גבר הולך לאיבוד

בסרט עטור הפרסים "אמריקן ביוטי", מגלם השחקן קווין ספייסי דמות של אב העומד בראש משפחה בורגנית טיפוסית. לכאורה, הכל בסדר. אבל תנועתה של המצלמה, העוקבת אחר ההתרחשויות סביב שולחן ארוחת הערב, חושפת גבר אבוד, באמצע החיים, שחי בנתק רגשי מאשתו ובתו.
מרוקן מתחושת סיפוק וערך עצמי, הוא מתאהב נואשות בחברתה היפהפיה של בתו. הוא חולם עליה, מפנטז ביום ובלילה, ואחרי שהוא איתה יוזם קשר מתפתח בין השניים רומן.
שיכור מאהבה, שטוף בתשוקה מחודשת, הוא מנסה למרוד במוסכמות החברה, ממש כמו מתבגר: הוא מתפטר ברעש מעבודתו השנואה, קונה מכונית ספורט אדומה ומבריקה, משנה את סגנון הלבוש, עושה ספורט, מרים משקולות, ואפילו מתמסטל עם הבן של השכן, כשאשתו לא רואה. בקיצור: מנסה נואשות לשחזר את נעוריו האבודים, וממחיש באופן הצבעוני ביותר, שגם גברים מגיעים למה שמכונה "גיל המעבר", וגם הם עוברים משבר עמוק, לא פחות מנשים. אלא שבניגוד לנשים, "גבר לא ידבר על כך. גבר לא יגלה", כדברי נתן זך ב"שיר מאוחר מדי".

משבר גיל המעבר פוקד מדי שנה מיליוני גברים, בכל רחבי העולם. תחילתו בשינויים הורמונליים, פיזיולוגיים וכימיים, המתרחשים ברמות שונות בגופם של מרבית הגברים בגילאים 40-45 (ולפעמים מוקדם יותר, בגיל 35, או רק בגיל 65). לשינויים הגופניים הללו יש השפעה ישירה על היבטים פסיכולוגיים, בין-אישיים, חברתיים ורוחניים בחייו של הגבר.

במשך עשרות שנים התקשתה הרפואה לגבש הגדרה רפואית כוללת לשינויים הללו, והמחלוקת בשאלה: "גיל המעבר הגברי ; אמת או בדיה"? העסיקה מדענים רבים.
היום מקובל להתייחס למונח כאל אמת מדעית, אך עדיין, יש מומחים לא רבים שכופרים בקיומו של "גיל המעבר הגברי", אפילו כשהם חווים חלק מהסימפטומים שלו על בשרם;

הסיבה עיקרית לכך היא ראיית השינויים הפיזיולוגיים ושחיקת הגוף חלק ממהלכם הטבעי של החיים, גורלו של האדם באשר הוא, ולא נקודת מפנה גורפת שבה "הכל מתמוטט לפתע".
סיבה נוספת היא, כצפוי, חוסר פתיחות. על אף עליית קרנו של "הגבר החדש", מרבית הגברים עדיין מתקשים לשוחח על בעיות ולחשוף מצוקות ורגשות. בעיניהם, זה "לא גברי" להודות בבגידת הגוף ובמצוקות הנפש, במיוחד בכל הנוגע לפגיעה בתפקוד המיני.

שהרי מילדות מחנכים את הזכרים "להפעיל את ההיגיון" (על חשבון הרגש, מן הסתם) בעוד הבנות רשאיות לגלות "היסטריה". ויש היבט נוסף: השינויים שחווים הגברים מעוררים בהם תחושה מאיימת של אובדן שליטה, שהבעתה במילים עלולה להרגשתם רק להחריף אותה. המעטים יחסית שמבטאים את המצוקה במילים, מתארים תחושה מדכאת של כישלון, על כך שלא הצליחו להתגבר על המשבר בכוחות עצמם. שהרי לשאת את סבלך בשקט הוא מעשה נאצל; עושה רושם, שגם החוקרים הגברים חוששים לפתוח את "תיבת פנדורה" הזאת.

"כעשרה אחוזים מהגברים חווים את משבר גיל המעבר בצורה ברורה וחד משמעית", קובע ד"ר נחמן אקשטיין, מנהל המרכז לרפואת גיל המעבר לנשים ולגברים (מטעם מי???), וחבר ועד האגודה הישראלית לגיל המעבר. "אבל אפילו היום, המידע המצטבר על גיל המעבר הגברי מפגר בשני עשורים אחרי המחקר המדעי והעובדות הידועות על אודות גיל המעבר אצל האישה".

