פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום מבקש לדעת האם דיכאון אצל ילדים ואצל מבוגרים הוא אחד?

פיקי שלום תלוי באיזה גיל הילד. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון בו גם התייחסות מסוימת לנושא הזה. השאלה מאוד כללית ואם הילד במצוקה צריך לעזור לו גם אם אין מדובר בדיכאון ברמה הפורמלית. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

שלום רב!! אני בחורה בת 25 סטודנטית לפסיכולוגיה....לפני כשבע שנים אובחנתי כאנורקטית (לא בולמית...),ומאז עברתי המון:שיחות עם פסיכולוגים,מפגשים אצל דיאטנית,צבא,כמעט שנתיים בחו"ל...ובזמן הזה עליתי במשקל וירדתי...ושוב פעם עליתי ושוב ירדתי...וכך לאורך כל שבע השנים האחרונות... המצב החמיר בחצי שנה האחרונה,שפתאום התחלתי להרגיש מעין התקפים כאלה של רעב...ולא סתם רעב,אלא צורך עז מאוד לאכול ולא משנה מה:שוקולדים בכמויות,עוגיות,מעדנים עתירי קלוריות(מה שכבר שנים לא נכנס אלי לפה....) לפני כחודשיים ניסיתי להתאבד ע"י בליעת כדורים לדכאון,אבל לא הצלחתי...וזה עוד יותר הכניס אותי לדכאון,כי פשוט נמאס לי,נמאס לי לחיות,ואני רוצה לעצום את העיניים ולא לקום!!! מה עליי לעשות?בבקשה אני זקוקה לעזרתכם? בתודה מראש... המבולבלת(אני מפחדת לנסות שנית ולהצליח......)

יש בתי חולים שיש בהם מרכז לטיפול בהפרעות אכילה ( למשל רמבם בחיפה ובודאי נוספים). אני מציע לך להתקשר לבית חולים הקרוב לאזורך ולהתעניין איפה יש מרכז כזה ולגשת בדחיפות לטיפול. לפי תאורך מצבך מחייב טיפול רפואי כדי למנוע הדרדרות.

מבולבלת שלום כנראה שאת נמצאת במצב נפשי שדורש מעקב וטיפול לאורך זמן כולל השגחה. את זקוקה לטיפול שילווה אותך כמה פעמים בשבוע והצעתו של גדי בהחלט עשויה לתת לך פתרון לפחות ברמה המיידית. אני מתאר לעצמי שיש גורמים טיפוליים ברקע ולכן מציע לך לשוחח עם מישהו שעליו את סומכת, בן משפחה או חברים, שיוכל לעזור לך למצוא את הטיפול המתאים ביותר במקרה ואין כזה כיום. הטיפול צריך להיות מלווה הן בהיבטים פסיכולוגיים והן בתרופות המתאימות עד שתצאי ממצב הסיכון. במקרה חרום פשוט היכנסי למונית והגיעי בדחיפות לחדר מיון של כל בית חולים באזורך. אפשר לשוחח בטלפון עם קווי המצוקה כדוגמת ערן http://www.1201.org.il/main.asp בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני שנה איבדתי את העובר שלי. הייתי אז בשבוע 11 להריון, שבא אחרי טיפולי הפרייה. הסיפור האישי שלי הוא לא קצר והוא די מורכב, אבל מה שמציק לי זה שבמשך השנה החולפת, במקום להרגיש טוב יותר, מתוך העיקרון שהזמן מרפה את הפצעים, אני דווקא מרגישה רע יותר. כל דבר מזכיר לי, כל דבר מחזיר אותי לשם. הדרך לעבודה, הגוף שלי במקלחת,י, משהו שמישהו אומר, כל דבר. אז איך אני יכולה לעבוד על עצמי, על מנת שכן תעבור לי התחושה הזו, שכל כך מר עליי גורלי. יש לי שני בנים בבית, תאומים מטיפול קודם, לפני 5 שנים. ויש לי חתך T ברחם, מה שאומר שלא כל כך כדאי לי להכנס שוב להריון, במיוחד שזה טיפולים. יש להניח שלא יהיה לי עוד הריון, ויש להניח שיכאב לי על כך לעולמי עד, אבל אני בטוחה שאיכשהו אני כן אוכל להרגיש טוב יותר ביחס לזה. אבל איך אני מגיעה למקום הזה? מקווה לשמוע המלצות. אני.

א. שלום מה שעברת מוגדר כטראומה. התגובות שאת חווה הן תגובות אופייניות לפוסט-טראומה. תהליך העיבוד של הטראומה כולל כמה שלבים בין היתר אבל ובסופו של תהליך שנסגר יש גם השלמה עם מה שקרה. אולם טראומות רבות גורמות לכך שהמעגל לא נסגר והטראומה ממשיכה להדהד תקופות ארוכות. הצער על מה שקרה אולי ימשיך לתמיד אבל נשמע לי שעדיין לא סיימת את תהליך האבל. זה לא אומר שתשכחי אי פעם את מה שקרה או תשלימי לגמרי עם העובדה שכניסה להריון היא מסוכנת עבורך, אבל בההחלט אפשר להגיע למצב שבו המחשבות על כך לא ילוו אותך בצורה כל כך חודרנית ופוגעת באיכות החיים. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. אחת השיטות החדשניות לטיפול בפוסט טראומה נקראת EMDR ואולי כדאי לך לנסות אותה. רצ"ב קישור למאמר בנושא http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב לכולם, מדובר בבעיה קטנטונת. ביתי בת ה-20 עושה שגיאות כתיב לא משום שאינה מכיר את המילים אך שמתי לב לסוג הטעויות שהיא עושה- אם היא רוצה לכתוב לשם הדוגמא : בית גדול אז היא תכתוב ביג גדול או משהו בסגנון, זה נראה כאילו היא רצתה להקדים את המילה הבאה, הטעויות הן תמיד מסוג זה. האם יש דבר כזה? האם שווה לעשות עם זה משהו? האם זו בעיה? ואם כן למה זה קורה ומה יש לעשות עם זה? תודה רבה!

מודאגת שלום השאלה האם זו בעיה שהתחילה כעת או מלווה אותה זמן רב. רוב הסיכויים שזו בעיה מוכרת משנים ויתכן שנובעת מסוג של לקות למידה שאפשר לאבחן ולבדוק גם כיום, למשל בניצ"ן או במקומות אבחון נוספים. לא בהכרח שהדבר יתן פתרון, אבל לפחות יבהיר בצורה ברורה מה הבעיה ויוכל אולי לעזור לה אם תגיע למסגרות לימודיות נוספות בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בת בת 12 לומדת בחטיבת הביניים ואחרי שעות הלימודים מגיעה הביתה ואינה רוצה להפגש עם חברים כשאני אומרת לה למה את לא קוראת לחברה או הולכת לחברה היא משיבה שהיא כבר היתה אתם במשך חצי יום והיא לא רוצה ללכת ושלא יבואו אליה היא ילדה מאד מקובלת בכתתה ואני כל הזמן אומרת לה שהיא צריכה חיי חברה ושתיפגש יותר עם חברים היא מאד כועסת עלי ונכנסת לחדרה מה עלי לעשות ?

עדיל שלום אני מציע להניח לבתך לנהל את חיי החברה שלה כרצונה. אם היא מקובלת בכיתה ורוצה להישאר בשקט בבית זו זכותה. חשוב להמשיך ולשוחח איתה, לודא שאין בעיה כלשהי ברקע, אבל אם הגיעה לכך מרצונה ואין לה בעיה כלשהי תני לה לעשות מה שהיא רוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם חוסר אסוסיאציה למילים מעיד על חוסר בגרות אצל בנאדם בגיל 17 שטוען שהוא לא ממש צריך להתבגר או אין זה מראה על כלום ?

סימה שלום שאלת מאוד כללית. נסי לתאר את הבעיה, במי מדובר, מתי זה קורה, כיצד זה קורה. נסי להסביר את הדבר עצמו ולא את האופי התיאורטי של הבעיה ואז אוכל לנסות ולענות לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה מאוחר וטוב, רציתי לשאול איך ילד מפתח דימוי עצמי נמוך? מה בדיוק קורה לו, וממה הורים צריכים להימנע אם הם לא רוצים שילדם יסבול מכך, ומה עליהם לחזרק בכדי שלא יהיו לו ביות מסוג זה? למה הדימוי העצמי נשאר? אם הילד גדל והתפתח וגדל והצליח, למה הדימוי העצמי הנמוך נשאר איתו?? תודה ולילה טוב

הורים אמורים לשדר לילד שהם אוהבים אותו בכל מצב ולא להתנות את האהבה אליו בכך שהוא יהיה ילד טוב. הורים אמורים להכיל את הילד, את הקשיים שלו. להקשיב לו, להיות בשבילו. לא "לרדת" עליו או לזלזל בו. לראות אותו ולשמוע אותו. זה ממשיך איתנו בחיים כיוון שהילד לומד להיות תחליף להוריו, למה שנאמר לו בילדות. לדוגמא- ילד שאמרו לו שהוא אפס כל הזמן, ימשיך לשמוע את קול ה"אפס" גם בגיל מבוגר יותר , אלא אם הוא יהיה מודע ויילחם במחשבה הזאת וזה לא קל וכו'.

ואיך מתגברים על זה? אם הילד גדל להיות יפה ומקסים ומצליח וחכם ומוכשר וכל מה שאפשר לרצות, ועדיין קול האפס מבעבע מבפנים? איזה שיטות יש להתגבר על זה? (ברור שטיפול פסיכולוגי וכו', אבל מה בדיוק, על מה עובדים בדיוק? הרי הילד יודע שעכשיו הוא בסדר, ושהוריו אוהבים אותו ועשו כמיטב יכולתם וכו' וכו', אבל איך יוצאים מזה??)

שלום דימוי עצמי הוא לא דבר אחד ולכן גם לא מושפע מדבר אחד. דימוי עצמי מתייחס לאופן בו אדם תופס עצמו אישיותית, אינטלקטואלית, חברתית וכו'. לפעמים הדימוי העצמי הנמוך הוא בנושא ספציפי, לפעמים בהתייחס לנושאים רחבים. זה בוודאי מושפע גם מהבית ומההורים אבל רבות גם מנסיון החיים ומה שקרה בחברה, ואולי מנטיות אישיות ומולדות. אני לא חושב שיש דרך אחת לתמוך בילד ולמנוע דימוי עצמי נמוך. אני מתאר לעצמי שהאהבה שההורה מעביר לילד, ההערכה שהוא מקרין כלפיו, נתינת גדילה ועצמאות הם גורמי מפתח. עם זאת, אי אפשר ללמוד את זה מספר. זה דורש מודעות רבה ואם הורים מרגישים שמשהו בדרך הגידול של הילד דורש שינוי או שיפור אפשר לפנות לקבלת הדרכת הורים ע"י פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב ד"ר, (תודה שכתבת: שלום, ולא: שלום אפס...) ענית על הרבה שאלות בתשובה אחת, רק חסר לי משהו אחד. מה בכל זאת עושה הבוגר שהוא מוצא את עצמו במצב שכזה? נגיד שהוא זיהה את הכעיתיות, איך מתגברים על זה? האם ניתן או שזה ישאר לנצח? תודה.

אני בת 20 ולומדת לבחינת בגרות , קראתי על ריטלין שעוזר לריכוז אך גם מהווה תופעות שליליות אחרות. האם מישהו התנסה או מכיר את התרופה? מה הבעיות הכרוכות בלקיחת התרופה? ומה היתרונות? בתודה

תירצה שלום אני מציע לפנות בנושא תרופות לפורומים הרפואיים השכנים ולקבל ייעוץ מהרופאים. בפורום זה העיסוק הוא בפסיכותרפיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, רציתי לשאול, מה עושה פסיכולוג שנתקע במצב שהוא לא יודע מה לעשות? שהוא שמע הכל, שאל הכל, ניסה לנתח את המצב ואין לו מושג מה לעשות? האם יש מצב כזה של מבוי סתום? ואם כן, מה עליו לעשות? האם עליו לפנות לעזרה? האם עליו להעביר את המטופל למטופל אחר? תודה ולילה טוב מאוד.

פסיכולוגים שמטפלים באנשים נמצאים בדרך כלל תחת הדרכה של פסיכולוג נוסף שאינו מעורב בטיפול אך שומע את פרטיו ועוזר למטפל בכיוונים לטיפול ומציאת פתרונות לבעיות. אם נראה לך שהטיפול נמצא במבוי סתום את יכולה ביוזמתך להפסיק ולחפש מטפל אחר.

התייעצות עם איש מקצוע אחר- תמיד יש עוד נקודות מבט וזויות שלא חושבים עליהם. או באמת, להגיד למטופל שאת חושבת שאת לא יכולה לעזור לו ולהעביר אותו למישהו אחר

מרגישה, לכל פסיכולוג יש את האפשרות לפנות לאיש מקצוע אחר שידריך אותו (בד"כ פסיכולוג אחר, שהתמחה בהדרכה). מטרת ההדרכה היא, בעצם, פחות לדון המטופל, אלא יותר לדון בקשיים שהמטפל נתקל בהם, ולמה זה קורה (= מה אצל המטפל תקוע). והיה וגם אחרי הדרכה כזו עדיין יש מצב של מבוי סתום מצד המטפל, עליו לומר זאת למטופל בצורה ישירה, אך עדינה, שכן לא בהכרח הבעיה היא של המטופל. מאידך, יכול להיות מצב שבו דווקא המטופל מרגיש שהטיפול הגיע למבוי סתום, למרות שהמטפל עדיין לא התייאש, ועל זה צריך לדבר בתוך הטיפול.

עונים יקרים וד"ר קפלן, לא התכוונתי בצורה זו. התכוונתי האם באמת יכול להיות מצב של מבוי סתום? שיש מטופל עם בעיות שלא ניתן לפתור אותם? שזה מבוי סתום משני הבחינות ולא ניתן לעשות דבר לעזור לו? לדוגמא, הרבה נלמד על התעללות מינית ועל דרכים לטיפול בנפגעים בה וזהו נושא ישן שכבר למדו אותו רבות וסביר להניח שרבות הן השיטות וכו'. אבל מה עם דברים כביכול חדשים יותר? למשל בעיות הקשורות למתמכרי האינטרנט ואהבות וירטואליות, סתם לדוגמא, על זה עוד לא נלמד מספיק אולי, אולי יש עוד נושאים, כמו מחלות פיזיות, שטרם נמצאו תרופות וטיפולים להם. השאלה שלי האם יש כאלו? ואם כן, מהם כמובן- אבל אולי על זה יותר קשה לענות. מחכה לתשובה מאוד.

