גמגום: כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול

תופעת הגמגום מוכרת עוד משחר ההיסטוריה: במצרים העתיקה התגלה הירוגליף ספציפי שתיאר את המילה 'גמגום'; החוקרים היוונים אריסטו ואפלטון התייחסו לתופעה כבר בשנת 300 לפנה"ס; בסרט "נאום המלך" מתוארים ניסיונותיו של מלך בריטניה המלך ג'ורג' השישי להתגבר על גמגומו; ובתנ"ך מתואר משה רבנו כ"כבד פה וכבד לשון", תיאור שעל פי חלק מפרשני המקרא מעיד על כך שגמגם.

נכון להיום, על פי הסטטיסטיקה, הגמגום קיים בקרב כחמישה אחוזים מכלל הילדים ובקרב כאחוז אחד מכלל האוכלוסייה הבוגרת (מעל גיל 18). הוא שכיח יותר בכפי 4 בקרב בנים מאשר בקרב בנות. בד"כ מופיע הגמגום לראשונה אצל ילדים בגיל טרום בית הספר, בין גיל שנתיים לחמש, אבל הוא יכול להופיע לראשונה גם עד גיל 12.

אולם, למרות שמדובר בתופעה עתיקה ולמרות ההתפתחות העצומה של המדע והידע הרב שנצבר לגביה, גם היום עדיין לא יודעים בצורה מלאה איך מתפתח הגמגום וממה הוא באמת נובע. יום המודעות לגמגום שיצוין ברחבי העולם ב-22 באוקטובר, הוא הזדמנות מצוינת לשפוך אור על אחת מהתופעות העתיקות ביותר בעולם שבמובנים רבים עדיין נחשבת לתעלומה.

במרבית המקרים, הנטייה לגמגום היא מולדת ולא נובעת ממקור פסיכולוגי. צילום: שאטרסטוק

מהו גמגום?

"גמגום בהגדרתו הרחבה הוא הפרעה בשטף הדיבור שמאופיינת בחזרות, עצירות, לחיצות ו/או היסוסים במהלך הדיבור, שפעמים רבות מלווה במאמץ ולעתים קרובות במצוקה של הדובר", מסביר פרופ' עופר אמיר, קלינאי תקשורת ומומחה להפרעות בתקשורת, מרצה בחוג להפרעות בתקשורת של אוניברסיטת תל אביב, ומדגיש: "גמגום הוא לא מחלה, הוא לא נובע כתוצאה מטראומה ואין לו שום קשר לרמת האינטליגנציה. אלו הם מיתוסים שגויים שלמרבה הצער עדיין שכיחים מאוד בקרב הציבור.

לדבריו, "הפער בין אחוז הילדים עם גמגום לבין אחוז המבוגרים עם גמגום, מעיד על כך שבכ-80 אחוז ממקרי הגמגום אצל ילדים מדובר בתופעה חולפת שתיעלם עם הזמן ללא צורך בטיפול או בהתערבות כלשהי, לרוב בתוך ארבע שנים מיום שהתחיל". על פי הסטטיסטיקה, הסיכויים לכך שיחלוף באופן טבעי גבוהים משמעותית (פי 4-3) אצל ילדות מאשר אצל ילדים. אצל שני המינים, הסיכוי לכך שהגמגום יחלוף מעצמו פוחת משמעותית עם הגיל ופוחת עוד יותר אם זה לא קרה לאחר ארבע שנים.

עם זאת, הוא מדגיש, כי מחקרים שנעשו בעשורים האחרונים מוכיחים שגם כאשר ההערכה המקצועית היא שהגמגום יחלוף בתוך מספר שנים יש ערך רב לטיפול בגיל צעיר, שכן כתוצאה מגמגום שמתמשך לאורך שנים עלולים להתפתח קשיים רגשיים, כמו מתח וקושי חברתי, שיש לתת להם גם להם מענה.

מה גורם לגמגום?

לפי אחד המיתוסים הרווחים (והשגויים) ביותר לגבי גמגום - הגמגום נגרם/נובע כתוצאה מטראומה רגשית, בהלה קיצונית, או גורם פסיכולוגי אחר.

