פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני סובלת מזה שנים מחרדה ודכאון, מטופלת באפקסור וקלונקס. מלבד זאת אני סובלת מפיברומיאלגיה הגורמת כאבים וחולשה. לפני כשבועיים וחצי, בגיל 38, ילדתי את בני הראשון. לידה קשה וארוכה וכואבת. יש לי תמיכה נפלאה מבעל אוהב ומסור מאוד. כמובן שהעניין קשה רגשית, עדיין יש לי תחושות זרות מהתינוק למרות שאני מאוד מאוד אוהבת אותו, וגם דכאון לידה כללי. כשהנקתי, בדיוק ברגע שהוא התחיל למצוץ, ירד עלי דכאון כבד מנשוא, שהוקל עם סיום הארוחה שלו. הפסקתי להניק, וכעת אני שואבת חלב ומאכילה אותו מהבקבוק. עדיין באותו רגע שהמשאבה מתחילה לשאוב, יורד עלי דכאון כבד. האם ידוע קשר בין פרולקטין לדכאון? האם יש הסבר לתופעה כזו? מאוד חבל לי להפסיק לשאוב ולהאכיל אותו תחליף חלב אם. בתודה

anneliez שלום, התמצאותי בשאלה שאת מעלה אינה רבה. לא שמעתי על תופעה של קשר כה ישיר בין "שאיבת חלב" או הנקה לתחושת דיכאון. למיטב ידיעתי, תופעת הדיכאון לאחר לידה או ה"baby blues" אינן ספיציפיות לתהליך ההנקה. אנא התייעצי באחד מהפורומים העוסק בהנקה ותעדכני אותנו בתשובה שקיבלת, למען נחכים גם אנחנו. במישור הפסיכולוגי : ההנקה קשורה לקשר הראשוני אם - תינוק. לאמהות רבות דרוש זמן כדי לחוש את הקשר הזה. תחושת הזרות והדכאון שאת מתארת יכולה להיות גם כלפי התינוק וגם כלפי כל מה שקשור באימהות (כולל הנקה). בנוסף, מצורף לינק למאמר רלבנטי: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=492 בהצלחה רבה, גדעון

אני בת 27 יש לי רשיון נהיגה כבר 3 שנים, וכשכל פעם שאני עלה לאוטו אני נתקפת בלחץ וחרדה שלא מוצאת לא הסבר הגיוני.. ובתקופה האחרונה זה מתגבר, איך אני יכולה להתגבר על זה ?

רימי שלום, את נותנת מידע מועט יחסית ביחס למה שקורה איתך ובאופן כללי לא רצוי לאבחן דרך האינטרנט, אבל - יתכן שמה שאת חווה זה התקף חרדה. אנשים רבים מדווחים כי התקף החרדה הראשון שלהם היה תוך כדי נהיגה. אולי כי אז החשש מאובדן שליטה הוא הגדול ביותר. מה שהייתי ממליץ לך לעשות זה קודם כל לקרוא ולהכיר את התופעה. חפשי בגוגל על "התקף חרדה" או " התקף פאניקה". עצם הידיעה כבר מהווה שלב חשוב בהתגברות ובחלק מהאתרים נותנים גם "טיפים". אם את מרגישה , שהלחץ והחרדה פוגעים בתפקוד שלך הייתי ממליץ לך להתייעץ עם פסיכולוג קליני העוסק בנושא חרדות. את החרדות צריך "להרוג" כשהן עוד קטנות לפני שהן גדלות. בהצלחה, גדעון

בוקר טוב, האם את מתכוונת למרכז לנפגעות תקיפה מינית? במידה ולא אשמח לשמוע למה התכוונת

ה ריצי, תסתכלי בקישור הבא: http://www.macom.org.il/therapyadult.asp בהצלחה, אורנה

אני בת 21. חזרתי לחבר שלי, אחרי שנפרדנו לחצי שנה, אנחנו יחד כמעט חמש שנים. הוא הרגיש שהוא צריך להתאוורר, לנסות לחוות חוויות אחרות עם אנשים אחרים. כדי לציין שאני הולכת לטיפול. אנחנו יחד כבר מס' חודשים. הבעיה שלי היא שאני לא מצליחה להשתחרר מחוסר ביטחון עצמי, חוסר ביטחון בו. אני שואלת את עצמי שאלות כמו למה הוא איתי? אני בחשש תמידי שזה אוטוטו ייגמר שוב. שאני שוב ארגיש את כל מה שהרגשתי כשהיינו לכוד. יש לנו הרבה "תאקלים" כי אני נופלת לבור הזה של הקנאה והחוסר בטחון. הוא לא מבין את זה. רוב הזמן אני בסדר. הרגשות רדומים ולא מתפרצים החוצה. השאלה שלי היא מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לעצמי עם הנפילות האלו? איך אני יכולה לעבור לשלב הבא? אני יודעת שזו שאלה נורא גדולה אבל אני כבר אומרת נואש. קשה לי לחיות יומיום עם כל המטען הזה. תודה.

אני שלום, הטיפול אליו את הולכת הינו נקודה טובה להתחיל להבין לעומק שאלות הקשורות לביטחון העצמי שלך בעצמך ולבטחון שלך בקשר עם החבר. על פניו נשמע שאת חוששת וחרדה מנטישה ועזיבה של בן הזוג. אינך בטוחה מה מחזיק אותו בקשר ואת לא יכולה לדמיין את עצמך חווה שוב תחושות של "להיות לבד בלעדיו". נסי לברר עם עצמך ובטיפול מדוע החשש הכל כך גדול להעזב ולהישאר לבד, שהרי תחושות הקינאה וחוסר הביטחון מגיעות על הרקע הזה. אני מעודד אותך להשתמש בטיפול שלך כדי לשאול את השאלות הגדולות. שאלות גדולות ראויות להישאל ולקבל תשובות, רק תני זמן לתהליך הטיפולי ולעצמך כדי לברר לעומק, מה עומד מאחורי חוסר הביטחון העצמי שלך. מאחל לך כוח , גדעון

בוקר טוב חמודה, אני שמחה לראות אותך כאן. לא תמיד יודעת אם נעלמת כי נפגעת, וקשה לך לומר. אני כאן עוד קצת, אבל אחר-כך הולכת כדי לא "לתפוס" לגדעון את היום שלו... אורנה

כתבתי את ההודעה הזו בזמן שכתבת... מסתבר שלא לגמרי פספסתי אותך :-) לא נפגעתי, מתקשה למצוא את המילים לפעמים... אני מתחילה ללמוד בשבוע הבא! (סתם בא לי להגיד את זה)

נראה לי שפספסתי אותך. לא נורא. רציתי לכתוב אתמול, אבל לא היו מילים. זה בא בגלים. או שיש לי בלי סוף או שאין בכלל. שחור ולבן- כמו שאר הדברים בחיים שלי. השבוע עזבתי את הדירה נמצאת בבית של ההורים שלי מנסה למצוא את עצמי. כל כך השתנתי בשנים האלה והם תקועים מאחור. זה עושה קצרים. לא קל לי. אני אוהבת אותם מאוד ויודעת שהם עשו המון בשבילי ואולי דווקא בגלל זה קשה לי כל כך. השבועות האלה לא פשוטים יש לי הרבה בלאגן בפנים ולא מצליחה לעשות סדר. ביום רביעי היתה פגישה טובה איתה יצאתי הפוכה לגמרי, אבל גם נכנסתי ככה. הפוכה, אך מוחזקת. קבענו ליום ראשון בשביל שנעזור לי לעבור את הימים האלה היא היתה מאוד בסדר. מחזיקה אותי. לפני כמה שבועות סיפרתי לה על הבלוג שלי ועכשיו היא שם מסתכלת ושואלת. זה מוזר קצת. לפעמים בא לי לצרוח שאין יותר מקום בפנים להכיל את הכל. הגוף שלי כמו הר געש מבעבע וזה שורף ומכאיב. עכשיו אני יודעת איך מרגיש הר כשהלבה שלו מבעבעת מבפנים. יותר מיידי דברים מבפנים ומבחוץ. לפעמים אני לא רוצה לדעת. לא רוצה לזכור. לא רוצה להרגיש. לא רוצה לבכות יותר. לא רוצה לקטר. ככה אני שונאת את עצמי עוד יותר.

רשת, לא פספסת אותי בכלל, בכל המובנים שיכולים להיות לכך. התחושות המורכבות עוברות מאוד חזק - באופן בו את מתחילה את ההודעה "מאורגנת" ומוחזקת, ומסיימת "זועקת" מכאב, ואני יודעת שיש בך מזה ומזה ועם כל זה תלכי עכשיו לבנות את ההתחלות החדשות. אני כאן, אורנה

ערב טוב, לא יודעת ממה להתחיל. אתחיל מהסוף אני בגיל 31 רווקה רוצה מאוד למצוא בן זוג ולהקים משפחה. בעצם אני לא יודעת בנוגע למשפחה אני רוצה מאוד בן זוג. אני חיה לבד בדירה שכורה עובדת מתפרנסת או בעצם שורדת את היום יום. לא היתה לי מעולם מערכת יחסים שאפשר היה לכנות אותה חברות או זוגיות היחסים שלי עם גברים (גם הארוכים שבניהם) היו מבוססים על סקס בלבד. עברתי מס טיפולים פסיכולוגיים שהמשמעותי בניהם היה עם פסיכולוגית קלינית שההתמחות שלה היה הפרעות אכילה. אני סובלת מהשמנת יתר חולנית . בילדותי בערך בגיל 4 עד 7 למיטב זכרוני עברתי התעללות מינית מהדוד שלי שהיה הביביסטר שלי. בעצם אני לא יכולה לכנות את זה התעללות אני חושבת שהוא לא ידע שזה התעללות. המעשים הופסקו ביוזמתי פשוט ביום בהיר ידעתי שהוא צריך להגיע ולשמור עלי אמא שלי נעלה את הדלת ואמרה לי שהוא צריך להגיע כל רגע וכעבור זמן קצר הוא הגיע ואני לא פתחתי לו את הדלת כנראה שהוא הבין שאני יודעת שהמעשים שלו לא בסדר והפסיק. במהלך שנות התבגרותי הייתי למרבה הפלא מאוד קרובה אליו קרובה ומפוחדת באופן קבוע. ישנתי אצל הסבתא שלי המון בסופי שבוע וכל פעם שהוא היה מחבק אותי הייתי קופאת. יחד עם זאת הייתי "חברה טובה שלו" הוא היה מספר לי על כל מערכות היחסים שלו עם נשים "יחסים לא נורמלים סקס חריג ואלים" לפני מס שנים ביום שאבי נפטר הפסקתי לדבר איתו. אני חולמת עליו המון וכל פעם חולמת שאנחנו מדברים כמו פעם אני נפגשת איתו באירועים משפחתיים ובארוחות חג ואנחנו כמו שני זרים. היום אני יודעת שהמעשים שלו דפקו לי את החיים בעצם חלק מהם אני מקווה שהיום עם ההבנות שלי והנסיון בחיים אני בסוף תהליך ההחלמה. אני מתפללת לה' שילדים לא יהיו לו ואם ילדים אז רק בנים. אני לא מתכוונת לפתוח את הסיפור נכון להיום לא רואה בזה טעם יכול להיות שהוא השתנה בכל אופן הוא היה צעיר בסביבות גיל 20 אני מקווה שהוא השתנה. אשמח לקבל תגובה

ריצי יקרה, ההודעה שכתבת מאוד נוגעת ללב. את מתארת את המורכבות שיש בפגיעה מינית בילדות: בבת אחת לדעת שזה לא בסדר, וגם להרגיש תחושות אחרות כלפי המבוגר שנותן לנו תשומת לב אישית, וגם להרגיש ריחוק, וגם להרגיש קרבה שקשה להסביר אותה לאנשים "מבחוץ" כי היא נשמעת "לא בסדר"... אני שמחה שהרשית לעצמך לטפל בדברים, וטוב שנגעתן בנושא של האכילה (אולי כדרך להקיף את גופך בחומת הגנה של שומן), אבל בתחושה שלי עדיין חשוב שיהיה לך מקום בטוח לדבר בו על מה שנפגע ועל מה שממשיך לחלחל אל החיים הבוגרים שלך. ישנם מרכזים טיפוליים שמתמחים בדיוק בזה - בעבודה על המורכבות הזו. האם את מכירה אותם? האם ניסית? המון הצלחה, אורנה

לאיזה מרכזים טיפוליים את מתכוונת?