מרגישה שלום קראתי את שתי הודעותיך ואת התגובות הרבות שקיבלת. דווקא ריבוי התשובות וההרגשה שנוצרת לבסוף שעדין לא נפתרה הבעיה שאותה היצגת עשויה להיות מפתח מעניין לתשובה אותה את מחפשת. את מניחה שהמבוי הסתום נמצא אצל המטפל. אני ממש בספק אם זה אכן המקרה. לכאורה משתתפי הפורום לא הצליחו לתת לך מענה הולם, אבל השאלה האם יש לך חלק בזה. האם באמת המטפל יכול להוציא אותך מהמבוי הסתום או אולי את נכנסת בצורה נואשת לפינות סגורות שאת מרגישה שאינך מסוגלת לצאת מהם. המטפל שמגיע למקום בו נוצר מבוי סתום צריך לשתף בתחושה הזו את המטופל. הוא הדמות שיכולה להשתתף בצורה הטובה ביותר בשליפת הטיפול מתוך המבוי הסתום. אני בהחלט מקבל את תגובות המשתתפים שאפשר לקבל ייעוץ מעמיתים או מדריכים למקצוע. עם זאת, יש לי הרגשה שבמקרה הנוכחי שאת מציגה זה לא העניין המרכזי. יש לי הרגשה שתחושת התקיעות וההרגשה שאי אפשר לעזור או לקבל עזרה היא הנושא המרכזי בו צריך להתמודד בטיפול. העובדה שתחושה זו משתחזרת שוב ושוב בטיפול (ואפילו כאן בפורום) היא פשוט הכרוז שמודיע שכאן יש נושא חשוב שבו צריך לטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 34, אם לשתי בנות בגילאי בי"ס יסודי ולתינוק בן 4.5 חודשים. אני עדיין בחופשת לידה ואני אמורה לחזור לעבודה בעוד שבועיים. הייתי מאד רוצה להאריך עוד את החופשה, אך זה בלתי אפשרי - הן מבחינה כלכלית והן מבחינת הבוסים שלי, שמאד לחצו עליי שאחזור. בימים האחרונים אני מרגישה מאד קרובה להתמוטטות. יש לי המון נקיפות מצפון על כך שאני "עוזבת" את בני; אציין כי אני עובדת 9 שעות ביום ויוצאת מהבית מוקדם מאד - לפני שהילדים מתעוררים - כדי להספיק לחזור ב-16:00 . בתקופת חופשת הלידה, מעבר לכך שהייתי עם בני, גם היתה לי ולבנותיי האפשרות שאינה קיימת בד"כ להיפגש מייד כשהן מגיעות מביה"ס - להכין להן אוכל, להכין שיעורי בית יחד וכו', ואני די מדוכאת מכך שזה לא יקרה יותר. אני מניקה את בני, וכדי שהוא ימשיך לאכול חלב אם אני שואבת חלב ושומרת לימים שבהם הוא יהיה עם המטפלת - אני מציינת את זה כי זה עוד גורם שמוסיף לי מתח - לא תמיד אני מצליחה לשאוב, הוא לא ממש מתלהב לאכול מבקבוק, ואני מאד חוששת מהמעבר שלו מיום מלא עם אמא ל-9.5 שעות "בלי" (למרות שזה הילד השלישי!). התחלנו לבקר אצל המטפלת (ששומרת על עוד 2 ילדים) כדי שהמעבר יהיה לו יותר קל, אבל אני עדיין מוטרדת האם הוא יקבל מספיק תשומת לב, האם הוא יתרגל לאכול מבקבוק וכו' וכו'. בקיצור, לחצים מכל הכיוונים. גם בד"כ אינני בנאדם רגוע במיוחד, אבל בימים האחרונים זה כבר ממש קיצוני. אני חסרת סבלנות, הבנות מאד לא ממושמעות בזמן האחרון - מן הסתם הלחץ שלי מקרין עליהם, ואני ממש לא יודעת מה לעשות. גורם נוסף ש"תורם" לבאסה הכללית היא העובדה שזה כנראה הילד האחרון, ולפיכך חופשת הלידה האחרונה. אני רוצה רק לסיים שבעלי מאד תומך ומסייע, גם נפשית וגם במטלות השונות - זה לא שהכל בבית מונח על כתפיי. אבל בכל זאת, קשה לי לעבור את התקופה הזאת, ונוצר מן גלגל כזה שבו אני עצבנית, הבנות עצבניות, התינוק עצבני ... קשה לי למצוא נקודות אור בזה שאני חוזרת לעבודה. נכון, יהיה לנו יותר כסף, אני אפגוש אנשים, יהיה לי מעניין... אבל אני לא מרגישה ש"מיציתי" את חופשת הלידה ואת השהייה בבית עם הילדים. פתאום מאד קשה לי עם זה. זהו, מקווה שהצלחתי להעביר את ההרגשה.

מיקה שלום אני יכול לומר שאני מאוד מזדהה איתך ועם רצונך להישאר עוד עם התינוק. הלחץ והחששות נראים טבעיים. היה עדיף אם אפשר היה לעשות את החזרה מעט יותר הדרגתית כך שבימים הראשונים של חזרתך לעבודה לא תלכי ל-9 שעות עבודה ללא הפסקה. זה יעזור לתינוק בהסתגלות למצב החדש וגם לך להיות רגועה יותר ובסופו של דבר גם קשובה יותר לעבודה בזמן שכן תהיי שם. נסי אולי לדבר עם המנהל שלך ולהגיע להסדר ביניים לגבי החודש הראשון. אחרי שתראי שהכל בסדר והתינוק מסתגל למטפלת החדשה ולמצב החדש תוכלי לחזור לעבודה באופן מלא. המעבר נראה לי חד מידי לא רק עבור התינוק אלא גם עבורך וזה דבר שמקום העבודה אמור להבין ולהתחשב בו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

מיקה יקרה! אני אמא לשלושה ילדים. אני בדיוק מבינה על מה את מדברת. בשבילי החוויה של להיות עם הילדים ולהעניק להם זו חוויה נהדרת (גם קשה ומתישה) ומספקת יותר מכל דבר אחר. אני רוצה להגיד לך ש... ממש לא חייבים לחזור לעבודה כל כך מהר. אני מציעה לך לבקר באתר מדהים של חינוך ביתי (תחפשי דרך גוגל) שם תמצאי כל מיני דרכים ורעיונות, תמצאי הרבה אנשים הנמצאים במצבך ובחרו אחרת. זה אתר המכיל גם קישורים לאתרים נוספים ובינהם אתר שעוסק ב " איך לחיות ממשכורת אחת" (באנגלית). זה נכון שזה קשה מבחינה כלכלית, אבל אפשרי. ותראי שלא חייבים ללכת עם מה שהאחרים אומרים, צריך ללכת עם מה שיש בתוך הלב ואז הכל מסתדר. באהבה רבה אמא כמוך...

מחפס דר. באזור עפולה שם כתובת מספר טליפון . בבעיות חרדה . תודה........

שלום אינני מכיר רופאים בצפון. נסי להתייעץ בקופת החולים בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום, אני בת 45 נשואה ואם לילדים בוגרים. בעייתי היא שאני סובלת מדיכאון מתמשך כבר מספר שנים, עם עליות וירידות, האמת שמעולם לא פניתי לרופא מומחה אלא רק לרופאת משפחה שהמליצה על כדורי פאקסט לקחתי את הכדורים כחודשיים, אכן הרגשתי שיפור משמעותי במצבי אך לאחר מכן הפסקתי ולא המשכתי לקחת. אני טיפוס דיכאוני, מסתגר המצב שלי נובע מבעית גמגום קשה שממנה אני סובלת מאז שאני זוכרת את עצמי. מה אתה מייעץ לי לעשות ? והאם ניתן לצאת מכל המצב הזה ?

יונית שלום, אם הטיפול התרופתי עזר לך, מדוע הפסקת ? אנשים רבים נוטלים תרופות נגד דיכאון, והן משפרות מאד את איכות חייהם ! בנוסף, את יכולה לפנות לטיפול פסיכולוגי. מדוע לסבול כשאפשר לטפל ולהרגיש טוב יותר ?

יונית שלום אם את סובלת מדיכאון שיטת הטיפול שבחרת איננה מתאימה. את צריכה לפנות לפסיכיאטר לקבלת הטיפול התרופתי וכן לטיפול פסיכולוגי. רצ"ב קישור למאמר על דיכאון, בדקי האם הסימפטומים מתאימים למה שאת מרגישה. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

לילה טוב ד"ר קפלן, יש לי עניין בנושא אכן גם מבחינה תיאורטית, כי כל הנושא הוא מעניין ורגיש, וגם מהבחינה בה שמת לב שיש לי עניין נוסף. השאלה היא למה זה חייב להעלות בטיפול? אם מישהו לשם הדוגמא "מתאהב" בכל מי שנמצא "דרגה" מעליו כמו בוס או מטפל או כל דבר שמעורבת בו שליטה מסוימת, למה זה דבר שיש כביכול לפתור אותו? אני יכולה להבין שזה לא במקרה, אבל עם זאת, זה עלול להיות מצב עוד יותר קשה אם מעלים זאת לשיחה במפגש עצמו. (וזה במצב בו אני סומכת על המטפל 100% ). מהצד בו אני מטפלת הנושא יותר ברור לי, קל לי יותר להבין את הגבולות ואין שם שום אלמנט של שליטה כי כביכול המטפל הוא ה"שולט", אז הכל ברור לי כולל תפקידי כמטפלת ואי חציית הגבולות. מהצד בו אני מטופלת אני יותר מסתבכת. זה מעבר לשליטתי וזו לא הפעם הראשונה בה זה קורה לי. עם זאת, אני מרגישה שזה טבעי ופשוט נותנת לזה לעבור עם הזמן. בלי שום קשר, בתור אישה נשואה, אני לא חסינת התאהבות. יש לי יחס אחר למעשים אבל לא למחשבות ולרגשות. מה אתה מציע?

לא כל כך הבנתי את מה שכתבת על כך שהמטפל, כמרגיש גם הוא כמובן, יכול להשתמש ברגשותיו לשיפור הטיפול והצלחתו? באיזה אופן? למה בדיוק התכוונת? תודה רבה ולילה טוב!

חושבת שלום דעתי קשורה לגישה הטיפולית בה אני מאמין. אני חושב שהקשר בין המטפל למטופל הוא משמעותי למטרה הטיפולית הראשונית עצמה. זו ההזדמנות היחידה לחוות באמת את הדברים שהמטופל מתאר על מה שקורה לו מחוץ לחדר הטיפול. לדוגמא שהבאת - אם אכן המטופל נוטה לפתח יחסים מורכבים עם דמויות סמכות בחוץ יש אפשרות לעבד ולהתמודד עם זה בתוך החדר. זו מטרת הטיפול בסופו של דבר לדעתי. אם מדובר בטיפול ממוקד וקצר יתכן שאין לזה מקום. אם מדובר בטיפול דינמי שעוסק בין היתר במערכות היחסים שנוצרים למטופל בחוץ, זה הצוהר שנפתח כדי לטפל בזה ברצינות ולא להשאיר את הדברים לניתוחים אינטלקטואליים או תיאורטיים. לגבי ההודעה השניה, הגישה האינטרסוביקטיבית שסוחפת לא מעט מטפלים בשנים האחרונות מדברת על מערכת היחסים ההדדית שישנה בטיפול ועל החשיבות של הרגשות שעולים לא רק מצד המטופל אלא גם מצד המטפל. בניגוד לגישות הותיקות יותר שרואות ברגשות שעולים מצד המטפל הפרעה לא רצויה לטיפול, אנשי האינטרסוביקטיבי רואים ברגשות אלו כלי טיפול חשוב ממדרגה ראשונה. מטפל שבוטח בעצמו ובגבולותיו אינו צריך לחשוש להביע רגשות. הוא אינו חייב להישאר כמו מראה שמשקפת ואשר נותרת מרוחקת כפי שאולי הגישות המסורתיות גורסות. יתכן שזה לא מתאים לכל מטפל או לכל טיפול, אבל אני לפחות מאמין בגישה הזו וראיתי שינויים משמעותיים גם בהצלחות הטיפוליות מאז שגם יישמתי אותה בחדר הטיפולים. אני מתאר לעצמי שאופן הכתיבה שלי בפורום מסגיר מן הסתם שאני משתייך לזרם הזה בפסיכותרפיה. מה אני מציע? לעשות מה שבוודאי תעשי בכל מקרה, להביא את הדיאלוג שלנו לתוך חדר הטיפולים, בוודאי כמטופלת, ואולי גם לטעום איך זה מרגיש כמטפלת. להתראות ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, בהתחלה חשבתי שכתבת "מה אני מציע? מה שבודאי תעשי בכל מקרה..." חשבתי, מה פתאום!כמובן שלא! אבל עכשיו אני מרגישה אחרת. אני אביא את זה לטיפול ועוד איך, אבל עוד לא..עוד קצת.. מה שרציתי לשאול שקשור לאותו עניין כמובן, רק טיפה יותר ספציפי - האם אנחנו רואים את יחסינו עם הורינו כדבר האידיאלי, הכוונה כהדבר שכך צריך להיות? ולפיו אנו בוחרים את מערכות יחסינו העתידיים הזוגיים? לדוגמא: אם ההורה היא דמות סמכותית, התייחס "לא טוב", הכוונה בחוסר חום וחוסר יחס וחוסר בחיבה ומגע וכו'לילד- האם זה מה שיכול לגרום לילד אחר כך "להתאהב" כל הזמן באנשים שמתייחסים אליו אותו דבר? או באנשים שיתנו או לא יתנו בדיוק מה שההורה נתן ולא נתן? ואם כן, האם יש דרך להיגמל מזה? האם ניתן לראות את זה כמשהו שהיה לא נכון? האם הסימפטומים תמיד ישארו, הימשכות לאנשים מהם אני לא אקבל את מה שאני רוצה? כמובן שאני אודה לך מאוד על תשובתך.

