פורום פסיכולוגיה קלינית

מאז שהתחלתי ללכת בפסיכולוג(הפסקתי משיקולי תקציב) בזמנו כל הזמן מלוות אותי דילמות: האם אני מחליט דברים כי אני מוותר מהר מידי , כי אני רגיש מידי ונלחץ,ורואה שחורות (כך ניתח הפסיכולוג) או שאני יכול לוותר לעצמי ולא ל"הכריח " עצמי לפעול כפי שאיני רוצה. אתן דוגמה להמחשה: למשל כעת עלי להחליט אם להמשיך ללמוד תואר משולב שזה מאוד קשה,מבחינה פיננסית ולימודית. ובכלל אני לא מת על האנשים במוסד האקדמי. אז אמרתי אני אפרוש מתואר אחד,נעשה לי חיים כיפים,נעבוד נממן, נלך לספורט, נלך לקורסים רפואה אלטרנטיבית בשביל הנפש . מצד שני אני משגע את עצמי :למה שאני אוותר,אני אמשיך למרות הקושי. או דוגמה נוספת: כמעט עזבתי תלימודים כי לא נתקלתי שם באנשים שחיבבתי . רק חיזוקים מהפסיכולוג השאירו אותי. כל הזמן יש לי דילמות כאלה. האם אני מוותר לעצמי או שמותר לי. רוב הפעמים אני לא מוותר,ואני ממש סובל. עד היום אני מתחרט שנשארתי בצבא למרות שמאוד סבלתי רגשית רק בשביל "שלא יהיה בי פגם לעבודה אחרי צבא". נמאס לי להתווכח עם עצמי. מבחינתי היתי עוזב עכשיו את הלימודים(שהם מענינים אותי אגב) חוסך כסף ונוסע לטיול מאוד ארוך, סתם כי בא לי לחוות תחיים בעוצמות. אבל לא אני מפחד . אני מפחד לעשות צעדים:לפרוש,לעבור,להחליט. מכל דבר אני מפחד. אני נשאר סטטי בלי להחליט כמו פחדן. פעם אחת בא לי לזרוק הכל ולעשות מה שבא לי :למשל עכשיו בא לי לעבור לתל אביב לבד,לעבוד (כמובן שזה לא מתאפשר כי אני משלם על לימודים ולכן משמעות צעד זה זה ויתור על לימודים ו"אסור" כי אני רוצה להשלים תואר). פשוט נמאס לי . מתי זה אמיתי ו"מותר" לי לוותר? מתי אסור לי? מתי אני צריך להתווכח? למה אני לא יכול לעבור לצפון עכשיו לחיות ליד ציפורים לעבוד במשהו שקט ולחיות בשקט? למה ? כי אני יודע שזה בריחה מהתמודדויות. עזרה..

יוני שלום, לעיתים תשובת המשוררים טובה יותר - השיר הבא של רוברט פרוסט עלה בדעתי The Road not Taken Robert Frost Two roads diverged in a yellow wood and sorry I could not travel both And be one traveller, long I stood and looked down one as far as I could to where it bent in the undergrowth; Then took the other, as just as fair, and having perhaps the better claim because it was grassy AND wanted wear; though as for that, the passing there had worn them really about the same, And both that morning equally lay in leaves no feet had trodden black. Oh, I kept the first for another day! Yet knowing how way leads on to way, I doubted if I should ever come back. I shall be telling this with a sigh Somewhere ages AND ages hence: Two roads diverged in a wood, AND I -- I took the one less travelled by, and that has made all the difference כל אחד מאיתנו בוחר לו את דרכו שלו בעולם האופציות. מאחל לך את האומץ לבחור והכוח שלא להתחרט. בברכה, גדעון

המלצה שלי, אם יש לך אפשרות אז תעשה טיול ארוך כמו שאתה רוצה כי אם לא תעשה עכשיו כל החיים תצטער על כך ולא בטוח שתוכל לעשות הטיול בשלב אחר בחיים. החיים קצרים ולא יודעים מה יוליד יום לכן לך על טיול ארוך, תמיד אפשר לחזור אם לא נהנים או ממצים. אני גם אחד שחש על כל דבר תחושת החמצה שמלווה אותי לכן אם יש לך אפשרות לעשות משהו שאתה רוצה פשוט תעשה , תחליט שזה סופי ואל תשאיר מקום להתלבטות בהצלחה

היי שוב אני. הדבר "הקורע" זה לא הטיפול בדיוק אלא זה ההתלבטות אם לחזור לטיפול או לא כי אני לא רוצה, למרות שאני מרגישה שאני צריכה.דיברתי עם הפסיכ' שלי והיא אמרה לי שאני ארגיש שאני רוצה בטיפול אז להגיע ולא כשאני חושבת שאני צריכה או יודעת, כי זה לא יעזור.זה הדבר שהורג אותי אני נעה בין צריכה ולא רוצה. מה לעשות אם זה? זה פשוט הורג. תודה מראש a

a שלום, ההתלבטות שלך הינה בין " אני צריכה" לבין "אני לא רוצה". אך מהות ההתלבטות לא ברורה. מדוע את לא רוצה? האם את פוחדת שזה ימשך עוד שלוש שנים? מדוע תשובת הפסיכולוגית שלך לא מצליחה להרגיע אותך? אני מציע לך שתנסי להקדיש חשיבה להבנת הדילמה שבה את נמצאית, או אז יהיה לך קל יותר להחליט בין שתי הדרכים. ההשערה שלי היא שאת מרגישה סוג של כישלון בחזרה לטיפול ולכן את לא רוצה. האמנם? בברכה, גדעון

אני מנסה מזה זמן מה לנסות להחליף פסיכיאטר ולא יודעת באיזה לבחור אני צריכה המלצות מהמרכז

שלום קרין, אני מקווה שתקבלי תגובות, וממליצה לשלוח את ההודעה גם לפורום פסיכיאטריה. בברכה, אורנה

כתבתי לא מזמן שאני עוברת דירה בגיל 33. עברתי וההרגשה לא משהו. דכאון, מתח נוראי, אני לא מסוגלת לאכול מסודר.. עבר יום מהמעבר. אני מרגישה כאילו אני בטיול או בבית מלון כזה.. לא מסוגלת לפרוק את הארגזים אפילו. רגישה לכל רחש ורעש, ומחפשת את הרע בהכל. איך אשרוד?

שלום שיר, אני זוכרת את ההודעה שלך, על החלום לרכוש דירה משל עצמך, שנראה עתה (בסמוך להתגשמותו) בלתי מושלם בעליל ומעורר חרדה. אני חושבת שאת צריכה לתת לעצמך זמן להסתגלות. שינויים, גם טובים ורצויים, מחייבים מאמץ של הסתגלות. במקרה של שינויים טובים (כמו הגשמת החלום שלך לעצמאות כלכלית, וגם בזוגיות חדשה זה מתרחש לעיתים קרובות), אנחנו נדרשים להתמודד גם עם הפער בין האופן בו דמיינו את הדברים בחלומותינו, ובין האופן בו הדברים מתרחשים במציאות. התעודדי לך שם בדירה החדשה, עוד מעט הדברים ייראו מוכרים ופשוטים יותר... אורנה

אני הפסקתי לפני כשבועיים כדור אנטי דכאוני לאחר הורדה איטית בכמויות (כדור, חצי כדור, חצי כדור כל יומיים), על דעת עצמי ובמסגרת ניקוי הגוף מחומרים לא טבעיים בהמלצת נתורופת שמתכוון לתת לי טיפול טבעוני. הבעיה היא שלפני יומיים הרגשתי דקה אחת של דכאון מהסוג החזק, כזה שמחזיר אותי לסרטים אחרים, דכאון מהסוג שמורגש ברמה הגופנית, בחזה בבטן.. היו מחשבות מיידיות על מעשים קונרטיים לסיים את החיים - החזקתי את עצמי, וזה עבר ובאותו יום עד עכשיו תפקדתי והרגשתי טוב. האם יכול להיות שאותה דקה מאותת שאולי הגוף לא כל כך יגיב טוב להמשך ההתנקות ?

שלום אנונימוס, אני בהחלט יכולה להזדהות עם רעיונות כמו ניקוי הגוף מרעלים, אבל לא בכל מחיר! דיכאון הוא בהחלט מחיר כבד מדי. מאחר ואינני רופאה, נראה לי נכון להפנות את שאלתך לפורום פסיכיאטריה, או טוב מזה -לשוחח עם רופא פסיכיאטר בפגישה אישית. בנוסף, חשוב שתיידע את הנטורופת. אם הוא מטפל אחראי ומיומן, אינפורמציה כזו תהיה משמעותית עבורו בתכנון הטיפול. בהצלחה בכל, אורנה

שלום יש לי שאלה: אחרי שנגמרה המלחמה התחילו לי חלומות על/ עם הזעקות ריצות, תפיסת מקום להתחבא, רואה קטיושות באויר לנחיתה וכו'. עדיין אני נבהלת קצת מקולות שמזכירים את הנפילות. זה עדיין לא עבר לי. מה אפשר לעשות? האם משהו לא בסדר? שאלה נוספת אחרת לגמרי: אני יודעת שאני צריכה שיחה (ללא קשר למלחמה) אבל אני פשוט לא רוצה, זה קורע אותי. מה עושים עם זה? (הייתי בטיפול לפני כחצי שנה שערך כ-3 שנים בערך). אני בסדר? איך אני יכולה לדעת?מה קורה לי? תודה מראש a

שלום a, לא לגמרי ברור לי למה התכוונת בביטוי 'זה קורע אותי', אבל אני חושבת שיש צורך לחזור אל המקום 'הקורע' הזה, כלומר לחזור לטיפול. בסוג הבהלה שתיארת ניתן לטפל טוב יותר ככל שהטיפול קרוב למועד האירוע, לכן לא כדאי לחכות. בהצלחה, אורנה

טוב אז...שלום לכולם רציתי לשתף במס בעיות שיש לי ולשאול מה אפשר להתמודד טוב אז ראשית הכרתי מישהו ואני יוצאת איתו מס חודשים אני בת 23 עכשיו עוד לא הבאתי אותו אליי הבייתה כי:אני מתביישת בהורים שלי כי אבא שלי נרקומן ואמא שלי לא נראית טוב והבית ממש לא נראה טוב בעוד שהוא מאוד נקי ומטופח אני ממש מרגישה שאני כן רוצה שהוא יהיה גם בסביבה שלי ולא רק שנהיה כל הזמן בחיים שלו כי ככה זה יוצא דבר נוסף זה שאם אני מספרת לאמא שלי דברים עליו אז היא יותר מידי אח"כ שואלת וכאילו קצת מציקה בשאלות שלה וזה ממש מעצבן אותי ההורים שלי כאילו לא מפותחים אמרתי והצגתי את זה בנקודות ובדיוק איך שזה על השולחן כמה שזה נשמע רע.... ובכן מה דעתכים יש מה לעשות במקרה שכזה???? מודה לכם מראש על התייחסותכים! בברכה דלית

שלום דלית, הבית בו גדלת, וההורים שגידלו אותך, הם חלק בלתי נפרד מאישיותך. אין לי ספק שכאשר תהיו קרובים יותר, תספרי לו על ההורים ועל הבית, וגם תיפגשי איתו במרחב בו גדלת. אם אינך מרגישה מוכנה לזה כרגע, זה נראה לי בסדר... הגילוי ההדדי בתוך קשר זוגי הוא תמיד הדרגתי. נדמה לי שהזוגיות הזו פוגשת אותך בשלב בו גם את עצמך מתלבטת לגבי ההורים ולגבי האופן בו את אמורה לקבל אותם. תני גם לעצמך עוד זמן... בהצלחה, אורנה

אנחנו זוג כבני 30 שגרים כשנה ביחד. בחודשיים האחרונים התערערה בנינו מערכת היחסים. כל אחד מאיתנו חושב ש,הבעיה" נעוצה במבנה האישיות של השני ושכל אחד צריך ללכת לטיפול פרטני. אני חושב, כמי שעבר בעבר טיפול פרטני אינטנסיבי, כי חברתי זקוקה נואשות לטיפול שכזה על מנת שתקבל תובנות ופרספקטיבה בריאה יותר לחיים ובכך תוכל לצאת ממצבי הדכאון והחרדה שהם חלק בלתי נפרד מהבעיה שלי איתה וזו בלשון המעטה. הבעיה היא ...שאנחנו זוג, המצב בנינו בלתי נסבל. אני די סקפטי בעניין הטיפול הזוגי מאחר והרבה מהבעיות נובעות מהתבוננות מעוותת משהו של חברתי על נושאים כמו: זוגיות, אהבה, אהבה ללא גבולות ותנאים וכו'- האמונות שלה גורמות לבעיות רבות שלה עם עצמה, כאינדבידואל, בגלל זה אני ספקן לגביי הצורך בטיפול זוגי כעת. אולם מצד שני כפי שציינו אנו זוג ורצויי שנפתור את הבעיות ביחד... אשמח לקבל התייחסות, תודה, יותם.

שלום יותם, התיאוריה של "מקור הבעיה" (המנוסחת כך שמקור הבעיה נמצא בבן-זוגנו ולא בנו עצמנו) היא "תיאוריה זוגית" נפוצה... בדרך-כלל היא מסתירה בחובה בעיות של הזוג, לצד קשיים של כל אחד מבני הזוג הבאים לידי ביטוי במרחב הזוגי. תיאוריה כזו מביאה אותנו לניסוחים נלהבים דוגמת "אתה אשם בכל, כי אתה לא יודע לתת לי חום ואהבה. אם רק היית נותן, אז היית רואה ש...", לצד: "את אשמה בכל, כי את רוצה יותר מדי. אם רק היית ממתנת את הדרישות, היית רואה ש...". אני חושבת שאתה רואה בעצמך שזה לא ממש מועיל. אני רוצה להציע לך להיות הראשון (!), הראשון שיפסיק להגיד איפה ממוקמת הבעיה, ויהיה מוכן להתמודד עמה. למשל, אחד הדברים שאפשר לעשות הוא כן להציע לחברתך טיפול זוגי, כמרחב בו תוכלו לברר לעצמכם את הדברים. הרבה מאוד פעמים מסתמן בטיפול הזוגי הרצון והצורך של מישהו מבני הזוג להמשיך את ההתבוננות באופן אישי, כך שיתכן ותצאו נשכרים משני הכיוונים. המון הצלחה בעבודת הזוגיות, אורנה

שלום בתי בת ה- 8 ספרה לי כי דודה (בן 16) ביקש ממנה לחשוף את איבר מינה וכך עשתה ואח"כ חשף הוא את איבר מינו ואף הציע לה לשתות ממנו. האם אני יכולה להתייעץ/להיות מטופלת ע"י פסיכולג ללא ידיעת הרשויות משהו שאוכל לפתור ללא רעש וצילצולים או שזה מחייב אותנו לדווח??? המשפחה היא פרימיטיבית - של בעלי מאד מאד!!!