יחסי הציבור הרעשניים שעשו "אאוטינג" ונתנו גושפנקה רשמית לגיל המעבר הגברי, התחילו כצפוי בארה"ב. ב1993- התפרסם בכתב העת האמריקני הנחשב "ואניטי פייר" המאמר המקיף "המעבר שאין מדברים עליו", בו נכתב בין היתר: "אם הפסקת הווסת היא המעבר השקט, הרי שגיל המעבר של הגבר הוא המעבר שאין מדברים עליו. הוא עמוס בחשאיות, בבושה והכחשה. הוא יסודי יותר מסוף תקופת הפוריות בחיי האישה, משום שהוא מכה בלבה של עצם הגבריות".

ואכן, מומחים מציינים כי בעוד התשוקה המינית והביצועים במיטה ליוו את הגברים כל חייהם ; גם במהלך שינויים דרמטיים ומשברים שחוו ; הרי שבתקופת גיל המעבר חלים בהם שינויים. וכשחלק כל כך ותיק ו"יציב" בחייהם הולך לפתע לאיבוד, הגברים חשים אבודים. לתחושתם, "זו התחלת הסוף".

החוקרים מצביעים גם על קווי דמיון רבים בין התהליכים שעוברים גברים ונשים בשלב זה של חייהם. אבל בעוד הפסקת המחזור החודשי היא סמן ברור ונראה לעין, המעיד על סופה של יכולת הרבייה הנשית, הרי שאצל הגברים הירידה בתפקודים (ובכלל זה התפקוד המיני) היא הדרגתית יותר, והם אינם מאבדים את היכולת שלהם להוליד צאצאים. לכן, מיטשטשים הגבולות בין שלבי החיים, ויש קושי להגדיר את המעברים ביניהם ולתת לגיטימציה להשפעותיהם על הנפש.

"מעטים הגברים שסובלים משינויים הורמונליים, פיזיולוגיים והתנהגותיים בעת ובעונה אחת", אומר ד"ר אקשטיין. "בשלב הראשון של הטיפול במרכז שאני מנהל, אנחנו בודקים את השאלה הבסיסית: האם חלו אצל המטופל שינויים הורמונליים, כלומר האם יש בסיס פיזיולוגי-כימי לתחושות הקשות שלו, או שמדובר על עניין נפשי בלבד".
כשלא מסתמנת בעיה הורמונלית, מפנים את המטופל לטיפול של פסיכולוג, שעשוי לשלוח אותו לפסיכיאטר במידת הצורך.

הפסיכיאטרים, מצדם, לא ממהרים לייחס כל שינוי במצב הרוח לבעיה הורמונלית אלא לנסיבות החיים המשתנות, כמו: מוות של הורים, הצטמצמות האפשרויות התעסוקתיות, חברים שחווים התקפי לב, הילדים שעוזבים את הבית, העבר שמצטייר כסדרה של החמצות ופוטנציאל שלא מוצה וכמובן - חשש מפני העתיד, שטומן בחובו את המוות.

ד"ר אקשטיין מונה את התסמינים הפסיכולוגיים הנפוצים בגיל המעבר, כפי שהם עולים ממחקרים בנושא: רגזנות, חוסר החלטיות, חרדה, פחד, בעיות בשינה, דיכאון, אובדן הביטחון העצמי ושמחת החיים, אובדן תחושת התכלית והכיוון בחיים, תחושה של בדידות ודאגה להורים מזדקנים.
לכך עלולות להצטרף בעיות בתחום המיני, כמו: אובדן העניין במין בכלל או עם בת הזוג הקבועה בלבד, חרדת ביצוע גבוהה, אוננות גוברת, הפחתה בעוצמת פליטת הזרע, איבוד הזקפה בזמן פעילות מינית, עלייה בפנטזיות המיניות, בעיות במערכת היחסים ועימותים בנוגע למין.

"אני לא נדלק כמו פעם", מודה ב', איש עסקים בן 54 שנשוי כבר 25 שנה. "בעבר חשבתי על סקס כל הזמן, עכשיו זה כבר לא ככה, ואני מרגיש שאין לי אותה אנרגיה מינית. לפעמים זה לא כל כך מטריד אותי, ואני מקבל את זה כחלק מהחיים ומההתבגרות, אבל רוב הזמן אני מתגעגע לתחושות המיניות ולביצועים שלי בעבר".