ערב טוב, שמי אביעד ואני בן 22 אחרי שירות צבאי. יש לי בעיה דיי רגילה בתחום הפסיכולוגיה ואני מקווה שתוכלו לעזור לי. אני מתקשה "להתחיל" עם בנות! אני מרשה לעצמי להגיד שאני נחשב בחור יפה, גבוה, חסון, שלם ומרוצה מאיך שאני נראה ועל פני השטח לא חסר ביטחון עצמי. יש לי מספר רב של ידידות, אפילו מעריצות והיו לי כמה חברות. ברגע שמכירים לי בחורה ויש לי נושא שיחה איתה אין לי שום בעיה להיות איתה ערב שלם ולנהל שיחות מפה ועד להודעה חדשה. אך כאשר אני נמצא במקום הומה אדם כמו פאב או מסיבה ורואה בחורה שמוצאת חן בעיניי (בדרך כלל גם קולט מבטים דומים מהצד שלה) אני לא מוצא את הכוח לגשת ולדבר איתה! להפך, בדרך כלל אני משפיל מבט ומרגיש לא בנוח. כמובן שאחרי שאני חוזר הביתה איני מבין מה עצר אותי. עקב התעניינות ואהבה לפסיכולוגיה ארשה לעצמי לתת דעה משלי :) בתור מתבגר סבלתי מפצעונים בעור פני ולכן אני בטוח שזה פגע בביטחון העצמי שלי בקרב בנות ובליתי את רוב יומי (בגיל 15-17) באינטרנט, כלומר יצרתי הרבה קשרים עם בנות דרך המקלדת ורק לאחר מכן פגשתי אותן פנים מול פנים. אולי פספסתי משהו בתהליך ההתבגרות בגלל עובדות אלו. חשוב לציין שיש לי ביטחון עצמי רב (חלק אומרים אפילו מדי) בכל תחום אפשרי אך בתחום הכרות ראשונית עם בנות ישנה בעיה. אשמח מאוד לקבל פיתרון שיטחי או אולי איזה תרגיל שאוכל לעשות כדי לנסות ולפתור את הבעיה מבלי ללכת לטיפול אצל פסיכולוג :) תודה מראש, אביעד!

שלום אביעד, כשקראתי את הודעתך עלתה בי המחשבה שאתה מתאר קונפליקט, בין חלקים שלך (חלקים של אישיותך, הופעתך החיצונית וכד') שאתה מאוד בטוח בהם (כתבת: אולי אפילו יותר מדי), לבין חלקים שאתה מאוד לא בטוח בהם. זה עורר תחושה של איזשהו פיצול, כאילו אפשר להיות רק 'מאוד מרוצה' או 'מאוד לא מרוצה' מעצמך, כאילו אין אמצע... לפעמים אנחנו באמת עושים פיצולים כאלה כאשר מאוד נפגענו (בדומה לתקופה שתיארת בגיל ההתבגרות). אז אנחנו 'שומרים' חלקים מסוימים של עצמנו מאוד טובים ו'מוגבהים', כאילו כדי להגן עליהם מפני החוויה השלילית. אבל האמת היא שלא קל לחיות עם פיצול, כי החיים יותר 'מעורבבים' מזה... אם היית מוכן להתנסות בכך, כן הייתי מציעה לך לעבוד קצת על נושא הדימוי העצמי עם פסיכולוג קליני. נכון שזה מחייב השקעת מאמץ רגשי, זמן וכסף, אבל זה גם מאפשר לגעת בדברים לעומקם. אני לא בטוחה שיש לי תרגילים להציע לך. אולי, בפעם הבאה שתרגיש את עצמך מאוד 'מוגבה' או מאוד 'מונמך' תוכל "לדבר עם עצמך" קצת על המורכבות הזו - על כך שאתה גם בטוח בעצמך וגם לא, שאתה "גם וגם"... המון הצלחה, אורנה

יוצא לי לפגוש את המטפלת שלי ממש הרבה מחוץ לחדר הטיפולים. אנחנו גרות באותו אזור ומסתובבות (כך מסתבר) באותם מקומות. אתמול גם גיליתי במקרה שהבת שלה בגן עם בן של חברים שלנו. זה ממש מפריע לי! כל מפגש כזה מזעזע אותי ולפעמים ממש מוציא אותי משיווי משקל. ברוב הפעמים אני רואה אותה והיא לא רואה אותי - גם בגלל שאני נמנעת מלחצות את קו הראיה שלה אם ראיתי אותה וגם בגלל שאני רגישה יותר לנוכחות שלה... בעבר דיברנו על זה כמה פעמים ובפעם האחרונה שהנושא עלה הרגשתי שהיא מרגישה לא ממש נוח עם זה שראיתי אותה עם המשפחה שלה. לא נוח לי לדבר איתה על זה ואני מבינה שזה גם משהו שלא ניתן למנוע. לשתינו יש את החיים שלנו וזה בסדר גמור לי אני לא מצפה שהיא תהיה רק שלי ובכל זאת בכל מפגש כזה אני מרגישה מנוערת מהרצף הרגיל שלי, ומרגישה גם קצת חדירה שלה לחיים שלי ושלי לחיים שלה. לא טוב לי עם זה. אני לא יודדעת מה לעשות עם כל מה שאני מרגישה ואיך למנוע את זה...

שלום ורד, אני יכולה להבין כיצד מפגשים מסוג זה מעוררים בך מבוכה. לעיתים מטופלים רוצים לדעת פרטים מחיי המטפלים שלהם, אולי על-מנת להפוך אותם לאדם "אמיתי" וממשי, ואולי גם לשותף יותר "שיוויוני" בדיאלוג. לעיתים, לעומת זאת, מטופלים רוצים להשאיר את המטפל שלהם כדמות יחסית עלומה, שאין מגע ממשי עם חייה. בטיפול הפסיכואנליטי המסורתי אפילו חשוב שהמטפל ישאר 'לוח חלק' ככל הניתן, על-מנת שלא להפריע להשלכות של המטופל כלפי דמות המטפל. כך או כך, התשוקה לדעת והתשוקה להישאר באי-ידיעה הן מאפיינים של האישיות ושל סגנון יצירת הקשר, שחשוב להתבונן בהם. הם מהווים "חומר" לעבודה טיפולית, כמו כל תוכן אחר שעולה בטיפול. לכן כדאי להמשיך לדבר על התחושות האלה, לומר בכנות שזיהית גם אצלה מבוכה (ומה זה עשה לך), לתאר את תחושת החדירות והקריעה מהרצף שתיארת באורח כה בהיר... אני בטוחה שזה יהיה מועיל יותר מלנסות למנוע מפגשים, שכנראה בלתי אפשרי להימנע מהם כשחולקים אותו מרחב חיים. את מאוד מוזמנת לעדכן בהמשך, אורנה

בתי בת 5 וחצי כשהיא רואה סרט מרגש/עצוב היא מתחילה לבכות, האם זה נורמלי שבגיל כזה תביע רגשות? האם זה אומר שתגדל להיות רגישה?

שלום מישהי, זה בהחלט נורמלי להביע רגשות בכל גיל. כדאי לשוחח עם בתך בזמן או לאחר הצפייה בסרט המרגש/עצוב, לשאול על הסיבה לבכי ולהסביר לה דברים שאולי אינה מבינה. לגבי האופן בו בתך תתבגר, את זה פחות פשוט לנבא. יתכן שתגדל להיות אדם רגיש, אך אין בכך כל רע... בברכה, אורנה

שלום רב הי אורנה! אני בת 23 יוצאת עם מישהו כבר 4 חודשים ואני עדיין לא מרגישה את הביטחון בזוגיות שלנו כלומר:בהתחלה הוא נורא היה מחזר ומתקשר הרבה יותר ופתאום אני מוצאת את עצמי מתקשרת הרבה יותר ,ויותר יוזמת וזה ממש כבר מעצבן אותי מה לדעתך יכולה להיות הסיבה וגם בדיוק לפני שבוע שכבנו פעם ראשונה והיה מדהים,אין לי מושג מה הוא בדיוק מרגיש ואני רוצה לדבר איתו אבל זה נורא מוזר מצד אחד אני גם לא רוצה להיות קרצייה ומצד שני רוצה לדעת מה קורה לא אוהבת להישאר תלוייה כי זה שוב מכיוון אחד די רציני ומכיוון שני זה מאוד באויר ובכן מה דעתך??? תודה מראש ושבת שלום אני מודעת לזה שיש לו הרבה לחצים בעבודה והוא גם מאוד רגיל להיות לבד כי אני הקשר הרציני שלו מזה המון זמן לפחות כמה שנים טובות הוא לא היה בתוך מערכת יחסים רצינית

שלום עדי, זה באמת מסובך, לא לגמרי לדעת מה מרגיש השני, וזה הולך ומסתבך ככל שהשני נעשה יותר ויותר חשוב לנו... "חוכמת חיים" של נשיות אולי תגיד לך לחכות קצת, לא ליצור מתח מיותר בזוגיות הטרייה הזו, אבל בעיני מה שחשוב הוא שתהיי אותנטית, כנה ומאושרת. אם את יכולה להמשיך לחשוב על הדברים בתוך עצמך, לדבר על הרגשות שלך עם חברה קרובה/אמא/אחות ולתת לו עוד קצת להבשיל, עשי זאת. אם קשה מדי לשאת את העמימות הזו, דברי איתו, ונסי להיות מוכנה לשמוע את המורכבות של הדברים עבורו. בלבלתי אותך? לצערי זה נכון, שיחסים יכולים להיות מורכבים ומבלבלים כל-כך... בהצלחה בכל דרך שתבחרי, אורנה

האם זה נורמלי להנות מטיפול? אני נמצאת כבר כמה שנים והיו תקופות באמת קשות אבל אפילו בתקופות הקשות ביותר שמחתי לראות את המטפלת כל פעם שנפגשנו ואני תמיד נהנת לדבר איתה ונהנת מההתעניינות שלה בחיים שלי אפילו שזו עבודה שלה, האם זה נורמלי, כל כך לאהוב נוכחות של מישהי אפילו יותר מאשר לשנוא ולכאוב את כל הדברים הרעים שעברתי?

שיר יקרה, זה נורמלי, וזה נחמד, ואני שמחה בשבילך שיש לך קשר טיפולי כה מחמם את הלב. נשמע שדמות המטפלת שלך יציבה וחזקה בתוכך, ונשארת כזו גם כשהחיים מכאיבים. לצד זאת, חשוב שתדעי שכמטפלים אנחנו "מזמינים" פנימה גם את הכעס, הסערה, האכזבה והיאוש (ואחיהם ואחיותיהם המרובים...), ואם תחושי דברים מעין אלה אין בכך עדות "לקלקול" בקשר הטיפולי, אלא להעמקתו והרחבתו לשטחים רגשיים נוספים. בברכה, אורנה

ביתי בכיתה א' ומתלוננת על הערות לא נעימות על השפם (הקטן)שיש לה וכן על הגבות המעט מחוברות.ההערות החלו כבר בגן החובה ואני שמה לב שזה הולך ומחמיר וביתי מגיבה לכך בבכי ובושה. מבקשת לדעת מה ניתן לעשות בעניין, האם יהיה נכון להבהיר את השערות או שנכון יותר להתמודד בדרך אחרת וכיצד? אודה להתיחסותכם.