לילה טוב שוב, האם יש לך המלצה איפה לקרוא עוד על הגישה האינטרסוביקטיבית, כל מה שכתבת על כך מרתק אותי מאוד והייתי מעוניינת להבין את זה יותר.. זה נשמע לי כמו משהו יותר מתקדם, מבחינת מטפלים בימינו, כמו שהכל מתפתח גם עולם המטפלים מתפתח וזה נראה לי הכי קרוב לנכון שהם יכולים להגיע... מענין אותי איך זה עובד בפועל.. בסך הכל המטפל הוא יצור מרגיש (כבר דיברנו על זה), איך הוא מתמודד עם השינויים האלו, ברור לי איך הוא רוצה להיות חלק מזה אבל זה דורש מאמץ יתר, נראה לי, איך עוברים את זה? איך מתמודדים עם זה? ושאלה נוספת בקשר למטפל מטופל שעדין לא הצלחתי להבין, למה באמת, או יותר נכון מה עובר למטופל בראש שהוא מתאהב במטפל שלו? למה הוא כן מרגיש את זה כמשהו שקשור למיניות או זוגיות ולא כמישהו שרוצה לעזור ואמפטי ומבין? למה הבלבול? תודה על כל התשובות. לילה מצוין.

שלום, אני יוצא עם מישהי כבר 3 חודשים ואני מאד מרוצה מהקשר ומקבל מהחברה שלי יחס חם ונהדר והכל טוב ויפה עד ש...........אנחנו נמצאים בחברת אנשים אחרים ואז היא עסוקה בלהתייחס אליהם ואני מאבד אותה ולא מצליח ליצור עימה קשר כי "היא לא איתי באותו רגע" הבאתי אותה פעם ראשונה לארוחת ערב ביום שישי אצל הוריי, אז אצלי בחדר היה נחמד והאווריה הייתה טובה , אבל בארוחה היא נהייתה מאד צינית אליי בחברת הוריי . כנ"ל למחרת בארוחה בצהריים. סיטואיציה נוספת היא שהלכנו לאכול במסעדה בקניון היה נחמד ואיך שהיא התחילה לדבר עם הקופאית שוב איבדתי אותה והיא לא הייתה איתי. נוצר מצב במיוחד לאחר הארוחה שהייתה אצל הוריי שאני מפחד שהיא תביך אותי ליד חבריי ואני בינתיים נמנע מלהביא אותה לחבריי. למה זה קורה לה? בגלל שהיא עסוקה בלרצות אנשים ? היא חרדה ?

הכי טוב זה שתשאל אותה בעצמך. יכול להיות שזה ביטוי למתח או לחוסר ביטחון בגלל הסיטואציה החדשה שהיא נמצאת בה ( המשפחה שלך ).

קשה לדעת מדוע היא מתנהגת כפי שמתנהגת. יכולות להיות לכך סיבות רבות. מה שחשוב הוא, שהדבר מפריע לך ! אני יכולה לחשוב על שתי הצעות בשבילך : 1. לבדוק עם עצמך מדוע התנהגותה של חברתך כל כך מפריעה לך... שאלת "למה זה קורה לה". ואולי כדאי דווקא לשאול למה זה מפריע לך? אולי אתה מרגיש חוסר ביטחון? אולי התנהגותה מערערת את בטחונך מסיבה כלשהי ? שווה בדיקה... 2. לדבר עם חברתך ולשתף אותה בתחושותייך ( לא ממקום מתקיף וביקורתי , אלא ממקום של שיתוף והתלבטות ). באמצעות שיחה שכזו אולי תוכלו להבין טוב יותר אחד את השני... שיהיה לכם הרבה טוב ! יעלה.

אני יכולה להגיד לך מניסיון שאתה צודק, הסיבה להתנהגות הזו נובעת מרצון תמידי וצורך בלתי נשלט לרצות את הסביבה כל הזמן ובכל הזדמנות, גם אם זה בא על חשבון אחרים ופוגע בהם (אתה הקורבן במקרה הזה), שנובע מחרדה חברתית, דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון עצמי. אבל הבשורה הטובה היא שיש לזה פיתרון, וזה בהחלט לא מצב בלתי הפיך. ניתן להיגמל מהנוהג הנפסד הזה עם מתמלאים לפחות שלושת התנאים: א. בראש וראשונה היא צריכה להיות מודעת למצב הבעייתי ב. ואז להפנים ולהשלים עם זה שאכן היא רוצה בכנות לשנות את התנהגותה ג. להיות מוכנה באמת ובתמים לשלם את המחיר (כלומר להיות פחות פופלרית, להתחיל להתמודד עם מצבים בעצמה ולא דרך "ירידה" על אחרים ולהפסיק לרצות את כולם על חשבון אחרים). או במילים פשוטות לשנות את ההתנייה: תסתכלו עלי - אני הכי טובה, הכי מעניינת, הכי גזעית וכל האחרים זו סתם תפאורה. זה לא קל מאחר ודרושה הרבה עבודה רצינית, אבל שום דבר הרי לא בא בקלות... שיהיה בהצלחה. או בק ב.

שלום אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לדברים שנכתבו בהודעות הקודמות עימם אני מסכים. אין ספק שכדאי לך לשתף את חברתך במה שעובר עליך. חשוב לבדוק היכן נמצא החלק שלה בעניין ומשהו שקורה לה בסיטואציות הללו, והיכן זו הרגישות שלך לנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה משמעות המושג? מה המשמעות האמוציונאלית של בגידה? האם בגידה בהכרח כרוכה בכאב, עצב, צער או איבוד אימון? האם בגידה מוכרחה להכניס אלמנט זר והרסני לתוך מערכת היחסים? כיצד ניתן לשמור על חופש של כל אחד מבני הזוג ועם זאת לתבוע מהם להמנע מבגידה? האם ייתכנו מצבים של אינטימיות מסוגים שונים עם אנשים אחרים 0פרט לבן הזוג שלא ייחשבו לבגידה) האם קיום יחסים אינטימיים עם אדם שאינו בן הזוג הוא בהכרח בגידה?

אני חושבת שזה תלוי בבנאדם. אני חושבת שזה לא "נורא" "לבגוד". אני לא רואה במגע מיני משבר אמון. כל הנשואים בינינו יודעים שאחרי מספר שנים, זה כבר לא אותו דבר, והיינו רוצים ריגושים הכוללים גם מגע מיני עם אחרים. אם אתה מתייחס לזה כבדיגה, הכוונה אם לא היית מוכן שגם אשתך תממש את חופשיותה...והיא חושבת כמוך - אז אני לא חושבת שאפשר לראות בזה בגידה.זה סך הכל תלוי בהגדרה של שני בני הזוג. זה משהו די ישן, ודי חייתי אפילו, כי פעם לבגוד היה אומר ילדים מגבר אחר היום כבר לא... מעניין מה השאר חושבים...

משמעות המושג לדעתי היא כאשר צד אחד מועל באמון שנותן בו הצד השני. כלומר, עושה דברים מאחורי גבו של הצד האחר, מבלי ליידע או לשתף אותו ומנצל את האמון שניתן לו בצורה שעלולה לפגוע בצד האחר. אגב, לבגוד אפשר גם במחשבות, ברעיונות ובעקרונות ולא רק בבני זוג. במילים אחרות, בדרך כלל בגידה כרוכה בהתאהבות במישהו נוסף על בן הזוג, כלומר הכנסת אלמנט זר והרסני לתוך מערכת היחסים, מה שאומר בפועל השקעת אנרגיה, מחשבות, מאמצים ומשאבים והפנייתם לכיוון אחר ולא אל בן הזוג (שמשמעו פגיעה וכרסום ביחסים, שקרים, חוסר כנות והעמדת פנים.) לכן בגידה אכן כרוכה בצער, כאב על אובדן ואיבוד האמון הבסיסי בין בני הזוג. ישנם הרבה זוגות שמחליטים בהסכמה הדדית על "נישואין פתוחים" המאפשרים לכל אחד מבני הזוג להתרועע מהצד עם אחרים ואפילו מספרים על הרפתקאותיהם זה לזה ומשתפים אחד את השני בחוויות. אז זה לא נחשב בגידה מאחר ושניהם יודעים ומסכימים. ולשאלתך האחרונה - קיום יחסים אינטימיים שלא עם בן הזוג - אם זה מתקיים במערכת זוגית מהסוג של "נישואין פתוחים" - אז לא, ואם זה קורה כאשר בן הזוג לא יודע על כך, אז בוודאי שכן. זו הרי בגידה ברעיון של להיות זוג.

לדעתי בגידה היא הפרת אמון משמע: אם לא מספרים זו בגידה אם מספרים אז זו לא בגידה

שאולי שלום בגידה היא דבר שלילי בהגדרתה. בגידה בבן זוג, בגידה במולדת... אולי אתה שואל היכן הגבולות של הבגידה, מתי זו התנהגות שעדיין נמצאת בתחום האפור ומתי כבר איננה לגיטימית. השארת את שאלותיך ברמה התיאורטית והיה מבחינתי יותר קל להשיב לך אם היית מציג את ההתלבטות הממשית שעומדת מולך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני תוהה. יש לי יחסים חמים וקרובים מאוד עם בת זוגתי אם כי אנו אך ורק בתחילתו של הקשר (3 חודשים). שני האלמנטים המהותיים ביותר בקשר שלנו עליהם אנחנו שואפים לשמור בכל מחיר הם: חופש וכנות. אין גבולות או חוקים או אופני התנהגות "נכונים" או "בלתי נכונים".... השאלה היא כזאת- האם מתוך כבוד לחופש של בן הזוג ומתוך הכרה מלאה בכך שרק מתוך חופש כנקודת מוצא ניתן לשהות ביחסים טובים, בריאים ומפתחים ללא ציפייה לכך שהאדם השני יהיה "אתה". אפשר להעלות על הדעת את אופציית ה"בגידה"- יחסים אינטימיים או מיניים מחוץ למערכת הזוגית מבלי שהדבר יאיים או ינפץ את האקסקלוסיביות והאינטימיות שבין בני הזוג. ברור לי שמבחינה רגשית ייתכן והדבר אינו אפשרי, אך מסקרן אותי לפתוח את האפשרות על מנת למתוח את גבולות המושג חופש עד כמה שניתן במחשבה על יחסים-זאת מתוך הכרה עמוקה בכך שמחד קשר זוגי דורש ויתור על יתר האפשרויות ומאידך, אם הקשר אמיץ, חם וקרוב , ושני הצדדים חופשיים מדוע שקשר אינטימי נוסף יפגום במערכת היחסים הזו. אינני בטוח כלל שניתן לדון בנושא זה באופן ראציונאלי ומנותק וברור לי שברגע שהדבר מתרחש מתעוררות רגשות התנגדות עזים, אך האם לא מדובר בהתניות? האם ניתן להיות במקביל במספר קשרים אינטימיים מבלי שהדבר בהכרח יהיה מכאיב (עבורי או עבור בת הזוג).... אין כרגע שום מצב קונקרטי על הפרק מבחינתי- אבל אני מנסה להבין משהו על עצמי, על חופש, על התניות ועל יחסים.

יש לי תינוק בן 8 חודשים, אני ובעלי פרודים מיום שהילד היה בן 3 חודשים ואביו לא רואה אותו באופן קבוע, מידי שבועיים-שלושה. היום הוא מבקש לקחת אותו ללינה, פעם בשבועיים אצלו בדירה. ברצוני לדעת האם הדבר לא יוכל לגרום לילד איזה שהן טראומות בעתיד כיוון שהוא בקושי מכיר את אביו, למרות שהוא ילד מאוד חברותי, לא פוחד כ"כ מזרים. בכל זאת, אי אפשר להסביר לילד בגילו למה אימו עוזבת אותו, אפילו אם זה ללילה אחד. אנא יעץ לי מה עלי לעשות

לדעתי את צריכה להגיע להסכם עם בעלך לשעבר בעניין לקיחת הילד אליו. אם יש ביניכם הסכמה שהילד יכול להיות אצל אביו , רצוי שיבוא להיות איתו יותר מפעם בשבועיים. אפילו לכמה שעות כדי לשחק איתו. כך הילד יתרגל לדמותו ולנוכחותו בחייו. בהמשך גם יבין שזהו אבא , גם אם הוא לא נמצא אתכם ברציפות. כאשר הילד יתרגל אליו ובתקווה שישמח לבלות איתו ביחידות , לא תהיה בעיה אם יפרד ממך ללילה ויישן אצל אביו.

שרון אלו לא החלטות שאפשר לקבל בצורה כזו. אם האב לא רואה את הילד באופן קבוע אי אפשר לעבור ללינה מלאה בבת אחת. אני מציע שתפנו לקבל ייעוץ מקצועי דרכו אפשר יהיה לבנות תוכנית מסודרת להסדרי הביקור והלינה. ללא תוכנית שכזו אני מציע לא לעבור ללינת לילה מלאה. מצד שני, אני מציע לא להמתין כעת ולפנות מיידית לקבלת הייעוץ המתאים. הסדרי הראיה אמורים להיות חלק מהסכם פרידה, מאחר ואינכם גרושים אני מבין שאין לכם הסכם כזה אבל אני ממליץ לך שגם אם אינכם מתגרשים שהנושא של הסדרי המפגש יהיו מעוגנים בצורה ברורה בעזרתו של מגשר/איש מקצוע. נסו שניכם להמנע מכניסה לפרנציפים אלא להתחשב אך ורק בטובתו של הילד. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יש משמעות פסיכולוגית כלשהי לתיקים קלים, תנועות קלות שנראות בלתי רצוניות כעוויתות באזור הפה הלסת התחתונה, (לא לעיתים קרובות), ולעיתים תנועה הצידה של הראש והצוואר? (זה לא נראה כמו טוראט..ומדובר באדם שאני מכיר)(האם זה מעיד על הפרעה פסיכולוגית או נוירולוגית כלשהי?)

שואל, כדאי שאותו אדם יפנה לאיבחון נוירולגי, בתור התחלה, בכדי לברר את מקור הטיקים. במידה ולא יהיו שום ממצאים חיוביים (גם בבדיקה רפואית כללית), אפשר לפנות לפסיכיאטר או פסיכולוג כדי לבדוק אם המקור הוא נפשי.

אתה מדבר על עוויתות ולא בהכרח על טיקים. עוויתות היא בעיה עיצבית-נוירולוגית למרות שלעיתים ייתכנו גם הקשרים נפשיים-פסיכולוגים. כמובן שרק נוירולוג מומחה רשאי לאבחן את סוג העווית וההסברים לכך.