בעיות בזקפה, אומרים המומחים, אינן בהכרח עניין הקשור לגיל. ממחקר רחב היקף שערך במימון פדרלי במדינת מסצ'וסטס עולה, כי כמחצית הגברים האמריקאים מעל גיל 40 חוו הפרעות בזקפה. המחקר, שכלל 17 אלף גברים בגילאים 40 ; 70 ובדק פרמטרים גופניים ופסיכולוגיים רבים, גילה גם כי השכיחות של בעיית זקפה מלאה גדלה פי שלושה עם הגיל (מ-5% אצל גברים בשנות ה-40 לחייהם ל-15% אצל בני ה-70) ; ועדיין,נראה שרוב הגברים, אפילו בקבוצות הגיל המבוגרות יותר, משמרים חלק ניכר מאונם.

עם זאת, מטעימים המומחים, גברים צריכים להשלים עם העובדה שהמיניות שלהם משתנה ככל שהם מתבגרים, והם אינם חווים עוד את הזקפות הספונטניות והעוצמתיות שהביכו אותם בנעוריהם. מי שאינו משלים עם מצב זה, ומתייחס אל הפין שלו כאל משרת, שחייב לציית מיד לכל פקודה - ינסה לשחזר את הימים הטובים ההם, ולעתים קרובות ייכשל כישלון חרוץ, ממש כפי שהראה הסרט "אמריקן ביוטי".

מעבר לשינויים בתפקוד המיני, מונים החוקרים סימפטומים גופניים נוספים, כמו התארכות משך ההחלמה מפציעות ומחלות, הפחתת הסיבולת במהלך פעילות גופנית, עלייה במשקל, ירידה בראייה לטווח קצר, נטייה לשכחנות, ואובדן שיער או הקלשתו בחלקים שונים של הגוף.

"הירידה בתחושת הערך העצמי שמאפיינת גברים בגיל המעבר, גורמת בלבול וקושי לגבש את סדרי העדיפויות החדשים בחיים ; ומכאן קצרה הדרך לחרדה ולשלל תסמינים נוספים", מסביר ד"ר אקשטיין. "תחושת הכישלון בכל תחומי החיים מפתחת אצל חלק מהגברים תשוקה עזה להחזיר לעצמם את תחושת העוצמה, שליוותה אותם עד המשבר. הם חולמים על עבודה חדשה וקריירה שנייה. רוצים לעזוב, לברוח. להרגשתם, יש להם עכשיו הזדמנות אחרונה לממש את כל מה שלא הצליחו לעשות עד עתה". וכשבריחה פיזית אינה מתאפשרת, רבים פונים לתחליף הרסני - אלכוהול וסמים ; כדי להימלט מן התחושות הקשות ולהדחיק אותן.

רק לאחרונה התחילו מומחים להבין את המנגנון הביוכימי העומד כנראה בבסיס התופעות הללו ומהווה גורם מרכזי בשינויים המאפיינים את גיל המעבר. מתברר, כי גברים רבים חווים שינויים דרמטיים באיזון ההורמונלי שלהם, ויש לכך השפעות מרחיקות לכת על האופן שבו הם חיים את חייהם. לטענת חלק מהחוקרים, מתן תחליפי הורמונים לגברים ; בדומה לאלה שנוטלות נשים בגיל המעבר ; יאפשר להם לשמר את חיוניותם במשך עשרות שנים.

ההורמון המרכזי המוזכר בהקשר זה הוא הורמון המין טסטוסטרון, שאינו פעיל ביותר עד גיל ההתבגרות ; ואז רמתו בגוף עולה ב-400 עד אלף אחוז. "יותר מכל חומר אחר, הטסטוסטרון מווסת את את ההתפתחות והקיום הגבריים", אומרים המומחים על ההורמון שממשיך למלא תפקיד מרכזי לאורך כל החיים אצל גברים (ובמידה פחותה בהרבה אצל נשים, אצלן הוא שומר על האיברים הגניטליים ואחראי על רגישות הדגדגן, השדיים והפטמות). הטסטוסטרון אחראי על בניית העצמות ומסת השרירים, על הדחף והתפקוד המיני, השיעור, רמות השומן והגנת הלב. בנוסף, זה כנראה ההורמון שאחראי לדחפים כמו תוקפנות, הישגיות ותחרותיות. בגיל המעבר, יורדת רמתו, והדבר גורר שינויים גופניים
ופסיכולוגיים כאחת.