שלום שרונינה, היינו בדיוק באותה נקודה לפני שבוע, וחבל לי שאת מחכה. התנהגותו של הדוד בן ה- 16 היא התנהגות מינית בלתי תואמת, שיש צורך לגנות אותה ולוודא שלא תמשך. זוהי האחריות שלך כלפי בתך בת ה- 8. בשבוע שעבר הצעתי להתחיל בשיחות בתוך המשפחה (עם בתך, בעלך, ואחר-כך עם הדוד ועם חמותך). אם אינך מרגישה יכולה להתחיל בכך, חשוב שתפני לייעוץ, דרך השירות הפסיכולוגי החינוכי או באופן פרטי. בהצלחה, אורנה

שלום שוב הבעיה שבעלי חושב שככל שנתעסק עם זה יותר מדי ונראה לביתי שאנחנו מתעסקים עם הנושא יתר על המידה אז היא כן תכנס לחרדות ופחדים לדעתו כל עוד לא מרעישים ומצלצלים ולא רואים שינוי חמור אצל ביתי אז אפשר לעבור לסדר היום בעלי מתכוון לפנות לאחיו ולשאול אותו אם זה אכן קרה ולראות מה יגיד השאלה אם לא ישקר בעצם מה איכפת לי ממנו מצד אחד ומצד שני אני רוצה שיתבייש במעשיו ושלא יעיז להתקרב לילדים שלי כי לי אין בו שום אמון זהו!!! אני גם מנסה לחשוב מה לעשות עם הילדים שלי בתי מאד אוהבת אותו (את הדוד) וכן גם בני הקטן (השאלה אם הוא לא ביצע מעשה כזה או אחר בבני הקטן יותר (שממנו קשה יותר להוציא דברים ילד קטן עם דמיון של ילד קטן ???!!!! עליי להפסיק ללכת לבקר אצל חמתי - מה שבעתי בוודאי יתנגד ויתעצבן ו/או לקחת אותם לשם אך לשים לא עשר עיניים אלא פי מיליון ולהודיע לגיסי שלא יעיז להיות בקרבת ילדיי כשהם לבד רק כשיש אדם מבוגר (לנסות בכל זאת להרחיקו מילדי) למעשה אני מתלבטת אני רוצה ללכת ליעוץ אך הסברתי בתחילה מה הוא חושב - מיותר אני מפחדת שביתי תוציא את זה החוצה אצל אמא שלי חברה ו/או סתם אדם זר אחר שאין ברצוני שזה יפורסם למעשה ברגע שאני כותבת לך את מילים אלו נראה לי שאני עושה סיפור גדול (אולי בעלי משפיע עליי באופן בלתי מודע) מאד מאד מבולבלת ייעצי לי בבקשה

לי הייתה חוויה דומה באותו הגיל עם ילד בן 14. היום אני כבר מעל שלושים וזוכרת היטב את התחושה הלא נעימה , בלשון המעטה, שהרגשתי אז. גם אני סיפרתי להוריי, בעיקר על מנת להבין - מה בדיוק קרה ואם אני\ הוא -לא בסדר. הם - כמו בעלך, בחרו להתעלם ובמשך שנים הייתה לי תחושת אשם, בגלל ההתעלמות... היא לא סתם פנתה אלייך ותפקידך לשמור עליה. אחרי ששאלתי את הורי ולא קיבלתי תשובה של "לא" גורף, זה כמובן.. קרה שוב ושוב. תשמרי על הילדה שלך ותפני לייעוץ. התגובה\ חוסר תגובה שלכם בשלב זה יכולה לעצב התנהגיות בעתיד... אני מבינה את הבלבול בו את נמצאת, ייעוץ רק יועיל ויעזור לארגן את הדברים.

שלום רב, אני בת 28 ויש לי אח בן 15,אני לא יודעת מאיפה כלכך להתחיל אבל אתחיל בבעיה שמפריעה לי כלכך. אחי מזה כמה שנים גונב מכולם!! משפחה, סבתא, הורים , חברים וממני, גונב כסף וכל מה שניתן למכור וליצור ממנו כסף. בנוסף לכך הוא משקר בצורה כרונית כמעט על כל דבר ... קצת רקע, הילד הוא ילד עם הפרעת HDAD וטופל עד לאחרונה בריטלין, הוא לא מעוניין בטיפול פסיכולוגי, ואני היא היחידה שהוא כן מתקשר או סומך עליה מבין כל הבוגרים שבחייו, הקש ששבר את גב הגמל..... השבוע ,הוא גנב לי מעטפה מביתי מלאה בכסף, שהחזיר לאחר שהפצרתי בו והסברתי לו עד כמה זה חשוב לי, יש לציין שהוא כמובן הכחיש כל קשר עד שנגעתי לו ברגש (מה שאני יודעת לעשות) והוא החזיר ומיד פרץ בבכי, בנוסף כתב לי הודעה קורעת לב על זה שהוא מצטער ושהוא אוהב אותי מאוד. הילד הזה מאוד חשוב לי ומאוד יקר לי ואנני יודעת מה לעשות ואיך ניתן לטפל בבעיה, הבעיה לא פשוטה, אני מבינה שזהו סימפטום, וסוג של קריאה לעזרה אך אינני יודעת מה לעשות, (מיותר לציין שגם הוריי אובדי עצות בנושא. אשמח ויותר מאודה לך אם תפנה אותי לגורם מקצועי זה או אחר שיוכל לעזור. או תנחה אותי איך להתמודד עם המצב תודה רבה|

שלום ליאת, אחיך משמיע קריאות מצוקה חריפות וחוזרות על עצמן. כמעט אפשר לשמוע אותו צועק(באמצעות ההתנהגות שלו): אל תתיאשו, אל תרימו ידיים, אל תתנו לי להמשיך לשקר ולגנוב מבלי שתתייחסו למה שאמרתי ועשיתי. ואכן, דווקא משום שהוא יקר לכם אין לעבור על התנהגותו לסדר היום. נער בן 15 יכול להיות "לא מעוניין" בטיפול פסיכולוגי, אך אין זה אומר שלא יקבל טיפול. אני חושבת שהוריכם צריכים להתגייס לעזור לו, לפנות להתייעצות עם פסיכולוג קליני, ולהמשיך בהתאם לקו עליו יוחלט בהתייעצות. להערכתי, עצם ההכרה מצידם בכך שיש קושי שצריך לטפל בו, ואי אפשר לחכות יותר ולהיות "אובדי עצות", יכולה להוביל לשיפור במצב. את מאוד מוזמנת להמשיך לעדכן, אורנה

שלום בני בן שלוש ויש לו בובת חיה שהוא צמוד אליה, הוא ישן איתה, כשהוא חוזר מהגן הוא מחפש את ה"חבר" שלו (החיה). הבובה כבר מרופטת ומתפרקת למרות שאני תופרת לו אותה כל הזמן. הייתי שמחה שיאמץ משהו אחר אבל כואב לי הלב להעלים לו את הבובה. מה עושים?

שלום איילת, בובת המחמד של בנך מכונה בשפה מקצועית "אובייקט מעבר", ובמובן מסויים היא מייצגת עבורו משהו ממך, ומאפשרת לו לעבור בצורה טובה בין מצבים בהם נוכחותך הפיזית נגישה לו, לבין מצבים בהם עליו להסתדר בכוחות עצמו. אובייקט מעבר הוא לעיתים קרובות בובה מרופטת או "שמיכי" ישן ועלוב, אך הוא רכושו היקר ביותר של הילד... אני ממליצה להניח לכך, לא להעלים בכוונה את הבובה, ולחכות עד שיוותר עליה בכוחות עצמו ובזמן המתאים לו. בברכת המשך התפתחות נעימה, אורנה

לשים את הראש ולהרדם, זה כל מה שאני רוצה מבקשת. במקום זה אני שמה את הראש על הכרית ואז כל המחשבות יוצאות החוצה ועושות רעש כל כך גדול. זה כואב, הראש כואב, הגוף כואב הכל בי רק רוצה מנוחה. המחשבות דופקות 24 שעות ביממה, 60 דקות בשעה, 60 שניות בדקה. חוסר מנוחה שנמשך במהלך כל היום ומגיע לשיאו במפגש שבין הראש והכרית. רק רוצה לנוח קצת.

שלום דנה, אין הרבה דברים מתסכלים יותר ממפגש לא-מוצלח בין הראש והכרית... עם זאת, נשמע שאת מוטרדת ממחשבות במשך היום כולו, ולכן לא הייתי מתייחסת לכך כבעיית הירדמות אלא כבעיה כוללת. יש שני כיוונים מרכזיים שאני רוצה להצביע עליהם, ובהחלט אפשר לפעול בשניהם במקביל. הכיוון הראשון מתייחס ללימוד ויישום של טכניקות המאפשרות התמקדות ורגיעה, דוגמת מדיטציה. הכיוון השני הוא טיפול פסיכולוגי, שיאפשר לך התבוננות מעמיקה בנושאים המטרידים את מנוחתך, בליווי של פסיכולוג קליני. במידה ויתברר בטיפול כי המחשבות מטרידות אותך באורח אובססיבי, ישנן מספר טכניקות שניתן ללמוד על-מנת לבסס התנהלות נינוחה יותר בנוכחות מחשבות מטרידות. המון הצלחה, אורנה

שלום לך ולכל מי שזוכר אותי.אנחנו עדיין מחכים לתינוק,עוד קצת.אני לא מאמינה שזמן רץ כה מהר,בהתחלה נראה שארבעים שבועות זה המון.עייפותמתערבבת עם תרגשות ודאגות.האמת הדבר היחיד שאני חולמת עכשיו עליו זה בית החלמה.אפילו אם זה אשליה מתוקה של שקט נפשי.כתבת לי פעם שככל הנראה עוד לא הגיע זמן ללמוד האלף-באת של עצמי.היתי עכשיו אומרת שאני כה עייפה מזה,מללמוד את האלף-באת של החיים והעצמי.היתי אולי מעדיפה ליישם איזו תוחנית לא מודעת טובה ולהסתדר עם זה מאשר כל הזמן לצור,גם להלחין וגם לנגן.נראה לי שהגיע זמן לצור זהות חדשה בימקום כל מה שנמחק בשנים האחרונות ואולי אז אני אצטרך פחות להשאיל אותה במקרה חרום...סתם...

חני יקרה מאד, ניסיתי לדמיין אותך עכשיו, עם בטן ענקית, עם פנים קצת עייפות, עיניים טובות, מחייכות, מבקשות הקלה. עוד מעט יבוא הסתו, ואיתו התינוקות הראשונים של תשס"ז. אני יודעת שיש לך בבית קטנטנים שיזדקקו לך לאחר הלידה. אני תמיד התנחמתי באמונה שאישה הרה או מניקה עטופה במעין חסד אלוהי ששומר עליה מכל רע. נסי לא לחשוב על האחר-כך, להירגע, ולאסוף כוחות. שולחת לך חיבוק חזק חזק, ליאת

את 100%צודקת.אני פשוט נורא עייפה.חוסר שינה של סוף ההריון גם עושה את שלו.תודה על חיבוק.ובאמת לא כדאי לעשות דיכאון מעייפות נפשית ופיזית,העיקר שיהיה בריא והכל יעבור בשלום.השבועות האלה צריך פשוט לעבור.ואחרי זה נוסיף עוד שלב של מטרנה ועוד מידה של טיטולים והחיים יזרמו הלאה ב"ה עם עליות וירידות.מעניין אבל נירגעתי.יש לי 5שעות עד שהדובון שלנו יבקש מטרנה ואני מתכוונת לשון אותם...:-))

כל יום באותה שעה , בסביבות 9 וחצי (כשנגמרת תוכנית טלוויזיה בערוץ 2) עד 11 (תחילת התוכנית "טיפול") תוקף אותי שיעמום נוראי שאפשר אפילו לקרוא לו מרה שחורה או דיכאון. לא בא לי לעשות כלום. אני כל הזמן הזה במיטה. לא בא לי לצאת מהמיטה , גם אם אני צריך לשירותים , רעב או צמא. אני גם מרגיש שלא בא לי להיות במיטה. ההרגשה הזו מעיקה , בלשון המעטה. 3 שנים , מגיל 14 עד עכשיו 17 , אני הולך לטיפולים. הייתי כבר אצל 3 פסיכולוגים. המסקנה היא שאין סיבה שאני אהיה בדיכאון. ניסיתי 5 משפחות של תרופות. עדיין ממשיך לנסות , אבל כלום לא עוזר. בשאר היום הכל בסדר ויש לי מוטיבציה. אבל יש שעה וחצי ביום שעוברת כמו שנה וחצי , הכי ארוכה בחיי. כשמתחילה התוכנית "טיפול" , זה כנראה מספיק מעניין כדי להוציא אותי מזה. אח"כ אני הולך לישון והכל בסדר עד למחרת באותה שעה. אני עובד עיצות (הצילו)

צליל יקר, כל הכבוד לך על ההתמדה עד תשע וחצי. :-)) הזמן המת הזה, שבין רצף תכניות הטלוויזיה, מפגיש אותך באופן חד ופתאומי עם עצמך, מבלי שמשהו אחר, חיצוני, יסיח את דעתך וימלא את הבור הזה שפעור בך. יש תורות שלמות במזרח, שמזמינות את האדם להתבוננות יומית פנימה, אל תוך עצמו, לזמן קצוב. מי שעושים מדיטציה כזו או אחרת מכירים היטב את הזמן הזה, בו הם מתכנסים אל תוך עצמם, מתנתקים במכוון בכל הרעשים החיצוניים והפנימיים, ונכנסים למצב תודעתי אחר, בעל חוקיות משלו. אולי כדאי לך לנסות וללמוד כיצד תוכל לנצל את השעה הזו לתועלתך. נסה להתבונן אל תוך החלל הזה, להקשיב למחשבות שעולות בך, לדימויים, לרגשות. אולי תגלה פתאום משהו חדש על עצמך שלא ידעת קודם. בהצלחה ליאת

לאחרונה התחלתי להתעניין במיוחד בספרים של פסיכולוגיה,אחרי שקראתי את הספר "רושם ראשוני" שהוא מקסים לדעתי וספרים על דימוי עצמי,התחלתי להתעניין בספרים על שפת גוף וכאן אני זקוק לעזרת כולכם... אני אוהב ספרים כמו רושם ראשוני שנותנים תשובות תוך כדי קריאה ונניח לא ספרים שנותנים תשובות עקיפות ודורשות להפעיל את ההגיון...אז היום ביקרתי לי בחנות בסטימצקי ושאלתי לגבי הספר "הכל על שפת גוף" של פרופסור סמי מולכו שאומרים שהוא מומחה לשפת גוף להגיד לכם שהיתרשמתי מהספר שלו אז ככה"ממש לא" הספר יותר מסביר את הבעיות של תנועות הגוף שלנו בידים,בגוף,ברגלים וכו אבל לא נותן תשובות מספקות מה כן אפשר לעשות על תנועות גוף עצבניות? אני מכיר עוד ספר בנושא ששמו "שפת הגוף" עם המחבר וונרייט גורדון ר ספר זה מסביר גם את הבעיות ואיך אפשר לתפוס רמאים בשפת גופם,ואף יש קצת הסבר יותר מהספר של סמי מולכו אך עדיין הספר לא מסביר כמו שצריך מה אפשר לעשות בשביל להיתגבר על תנועות גוף עצבניות,התרגלים מאוד לא משכנעים ולעומת זאות בספרים ברוסית של חבר שלי יש הסברים ברורים כיצד לטפל בבעיה אך אינני מבין רוסית לכן כל הגולשים ספרו לי על ספרים שיש בהם תרגילים לתנועות גוף עצבניות כיצד להשתמש בגופי לטובתי ואיזה תרגילים לעשות????? בבקשה תנו לי תשובה

יוסי יקר, לצערי, איני יכולה להמליץ לך על ספר ספציפי בנושא. נדמה לי שכדי להיפטר מתנועות גוף עצבניות, מוטב להיפטר תחילה מהעצבנות. להשתיק רק את התנועות העצבניות יהיה כמו לסתום פתח של אגזוז מעשן מבלי לטפל בשריפת השמן במנוע... נסה לחפש חומר על תרגילי הרפייה והרגעה עצמית. שלך ליאת

ליאת יקרה, האם היית מכונאית רכב לפני שלמדת פסיכולוגיה? :-)

שלום, השנה בני הבכור בן שש וחצי עלה לכיתה א' ונורא קשה לו. מדובר בבכי, באי רצון להכנס לבית הספר בכלל ולכיתה בפרט. אני ובן זוגים מעבירים את רוב הבקרים בשבועיים האחרונים בבית הספר על מנת לשכנע אותו להכנס לכיתה. יש לציין שהמורה, הסייעת המלווה והמנהלת מאוד תומכים בו ומנסים כמה שיותר להקל עליו. הבעיות שהוא מעלה הן: קשה לי להיות הרבה זמן בבית הספר, לא בא לי, אני לא רוצה ללכת אחרי בית הספר לצהרון, אני יתגעגע אליכם, ועוד. בכל פעם שאנו מוצאים את הדרך לפתור בעיה אחד, מיד הוא מציף בעיה אחרת. אנחנו מסבירים לו שאין לו ברירה אחרת, אתה חייב ללכת לבית הספר ואי אפשר להשאר עם אמא ואבא שצריכים ללכת לעבודה. זו כמובן לא הפרידה הראשונה הוא מגיל שנה בגן וגם בצהרון הוא נמצא מגיל 4. יש לנו בן נוסף בבית בן 4. יש עצות?