שואל שלום מצד אחד זה יכול להיות תופעה נוירולוגית ללא משמעות פסיכולוגית. מצד שני זה יכול להיות ביטוי למתח נפשי או תופעה פסיכולוגית אחרת. איך שלא תסתכל על זה תיקים הם תגובה שמעידה על בעיה כלשהי. הדרך הפשוטה לבדיקה היא לפנות לנוירולוג מומחה ולשאול את דעתו. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבן שלי כבן 6 ולומד בכיתה א' . מגיל שנתיים לערך יש לבני בעיות בקשב. משיחות עם אנשי מקצוע לא ברור לי לאיזו קבוצת איבחון הוא שייך. הוא מתנדנד בין ADD לבין תת רגישות שמיעתית . לפי מה שהבנתי ממה שקראתי במאמרים וממה שהבנתי מאנשי המקצוע (פסיכולוגים קלינאי תקשורת ומרפאים בעיסוק) הבן שלי רק מתאים רק לאחת התבניות המאפיינות את ה ADDH : סימנים ללקוי קשב: אבוד ריכוז כתוצאה מקולות או מראות לא רלבנטיים, אי תשומת לב לפרטים שגורמת לטעויות שמקורן בחוסר תשומת לב, אי יכולת לבצע הוראות בצורה מלאה ומדויקת, שכחה או איבוד של כלים הדרושים לביצוע משימה. חשוב לי מאוד לברר לאיזו קבוצת איבחון הוא שייך כדי שנוכל להמשיך ולטפל בו בדרך הנכונה לכן הייתי רוצה לדעת 1. על סמך ממצאים אלה- האם ניתן לסווג אותו לאחת מהקבוצות? 2.היכן הוא יכול לעבור איבחון מקיף שיסווג אותו באופן מדוייק?

אורית שלום דקויות האבחון שאת מתארת מצביעות על כך שיש לערוך אבחון מסודר על ידי איש מקצוע מתאים ולהגיע למסקנה לגבי האבחנה ולגבי הטיפול. בגלל שהבעיה נשמעת כמשהו שנוגע במספר תחומים יתכן שאת האבחון כדי לעשות במרפאה בה יש אנשי מקצוע מדיסיפלינות שונות. למשל, בבי"ח לילדים שניידר בפ"ת עורכים בדיקות שכאלה כולל אבחונים לבעיות קשב. מה שאני לא לגמרי מבין מהודעתך זה שאת כותבת שיש בתמונה אנשי מקצוע רבים. אם אכן הילד כבר אובחן על ידם אני חושב שעליך להתייעץ עם הגורמים המאבחנים ולקבל מהם את התשובה לשאלותיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד''ר אורן קודם כל תרשה לי לוהדות לך על השירות הנפלא והמסור שלך לכל אחד ואחד פה בסבלנות ובצורה מקצועית יוצאת מן הכלל....אז אלפי תודות ובכן יש לי חברה בת 18 שאבא שלה מאד חולה ופעם יצא לה לומר לי שלא נשאר לו יותר משנים ספורות לחיות...יצא לי להבין מזה שיש לה לחץ תמידי עמוק אולי אפילו פחד,אולי?סביר להניח שכן..אז השאלה שלי איך עלי בתור החבר שלה להתנהג?לדבר איתה על זה? אם כן מה לומר לה?איך לדון בזה?או שפשוט להשאיר את העניין איך שהוא....? ושאלה באופן כללי שייך להכין בן אדם לפני שקרוב עומד ללכת מהעולם? תודה רבה נפתלי נ.ב חשבתי על רעיון די נחמד שתעשה ספר מכל השאלות הרלוונטיות פה אתה יודע עם אינדקס נחמד.....חבל על כל החומר שהולך לארכיון מבלי שאף אחד יתאמץ לחפש שם.....מי יודע אולי חשבת על זה כבר:))))) כל טוב

נפתלי שלום פשוט תהיה שם עבורה. אין משהו ספציפי שאתה יכול לעשות. תאמר לך שאתה רוצה לעזור במה שאפשר. אי אפשר להתכונן או להשלים עם המוות באופן מלא ולכן גם הלחץ והחרדה גדולים בתקופה שכזו. עם זאת, מאחר ולא מדובר על משהו מיידי אלא תחזית של שנים קדימה הרי שאי הוודאות היא הדבר המרכזי שמאפיין את המצב. צריך לנסות ולהשלים עם העובדה שקיימת אי וודאות לגבי מצב הבריאות ולהבטיח שהשנים שנותרו יהיו באיכות הטובה ביותר שאפשר הן ברמה האישית והן ברמה של היחסים הבינאישיים. לגבי האתר, תודה על הדברים, חשבתי לא פעם לאגד את הדברים לספר, אולי עוד אעשה זאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אבקש את חוות דעתכם על נכונות הכתבה הבאה: http://www.police.gov.il/pdf/04/0403/040301/Marot197/Sam%20HaOnes.pdf אובייקטיביות היא המילה..

הי, הקישור לא עובד.

שלום אני כבר לא יודעת מה לעשות ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר חושבת שאין טעם לחיים אני מתקרבת לגיל 30 מעולם אך מעולם לא היה לי חבר של ממש אני לא ממש יודעת מה זה להיות עם גבר עד הסוף אני סובלת מבעיית עור מאוד לא נעימה - לא למראה ולא למגע - מרתיע למדי אני יוצאת עם בחורים לפגישות, הכל נפלא וכיף לנו ביחד אך כאשר מגיע זמן המגע כעבור כמה פגישות - הוא נוגע, מרגיש שואל ............................ וזהו זה נגמר - הוא נרתע ולא מעוניין להמשיך - זה מפחיד אותם , מבהיל אותם , מרתיע אותם נואשתי - אני בוכה ובא לי לצעוק "עד מתי !!!!!!!!!! " למה זה מגיע לי ????????? הזמן לא הולך לטובתי והחיים עוברים לנגד עיני בסבל מתמשך הנראה בלתי נגמר אני כל כך רוצה לאהוב יש לי כל כך הרבה לתת אבל אף אחד לא נותן לי את ההזדמנות החיים לא פיירים

מתוקה בוקר טוב לך, נתחיל מבעית העור שמציקה לך - נסי לפתור אותה בכל דרך אפשרית בין אם זה רופא או פסיכולוג או רפואה אלטרנטיבית. עצם זה שאת מקשרת את זה לאי הצלחת קשרים גורם לזה להיות הבעיה העיקרית שלך. אל תוותרי ואל תדאגי בקשר לגילך, דאגי לטפל בעצמך ולחיות חים מלאים ושמחים! כתבי את שם בעיית העור, אולי נוכל לחפש יחד באינטרנט עבור פתרונות, לאחר תשובת הד"ר היקר שלנו כאן כמובן. יום טוב חמודה!!

תודה על הרצון לעזור זוהי מחלה גנטית אשר כל דבר אפשרי נוסה מן הסתם ניסיתי כל דבר אפשרי בארץ ובחו"ל אך לצערם של הרופאים לא ניתן לעשות דבר - אלא להמשיך לחיות עם זה כמו שזה לא ניתן לעשות דבר

שלום את מתמודדת עם בעיה רפואית שבעקבותיה נוצרת בעיה בין אישית ופסיכולוגית. ההתעלמות מכך רק תחמיר את המצב ותגרום לך להיות מיואשת יותר. אני מציע לך לפנות לפסיכולוג שמתמחה בטיפול בתחום הרפואי או השיקומי כיוון שסוג הבעיה הזה מוכר מאוד מאנשים שיש להם מחלה או נכות וצריכים להתמודד איתה באופן כרוני. אני בהחלט יכול להבין את התסכול הרב. יתכן שאסטרטגיות ההתקרבות לבני זוג פוטנציאליים צריכה להיות מעט שונה בגלל הבעיה והניסיון שיש לך עם הרתיעה שמגיעה. בכל מקרה, כדי לגבש את זה, לעבד את זה ואולי גם להשלים עם חלק מהקשיים את צריכה אולי עזרה מקצועית. בבתי החולים השונים יש פסיכולוגים שזו התמחותם, למשל במרפאה הפסיכיאטרית של בי"ח איכילוב ישנם מספר פסיכולוגים שכאלה, בוודאי יש גם בבתי חולים אחרים ובמסגרות קופות החולים. אני מציע שתנסי להיעזר ואל תתיאשי. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם! בני בן 8.7 לומד בכתה ג' מתנהג בזמן האחרון בצורה חריגה מאוד, ולטענתו בגלל שאחיו התגייס לפני כשבועיים הוא מתנהג כך,כי הוא כועס על כל העולם וכך זה יימשך במשך שלש שנים עד שאחיו השתחרר מהצבא, התנהגותו החריגה מתבטאת בחוסר הקשבה בביה"ס ובבית,אבל הגרוע מכל זה בבית הספר הוא לא מקשיב למורים ואינו עובד בכתה,וזאת למרות שציוניו טובים מאוד, יוצא מהכיתה כשבא לו, והשבוע הוא לא נכנס לכתה כל היום הוא החליט זאת על דעת עצמו, והחמור הוא שהמורה הרשתה לו לא להכנס לכתה במשך כל היום ולא כפתה זאת עליו, הוא אינו מקשיב למורים ועושה ככל העולה על רוחו בביה"ס, הילד הוא השלישי בבית יש לו אח אחד בן 18.5 שהתגייס לפני שבועיים,ואח אחד בן 15.5 ואח"כ הוא . הוא אינו פוחד מכלום ושום איום לא מרתיע אותו, עשינו איתו מידי פעם הסכמים שבמידה והוא יעמוד בהם בביה"ס הוא יקבל חבילת קלפים במקרה זה מכיוון שהוא מאוד רצה- הוא מבטיח לעמוד בהסכם אבל זה עובד בדיוק יום אחד, אני ואביו לא יודעים מה לעשות איתו,בביה"ס כועסים עליו המורים כי אינו מקשיב, והוא כל פעם טוען שהוא לא סובל את בית הספר והמורים, אבל חברים יש לו בשפע, מה עושים?דחוף!! בבקשה.

ויקי שלום אני מציע שתפנו לקבלת ייעוץ הורים אצל פסיכולוג ילדים. נוצרה כאן בעיה רצינית שעלולה רק ללכת ולהחמיר יותר. יש כאן שאלות רציניות של גבולות שצריך להציב לילד, כמו גם להבין לעומק את מקור הבעיה ומדוע הוא מתנהג כך. אם בכיתה ג' תגובותיו כאלה ללא טיפול מתאים הוא עלול לפתח קשיים בהסתגלויות למסגרות מסוגים שונים בעתיד, מה שיקשה מאוד על התפתחותו. יש אפשרות לקבל ייעוץ ראשוני מפסיכולוג השירות החינוכי. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר מיספר חודשים אני סובלת ממשבר בעיקבות פרידה מחבר אהוב(שלא מיוזמתי),ובכלל בגלל שהיו הרבה דברים שלא הצלחתי בהם כמצופה,אין לי חשק לשום דבר,והכל ניראה לי משמים וחסר טעם,זה כבר נימשך יותר מדי זמן,ואני לא יודעת איך לצאת מזה יש לי החשד שמדובר בדיכאון, אל מי עלי לפנות על מנת לקבל עזרה?

מ. שלום הסימפטומים שאת מתארת נשמעים דיכאוניים אבל יש לעשות אבחון מקצועי מסודר. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון בו גם יש שאלונים לאבחון עצמי. בכל מקרה אני מציע לפנות לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר לאבחון וטיפול. גם אם לא מדובר בדיכאון קליני כדאי לטפל במצב מאחר והוא פוגע באיכות חייך באופן משמעותי. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

תודה על התשובה המהירה, אני אכן מעוניינת לפנות לפסיכולוג קליני/פסיכיאטר,כיצד עלי לעשות זאת,האם עלי לפנות לרופא המישפחה? ובמיקרה שלי(שעדיין לא מאובחן)אל מי עלי לפנות קודם משניהם?

שלום, רציתי לדעת איך ניתן לדעת האם מטפל הוא אכן מטפל מוסמך והיכן אני יכולה לבדוק האם הוא רשום? תודה.

http://www.health.gov.il/units/plogic/pname.htm

י שלום הקישור בהודעה של עדי אכן רלוונטי לפסיכולוגים. לגבי מקצועות אחרים יש אפשרות לברר במשרד הבריאות. הכי פשוט זה לבקש מהמטפל עצמו להציג את התעודה למרות שלפעמים אנשים נרתעים מכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם מישהוא יכול להגיד לי כמה עולה שעת טיפול ?

מחיר ממוצע כ 300 ש"ח. אפשר יותר זול דרך קופת חולים או תחנה לבריאות הנפש.

אבי, זה תלוי ב: א. אזור מגורים. ב. איפה אתה בוחר להתחיל טיפול (פרטי, ציבורי או קופ"ח). ג. אצל איזה איש מקצוע. אם תהיה ספציפי יותר, אולי אוכל לתת לך תשובה ספציפית יותר.

אבי שלום התעריף הציבורי לפי משרד הבריאות הוא 180 ש"ח לפגישה. על זה יכול להיות סבסוד ע"י קופות החולים ולעיתים התעריף יכול להיות חינם. זאת לפחות לתקופה מוגבלת. תעריף פרטי שונה מאוד בין אנשי מקצוע שונים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים. כמו כן יש פער די גדול בין אזור תל אביב לפריפריה ובהתאם לרמת הניסיון והביקוש של המטפל. עלות טיפול פסיכולוגי פרטי באזור ת"א נעה בין 250 ל 450 ש"ח פחות או יותר והממוצע באמצע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בעייתי היא כזאת אני בן 26 ויש לי בעייה של לחצים וחרדות אני נלחץ מכל דבר קטן אני נמצא במצב של חרדה אבל לא יודע ממה .זה מתבטא במחשבות שחוזרות על עצמם .בהזעה דופק מהיר תחושת רצון לברוח.וכל זה מביא כמובן ליאוש ולירדיה בבטחון העצמי אני סובל מתופעה זו כבר מיספר שנים אבל לאחרונה קרו דברים שהעצימו את תחושות הלחץ והחרדה .שאלתי היא כזאת האם יש לך מושג מדבריי ממה בדיוק אני סובל .וכמו כן איזה שיטת טיפול הכי תתאים לי לבעייה מסוג זה בתודה מרשא

בובי שלום, נראה שאתה סובל מסוג מסויים של הפרעת חרדה. כדאי להתחיל בפנייה לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר לשם אבחון מדוייק של הבעייה והמלצה על טיפול. הטיפול השכיח והמומלץ בהפרעות חרדה משלב טיפול פסיכולוגי ( טיפול בשיטה קוגנטיבית התנהגותית נמצא כיעיל ביותר) ותרופתי. בהצלחה ותרגיש טוב !