מחקרים מעלים, כי הירידה בתדירות האורגזמות, בזקפות הבוקר ובהרהורים המיניים מתרחשת במקביל לירידה ברמת ההורמונים. "ההורמונים עושים שמות בגברים, ממש כמו בנשים", כותבת ד"ר תרזה קרשאו בספר "האלכימיה של האהבה", "המידע שעולה ממחקרים בנושא סותר את ההשקפה המסורתית לגבי התנהגותו של הגבר באמצע החיים, ומגלה מעמקים של מורכבות כימית, שבשלב זה אנו יכולים רק להעלות השערות לגביה".

"אצל 50% מהגברים רמת הטסטוסטרון יורדת, אבל נשארת עדיין בתחום הנורמלי. רק אצל חמישה אחוזים הרמה צונחת אל מתחת לנורמה, והם יכולים להסתייע בתחליפים בצורת משחות או ג'לים, שמשפרים את מצב הרוח, מחזקים את הדחף המיני ואת התחרותיות ואת התחושה הכללית", אומר ד"ר אקשטיין. את הטסטוסטרון לא ניתן לקחת בצורת גלולות, משום שבצורה זו הכבד מפרק אותו מיד.

יש מומחים הקושרים את תסמיני גיל המעבר הגברי בהורמון DHEA (דהידרוהפיאנדרוסטרון) שהוא הנפוץ ביותר בגוף האדם, ומכונה בארה"ב "סופר הורמון". הוא אחראי, בין היתר, על ייצור הורמוני המין, הוא משפר את פעילות התפקודים המוחיים ומערכת החיסון, מחדד את הזיכרון, מחזק את העצמות, מעכב התפתחות של תאים סרטניים, ויש לו גם תרומה נכבדת בהפחתה במשקל ובהפיכת השומן למסה של שריר. ה-DHEA מיוצר בעיקר בבלוטת יותרת הכליה, אך גם בשחלות, באשכים ובמוח. רמתו בגוף יורדת בקצב של שלושה אחוזים בשנה, וידוע כי הדבר קשור לכמה מחלות ותופעות האופייניות לתהליך ההזדקנות. ה"סופר הורמון" פופולרי מאוד במרפאות האנטי אייג'ינג והרפואה המשלימה בארה"ב, למשל, אולם אינו מאושר לשימוש בישראל.

הורמון נוסף שמוזכר בהקשר של תהליכי ההזדקנות הוא המלטונין, שמיוצר בבלוטת האיצטרובל במוח. המלטונין אחראי על ויסות מחזור העירות-שינה ועל איכות השינה, ומייחסים לו גם השפעות של נטרול מתחים, חיזוק המערכת החיסונית והקטנת הסיון ללקות במחלות לב. כל אלה משפיעים, כמובן, גם על התפקוד המיני. גם רמתו של המלטונין עשויה לרדת עם הגיל, אם כי מומחים טוענים שהדבר אינו קורה לכל המבוגרים וכי מעולם לא הוכח שיש לו חלק בהאטת תהליכי ההזדקנות. עם זאת, ההורמון ניתן במרפאות האנטי אייג'ינג וכחלק מהטיפול ההורמונלי בגברים בגיל המעבר.

הורמונים נוספים המוזכרים בקשר לגיל המעבר הם, בין היתר: הורמוני גדילה שונים (שאינם מאושרים לשימוש בארץ), הורמון בלוטת התריס, אלדוסטרון ופרגנלונון, וחומרים כמו אוקסיטוצין. חלקם ניתנים לגברים בגיל המעבר, אך רק אחרי שמוודאים כי אינם חולים בסכרת ושספירת הדם שלהם תקינה. עם זאת, מזהירים המומחים, כי המחקר על ריפוי בעזרת תחליפי הורמונים נמצא בחיתוליו, כך שראוי לנקוט משנה זהירות בכל שימוש בהורמונים, ולעשות זאת בהשגחת רופא מוסמך ומיומן בתחום בלבד.

