חדשות סרטן השד: שאלות ותשובות

מתוצאות מחקר חדש שהתפרסם בגליון ה-19 בפברואר 2006 של כתב העתJournal of Clinical Oncology, עולה כי טיפול כימותרפי אגרסיבי, הכולל אפירוביצין (FARMORUBICIN) וציקלופוספמיד (CYTOXAN) הניתנים בשילוב עם פילגרסטים (NEUPOGEN) ותמיכה לתאי אב, יכול להיות יעיל יותר מטיפול כימותרפי מקובל בנשים הסובלות מסרטן שד עם פרוגנוזה לא טובה.

בשנות התשעים, פיתחה קבוצה בראשות ד"ר ראסל בסר גישה חדשה לטיפול בסרטן שד, שכללה מתן טיפול כימותרפי אגרסיבי בשלב מוקדם, וגישה זו הוכחה כיעילה ובטוחה. הרעיון שעמד מאחורי גישה זו היה "לתקוף את תאי הסרטן בעוצמה ובשלב מוקדם לפני שיצליחו לפתח עמידות לתרופות", אומר דר' בסר.

במחקר הנוכחי ביקשו דר' בסר ועמיתיו להשוות בין הגישה האגרסיבית לבין הטיפול המקובל בסרטן שד. במחקר השתתפו 344 נשים עם סרטן שד אשר חולקו באופן אקראי לקבוצה שקיבלה 3 מחזורי טיפול באפירוביצין וציקלופוספמיד במשך 6 שבועות, ולקבוצה שקבלה 7 מחזורי טיפול בכימותרפיה המבוססת על אנתרציקלין במשך 22 שבועות. כל המטופלות התחילו טיפול בטמוקסיפן בתום הטיפול הכימותרפי.

כל המטופלות היו במעקב ממוצע של 68 חודשים בהם הובחנה ירידה במספר הנשים שמחלתן חזרה ושיפור כללי בנתוני ההישרדות. בתום תקופת מעקב של כ-6 שנים נרשמו 86 אירועי חזרת המחלה אצל הנשים שקיבלו את הטיפול התוקפני יותר, לעומת 102 אירועים דומים בקבוצה השניה שקיבלה את הטיפול המקובל. ההפרש באחוזי ההישרדות לאחר 5 שנים ללא מחלה בין שתי הקבוצות היה כ-10% (52% לעומת 43%), מה שאינו נחשב כנתון מובהק מבחינה סטטיסטית. "מסיבה זו איננו יכולים להיות בטוחים לחלוטין שהתוצאות תחזורנה על עצמן גם במחקר בהיקף יותר רחב", אומר דר' בסר.

החוקרים מקווים שתוצאות מחקר זה, שמצביעות על עדיפות לטיפול האגרסיבי, יביאו ליצירת עניין מחודש להבנת הדרך הטובה ביותר בה ניתן לנצל את הטיפולים הקיימים. "קיים עניין רב בטכנולוגיות וחמרים חדשים", הוא מוסיף. "אולי ניתן יהיה לשלב בין הקיים לבין החדש וליישמם ביחד". לסיכום, הוא אומר: "המחקר הנוכחי הוא הוכחה נוספת לכך שאיננו יודעים עדיין כיצד לנצל את הכימותרפיה בצורה הטובה ביותר, וכי יש לשער שכימותרפיה תוקפנית יותר תהיה בסופו של דבר לתועלת חולות סרטן השד".

מחקר נוסף, שפורסם בכתב העת New England Journal of Medicine, מצא דרך לטיפול בהרצפטין לחולות סרטן שד מוקדם, שמצמצמת את הסיכון לנזק ללב כתוצאה מהטיפול.

כמו כן, המחקר מאשר מחקרים קודמים שהוכיחו את יעילות הטיפול בהרצפטין למניעת הישנות המחלה, בקרב נשים חולות סרטן שד מוקדם שהגידול שלהן חיובי ל-HER2/neu.

המחקר, שנערך בפינלנד, בחן שיטות שונות של טיפול כימותרפי לנשים חולות סרטן השד שעברו ניתוח. אצל 232 מהן הגידול היה חיובי ל-HER2/neu. מחצית מהנשים בקבוצה זו (116 נשים) קיבלו כימותרפיה עם הרצפטין, והמחצית השניה ללא הרצפטין.

בעוד שבמחקרים הקודמים, שהתפרסמו ב-2005, ניתן הטיפול בהרצפטין מדי שבוע במשך שנה, ולעיתים במהלך הטיפול הכימותרפי, הרי שבמחקר החדש ניתן ההרצפטין לפני הכימותרפיה, ומשך הטיפול בו ארך תשעה שבועות בלבד.

על פי התוצאות, שלוש שנים לאחר הניתוח, לנשים שטופלו בהרצפטין היה סיכון קטן ב-60% לחזרת המחלה, וכן סיכון קטן ב-60% למוות (אם כי הנתון האחרון אינו מובהק סטטיסטית). חשיבות המחקר נעוצה בכך שבקרב בנשים אלו שטופלו בהרצפטין לא נצפה כל נזק ללב. תפקוד הלב שלהן היה זהה לתפקוד הלב בקרב נשים שלא טופלו בתרופה. בנוסף, הטיפול הקצר בהרצפטין הוא זול יותר, ולכן גם בעל משמעות מבחינה כלכלית.