בובי שלום הדברים הם כלליים למדי. ברור מאוד מדבריך שאתה סובל ושאיכות חייך נפגעת. לכן נשמע לי שכדאי בכל מקרה שתפנה לייעוץ פסיכולוגי כדי לטפל בבעיה. אני מצרף קישור למאמר על חרדה, בדוק האם הסימפטומים מתאימים למה שקורה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

שלום אני נשואה כבר 23 שנים , ובמשך השנים האלו עברתי עליות וירידות , בעיקר ירידות ילדי כבר גדולים אבל הם לא נותנים לי לעזוב את הבית, הם אומרים שאבא יעזוב בעלי לא מוכן ללכת ליעוץ ולא מוכן לעזוב את הבית, הוא אומר שאם לא טוב לי אז שאני אלך אני לא הולכת בגלל הילדים מה עושים תודה

את יכולה ללכת ליעוץ לבד בשלב ראשון. שם אחרי שיבינו את הבעיות ינסו להציע לך דרכים לשכנע את בעלך להצטרף. עד כמה שידוע לי גם בנעמת וויצו יש אפשרות לקבל יעוץ.

אביגיל, ההחלטה צריכה להיות שלך!!!!!!!!!!!!! עדי

אביגיל שלום מהתאור לך נשמע שכל הבעיה היא טכנית אבל כנראה שזו אשליה. זה הרבה יותר קל לשייך את ההתלבטות לבעיות טכניות כיוון שזה חוסך את ההתמודדות הנפשית עם הפרידה ומה שכרוך בה. אם את רוצה לבדוק ברצינות את אפשרות הפרידה כדאי שתפני ליועץ מקצועי בתחום הפסיכולוגיה והנישואין ותבדקי מה טוב בשבילך ומה את רוצה באמת לעשות. לאחר מכן תוכלי לחשוב על הפתרונות הטכניים שמתאימים לך כדי להגשים את משאלותיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום רב, אמי מתלוננת רוב הזמן על כאבים במקומות שונים בגוף לאחר סדרה ארוכה של בדיקות חוזרות לכולן היו תוצאות שליליות. מזה כ- 5 שנים אמי נמצאת בלחץ סביבתי, מתמודדת עם בעל נכה לאחר ארוע מוחי וכמו כן מתמודדת עם המטפלת הצמודה אליו. לאחרונה הדרדר מצבה, היא בוכה לעיתים קרובות, נאנחת לעיתים קרובות, נדמה לה שכל הסביבה עויינת אותה גם כלפי ילדיה, אינה מגלה שביעות רצון לא מעצמה ולא מהסובבים אותה. אודה לך מאוד אם תאמר לנו למי עלינו לפנות על- מנת לעזור לה ולנו בברכה הבת

הייתי מציע לך לפנות לרופא המשפחה המטפל באימך בקופת חולים. להסביר את מצוקתה ולבקש ייעוץ. לפי תאורך אימך נמצאת בלחץ נפשי קשה שיתכן ומערער את מצבה הנפשי. אם אכן זה כך, יש לשקול פניה לפסיכיאטר.

שלום לפי כותרת ההודעה אני מבין שהוריך קשישים. אני מציע להיעזר במוקדים של ארגון אש"ל שעוסק בטיפול בקשישים בצורות שונות. לארגון יש מספר מוקדי מידע טלפוניים המופעלים ע"י עובדים סוציאליים ומתנדבים. הם יוכלו לשמוע יותר לעומק את הבעיה ולהדריך אותך לאן הכי מתאים לפנות לקבלת עזרה. אתר אש"ל באינטרנט הוא: http://www.eshelinfo.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם חברים וחברות, אחיי לצרות! מה שלומכם? איך עבר עליכם סוף השבוע? אני אישית עברתי שבוע מאוד קשה שבוע שעבר, בכיתי ללא הפסקה ולפעמים גם בלי סיבה נראית לעין. בקיצור, ביקשתי מהמנהל של הבית ספר המחורבן שבו אני לומדת (כיתה יב') שייתן לי ליסוע לשבת ולאחר מסע שיכנועים ארוך ומתיש הוא הסכים לי ליסוע לשבת. ביליתי עם חבר שלי, אהוב ליבי ונפשי. עכשיו אני סחוטה מעייפות אבל מצב הרוח שלי הולך ומשתפר בהדרגה. הרוב בזכותכם... התגעגעתי אליכם מאוד ורציתי לכתוב לכם בשבת אבל אני וחבר שלי היינו "קצת" עסוקים בדברים שעדיף לא לפרט כאן... אז לי היה נחמד בסוף השבוע, ומה איתכם? נהניתם? ביליתם? טיילתם? עשיתם אהבה עם אהוביכם? אני מקווה שהיה לכם טוב ונחמד. אשמח לשמוע ממכם בזמן הקרוב! שיהיה לכולנו שבוע טוב ושמח! אוהבת אתכם מלא מלא- חביבה. נ.ב. למה נדמה לי שאני הכי קטנה פה? יש כאן אנשים בסביבות גיל 18 או פחות?

חביבה היקרה ( והצעירה...), טוב לשמוע ממך, ודווקא דברים חיוביים... אני מקווה שתמשיכי בדרך זו, תראי את הדברים היפים שיש מסביבך ( אהבה, תמיכה ועוד...) ותדעי לגייס כוחות גם ברגעים פחות טובים. אני בטוחה, שכמו שהוצאת את עצמך מהמשבר הנוכחי, תדעי לעשות זאת, באם יהיה צורך ( מקווה שלא...) - גם בעתיד. נ.ב. מה עם הטיפול החדש ? שולחת לך חום ואהבה ! יעלה.

מה שלומך? הכל בסיידר? אצלי הכל סביר, מעולה בהשוואה לשבוע שעבר... בסוף לא הלכתי לטיפול ביום חמישי אבל אני הולכת ביום חמישי הזה. אני מקווה שחבר שלי יוכל לבוא איתי לשם כדי לעודד אותי. אני וחבר שלי נבלה שבוע שלם ביחד! בשבת ימלאו לי 18 שנה לפי התאריך העברי ואנחנו נחגוג את זה השבת. שבוע הבא ניסע כל המשפחה שלו ואני לעפולה או לכפר סבא. אני שונאת את אבא שלי, הוא גורם לי לעצבים ובגללו הייתי חותכת את עצמי אז אני מעדיפה להימנע ממפגש איתו... טוב, אני אלך לי כדי שאספיק להתקלח ולהכין את המיטה שלי לשינה כך שאוכל להיכנס למיטה להתכרבל בשמיכות ישר אחרי שאסיים לראות את הסרט "ריקוד צמוד". את אוהבת סרטים? אני חולת סרטים! אני מסוגלת לשבת ימים שלמים מול הטלוויזיה. יש כמה סרטים שאני הכי אוהבת: סיפור אהבה בלתי נשכח, נערה בהפרעה, אמא חורגת, פאטצ' אדאמס, ועוד מלא סרטים... ראית את הסרטים האלה? או את חלקם? את בכלל אוהבת סרטים? טוב, אני חייבת לזוז אז נדבר כבר מחר. אם תראי את ההודעה הזו הלילה אז שיהיה לך לילה טוב מלא בחלומות מתוקים, ואם את רואה את ההודעה הזו מחר בבוקר אז שיהיה לך בוקר טוב ויום מצויין ושמח! אוהבת מלא- חביבה.

היי חביבה שמחה שמצב רוחך משתפר ומקווה שיהיו לך עוד הרבה מצבי רוח טובים. החזיקי מעמד. היית אמורה לפגוש את המטפלת החדשה שלך,לא? אם כן, אז איך היה? ואם לא, אז עדיין בהצלחה. אין לי זמן לכתוב כאן היום, עמוסה בלימודים אז אולי בהמשך השבוע. כל טוב נטלי

אהלן נטלי! לא, עדיין לא פגשתי את המטפלת החדשה שלי. אני אפגוש אותה ביום חמישי הזה. מה את לומדת? בת כמה את? -יכול להיות ששאלתי אותך כבר בת כמה את אבל אני לא זוכרת.... sorry! אני סולחת לך על כך שאינך יכולה לכתוב הרבה בגלל עומס בלימודים! נגע מאוד לליבי שבכלל חשבת לכתוב לי כמה מילים למרות שאין לך זמן! אז שיהיה לך המון בהצלחה בלימודים ושיהיה לך לילה טוב ושבוע מצויין! אוהבת, חביבוש.

חביבה שלום חביב לשמוע על סוף השבוע שהיה לך. מאחר ונראה שהמפגש החברתי באינטרנט ממלא אותך ותומך בך כדאי אולי שתתחברי לאחת מהקהילות או הפורומים שבהם יש שיחות ודיאלוג שוטפים בין החברים. כל טוב ד"ר אורן קפלן

לילה טוב לד"ר קפלן, עקב השאלה של השואלת הקומת הייתי רוצה לשאול אותך גם כן על יחסי מטפל מטופל. איך מטפל, וביחוד פסיכולוג, כביכול "מגן" על עצמו מפני פיתוח רגשות כלפי מטפליו? הכוונה היא לרגשות חזקים יותר מאשר אמפטיה ורצון לעזור לו, אני מדברת על התאהבות, ועל משיכה מינית לדוגמא? אם הוא לא מצליח, והוא מרגיש כך, אך כמובן לא מבטא את רגשותיו למטופל, האם זה יכול להזיק לטיפול? עקב מערכת היחסים המוזרה של מטפל מטופל, איך יכול גם המטופל שלא להתאהב במטפל שלו? אפילו שידוע לו שמדובר בהתאהבות שווא כביכול, משום מערכת היחסים המיוחדת, עדין איך ניתן לשלוט בכך? אודה לך מאוד אם תענה.

שלום נתחיל אולי בכך שפסיכולוג לא צריך להגן על עצמו בפני רגשות. רצוי בהחלט שהוא ירגיש כלפי המטופלים שלו אחרת הקשר הטיפולי יהפוך למשהו עקר ויבש. חלק משמעותי מהיכולת לעשות שינוי בחדר הטיפולים נובע מכך שהקשר שנוצר שם הוא אמיתי, למרות שנוצר בצורה מלאכותית. עם זאת הקווים צריכים להיות מאוד ברורים ואכן מטפלים לא אמורים להתאהב במובן המיני והזוגי במטופלים שלהם. פסיכולוגים עוברים טיפול פסיכולוגי בעצמם כדי לאתר את הנקודות הרגישות שלהם, הם ממשיכים לקחת הדרכה במשך שנים בתוך העבודה המקצועית וכל זאת בין היתר כדי שהעולם הרגשי שלהם ישרת את הטיפול ולא יהפוך את הטיפול למשהו שמשרת אותם בצורה שפוגעת במטופל. ואין לי כל ספק שקשר התאהבות ו/או מין בין המטפל למטופל עלול לפגוע בצורה קשה במטופל ומנוגד באופן ברור לחוקי האתיקה ובמקרים הקיצוניים גם לחוקי המדינה. איך שולטים בזה? זה בדיוק מה שעושה איש מקצוע טוב לאיש מקצוע טוב. הוא מודע גם לרגשותיו ולנקודות הרגישות שלו ויודע בזמן המתאים לשים את הגבולות. כמו שברור שהורה לא מנצל את ילדיו מבחינה מינית כך גם פסיכולוג לא מנצל את קשריו למימוש פנטזיות אישיות. מבחינתי כמו שלגבי קשר הורה-ילד הנושא ברור וסגור, כך הוא גם לגבי הקשר הטיפולי. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על התשובה הכנה והיפה. עם זאת, על חלקה השני של השאלה לא קיבלתי תשובה. מה עושה המטופל? איך הוא הופך את העניין לברור כמו שהמטפל עושה? הוא הרי נמצא במצב רגיש גם כך, איך הוא עוצר עצמו מלפתח רגשות טבעיים (במיוחד במצב כזה) של משיכה והתאהבות? או רצון להפוך את הקשר לאחר? תודה רבה לך, תשובתך ממש ריגשה אותי.

שלום, אני לא יודעת אם אני נמצאת בפורום המתאים אבל אני מקווה שבכל זאת תוכלו לעזור לי יש לי שאלה: יש לי ילדה בת שנתיים ותשעה חודשים והייתי רוצה לדעת אם היא לא קטנה מידי בשביל שאני יקח אותה לפסיכולוג הודה מאוד על תגובתכם. יעל

שלום לך, בכדי לקבל תשובה ברורה, אולי תרצי לפרט מה בדיוק הבעיה ואז אולי תוכלי להיענות בצורה נכונה יותר.

שלום יעל, לדעתי באמת כדאי לפרט את הבעיה ואז אפשר ביתר קלות לעזור. עדי

יעל שלום קראתי את הודעתך בהמשך והבעיה שאת מעלה. בגיל הזה לא מקובל להפנות את הילדה לטיפול פסיכולוגי אלא ההורים מקבלים ייעוץ והדרכה שבעזרתם הם עצמם מטפלים בילדה. אפשר לכן לפנות לפסיכולוג ילדים ולקבל ייעוץ הורים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני התחלתי טיפול פסיכותרפי עם עובדת סוציאלית בבית חולים, אני חש שהיא סוטה מהנושא שאני רוצה שהיא תסייע לי, היא משוחחת איתי על דברים אחרים למרות שאמרתי לה שאין זה חשוב לי. ובכלל אני חש שהיא אינה מבינה אותי, ואני חש שאני מדבר עם אדם מהרחוב ולא עם בעל מקצוע. האם נכון הדבר שברפואה הציבורית הטיפול פחות יעיל? האם עלי לשקול לעבור לטיפול פרטי ושם אולי אקבל טיפול יותר טוב? או שעלי לפנות למישהו אחר במחלקה.

אמיר שלום אתה צריך לדבר איתה שוב ואם זה לא עוזר לומר לה שאתה מבקש לעבור למטפל אחר במרפאה. יתכן שאתם לא מתאימים אחד לשני, זה לא תמיד מעיד על בעיה שלך או שלה (אם כי יש בוודאי מקרים של בעיות). הטיפול הציבורי לא אמור להיות פחות טוב ורוב המטפלים בציבורי עובדים גם באופן פרטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם, לדעתכם, מבחינה אתית וקלינית, יש אפשרות/קושי/פסול בקשר ידידותי בין מטפל למטופל לשעבר? האם יש צורך ב"תקופת צינון"? (למרות שלא מדובר בקשר עם אוריינטציה זוגית/ מינית) - באילו פרמטרים מדובר? נניח שעברה שנה מתום הטיפול בה לא היה כמעט כל קשר האם יש תשובה גורפת או כל מקרה לגופו? מה מקובל? בספרי "סיפורי טיפולים" כגון ספריו של יאלום וספרו של יורם יובל נרמז על קשר שלהם עם מטפליהם - האם יש הבדל כשמדובר בשני אנשי מקצוע? האם קשר ידידותי לאחר סיום הטיפול עלול לפגוע בהישגי הטיפול? האם הפרידה הטוטאלית היא מרכיב אינהרנטי? האם קשר ידידות אמיתי אפשרי בכלל בשים לב לחוסר השוויון הטבוע בקשר הטיפולי? לשרידי העברה? האם אין מדובר בעידוד תלות? ואם כן, אם מישהו התנסה - כיצד "נחשף" המטפל? אודה לתגובות הן מקרב אנשי מקצוע ומתמחים והן מקרב קוראים ומטופלים.