"עד לפני כמה עשורים הסברה הייתה שגמגום הוא תוצאה של מתח או לחץ נפשי, מה שהוביל לכך שההורים ובני המשפחה נמנעו לחלוטין מלשוחח על הגמגום עם הילד כדי לא 'להלחיץ אותו עוד יותר ולקבע אצלו את הגמגום'. העובדה שברוב המקרים הגמגום חלף מעצמו עם הזמן, רק חיזקה את המיתוס הזה וקיבעה אותו בקרב הציבור. היום כבר יודעים בוודאות שזוהי טעות ושדיבור על הנושא עם הילד לא רק שאינו מזיק, אלא אף יכול לסייע, במקרים מסוימים".

במרבית המקרים, הנטייה לגמגום היא מולדת ולא נובעת ממקור פסיכולוגי, אך ידוע היום כי ישנם תנאי סביבה מסוימים שעלולים לעורר את הנטייה הזו, שהעיקריים שבהם הם עומס שפתי או לחץ. "לכן טיפול בגיל צעיר שכולל גם התייחסות לצדדים הטכניים של הדיבור וגם מענה רגשי, הנחיית הורים ודיבור פתוח על הנושא, מפחיתים את הלחץ מהילד ומסייעים לטיפול בבעיה".

גמגום בקרב ילדים

פרופ' אמיר מסביר שגמגום לא נגרם בגלל סיבות פסיכולוגיות, אלא שמדובר בסוג של הפרעה נוירולוגית התפתחותית, שנובעת מכך שמרכזי הפקת הדיבור והשפה במוח עובדים בצורה קצת שונה. "מחקרי המוח העדכניים מראים שקיימים הבדלים במבנה המוח ובאופן הפעולה של מרכזים שונים במוח אצל אנשים מגמגמים, אשר, כפי הנראה, גורמים לגמגום". אבל מכיוון שבגילים הצעירים המוח עדיין אלסטי, ברוב המקרים מתרחש תיקון טבעי של 'התקלה', כך שלמעשה ניתן לומר שגמגום אצל ילדים דומה במהותו למחלת ילדות חולפת".

כיצד ניתן לזהות אם הילד מגמגם?

"אחד המאפיינים התקשורתיים הבולטים ביותר של הגמגום הוא שהוא מושך את תשומת הלב של המאזינים, ולכן האינדיקציה הטובה והפשוטה ביותר להורים היא פשוט האינטואיציה שלהם כמאזינים", אומר פרופ' אמיר.

עם זאת, הוא מסביר, כי יש להבחין בין גמגום ל'חוסר שטף התפתחותי' - תופעה טבעית ושכיחה מאוד שמאפיינת כשליש מהילדים. "בשני המקרים הדיבור כרוך בהיסוס כלשהו, אך ההבדל הוא ש'חוסר שטף התפתחותי' לעומת גמגום אינו כרוך במאמץ או בקושי פיזי של הילד, אינו גורם לו לתסכול ולרוב המאזינים כלל לא שמים אליו לב.

"לכן, אם הדיבור של הילד מושך תשומת לב, אם רואים שהדיבור 'נתקע' ושפעולת הדיבור דורשת ממנו מאמץ וכרוכה בקושי מצדו, באופן שחוזר על עצמו, אין מה להסס וכדאי לבדוק".

מתי כדאי לגשת לאבחון?

כאמור, למרות שבכ-80 אחוז מהמקרים הגמגום שמופיע בילדות יחלוף מעצמו ללא צורך בטיפול כלשהו, הגישה המקצועית המקובלת היום היא להמליץ על אבחון מוקדם ועל טיפול והדרכה מגיל צעיר, גם אם ההערכה היא שהגמגום יחלוף מעצמו.

לדברי פרופ' אמיר, אם הילד מגמגם יותר מחודשיים כדאי וחשוב לקחת אותו לאבחון בהקדם ולא להמתין, "זאת במטרה לשפר את הסיכויים לכך שהתופעה אכן תחלוף וגם למנוע 'סיבוכים' רגשיים שונים שלא לצורך".

מה כולל תהליך האבחון?

תהליך האבחון מתבצע אצל קלינאי תקשורת, בדרך כלל במפגש חד־פעמי, והוא כולל שני שלבים:

1. בשלב הראשון יש לזהות אם אכן יש גמגום, ו/או לשלול הפרעות נוירולוגיות או בעיות אחרות שיכולות להתבטא בצורה שנראית כמו גמגום.
   