שלום שירה, היום אנו עומדים בחציו של השבוע השני לשנה"ל, ונראה לי שזה די "חוקי" שיהיו קשיי הסתגלות בתקופה זו. לא סיפרת אם גם בעבר היו קשיי הסתגלות למסגרת (בדר"כ ילדים רגישים מסתגלים לאט יותר, אבל מסתדרים בסוף). הקשיים שהוא מעלה מאד רלוונטיים. יום הלימודים בביה"ס מציב תביעות נכבדות ביותר מהילדים הצעירים, והשעות אכן נדמות כנצח. כשלאחריהן מגיע גם צהרון, ההתמודדות נמשכת. אני מציעה לכם לא לנסות ולהתווכח עם טענותיו. אדרבא, אמרו לו כמה אתם מסכימים עם דבריו, מכירים בקושי, ומעריכים את מאמציו - גם אם אינם תמיד מסתיימים בהצלחות. אני רוצה להזכיר עניין נוסף, אותו חשוב לי להדגיש בכל פעם מחדש. עמדתכם אתם ביחס לביה"ס היא אחד הגורמים הקריטיים בהסתגלות של הילד. המעבר לביה"ס מעורר לא מעט חרדה גם בנו, ההורים. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר בילד ראשון. ביה"ס הוא המסגרת הראשונה בה הילד שלנו נתון להערכה וציינון של עיניים חיצוניות. הילד עומד למבחן, ואיתו גם אנחנו, ההורות שלנו, ההשקעה שלנו ועולם הערכים שלנו. אם אנחנו, כהורים, נצליח להרגע בעצמנו, לבטוח בילד, לבטוח בעצמנו ולבטוח בצוות ביה"ס, אזי המסר המרגיע יחלחל גם אל הילד. אני מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה, ומקווה שהעניינים יירגעו בקרוב. ליאת

שלום, אני בת 22 סטונטית ובנקודה טובה בחיי ויש לי בעיה שאני מודעת אליה והיא הקושי להחליט.. כשאני מגיעה לנקודה מסויימת בחיי אני מתקשה לבחור לאיזה צד להחליט ולבחור. עכשיו למשל אני עם חבר שלי כבר שנתיים וחצי אני אוהבת אותו ולא מאוהבת בו ולא יודעת אם להישאר או לעזוב... הוא בחור מקסים חכם טוב דואג וכו'.. ומצד שני אני לא מאוהבת בו ולא כ"כ נמשכת אליו ואני לא מצליחה לעשות את האיזון ולהגיע להחלטה מה גובר על מה... אודה לעזרתך הן בנושא זה בפרט והן בשאר ההחלטות בכלל..

שלום למוטרדת, החלטות הן לא דבר קל עבור איש. כל בחירה כרוכה בוויתור על האופציה האחרת, ומסתבר שהטבע צייד אותנו במנגנונים קוגניטיביים מסייעים, בעזרתם אנו מצליחים לחיות בשלום עם רבות מן ההחלטות שלנו. כמו שכבר ציינתי כאן בצער לא פעם, מאחר ובקושי הצלחתי לבחור עבור עצמי, איני מתיימרת לייעץ לאחרים, בוודאי לא בענייני אהבה ומשיכה. זוהי החלטה מאד פרטית, שהשלכותיה מרחיקות לכת. אוכל רק לומר, שאני מכירה מעט אנשים שנשארים *מאוהבים* אחרי שנתיים וחצי. זיקוקי הדי-נור של ההתאהבות הם קצרי טווח, מרעישים נורא עם יריית השיגור, אך זמן קצר אח"כ נושרים בשקט בשקט, אל החשיכה הקרירה. אחרי שנתיים זאת כבר אהבה אחרת, רגועה יותר, שלווה יותר, לא בהכרח 'רעמים וברקים'. משיכה זה כבר עסק אחר. יש אנשים שמוכנים להתפשר על משיכה גופנית, ויש מי שנחנקים בלעדיה כבר אחרי שבוע. למזלך, את עדין נורא צעירה. מה בוער לך עם החלטות פתאום? :-) ליאת

בעוד אני שומע שיר אירי יפה. בכיתי כי החיים שלי כל כך לא מה שאני רוצה. אני בן 24 ,לא מאושר בכלל. חלמתי בזמן השיר על מקום יפה כמו הקטקטים שכולם אוהבים את כולם וכל הזמן שקט שם ויש חגיגות כל יום,ואנשים כמו הקטקטים חמודים ואוהבים. וסתם החיים שלי בזבל :יש לי מספר חברים מצומצם אבל לא ככה כמו בארץ הקטקטים,אני סטודנט אבל זה לא מביא לי אושר, כלום לא מביא לי אושר . הלוואי והיתי חוזר לימי הגן רק שם נהניתי כל יום בלי דאגות. גם בלבול בזהות המינית,היתי אצל פסיכולוג שלא עזר,כלום אין לי ישועה מאף מקום, סתם חי את החיים ,קם בהרגשה רעה. לדעתך אני צריך פסיכיאטר? אני רוצה להרגיש בהיי כל היום כמו סמים

ערב טוב לאלמוני, מי שבוכה משיר אירי יפה (איזה?), חייב להיות אדם רגיש ומיוחד. אני מזכירה לך כמה סמוך לבריאת העולם הופיע סיפור הגירוש מגן העדן. זהו אירוע מכונן, שהחיים לאחריו לעולם לא יהיו כבראשונה. ימי הגן, או - אם תרצה - עולם הקטקטים, הם פרק קצר וחולף על ציר חיינו. ההתפכחות מכאיבה וצורבת, ומאלצת אותנו לאמץ סגנון התנהלות בוגר, מפוכח, מציאותי. אני מסכימה איתך שקשה למצוא יום ללא דאגות בחיינו הבוגרים. ובכל זאת, יש לא מעט אנשים שמוצאים את החיים ראויים, גם ללא היי של סמים. פסיכיאטר או פסיכולוג הם עניין של בחירה. בעיני הם עדיפים על ה?א?לחוש של הסם. מאחלת לך הקלה מהירה ליאת

אני מחפשת תשובה . למה אנו כאן ולמה להמשיך להיות כאן.אז אנו עובדים ומעבירים את הזמן.יולדים ילדים ורואים אותם גדלים ויודעים שהם יצטרכו להיתמודד עם חלאות למיניהם ואם יהיה פגם בגופם לא בהכרח יהיה מי שיושיט יד לעזרא ויותר חמור, יהיה מי שינסה להקשות יותר.אנו יודעים עם מה יש להיתמודד באופי האדם ,רישעות,אטימות,חומרנות,שלושת נקודות המפתח באדם שהאני האנוכי מניע אותו.ושלא נשכח ניצול כמובן.יתכן יפגשו אדם שאיתו ירגישו טוב בחברתו לפרק זמן אבל גם זה יחלוף ושוב נישארים עם הקיים.איזו זכות יש לנו לעולל להם את זה. כי גם אנו עברנו את זה? ומה מניע אותנו?בדיוק אותן נקודות המפתח!להכניס עוד כסף לבנק,לצעוק על הקופאית בחנות,להיתעלם מזקן שמנסה לחצות כביש ואם אנו עושים משהו שיכול להחשב כמעשה טוב זה רק כדי שנוכל להיראות כאצילי נפש ולהיתהדר ולהיתפאר בפני אחרים ולהרגיש חשובים.אז אני שואלת מה הטעם? אם אני משווה ביננו לבין הפרפר הערך לחייו הוא יותר חיובי וערכי ואני מקנא בו...ועצם יכולתי לחשוב עומדת בעכורי.אני מקווה שתיהיה לכם תשובה בישבילי. תודה.

ערב טוב, מאד עצוב לקרוא את דברייך. אפשר להרגיש מבין השורות כמה כאב, אכזבה, עוגמת נפש ועלבון ספגת עד שהגעת לתפיסת עולם כה עגומה. לא מזמן, כתבה כאן צעירה מקסימה (שבמקרה אני גם מאד אוהבת) דברים כל כך יפים על הסיבות לחיות- http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-647,xFT-590119,xFP-590127,m-Doctors,a-Forums.html את צודקת, יש הרבה רוע בעולמנו, ואיכשהו, אני מאמינה שניתן להתגבר עליו רק עם הרבה הרבה טוב. אנחנו כאן, כי מישהו חשב, אמנם בלי לשאול אותנו, שלהביא ילדים לעולם זו זכות. אם כל אחד מאיתנו יעשה רק מעט טוב, אולי נצליח ליצור סביבה ראוייה יותר. שאול טשרניחובסקי כתב בשירו האלמותי "אני מאמין"- שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז, כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז... שלך ליאת

תשובה ניתנה לצאת לידי חובה כמה שטחי ומאכזב.אין מה לחפש כאן

שלום לכולם! ככה שתי דברים שרציתי להעלות על מנת לקבל קצת עידוד :) לקחתי כדורים לקבלת המחזור ועליתי מזה כ-3 קילו אחרי מאמצים כדי לרזות לרזות אותם :( תסכול רציני ממש התבאסתי,עכשיו לעוד משהו התחלתי לצאת עם בחור בן 37 ואני בת 24 בכל אופן מאוד כייף לי איתו אבל "הבעיה"היא שהוא כבר מבוסס ואני עדיין סטודנטית ככה שיש פערים וזה מתבטא שהוא כל הזמן מזמין אותנו והוא לא מרשה שאני יוציא שקל כי אני סטודנטית אבל נעשה לי כבר חשוד כאילו כל פעם הוא מציע סתם פתאום אני אשלם על הלימודים שלך וכו......עכשיו,אני ממש לר מסכימה לזה שהוא ישלם עליי אין מצב,מה שקורה אני מרגישה שאני לא יכולה לתת לו כלום כמובן שזה לא חייב להיות חומרי ואני מבינה שאנחנו נהנים אחד מהשני אבל בכל זאת.................אני מרגישה לא מועילה ולא רוצה שמרוב שהוא נותן עכשיו יימאס לו ,לא יודעת פתאום ינחת עליו איזה משהו שיחשוב וואלה לא יוצא לי ממנה כלום וכו........בחיים לא נתקלתי בסיטואציה כזאת תמיד אני ההיתי הנותנת וזאת שיש מה ללמוד ממנה................................ איך מרגישים טוב עם הדבר .... תודה רבה רבה מראש!

דבר נוסף שרציתי להעלות זה שאני מרגישה שפתאום אני מאושרת בגללו שהוא פותח בפניי הרבה דלתות הוא בנאדם חכם ומאוד על הקרקע יציב ריגשית אני מרגישה שלמרות שיש לי חייים משל עצמי שאני עובדת אבל בעיניין החברתי די התרחקתי מחברות אני לא רוצה שחלילה ויקרה משהו שאני יקרוס ויהיה לי קשה לקום איך מחזקים את הפנימיות שלי????

נתלי יקרה, אני זוכרת היטב את פנייתך הקודמת, וזוכרת גם את תשובותי דאז. הקשר ביניכם היה מתחילתו לא סימטרי (הוא גם המעסיק שלך אם אינני טועה), וכבר בהתחלה הפריע לך הפער הגדול בגיל ובאמצעים. כאשר האהבה אמיתית וכנה, שאלות מן הסוג שאת שואלת מופיעות פחות. ברגע שאת ממשיכה להרגיש שמנסים לקנות אותך בכסף רב, ושאת מחוייבת לתת תמורה, יש טעם לעצור ולחשוב אם זה מתאים. אם את מרגישה שאת הולכת לאיבוד ונחלשת ב"פנימיות" שלך, משהו כאן מחייב התבוננות ובדיקה. כדי להתחזק מבפנים ולהרגיש תחושת ערך ומשמעות , כדאי מאד להמשיך ללמוד ולהתפתח, ולקדם את חייך בדרך שלא תיטול ממך את תחושת ההישג וההצלחה בזכות עצמך. בברכה ליאת

שלום, קראתי את כל הדיאלוג בינך ובין מתמודדת וזה היה מרתק והזדהיתי איתה,למרות הצדק בדבריך.בכל מקרה יחסי אל המטפלת ויחסה אלי שונים.יש לי כושר הבעה בכתב,אני אוהבת מאד לכתוב שירים,ועוד ובעל פה אני נתקעת,בחברה אני לא מעורה ושם אני אילמת,מנקודת מבטם סנובית,עכשיו אימי טיפוס מאד רציונלי ושכלתני וקרה שכמעט לא מביעה רגשות {בודאי שלא ליד אנשים}וכשבכיתי שכאב לי מעלבון או פגיעה תמיד היא אמרה:"אל תתיחסי היא סתם נאד נפוח וכו "והיא צדקה אבל אני סופר רגישה ופגיעה ולא יכלתי להתעלם,ולמדתי לא לספר כי ממילא לא קיבלתי תגובה מבינה ותומכת,כמו שלפני תיכון נפרדה ממני חברתי הצמודה ואימי אמרה זה ממילא לא בריא החברות. . . למדתי לא לשתף אף אחד!!!כי בשמחות אנשים לא מפרגנים,וכאב יש לכל אחד את שלו,ומאד מאד קשה לי לדבר על זה עם המטפלת,כשאני אצלה אני מרגישה גוש חוסם וש[כשאני יוצאת אני מתחילה לנשום.יש לי פחד עצום ואפילו אובססיבי מלשתף.ואני לא מסוגלת להפקיד בידי מישהי שאני לא יודעת עליה כלום את המפתח לסודות הכי כמוסים וכואבים ובפרט לא בתיזמון של פעם בשבוע.כי לפעמים אני מאד נסערת ובא לי לשתף עכשיו ואחר כך אני אומרת,מזל שלא שיתפתי.אבל מצד שני אני מבינה שאי אפשר שכל מטופל יחליט מתי ואיפה להיפגש כי יש ענין בזמן ומקום קבועים.לדעתי אם הייתי מדברת בבית ולא בקליניקה זה היה גורם לי יותר להיפתח.{סתם כך מענין אותי אם גם למטופליכ את עונה כך,מחזיקה אצבעות וכו,או רק כאן?}