שלום סמדר, את מעלה שאלה קשה, הנוגעת באופן בו אנו עוזרים לילדינו להתמודד עם כאבי החיים. אני מבינה את הרצון "להעלים" את הבעיה, ובהחלט ניתן להתייעץ בנושא עם רופא עור (אף שלעניות דעתי, לא ימליצו על טיפולים כלשהם לפחות עד להתפתחות המינית של בתך). אם אכן כך יהיה, אנחנו נשארות עם ההיבטים הרגשיים של הבעיה, והאופן בו ניתן לתמוך בבתך מבחינת הדימוי העצמי שלה ומבחינה חברתית. אני יודעת שהמילים הבאות עלולות להישמע "גבוהות" מדי לכתפיה של תלמידת כתה א', אבל באיזשהו אופן זוהי הזדמנות מצויינת ללמד אותה משהו על תחושת הערך העצמית שלה. הלא אף אחד מכם לא "הזמין" את השיער העודף, ובוודאי שקל יותר להיות "כמו כולם", אך מצד שני כל אחד מאיתנו שונה במשהו, ולכולנו מעלות וחסרונות. דברי איתה על זה, הציגי איתה את זה, קראו ביחד ספרים על זה, חפשו מהם היתרונות שלה והדגישו אותם, ספרי לה מהם החסרונות שלך וכיצד התמודדת איתם בילדותך... וכמובן, שתמיד אפשר להיעזר בליווי של פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים, שיוכל לתרום את תרומתו המצויינת לתהליך. המון הצלחה, אורנה

שלום וחג שמח בני הבכור בן 15.5 הינו ילד מדהים ברגישותו בכל שנות חייו נהנתי לגדלו באהבה גדולה וחלקנו ביננו דברים נפלאים ופתיחות עצומה. שבה הייתי גאה ביותר והרגשתי בטוחה. יש לציין שהוא בני מנשואים ראשונים ומאז שהיה בן שנתיים הצטרף אלינו בעלי השני למשך 12 שנה.ששמש לו את דמות האב מאחר ואביו שהיה איתו בקשר אומנם אך אף פעם לא רציף והיווה יותר אבא לפינוקים יש בין בני ואביו הביולוגי אהבה עצומה אך מי ששמש בפועל כאביו היה בעלי השני לפני שנה אני ו נפרדנו ומאז אני מגדלת שלושה ילדים התקופה האחרונה הינה תקופה לא קלה עבור בני הבכור הגירושים, פצעי בגרות וירידת הבטחון העצמי לי יש תחושה שהוא מחפש כיוון. בתקופה האחרונה אני נתקלת בדברים שקצת מדאיגים אותי אני מציינת שוב שהוא ילד מדהים רגיש אחראי לא חצוף וממושמע. בזמן האחרון הוא מעדיף לבלות עם חבר'ה שלא מקובלים עליי, לעשן נרגילה, לשמוע מוסיקה מזרחית דכאונית שיש לציין שאצלנו לא שומעים אותה למרות שהוא עדיין מספר לי את הדברים בעצמו כמו שהוא מעשן מדי פעם סיגריה עם חברים ואת ענייניו עם בנות אני חשה שהוא מתרחק ממני ואולי אפילו לא מספר הכל אולי אני קצת היסטרית ורואה עשן של בנין בוער בשעה שרק פיסת נייר נשרפת אך... אני ממש אובדת עצות איך אוכל להיות שם עבורו כמו תמיד ושהוא יחוש את אותה תחושת ביטחון שהוא יכול לספר לי הכל בכדי שאוכל לייעץ לו ומצד שני לא להפחיד אותו ולהרחיק אותו כשאני לוקחת את שרביט הסמכות שלי כאמא ואוסרת עליו לעשות דברים שלדעתי יכולים לדרדר אותו.

שלום דורית, אני חושבת שכדאי לנסות להפריד בין תהליכים תקינים ונורמטיביים של התבגרות, שנכון לתת להם מענה מסויים, לבין אתגרים רגשיים יחודיים שעוברים על בנך וכדאי לתת להם מענה ספציפי. אני מתכוונת לכך שההתרחקות שאת חווה מצד בנך, חיפוש הכיוון, ההתנסות בדברים שאינם לרוחך הם חלק מתהליך התבגרות נורמטיבי, וכאן את "בסירה אחת" עם כל ההורים שהילד המתוק שלהם הופך בוקר אחד ליצור כעוס וקוצני... (אני מגזימה בכוונה, אבל לפעמים זה נראה פשוט כך). כדאי לקרוא על הנושא הזה, כדאי לשוחח עם הורים אחרים, ובעיקר כדאי לקחת אוויר ולצלוח את התקופה הזו. יכול לעזור לך לזכור שהם ממשיכים להיות מאוד זקוקים לנו, גם אם כל-כך חשוב להם להראות שלא... לצד התהליכים הנורמטיביים האלה, אין ספק שבנך מתמודד עם אתגר רגשי משמעותי סביב הפרידה מהדמות הגברית השנייה בחייו. אני לא יודעת כיצד הוסדרה המשכיות ורציפות הקשר עם אביו "השני", וברור לי שזה עניין מסובך. סביב הנושא הזה, יתכן שכדאי להציע לו עזרה באמצעות טיפול פסיכולוגי, שבו יוכל לברר לעצמו נושאים הקשורים באבהות שחווה משני הגברים האלה, ובמשמעות הפרידה שלהם מאמו. טיפול יוכל לעזור לו לבנות את הזהות הגברית שלו, ובהמשך את הזהות ה'אבהית' שלו, ואני חושבת שכדאי לתת לו את האפשרות הזו. את מוזמנת להמשיך להתייעץ בנו, ואני מקווה שתקבלי תגובות נוספות מהורים למתבגרים, אורנה

שלום לכם אני מעוניינת לבקש עצה בקשר לחברתי,לפני כחצי שנה הכירה בחור שכיראה נחמד מאוד,ומאחר שחברתי בחורה דומיננטית אסרטיבית,עם עבודה אקדמאית ,ומאוד פרפקציוניסטית,ומאוד בררנית,לתדהמתי נפלה ברשתו של ה"בחור הנחמד"במהירות הבזק היא עזבה את מקום עבודתה כדי לעבור איתו לעיר אחרת למקום מגוריו,וליד אמו ומשפחתו,לאורך כל הדרך סיפרה שהוא מאוד קשה ,לא מפרגן,רק מתלונן מהבוקר עד הערב,היא נעלבת ממנו היא בוכה ,הוא גם מעליב ,אבל היא בשלה בטענה שהיא מאוהבת בו ,והיא מוכנה לסבול אותו ,אפילו שלא טוב לה,זה שבר אותי ,מפני שהיא בחוהרה על הכיפק,מפרגנת עוזרת תומכת מעודדת מה לא?היה להם ויכוח כמדי יום ,הויכוח נסב להוריה ,היא סיפרה לו אחרי הרבה חקירות מצידו על הוריה,שהם בצעירותה ירדה במשקל בצורה דרסטית והוריה ביקשו עזרה מפזסיכיאטר שיעץ להם בהסכמת הבת להיות בבית חולים פסכיאטרי עד שהיא תתאושש וכך היה היא התאוששה מהר עלתה במשקל,וחזרה ללימודים ולעבודה,ןלחיים בריאים ,אבל למעשה החברה לא סלחה להוריה על האישפוז אפילו שזה היה גם בהסכמתה ,והיא כניראה סוחבת את המשבר שהיה לה,,ועובדה שהיא סיפרה לחבר שלה ,הוא הזדעדע וניפרד ממנה במהירות הבזק,בטענה שלא ניכנס למיטה חולה,,,היא מחפשת כרגע דירה שכורה ונימצאת אצל חברים ,עברו שבועיים והחבר לא מצלצל אליה לא שואל לשלומה או לכל הפחות שישאל אם מצאה דירה וכו"לשמחתי חברתי לדבריה שמחה שיצאה מהחבר ויצאה שמחה ומחוזקת השאלה שלי מה אתם מבינים מהדבר הזה,ואיזה כלים לתת לחברה כדי שהיא האמת תהיה חזקה ,כדי לעבור את החודשים שהיא חייבת להיות בעבודה ,ולחזור לעירה,תודה על עזרתכם הצפויה

שלום אסתי, אני יכולה להבין את דאגתך לחברתך. "הבחור הנחמד" באמת התגלה במערומיו, כשנטש עם הסימן הראשון לקושי ולמורכבות. נראה לי שכרגע היא זקוקה בעיקר לתמיכתך ולאהדתך הבלתי מסוייגת. עם הזמן היא תמצא מחדש את כוחה לחזור לעירה, לחזור לעבודתה, למצוא קשר זוגי מתאים יותר, והתהליך יהיה קל יותר עם חיוך אוהד מחברה טובה. בהמשך הדרך, תוכלי להציע לה להיעזר בטיפול פסיכולוגי, על-מנת לחשוב יותר לעומק על המשבר שעבר עליה בצעירותה, ועל השפעותיו על הקשר עם הוריה. זה יכול מאוד להועיל בריפוי פצעי העבר... בהצלחה, אורנה

אני חיב בדיקת סרטונין אני יודעה שיש לי בעיה איתכוצויות של כלי הדם וחוסר תאבון חזק מה שמצריך לבדוק עם לקחת תרופה ליותר או חוסר חומציןת אני חיב לעשות בדיקה לסרטונין עם זה איכות או כמות או חומציות? איפו אני עושה את הבדיקה למה ניראה לי שכך לא אוכל לאמשיך לחיות עם זה לא חוצפה תשובה עינינית ומהירה כמה שאפשר חיב בדיקה

אדם, מעבר להמלצה הקודמת שלי לפנות לפורום המתאים (פורום פסיכיאטריה), אני מרשה לעצמי להציע לך לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג קליני. נראה שאתה סובל מעוצמה גבוהה של מתח, וכדאי לברר אותו ולטפל בו. בהצלחה, אורנה

התקופה הרעה לא נוטשת..ואני ב''תחתית''.מצב רוח של עצב וריקנות...חוסר תקווה.רגזנות על כל ''פיפס''. חוסר ענין בדברים וחוסר שמחה גם כשכולם צוחקים...''אותי זה לא הצחיק''. מתי זה יעבור לי? או שמא חיי יישארו ללא תוכן

שלום נטע, תחושת אובדן העניין בדברים שפעם נגעו בנו, העצב והרוגזנות, בהחלט יכולים להיות סימפטומים של דיכאון (במובנו הקליני). האם נבדקת? האם את מטופלת? במידה ולא, אני ממליצה לפנות בהקדם לשיחת ייעוץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. בתקווה למעט שמחה, אורנה

שלום אני פשוט סולד מעצמי שונא את המראה שלי את הדיבור את ההליכה ושונא אפילו את רוב החפצים שלי שוא את מה שעשיתי לאדם אחר ולעצמי שונא את המחשבות המטונפות שיש לי...אני כמעט בן 30 זה לא חיים לאדם בגילי שונא את זה שאני מאונן כל הזמן כדי להרגע נהייתי ממש מכור לזה....שונא את הפנטזיות המיניות שלי שבהן אני תמיד משלם כסף עבור מין כי אני לא יכול לדמיין אישה נורמלית שתרצה אותי אני בנאדם פתאטי ועלוב...אני שונא את הידידות שלי שחשובות שאני שווה משהו ורוצות להכיר לי....שונא נשים שמתחילות איתי פה ושם וגורמות לי להתחמק כי אין לי מה לתת כרגע אני מלוכלך..שונא את מי שאוהב אותי..שונא לדעת שיש מצב שהטיפול לא יעזור ואם הוא יעזור אני יפספס שנים טובות מהחיים שלי על כדורים ושיחות עד שזה יעבור...(למרות שהמטפלת נפלאה) לא רואה המשך אלו חיים חסרי תוחלת זה לא חיים נורמליים בטח לא לאדם בגילי....אין לי אנרגיות ואני מעביר את היום בשינה ואוננות האם זה נורמלי לאדם שקרוב ל30? האם אני לא לוזר מקצועי ומחורבן?אני חי רק מטיפול לטיפול שם אני יכול להתבטא בחופשיות האם יש מצב שאחיה יותר משעה בשבוע? האם תמיד אהיה תלוי במטפלת שלמרות שהיא נפלאה היא עדיין אשת מקצוע שאני משלם לה כסף כדי שיהיה לה אכפת ממני?מה לעזאזל קורה לי איך התשתבשו החיים שלי ?איפה הגאווה והתמימות של פעם?למה הסיוט הנורא הזה לא נגמר.........אינני יכול עוד ..די

שלום לך אני קוראת את מה שאתה כותב כאן בפורום וכל פעם מחדש אתה מעורר בי רצון לחבק אותך, האם יצא לך לשאול את המטפלת שלך מה שרצית לשאול אותה? אני מקוה שכן ושקיבלת תשובה שגרמה לך להרגיש טיפה טוב יותר עם עצמך, מלקרוא מה שאתה כותב אני הייתי אומרת שאתה אדם מאד רגיש ועמוק, ויש לך הרבה תכונות טובות, אני מקווה שיום אחד בקרוב תוכל להשקיע את כל האנרגיה שלך בעצמך בכיוונים חיוביים ושלא יכאב לך כך כך, רק שתדע לך אתה לא נחות מאף אחד אחר! לכל אחד יש את הסיבוכים שלו וחבל שתשפוט את עצמך לפי מה שנראה לך שצריך להיות. מאחלת לך שיהיה לך יותר קל! הילה

המטפלת לא ענתה לי...אבל ידידה שלי טובה שאני מאוהב בה ממש(היא לא יודעת) אמרה לי מהי חושבת עליי....זה עשה לי קצת טוב....אבל עדיין אני מרגיש חרא....