היי לא מומלץ ולא מקובל עד כמה שידוע לי להמשיך קשר טיפולי לקשר ידידותי. סוג הקשר משתנה ויכולה להיות לו השפעה על הישגי הטיפול.

צהרים טובים לך, אני כמובן מחכה לקרוא מה שד"ר קפלן יגיד אך ביקשת גם את דעתינו אז ככה: אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי לא פעם ראשונה. זו מערכת היחסים הכי מוזרה שאני מכירה. המטפל יודע עליי יותר דברים מכל נפש חיה אחרת כולל בעלי, יודע לא רק ממה שאני מספרת, אלא גם מבין השורות, מה שאני מקרינה, רגשותיי וכו'. אני לא יודעת עליו כלום כמובן, אפילו לא פרטים לא משמעותיים וקטנים כמו גילו, משפחתו וכו'. בכל זאת, יש משהו בקשר של נותן ומקבל, בה המטפל הוא הנותן. (אפילו שכביכול זה אמור להיות זהה עקב התשלום וכו'), שיוצר תלות מסוימת ואפילו הרגשת בושה של המטופל, ואולי מהרצון להשתוות יש רצון לפתח קשר כלשהו. מבחינת ההרגשה מובן שהייתי רוצה גם אני לשמור על קשר עם חלק ממטפלי העבר, אבל שוב, ההנאה שיש לי מהם זה בעצם מה הם נתנו לי להרגיש, העובדה שהם גרמו לי להיפתח, להשתנות ולשנות את חיי למקום הטוב ביותר. מה שאני מתגעגת זו התחושה הזו. אין לי שום ידע על האופי האמיתי שלהם והרצון הזה לקשר הוא לדעתי לא אמיתי או אוביקטיבי, אם הייתי פוגשת את אותו אדם כחבר לספסל הלימודים לדוגמא, אולי לא הייתי אפילו אומרת לו שלום. מצד המטופל, בגלל שהמטפל עוזר לו, הוא מגדיל אותו בעיניו, רואה אותו בעינים ורודות ומדמיין דברים שאולי שממש לא נכונים. מצד המטפל, זה לא מקצועי אבל שוב, אני לא יודעת איך מטפל "מגן" על עצמו מפני פיתוח רגשות כלפי מטופליו או מטופלותיו. לסיכום העניין, בסופו של דבר באמת כל עניין לגופו אבל משני הכיוונים לדעתי עדיף להימנע מהעניין, אלא אם כן זה הדדי ובלתי ניתן לשליטה... מקווה שתקבלי תשובות רבות ומספקות.

שלום לך ותודה על דעתך, נכון שהמטופל משליך על המטפל תכונות ומשאלות ורואה אותו, כדברייך, "בעיניים ורודות" (או שמא משקפיים?), יחד עם זאת, בטיפול ארוך גם המטפל נחשף, גם אם לא בפרטי קורות חייו, אז בסגנונו, במחשבותיו, בהבעותיו - בסה"כ יושבים שניים, מדברים בכנות וקשה להסתתר מאחורי מסכות לאורך זמן - גם למטפל, מעניין אותי מדוע את סבורה שזה לא אתי מצד המטפל אם הטיפול הסתיים וחלף זמן מאז ואין מדובר בניצול (ודאי לא קשר מיני) אלא בקשר בהסכמה. מכל מקום תודה על דעתך ואשמח לשמוע עוד, אתי

אתי שלום מצד אחד יש לי נטייה מיידית לשים קו ברור וחד שאוסר על כל קשר המשכי בין מטפל למטופל מחוץ למסגרת הטיפולית. הבעיה כמובן מתחילה במקומות האפורים. למשל, מה קורה אם יש טיפול בין לדוגמא סטודנט לפסיכולוגיה לפסיכולוג, בינתיים עברו מספר שנים וכעת הם מוצאים את עצמם באותה מרפאה. מן הסתם הם הופכים לעמיתים למקצוע והקשר הזה יתקיים למרות הקשר הטיפולי שהיה קודם לכן. בקיצור, המציאות מזמינה לפעמים מצבים מיוחדים בהם נוצרים יוצאים מן הכלל. עם זאת באופן כללי הקשר הטיפולי הוא ייחודי ונושא בתוכו הרבה מאוד משאלות ועומקים רגשיים. המפגש מחוץ לכתלי חדר הטיפול עלול רק לסבך את הדברים ולגרום לנזק. גישה זו חוזרת גם בספרם של יאלום ויובל אותם הזכרת. אין ספק שפרידה היא קשה ולא רק מצידו של המטופל. ובכל זאת, השיקול המרכזי צריך להיות טובת המטופל ולדעתי טובתו היא ניתוק הקשר ואי הובלתו של המפגש הטיפולי למשהו אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב ד"ר, מדוע הפרידה לא קשה רק למטופל? הבאת דומא את המטפל והתלמיד, אך מה במצב של גבר ואישה? פסיכולוגית ומטופל או פסיכולוג ומטופלת צעירים, שעלולים להתאהב לדוגמא? האם גם זה מקום אפור? מה דעתך? תודה לך

מה הבעיה בזה ??? וגם אם זה קשר זוגי זה בסדר , די להגיד כל דבר העברה נגדית , ארוטית , אם יש משיכה ונחמד להם שייהנו , כל עוד כמובן לא מדובר בקטינים

האם יש זוגות שהכירו בחדרי טיפולים ? או שזה טאבו ? , אי אפשר לחשוב שמטפל נראה טוב וחכם בלי לקשר זאת להעברה ? , מניסיון אני חושבת שהמטפל נראה טוב וושנינו מתעסקים באותו התחום אז למה לא ?????

יש לי חברה בת 30 שנמצאת בקשר עם גבר מזה כ-3 חודשים והם כל פעם נפרדים וחוזרים. כל פעם שהיא נפרדת ממנו אני מרגישה צורך לעודד אותה שיהיה בסדר אבל זה לא עוזר כי יש לי תחושה שהיא לא רוצה שאני אגיד לה כלום היות ואני רואה שהיא מתעצבנת שאני אומרת לה משהו. אני חייבת לציין שהיא לא מתאימה לו והוא לא מתאים לה הן מבחינה מנטלית והן מהבחינה שהם עולמות שונים. מה לעשות כל פעם שהם נפרדים האם לשתוק ולתת לה להתמודד לבד או מה להגיד לה כי יש לי תחושה שכל מה שאני אומרת לה זה לא בסדר. רוב הסיבות שהם נפרדים כי הם לא יודעים לתקשר והם כל הזמן מעליבים אחד את השני ואני חייבת לציין שהיא מתחילה בזה.

אני מציעה שתשאלי אותה איך היא רוצה שאת תתנהגי כשהיא פונה אלייך. אולי היא באמת לא רוצה עידוד או רוצה משהו אחר.

לי זה נשמע שכל מה שתאמרי זה כמו הוספת דלק למדורה. הרי לא תשני אותם ואת יכולת התקשורת ביניהם. תני להם להסתדר בעצמם.

נועית שלום אולי כדאי לברר את זה עם חברתך בצורה ישירה. חלקי איתה את הרגשתך שבכל פעם שאת אומרת לה דברים היא מתרגזת. בררי האם ומדוע היא כועסת וכיצד היתה רוצה שתגיבי. אין טעם לנחש כשאפשר באמת לדבר על זה איתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם מישהו יודע בבקשה מספר פרטים על לימודי תואר ראשון לפסיכולוגיה? איזה גיל כבר לא צריך בגרויות? כמה שעות שבועיות בערך לומדים? כמה עולה העניין? איפה לומדים? איפה נחשב הכי טוב? תודה

בדרך פתח תקווה 76 בתל אביב יש ספריה מקצועית שבא ניתן למצוא חומר על כל מוסדות הלימוד בארץ, תנאי קבלה,ומהו החומר הנלמד. ע"מ להגיע לכתובת המדויקת אפשר להקשר למכון הדס בתל אביב ולשאול אותם את הכתובת המדויקת של הספריה.

אם אני לא טועה בגיל 30 לא צריך בגרות

שלום אני מציע שפשוט תתקשר למזכירויות החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטאות השונות ותוכל לקבל פרטים אמינים וישירים. לעיתים המידע ניתן ע"י לשכות הרישום לאוניברסיטה ולא ע"י החוג עצמו. בחלק מידיעוני הרישום מופיעים גם הנתונים הנדרשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודע אם זה רק אצלי אבל פתאום קרו 2 דברים בבת אחת: יש פרסומות רבות קופצות ומציקות באתר כבר שלושה ימים והדוקטור הנפלא שלנו עונה תשובות קצרות כבר שלושה ימים אני מקווה שזה לא מעצבן אותך ושאתה יודע שאנחנו שמים לב לתשובות שלך ונהנים מהם וזה עוזר לנו הרבה יותר ממה שהפרסומות מציקות לנו. שיהיה שבוע מלא נפלאות לך ולשאר משתתפי הפורום.

שלום את הפרסומות לא ראיתי ואם התשובות קצרות כנראה זה מה שהיה לי לומר באותו זמן, אני משתדל לענות בהתאם לנושא ולעיתים תשובה קצרה טובה ומתאימה יותר מתשובה ארוכה. כל טוב ד"ר אורן קפלן

יש לנו זוג חברים שהוא מאוד פדנט ומאוד אובססיבי לנקיון עד כדי כך שהוא מנקה את הצלחות עם מגבות נייר מהליכלוך לפני שהוא שוטף אותן, הוא לא מסכים שליכלוך יכנס לכיור. לי זה ניראה קצת מוגזם. כמו כן הם קנו בית חדש והוא לא מוכן לתת לאישתו לשים שום דבר בלי רשות שלו ואם זה לא ניראה לו אז היא לא תשים, היא כבר ניסתה לדבר איתו מס' פעמים ואף לקחת אותו ליעוץ זוגי אך הוא מסרב, היא חיה בתסכול שהיא גרה בבית ולא מרגישה שהוא שלה. הם האובססיביות לנקיון מעידה על בעיה פסיכולוגית כלשהיא אצלו? כיצד ניתן לשכנע אותו שהבית גם שלה ושיתן לה לשים דברים ולא כל דבר לפתוח דיון למה צריך אותו בבית?

אובססיביות מהסוג שתיארת היא הפרעה כפייתית המחייבת טיפול. כל עוד הבחור לא יטופל הוא ימשיך לסבול ולמרר לאשתו את החיים. כל שכנוע והסבר הגיוני לא ישנו את ההרגל הזה כי הוא לא בשליטתו. אשתו צריכה למצוא את הדרך להציע לו לפנות לטיפול פסיכולוגי וייתכן אף לקבל תרופות מרופא פסיכיאטר.

דנה שלום השאלה המרכזית היא האם הוא סובל מהמצב. במידה והוא מבין או מרגיש שיש כאן בעיה בהחלט אפשר לטפל בזה. מחשבות טורדניות והתנהגות כפייתית היא בעיה הקשורה למשפחת החרדה. עם זאת, לעיתים מדובר בנטייה אישיותית לקפדנות יתר ואז בד"כ אין רצון או מוטיבציה לשנות את המצב, זה נתפס כדבר טבעי ורצוי. הטיפול המתאים עשוי להיות פסיכותרפיה וטיפול תרופותי נוגד חרדה. כאמור, הסיכוי להצלחה תלוי אך ורק במוטיבציה והרצון של אותו אדם לקבל טיפול ולרצות בשינוי. הבעיה שאין כאן עניין של שכנוע. סביר להניח שנטייתו לסדר חזקה מכל דבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רציתי לשאול אתכם ואת ד"ר קפלן, האם זה אתי שאדם שסבל מדיכאון יכול לעבוד בתור מטפל של אנשים אחרים? בחודש פברואר השנה (בערך) אובחנתי בדיכאון. הדיכאון חלף אך עדיין יש לו השלכות ואני עדיין לא יציבה. אני בת 26.אני לומדת פסיכולוגיה וחינוך. אני עדיין לא סגורה במה אני רוצה לעסוק, אך אני כמעט בטוחה שזה צריך להיות קשור לעבודה עם אנשים - עזרה, תרומה לאנשים (ילדים/בני נוער/מבוגרים). לא פעם אני בדילמה עם עצמי אם כדאי לי להיות מטפלת של אנשים כשאני בעצמי עוברת (לפחות עכשיו) תקופות לא יציבות. עד כמה שאני מבינה, הטיפול מושפע גם מאישיותו של המטפל. לא פעם אני חוששת שאני אגרום נזק למישהו. אך יחד עם זאת, אני מרגישה שיש לי מה לתרום לאנשים דווקא בגלל מה שאני עוברת. אני מרגישה שאולי עוד אין לי מספיק נסיון חיים גם כדי לייעץ לאנשים אחרים, אך יחד עם זאת עברתי לא מעט דברים בחיי. מה דעתכם?

נטלי, אחוז ניכר מהמטפלים למיניהם הגיעו בעצמם לתחום מתוך איזשהו ניסיון אישי של משבר נפשי קצר או מתמשך. אני מאמינה, שדווקא אדם שחווה בעצמו את הצדדים הפחות אופטימיים של החיים יכול להיות מטפל מוצלח יותר. יש הרבה מטפלים, שעובדים ובכל זאת נמצאים בעצמם בטיפול. העניין הוא, שעד שלא תהיה כשירה לטפל באחרים (בתחום הנפשי לפחות), לא תקבלי את ההסמכה, וברגע שתקבלי אותה זה אומר שאת מסוגלת - עם ולמרות הקשיים שלך - לתרום לאחרים.

אינני יודעת לגבי דיכאון ומה בדיוק עברת אך אני חושבת שרוב המטפלים עברו חוויות עם עצמם ולרובם ישנם קשיים. זה דבר ידוע. זה מה שעושה אותם ליותר רגישים לקשיים של אחרים .