   
2. בשלב השני, אם אכן יש גמגום, המטרה היא להעריך את הסיכוי לכך שהגמגום יחלוף מעצמו או יישאר.

כיצד ניתן לדעת אם הגמגום יחלוף מעצמו?

לדברי פרופ' אמיר, קיימים היום מספר מאפיינים שיכולים להוות "אינדיקציית ניבוי" באשר לכך שהגמגום יחלוף, אך הוא מדגיש כי לא מדובר בניבוי אמיתי, אלא בהערכה של הסיכון בלבד.

בין המאפיינים המרכזיים שאותם בוחנים במהלך האבחון:

• מין הילד - אצל בנות, כאמור, הסיכויים לכך שהגמגום יחלוף באופן טבעי גבוהים פי 4-3 מאשר אצל בנים.
  
  
• גיל הילד - ככל שהגמגום מופיע לראשונה בגיל מאוחר יותר, כך הסיכוי שיחלוף נמוך יותר.
  
  
• רקע משפחתי – יודעים היום שיש קשר משפחתי/גנטי לגמגום שאינו חולף וכי יש משפחות עם שכיחות יותר גבוהה של גמגום.
  
  
• התפתחות השפה של הילד – גמגום, כאמור, אינו מעיד על בעיית התפתחות ובשום מצב אינו שייך לספקטרום האוטיסטי ו/או לחשיבה מהירה או איטית (כפי שרבים טועים לחשוב), ובמקרים מסוימים הוא מעיד בדיוק על ההפך – על עומס שפתי.
  
  
• מאפיינים רגשיים של הילד והסביבה – גורמים סביבתיים, כמו חרדה או מתח נפשי, עשויים להעצים את הגמגום, ולכן כחלק מהאבחון בוחנים גם את המאפיינים הרגשיים של הילד.

מהן דרכי הטיפול בגמגום של ילדים?

"קיימות עשרות גישות שונות לטיפול בגמגום בקרב ילדים בגיל הרך (שנה וחצי עד גיל בי"ס יסודי), ואין אחת שהיא נכונה יותר או פחות", מסביר פרופ' אמיר ומוסיף כי מקובל לחלק את גישות הטיפול לכמה סוגים:

עבודה "טכנית" ישירה עם הילד

עבודה ישירה עם הילד. באמצעות טכניקות ושיטות שונות "מאמנים" אותו לדבר באופן שוטף.

טיפול משפחתי אינטראקטיבי

עבודה במקביל עם הילד ועם ההורים, כאשר ההנחה היא שלדינמיקה בתוך המשפחה ולאינטראקציה של ההורים עם הילד יש השפעה (עקיפה) לא מבוטלת על הגמגום.

"אחת מהדוגמאות הפשוטות לעבודה עם ההורים שמשפיעה בעקיפין על הילד, היא לאמן אותם להתאים את קצב הדיבור שלהם לקצב הדיבור של הילד", מסביר פרופ' אמיר. "כשההורים מדברים בקצב איטי יותר, הילד מקבל דוגמה אישית ולומד לדבר לאט יותר, מה שמסייע לו בארגון המסר השפתי לפני פעולת הדיבור, ובכך גם מסייעים למוח 'ללמוד לתקן את התקלה' וגם מפחיתים לחץ ותסכול מהילד".

עבודה עקיפה עם ההורים (הדרכת הורים)

עבודה עם ההורים בלבד, לרוב מבלי שבכלל נפגשים עם הילד, כשהמטרה היא לעבוד איתם על דפוסי תקשורת והתנהלות התקשורתית שתשפיע בעקיפין על הילד.

"הרעיון הוא לייצר לילד 'איים' של סביבה שבהם תהיה לו אפשרות לקחת את הזמן ולסדר את המחשבות לפני שהוא מדבר, מה שיאפשר לו להתנסות בדיבור ותקשורת באווירה נוחה ולא מלחיצה, ובעקיפין לחזק לו את הביטחון העצמי ולסייע לו להתמודד טוב יותר גם עם הלחצים בסביבה פחות נוחה", מסביר פרופ' אמיר. "במשפחות שבהן לילד המגמגם יש אחים למשל, ניתן לאמץ דרכים שונות שיעניקו לילד את זמן הדיבור הדרוש לו, מבלי לקטוע אותו ומבלי לגרום לו להרגשת אי נוחות ביחס לאחיו, באמצעות שמירה על תור לדוגמה".