הילה, מפאת השעה המאוחרת, אני בוחרת להשיב לך מחר. בכל מקרה, אשמח אם עד מחר תכווני אותי לדיון שאליו את מתייחסת. אם אינך יודעת לשלוח לינק, אנא רשמי מאיזה תאריך הדיון. לילה טוב ליאת

שלום הילה, כאשר גדלים על מסר גלוי, לפיו חברות זה דבר לא בריא, יש סיכוי טוב לפתח מנגנוני זהירות וקשיים במתן אמון. טיפול הוא הזדמנות טובה להיווכח במסגרת בטוחה ומכילה שיכול להיות אחרת. לרוע המזל, פסיכולוגים ומטפלים אינם מגיעים לבית הלקוח, (הגם שאישית היכרתי פסיכולוגית שהסכימה לעשות זאת פעם וחוללה מהפך דרמטי), ועליך לעשות את המאמץ לפוגג את הגוש החוסם בגרון. אשר לי, אני מניחה שקיים פער כלשהו בין הסגנון ה"פורומי" שלי לזה שבקליניקה, אם כי פער זה אינו גדול כל כך, מן הסתם. מקווה שתצליחי בסופו של דבר לחוות קרבה ואמון מול האנשים הנכונים. בברכה ליאת

שלום ליאת יש לי חברות טובות(אפילו טובות מדי..) לפני מספר חודשים בקשתי לנתק איתן קשר בגלל שמצבי הנפשי היה לא טוב(דיכאון). הן שלחו הודעות,דרשו בשלומי וניסו ליצור קשר בעדינות,אך לי זה הפריע, ובקשתי ניתוק. לאחר מספר חודשים הרגשתי יותר טוב, חשבתי שהתאוששתי. עמוק בפנים לא רציתי ליצור קשר,אך עשיתי זאת, בלית ברירה (למה?לא יודעת). כיום,כחודשיים לאחר מכן, שוב התדרדר מצבי,ואני שוב מתנתקת. לא עונה לשיחות וכד', שלחתי הודעה כי אני שוב בתקופה לא טובה. אני מאוד רוצה להתנתק לגמרי, לא מתאים לי להיות בקשר עם אף חברה. אבל, אני לא יודעת איך להגיד להן את זה. הן חברות טובות,קשר של הרבה שנים, אני לא רוצה לפגוע בהן. אבל גם לא רוצה להמשיך להיות בקשר יותר. איך אומרים לחברות טובות שאני לא רוצה להיות חברה שלהן יותר ??? כשאין שום סיבה ? אני נמצאת בטפול פסיכולוגי(כבר יותר משנה), ניסיתי להבין את זה שם,אך אני לא מצליחה. האמת, שגם מהטיפול הייתי רוצה להתנתק, אני עוזבת כשאני מרגישה יותר טוב,וחוזרת כשאני מרגישה רע.כי זה המקום היחיד שאני יכולה לשתף בתחושות כשרע לי. (בעבר שיתפתי חברה טובה,אך כבר הרבה זמן שאני לא מסוגלת ולא רוצה). מה דעתך ???

שלום טל, אני חושבת שפנית אלינו בעבר, באחת התקופות הרעות, כשרצית להינתק. נראה שהחברות שלך כבר מכירות את הדפוס, וגם אם הן לא מחבבות אותו, אין להן ברירה אלא להשלים עם המציאות. האמת הפשוטה היא ההסבר הטוב ביותר, והחברות שלך כבר הוכיחו את נאמנותן בכך שחידשו את הקשר לאחר הניתוק הקודם. איכשהו, יש לי הרגשה שיותר מהשאלה "איך" את שואלת "למה". איני מכירה את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלך, וללא ספק זו סוגיה שחשוב להמשיך ולהתעקש להבין בטיפול. מעניין לבדוק מדוע את נמלטת מקשר כאשר את מדוכאת. דפוס כזה יכול להיות קשור לחוויות מוקדמות של נטישה רגשית, כאשר הכאב והאובדן היו בלתי נסבלים עד כדי ביטול מוחלט או הכחשה של צרכי קרבה תלות ונזקקות. כאילו אמרת "כדי שלא ינטשו אותי במצבי החלש, אני אלך קודם". הבריחה וההימנעות לא מאפשרים לך להיווכח שהמציאות אולי שונה כיום, וכי יש סביבך אנשים טובים שיכולים להיות שם בשבילך גם בשעת משבר. נסי, בשלב ראשון, להתעקש על הטיפול ולהישאר בו גם כאשר נדמה לך שאת קרובה מדי. אני מאמינה שהמאמץ ישתלם. בהצלחה ליאת

בנוסף למה שליאת כתבה, נראה לי שההתרחקות אינה רק נובעת מהדיכאון, אלא יכולה להזין אותו. מעניין אם הרגשת יותר טוב בעבר, כשיכולת לחלוק את קשייך עם אותה חברה. כמו כן, מעניין לחשוב מהם התנאים שאפשרו לך לשתפה באותה תקופה ועכשיו לא. מה השתנה? מה התאפשר אז וכעת לא? מה בקשר דווקא אתה אפשר זאת בעבר? הגיוני שכדי לשתף, את זקוקה לתנאים מסויימים. כדאי לבדוק מהם התנאים הללו ולנסות להתקרב להשגתם (זה יהיה אולי קל יותר בתקופות בהן את מרגישה טוב יותר), כך שאולי דווקא תוכלי לשתף יותר כשקשה לך, ואולי להשיג הקלה. תרגישי טוב, אור

שלום, רציתי לשאול מה דעתכם על גרפולוגיה? האם ייעוץ כזה הוא סתמי או שבאמת יכול לעזור לדעתכם למשל בתור יעוץ מקצועי אישי וכו'?

שלום ליטל, הגרפולוגיה היא עוד כלי אבחוני, אשר חסידיו נשבעים ביכולתו לשפוך אור על מאפייני אישיות, תכונות וכישורים אלה ואחרים. ככל הידוע לי, הגרפולוגיה אינה עומדת בקריטריונים מדעיים של תוקף ומהימנות, ולמרות זאת, היא משמשת כיום יותר ויותר גופים ומוסדות ככלי אבחוני רב השפעה. למען ההגינות, עלי להזכיר כי יש גם כלי אבחון פסיכולוגיים מסורתיים יותר, הסובלים מתוקף ומהימנות מוגבלים. כדי להתגבר על מגבלה זו, משתדלים מכוני אבחון רציניים לבסס את מסקנותיהם על מגוון מכשירי אבחון, ולהצליב את המידע ממספר גדול ככל האפשר של מקורות. בברכה ליאת

ליאת, אם מטופלת שלך היתה אומרת לך שהיא רוצה להתאבד ולפעמים חושבת מחשבות קיצוניות על איך לעשות זאת ובדרך הכי קלה. מה היית אומרת וכיצד היית נוהגת? תודה חן

המטפלת שלי אמרה לי שהיא לא תטפל בי כל עוד אני מאיימת ..... רק אמרתי את מה שאני מרגישה . זה הטיפול שלי ומותר לי ,לא? בכל מקרה נראה לי שאני לא הולכת אליה יותר .

קצת מזכיר לי פרק שהיה בטיפול בו ראובן שם גבול ברור שאין לחצות אותו,שכל עוד המטופלת מטופלת אצלו (אילה) אז היא לא מנסה להתאבד. אולי גם במקרה שלך המטפלת נסתה לשים גבול ברור על מנת שלא יהיה מצב שחס וחלילה תעברי מדיבורים למעשים? זה מצד אחד, מצד שני אני בהחלט מבינה אותך, לא יודעת אם אני הייתי יכולה להמשיך להגיע לטיפולים אחרי הערה כזו.

ערב טוב חן, כאשר מטופלת שלי אומרת שהיא רוצה למות, אני קודם כל מאד מאד דואגת. ועצובה. אני מנסה לבדוק ככל יכולתי את רצינות כוונותיה, ולהעריך את מידת הסכנה. אם אני מרגישה שיש כאן ביטוי למצוקה קשה, ללא כוונה אמיתית לפגוע בעצמה, אנסה ככל יכולתי להיות איתה בקושי, ולתת לה תחושה שאינה לבד. במקביל, הייתי מנסה לגרום לה לוותר על איומים מסוג זה, שמכניסים הרבה "רעש" לקשר הטיפולי. אם אני חוששת שיש סכנה ממשית לחייה, או מרגישה שאיני יכולה להיות בטוחה, אעדיף לערב גורמים נוספים (פסיכיאטר, בני משפחה, ואנשי מקצוע נוספים רלוונטיים). יש מטופלים שנוטים לאיים יותר מאחרים באובדנות, ולו כדי להכניס למעורבות אינטנסיבית את סביבתם (בני זוג, הורים, מטפלים). מנקודת מבטו של המטפל, מדובר באחריות כבדה ביותר, ואיומים תכופים בהחלט יוצרים סוג של מעמסה ודריכות. יש פסיכולוגים שאכן מנסחים "חוזה", בו המטופל מתחייב שכל עוד הוא בטיפול אין בכוונתו לעשות צעד נמהר. פסיכולוג הגון (כמו הפסיכולוגית שלך) יבקש מהמטופל להתקשר אם יהיה במצוקה חריפה, ובלבד שלא יפגע בעצמו. יש מצבים בהם פסיכולוג מרגיש שאינו יכול/רוצה לקחת אחריות מפאת תחושת הסכנה, ואז יעדיף להפנות לגורמי טיפול אחרים (כולל מסגרת אשפוזית). אני תוהה, חן, איזו תגובה הייתה נחווית אצלך כנכונה ואמפתית? כיצד את, כמטופלת, היית מצפה ממנה לפעול מול איום כזה? ליאת

אולי אני רק מחפשת תשומת לב אבל אני יודעת שאני לא אולי אני סתם מתבכיינת אבל האמת שאני באמת בצרות אולי אני סתם ילדה בכיינית אבל אני יודעת שאני ממש צריכה עזרה. אני כולה בת 24 ואני כל-כך עייפה מהחיים כל הזמן מרגישה עייפה לא מצליחה להרדם לא נחה בזמן שינה לא רוצה לקום בבוקר שונאת להישאר כל הזמן במיטה רוצה להיות מאושרת רוצה סיבה לחייך אבל אז מסתכלת במראה בעיניים שלי עצמי כדי לשניה להיות כנה אני כבר שנים בולימית כבר שנה וקצת חותכת את עצמי כדי להקל קצת על הכאב הנפשי מרגישה שהגורל והחיים נגדי ואין לי מושג מה עשיתי רע. אני כל הזמן מרגישה שאני הבדיחה של המקום כל הזמן מרחלים עלי צוחקים עלי שונאים אותי כולם יש אהבה אבל אני לא מאוהבת יש עבודה אבל אני מתפטרת יש דירה אבל אני לא משקיעה והיא נראת זוועה רוצה להפסיק לבכות רוצה סיבה לחייך רוצה חג שמח רוצה להפסיק את הכאב בתוך הלב

טלי יקרה, אין זמן טוב יותר מימים של סתו, של ראשית שנה חדשה, כדי לעשות משהו חשוב למען עצמך. את אכן זקוקה לעזרה, ויש מי שיוכלו להגישה לך. את לא סתם מתבכיינת, וניכר שמאד מאד קשה לך. אני מציעה לך לפנות ללא דיחוי למרפאה לבריאות הנפש הקרובה למקום מגורייך, או לקופת החולים שלך, או לפסיכולו/פסיכיאטר פרטי. היום כמעט בכל קופות החולים יש מרפאות שעניינן הפרעות אכילה, והן נותנות את השירות הרב-מקצועי הנדרש. אשמח מאד לשמוע לאן בחרת לפנות, וכמובן להמשיך ולהקשיב לך מכאן עד שתתחילי את הטיפול. החזיקי מעמד ליאת

ליאת היקרה, קודם כל תודה על התשובה והיחס הבעיה היא מאוד פשוטה אני עוד שבוע ללא עבודה גם כשעבדתי אני ממנת את עצמי לבדתי אז לא ממש נשאר כסף לטיפול נפשי הכי זול דרך קופת חולים זה 160 לטיפול וזו הוצאה שמבחינתי נחשבת לפריבילגיה די רחוקה כרגע אז שש שנים אני סובלת ושש שנים אני בוכה ובונה על אנשים נהדרים כמוך על טיפה עזרה כי מעבר לכך אין לי לאן לפנות לבנתיים אז באמת תודה רבה מילה טובה לא מרפאה מחלות לא ממלאה מקום ריק במיטה לא תביא לי עבודה חדשה אבל בסוף יום היא מעלה חיוך קטן וזה עושה כל-כך טוב על הנשמה אז אני מאוד מודה לך על היחס תודה רבה

ליאת שלום, אני נמצאת בטיפול שנתיים. הקשר עם המטפלת נפלא, ונדמה שאני נשארת שם אך ורק על מנת לשמר את הקשר. נראה כי אין באמת במה לטפל, ואולי אף פעם לא היה. הייתה לי ילדות רגילה, שום דבר טראומטי. הגעתי בגלל הרגשה של תקיעות בחיים. אבל כבר שנתיים שאני בטיפול, ודבר לא השתנה. לפעמים אני חושבת שאיני מעוניינת בשינוי כי אני רוצה להישאר שם. אבל זה מאוד מתסכל כי אני כבר בת 30 והחיים שלי עדיין לא קיבלו שום כיוון. מה עליי לעשות במקרה כזה? שוחחתי על כך עם המטפלת, אך הדיון בנושא לא הוביל לשום מקום. האם כדאי לשקול לעזוב את הטיפול ואולי להתחיל טיפול חדש? תודה רבה, סואן

שלום סואן, אני נוטה להאמין שאדם לא מגיע לטיפול או נשאר בו ללא סיבה. את מדווחת על קשר טוב וקרוב, ועל היותה דמות חשובה ומשמעותית עבורך. מעניין לדעת, האם גם היא עצמה חושבת שאין שום תמורה במצבך. אם זה המצב, יתכן שתיאלצו לשוב ולדון יחד בהשלכות שיש לכך על עתידו של הטיפול. את אומרת שאת חושבת שלמעשה אין (ולא היה) במה לטפל, ומצד שני את מדווחת על תחושת תקיעות ודריכה במקום. זוהי סתירה שיש ליישב, הלא כן? לא לגמרי ברור על איזו תקיעות את מדברת. האם זו תקיעות בתחום התעסוקתי? האקדמי? האם את מתקשה ליצור קשרים חברתיים או בינאישיים? לפעמים ניתן לתגבר טיפול גם בעזרה נוספת במסגרת קבוצה או סדנה יותר ספציפיים. נדמה לי שיש לכן על מה לשוחח בפגישה הבאה. בהצלחה ליאת

בתי בת 5 ואני אם חד הורית. לאחרונה שמתי לב שבתי משחקת לבד על המרצפות בסלון הבית וממלמלת לעצמה ללא הפסק " אסור לדרוך על הקווים". האם יש מקום לדאגה בענין. תודה.

