוזרים של פיאלונפריטיס.
הצטלקות שהודגמה במיפוי.
ילדים הסובלים מהפרעה במנגנון השתנה, בנוסף כמובן לטיפול בהפרעה.
בנות שאצלן מופיעים ארועים חוזרים של זיהום המלווים בתסמינים קשים.
ילדים עם ארוע ראשון ואשר לגביהם אי אפשר להבטיח הקפדה על מעקב צמוד על איבחון וטיפול מהיר לרבות תינוקות עד גיל שנה.
שימו לב - כי התרופות לטיפול מניעתי, אשר ניתן למשך 6-12 חודשים, הן מאקרודנטין או רספרים.
בדיקות הדמיה מומלצות
- בדיקת על-קול מומלצת כבדיקת סריקה ראשונית
- מיפוי כליות להערכת הצטלקות או דיספלזיה ( מבנה לא תקין של רקמת כליות).
- בדיקת שיקוף המדגימה את שלפוחית השתן (ציסטוגרפיה) מומלצת במקרים של אי-שליטה על זיהומים, בהם יש סיכוי שפעולת תיקון (במידה וקיים ריפלוקס), תפחית את תדירות אירועי פיאלונפריטיס.
פרופסור מרים דוידוביץ - מנהלת המכון הנפרולוגי במרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל ,מרצה בכירה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב.