עוד מוסיף פרופ' אמיר, כי לרוב ההדרכה כוללת לא רק את ההורים, אלא גם אנשים נוספים שנמצאים באינטראקציה עם הילד, כגון הסבתא או הגננת: "אחת מהעצות שאני נותן לגננות פעמים רבות, בעיקר אם הילד בגן חובה, היא לשים לב גם לאופן שבו הדברים נעשים בגן. כך למשל, במקום לבקש מהילדים לספר על החוויות שלהם לפי סדר הישיבה, עדיף לבקש מהם להרים יד כשהם רוצים לספר על החוויות שלהם. ההבדל הקטן הזה מפחית משמעותית את הלחץ שמופעל על הילד שיודע שתורו לדבר מתקרב ומאפשר לו לדבר בסביבה נינוחה יותר ומרצונו החופשי".

טיפול רגשי

חלק גדול מגישות הטיפול משלבות גם מתן כלים להתמודדות רגשית וחברתית, אם כי לדברי פרופ' אמיר הדבר נדרש בעיקר בגילאים היותר בוגרים (מגן חובה ומעלה), שבהם הגמגום יכול להשפיע יותר גם על מאפיינים חשובים אלה.

טיפול מונע

"במהלך השנים נעשו ברחבי העולם מספר ניסיונות לפתח טיפול מונע לגמגום, בעיקר כאשר ישנה היסטוריה משפחתית, אך יעילותם של טיפולים אלו כאמצעי למניעה של גמגום מראש - מוטלת מאוד בספק, ולכן הגישה הטיפולית הזו אינה מקובלת כיום, למרות שעדיין יש מטפלים שדוגלים בה."

גמגום בגיל המבוגר

אצל נערים או מבוגרים עם גמגום (בניגוד לגמגום של ילדים) אין ציפייה לכך שהגמגום יחלוף בצורה מלאה, ולכן על פי רוב ההמלצה על אבחון וטיפול היא אינדיבידואלית וניתנת בהנחה שהאדם המגמגם מרגיש שהוא רוצה/צריך עזרה.

מהן דרכי הטיפול בגמגום אצל מבוגרים?

גישות הטיפול במבוגרים עם גמגום נחלקות לשתי קבוצות עיקריות:

טיפול "טכני"

בשיטות אלו מתמקדים בכלים ובטכניקות שונות שמסייעות לדבר באופן שוטף ולהפיק מילים בצורה נינוחה. "בגישה זו אנחנו למעשה מלמדים את המטופל לאמץ דפוס דיבור שונה", מסביר פרופ' אמיר, "בהתחלה באופן מלאכותי מאוד ובהדרגה באופן נינוח, טבעי ומשוחרר יותר, אם כי עדיין בצורה מודעת".

***בעניין זה חשוב להתייחס לעובדה מעניינת נוספת שעודנה אחת מהתעלומות הגדולות בחקר הגמגום: רוב האנשים שמגמגמים אינם מגמגמים כשהם שרים, מדברים לעצמם, מדברים לבע"ח או מדברים אל תינוק!

פרופ' אמיר מסביר כי ישנן מספר תיאוריות לגבי ההסבר לתופעה זו:

• אחת התיאוריות המקובלות טוענת כי במצבים אלו אין למעשה תקשורת אמיתית בין האדם המגמגם למאזין, מה שמפחית את הלחץ והחשש מפני התגובה ובכך מאפשר שטף דיבור. על פי גישה זו מתייחסים לגמגום כאל בעיית תקשורת שמתבטאת בדיבור ולא כאל "בעיה טכנית".
  
• תיאוריה נוספת מתמקדת בשירה, ולפיה המנגינה והקצב הקבוע של המילים במהלך השירה, מקלות על תהליך הפקת המילים ולכן הגמגום אינו בא לידי ביטוי כששרים.
  
• התיאוריה השלישית מסבירה את חוסר גמגום בעת שירה על ידי כך שבמהלך שירה פעילה יותר ההמיספרה הימנית במוח (זו שפעילה יותר בעת האזנה למוזיקה או בעת שירה) והדבר גורם למנגנון הדיבור לעבוד שונה מאשר בעת דיבור רגיל.
  