MR BLUE יקר, מאוד כואב שם בפנים, וטוב שיש מטפלת נפלאה שאפשר להרגיש לידה חי. כרגע אתה מעביר את היום בשינה ואוננות (ובל נשכח הלקאה עצמית...), ואני יכולה להבין שזה מעציב ומייאש אותך. אבל יש גם שעות בהן אתה מרגיש חי, ומותר לקוות שהן ילכו ויתגברו... לילה טוב, אורנה

אני נוראה היתי רוצה לעשות בדיקת סרטונין עם יש מישהו רופא עם אפשר ממחה שיסביר לי איך בודקים את הנושא הזה מה בודקים בנושא הזה איכות או כמות של סרטונין איפו אני עובר את הבדיקה הזות למה אני מרגיש שזה מתחיל לאשלט לי על החים האתקוצויות של כלי הדם שלי ודיכאונות והחוסר תאבון שלי בבקשב תשובה מהירה עם זה לא חוצפה

שלום אדם, זו אינה חוצפה כלל וכלל, אך על-מנת להיענות בצורה טובה כדאי לך להפנות את שאלתך לפורום רפואי, דוגמת פורום פסיכיאטריה. רק בריאות, אורנה

אנו כבני 30+ חברים מספר חודשים לא קטן חברי סובל מהפרעה כפייתית(כל דבר שקשור בנעילה, סגירה, ידיו חייבות להיות עסוקות במשהו) לטענתו ברמה נמוכה, הפרעה זו מפריעה לי מאחר והיא מצביעה על משהו לא בריא, איני יודעת מה לעשות,דיברנו בינינו על התופעה, אך איני יודעת האם זה בשליטתו. הוא נבון, משכיל, חברותי ומודע לבעייתו, אך אני חוששת מחיים זוגיים לטווח הארוך. האם עלי לקבל זאת, קשה לי, מלבד זאת אנו מסתדרים ומדברים על הדברים, גם אם לפעמים קשה לי, בדרכ אני היוזמת.הוא אדם שנלחץ אך מתמודד. אם כי אומר שמצבי לחץ גורמים לו לא טוב. מה יהיה הלאה כאשר יהיו לחצים רבים יותר כאיש משפחה. עזרתכם.

שלום עזרה, את מעלה שאלה מורכבת, שקשה לתת לה מענה במסגרת פורום אינטרנטי. אני חושבת שעולים כאן גם נושאים אישיים (שלו - באופן בו הוא בוחר להתמודד עם בעייתו, ושלך - סביב חששות מהעתיד הלא ברור והאופן בו הם קשורים להווה), וגם נושאים זוגיים משמעותיים. ההצעה הטובה ביותר שאני יכולה להעלות כרגע, היא לבנות לעצמכם מרחב משותף בו תוכלו לדון בדברים לעומקם - במסגרת של יעוץ זוגי. אין צורך להסס בנוגע לייעוץ זוגי טרום נישואים - זה הגיוני, מועיל וגם יותר ויותר מקובל. לעיתים, יעוץ זוגי מסמן את הצורך במרחב אישי לכל אחד מבני הזוג. לא כתבת האם בן-זוגך מטפל בהפרעה הכפייתית ממנה הוא סובל (כוונתי לטיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי), וחשוב שתאמרי לו שישנן דרכים להקל עליו (ולא צריך לסבול מדרגה חמורה של ההפרעה על-מנת להיעזר בטיפול). בברכה, אורנה

ברור שלא כל רגע מ-50 דקות הטיפול אמור להיות חוויה עוטפת של צמר גפן ורוד רך ובלתי מותנה. אבל מה מרחק הפרספקטיבה שממנו ניתן לומר "הטיפול הזה טוב לי/רע לי?". האם "מדד הנעימות" הוא טוב מספיק? האם אמורים לצאת מחדר המטפל בתחושה טובה מזו שבה נכנסת אליו או בתחושה רעה יותר. ואם טוב/רע הן מילים מופשטות מדי, אגדיר אותן אופרציונלית: טוב=פחות רצון למות, רע=יותר רצון למות. במשך הרבה שנים, במקביל לטיפול תרופתי, הייתי מטופלת אצל 4 פסיכולוגים באוריינטציות שונות. עכשיו אני בת 23 , ושוב והפסיכיאטר שלי ובעקבותיו המשפחה שלי לוחצים עלי ללכת לטיפול. אני כבר לא ילדה שאפשר להכריח אותה, ומצד שני: מה אכפת לי ללכת לטיפול אם זה כ"כ חשוב להם? אז זהו, שאכפת לי. למרות מאות שעות השיחות שצברתי, אני לא מרגישה שבאמת השתניתי מאז שהייתי בת 12 ועלתה בדעתי לראשונה המחשבה שהחיים הם דבר מיותר, חסר משמעות ודגוש טורח וסבל. במשך 7 שנים של פסיכותרפיה נהייתי אמנית רטורית של להציג שוב ושוב את עמדתי זו בנוגע להקשרים שונים. הייתי גם בטיפול באמנות וגם שם הרגשתי לכודה בתוך החדר למשך 50 דקות של עימות עם האמת שלי בלי יכולת לברוח להסחות דעת נעימות יותר. עוד בעיה שלא הצלחתי למצוא לה פתרון עם המטפלים הקודמים שלי היא שבחדר הפסיכולוג/ית תמיד מרחף מעלי החשש לחשיפה עצמית בנוגע לאובדנות דבר שיכול לגרור פגיעה בחופש שלי. אין לי כוח שוב לשטוח את המניפסט האובדני שלי בפני אדם שבכלל לא בטוח יקבל אותי לטיפול, וגם אם כן ספק אם הגילויים והתובנות שיעלו בי יוכלו לשנות את הריאליה שהיא שהחיים הם משוואה שאינה מאזנת את עצמה מבחינת רווח והפסד. האם שווה לנסות שוב?

Prudence יקרה, אני בכלל לא בטוחה שנעימות היא מאפיין ברור או הכרחי של טיפול פסיכולוגי. הרבה מאוד פעמים מדובר בהתבוננות יוקדת בתהליכים וביחסים, שמעוררת קושי וכעס והתנגדות, ואז צריך להתבונן גם בזה... אין ספק שתהליך כזה דורש בנייה של קשר טיפולי, אבל זה לא אומר "צמר גפן וורוד ורך"... בהקשר הספציפי שלך, אני לא בטוחה שתפקידו של המטפל לשכנע אותך לזנוח את אמונותייך האובדניות. תפקידו להתבונן בהן ביחד איתך, כמו בדברים אחרים שתביאי לתוך הטיפול. ואם את שואלת לדעתי, בהחלט כדאי לנסות שוב, תמיד כדאי לנסות שוב להאמין שאפשר... לילה טוב, אורנה

האם רק בטיפול באמנות חשת "לכודה בתוך החדר למשך 50 דקות של עימות עם האמת שלי בלי יכולת לברוח להסחות דעת נעימות יותר", או שכל טיפול הביא אותך להרגשה כזו?

כל טיפול. אבל כשהיה אפשר להעביר את הזמן בשיחה נעימה על נושאים מעניינים עם המטפל/ת היה יותר בסדר. אלא שלדבר על ספרות ופסיכולוגיה אני יכולה גם יותר בזול עם חברים...

הי מחפש חומר העוסק בהשפעת תרופות נגד חרדות והשפעתן על ספורטאים מעונין לדעת אם יש כאלו שאינן גורמות להגברת הדופק ואילו שאינן גורמות לעליה במשקל (לרצים למרחקים) תודה

שלום שרון, הגורם היחיד האחראי והמוסמך לספק תשובות בענייני תרופות נוגדות חרדה והשפעותיהן הוא רופא פסיכיאטר או רופא משפחה. נסה לשאול בפורום פסיכיאטריה בניהולו של ד"ר הידש. חג שמח ליאת

כועסת על החיים סלח לי אלוהים מאז הכרתי את עצמי חיי היו מרים בעולם הזה לכל אדם כוכב ורק לי אין מי אותי יאהב? מה שאני מבקשת רק טיפת מזל תראה לי אלוהים את דרך הגורל לכל אדם כוכב מי אותי יאהב? הגשם שיורד שוטף את דימעותיי מה יהיה הסוף שלי מה יהיה עליי עד מתי אני אסבול שואלת ה' בידך הדרך בידך חיי כבר שנים כועסת סובלת ושותקת רואים אותי בוכה כולם יושבים בשקט אולי אני טועה אולי אני צודקת שנים אני סובלת לבד בתוך השקט מה שאני מבקשת רק טיפת מזל מסתם אחת שנמאס לה לסבול

אוי, כמה עצוב. עצוב אפילו יותר לדעת שהסבל שלנו משאיר את יקירינו אדישים. הלוואי שיגיע אליך סוף סוף המזל, שייגמר השקט העצוב, וידרך גם כוכבך. מאחלת לך מכל הלב ליאת

שיר יפה...

הי לכולם יש לי בעיה אני בת 22 ויש לי חברה ממש טובה שאני והיא יוצאות המון לבד והיא ממש ממש ממש ממש ממש יפה ומושכת וכל גבר שני בערך מתחיל איתה ולרוב כולם איכותיים מאוד עכשיו אני קצת מקנאה ובכלל היא גם מאוד מלפרטטת ואני פחות יפםה אבל נראית סבבה אני לא מתכוונת להפסיק לצאת איתה רק פשוט כל הזמן אבל כל הזמן הצומת לב מופנית אליה ואני נשארת לבדי היא גם מייבשת אותי כי היא ממש חברותית והיא מדברת איתם המון ודי יורד לי המצב רוח והביטחון העצמי והדימוי שלי אני ממש כבר לא יודעת איך להתמודד:(

כותבים-תשומת לב,לתשומת ליבך

שלום שמרית, את עצמך מבינה, בצדק, שהפתרון אינו להפסיק לצאת עם החברה שלך, שכן נשים יפות יותר מאיתנו תמיד אורבות לנו בסיבוב. הפתרון הוא להזכיר לעצמך (כמו שאת עושה כבר לבד) שגם את נראית טוב ושגם בך יש מה לאהוב. גם אם נעים מאד לקבל מחמאות ברחוב או בפאב, הקשרים העמוקים והאמיתיים יכולים להתפתח בהמון נסיבות אחרות, בהן באים לידי ביטוי מאפיינים נוספים מעבר למראה החיצוני. אם החברה שלך נוטה לשכוח את קיומך ולפלרטט עם מחזריה כאילו אינך שם, יש מקום להעיר לה על כך. אם גם זה לא יעזור, שווה לשקול מחדש אם היא הפרטנר האופטימלי לבילוי. בהצלחה ליאת

אם כבר מתקנים מישהו על טעות כתיב פשוט תתקן ואל תתחכם מה העיניין.............................

שלוום בתקופה האחרונה אני חיה בסרט אימה, לא יודעת אני פוחדת מכל דבר קטן , מכל קול בתקופה האחרונה כתוצאה מכאבי צוואר קראתי הרבה דברים באינטרנט וכל הזמן אימצתי דברים, עד שבסופו של דבר אחרי כל הבדיקות היה הכל תקין, ולמרות זאת אני עדיין פוחדת כאילו זה הפך לפחד מתמיד... יש להזכיר שאני לא עברתי שום דבר חריג... אבל בזמן התקופה של כאבי הצוואר אני לא עשיתי כלום כל היום בבית,היתי מסתכלת על החיים בצבע שחור וכל זה התבטא עכשיו בתקופה הזאת, אני פוחדת מאנשים מאיך אנשים מסתכלים עליי, חושבת שיקרה לי משהו וכול ירצו לעזור לי. דברים כאלה..ומה שהלחיץ אותי ביותר זה שקראתי שאנשים עם חרדות יקבלו התקפי לב .. אני יודעת שזה נדמע מצחיק אבל זה בתת מודע כל הזמן מה עליי לעשות...