מערכת המין של הגבר קשורה קשר הדוק לדרכי השתן שלו. ולכן צריך להתעמק ב"תקלה" נפוצה נוספת, שכ-30% מהגברים עתידים לסבול ממנה מגל המעבר, ואשר קשורה לערמונית (הפרוסטטה). הערמונית היא בלוטה בגודל אגוז, שנמצאת מתחת לשלפוחית השתן, בדיוק במרכז מערכת איברי הרבייה ודרכי השתן. השופכה, אשר מעבירה את השתן מן השלפוחית אל מחוץ לגוף, עוברת דרכה. אבל הערמונית היא מעבר לכל איבר מיני. היא מייצרת ואוגרת את הנוזל שמהווה שליש מתכולת נוזל הזרע, שמופרש ממנה בהתכווצויות שריריות בזמן אורגזמה ומתערבב עם תאי הזרע ועם נוזל זרעי. דם זורם מן הערמונית אל הפין, ועצבים חיוניים לריגוש המיני עוברים דרכה. זרימת הדם חיונית ליצירת הזקפה, והעצבים מספקים את העונג המיני.

כל הגברים מועדים לחלות בדלקת או בסרטן הערמונית, ולפתח ערמונית מוגדלת, והסיכוי שלהם לחלות עולה, כמובן, עם ההתבגרות. הגדלה מסוימת של הערמונית מתרחשת אצל 10% מהגברים בשנות ה-40 לחייהם, ו-80% מכל בני השמונים ומעלה. בדרך כלל, ההתרחבות נובעת מגדילת תאים שפירה, אבל לפעמים הגידול הוא סרטני. בארה"ב, סרטן הערמונית הוא שני רק לסרטן העור ברשימת סוגי הסרטן המאובחנים ביותר. לכן, חייבים להיות בפיקוח צמוד של אורולוג.

הגדלת הערמונית מגבירה את תכיפות הטלת השתן ביום ובלילה, ופוגעת בשנתם של גברים וגם באגו שלהם. יש הטוענים, שהמכה שהדבר מנחית על האגו שנייה רק לזו שהוא סופג כתוצאה מהתקרחות. 50% מהגברים יחוו דלקת בערמונית, שהסימפטומים שלה הם כאבים והפרעה בזרימת השתן ובתפקוד המיני. לרוע המזל, לעתים קרובות אין כל סיבה ידועה שגרמה לדלקת, ובהתאם ; אין אופן ריפוי. מחקרים חדשים מצביעים על כך, שמקור הדלקת הוא בזיהום כרוני בלתי מטופל, שגורם בחלוף הזמן להגדלת הערמונית ואף להתפתחות של סרטן, שמחייב את הסרתה של הבלוטה ופוגע תכופות בתפקוד המיני. מומחים מציינים, כי הבעיות בערמונית עלולות להחריף כתוצאה ממתח, וגם ההיפך; הבעיות בבלוטה עלולות לגרום מתח ובעיות בחיי הנישואים ובמערכות יחסים.

לבעיות בערמונית צריך להיערך מבעוד מועד, ולדאוג כבר מגיל צעיר לשתייה מספקת של מים, לחיי מין פעילים אך לא פרועים, לאכילת סויה ומוצריה, להפחתת כמות השומנים הרווים בתפריט, ויש הטוענים שגם עגבניות עשויות להועיל.

וכאן מן הראוי לעצור ולבדוק, לשם מה בכלל ברא הטבע את גיל המעבר, ומה באמת אמורים גברים בני כל התרבויות להסיק מכל אותם איתותים גופניים ופסיכולוגיים? בספרו "גברים בגיל המעבר" (הוצאת "מטר"), מקדיש הפסיכותרפיסט ג'ד דיאמונד מספר פרקים לשאלה זו. הוא מסביר, בין היתר, כיצד עשוי שלב המעבר של הגבר לשמש מנוף לתיקון טעויות העבר ולעתיד טוב ומספק, גם אם שונה. בחברות המסורתיות באפריקה,

למשל, אחד התפקידים הראשיים של "הגברים הקשישים" הוא להשכין שלום. חברות אלה מכירות בעובדה שהגברים הצעירים צריכים לבטא תוקפנות, אבל מבינות שאת האגרסיה הזאת צריך לווסת, כדי למנוע כאוס ולנצל בתבונה את גיל הנעורים להקניית ערכים של חיי משפחה ומוסר. ומי אם לא המבוגרים והמנוסים יותר יכול ללמד את הצעירים חסרי המנוח ולהראות להם את הדרך?