שלום רחלי, הרבה ילדים שצועדים ברחוב מתעקשים לא לדרוך על הקווים, כחלק מהתנהגות ילדית שגרתית ומוכרת, כחלק ממשחק, ואולי גם כהתנהגות כפייתית "קלה" שאינה מעידה בהכרח על הפרעה כלשהי. תופעה זו חולפת, ברוב המקרים, ונותרת כזיכרון ילדות נחמד. באחוז מסוים מן המקרים, ההתנהגות הכפייתית חורגת ויוצאת מכלל שליטה, והופכת מנגנון להפחתת חרדה, עד כדי הפרעה לתפקוד התקין. במקרים כאלה יש צורך בהתערבות טיפולית, בדר"כ בעלת צביון קוגניטיבי-התנהגותי. לכן, אני מציעה לך לנסות וליצפות בבתך, ולראות האם יש כאן ממש "טקס" שגוזל זמן, האם יש טקסים נוספים או התנהגויות כפייתיות אחרות, והאם הופעתם יכולה להיות קשורה בגורמי לחץ שהופיעו לאחרונה בחייה. אם יש בך ספק, תוכלי לפנות להתייעצות קצרה שתוכל להרגיעך. כדי הרגיע אותך עוד קצת, אני שולחת לך את שירו המקסים של א.א. מילן, בתרגומו הבלתי נשכח של יעקב אורלנד, המצביע על כך שמדובר בתופעה נורמטיבית וחביבה - קוים וריבועים כ??ש?א?נ?'ב??כל-פ??'ם צועד ברחובות ירושלים, א?נ?'שומר לי תמיד את צעדי הרגלים ואני דורך על ריבועים ו?א?נ?'לא דורך על ק?ו?ק?ו?ים 'פ??נ?י שאמא לי סיפרה על המקרים המרובים ש?ת??'ה?י?ל?דים שצעדו על הקוים - אכלו דובים. כשהם באים, אני אומר להם: "דובים מ?דו?ב??ים ! ראו כיצד אני צועד לי בריבועים !" וכל דובון חושב ודאי: "שלי הוא בעוד דק, אם רק יטעה ויעלה על איזה קו, אם רק." והדובים הגדולים עושים עצמם כלא רואים, כאילו באו לבקר פה איזה חברים; הם רוצים ל?'ש?ות?רוש?ם שלא'כ?פת להם אם א?נ?'צועד על קוים או על רק-ריבועים. אך אני מצפצף עליהם ועוד איך, שזה נורא-דווקא חשוב איך ל?ה?ת??'ל?ך, ונורא-נפלא לקרוא להם: "דובים מ?דו?ב??י?ים, ראו כיצד אני צועד דווקא בריבועים !" שלך ליאת

רציתי בבקשה לדעת האם משהו מכם טיפל בשיטה של emdr והיו לו תוצאות חיוביות

אפרת, ככל הידוע לי, גדעון מתמחה בשיטת טיפול זו. נסי להפנות אליו את שאלתך שוב בימים שבת או ראשון. בברכה ליאת

ליאת שלום, מה שלומך?מידי פעם נכנסת לאתר ומתרשמת מעבודת הקודש שאת ועמיתיך עושים ...כל הכבוד!. פונה אלייך כעת כשאני בצומת בחיי ,צריכה להחליט האם להמשיך או לחילופין להפחית את כמות המפגשים עם המטפלת שלי...קיבלתי החלטה מבחירה להוריד בצורה רצינית את עבודתי בעיקר אחר הצהריים הדבר גורם כמובן לירידה ברמת הכנסתי ולשינוי סדרי העדיפויות .איך שאני לא הסתכל על מצב הכנסות מול ההוצאות החור הגדול בתקציב נופל על הטיפול שאליו אני הולכת באופן עיקבי 6 שנים (לא נכנסת למה שהוא תורם כמובן שאי אפשר להשוות בכסף את תרומתו)אני בבעיה רק עצם המחשבה להפחית את כמות המפגשים מכניסה אותי ללחץ נסיתי בעבר לפחית קצת את הפגישות וזה לא תרם בכלל לתחושת השקט והביטחון שהטיפול מקנה לי.לא קל לי להוריד את קצב הטיפול אני מבינה לבד כמה הקשר שנוצר חשוב אבל מצד שני, אני בלחץ מזה שאין לי מספיק כסף לשרוד את החודש (דבר שאני לא רגילה להיות בו בכלל) אני יודעת שאני לא יכולה לאכול את כל העוגה ומעצם ההורדת ההעבודה בחרתי בדרך מסוימת ...אבל אני עדיין לבד בחיי ואם יש מקום שבו אני לא מרגישה לבד זה אצלה .עוד דבר לעולם היא לא נתנה לי את התחושה שכסף זו הבעיה תמיד באה לקראתי ...כמובן שעליתי את זה בפגישה האחרונה ואני צריכה להחליט לאן פניי מעודות להמשיך או לסיים את הפרק הזה בחיי.תודה אני

שלום אני, בעיית המזומנים שלך, לפחות כפי שאת מציגה אותה, מקורה בהחלטה מודעת שלך להפחית שעות עבודה. זה מצב טוב בהרבה ממצבם של מי שעובדים שעות רבות ומקבלים שכר עבדו?ת. לפעמים גם זו נחמה... מאחר ולכל אחד מאיתנו אכן יש סדרי עדיפויות משלו, לא נשארת לך ברירה אלא לתעדף את ההוצאות שלך. שום דבר שלא ידעת קודם :-) לא כל כך הבנתי אם המטפלת שלך הסכימה גם הפעם ללכת לקראתך, או שמא לא. בכל מקרה, אפשר לנסות ולבקש ממנה להגדיר תקופה מוגבלת בזמן בה היא תסכים לגבות מחיר מופחת, ואולי לאחר מכן תרגישי שאת יכולה לחזור לעבוד שוב גם אחה"צ. אפשר, כמובן, גם לדלל את המפגשים ו"לשלם" על כך בתקופה יותר רגישה ומתוחה (אך אפשרית). צר לי שאין לי תשובות קסם בשבילך (מן הסתם, אם היו לי, הייתי מפעילה אותם על עצמי). בעיות מזומנים הן אכן בעיות קשות, אבל הן אינן חשוכות מרפא וזמניות. מאחלת לך שנת שפע כלכלי והרבה בריאות ליאת

תפרסי אותה ל80 שנה

היי, אני אם טרייה ומטופלת 3 שנים אצל מטפל שאליו אני קשורה מאד. בעקבות הלידה אני חווה מאין פרידה מסוימת ממנו. הרי הוא היה במרכז (למרות שאני נשואה) ועכשיו כמובן שהבת שלי במרכז חיי. מוזר להודות אבל זה גורם לי לעצבות מסוימת מכיוון שעדיין אני צריכה אותו ועדיין מרגישה הרבה כלפיו ,(עכשיו לאחר חודש שלא הייתי אצלו החלטתי שאני אגיע רק פעם בשבועיים). אני מרגישה שהיחס שלו גם השתנה (גם בגלל זה אני חשה עצבות). מאד בא לי לומר לו שלמרות היותי אם, עדיין אני מרגישה כלפיו הרבה, למרות שיש לי דברים חשובים יותר לחשוב עליהם. כלומר את הצרכים שלי אני לא כל כך שוכחת. האם זה רלוונטי לדבר על הרגשות שלי?

שלום לך אמא טריה, ראשית, קבלי שפע ברכות להולדת ילדתך הקטנה. אני מאחלת הרבה נחת, שמחה ובריאות לכולכם. "האם זה רלוונטי לדבר על הרגשות שלי?" את שואלת, ואני עונה - על מה מדברים עם המטפל אם לא על הרגשות שלנו ??? אחרי לידה, נשים רבות (אם כי לא כולן) מדווחות על סוג של נינוחות, שלווה, אושר גדול, ותחושה של שלמות והגשמה. גם אם מדובר בקושי פיזי הכרוך בהנקה, לילות ללא שינה, אמבטיות ראשונות, שקילות בטיפת-חלב, כביסות אין סופיות - עדיין זו אינטנסיביות מבורכת, המסיטה את מוקד הקשב מאיתנו אל התינוק החדש. יש לי הרגשה שהמטפל שלך יודע זאת, ומוכן להמתין לך עד שתהיי בשלה להמשך העבודה הטיפולית. אולי הנסיגה הטבעית שלו מול עוצמת האירועים נחווית בעינייך כשינוי ביחסו אליך. זוהי הזדמנות לבדוק עם עצמך ואיתו, את האופן בו את חווה את עצמך מול אנשים בכלל ומול גברים בפרט, כאשר את מחליטה להקשיב לעצמך ולפעול בהתאם. האם את יכולה לעשות זאת ללא אשמה מוגזמת? האם את יכולה להתמסר לאושר שלך מבלי להתנצל? נדמה לי שעשיתי "סיבוב", אבל התשובה נותרה- כן, דברי איתו על מה שאת מרגישה. בשביל זה הוא שם ! הרבה מזל טוב ליאת

הי ליאת, כפסיכולוגית ו-'חית אינטרנט' לא קטנה (לטעמי), מהי דעתך בנושא ההתמכרות לפורומים ולמדיה הוירטואלית? מתי הגלישה הופכת להתמכרות ומתי היא מזיקה? תודה, נרקיס

נרקיס יקר, ההתמכרות לרשת היא תופעה מוכרת ונחקרת, ואין כל שאלה לגבי השפעותיה המזיקות. ככל התמכרות, גם ההתמכרות לגלישה בפורומים, בצ'טים, ובאתרים המספקים צרכים אחרים, רוכשת את עוצמתה המזיקה בהיותה מתגמלת באופן מיידי וללא מאמץ, על חשבון פעילויות אחרות בעולם המציאותי. הרשת היא מקור לא אכזב כמעט לכל דבר ועניין, ובאופן מדאיג במיוחד היא מצליחה להוות תחליף לחוויות אנושיות מגוונות, המערבות כמעט את כל החושים. עוד אי אפשר להריח ולטעום דרך המסך, אבל בלחיצת כפתור קטנה תדע איך להגיע הכי מהר שאפשר למקומות שיספקו לך גירויים של טעם וריח. אנשים יכולים כיום, לפחות תיאורטית, לספק דרך מסכים את הצרכים הקוגניטיביים, החברתיים, הרגשיים ואפילו המיניים שלהם. הסכנה היא כמובן בטשטוש הגבולות בין המציאות הוירטואלית לממשית, בהתנהגויות של נסיגה והימנעות, וכמובן בתופעות של סבילות (צורך במינונים הולכים וגדלים) ותלות. הסכנה גדולה במיוחד כשמדובר בילדים ומתבגרים, המפתחים בבלי דעת תפיסת עולם חלקית, מנותקת מהיבטים אנושיים, ומנוכרת. אם התלות שלנו במכונות הביטים הללו תיצור עולם חדש עם חוקים חדשים, או תביס אותנו כחברה אנושית, זאת כבר שאלה פילוסופית מרתקת. חיפוש קצר בגוגל, יבוא אותך לדי הרבה מאמרים, ימי עיון והרצאות בנושא. נדמה לי שלא ממש עניתי לך על השאלה, אבל לפחות השתדלתי לחשוב, וזה גם משהו. היפה והחיה.

הגבתי לדברייך בנושא שאלתי עד מתי...אנא עייני בה.תודה.

למותשת ולאחרים, אין צורך להפנות את תשומת לבי לתגובות המשך, שכן הללו מגיעות אלי ישירות למייל, אפילו אם הן נכתבות בשולי דיון ישן בן שנה. מנגנון זה אינו מאפשר לי לפספס תגובות שרשרת. לצערי, אני יכולה לפספס רק תגובות חדשות שטרם הגבתי אליהן, וזה קורה לעיתים נדירות בלבד. אז אל דאגה! :-) ליאת

שלום רב, לי ( האבא בן 32) ולאשתי (בת 27) שלושה ילדים: הבכור הוא בן 5, הילדה השניה בת 3, והתינוק הקטן בן 6 חודשים. כל ילדי בריאים. הבעיה היא עם הילד הבכור, והיא התחילה לפני כשנתיים, מאז שהתחיל ללכת לגן. הוא כל הזמן מביע שנאה כלפי גן הילדים ( מאז ועד עכשיו), הוא מצהיר כל הזמן שהוא אוהב את הצבע השחור, והוא משתמש בו לעיתים קרובות בצביעת כל מיני ציורים. הילד מסרב ללכת לישון, וטוען כל הזמן שהוא אוהב את הלילה ושונא את היום! ( אולי מפני שביום הולכים לגן), הוא אוהב דינוזאורים, והוא פורץ בבכי מר כשאומרים לו שאין עוד דינוזאורים. הילד לא מפסיק לשאול שאלות פילוסופיות סביב נושא המוות, כגון: מה יקרה לאדם אחרי מותו, מתי אני אמות, האם ניתן לטפל באדם מת ולהחזירו לחיים, איך הדם יוצא מהגוף בזמן שחיטת חיות, וכו,. הילד מסרב לשחק עם ילדים אחרים, ואפילו הוא מוותר לגמרי על המשחק אם הוא רואה שיש עוד ילדים אחרים שמשתמשים בו ( בגנים ציבוריים ומתקני ילדים). אני מרגיש את הדיכאון בעיני הילד כל הזמן! הוא הולך לגן בצרחות ודמעות ( עד היום)! ומייד עם חזרתו הוא מתחיל לשחק במחשב עד הלילה. הוא אפילו לא מבקש אוכל, ואנחנו נאלצים להאכיל אותו בכוח לפעמים. - האם תופעה זו מוכרת לך? - מה אתה מציע לעשות במישור המשפחתי? אני מודה לך מראש על התיחסותך!

שלום לאב המודאג, הדאגה העמוקה המשתמעת היטב מדבריך מוסיפה נופך מעט דרמטי לתופעות התפתחותיות נורמליות למדי. אנסה לענות לפי הסדר. הילד שלך, שהוא רק בן 5, כבר אח לשני ילדים נוספים. בהחלט יתכן שכשיצא לגן לראשונה, סביב גיל שלוש, הוא היה בעיצומו של משבר קנאה נורמטיבי באחותו התינוקת, שגזלה את עיקר משאבי תשומת הלב והכוחות. בהנחה שהגן שבחרתם לו הוא טוב, ולא נעשים בו פשעים חמורים נגד האנושות, אין סיבה שילד לא יסתגל במשך שנתיים שלמות לרעיון הפרידה. אם הדבר כן קורה, יש לבחון מה קורה בבית. כלומר - לבדוק מהי עמדתכם כלפי הגן וכלפי הפרידה. האם יש אשמה סמויה כלפי הילד ותחושה (לא מודעת או מודעת חלקית) של נטישה גם אצלכם. ילדים מצליחים לקלוט מסרים סמויים מעין אלה בהצלחה יואת דופן. יתכן שהילד חש ברגשי האשמה שלכם או בדאגה שלכם, ופונה להתנהגות מקצינה כדי לזכות כך במירב הפוקוס. אין צורך להתרשם מאד מציור בצבע השחור. ילדים רבים אוהבים את הנחרצות והעוצמה של הצבע השחור, ואין בכך כדי להעיד בהכרח על דיכאון או על בעייה רגשית. ברוב המקרים, הם חשים את הרגישות של המבוגרים בנושא, ולומדים שיש כאן נכס אמיתי המזכה אותם בהתעניינות מיוחדת. עזבו את זה. העיסוק במוות, גם הוא נורמטיבי וטבעי, ועלינו - כהורים - לספק את התשובות המרגיעות והמנחמות, מבלי להוליך שולל או לשקר. הייתי מוותרת על תיאורים פלסטיים של שחיטת חיות (מאיפה הוא שמע על זה, אלוהים?!), שכן הללו יוצרים זעזוע וכאב גם אצל אנשים מבוגרים. כמו שזה נשמע כרגע, הילד אכן נתון בסוג של חרדה, ויתכן שההתחברות לעוצמתם של דינוזאורים ידידותיים דווקא מסייעת. ברגע שאנו חוזרים ומזכירים לו שאין דינוזאורים, החרדה גדלה אף יותר, שכן במחשבה הילדית "אם הדינוזאור העצום והחזק הוכנע ע"י המוות, באמת אין תקווה". כרגע, לא הייתי ממהרת לשמוט לו את הפנטזיה, ומאפשרת לו, כילד כה צעיר, להיעזר במה שעושה לו טוב ונותן לו תחושת ביטחון. אני ממליצה לכם, כהורים, לפנות לפסיכולוג ילדים לשתיים שלוש שיחות הדרכה, בהן תוכלו לקבל כלים להתמודדות בריאה עם החרדה הטבעית של הילד, ולא להיבהל ממנה בעצמכם. ובינתיים - הקפידו על גבולות!. ילד שנמצא כל היום על המחשב יכול להיות סידור די נוח עבור הורים עסוקים. בדקו אם אין משהו בנסיבות חייכם שמעודד זאת. אל תרשו לו לדלג על ארוחות ועל שעת השכבה. ההתעקשות שלכם על סדר יום מוכיחה לו את דאגתכם ואהבתכם. ילדים בכלל, וילדים חרדים בפרט, צריכים הורים יציבים, חזקים וסמכותיים. בהצלחה ליאת

אני נמצאת בטיפול כבר שלוש שנים ומרגישה שאני רוצה חופש. לא חופש של שבוע של אחת מאיתנו, שבו אני חסרת מנוחה ורק מחכה שהיא תחזור (או שאני אחזור - לא יאמן, אני מחכה שחופשים שלי בחו"ל יסתיימו כדי לחזור לטיפול...). מרגישה שרוצה חופש ארוך, של כמה חודשים שבהם אוכל קצת להתנתק, קצת להזכר באיך זה חיים בלי טיפול. איך חיים בלי לחשוב עליה כל הזמן.....אני יודעת שיהיה קשה להתנתק ומצד שני גם חוששת לעשות הפסקה כזו ארוכה. ניסיתי להעלות את זה בפגישה שלנו היום אבל היא מאד התנגדה. אני מבינה שלטובת הטיפול עדיף להמשיך בתהליך, אבל אני מרגישה שאני צריכה להתרענן. מישהו פה עשה כזו הפסקה בטיפול? ליאת, מה את אומרת?