נטלי שלום כל מטפל עובר בעצמו תהליך של טיפול פסיכולוגי שמטרתו להביא למודעות רבה יותר לנקודות החולשה והנקודות הרגישות של עצמו. לכל אדם יש נקודות רגישות יותר, וכמובן שגם למטפלים. בתוך תהליך הטיפול אפשר לברר את מה שאת מתארת ולהבין בעזרת איש המקצוע לא רק את מקור הבעיה והדרך להתמודד איתה אלא גם מתי זה עלול להפריע לעבודה הטיפולית ומתי זה יכול אפילו לעזור שכן חווית משהו שיאפשר לך להבין את המטופלים מתוך נקודת מבט אמפתית ומנוסה. לא הייתי מציב כל גבול כעת, זה לא הזמן המתאים גם מבחינת השלב ההתפתחותי בו את נמצאת בלימודים. חשוב שאת תהליך הבירור עם עצמך תעשי גם בעזרת מדריכיך המקצועיים ובתוך מסגרת טיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום האם הטיפול שעובר הפסיכולוג בעצמו הוא בגדר חובה? האם גם עובדים סוציאליים נמצאים בטיפול במסגרת עבודתם? תודה

שלום לך אני הייתי באותה דילמה כמו שלך אני לומדת יעוץ חינוכי ורוצה לטפל באנשים, לפני כמה חודשים הייתי גם אני בדיכאון וחשבתי כמוך האם אני ראויה לטפל באנשים. לאחר שעברצי את המצב הקשה ,ברוך השם, במבט לאחור נראה לי שאולי דווקא בגלל זה יש לי יותר כלים לעזור למטופלים, אני מרגישה שאני הרבה יותר מבינה עכשיו אנשים שעברו ארועים קשים בחייהם וזה נותן לי כח. כמובן אבל שכל מקרה הוא אינדיבדואלי אבל אני מקווה שיהיה לך את הכוחות לעזור לאנשים ,ואולי אף יותר, לאחר מה שעברת

אני בן 53. אני מתקשה בקראה וכתיבה. בעיה זו מלווה אותי עוד מכיתה א'. אני קורא לאט מאד. למרות שאני מאד רוצה לקרוא, אני מוותר על קריאת ספרים.לדוגמא דף ממוצע אני קורא כ-5 דקות ואז אני נשבר ומפסיק לקרוא. בעייה זו מפריעה לי מאד עוד כאשר היתי בכיתה ב',ג'.תמיד קבלתי ציונים שליים בקראה וזה היה שובר אותי ומתסכל מאד. לעתים אני מרגיש שאני רוצה לבלוע את כל הספרים שרציתי לקרוא ואני יודע שזה כבר עבוד ובלתי אפשרי. האם באמת אין מה לעשות??? אני עובד היום ומצליח בכל תחום שאני ממונה. אני בטוח , שאם לא היתה לי בעייה זו היתי היום מצליח יותר בתחום לימודי הנדסה. אבקש תגובה מהירה. תודה מראש משה

משה שלום בהחלט יתכן שסבלת ועדיין סובל מסוג של לקות למידה. למרות שאתה כיום אדם מבוגר יש אפשרות לאבחן ולבדוק מה הבעיה המדויקת ורק לאחר מכן יהיה אפשר לבדוק האם אפשר לעשות משהו כדי לעזור לך לשפר את מהירות הקריאה. אני מציע שתיצור קשר עם מאבחן לקויות למידה, אפילו בניצ"ן עורכים כיום אבחונים למבוגרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום רב תודה לך על תשובתך מהירה והמספקת משה

היי יש פורום טוב של ליקויי למידה בYNET תחת "קהילות", "הורים". של מר וינקלר. תתייעץ איתו אבל אני בפירוש חושבת שלא מאוחר מדי לאבחן ובאמת אתה ככל הנראה סובל מלקות למידה אולי דיסלקציה . בהצלחה לך

שלום ד"ר רציתי לדעת מה ההבדל בין פסיכותרפיה ופסיכיאטריה ,האם זה אותו דבר?

פסיכותרפיה = טיפול בנפש. פסיכותרפיסטים הם כל אנשי המקצועות הטיפוליים, המוסמכים להעניק טיפול נפשי ( פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאלים קליניים ופסיכיאטרים ). פסיכיאטריה היא ענף ברפואה, העוסק בטיפול נפשי. הפסיכיאטר הינו רופא ( שהתמחה בפסיכיאטריה), ולפיכך מוסמך גם לרשום תרופות.

חפציבה, אני מצרפת לך קישור שעונה בדיוק על השאלה שלך: http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/who_is_psy.htm

חפציבה שלום התשובות שקיבלת ממצות מאוד ומסכמות את ההבדלים בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 25 והתחלתי טיפול בסרוקסאט בשבוע האחרון. אני לא רוצה להשמין בכלל האם זוהי תופעת לוואי שקיימת תמיד? - האם מדובר בהגברת התיאבון ומכאן ההשמנה?(כי אם כן אם זה אוכל להתמודד) - מה ה% באוכלוסיה שמשמינים מהתרופה? על איזה השמנה מדובר בק"ג (5,10,15) ואיפה אוכל לקרוא מידע יותר מפורט לגבי הנושא (אני ממש מפחדת להשמין - אך יחד עם זאת מעוניינת בשיפור במצבי הנפשי) האם פעילות גופנית יכולה למנוע את ההשמנה?

לילך שלום, כל כדור משפיע באופן שונה על כל אחד, כך שאי אפשר לצפות מראש האם ואילו תופעות לוואי יהיו לך. אכן יש אנשים שהסרוקסט מגביר להם את התאבון. אפשר להתמודד עם זה בדרך של אכילת דברים פחות משמינים ועיסוק בפעילות גופנית. בהצלחה !

לילך שלום פורום זה עוסק בפסיכותרפיה בלבד, בנושא תרופות אנא פני לפורומים הרפואיים השכנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מחפשת כדור... שיפסיק את התפקי החרדה/פניקה, האובססיות, ותחושת הביטול העצמי, וישנה את האישיות שלי לרגועה, אופטימית ובלי התקפי כעס. מתוך נסיונכם - מהו? לוסטרל, פרוזק , פלוסטון או שכולם אותו דבר? מובן שאתייעץ עם פסיכיאטר אל דאגה. בנוסף, האם הכדורים מסוג זה גורמים להשמנה, גם כאשר משתדלים להיות בדיאטה? יש למישהו נסיון? (לקחתי בעבר כדור אנפרניל ולא יכולתי לאכול יום שלם). המון תודה על התייחסות!

מילי, עדיין לא המציאו כדורי פלא... חבל, נכון? בכל מקרה, אני מכירה אנשים שטופלו בסרוקסט או בפריזמה, ושסבלו מאותם דברים שתיארת. הסרוקסט יכול לגרום להשמנה, ובקשר לפריזמה אני לא בטוחה - באמת כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר ושאול את השאלה גם בפורום פסיכיאטריה, כי משתתפים שם יותר אנשים עם "ניסיון תרופתי".

מילי שלום! ישנם כדורים רבים נוגדי חרדה . העניין הוא, שלא כל כדור פועל באותו אופן על כל אחד. הן מבחינת היעילות, והן מבחינת תופעות הלוואי ( שתאבון מוגבר יכול להיות אחת מהן...). לכן, אין ברירה אלא להתחיל עם מה שהפסיכיאטר ממליץ, לראות איך את מגיבה לאותו כדור, ובעצה אחת עם הפסיכיאטר - להחליט לגבי ההמשך. לפעמים לוקח זמן עד שמוצאים את התרופה היעילה ביותר עבורך. אז פשוט צריך להתעזר בסבלנות ! לגבי החלק השני של שאלתך - אל תצפי שהתרופות ישנו את אישיותך. על מנת לעבוד על חלקים בעיתיים או מטרידים באישיותך ( "טיפול שורש" ) - כדאי לפנות ליעוץ פסיכולוגי. בכל מקרה, ידוע כי שילוב בין טיפול תרופתי לטיפול פסיכולוגי הוא היעיל ביותר נגד חרדה והתקפי פאניקה ( בייחוד טיפול בשיטה התנהגותית קוגנטיבית ). בהצלחה ותרגישי טוב ! יעלה.

מילי שלום פורום זה עוסק בפסיכותרפיה בלבד. בנושא תרופות אנא פני לפורומים הרפואיים השכנים. בעיקרון אין תרופות או טיפולי פלא. שילוב בין טיפול תרופתי נוגד חרדה וטיפול פסיכולוגי מתאים עשוי לעזור לך להתמודד עם החרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב שלום רב הבן שלי התחיל ללמוד באונברסיטה במגמת כלכלה. הוא פרפקציונסט שאוהב לדעת תמיד את כל החומר ואם אינו יודע או מבין נושא מסוים "נאטם לו הראש" הוא נלחץ ורוצה לנטוש את הלימודים בשל כך. ברצוני לצין שלאורך הרבה שנים כל נושא שהוא אינו מרגיש ששולט ב100 אחוז גורם לו להרגשה זהה.לטענתו הלחץ ממרר לו את החיים וכאמור בשל כך הוא רוצה לעזוב את הלימודים. האם לדעתכם כדאי וצריך לשלוח אותו לטיפול כל שהוא ,ואם כן איזה מין טיפול. בתודה שימי

שימי שלום מה שאתה מתאר מזכיר סוג של חרדת בחינות. מדובר במצב לחץ שנובע מהרצון בהישג, אולם במצב בו המוטיבציה מגיע לשיא יש גם מתח נפשי קשה שעלול לגרום לנפילה ביכולת להתמודד. בהחלט אפשר לעזור לו באמצעות טיפול פסיכולוגי. ברוב האוניברסיטאות יש שירות פסיכולוגי לסטודנטים במחיר מוזל והם גם מתמחים לרוב בסוג כזה של בעיות. כדאי שיפנה למשרדי דיקן הסטודנטים ויברר את האפשרויות. כמובן שאפשר גם לפנות באופן פרטי או דרך קופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר בני בן 17.5 ניכשל בפעם החמישית בטסט והוא נישבר נפשית ומדוכא מאד.. בישעת הטסט הוא מאד מאד מיתרגש רגליו רועדות וכולו חיל ורעדה... נתתי לו טיפות ריסקיו שמיעת קלטות להרפיה וכ"ו אך ללא הועיל. נאלצתי ללכת לרופא מישפחה והוא נתן לו כדורים בשם אלפרליד 0.25 להרגעה אך לרוע המזל נאמר במירשם כי אסור לקחתם בישעת נהיגה.יש לציין כי מטסט לטסט ההיתרגשות שלו הולכת וגוברת והא נימצא במעגל חרדה אין סופי שאין ממינו מוצא... מה עושים????? תודה

שלום חרדת הטסט היא סוג של חרדת בחינות. יש אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי ממוקד ולעזור לו להתגבר על הבעיה. ראו את הקישור שלהלן: http://www.psychologia.co.il/short.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לחבריי הורום ולדוקטור רציתי לשאול שאלה חשובה לגביי הדיכאון שלי התחיל בזה שלא ידעתי מי אני אחריי שחיפשתי את עצמי במקומות הבנתי שאני חולה נפש אז הלכתי לאישפוז יום בגהה וכאילו מצאתי את האישיות שלי...חולה נפש אז אני מתנהג כמו חולה נפש כי אני לא מכיר משו אחר מה המחלה האמיתית שלי דוקטור? נ.ב אני ממש סובל בגלל זה אני יודה על תשובה טבה בתודה רבה אלי

אלי שלום השאלה שלך מאוד רחבה ודורשת היכרות של ממש איתך ועם אישיותך. אני מציע שתפנה בשאלה הזו אל הגורמים המטפלים בך, אין טעם לנסות ולברר את התשובה בצורה עקיפה. כך בחשבון אגב, שאבחון פסיכיאטרי אינו תורה מסיני וגם שם יכולים להיות טעויות. מה שחשוב הוא לא בדיוק מה הסעיף של האבחנה הפסיכיאטרית אלא כיצד עוזרים לך להרגיש טוב יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום רב. אני נער כבן 18 וכאשר הייתי בתיכון חליתי לפני אחד הטיולים ולא יצאתי לטיול בגלל היותי חולה. מאז כול טיול או משהו חושב בחיי אני פוחד להיות חולה ולהפסיד. ופעמים רבות אני ניהיה חולה דווקא באותו היום. כלומר אני מכניס לעצמי לראש שאני חולה! מה אני יכול לעשות? תודה אלירן.

כנראה שהתופעה ממנה אתה סובל היא חרדה חברתית. אתה חייב לשנות את ההתנייה הזו של אירוע חשוב = מחלה. תנסה לבדוק עם עצמך בכנות ולרדת לעומק הבעיה שגורמת לך להחליט להיות חולה ולהפסיד את האירוע. יכול להיות שאלה סימפוטמים של חרדה וחשש להתמודד עם האירוע המסוים החשוב שעומד לקרות כמו טיול וכו', להתמודד עם אנשים לא מוכרים, מקומות זרים ומצבים בלתי ידועים. אולי כדאי שתעזר באיש מקצוע שגם יקצר לך את התהליך וגם יתמוך בך (יותר קל עם מישהו מאשר לבד).

אלירן שלום אני מסכים באופן כללי עם דבריה של הלית. אתה מבין בעצמך שאתה יוצר את המחלה באמצעות חשיבה שלילית. תופעות של חרדה דומות למחלה, הם גורמות לתחושות גוף לא נעימות ואתה צריך ללמוד להתמודד איתן. מעניין מה היה קורה אם היית יוצא באחד הפעמים בכל זאת אל הטיול למרות התחושה הלא נעימה. רוב הסיכויים שתרגיש יותר טוב והתופעות תחלופנה מאליהן. אם אתה מרגיש שלא תוכל לעשות את השינוי לבד פנה לעזרה פסיכולוגית. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן תודה שהשבת לשאלותיי בנושא הדיכאון הפוסט טראומתי שלי. שכחתי לשאול שאלה חשובה: מהו הטיפול הנכון לפוסט טראומה משולבת עם דיכאון? האם טיפול קוגנטיבי-התנהגותי? פסיכותראפיה? EMDR? או שמא שילוב של כל השיטות בתקווה שמשהו יעבוד על המטופל ויעזור..? שוב תודה!!

אינגריד שלום אין תשובה חד משמעית לשאלתך. כל השיטות עשויות לעזור וצריך למצוא מטפל שאת מתחברת אליו ומרגישה נוח עימו. כדאי לקבל המלצות מאנשים שאת מכירה או שאת סומכת על חוות דעתם. אני מצרף קישור למאמר על עובדות שונות על הטיפול הפסיכולוגי שרלוונטיים להתלבטויותיך. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 26 ויש לי חרדה חברתית שמלווה בהתקפי חרדה. שאלתי היא: האם לאחר הטיפול הפסיכולוגי ולאחר סיום הטיפול התרופתי, התקפי החרדה יכולים לשוב?