אלא שבמבנה הנוכחי של החברה המערבית, שמקדשת את הנעורים ואת הקריירה, גברים רבים בגיל מתקדם הופכים אבודים - מובטלים בעל כורחם, פנסיונרים, מפנימים את השקפת החברה שהם חסרי תועלת. בתרבות שבה חוסר כבוד הוא שיקול מרכזי, רבים נאחזים במשרתם כבקרנות המזבח, רק כדי לחוש שיש לחייהם משמעות כלשהי.

אבל זו, כמובן, עוצמה מזויפת, שמעבירה לדור הצעיר מסר מעוות. שהרי תכלית "ההתבגרות השנייה" היא להפוך את הבוגרים למושא לחיקוי עבור הצעירים, בהיותם נבונים ובעלי עוצמה. דיאמונד טוען, שאפשר גם אחרת. בספרו, הוא מתאר את מערכת היחסים הקרובה שהיתה לו עם אביו, שנהנה מכל רגע של משחק הבייסבול וגם ; של משחק החיים.
"כדי לנצח במשחק", נהג לומר לבנו, "אתה צריך לגעת בכל שלושת הבסיסים, ולהצליח להגיע לבית". אבל גברים רבים נושרים מהמשחק דווקא בנקודה המכריעה, בבסיס השני, שהוא אמצע החיים, ולפעמים אפילו בדרך אליו, אומר דיאמונד. "רבים מהם מתים כתוצאה מאלימות ומשימוש בסמים. רבים מדי חרדים כל כך מההתבגרות, ואינם מעריכים את התבונה שהיא מביאה עמה ; ומרשים לעצמם להידרדר מבחינה גופנית, רגשית ורוחנית. לעתים קרובות מדי הם מוותרים, חיים בייאוש שקט ומתים בטרם עת. לעולם אינם מצליחים לעבור את הבסיס השלישי", הוא טוען, ומוסיף: "גבר שמתכחש לתקופה הזאת בחייו ומנסה להיצמד לנעוריו האבודים, יישאר פיטר פן. מתבגר נצחי בעולם של פנטזיה".

האם אפשר להימנע להגיע למצב המבהיל הזה? "בהחלט", אומר א' בן ה-65. "הכל עניין של זווית הראיה: אפשר לראות בגיל הזה את תחילתו של הסוף, אבל אפשר גם שזה יהיה סוף ההתחלה. הרי היום זה המחר שחששנו מפניו! גם אם שינויים ואובדן אפשר להתמודד. אני, למשל, עדיין מחכה ל'משבר גיל ה-30' שהבטיחו לי בזמנו...".

אם כן, המשבר העמוק לא חייב להופיע. והוא גם לא חייב להיות טראגי. לאופן בו אנו חיים את חיינו, השפעה ישירה על כך: האם השנים שעברו, חלפו בסיפוק, או שהיו רצופי תסכול ותחושת החמצה? סביר להניח, שאם הגוף והנפש טופלו במסירות ובעקביות, הדרך למחצית השנייה של החיים תהיה חלקה יותר. לגברים רבים, נפתח בתקופה זו עולם חדש ושלם, לא פחות יפה ומסעיר מקודמו. מקור בלתי נדלה של נחמה, עזרה וכוח אפשר למצוא בתקופה זו בזוגיות טובה, באהבה עמוקה ובאינטימיות. הנשים, מצדן, יכולות לעזור לגברים שבחייהן בכך שיכירו במשבר שהם חווים, הכרוכים בשינויים הורמונליים ופיזיולוגיים (ממש כמו אצלן!);

ויעודדו אותם לדבר על תחושותיהם - גם כשהדבר גורם להן אי נוחות. והכי חשוב: צריך להעביר לגברים את המסר, שהם נאהבים ומוערכים בדיוק כפי שהם, וכי אין ספק שיצלחו את משבר אמצע החיים בשלום ויהפכו מחוזקים ומסופקים יותר.

1. הקפידו על תזונה נכונה: התפריט צריך להיות מבוסס על אורז ודגנים, שפע של ירקות, פירות, קטניות וטופו. המעיטו בצריכת בשר בפרט ומוצרים מן החי בכלל, והימנעו ממוצרי חלב.

2. שימרו על כושר: הקפידו על תרגול סדיר של סיבולת אירובית, חוזק השרירים וגמישותם.