שלום רב, ההחלטה לפנות לטיפול היא החלטה קשה ומשמעותית, ויש אנשים שזקוקים לחודשים ושנים עד להרמת השפופרת. מסתבר שההחלטה על סיום הטיפול קשה לא פחות, עם מערך שיקולים רחב, חרדות, אשמה, והרבה כוחות סותרים המטלטלים אותנו ללא רחם. גם כאן, לעיתים קרובות, דרוש זמן להתבשל עם המחשבות. כמו שכתבתי לפני דקות אחדות ל"מותשת", אני מאמינה בשכל הישר ובכוחות של המטופלים, ובכלל זה גם ביכולתם להעריך נכונה את צרכיהם האקטואליים. אמונה זו מתחזקת אף יותר כשמדובר ב"שועל-טיפולים" ותיק, שהמודעות העצמית שלו גבוהה בהרבה מזו של תחילת הטיפול. עם זאת, קשה לי - ממקומי כאן - לערער על המלצות והערכות מקצועיות של עמיתים. כמי שמלווה אותך שלוש שנים כה משמעותיות וחשובות, יש לשיקול הדעת של המטפלת שלך חשיבות ראשונה במעלה. נדמה לי ששווה לנסות ולהמשיך לדון בכך במסגרת הטיפול, מתוך לקיחה בחשבון של כל השיקולים לכאן או לכאן. נשמח להמשיך ולהתעדכן. ליאת

שלום.אני בטיפול שנתיים. קשר טוב עם המטפלת (התלות התפתחה בהתאם לציפיות המקצועיות ומכרסמת כל העת- נראה לי שאתם ממש נהנים מהקטע המענה הזה...).אני בהחלט יכולה להצביע על שינויים שחלו בחיי, ועל תרומת הטיפול/קשר עם המטפלת לחיי. עם זאת, ההיזדקקות שלי אליה לא פוחתת.לעתים אף גוברת. אין לי כח לפרט במה זה כרוך, זה נלעס פה רבות..גם על ידי. לעתים הכאב רע ומר (כעת למשל...) .ואני תוהה האם זה מיותר? נחוץ? עוזר? מה המטרה? מובן שאני לא רואה את עצמי מסיימת את הטיפול עכשיו או בכלל...להיפך, אני רוצה שיימשך לנצח,ואני יודעת שלא כל המטרות הושגו (אם להיות קורקטית), אבל השאלה אם יושגו, ואם יכולות להיות מושגות בתנאים אלה-כאשר ההזדקקות הארורה ממסכת את כל השאר??!!!אל תשלחי אותי לדבר על כך בטיפול..שם זה מדובר וידובר - אני לא יכולה לאגור את זה כל פעם עד לגבולות ההרמטים כל כך של פגישה בשבוע (בעבר יותר). מה לעשות שאני חיה גם בין הפגישות......תודה וסליחה (על הנימה העוינת משהו,שאינה כלפייך כמובן).

את יכולה להסביר לי מה גורם לך לתלות? אני בטיפול ואני יודעת שאמורים להרגיש תלות מסויימת, אבל אני פשוט לא מצליחה להבין למה שאהיה תלויה במטפלת??? הרי היא לא חלק אמיתי של החיים שלי.. וגם , אולי את בכל זאת יכולה לתת דוגמא איך הטיפול עזר לך במשהו ספציפי כי קשה לי להבין איך זה אמור לעזור.תודה רבה...

אני מתארת לעצמי שזה מאד משתנה בין אדם לאדם...במקרה שלי, התלות מתבטאת בכך שרק בנוכחותה הפיזית אני יכולה להתנחם ולהרגע, ושכל הזמן אני רוצה שהקשר ביננו ימשך מעבר לזמן הטיפול המוגדר וכו'..ואיך זה עוזר? זה כבר תלוי מי את,למה התחלת טיפול,מה הציפיות שלך וכו'..אחד הדברים שאצלי השתנו זה שיכולתי להביא את עצמי לעשות משהו שהיה מאוד חשוב לי ופחדתי לעשותו. הטיפול הביא אותי להכרה כמה זה חשוב לי, וגם בנה אצלי את האמונה והאומץ לעשות זאת. וזו רק דוגמא אחת.רב הדוגמאות זה דוקא דברים קטנים יותר, לכאורה, שלמדתי והבנתי,והרגשתי-בעקבות הטיפול.אבל אני חושבת שכל אחד מפיק משהו אחר מהטיפול.זה לא חייב להיות משהו דרמטי.תנסי לחשוב עם עצמך מה הביא אותך לטיפול. את כבר תדעי אם הטיפול משיג את המטרה.רק קחי בחשבון, שלרוב, הוא גם גורם לבעיות חדשות,או לפחות מעורר כאלה שהיו רדומות. אני חושבת על זה כמו פרוייקט פינוי ובינוי...-הורסים דבר אחד, וחייבים לפרק אותו לגורמים,וזה כואב ועושה הרבה בלגן...כדי לבנות משהו חדש,מעודכן ויציב יותר.

שלום למותשת, לפני שאנסה לענות לך, אתייחס להנחה שלך שנאמרה (כך אני מקווה) בסוג של הומור ציני. פסיכולוגים (לפחות אלה האחראיים והשפויים שבהם) לא נהנים לענות את המטופלים שלהם ביסורי התלות והאהבה. אני מציינת זאת לטובת אנשים שאינם מצויידים במנגנונים ציניים מחודדים, אשר עלולים לקבל הנחה זו כפשוטה. פסיכולוגים אינם משתעשעים מסבל ומצוקה, הגם שאלה מביאים אליהם את הלקוחות. תלות *כה* מענה ו*כה* מיוסרת אינה נחלתו של כל מטופל. אפשר להניח בזהירות שמבנה אישיות מסוים או היסטורית חיים ספציפית יכולים להיות חלק מהתנאים המבססים דפוס כזה של התקשרות. אני משערת שאם את יכולה להצביע על הישגים משמעותיים בחייך כתוצאה מהטיפול, ואם הקשר הכל כך ייחודי ממשיך לתרום לתחושת הרווחה הנפשית שלך - אזי יש בו טעם, למרות מחירים אפשריים של תסכול ונזקקות. אם הוא ימשיך לעזור לך בעתיד? אין לי תשובה על כך. אישית, אני מאמינה גדולה בכוחות ובשכל הישר של מטופלים, גם אם לעיתים הם עצמם חוטאים בהערכת-חסר של כישוריהם אלה. נדמה לי שכרגע, כשאת פועלת ומדברת מתוך החלק "הרע ומר", עולים דווקא הספק והייאוש. האם אין גם ימים אחרים? למרות הנימה האסרטיבית של דברייך, אני שמחה מאד על שאלות נוקבות ואינטליגנטיות המופנות לכאן, ושמחה אף יותר כשהן מעוררות דיון המשך. בואי נראה אם אנשים נוספים יצטרפו וילמדו אותנו עוד. שולחת לך בינתיים חיבוק וכוח לשרוד את הימים. ליאת

תודה ליאת על תגובתך המהירה והמנחמת. אין בכוונתי "לטחון" כאן את הנושא. אבל אני מוכרחה להשיב לך, כי תהית אם אין ימים אחרים,בהם אני לא פועלת מתוך ייאוש וספק...אני מוכרחה להגיד לך שאם אני חושבת טוב טוב אז תמיד העננה של הרצוי (בעניין זה) מעיבה על המצוי. נכון יש ימים שזה יותר קשה מאחרים..אבל אף פעם זה לא נעלם.ומה שאני בעצם שואלת אותך, זה האם אפשר לפתור את הדברים שאיתם באתי מלכתחילה לטיפול, כאשר רוב הזמן אנחנו מתעסקות בתלות ובקשר ? וזה שואב ממני אנרגיות רבות כל כך, שחשבתי כי מוטב ויופנו לפתרון הדברים האמיתיים. ושאלה נוספת- האם זה לא "להכניס ראש בריא למיטה חולה"-הטיפול כאילו זימן לחיי בעיה חדשה,והרבה הרבה כאב.איך זה אמור לפתור משהו כמדשדשים בתוך זה כל העת?מצטערת על המשך הסאגה...

רציתי לשאול לגבי חלום מאד מוזר שחלמתי. יש לי חברה חולה מאד במחלת נפש(זה באמת) והיא בכלל לא חברה קרובה. בכל אופן, חלמתי שאני והיא מתקלחות יחד ומתנשקות. חשוב לציין שמעולם לא היו ואין לי שום נטיות שכאלה.. ואז החברה כאילו אומרת בחלום שחבל שיש לה את המחלה כי אחרת היינו יכולות להיות ביחד, ואני חושבת בחלום שבכל מקרה לא היינו ביחד כי יש לי חבר ( ולא כי היא בחורה.. ???) על זה חשבתי רק כשהתעוררתי.. האם יכול להיות שזה מסמל שאני גם מתחברת למחלה הנפשית שלה? כלומר שאני מרגישה את עצמי במצב דומה? ( במציאות אני כמובן לא במצבה , אבל כן יש לי חרדות).

מישהי יקרה, עבודת הפירוש של החלום היא חשובה ומרתקת, וכדאי מאד לעשותה מתוך תשומת לב והיכרות עם עולמך הפנימי המאד אישי. מאחר ואין לי היכרות כזו איתך, ומאחר וניסיונות קודמים שלי להציע חומר למחשבה התקבלו בצורה מעוותת, הבטחתי לעצמי לא לחטוא בכך שוב. כיווני המחשבה שלך מעניינים ונראים מאד מתקבלים על הדעת. וכמובן שיכולים להיות הסברים אחרים. אני מזכירה לך שמעבדת החלום האמיתית היא א?ת עצמך, ולכן כדאי לך להמשיך לחשוב על כך ואולי גם לשוחח עם אדם קרוב, עד שתרגישי שאת מבינה ונחה דעתך. בהצלחה ליאת

שלום , רציתי לדעת מתי מומלץ אם בכלל, לעשות היפנוזה , והאם זה יכול לעזור להתמודד עם חרדה. מי רשאי לעשות היפנוזה? האם עלול לגרום לסיבוכים או בעיות?

שלום ליטל, ד"ר אורן קפלן, מאבותיו המיתולוגיים ומייסדיו של הפורום הזה, כתב על ההיפנוזה באופן ממצה ומקיף כאן http://www.psychologia.co.il/hypnosis1a.htm כדי למצוא את המטפלים המורשים, אנא היכנסי לאתר האגודה הישראלית להיפנוזה http://www.hypno.co.il/information.asp או פני דרך קופת החולים שלך. בהצלחה ליאת

שלום, רציתי לשאול מה החסרון של טיפול אצל עובד סוציאלי קליני לעומת פסיכולוג קליני, אם ישנו חסרון כזה.

שלום ליטל, בהנחה שמדובר בעובד סוציאלי קליני, איני רואה הבדל מהותי, שכן שניהם מוסמכים ומיומנים לעבודה קלינית. בברכה ליאת

שלום האם ישנה בעיה ספציפית העומדת מאחורי בריחת שתן במיטה בלילה אצל ילד עד גיל 11?

רותי שלום, לא בהכרח. מדובר על תופעה של "הרטבת לילה", שיכולה לנבוע מגורמים שונים. ניתן לטפל באופן פשוט יחסית וישנן מרפאות ופסיכולוגים שמתמחים בכך, גם דרך קופת החולים שלכם. בברכה, גדעון

ברצוני לקבל יותר מידע על הפרעה שבה אדם רואה עצמו בצורה מעוותת ושונה ממה שהסביבה רואה אותו והאם ישנן דרכי טיפול לבעיה-הפרעה?

לילי שלום, השאלה שלך רחבה וכללית מידי . למה את מתכוונת? איפה קראת על זה? נפגשת עם זה? ראית את זה? למה את מתכוונת : "רואה עצמו בצורה מעוותת ושונה ". נמקי, הסבירי, הדגימי... ואשמח לענות, בברכה, גדעון

חחח, התגובה העליזה של גדעון הצחיקה אותי. עיוות יש בהפרעות רבות, לדוגמא - אנורקסית רואה עצמה כשמנה למרות שאינה. או בהפרעות אישיות שונות... או אנשים ששונאים חלק בגוף שלהם, למשל אף , למרות שאין שום בעיה ועוד הרבה ..הרבה.

גדעון יקר, רק כמה מילים.. אני קוראת את התגובות שלך כבר זמן מה, שואבת ולומדת מהן הרבה. עצותך חכמות ותומכות. אני מאוד מעריכה אותך ואת פועלך בפורום. ולי אישית עזרת פעמים רבות, (לעולם לא באותו השם). תודה רבה לך יישר כוח.