אלמונית שלום התקפי החרדה אינם משהו שלילי בבסיסם. זהו מנגנון חרום של הגוף המתריע בפני סכנות והתקפי חרדה הם אולי מצב של חוסר איזון באותו מנגנון. מטרת הטיפול בחרדה הוא בין היתר לקבל בטבעיות רבה יותר את מנגנון החרום של החרדה ואז הוא הרבה פחות מטריד ובאופן ברור בעקבות זאת גם פועל פחות. להלן קישור למאמר על חרדה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

פני לאתר חרדה חברתית.

זהו. נשבר לי. אני רק רוצה למות. מעכשיו זה הייעוד שלי. כבר ניסיתי כמה פעמים להתאבד ובלעתי 20 טבליות של ציפראמיל שזו התרופה שאני מטופלת בה. חתכתי את עצמי הרבה פעמים. עשיתי חור ביד באזור בית השחי עם מספרי ציפורניים. פשוט חתכתי את הבשר שלי. זה לא כואב לי כשאני עושה את זה ורק אחרי שאני מסיימת לחתוך אני מתחילה להרגיש כאבים. אני נהנית להכאיב לעצמי. אבא שלי הרביץ לי עם הברזל של החגורה שלו וזה כאב יותר. זה כאב גם פיזית וגם נפשית. שונאת את העולם הזה!!! אני בדיכאון כל הזמן. רוב הזמן בוכה או צורחת עד שכבר לא נשאר לי אויר. זהו. נשבר לי. אין לי כוח יותר. לא יודעת אם אני אהיה בחיים בשביל לקרוא את התגובות שלכם. שיהיו לכם חיים טובים. לי כבר אין סיכוי.

חביבה יקרה ! אין דבר כזה שאין סיכוי !!! אני מבינה שעברת דברים קשים בחיים, ואולי בגלל זה איבדת את האמון בעצמך ובאחרים, אבל לכל אחד יש את הכוח "לקחת את המושכות" בידיים ולהחזיר לעצמו את תחושת השליטה בחיים !!! הכי חשוב שתזכירי עכשיו לעצמך, שהדיכאון נוטה לעוור ! זו אחת התכונות שלו - למנוע ממך לראות שיש דרכים חלופיות להתמודד עם המצב ולחזור לעצמך ולימים יפים יותר! תחשבי כמה דברים יפים יש לך להפסיד ( נישואים, ילדים משלך, חוויות וארועים משמחים ועוד ועוד...). אנשים רבים עברו חוויות קשות בחיים, ובכל זאת החזיקו מעמד ואף מעבר לזה ! יקירתי, פני מייד ליעוץ מקצועי, שיעזור לך לעשות את הצעד הראשון בחזרה לתחושת שליטה וראייה חיובית יותר של המצב !!! מקווה לשמוע ממך שוב ! היי חזקה ! יעלה.

יעלה, ראיתי מה שכתבת לי וזה דברים ששמעתי כל כך הרבה פעמים וזה דברים שניסיתי כל כך הרבה פעמים. הייתי מאושפזת באברבנאל בבת ים במשך 3 חודשים. השתחררתי משם לפני 4 חודשים רק בגלל שהם לא טרחו לבדוק את הידיים שלי... פשוט עבדתי עליהם שאני כבר לא חופרת בידיים שלי והם האמינו. גם אחר כך המשכתי לחתוך את עצמי כמה פעמים. אני עדיין בטיפול. האמת היא שעכשיו היתה קצת הפסקה בטיפול כי אני בת 18 עוד שבוע ולכן אני עוברת מטיפול בבית חולים הפסיכיאטרי בנס ציונה לטיפול בתחנה לבריאות הנפש בירושלים. שבוע הבא אסע לשם בפעם הראשונה. שנאתי את המטפלת שלי בנס ציונה, אהבתי כל כך את המטפלת שלי בבת ים. אני לא רוצה מטפלת מגעילה גם בירושלים כי אז אני עוד יותר ארצה למות כי אני אשנא לדבר איתה ואחשוב שרק אנשים מגעילים אוהבים לטפל בי כי אני מגעילה בעצמי... תוכלי לכתוב לי מידי פעם? אני מרגישה כאילו אני לבד בעולם. אין לי עם מי לדבר. תודה על תגובתך. חיממת את ליבי הקר כאבן!

חביבה, האם כשמך כן את? תשמעי, את צודקת, החיים באמת קשים והדיכאון הוא לא נסבל. גם אני נמצאת בדיכאון תהומי כבר כמעט שנה והזיפת הזה לא עובר. גם אני צורחת וצווחת, מתפרצת על אנשים יקרים וגורמת עוול לכל מי שנתקל בי. א ב ל - אם נתאבד נוכיח לכולם שהדיכאון ניצח אותנו, שאנחנו חלשות ושנתנו לבעיה זמנית - פיתרון קבוע! אז בואי נמשיך לצרוח, נמשיך להאבק, אין לנו ברירה. פשוט להפסיק לחכות שזה יעבור ולזרום עם התחושות הקשות. ברגע שנפסיק להתייחס לדיכאון, הוא יתייאש ויעבור מאליו. חביבה, תחשבי על זה. אל תתני למצוקות שלך לנצח אותך, בואי נביס אותן יחד. חוץ מזה, הבעיה היא בנפש שלך אז למה את רוצה להעניש גם את הגוף? תניחי לגוף ותטפלי בנפש. ועוד משהו, 20 ציפרלקס לא יהרגו אותך אבל בהחלט יכולים להשאיר אותך עם בעיות שתאלצי לסחוב כל עוד את בחיים. אז תחליטי, או שאת כאן ואת בריאה או שלא. מקווה שהמסר הובן ואני לא מטיפה לך. אני פשוט נמצאת באותו מקום ולכן אני מושיטה לך יד שאולי תאחזי בה ועם כוחות משותפים נצליח לעלות כמה מדרגות. שלך, עינת.

שלום לך. תודה רבה על תגובתך! היטבת עימי במקצת ולכן עכשיו הנני חשה קצת יותר טוב. בקשר לשאלתך אם כשמי כן אני- לדעת כולם כן, לדעתי לא. האם אני יפה? לדעת כולם- כן, לדעתי לא. האם אני שמנה? לדעת כולם לא, לדעתי כן. עיזבי. לא זה מה שרציתי לכתוב. מה שכן רציתי לכתוב זה תודה רבה על מה שכתבת לי, אני לא מקבלת את זה כהטפת מוסר אלא כניסיון של אנשים כמוני לעזור ולעודד אותי. מותר לי לבקש ממך שתספרי לי מעט על עצמך? (גיל, "מחלה", וכו') את אינך חייבת. אך אשמח לדעת קצת על מי שאיתו אני מתכתבת. ושוב תודה וערב טוב!

לחביבה היקרה אנו בטוחה שעוד רבים כמוך הרגישו ברגעים של יאוש שלא בא להם לחיות יותר. אין ספק, דיכאון הוא מצב רגשי קשה ולעתים קשה מנשוא. את עברת טראומה קשה שכרגע את לא יודעת עדיין כיצד להתמודד איתה. אבל את חייבת להאמין שעם הזמן יהיו לך חיים יותר טובים מעכשיו ואת תיזכרי ברגעים הקשים ותתגאי בעצמך על כך שהצלחת לעבור את זה וזכית בימים טובים יותר. אנא ממך פני למישהו לעזרה מידית (לפסיכולוג/פסיכיאטר שלך שמטפל בך, /ער"ן/אדם קרוב אליך) על מנת לפרוק את התחושה קשה ואת תראי שיוקל לך וגם תתחילי לחשוב רציונלי יותר. מנסיון, כשמדברים עם אנשים, זוית הראיה משתנה. אני מקווה שלא תעשי את מה שתיכננת ואם תרצי לדבר, כולנו כאן בשבילך. נטלי

כן, בא לי לבכות. למה? כי מישהי חמודה כתבה לי שכולכם כאן בשבילי. אני מרגישה שסוף סוף הגעתי למקום הנכון, שסוף סוף יש לי עכשיו עם מי לדבר. תודה לכולכם!

החיים הם דבר מאד יקר ולהעניש את עצמך בגלל שטויות של אחרים זה חבל מאד . אם יש לך אפשרות לפנות לרופא המשפחה או למישהו ברדיו כמו יוסי סיאס אשר יכולים לעזור לך לצאת מהמצב שלך. אנא נסי כי החיים באמת יפים כאשר מוצאים עזרה.

חביבה שלום הודעתך מעוררת דאגה רבה אצלי ואצל משתתפי הפורום האחרים. למרות המסר השחור והפסימי שאת מעבירה אני מרגיש מאחורי הדברים ואולי מעצם העובדה שהחלטת לכתוב את ההודעה בפורום שיש בך גם רצון עז למצוא את האור בקצה המנהרה ושיהיה מישהו שיצליח להראות לך אותו. אני מעריך שאת היית בטיפול כזה או אחר אבל אני רוצה להציע לך בפנות בדחיפות לטיפול פסיכולוגי ולא לנקוט בפעולות שעלולות לגרום לך נזק גופני חמור ונכות. המוות נראה אולי מקום רגוע אבל רוב האנשים שמבקשים למות לא מבקשים זאת באמת, הם רוצים רוגע ושקט ואין ספק שאת אלו אפשר גם להשיג בחיים עצמם. במצב חרום אנא היכנסי למונית ופשוט פני לחדר מיון. כמו כן אפשר ליצור קשר עם קו המצוקה של ער"ן 24 שעות ביממה: http://www.1201.org.il/pages_main.asp?id=101 שמרי על עצמך בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תגובתך להודעה שלי! עכשיו אני מרגישה כבר יותר טוב, בזכות האנשים כאן בפורום שדואגים ושאיכפת להם. הייתי מאושפזת באברבנאל בבת ים במשך 3 חודשים וקצת. השתחררתי לפני 4 חודשים. היתה לי שם מטפלת מקסימה ואז כשהשתחררתי המשכתי חודשיים טיפול אצלה, מעקב, ואחר כל הייתי אצל פסיכיאטרית מגעילה ולא נחמדה בנס ציונה. כיון שאני בת 18 עוד שבוע אני עוברת לטיפול בתחנה לבריאות הנפש בירושלים. אני מקווה ששם יהיה לי מטפל נחמד. מותר לפסיכיאטרית לענות לפלאפון שלה ולדבר כמה דקות באמצע השיחה איתי? אם כן אז הפסיכולוגיה היא דבר מעוות! הרי מטרת הטיפול היא לעזור לנו אז אם אנחנו לא מספיק חשובים למטפל שלנו עד כדי כך שהוא יושב ומשוחח בפלאפון שלו ולא מתייחס אלינו ברצינות אז זה לא יעזור שנהיה בטיפול. אנחנו צריכים להרגיש שרוצים לעזור לנו ושאיכפת להם מאיתנו. המטפלת שלי בבת ים היתה מכבה את הפלאפון שלה ומנתקת את הטלפון הפנימי של המחלקה בתחילת כל שיחה איתי. ואם שכחה בטעות והטלפון/הפלאפון צילצלן באמצע השיחה היא לא ענתה, היא ניתקה את הטלפון. בקיצור, תודה רבה לך על היחס שנתת לי. יום טוב לך!

חביבה היקרה לפני כחצי שנה הייתי במצב שלך .הכל היה נראה לי מדכא... אמנם לא הגעתי למצב של אישפוז אבל המצב היה גרוע בהחלט גם אני חשבתי שאין לי סיכוי בעולם אני כותבת לך היום אחרי שעברתי טיפול כדי להראות לך שאפשר לצאת ממצבים כאלה והחיים כן יכולים להיות יפים עם קצת עבודה אני כ"כ מבינה למצבך כי גם אני הייתי שם ואני מקווה שתתפסי את האומץ ותחליטי להתמודד עם החיים, לקבל טיפול ובסוף לנצח!!! אני מאחלת לך שתהיי חזקה אשמח לשמוע ממך בהמשך חפציבה

ד"ר קפלן שלום קראתי את המאמרים שהבאת לאינגריד לקרוא ,בהם כתוב על מצבים טראומתיים ש"אנשים שאינם דיכאוניים מסוגלים להתמודד עם אירועים אלו ולהמשיך לתפקד" השאלה שלי היא אם הייתי תמיד ילדה רגילה ושמחה( אני בת 22) ועברתי דיכאון קליני עקב אירוע טראומתי ,קיבלתי טיפול וכעת אני ,ברוך השם שוב בסדר- האם אפשר לקטלג אותי תחת המושג "אנשים דיכאוניים" וכנראה אני לא מסוגלת להתמודד עם מצבים קשים, או שזה אירוע שיכול לקרות גם פעם בחיים עקב משבר מאוד גדול? ושאלתי השנייה ע"פי מה שקראתי היא האם הפיתרון היחידי בדיכאון קליני כגון מה שעברתי הוא טיפול תרופתי או פסיכולוגי או שמא אם האדם ממש חזק ,באמצעות כח רצון הוא יכול לצאת מזה בעצמו?

חפציבה תודה שכתבת לי, עניתי לך ואשמח אם תוכלי להשיב לשאלותיי שם. תודה. דרך אגב, את שואלת שאלות נכונות!

אינגריד יקרה השבתי לך על המיכתב אבל נראה לי שכתבתי בטעות "לחפציבה" בכל מיקרה תיקראי זה מאוד חשוב שיהיה טוב אביה

חפציבה שלום אני לא חושב שכדאי או רצוי לקטלג אנשים. מה שקרה לך הוא אישי ואני לא חושב שניסיון להגדיר אותך תחת אבחנה כזו או אחרת תתרום במשהו למצבך. הקריטריון להחלטה האם יש צורך בטיפול או לא הוא הרגשתך. אם את מרגישה שאיכות החיים שלך נפגעת כתוצאה מהעבר או ממה שקורה היום כדאי לפנות לטיפול ובהתאם להיכרות עם איש המקצוע אליו תגיעי אפשר יהיה להמליץ כיצד להמשיך. השאלה האם כוח הרצון מספיק אלא האם יש צורך בסבל אותו אולי כוח הרצון יכול לשאת. לפי מה שאת מתארת כדאי לפנות לטיפול ולא כל כך להתלבט בהשלכות השונות של מה שקרה ויקרה. בברכה ד"ר אורן קפלן