פרידה

ד.נ. - שלום רב, הבעיה שאציג בפניך מורכבת למדי. אשתדל לפרוט בפנייך אך ורק את עיקרייה, מתוך הנחה שיתעוררו בך שאלות נוספות, ונוכל להמשיך בתכתובת. אני בן 23 ,משוחרר מזה כחצי שנה מצה"ל. כחודש לפני שחרורי נפרדתי מחברתי לאחר מע' יחסים קצרה (בת שלושה חדשים), אך רוויית רגשות חריגים בעוצמתם (למעשה – היתה זו חווית ההתאהבות היחידה בחיי). מאז עשיתי נסיונות רבים "לאסוף את השברים" ולשוב למסלול חיים נורמלי. ככל שחולף הזמן אני מגלה שהדבר כמעט בלתי אפשרי. בנסיונותי הרבים לצאת עם בנות אחרות , אני פשוט לא מצליח להתעניין בהן רגשית או מינית – חרף העובדה שרובן ככולן נאות למראה (בלשון המעטה). אני מקדיש את רוב שעות היום למחשבות נוגות על עברי ה"נפלא", וכן קרוב ל- 4 שעות ביממה לאוננות. על "סטוצים" אין מה לדבר , אני לא מסוגל אפילו לנשק בחורה שאיני חש כלפיה דבר. הניתוק מה"אקסית" מוחלט, כיוון שלא הייתי מסוגל לשמור עימה על קשר של ידידות. יוצא אפוא , ששאלות רבות נותרו פתוחות ללא מענה בצידי שלי, בעוד שאצלה – עפ"י השמועות המגיעות אלי – העסק נגמר לחלוטין, והיא כבר המשיכה לקשר חדש. אני עצוב מאוד. תעזור לי…

אני רק יכול לספר לך (בסוד הה הה) שקרה לי דבר דומה, עוד בזמן שרותי הצבאי (אני היום בן 77 ) , בחורה שאהבתי בכל מאודי נפרדה ממני ונודע לי שיש לה חבר אחר. כנראה שהדברים לא היו כל כך חד משמעותיים. כחלוף הזמן היו לי חברות אחרות אבל המשכתי לחלום על זאת ולא קשרתי קשר עמוק אמיתי. אחרי 8 שנים נפגשתי שוב אם אותה בחורה, שנינו יותר מנוסים ויודעים מה בעצם חשוב ומה טפל. כעבור שבוע החלטנו להתחתן ונדמה לי (כמובן רק בדמיון שלי) שאהבה כמו שלנו לא היתה בעולם. זה לא אומר שזה מה שיקרה לך. אני בטוח שהזמן יעשה את שלו. העולם מלא זוגות שאחד אוהב את השניה עד לשגעון והשניה אוהבת את השלישי כנל. אתה חייב להתגבר אל האכזבה. אולי תקח פסק זמן מהחיזור, אצל בנים, שלא כמו אצל בנות, אין מגבלת גיל פריון או משהו כזה. אין כל רע באוננות, אם זה לא מפריע לחיים התקינים. תדאג לכך שכך יהיה אצלך. תחיי את חייך כך שבבוא היום שתרצה להתמסד תהיה במצב הכי טוב מבחינה כלכלית וגופנית. לך ללמוד מקצוע בו תוכל להצליח. שום דבר לא מצליח כמו ההצלחה. שתהיה לך שנה אזרחית נפלאה ומלאת אהבה.

ראשית, ברצוני להודות לדני על התגובה העניינית והמהירה. אין דבר מעודד יותר מנסיונו של אדם מבוגר אשר עבר חוויה דומה לשלי. אשמח לקבל תגובות ממשתתפים נוספים המוכנים לתרום מעט מנסיונם האישי, בלא קשר לגילם ולמקצועם. לאחר בחינה מדוקדקת של העניין בליווי איש מקצוע, אני מוצא כי הפרידה אכן היוותה מעין טריגר - שהציב אותי במגמת ירידה. ואולם הסביבה בה אני מתנהל היא מסגרת שמרנית ונוקשה (קיבוץ), המהווה גם מעגל חברתי מצומצם למדי, שאינו מאפשר "לשבור את הגלים", והיא הגורם העיקרי להתדרדרות במצבי. המחשבה על עזיבה מפחידה אותי, שכן אין לי נסיון ממשי בחיים "בחוץ", ועזיבה משמעותה, בקיבוץ של ימינו - לוותר, למשל, על לימודים על חשבון הקיבוץ, כל שכן - על חיי הקיבוץ, שעד לפני חצי שנה הייתי משוכנע לחלוטין כי הם הנכונים לגבי. לפיכך - אני עושה מאמצים עילאיים להתגבר על הריקבון הרוחני שעוטף אותי, ואוגר בין קרבי זעם ותסכול רבים, העתידים להתפרץ ביום מן הימים.

היי, לדעתי דני נתן לך תשובה מצויינת . יש לי להוסיף רק דבר אחד : מרשם. ומה כתוב במרשם ?? : זמן !!! אני יודע שלא יהיה לך קל להסיג את המרשם הזה, אבל תנסה את זה מהר ככל האפשר. מנסיוני ( למרות שאני צעיר ב-25 שנים מדני ) בסוף מסיגים אותו ומתרפאים. יהיה טוב. תהיה בטוח.