"היעלמות הגמגום בשירה ובמצבים האחרים היא עדיין אחת מהתעלומות המסקרנות ביותר שלמדע אין עליה תשובה חד משמעית", הוא אומר. "בכל אחת מהתיאוריות יש כמובן היגיון ואף קיימות כיום מספר שיטות שמלמדות לשנות את ניגון הדיבור - אך יעילותן הוכחה רק בצורה חלקית מאוד והן לרוב לא נמצאו אפקטיביות".

טיפול באוריינטציה רגשית פסיכולוגית חברתית

בשיטות אלו מתמקדים פחות בחלק הטכני של הגמגום הגלוי ומתייחסים יותר לצדדים הסמויים והנסתרים שלו, ובעיקר לחוויה הרגשית-חברתית שנובעת ממנו: פחד ממצבי דיבור, חשש לפתח שיחה עם בן/ת זוג, חשש מדיבור בריאיון עבודה,  מבחן בע"פ וכדומה.

שיטות העבודה בטיפולים אלו רבות וכוללות, למשל, טיפול בצורת שיחה (שדומה במהותו לטיפול פסיכולוגי "רגיל"); טיפול בגישת CBT (קוגניטיבי התנהגותי); באמצעות משחקים; באמצעות משחק תפקידים; באמצעות פסיכודרמה; באמצעות אמנות; או באמצעות שיטות ומרכיבים נוספים שיכולים לסייע לטפל באתגרים הרגשיים. כך למשל, אם האדם חרד בעיקר מפני מצבים תקשורתיים (לפני ראיון עבודה לדוגמה), עובדים איתו על דפוסי תקשורת במצבי לחץ.

לדברי פרופ' אמיר, שיטת הטיפול נקבעת בהתאם לצרכי האדם המגמגם ועל פי המרכיב העיקרי בגמגום שלו: "אם המרכיב העיקרי הוא רגשי, הרי שהציפייה היא שאם נשפר אותו יהיה שיפור גם בגמגום, ולהפך. עם זאת אני מאמין שאצל מבוגרים, ברוב הגדול של המקרים, הגמגום מתבטא כתוצאה משילוב ברמות שונות של מרכיב מוטורי ושל מרכיב פסיכולוגי חברתי, ועל כן הנטייה היא להמליץ על שיטת טיפול שמשלבת גם פן 'טכני' וגם פן פסיכולוגי רגשי", הוא אומר.

כשלילד המגמגם יש אחים, ניתן לאמץ דרכים שונות שיעניקו לו את זמן הדיבור הדרוש, למשל באמצעות שמירה על תור. צילום: שאטרסטוק

איזו תמיכה נוספת יכולה לסייע?

אחת מהבעיות העיקריות שאיתה נאלצים להתמודד (בעיקר) מבוגרים עם גמגום היא היחס של הסביבה, שלמרבה הצער עדיין ניזונה ממיתוסים וממידע שגוי. "מצב נפשי שלילי כמו מתח וחרדה אינו גורם לגמגום, אבל הוא משפיע עליו ומחמיר אותו. לכן למבוגרים עם גמגום אנחנו לרוב מציעים גם את האפשרות להצטרף לארגון 'אמב"י' שחברים בו מגמגמים וקלינאי תקשורת ומטרתו היא לייצר 'עולם שמבין גמגום': להוות קהילה תומכת, להנגיש את המידע, לסייע למגמגמים למצוא מקומות טיפול ולחנך את הציבור באשר לתופעה".

לסיכום: חשוב לזכור ולהבין שגמגום הוא לא מחלה, הוא אינו נגרם כתוצאה מטראומה פסיכולוגית ואינו מעיד כלל על רמת האינטליגנציה. בנוסף, כאשר מדובר על גמגום אצל ילדים, מומלץ מאוד לא להתמהמה עם האבחון ולא להמתין כדי לראות אם הוא חלף מעצמו (כפי שהיה נהוג להמליץ בעבר), זאת מכיוון שהיום ידוע כי טיפול בגיל צעיר מסייע הן לגמגום והן למניעת בעיות רגשיות נלוות ומיותרות.

פרופ' עופר אמיר, החוג להפרעות בתקשורת, אוניברסיטת ת"א.

סייעה בהכנת הכתבה: יערית טרבלסי, כתבת zap doctors.