ערב טוב, התקפי חרדה או חרדה מפני מחלות (היפוכונדריה) יוצרים חוויה מתמשכת של סטרס, עייפות גדולה וייאוש. אדם חרד נותן פרשנות קטסטרופלית גם לגירויים תמימים, ובכך יוצר מעגל אין סופי ומסלים של חרדה. כאשר את יושבת באינטרנט וקוראת על כל תחלואי האומה, את הופכת קשובה יותר לכל מחוש בגופך והחרדה בשמים. למרבה המזל, יש כיום פתרונות טובים למצב, כשהמועדף בהם הוא שילוב של טיפול תרופתי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי קצר. לא יודעת היכן קראת על הקשר בין חרדות להתקף לב, אבל אני אישית מאמינה שמי שחי לצידו של ההיפוכונדר החרד הוא מועמד טוב יותר לחטוף את ההתקף. :-))) ליאת

תגידי ליאת, יכול להיות חולה היפוכונדר? חולה באמת, יש את כל האישורים המתאימים... ועוד דבר, אם הוא כבר חטף התקף לב אז זה אומר שאני קיבלתי פטור? :-))

שלום ליאת, אשמח אם תשיבי לשאלתי: אני בתחילת הריון ומלאת חרדות!..(תחום חדש לי לחלוטין..), מרגע שנודע לי כי אני בהריון אני בלחץ שמא המדפסת שאליה אני צמודה (תרתי משמע) בעבודתי ושפועלת ללא הפסק עלולה להזיק לעובר. מעולם קודם לא חייתי בפחד כלשהו..ועתה אני ממש חוששת ומוצאת את עצמי חושבת על העינין כל הזמן (עד כדי מחשבות על עזיבה..), ניסיתי למצוא חומר על כך כדי שאירגע אך לא מצאתי ובינתיים אני חשה שזה מעין מחשבה טורדנית שאינה מרפה.אציין כי אני בחורה ללא כל עבר של בעיות נפשיות או חרדות..ועתה אני מוצאת שאני מתנהגת בפסיכיות מוחלטת..-מה עושים? איך יוצאים מזה..? במקום לשמוח אני שקועה במחשבה טורדנית.., היש פתרון..? בברכה ותודה-רוית.

שלום רווית, ברכות על ההריון הטרי! חגיגי ומשמח ככל שיהיה, הריון מהווה סוג של נטל גופני ופסיכולוגי על האישה. ככל האירועים הדרמטיים בחיינו, גם ההריון הוא מאורע המחייב הסתגלות. נשים מוצאות את עצמן מבולבלות ברגשותיהן כלפי ההריון, הלידה והתינוק שבדרך. בהריון הראשון יש רמה גבוהה במיוחד של אי ודאות, המעלה את הסיכוי להופעתן של חרדות ודאגות, חלקן סבירות והגיוניות, וחלקן קצת פחות. לפני שרצים לארטילריה הכבדה, אפשר לנסות להיעזר בשיטות מקובלות של הרגעה. בן זוג תומך, חברות טובות שכבר "היו בסרט הזה", ספרי הדרכה (יש כיום ספרים מצויינים על הריון ולידה, המפרטים כל אספקט אפשרי של ה'איוונט'). גם רופא סבלני ומרגיע יכול לחולל נפלאות. פעילות גופנית קלה עד מתונה תמיד עוזרת בשחרור לחצים. אם את מרגישה שכל אלה אינם עוזרים, תוכלי לפנות לכמה שיחות אצל פסיכולוג (טוב, נו, פסיכולוגית), שם תוכלי לבחון את המחשבות המטרידות ולהתמודד עמן באווירה ידידותית אוהדת. זכרי שכל מה שעובר עליך הוא נחלתן של נשים רבות, שעברו,ברובן, את התהליך כולו בשלום. הריון, במידה רבה, הוא תקופה אינטנסיבית של מחשבות בלתי פוסקות, חששות ודאגות, אך גם של ציפייה, יצירתיות, פריחה, חושניות והתרגשות רבה. נסי לקבל את אי-הנוחות הזמנית בלי מאבק, ולקוות שהיא תתחלף עד מהרה בהנאה. נשמח לשמוע מה שלומך גם בהמשך (בתקווה שהמסך והמקלדת מאיימים עליך קצת פחות :-)) שיהיה בכיף ליאת

שלום ד"ר! אני בת 20 ונמצאת עם מישהו בקשר קרוב ל3 שנים. הוא בן 21. אנחנו אוהבים מאוד אחד את השני אך לאחרונה התחילו להופיע בעיות. הוא פוגע בי,מעליב (מילולית) נותן לי להרגיש זלזול. אבל רוב הזמן הוא באמת גורם לי להרגיש טוב. כל פעם שזה קורה אנחנו מדברים על זה ואני סולחת וממשיכים הלאה,אבל מסתבר שכל אירוע כזה הופך למשקע אצלי בראש ומשהו בהגיון אומר לי לא לתת לזה עוד הרבה זמן לפגוע בי,לא מגיע לי כזה יחס ולמה אני בכלל צריכה לסבול את זה,מה שמשאיר אותי איתו זה בעצם הלב. ומי יכול להתנגד ללב? לכן הפרידה לא ממש קרובה כי אני לא יכולה לעזוב אותו כל עוד שנינו אוהבים,אנחנו מנסים תמיד להשתפר אחד בשביל השני ועושים ככל יכולתנו כדי לגרום טוב אחד לשני. הבעיה בעצם היא בצורה שבה הוא יקבל או עלול לקבל את הפרידה. הוא אומר שאני הכל בשבילו,כל מה שהוא אי פעם רצה,שאני העתיד שלו. הוא טוען(לא מאיים) שאם אני אעזוב אותו הוא ישתגע ואז כנראה פשוט יתאבד. אני יודעת שהוא אדם די דכאוני(הוא היה בדיכאון מהחיים כשהכרנו) איך אני אמורה לקבל את זה מה שהוא אומר לי? אני לא צריכה שזה יהיה על המצפון שלי, ניסיתי להגיד לו שהוא יצטרך להמשיך הלאה בחיים ולבנות את העתיד שלי אבל הוא אומר שהוא לא יהיה מסוגל בלעדיי. אני החברה הראשונה שלו,הוא לא החבר הראשון שלי. אני יודעת שאני אתמודד עם הפרידה כי אין ברירה צריך להמשיך הלאה על אף הקושי,היו לי חיים לפניו ויהיו לי חיים אחריו. אבל הוא לא רואה את זה ככה. מה אני אמורה לעשות במצב כזה? האם אני יכולה לדבר איתו איכשהו ולשכנע אותו להתעודד? אמרתי לו פעם שאולי כדאי לו לצאת עם אחרות לתקופה מסויימת והוא אמר שהוא לא רוצה אף אחת אחרת. אני יודעת שמבחינה פסיכולוגית לגברים יותר קשה להתמודד עם אובדן בד"כ, לכן כנראה אין באפשרותי הרבה מה לעשות , האם כדאי לי להתעקש שהוא ידבר עם מומחה? יועץ או פסיכולוג או ששנינו נלך ביחד, בינתיים זה לא כ"כ בוער העניין ,אבל בכל אופן אני חושבת שהוא צריך להכין את עצמו לכל מקרה. אשמח מאוד מאוד לשמוע את עצתך, בתודה רבה מראש.

ערב טוב, את מתארת מערכת יחסים מוזרה, בה כל אחד מכם נע בין הצהרות אהבה מחד, לבין פגיעה בבן הזוג מאידך. הוא משפיל פוגע ומעליב מצד אחד, אך מצהיר על "אהבה עד מוות" (דפוס אישיות מוכר ומסוכן בו האובייקט האהוב נתפס כחלק בלתי נפרד מהעצמי), ואת מצהירה על אהבה מעומק הלב ("מי יכול להתנגד ללב?") ובו בזמן מכינה אותו כל הזמן לפרידה המתקרבת. איום בהתאבדות היא דרך רעה מאד להשאיר בת זוג בתמונה. זוהי, למעשה, הפעלה אלימה ה'מסנדלת' אותך, תוך התעלמות גמורה מרצונותיך וצרכייך. זוהי אינה אהבה אמיתית, אלא שיעבוד של שניכם לצרכים נרקסיסטיים תובעניים. לא ברור לי איזו עצה את מבקשת ממני. מבחינתך שום דבר לא בוער ואתם יחד. לשלוח אותו למומחה שיכין אותו לפרידה שאולי יום אחד תקרה - זו משאלה מוזרה בעיני. לטעמי, את עצמך זקוקה לייעוץ והכוונה עם מומחה, שיסייע לך לזהות את הרצון האמיתי שלך ולפעול לאורו ברגישות ונחישות. בהצלחה ליאת

לי אישית אין צורך ביעוץ עם מומוחה משום שאני יודעת מה אני רוצה,פשוט ברגע שאני אחליט ללכת עם הרצונות שלי בצורה קיצונית עד הסוף אני יודעת שהסוף יהיה טראגי. אנחנו אוהבים אחד את השני יותר מאשר כל אחד אוהב את עצמו. ברגע שאני אבין שהקשר מיצה את עצמו אני אמשיך הלאה. מה שרציתי לשאול בעצם האם אפשר לגרום לבנאדם להבין שהוא לא תלותי והוא לא צריך אף אחד כדי להתקדם החיים חוץ מעצמו?איך הוא יכול לחזק את העצמי שלו? וממה התלותיות הזאת נובעת? האם זה בגלל הורים מפנקים? כי אני בת יחידה ולמרות זאת אני מאוד עצמאית ולעומתי חבר שלי לא כזה.

שלום ליאת היה לי מה להוסיף אחרי שכיוונת אותי ב-9.10 למקרה דומה... אבל לא ענית לי... הנה מה שכתבתי לך אחרי שקראתי את המקרה של רונן...אשמח אם תעני לי הפעם!!! "תודה על הלינק... גם אני כמו רונן (מהלינק) גם קמתי ועזבתי.....לא הבנתי איך היא בוכה ואני לא....לא ידעתי מה לעשות. אח"כ בפגישה שאחרי היא ניסתה לדבר על הנושא אבל לא הסכמתי.... אבל היא יחסה את אי- יכולת הבכי שלי לדיכאון .... אבל העזיבה שלי הייתה בריחה בכדי שלא אבכה בפניה...זה היה ממש מביך ואני לא יודעת אם צריך לדבר על זה..ואפילו אם דיברנו זה לא אומר שהיא לא תבכה עוד פעם.... למה נראה לך אני מרגישה את הצורך להישאר חזקה בפני אחרים? נורא קשה לי להגיד "קשה לי" ואני צריכה עזרה, תמיכה ואהבה. המטפלת מנסה להתקרב אבל בכל פעם שאני מרגישה שהיא יותר מדי קרובה אני נכנסת לחרדה ובורחת, או שפשוט לא נותנת לה, למרות כמו שכלוכם אמרתם כאן, ממש איכפת לה..... "

שוב שלום לך, קראתי את תגובתך המקורית, ולהבנתי הצלחת לענות לעצמך על השאלה שניסחת שם. שאלת מדוע את בוחרת להישאר חזקה על יד אחרים. וגם ענית: כאשר את חלשה, אנשים נוטים להתקרב ולהציע את אהבתם ותמיכתם. קרבה זו מבהילה אותך (ככל הנראה בגלל ההיסטוריה המוקדמת שלך, בה חווית אכזבות וכאב), ואת בורחת. הרגשתי שאת מבינה זאת בעצמך, ולכן לא ראיתי צורך לכתוב. מקווה שבניסוח הזה הדברים ברורים יותר. מקווה גם שתלמדי להניח לאנשים להתקרב, ולא תבריחי אותם עם הקוצים, כמו בשיר הנפלא של רשת. בהצלחה ליאת

ברצוני לדעת למה אי אפשר להאריך את זמן שעת הטיפול, אם המטפל מוצא לנכון את זה, או אם המטופל נורא נסער בסוף הפגישה. האם זה בריא לתת למטופל לצאת עם הרגשה כזאת, כלומר שהוא נסער, ונרגש.? למה צריך להודיע שהזמן נגמר? מה משמעות הזמן בטיפול?