מלאני, תודה ! מחמם את הלב. גדעון

דחוף, אני צריכה רעיון למתנה... אני כבר חושבת על נתינת המתנה שנתיים!!! תכלס, עוד לא עשיתי את זה והשנה אני כן רוצה לתת מתנה. בהתחלה חשבתי על סלסלת ממתקים: לא מחייב מדי, לא אישי מדי, כן מפנק, יש בו ממתקים לכל המשפחה וגם מכובד. אבל מצד שני אני רוצה כל כך לתת לה מתנה אישית, למשל אני מציירת, חשבתי לצייר לה ציור. אבל אז נשאלות השאלות: אם לא תאהב, איך אדע את התגובה האמיתית שלה, אני מפחדת שאם היא תדחה את המתנה אז לא אוכל להמשיך את הטיפול כי לא אוכל לשאת את הדחיה שלה אותי. חשבתי גם על ערכה מפנקת של ספא, בכלל משהו כמו מסג' , טיפול פנים וכו' אבל אז התבלבלתי, כי הרי יש גבולות, זה לא קשר אמיתי , כל מה שאני מרגישה כלפיה הרי אותה אני לא מכירה.. ומה כן נכון לתת בתוך אותן גבולות של הטיפול, מה נכון לתת שיהיה מרשים, מראה את אהבתי אליה ואת הערכתי, ולא ספר!!! ספר זה נ ד ו ש ולא אישי , אני כן רוצה לתת משהו שיש בו משהו אישי... עצות ותגובות יתקבלו בשמחה.. ניבה

היי ניבה אם את יודעת לצייר לדעתי ציור זה הכי אישי ונכון. זה גם מה שאני מביאה, ציור ושיר שכתבתי והיא מזכירה כל הזמן וכמה מילים אישיות. לדעתי כדאי לך לצייר משהו שקשור לשיחות שלכן, משהו שחזר כמה פעמים ושהוא רק בינכן, שרק היא ואת תבינו. שמח, עצוב לא חשוב, אבל בינכן. אני מוסיפה גם שוקלד, לא בהסחפות, משהו סמלי. תודיעי מה החלטת, זה מעניין...

את יכולה לצייר לה ציור ולמסגר אותו. או עט עם חריטה. מלאכים לקישוט.

ניבה שלום, באמת שאיני יודע מה לומר - יעוץ למתנות? ועוד לפסיכולוגית שלך? זו כבר שאלה שגדולה עלי והינה מעבר לכישורי. מתנה שלא תהיה גדולה מידי ולא קטנה מידי, שתביע המון ולא תהיה אישית מידי. מתנה שגם את תאהבי לתת וגם היא תוכל לקבל... לא פלא שחיכית שנתיים. שתפי אותנו בהמשך: גם מה החלטת וגם איך היתה התגובה. בהצלחה בבחירה בין האופציות השונות, גדעון

שלום גדעון יש לי בעיה שאני לא מתחילה דברים, אפילו קטנים ביותר. אם יש לי 2 דברים שאני רוצה או צריכה לעשות, למשל לצייר ולסדר את הבית, אני יחליט שאני קודם אצייר ואז יסדר(או ההפך , זה חסר חשיבות), אבל אני לא יעשה את זה. וכך יוצא שאני לא עושה כלום. אני לא מסדרת ולא עושה שיעורים ולא מציירת ולא כלום. מה הבעיה שלי???? יש לי בעיות ריכוז, זה יכול להיות קשור??? הקטע שאני לא לוקחת ראטלין , למרות שהוא עוזר, כי אם אני לוקחת ראטלין אני חייבת לשבת ולעשות מה שאני צריכה, אז אפילו את לקיחת הראטלין אני דוחה... הבית שלי מבולגן היסטרי לא מתקדמת בלימודים לא עובדת, כי לא יכולה גם ללמוד וגם לעבוד... מה הבעיה שלי???

נטלי שלום, יתכן שאת סובלת מתופעה הקרויה "דחיינות" ומוגדרת "כנטייה לדחות משימות למועד מאוחר יותר ללא הצדקה דבר הגורם לאדם סבל ומצוקה ופוגע ברמת התפקוד שלו." את מוזמנת לקרוא על זה באינטרנט ולראות אם אכן זה עונה על הבעיות שאת מציינת. סדנאות להתמודדות עם דחיינות ניתן למצוא בין השאר בשרותים הפסיכולוגיים באוניברסיטאות. היות ואת מתמודדת גם עם קשיי ריכוז ובאופו הכללי יותר קשיי התארגנות, הייתי ממליץ לך לפנות להתייעצות לפסיכולוג קליני שלאחר תהליך אבחוני יוכל לכוון אותך הלאה לטיפול הנדרש. בברכה, גדעון

שלום, אני בת 33, נשואה ואם לתינוקת אני אדם בריא בד"כ לפני כשבוע עברתי ניתוח לכריתת התוספתן. הניתוח עבר ללא סיבוכים והגעתי כנראה בזמן למרות שהתמהמתי בבית יום או יומיים עם הכאבים. א. אני כועסת על עצמי שלא פניתי בזמן לקבלת טיפול רפואי. היתי בבית עם התינוקת וסברתי כי מדובר בכאבי מחזור או משהו כזה. למרות שבעלי שאל האם לבוא מהעבודה בבוקר הניתוח ואמרתי לו שאין צורך ושאמתין. היום אני יודעת שזאת היתה טעות. ב. אני כל הזמן שואלת את עצמי למה זה קרה דווקא לי. לעתים אני מנחמת את עצמי ומרגיעה את עצמי שלא היו סיבוכים, שאני בחיים, שהתוספתן לא התפוצץ כמו שקורה לעתים. וכו' וכו' וכו' אך השאלה הזו של למה זה קרה דווקא לי מטרידה אותי מאוד ולא נותנת לי מנוחה. או למשל אני מנסה לחקור ולשחזר מה אכלתי ומה גרם לכך....... מה עושים, האם זה יעבור לי ? תודה רבה רבה

מיטל שלום, השאלה "למה זה קרה דווקא לי"? מאפיינת אנשים שנקלעו למצבים טראומתיים ובבת אחת תחושת השליטה על חייהם נפסקה. אני מעריך שמשהו דומה קרה גם לך: לרגע אחד היית בבית עם "כאבי מחזור" שיגרתיים לכאורע, ובמשנהו מצאת את עצמך מובהלת לחדר ניתוח ...ללא ספק, זה מערער משהו בפנים. משהו ששייך לתחושת השליטה על החיים. לתחושה שאם אהיה בסדר, אוכל כמו שצריך, אהיה רגוע וכן הלאה- לא יקרו לי דברים לא טובים. לאמונה הפנימית שיש קשר בין המעשים שלנו למה שקורה לנו. כשזה מתערער מתחילות שאלות על החיים ועל העצמי ואחת השאלות היא "למה זה קרה דווקא לי". אבל... זה לא קרה דווקא לך. זה קורה כפי הנראה ללא סיבה רפואית שהרופאים יכולים לשים עליה את האצבע. איכשהו צריך ללמוד לחיות עם זה שהחיים לא צפויים תמיד. מנסיוני, התחושות החריפות שאת מרגישה עכשיו יתמתנו - זו דרכה של הנפש לעבד ולהבין מה קרה. היי סבלנית עם התהליכים הנפשיים הללו. הרבה בריאות, גדעון

גדעון המון המון תודה

ואני שונאת את עצמי

חן יקרה, זה מה שאת מרגישה עכשיו אבל זה יעבור עוד מעט... את כבר מכירה את זה - מצבי הרוח באים והולכים... נסי את מה שעזר לך פעם שעברה - לדבר עם חברה... גדעון

היי אני לא חושב שאני ראוי לאהבה ולחיבה אנשים אוהבים אותי רק עד גבול מסויים......ואני חושב שלאנשים כמוני אין זכות קיום בעולם הזה......שכן הלבד גומר אותיובטח שהתסכול המיני המתלווה אליו אז למה לעזאזל להמשיך?למה זה טוב?כי משהו קבע שיש ערך לחיים הרי גם חולים סופניים מנתקים מהמכשירים לא?אני חולה סופני מבחינתי ורוצה להתנתק כבר....

MR BLUE היקר, סליחה שאני שואלת אבל האם יש לך משפחה שיכולה לתמוך בך ברגעייך הקשים הללו? אני מבינה שעכשיו נדמה לך שלחיים אין טעם (ותאמין לי שאני באמת באמת באמת מבינה, בלי לפרט יותר מדי:)) אבל בבקשה, תנסה לראות את הדברים היפים בחיים וחשוב מכך תאהב את עצמך אהבה כנה ותכבד את עצמך כי אתה ראוי לזה :) סיכמנו?

שלום לך קראתי את הודעותיך השונות בפורום .יש איזשהו טעם לחים גם אם הוא לא מורגש וכרגע קשה. (אני יודעת) תחזיק מעמד אם אתה מעוניין ציין כתובת מייל שלך. תשתדל להסתכל קצת יותר רחוק מכרגע אפילו שזה נראה די בלתי אפשרי

MR BLUE היקר מה היית עונה לי אילו אני הייתי כותבת את ההודעה שלך על עצמי?

MR BLUE היקר מה היית עונה לי אילו אני הייתי כותבת את ההודעה שלך על עצמי?

MR BLUE , מאוד קשה לשכנע שהחיים יפים, כאשר האדם שממול לא מסוגל לראות זאת. אני חושבת שלא זה מה שאתה מבקש לשמוע. כמי שעוקבת אחרי הדברים שלך כאן, אני יודעת שאתה בתהליך טיפולי. אולי יעזור להזכיר לך שטיפול הוא תהליך. במהלכו יש עליות וירידות. לפעמים נדמה שהוא מאוד עוזר ומקדם, ולפעמים יש הרגשה של נסיגה. ואז חוזרות המחשבות והתחושות הקשות, ונדמה שוב, שכלום לא עוזר, וכלום לא שווה. מנסיוני, התקופות השחורות האלה, קשות ככל שתהיינה, עוברות. לפעמים מבינים כמה הן היו חשובות בתהליך, בצמיחה. גם את זה רואים רק בדיעבד. חשוב מאוד לא להישאר לבד עם התחושות הקשות. לשתף מישהו בסביבה הקרובה, לשתף אותנו כאן בפורום, ובעיקר: לדבר על כך עם המטפל/ת. מחזיקה לך אצבעות. הדר

מר בלו שלום, מתברר שלמרות מה שאתה כותב, אתה כן זוכה, בפורום לפחות, לחיבה, התייחסות וכבוד. הבעייה בעיני היא , שאתה לא מאפשר לעצמך להיות פתוח לפידבק החיובי שאתה מקבל. מחר יהיה יום חדש, נסה להפוך אותו ליום של שינוי. בברכה, גדעון

תודה לכולם על העידוד(: אבל אני עייף מאוד והכאב עצום..........אבל תודה רבה........

תודה לכולם על העידוד(: אבל אני עייף מאוד והכאב עצום..........אבל תודה רבה........

למר בלו, לעולם אל תפסיק לחייך אפילו כשאתה עצוב, מישהו עשוי להתאהב בחיוך שלך. אולי אתה עוד סתם אדם בעולם, אבל בשביל מישהו אתה כל העולם אל תילחם ותסתבך כדי שדברים יקרו, הדברים הכי טובים פשוט קורים בלי שאתה מצפה להם. אין אדם שראוי לדמעותיך, ומי שבאמת ראוי להם לעולם לא יגרום לך לבכות. אם מישהו לא יאהב אותך כמו שאתה רוצה, אין זה אומר שאתה לא נאהב על ידו בדרך שלו. תרגיש טוב(אולי אתה כבר מרגיש יותר טוב.)

מדוע אתם משכנעים אותו שכדאי לחיות? תגידו לו את האמת...

כל הכבוד רינת........ר ביטויים יפים אך שחוקים בסגנון "תהיה חזק" אבל תודה על המאמץ

mr. blue יקר, איך אפשר גם 'להשתיל' בך עידוד וגם להיות אתך 'שם'?? אני באמת לא יודעת... ואולי כרגע עדיף פשוט לרדת יחד אתך לתחתיות-שאול שלך. גם לי יש תחתיות משלי. אחרות משלך. הכאב שלך הוא שלך. כרגע אני לא שבויה בתוכן. אבל הן הוארו היטב היטב והיתה לי הזדמנות ללמוד את הארכיטקטורה שלהן לפרטיה (ברת מזל, הה?). זה כאילו שכל המרה השחורה, שאמורה להיות מרוכזת באיזה מקום חבוי וחמקמק בגוף, משפריצה החוצה (או פנימה) בנחשול אדיר ואי אפשר עוד לרסן אותה, לאלף אותה. אצלי זה התאפשר במלוא העוצמה דווקא עם התחלת טיפול, ובהמשכו, ובהמשכו (זה היה ארוך מנשוא...ומייאש). מה שאני יודעת משם הוא שאין כל טעם 'להתווכח' אתך על קיום/ העדר משמעות החיים: אני בטוחה שהטיעונים שלך יהיו הרבה יותר מבריקים משלי (ובאמת יכול להיות שאתה רואה באופן מפוכח ממני), ומלבד זה - התשובה האמיתית נמצאת רק בסיפור האישי שלך. אני רק יכולה לומר - כמו רבים אחרים כאן - שכל עוד המרה משתלטת, הכל חשוך, ואפשר להניח שראייתך לקויה. אפשר לנסות, ולו לזמן מה, להפקיד את מקל הגישוש שלך בידיים של אנשים אחרים (של המטפל/ת למשל) ולשים את מבטחך באינסטינקטים שלהם ובאהבתם אותך. בבקשה - תנסה לתת להם לחלחל פנימה. נויה

שלום, רציתי לשאול מה עושים במקרה שנמצאים בדכאון ולא מסוגלים לאכול? האם לאכול בכוח למרות שהכי לא רוצים? האם לקחת ויטמינים? האם לתת לי לנוח ושזה יעבור לעשות השלמות? מה עושים במצב כזה? אני רוב הזמן במנוחה, אין לי כוח לזוז, אני עייפה כל היום, מצב רוחי ירוד ביותר, אני לא רוצה לראות אף אחד, ני בקושי אוכלת, אני לא נהנית מכלום, אין לי רצון כוח או מוטיבציה לעשות דבר, ואני לא מעוניינת לקחת כדורים בשלב זה משום שזה נמשך רק כשבוע וחצי ואני מעדיפה לחכות ולראות אם זה מדרדר או נעלם. אני לא בוכה כי אני לא מרגישה כלום, לא רוצה טיפול, רוצה רק לישון אבל לא רוצה למות בגיל צעיר אז לפחות אני ארצה לדעת מה לעשות עם ענייני האוכל. אני אוכלת מעט ירקות ואולי ביצה ביום. ושותה מים ותה זה הכל. האם יש עצת פסיכולוגים לגבי תזונה נכונה בעת דכאון? תודה

תותי שלום, אני לא מומחה בתזונה ולכן כדאי לשאול גם בפורומי התזונה השונים או לחפש באינטרנט חומר על הנושא. שתפי אותנו בעצותיהם שנחכים. ובנתיים לאכול בריא, בכמות סבירה ולשקול לקחת טיפול תרופתי. בברכה, גדעון

תותי, עוד כמה מילים: א. אני כן בעד שתכריחי את עצמך לאכול. עצם המאבק הזה יכול לעזור. ב. אם את כבר מכריחה את עצמך, אז תכריחי את עצמך גם לעסוק בפעילות גופנית. זה כבר ידוע כאנטי-דכאוני. ג. הספר :"ללא פרויד, ללא פרוזק" מדבר גם על אומגה-3. תתיעצי עם התזונאים גם לגבי זה. אל תשכחי לשתף אותנו בהמלצות התזונאים, בברכה, גדעון

תותי מניסיוני האישי, אם זה נמשך שבוע וחצי, לא נראה לי שזה יעבור בקרוב. מכיון שכתבת שאת לא רוצה למות בגיל צעיר, אני מניחה שאת גם לא רוצה להמשיך את חייך בצורה כזו. ולכן, אני ממליצה לך לגשת לטיפול, פסכולוגי או תרופתי או שניהם, כדי להקל על עצמך. אם את בחורה רזה - על אחת כמה וכמה, פני בהקדם לרופאת המשפחה. לי יש כ35 ק"ג עודפים, והרופאה אמרה לי שזה לא מאוד מדאיג אותה שאני לא אוכלת אבל צריך להקפיד לשתות הרבה. גם אני לא רציתי טיפול, אבל הגעתי אליו מכיון שבאיזה שהוא שלב, אי אפשר לא לתפקד, צריך לעבוד ולהתפרנס. וגם אי אפשר לא לאכול יותר מדי זמן. ובעיקר - כמה אפשר לסבול ?? באיזה שהוא שלב כבר לא היה לי כוח לסבול,ואז פניתי,בלי רצון, לטיפול, וזה עוזר. אני מסכימה עם מה שכתבה לך התזונאית. גם אני לא רוצה לאכול, אני נלחמת בבטן המקרקרת שלי. אבל אז, אני מרגישה חולשה, מרגישה לא טוב, עם בחילות, ושמתי לב שאם אני אוכלת משהו , איזה סנדביץ, או כמה קרקרים עם גבינה, אני מרגישה קצת יותר טוב. הסבל בדיכאון הוא עצום, לפני שתתחילי לסבול גם מבעיות פיזיות, אני מציעה לך לפנות לטיפול ולעצור את זה. תרגישי טוב.