3. קחו ויטמינים ותוספים, במידת הצורך: ויטמינים C ן-E, סלניום (200 מק"ג), אבץ (30 מ"ג ביום) וקו אנזים Q (80 מ"ג ביום). היוועצו במומחים, והיעזרו בעשבי מרפא כדי לאזן את המערכות ולהגן על בלוטת ערמונית.

4. גשו לבדיקות רפואיות באופן סדיר: איתור מוקדם של בעיות מקל על פתרונן ומאריך את תוחלת החיים. החל מגיל 45, רצוי לבדוק את רמת ההורמונים בגוף באופן קבוע.

5. הפחיתו את המתח והדאגה במידת האפשר: מתח הוא מקור עיקרי לצרות אצל גברים באמצע החיים. חיו את חייכם בהווה, הניחו לעצמכם להשתחרר, התמודדו עם רגשות שליליים ולמדו להתכונן למה שצפוי, וגם למה שלא.

6. השלימו עם השינויים במיניות: במחצית השנייה של החיים, המיניות משתנה, ומקבלת ממד של עומק. הדגש עובר מ"רדיפת השמלות", הגירוי העז והמתמיד והתשוקה הסוערת -לחברות, אהבה, אינטימיות ורוחניות.

7.הצטרפו לקבוצות תמיכה: אי אפשר להפריז בחשיבותה של תמיכה מתמשכת, בעיקר בתקופת גיל המשבר.

8. שינויים בקריירה: במחצית הראשונה של החיים, רוב הגברים מתרכזים בקריירה מתוך מוטיבציה לפרנס את משפחותיהם. במחצית השנייה, אפשר לשקול הסבה מקצועית, שינוי, או העמקה בתחום שבו אתם עוסקים, מתוך רצון לספק את ה"אני" העמוק ; האהבות, הסיפוק לנשמה, צורכי הקהילה. כל אלה יעניקו משמעות ועונג למחצית השנייה של החיים.
(מתוך "גברים בגיל המעבר" מאת ניל דיאמונד, הוצאת "מטר")

במשך עשרות שנים היו המדענים חלוקים בדעותיהם האם גם גברים חווים "גיל מעבר". היום מקובלת הסברה, כי תחילתו של גיל המעבר הגברי בשינויים הורמונליים, פיזיולוגיים וכימיים, המתרחשים ברמות שונות בגופם של מרבית הגברים בגילאים 40-45, שיש להם השפעה מרחיקת לכת על היבטים פסיכולוגיים, בין-אישיים, חברתיים ורוחניים

חוקרים רבים מצביעים על קווי דמיון רבים בין התהליכים שעוברים גברים ונשים בגיל המעבר. אבל בעוד הפסקת המחזור החודשי היא סמן ברור לסיום יכולת הרבייה הנשית, הרי שאצל הגברים הירידה בתפקודים היא הדרגתית יותר, ואין הם מאבדים את יכולת ההולדה. לכן יש קושי להגדיר את המעברים בין שלבי החיים, ולתת לגיטימציה להשפעותיהם על הנפש

"אני לא נדלק כמו פעם", מודה ב', איש עסקים בן 54 שנשוי כבר 25 שנה. "בעבר חשבתי על סקס כל הזמן, עכשיו זה כבר לא ככה, ואני מרגיש שאין לי אותה אנרגיה מינית. לפעמים זה לא כל כך מטריד אותי, ואני מקבל את זה כחלק מהחיים ומההתבגרות, אבל רוב הזמן אני מתגעגע לתחושות המיניות ולביצועים שלי בעבר"

גברים צריכים להשלים עם העובדה שהמיניות שלהם משתנה ככל שהם מתבגרים, והם אינם חווים עוד את הזקפות הספונטניות והעוצמתיות שהביכו אותם בנעוריהם. מי שאינו משלים עם מצב זה, ומתייחס אל הפין שלו כאל משרת, שחייב לציית מיד לכל פקודה - ינסה לשחזר את הימים הטובים ההם, ולעתים קרובות ייכשל כישלון חרוץ

המשבר העמוק לא חייב להופיע. והוא גם לא חייב להיות טראגי. לאופן בו אנו חיים את חיינו, השפעה ישירה על כך: האם השנים שעברו, חלפו בסיפוק, או שהיו רצופי תסכול ותחושת החמצה? סביר להניח, שאם הגוף והנפש טופלו במסירות ובעקביות, הדרך למחצית השנייה של החיים תהיה חלקה יותר.

בואו לשוחח על הנושא בפורום גיל המעבר