שלום יוליה, טיפול, בשונה מיחסים חבריים, משפחתיים או עסקיים, מתנהל עפ"י חוקים וגבולות הנקבעים מראש. פרויד נהג לראות בשעה הטיפולית "השכרת" שעה מסוימת מתוך יום העבודה שלו, המוקדשת כל כולה למטופל, הבוחר אם לעשות בה שימוש או לא (כאשר על המטופל לשלם עליה בין אם הגיע ובין אם לא). פרויד הצביע על כך שלאנשים קל יותר לכבד, כמובן מאליו, שעה של שיעור מוסיקה או שיעור בשפה, ויש לנהוג בשעה הטיפולית באופן זהה. ההקפדה על גבולות ידועים מראש, כחלק מהחוזה הטיפולי, מבטיחה קיום בטוח, יציב ועקבי לעבודה הטיפולית. הזמן הקבוע מראש מייעל את העבודה, ומונע תסכולים, אכזבות וכעסים שמקורם בציפיות משתנות שלא קיבלו מענה. ברגע שהפסיכולוג מאפשר גלישות בזמן, הוא הופך להיות מטפל טוב/אוהב/מתחשב - פעם כן ופעם לא. הזמן עצמו (50 דקות/שעה) הוא בעל חשיבות פחותה מעצם השמירה על זמן קבוע בכל פעם. כדי שמטופל לא ייצא מאד נסער מן החדר, יש מטפלים המודיעים מראש שמתקרב הסיום, ובכך מאותתים למטופל שעליו להתארגן נפשית לקראת יציאה. מטפלים וותיקים מכירים היטב ניסיונות לפרוץ את מסגרת הזמן בתואנות שונות, כולל פתיחת נושא דרמטי בדרך לדלת. לעיתים, קורה שמטופל נאלץ לסיים את הפגישה נסער במיוחד. במקרים חריגים הפסיכולוג בוחר להתקשר לאחר מכן ולהתעניין בשלום המטופל, לפעמים הוא מאפשר תוספת זמן קלה, ולפעמים לא זה ולא זה. הכל, כמו תמיד, תלוי בגישה הטיפולית ובנסיבות. בברכה ליאת

ליאת שלום, איך את מסבירה בן אדם שמוותר על עצמו בשביל האחרים, כלומר הוא נותן הכל ומוותר על חייו רק בכדי לעזור, לתמוך, ולהיות שם בשביל האחרים. ופתאום כשאלה הולכים, הוא נשאר בלי כלום. ואז הוא מתחיל להבין שכל ההשקעה הייתה סתם, אין לו כלום בחיים ואין לו אף אחד בחיים. הוא צריך להתחיל הכל מההתחלה, אבל אין לו הכוח ואין לו זמן, כי הוא כבר מבוגר. איך אפשר להמשיך? מה צריך לעשות?

דינה שלום, יש, כנראה, כל מיני סוגים של נתינה. יש נתינה, תמיכה ועזרה לזולת הנעשית כהשקעה של האדם בעצמו. במצב כזה, הנותן אינו מצפה לקבל דבר בתמורה, למעט - אולי - תחושת סיפוק. בדר"כ אפשר לפגוש אנשים כאלה בעמותות התנדבות למיניהן, וכאשר פרוייקט אחד מסתיים - מייד יימצא נזקק אחר שיהנה משירותיהם. אדם מהסוג שאת מתארת, המוותר על עצמו לטובת מה שנתפס בעיניו כהשקעה באחרים, מתייחס לנתינה שלו כאל "השקעה" במובן הכלכלי של המילה: משהו שאמור לחזור אליו בדרך של תמורה או רווח. במצב כזה, כאשר ההשקעה אינה מחזירה את עצמה, האדם חש תסכול, עלבון ואובדן. ויתור וביטול של האני לטובת רצונם וצרכיהם של האחרים נקשר בדר"כ לאנשים עם צרכי תלות והתמזגות חזקים, עם הזדקקות רבה לאחר, עד כדי מוכנות לשאת פגיעה עצמית. בברכה ליאת

איך מתקנים את זה? תרופות? טיפול קוגניטיבי או פסיכודינמי?

שלום למזדהה, טיפול דינמי יכול לעזור. בהצלחה ליאת

בני בן החמש, ילד מפותח פיזית ורגשית, נבון בצורה בלתי רגילה שיחק עם חברו (הוא בגילו) בחצר ביתם ולאחר זמן מה יצאה האם לבדוק מה קורה איתם והיא מצאה אותם בפוזיציה מביכה במיוחד, כאשר הילד השני עומד ובני מתכופף לעבר איבר מינו ומכניס אותו לפיו. בני טוען שהילד השני הוא זה ששידל אותו ודחף את ראשו בכוח ואילו הילד השני טוען שזה היה רעיון של בני. אין צורך לציין שאנחנו ההורים בלחץ איום ונורא... העניין מטופל עם הגורמים המתאימים, אבל עדיין זה מדאיג מישהו נתקל? מכיר מקרה כזה? מה לעשות?

שלום מרי, הורים רבים מגיבים בזעזוע ותדהמה מול משחקים מן הסוג שאת מתארת. כיום יש רגישות רבה (ובצדק) לכל ביטוי של התנהגות מינית לא תואמת גיל. משחקים הכוללים התנהגות אירוטית ומגע באזורי גוף אינטימיים היו כמעט תמיד חלק מהרפרטואר של ילדי הגן. כיום נהוג להתייחס אליהם, כאמור, בפחות סלחנות, בעיקר כדי לשמור על ילדים מפני ניצול והתעללות מידי גורמים שאינם תמימים. מעבר לשאלה של מי היה הרעיון, ה"פוזיציה" האורלית, בהיותה מאד ספציפית באופייה, יכולה לעורר סימני שאלה, ואני מניחה שהגורמים הטיפוליים המעורבים אכן בודקים שאף אחד מן הילדים לא נפל קרבן קודם לכן למישהו אחר שהגה את הרעיון... בהנחה שמדובר במשחק תמים, נדמה לי שאפשר לוותר על ה"לחץ האיום והנורא", ולהתחיל לתרגל סגנון הסברתי ענייני, המדגיש את פרטיותו וצנעתו של גופנו. יישר כוח ליאת

שלום לכולם אני מטופלת בטיפול תרופתי כבר 3 שנים הרופא שלי המליץ לי לשלב שיחות מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוג דרף קופ"ח מכבי מאיזור המרכז

שלום רחלי, אני מקווה שכתובת המייל שצרפת מעודכנת, ושאנשים יוכלו לשלוח לך המלצות. בכל מקרה, מומלץ לקחת מהקופה את רשימת המטפלים שלהם באזורך, ו"לרחרח" גם בסביבתך הקרובה אם יש המלצות. בהצלחה ליאת

שלום ליאת קראתי את מה שכתבת לי למטה ואני מודה לך על זה.... קצת הוקל לי מהצהרים ..... אבל עדיין אני לא במיטבי..... למרות אירוע משמח שהיה לי היום שידיד ממש טוב שלי קנה לי מתנה הוא ממש מקסים ואני עם הדיכאון שלי שלא עובר לי והדבר היחיד שבא לי זה להסתדר בבית.... חוץ מללכת לעבודה ולחזור הביתה אין כוחות לכלום ואין לי רצון לכלום..... והגוש בנשמה נשאר.... ואני בוחרת להישאר עם הכל לבד.... אין לי כוח לאף אחד...... אבל קצת הוקל לי עכשיו כשקראתי אותך.... המטפלת גם התקשרה היום.... כשהייתי בדרך לעבודה ואמרתי לה שאני בסדר מרגישה טוב כי לא יכולתי לדבר מול אנשים....למרות שממש רציתי לדבר איתה ולהוציא הכל.....

מורן, פתאום אני חושבת (לא יודעת אם דיברנו על זה בעבר או לא), שאולי כדאי שתנהלי מעין יומן, בו תוכלי לכתוב למטפלת שלך כל מה שעובר עליך בין הפגישות. מאחר ואני מכירה את יכולת הביטוי הנהדרת שלך בכתב, ומאחר ואת שבה ומזכירה את הפער הזה, בין מה שרואים בחוץ לבין מה שאת מרגישה בפנים, אולי זאת דרך טובה לקרב את הפסיכולוגית שלך אל התכנים האותנטיים של עולמך. מה את אומרת? ואיזה יופי שקיבלת, סתם ככה פתאום, מתנה מידיד. כדי לגרש את החושך, מספיק גם אור קטנטן. לילה טוב ליאת

ליאת זה יכול להיות רעיון טוב לכתוב למטפלת.... אני זוכרת שבפגישה הראשונה שלנו באתי עם ערימות של חומר כתוב.... לא ידעתי מאיפה להתחיל לספר לה על עצמי.....זה טיפול ראשון שלי והאמת שלא ידעתי מה אמורים להגיד לפסיכולוג ואיך הוא אמור לעזור..... היו לי ציפיות גבוהות מידי מטיפול בהתחלה.....הייתי בטוחה שטיפול יעזור לי....אבל לא רק שזה לא עוזר...התהליך מתיש אותי..... תודה על עצתך ליאת אני אנסה....

שלום לכם ,כל צוות העונים בפורום! יש לי 2 בנים אחד בן עוד מעט 11 והשני בן 8.. גרנו עד לפני שנתיים בעיר ולפני שנתיים עברו לגור במושב בדרום, בני בן ה 8 התרגל בקלות לשינוי ומצא את עצמו ואילו בני הבכור(עבר בכיתה ג') מתקשה עד היום . בנוסף למעבר הוא שמן יחסית לבני גילו. הוא שחה עד לפני שנה 3 פעמים בשבוע ונאלצנו להפסיק בעקבות המרחק. בשנה האחרונה הוא החל להיות אלים כלפי ילדי הכיתה (כל חבריו מהמושב בכיתה השניה ואין אפשרות לעביר אותו), והפסיק לשתף פעולה אצל העובדת הסוציאלית בשיחות. הוא רוכב כבר שנה על סוסים כחלק מרכיבה טיפולית איך ממשיכים מפה?????????

שלום לי-את, נראה כי בימים אלה בנך הבכור מתמודד בכמה זירות בו-זמנית, ואני מבינה שיש מספר גורמים טיפוליים בתמונה. הגם שהתיאור שלך - מטבע הדברים - חלקי ותמציתי, ניתן להתרשם שאתם מתמודדים כבר תקופה ממושכת עם קושי משמעותי. אוכל לומר בזהירות, שלפעמים - מתוך רצון וכוונות טובות, או מתוך חוסר אונים - קיימת אצלנו, כהורים, נטייה לחפש מקורות מגוונים לעזרה, לעזוב בייאוש משהו שלא עזר מספיק מהר, בחיפוש אחר ישועה חדשה. איני יודעת אם זה המקרה, אבל במידה וקיימת בעייה מפושטת, המחייבת התערבות של מספר גורמים טיפוליים, חשוב מאד שהדברים ייעשו במשולב, מתוך תיאום ושיקול דעת, תוך שאתם מגייסים נחישות וסבלנות לנושא. לטעמי, מוטב להתייעץ עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ונוער, שיוכל להעריך ולאבחן את מוקד הקושי. פעילות ספורטיבית, תזונה נכונה ורכיבה טיפולית יכולים להיעשות כחלק מתכנית מסודרת, הכוללת גם התייחסות למיומנויות חברתיות, ולא כ"שופינג" עצמאי המשתנה בהתאם למצבי הרוח המשתנים של הילד. כמובן שקיימת גם אפשרות אחרת, לפיה בעייה מקומית של הסתגלות "התנפחה" לתכנית טיפולית מעייפת, המקבעת אצל בנך את תחושת החריגות ויוצרת תסכול וכעס. מאחר והכל ניחושים, ובאמת אין בידי מידע מספק, אני שבה על המלצתי לפנות להתייעצות מסודרת, פנים אל פנים. בברכת חג שמח והתאקלמות טובה למרות הכל ליאת

לליאת תודה על התשובה חג שמח לי-את

ליאת שלום, ברצוני לשתף אותך במה שקורה לי אחרי הטיפול ואשמח אם תעזרי או תכווני אותי. אחרי כל פגישה אצל המטפלת שלי, אני מדחיקה את הכל. פשוט יוצאת וכאילו לא נאמר שם כלום (למרות שמאוד קשה לי שם). ניסיתי אפילו כמה פעמים לכתוב מיד כשאני מגיעה הביתה מה שהיה שם, מין סיכום כזה, וגם זה לא הצלחתי לעשות. מה נראה לך קורה לי ? ולמה זה קורה? למה אני מדחיקה את הכל ברגע שאני יודעת שהטיפול אמור לעזור לי? אני פניתי לטיפול בעצמי וזאת פעם ראשונה שאני עוברת טיפול!!!!