תודה לך. אני מקווה שתרגישי טוב גם את. אני עוד לא מבינה כמה זמן הוא זמן סביר בכדי לסבול מדכאון מבלי להתערב תרופתית. הרי לא חייבים להרוג כל דכאון בשניה. זה בסדר לא תמיד לעלוז ולעלוץ, אומנם חודשים זה לא רעיון טוב, אך אם מתפקדים, כמה זמן מחכים בעצם? שאני אוכלת אני מרגישה יותר טוב פיזית, יותר חיה. אבל נפשית אני מרגישה יותר רע, אני מרגישה משתפת פעולה עם העולם, מרגישה הולכת נגד ההרגשה, מרגישה שלא רוצה. אני אחכה עוד מעט ואראה. הייתי כבר בטיפולים בעבר, גם פסיכולוגי וגם פסיכיאטרי ואני מודעת לכך שזה עוזר, אבל אני לא מסכמה שכל שניה של דכאון צריכה להיגמר ברגע. אפשר לחכות קצת ולראות. כדורים זה לא עניין של מה בכך. תודה רבה על תשובתך.

למה זה טוב להמשיך לחיות תשובה תתקבל בברכה....

למה זה טוב להמשיך לחיות? אמממ...בוא נראה. יש כל כך הרבה סיבות, ותאמין לי שבתוך תוכך אתה מכיר אותן: *כדי להתעורר ביום שבת בבוקר יקיצה טבעית, בלי שעון מעורר,למתוח את הזמן במיטה ולהריח את הכרית. *כדי לאכול משהו נורא טעים כשנורא רעבים או סתם כשמתחשק. *כדי לשתות כוס מים צוננים עם קרח כשנורא צמאים. *כדי לצאת מהאמבטיה עם ריח של סבון ופיג'מה ולהרגיש נורא נקיים. *כדי לחוות את טעמה של אהבה ראשונה וכמובן-של נשיקה ראשונה. *כדי לעזור לאחרים ולסייע להם תוך שימוש בנסיון החיים שלנו ולהרגיש בעקבות כך סיפוק. *כדי לראות סרט טוב ומעניין. *כדי להפוך בבוא היום להורים ולהיות אמא\אבא שמהווים עבור ילדם הקטן כמעט את כל עולמו. *כדי לעשות דברים שאנחנו אוהבים. אצל כל אחד זה אחרת. זה יכול להיות-התנדבות בארגון, ספורט, משחקים במחשב, צפייה בטלויזיה וכו'. *כדי להציב מטרות ולהשיג אותן ואז להרגיש גאווה. *כדי להסתכל בראי ולאהוב את מה שאנחנו רואים מבחוץ ויותר חשוב מבפנים (למרות שאת הבפנים לא רואים בראי :))) *כדי לקבל חיבוק ממישהו. *כדי לקבל נשיקה. *כדי להרגיש שמחה בלב כשמישהו שאתה אוהב צוחק או מאושר. *כדי להרגיש ולפתח כוח ועוצמה פנימיים שאף אחד לא יכול לקחת אותם ממך. *והעיקר העיקר-כדי לאהוב. כל מיני סוגים של אהבות- אהבה רומנטית, אהבה לחברים, אהבה למכרים ובכלל אהבה לאנשים. אבל חשוב לזכור שכדי לאהוב אחרים אנחנו חייבים קודם כל לאהוב את עצמנו! נראה שבשביל זה וכמובן שבשביל עוד דברים שלא ציינתי טוב להמשיך לחיות, לא?

הי MR BLUE, יש הרבה סיבות (לילוש מנתה היטב חלק מהן...), אבל כרגע מה שחשוב הוא שאינך יכול לראות אותן. לפעמים, הדבר הטוב ביותר הוא לחכות עד שתוכל לחזור ולראות אותן - בינתיים אפשר לישון, לשוחח עם אדם קרוב, להיות עצוב, להשתדל לקרוא משהו מעניין... כל דבר שעולה בדעתך. החזק מעמד, בקרוב תחזור לזכור את הסיבות. אורנה

תרשה לי לשאול אותך שאלה הפוכה? למה זה טוב לא להמשיך לחיות?

כל ה דברים שרשמתם חוויתי אום או התאכזבתי למה להפסיד כי אני עייף וקשה ואין כח ואין תקנה לבעיות שיש לי..........

"מר בלו", אולי אפשר לקבל ממך אי-מייל? אם כן, שלח/י לי בבקשה לכתובת הנ"ל

שלחתי לך את המייל שלי ביי

שלום. אני נמצאת בטיפול כבר כמה וכמה שנים. כמובן שבמהלך פרק זמן ארוך שכזה היו עליות ומורדות שקשורות לטיפול עצמו ולקשר עם הפסיכולוגית. אבל עכשיו זה שונה. משהו השתבש. הטיפול הפך לשדה קרב עקוב מדם (סימבולית... רק סימבולית). וכן, ברור לי שהכי טוב לדבר על הטיפול בתוך הטיפול. אבל זה בלתי אפשרי לחלוטין! לא הפעם. (הפעם זה נראה כמו S/M הדדי). דו-קרב שכזה... מי תשלוף מהר יותר? מי תיפגע ראשונה? מי תגיד יותר דברים שאח"כ יגרמו לה להתחרט (זה קל - לרוב זה קורה לה)? מי צודקת יותר? למה? מי מדברת בלי לחשוב? מי חושבת בלי לדבר? מי אשמה יותר במה שקורה (גם זה קל - ברור שאני)? למי אכפת יותר מהטיפול הזה? ו... אני מניחה שהרעיון הכללי ברור... אבל! לה יש למי לפנות ועם להתייעץ (אם היא רוצה בכך) - גורם שלישי (או רביעי או חמישי...) שאמור להתבונן מהצד על מה שקורה בצורה אובייקטיבית. היא יכולה לפנות להדרכה או להתייעץ עם קולגות. ואני - מי אני? מה אני? חשבתי לפנות לפסיכולוג/ית אחר/ת - רק לכמה פגישות (ולא במקום הטיפול אצלה)... שתהיה לי מעין הדרכה אובייקטיבית משלי. לשמוע מאדם שאינו משוחד בדעותיו ותחושותיו. זה נהוג? אפשרי? יש פסיכולוגים שמוכנים לעשות זאת? אני לא מאמינה שזה ייפגע איכשהו בטיפול אצלה - כבר לא נשאר במה לפגוע... וברור שעבור חלק מהאנשים הפתרון ההגיוני ביותר יהיה: "טוב, אז יאללה, תחתכי את הסיפור הזה, ולכי תמצאי לך מטפל/ת אחר/ת". אני אפילו יכולה להבין את ההגיון שבזה. באמת שכן. אבל אחרי כ"כ הרבה שנים, זה ממש לא פשוט לקום וללכת, ואולי להתחיל טיפול במקום אחר. ובכל זאת - מה עושים עכשיו? פסק זמן מהטיפול למחשבות והרהורים? נו באמת - זה לא נראה לה הפתרון הנכון. להישאר בטיפול כפי שהוא עכשיו? זה הרסני מדי (כנראה שבעיקר עבורי, אבל לא רק). לסגור ת'בסטה ולהיפרד לאלתר? אולי זה באמת הפתרון... אולי. אני באמת כבר לא יודעת לאן להמשיך עכשיו... יש למישהו/י רעיונות (כמובן שלא פתרונות)? זו שאיבדה ואבדה.

אובדת יקרה, יש הבדל מרכזי בין שתי השותפות לשדה הקרב שנוצר, והוא קשור לאחריות המוטלת על הפסיכולוגית שלך. היא אחראית ליצור מרחב טיפולי יציב ובטוח, בו תתאפשר התבוננות ולא יתרחש נזק. אני לא בטוחה שזו התחושה שהתעוררה אצלי כשקראתי את הודעתך. הרגשתי סחף, לעבר מקום בו לא לגמרי ברור מי המטפל ומי המטופל. בבקשה, דברי איתה על התחושות שלך. נראה לי חשוב שתשמעי ממנה כיצד היא מבינה את התהליך המתרחש ביניכן, ושתוכלי לבטא בחופשיות את רוחות המלחמה עליהן כתבת. את יודעת, טיפול הוא בהחלט מקום עבור המטופל לבטא את כל קשת הרגשות, אבל הוא לא S/M הדדי. אשמח אם תמשיכי לדווח מהשטח... אורנה

אורנה שלום, ודאי שיש בינינו הבדל בסיסי ועקרוני. ברור לי לחלוטין שחדר הטיפולים לא בדיוק עונה על ההגדרות של דמוקרטיה, אלא על ההגדרות של נותן/מקבל שירות. כאשר יש הגדרת תפקידים די ברורה, שאמורה לאפשר לטיפול להתקיים בצורה הטובה ביותר עבור שני הצדדים. אבל קצת קשה להעלות בפניה תחושות ומחשבות על הטיפול, ובתגובה לשמוע: "עכשיו הגזמת!" או "אין לי מה להגיד על זה!" או "אני עם הדיון הזה סיימתי!"... מה אני אמורה לעשות? להפעיל פילטרים, לשקול מילים ולהסס לפני כל מילה (ביקורת או לא) שאני מוציאה מהפה? ואז... מה ההגיון שבזה? האם הטיפול לא אמור לאפשר לי להביע קורת רוח ומורת רוח, כאחד, מהטיפול ומהפסיכולוגית? אני חייבת לתת לה רק פידבקים חיוביים? כל ביקורת, שנובעת מהתחושות והמחשבות שלי (שאמורות להיות במוקד, לא? בלי לבטל את אלה שלה כמובן) מובילה בסופו של דבר לשליפת חרבות הדדית. ואז היא חושבת על זה... ולעתים יש לה הארות פתאומיות (בד"כ אחרי עוד עימות סוער במיוחד)... ואז היא מבינה איפה היו הטעויות שלה... ואז אפשר ממש לדבר על זה. עד הפעם הבאה שמשהו לא נראה לה. וכל התובנות שלה חולפות עם הרוח. אבל היו גם זמנים אחרים - מכילים יותר, מבינים יותר... וקשה לזרוק את הכל עכשיו. בגלל אותן תקופות רגועות וטיפוליות (במובן של יכולת לעבוד בטיפול), שבהן גם העימותים היו ברמה של הפגנת כוח אך ללא אלימות... ובאשר לסוגיית ההתבוננות - זה כבר מזמן לא כך: עודף מעורבות רגשית שלה לעומת חוסר מעורבות רגשית שלי מעוותות את היכולת שלה להישאר צופה-משתתפת, אני מניחה. ולפעמים נדמה שזה נכון, שהתפקידים התהפכו - היא משתתפת ואני צופה. וכשהיא צופה ומעלה נקודות שלא מועילות לי, אני אמורה לקבל אותן (גם אם לא תמיד הן נכונות). והיא בעצמה חוטאת באותם מעשים ואמירות... ואם אני מעיזה לומר לה משהו על כך, היא ישר מרגישה מותקפת. ומשם הדרך ל"ההגנה הטובה ביותר היא התקפה" קצרה ביותר. אן לי ספק קל שבקלים, שגבולות טיפוליים רבים נפרצו. וזה קרה ביוזמתה ו/או משום שהיא איפשרה לזה לקרות. ואז היא נבהלה מעצמה (אחרי קצת יותר מדי זמן), ואני משלמת את המחיר (תרתי משמע, היא הרי לא מטפלת בי בהתנדבות :-) ). נוצרים מצבים שבהם יש המון סתירות בין אמירות שלה. ואני מודה - קשה לי עם זה, זה מבלבל אותי. ואגב - אמרתי לה את זה. אני לא מנסה להבריח דברים אל מחוץ לטיפול, רק שלפעמים פשוט אין לי ברירה. כשאי-אפשר להעביר משהו בצורה חוקית, מעבירים אותו בצורה לא חוקית. וכמובן שאם נתפסים בהברחות שכאלה - צריך לשלם על הפשע. היא כבר הסבירה את התהליך מנקודת הראות שלה... ההסבר הזה החזיק מעמד שבוע בערך (אני מגיעה אליה יותר מפעם בשבוע). בדיוק עד הפעם הבאה שאמרתי לה משהו שלא נעם לאוזניה. ולא, טיפול לא אמור להיות זירת S/M הדדית, אבל אם הביטוי של מגוון התחושות והמחשבות צורם לאוזני המטפלת, שאח"כ מתלוננת שאני לא משתפת אותה במה שקורה איתי (באופן כללי ובהקשר לטיפול ולקשר הטיפולי), זו כבר בהחלט מלחמת שוורים כשרה (אם כי לא תמיד ברור מי השור ומי המטאדור), שבה שני הצדדים נפגעים. אבל ככה זה במלחמות ושדות קרב - בסופו של דבר כולם מפסידים. האובדת האבודה.

אני יודעת שזה קצת פשטני, אבל ראיתי שבשבוע שעבר נשאלה שאלה דומה, והתשובה היתה מעניינת, אז: אני חולמת לאחרונה על אוטובוסים. אני מחכה לאוטובוס שלא מגיע או עולה על אוטובוס ולא יודעת איפה לרדת או עולה על אוטובוס שמביא אותי לאזור שממנו עלי להמשיך ללכת הרבה ברגל. יש רעיונות? במציאות שנים כבר לא נדרשתי לתחבורה ציבורית... שבת שלום

שלום 7 פרות, אני מניחה שמי שענה על שאלה דומה בשבוע שעבר כבר הדגיש שמה שחשוב הוא הפירוש האישי לחלום, ושאין באמת נוסחאות כלליות תקפות. having said that, אני מציעה לחשוב על דברים (מקומות? מטרות ישנות? שותפים לדרך?) אשר נמצאים כעת מחדש על הפרק. החלום שלך רומז שזה לא פשוט: הדרך מתעכבת, מתארכת, מסתבכת, מקשה על ההולך בה. מזכיר משהו או מעורר איזו הרגשה? לילה טוב, אורנה

שלום--אני שאלתי השבוע על חלום שמאד הפחיד אותי--עד היום אני לא מסוגל לישון בשקט בגלל המחשובת על התרסקות על פני הקרקע אחרי שחלמתי שהמצנח לא נפתח.(תוכן החלום) בחיים לא צנחתי ולא נמצא בקורס צניחה. התשובה שקבלתי פה הייתה מאט צינית...."אחרי כמה חלומות כאלה נאבד פחד מצניחה..." משום שאני חושב שהפירוש מסמל מוות קשה לי לחושב על כל דבר אחר חוץ ממתי אמצא הכוח לעשות את זה כבר..... סתם מבזבז הזמן של הפסיכוליגית שלי.