לסיכום, יתכן שבעזרת אסטרטגיה חדשה זו לטיפול בהרצפטין למניעת הישנות המחלה, אכן ניתן יהיה למנוע נזק ללב בקרב המטופלות. עם זאת, החוקרים הדגישו כי יש לבצע מחקרים נוספים על מנת לגבש את האסטרטגיה הטובה ביותר לשיטת הטיפול בהרצפטין.

מחקר נוסף שנעשה לאחרונה מעלה כי אף לא אחת מארבע הבדיקות הלא-פולשניות לבחינת ממצאים חריגים בשד אינה יעילה דיה כדי ויתור על ביופסיה. המחקר השווה דימות בתהודה מגנטית (MRI), אולטראסאונד, טומוגרפיה ע"י פליטת פוזיטרון (PET) וסינטיממוגרפיה (scintimammography צילום תוך הזרקת חומר רדיואקטיבי).

"נשים רבות עוברות ביופסיה ומגלות שאין להן סרטן שד," אמרה מנהלת הסוכנות, ד"ר קרולין מ' קלנסי בהודעה לעיתונות. "אך יש חשיבות עליונה לאיבחון מוקדם ויעיל של סרטן השד, וביופסיה היא עדיין השיטה היעילה ביותר כאשר מתעוררת בעיה אפשרית בבדיקה ידנית או בממוגרפיה. אנו מקווים כי בדיקות לא-פולשניות יוסיפו להשתפר, וישמשו בעתיד חלופה מעשית לביופסיה."

קבוצת דיון ממרכז בריאות בפנסילבניה זיהתה 81 מחקרים שמילאו את הקריטריונים להכללה באיבחון רמת הדיוק של בדיקות MRI, PET, סינטיממוגרפיה ואולטראסאונד לאיבחון סרטן השד בנשים. בהסתמך על דיוק, רגישות, ייחודיות ויחסי סבירות שלילית בכל אותם מחקרים, נמצא כי כולם מפחיתים את הצורך בביופסיה אצל נשים עם תוצאות ממוגרפיה חריגות שאין להן סרטן, אך כל בדיקה עלולה להחמיץ זיהוי מקרי סרטן.

בארה"ב, הסיכון לסרטן השד אצל נשים עם ממצאי ממוגרפיה חריגים הדורשים ביופסיה הוא כ-20%. עבור נשים אלו, שלהן סיכון ממוצע לסרטן אחרי ממוגרפיה חריגה וממצאים לא-ניתנים למישוש, על כל 1,000 נשים שנמצא להן PET שלילי, בערך 924 יכולות להימנע מביופסיה מיותרת, אך אצל 76 יהיה סרטן שלא אובחן. על כל 1,000 נשים עם תוצאות סינטיממוגרפיה שלילית, 907 יוכלו להימנע מביופסיה מיותרת, אך 93 נשים ייוותרו עם סרטן שלא אובחן. על כל 1,000 נשים עם תוצאות MRI שליליות, בערך 962 נשים יוכלו להימנע מביופסיה מיותרת, אך אצל 38 נשים יהיה סרטן שלא אבחן. על כל 1,000 נשים עם תוצאות אולטראסאונד שליליות, כ-950 יימנעו מביופסיה מיותרת, אך אצל 50 נשים יהיה סרטן שלא אובחן.

מכיוון שאצל כל אישה עם ממצאים חריגים בממוגרפיה או בבדיקה קלינית עלול להיות סיכון ספציפי מעל לממוצע לסרטן השד, רצוי שהמטופלת והרופא ידונו בשיעור הסיכון לסרטן. ככל ששיעור הסיכון גבוה יותר לפני הבדיקה הבלתי-פולשנית, כך גבוה גם הסיכון לסרטן גם אם תוצאות הבדיקה שליליות.

אף אחת מהבדיקות אינה מדויקת דיה לשמש במקום ביופסיה אצל נשים עם ממצאים שאינם ניתנים למישוש ועם סיכון ממוצע לסרטן השד. במקרים של ממצאים שניתנים למישוש, אין די נתונים להעריך את אמינות ארבע הבדיקות: PET, MRI, אולטראסאונד וסינטיממוגרפיה.

מחברי המחקר הסכימו כי יש מגבלות בבסיס הנתונים שלהם, וביניהן דיווח חלקי על מבנה מחקר ומאפייני המטופלות, מספר לא מספיק של מחקרים עם נתונים על תת-קבוצות ספציפיות של מטופלות, והשיעור הגבוה במיוחד של סרטן השד אצל המטופלות במחקר. כמו כן, לא היו לחוקרים די נתונים להערכת דיוק הבדיקות אצל נשים שתוצאות הממוגרפיה שלהן מעלות ממצאים שאינם, ככל הנראה, ממאירים. "קיים עושר של מידע במחקר זה, אשר מספק לנשים ולרופאים תובנות מפורטות ומסייעות באשר ליתרונותיה ולחסרונותיה של כל טכניקה", סיכמה ד"ר קלנסי.

בואו לדבר על זה בפורום סרטן השד ובפורום תרופות ורוקחות - תמיכה.