דינה ערב טוב, יופי שהחלטת להגיע לטיפול. כמו כל דבר חדש שאנחנו עושים, גם להיות מטופל צריך ללמוד. רובנו מצליחים לעשות זאת באופן טבעי, בהדרגה, ובהתאם לקצב ההתקדמות בחדר. לא תמיד מה שנראה כהדחקה או התעלמות הוא אכן כזה. יש דברים שמחלחלים בנו לאט, חודרים לתודעתנו גם בלי שנהיה ערים לכך, וקונים להם שביתה במחשבותינו המודעות והלא מודעות. אם את מצליחה לשמור על חוויה של רציפות מפגישה לפגישה, יש להניח שנעשית עבודה. תני לעצמך עוד זמן, ותגלי שהעבודה הטיפולית נמשכת גם בין הפגישות, באופנות שונה. בהצלחה וחג שמח ליאת

למה את מתכוונת כשאת כותבת "אם את מצליחה לשמור על חוויה של רציפות מפגישה לפגישה"?

אני אמא לשלושה...ויש לי כמה שאלות: - מה מבטא כושר של הרכבת פזלים בצורה מדהימה אצל ילד בגיל שנתיים ו-8 חודשים. - מתי יש לדאוג או להתייחס לציורים של הילדים? (צורות, צבעים....) - ילד בן 4 הממשיך להכות ילדים בגן, למרות שאנחנו לא מכים בבית? אפילו אם טוב לו עם חבר שלו, פתאום הוא מחליט שהוא צריך להכות אותו, בלי שום סיבה להצד השני? החלפנו גן אחרי סגירת הגן שהיה רגיל אליו לא היה לו טוב כי רובם לא היו חבריו, אז חיפשנו איפה חבריו התרכזו ושלחנו אותו, אבל היום הוא נתן מכות ל-10 חברים. הוא ילד מאוד פעיל ,חכם, ומתעניין בהאבה דברים אבל אינו יכול להתרכז, ואינו נח לרגע, אוהב לשבור דברים. מה לעשות איתו, האם צריך טיפול, למי לפנות? אודה לך על תשובה מפורטת

שלום לך אם מודאגת, אנסה להשיב לך לפי הסדר. - הרכבת פאזלים טובה יכולה להעיד על כישורים תפיסתיים-מרחביים טובים, זיכרון חזותי טוב, ארגון ותיאום חזותי-מוטורי ויכולת להתמיד בעבודת הרכבה מתוך הבנת היחסים בין השלם לחלקיו. - אין צורך לדאוג בגלל ציורי ילדים. ציורים ככלי אבחון הם רק אלה הנוצרים בתוך תהליך אבחוני מסודר בידי איש מקצוע מיומן. אין לייחס משמעות מיוחדת לצבעים בהם הילד משתמש בצציוריו. - ילד בן 4 המכה ללא הרף את חבריו ואוהב לשבור דברים הוא ילד מתוסכל, כועס, וקורא לעזרה. מהתיאור שלך קשה לדעת (מכאן) האם מדובר בילד מפונק שזקוק להצבת גבולות אסרטיבית יותר, או שמא מדובר בבעיה אחרת ממקור אורגני (למשל הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות) שגם בה יש לטפל בנחישות אסרטיבית, או בבעייה רגשית כלשהי. אני ממליצה מאד לפנות להערכה וייעוץ אצל פסיכולוג קליני של ילדים (או לפסיכולוג חינוכי) שיוכלו לעמוד מקרוב על הגורמים להתנהגות החריגה ולטפל בהם ביעילות. מומלץ מאד להתחיל בהתערבות טיפולית מוקדם ככל האפשר, כדי שלא תהיה פגיעה בדימוי העצמי או סטיגמה חברתית של "ילד רע". בהצלחה וחג שמח ליאת

תודה על תשובתך המפורטת. -לגבי הפזל: להיפך האם ילד שלא אוהב או אינו מתעניין או שאינו מצליח להרכיב פזל מעיד על בעיה? אם כן באיזה גיל מדובר? - לגבי הילד בן ה-4 שאוהב לשבור ולהכות, האם הוא יבין משמעות הטיפול? איך הוא יתנהג בתוך טיפול? או ההדרכה תהיה בשבילי אחרי צפייה בילד ע"י הפסיכולוג?

רציתי לשאול מהי המשמעות כשילד מצייר חיות טרף בדף שלו או ציפורים למיניהן בעיקר נשרים או ינשופים?

ערב טוב, לא ציינת בן כמה הילד, ובאיזה הקשר מופיעים הציורים הללו. בכל מקרה, ממש כמו חלום, גם יצירות האמנות שאנו יוצרים נושאות משמעות פרטית ואישית מאד, וכדי לעמוד עליה יש צורך בהיכרות רבה יותר עם עולמות התוכן של היוצר. ככלל, ילדים מתרשמים מאד מעוצמתם של טורפים, גיבורי-על, מפלצות, דרקונים ורובוטים. דמויות אלה יכולות לספק אובייקטים להזדהות כהגנה מפני חרדות או, לחילופין, להוות דרך מעודנת ולגיטימית לביטוי דחפים תוקפניים. בברכה ליאת

ליאת שלום, מזה שלוש שנים אני " עוקבת" במסירות רבה אחר " תשובתייך" המקצועיות בפורום ונהנת מכל רגע. לצערי, לאחרונה לא יצא לי " לכתוב " לך שום דבר על פתק בצבע " צהוב ירוק זוהר " כמו שנהגתי במשך שלושת השנים האחרונות. ולשאלתי האם קיים דיכאון לאחר חופשה? במידה וכן איך ניתן להתמודד איתו ? ממני המתגעגעת ....

רוחמה אהובתי, לצערי, רק מעטים מאד מקוראי פורום זה יודעים מה משמעותם של פתקים צהובים, אבל מי שיודע, מבין כמה הרבה חיים הם שינו... שלוש שנים הן המון זמן, ואני מודה לאלוהים על כל שעה וכל יום מאותן שנים. לשאלתך, בטח שקיים דיכאון שאחרי חופשה, וללמרות שהוא אינו אורך זמן רב בדר"כ, הוא חד כתער, ומכה בנו בבטן הרכה. מהיכרותי איתך, אני יודעת כמה חיוניות, אנרגיה ורוח טובה את מצליחה לגייס בכל בוקר של יום עבודה, והייתי מוכנה להיות שם, לצידך, עוד שנים רבות, בעשייה המעייפת הזו, שאין מספקת ומעשירה ממנה. איכשהו, אני סומכת עליך שיהיו לך הכוחות ברגע שתזדקקי להם. תודה שאת לא שוכחת אותי, ובאה לבקר (לפחות) כאן. אוהבת אותך ליאת

אני לא מתכוונת להיות בוטה, אבל ישנו איזה סיפור מתמשך שהפסדתי בקריאה הבאה והולכת שלי בפורום? הרבה פעמים בהודעות שלך יש מאז המקרה.... אפשר לדעת מהו המקרה? תודה.

מיועד לmr.blu

פעם לא הייתי מגדירה את עצמי כאדם דיכאוני אבל בשנה האחרונה שמתי לב שאני כל הזמן עצבנית ודכאונית. ולא פעם אחת חזבתי על התאבדות או על ממות אבל אף פעם לא ניסיתי. בשנה האחרונה עבר עליי המון ונכנסתי לדכאונות ממש קשים, זה לא שאני כל הזמן בדיכאון אבל ברוב הזמן אני כן, אני עצובה, אני בלחץ, אני עצבנית, מאשימה את עצמי, אני בחרדה, אני יורדת על עצמי, אני מרגישה ריקנות ולרוב אני פשוט רוצה לברוח או להיות לבד. ואני לא יודעת למה כל זה קורה לי. אני לא מסתדרת עם אמא שלי ולרוב רק אני היא ואחי בבית כי אבא שלי עובד הרבה ואני והיא כל הזמן רבות וזה ממש קשה.. זה התחיל לפני שנתיים שלוש.. ומאז אני לא מפסיקה לדבר איתה על זה ותמיד יש בי את הרצון הזה של להיות איתה ביחד להפסיק לריב. אבל כלום לא עוזר! היא לא מבינה אותי. בכלל. היא אפילו לא משתדלת. ואני כבר וויתרתי. אני רק רוצה להתרחק ממנה. ואפילו הצעתי שנלך ביחד לפסיכולוג או ליועצת אבל היא מכחישהו אומרת שהכול בסדר ומפילה את האשמה עליי. אני פשוט מיואשת כבר מהכול. כרגע אני לא בדיכאון, אני סתם מיואשת ועייפה אבל כשהייתי נכנסת לדכאונות לפני חצי שנה בערך הייתי אפילו חותכת את עצמי ומכאיבה לעצמי בכוונה ועכשיו לפעמים כשאני מרגישה אשמה למרות שאני יודעת שלא עשיתי כלום או שאני מרגישה ריקנות אני שוב חותכת את עצמי. ואמא שלי שמה לב רק פעם אחת לשריטות וכל מה שהיא אמרה או יותר נכון צעקה זה רק: "טיפשה מה את עושה לעצמך?! ממש טיפשה!" אני יודעת שבמקום מסויים איכפת לה ממני אבל היא לא עושה מאמצים להבין אותי או להתקרה אליי וזה ממש כואב! היא גורמת לי להרגיש כאב ואשמה וזה הרבה יותר עמוק ממה שאני מתארת או מספרת אבל אני לא יודעת איך להסביר את זה ובכלל לפתוח את זה, להוציא את זה החוצה. ובקשר לשריטות, אני ציפיתי שאם כבר היא תשאל אותי למה עשיתי את זה, מה גרם לי לעשות את זה, וקיוויתי שהיא תתעניין בי, במה שעובר עליי. בזמן האחרון אני גם בחרדה ובלחץ כל הזמן בגלל הבגרויות והלימודים. ממש חשוב לי להצליח ולהוכיח את עצמי. וקשה לי. קשה לי עם הכול. וביקשתי מאמא שלי שתיקח אותי לפסיכולוג או ליועצת או למישהו שאני אוכל לדבר איתו.. כי אפילו אבא שלי כבר לא מבין אותי כל כך כמו פעם ואמא שלי ככל הנראה בכלל לא מנסה להבין. ולסיכום, אני באמת לא יודעת מה לעשות. ואני צריכה עזרה או עצה. תודה.

שלום רב, חלק מהדברים שאת מתארת, בעיקר מצבי הרוח הקיצוניים והלא יציבים, התחושה שלא מבינים אותך, הלחץ סביב הבגרויות והמריבות עם אמא, הם מאד נורמטיביים ואופיינים לגיל ההתבגרות. אבל לצד אלה, את מדברת גם על תחושות ייאוש, מחשבות אובדניות, וניסיונות ממשיים לפגיעה עצמית. הדברים הללו דורשים התייחסות שונה, ותשומת לב מצד אדם מבוגר. את צודקת כשאת פונה לקבלת עזרה, מאחר ואין להעלות על הדעת שתישארי לבד עם התחושות הקשות הללו. אני ממליצה לך מאד לפנות ללא דיחוי ליועצת ביה"ס שלך, ולתאר בפניה את כל מה שתארת כאן. תוכלי אפילו להדפיס עבורה את התכתובת הזו בינינו, ולתת לה לפעול בדרכה המנוסה לקידום הנושא. בשולי הדברים, אני רוצה להזכיר לך שגם להורים של מתבגרים יש קושי לקבל את "שגעונות גיל ההתבגרות", ולא תמיד קל להגיע לעמק השווה במצבי משבר יומיומיים. יש להניח שגם אמך חווה סוג של חוסר אונים מול המריבות הבלתי פוסקות איתך. לכן, אין טעם להיכנס להאשמות הדדיות, אלא לחשוב כיצד מגייסים באופן היעיל ביותר גורמים מקצועיים שיוכלו להתערב ולסייע. יועצת ביה"ס היא כרגע הכתובת הזמינה ביותר, והיא ההמלצה הטבעית בעיני. אם תרגישי שאינך מקבלת שם מענה, פני שוב ונחשוב הלאה. בינתיים, אני מבקשת ממך בכל לשון לשמור על עצמך. בברכה ליאת

שלום , אני בת 36 רווקה . לפני 8 חודשים פגשתי דרך חבר בחור גרוש +2 ,אני מאז ומעולם הייתי נגד קשר עם גרושים ובטח לא עם ילדים. אבל הסכמתי ובכמה חודשים הראשונים של ההכרות גם לא הצטערתי , למרות שהיה לי ברור שיש לו עדיין המון צלקות מהנישואים הקודמים . חשבתי שעם האהבה שלי אליו אני ארפא אותו ואפצה אותו על כל מה שהוא עבר ,אותו ואת הילדים שלו ששניהם סובלים מבעיות רגשיות חמורות ביותר. אבל ככל שעבר הזמן הוא התנהג אליי גם בצורה מחפירה ,כל ויכוח היה באשמתי ,והוא היה מאשים אותי שאני עושה סיפור מכל דבר גם על דברים שהיו חשובים לי . למרות הכל אהבתי אותו ורציתי אותו ,אפילו דיברנו על חתונה שגם בזה היה לי מלחמות קשות איתו כי הוא רצה חתונה ברבנות צי'ק צאק ואני רציתי את כל ההפקה ,הוא הוציא לי את המיץ בעניין הזה .לבסוף הוא הסכים בתנאי שאני אחתום איתו על חוזה שבו : במצב של גירושין בין אם זה שלי ממנו או שלו ממני אני אהיה חייבת לשלם לו הרבה כסף ,בפעם הראשונה שבו הוזכר העניין לא חשבתי לעומק והסכמתי כי אהבתי אותו ולא חשבתי לרגע שאני ארצה להתגרש אז מה אכפת לי שיהיה חוזה כזה והמשכנו בחיינו . לפני 3 חודשים החלטנו להתחתן והתחילו ההכנות לעניין ,אבל ככל שהזמן עבר הספק קינן בתוכי יותר ויותר אבל ייחסתי את זה לחששות של לפני חתונה ולא סיפרתי לאף אחד מה באמת אני מרגישה . מיותר לציין שהוא לאורך כל הדרך ניסה להניא אותי מהעניין בטענה שהלחץ משפיע עליי לרעה ואולי בכל זאת כדאי להתחתן ברבנות וזהו אבל אני לא הסכמתי. נושא החוזה המוזר לא חזר הרבה זמן ואני חשבתי לעצמי שהנה הוא בטח אוהב אותי באמת והוא שינה את דעתו ,אבל התבדתי בגדול . אנחנו היינו אמורים להתחתן בעוד חודש ,היה תאריך ,אולם ,שמלה ,הכל אבל הכל נהרס ברגע אחד.הוא פנה אליי שוב בנושא החוזה והפעם אחרי התייעצות עם גורמים שאני מחשיבה את דעתפ הגעתי להחלטה שאני לא מסכימה לחוזה ואמרתי לו את זה .העולם שלי נהרס בין רגע ,הוא לא הסכים לשום תחינה שלי לשנות את החוזה או לבטל אותו והודיע לי חד משמעית שאם אני לא חותמת הכל מבוטל .ואכן כך היה .ביטלתי הכל . אני הרוסה ,אבדה לי השמחת חיים ,אני עצובה כל הזמן ,בוכה בלי הפסקה ,מתחילה להאשים את עצמי איך לא יעצרתי את הכל מזמן .רגע אחד כועסת עליו רגע אחר מתגעגעת ומשתגעת ,לא יודעת מה לעשות , מרגישה חסרת אונים לא יודעת מה ,לעשות אני צריכה עזרה בבקשה .

סיגלית יקרה, אפשר להבין את גודל האכזבה שאת חשה נוכח ביטול האירוע הגדול שתכננת. זה בוודאי משאיר חלל גדול של כאב, עלבון, בושה וזעם. אולי ינחם אותך מעט לשמוע, שלמתבונן מן הצד (במקרה זה - אני, אבל אולי יגיבו גם אנשים נוספים), נוצר רושם שניצלת מרעה גדולה מאד, מחיים מעליבים ומשפילים, מחורבן והרס אמיתיים שהיו מגיעים במוקדם או במאוחר. אני יודעת שלרווקה בגילך נדמה לפעמים שאין דבר רע וקשה יותר מהלבד. אבל בין השורות בסיפור שלך, הבנתי שאת כנראה לא לבד, ושקיימים בחייך אנשים טובים, שראו את המילכוד הנורא אליו את נכנסת, ועצרו אותך. לאנשים אלה, שראו והתריעו, את חייבת הרבה תודה. חייך לא נהרסו. לתפיסתי הם ניצלו בגדול. כדי לנסות ולהבין מדוע הבאת את עצמך למצב של ביטול עצמי כה מסוכן, וכדי להבטיח שזה לא יקרה שוב, תוכלי לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי, בו תוכלי לשקם את תפיסותייך ביחס לעצמך, ולצמוח מתוך החוויה הקשה שעברת. בהצלחה רבה ליאת

שלום, לאחי יש שלושה ילדים. הוא ואשתו עובדים במשרות בכירות (שניהם אקדמאים) שעות ארוכות וחוזרים רק בערב כששלושת הילדים נמצאים בבית אחרי ביה"ס ללא תעסוקה. הילדה הגדולה משתלבת חברתית אך לא לומדת ועושה בעיות בביה"ס. האמצעי בדיכאון, כל הזמן מול המחשב והטלוויזיה וכשאנחנו או הוריי או אורחים אחרים מגיעים לביתם הוא מסתגר ויוצא רק כדי לאכול וגם זה בקושי - הוא כמעט ולא אוכל כלום . הבנתי שהוא מתנהג כך באופן רגיל לא רק כשבאים אורחים. מדי פעם הוא הולך לחברים או לפעילות חברתית. הקטנה לא מתחברת עם בני/בנות כיתתה, רודה באביה וזה ממלא כל בקשה שלה ללא תנאי וגבול, יש לה טיקים בפנים וכל צורת התקשורת שלה עם אחיה היא בריבים או מכות. היא תמיד צריכה להיות במרכז ולקבל את מלוא תשומת הלב ואם זה לא קורה היא בקריזה. אני רוצה לציין ששלושתם ילדים אינטיליגנטים מאוד, שלא ממשים את קצה הפוטנציאל שלהם. ההורים לא מתעניינים בהם בכלל - לא בשיעורים, לא במה שקורה להם בביה"ס, לא בחברים, ולא בצרכים הבסיסיים - אוכל, בגדים, מחלה, הבעת רגשות וכו. כשאנחנו מפנים את תשומת ליבם של אחי ואשתו לעניין הם מתעלמים כאילו הכל בסדר. הילדים היו פעם באיזשהו טיפול בית ספרי שלא הניב תוצאות כלל, בעיקר בגלל שהוריהם שללו כל איש מקצוע שבא במגע עם הילדים. השאלה היא, מה אנחנו, שרואים את התופעות האלה מקרוב ומאוד מודאגים - מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לילדים ולהורים האלה?

שלום רקפת, למרות טוהר כוונותייך, כשמדובר באנשים בוגרים וברי-שיפוט, ההחלטה על פנייה לעזרה מקצועית נשארת באחריותם בלבד. מדברייך ניתן להתרשם שקיימת אצל ההורים מידה של הכחשה והתעלמות ממצוקת הילדים. למרבה הצער, פסיכולוגים של ילדים נתקלים בלא מעט "קרבנות קריירה" דוגמת הילדים שאת מתארת. למרות שלא תוכלי - ככל הנראה - לגרום להורים לפנות לטיפול (טיפול משפחתי נראה הולם את הנסיבות שתיארת), תוכלי ביחד עם הורייך להפגין הרבה חמימות ואהבה כלפי הילדים, ולהעניק להם את תשומת הלב המקסימלית בתנאים הקיימים. אני יכולה לספר לך מניסיוני, שהרבה מאד מטופלים בוגרים מספרים על קשרים מיוחדים ומשמעותיים שנרקמו עם סבא וסבתא, שהפכו דמויות מפתח בחייהם ותרמו רבות להתפתחותם הרגשית. בברכת חג שמח ליאת

כל דבר שקורה שאני לא מרוצה ממנו, מאיך שהגבתי, מאיך שהדברים הסתובבו בסוף, מאיך שהתפרצתי, מאיך שלא חשבתי על מה שאני אומרת, מאיך שאני חיה, מאיך שאני , גורם לי לרצות לנעוץ בשורש כף היד סכין שתכאיב תפצע תחדור. אני לא עושה את זה בפועל. אני חיה עם זה כבר הרבה הרבה שנים. מדד המצב הנפשי שלי הוא כמה עמוק וכמה בכלל אני חשה את התחושה הזו. זו תחושה קשה. אני מרגישה את המקום מדמיינת את הנעיצה. זה סוג של חדלון.

ברוכה השבה אלינו ! תודה על השיתוף. בכל פעם מחדש קשה להיווכח עד כמה אנחנו יכולים להיות חסרי חמלה כלפי עצמנו. נשמתי לרווחה כשאמרת שאינך מוציאה לפועל את אותן משאלות הרסניות. הלוואי שיהיו לך הכוחות למצוא פינה קטנה בתוכך, של קבלה, רוך ומעט חסד כלפי מי שאת. נשמח להיות כאן בעבורך, אם תרצי. ערב טוב ליאת

שלום ליאת רציתי לשתף אותך ולומר לך שהחלטתי שפגישת ייעוץ נוספת יכולה לחכות ולסבול דיחוי. לא נראה לי שאני אוכל לדבר עם המטפלת שלי על כאב הלב שאני מרגישה אבל אני בכל זאת אנסה...... אני הרוסה מבפנים...מעיקים עליי כל כך הרבה דברים בנשמה....וכואב לי....אם הכאב שאני מרגישה היה יכול לדבר אני בטוחה שהיא היתה מבינה אותי..... אני יודעת שכשאני אשב מולה לא אצליח לדבר על מה שקשה ומה שמעיק וכואב והורס אותי. אני מפחדת לתת לה להגיע אליי. ואני נשארת לבד עם הכל בסוף....אני נחנקת ואני שותקת....לפעמים אני כמו קיר ששותק ולא יכול להגיב ולא אכפת לו ממה שקורה סביבו.... לטפל בי זה כמו לטפל בקיר ...... צריל לעבור את הקיר והמחסומים והחומות בשביל להגיע אליי ולהוציא משהו אמיתי.... אני כולי מזויפת אבל העיקר עם מסיכה יפה....ולא רואים כלום ממתחת.... אף אחד לא יודע מי אני.....הכל זה זיוף אחד גדול..... הכל פלסטיק.... גם כשאני מנסה להיות הכי אמיתית שאפשר....לא הולך לי.

המועקה הזאת עדיין לא עוברת...אני מנסה לא לחשוב יותר מידי אבל זה בלתי נמנע.....אני מרגישה שהתעייפתי.... אני רק רוצה שזה יעבור כבר וזה לא עובר וזה כואב בלב..... מן הרגשה של גוש בנשמה שרוצה לצאת משם ולא יכול..... אני מנסה להסיח את דעתי ולהגיד לעצמי שבטח זה ילך עוד כמה שעות ואני לא מצליחה..... הכאב הזה מתחזק ואני לא יכולה להפסיק עם הבכי.... והעיניים אדומות ונפחות מרוב שבכיתי.... חשבתי להתקשר לפסיכולוגית .....שבועיים לא דיברתי איתה.... היא בחופש ואני לא רוצה להפריע לה..... אני הרוסה.....

שלום מורן, שמתי לב לשעה בה כתבת את הודעתך הראשונה, וחשבתי כמה הבדידות והכאב יכולים להתעצם בשעות הקטנות האלה, בהן איש אינו יכול להקל ולו במעט על הלבד הזועק כל כך. אני מבינה שהמטפלת שלך בחופשה ארוכה, שבודאי תסתיים עם צאת החג. כדאי מאד שהיא תדע מה עובר עליך, גם אם זה יהיה בדיעבד. גוש בנשמה אינו מתפוגג ביום אחד, ולפעמים נדרשים חודשים רבים עד שאפשר לנשום לרווחה. נעים לי לדעת שאפילו בשעות קטנות והזויות, יש מי שמוצא בפורום שלנו מקום בו אפשר להניח לרגע את המשא הכבד, לבכות קצת, למחות את הדמעות, ולהמשיך לעוד כמה שעות. הלוואי שהוקל לך מעט מאז הצהריים. נסי לעשות משהו קטן למען עצמך בימים אלה של חג, ולהזכיר לעצמך שאת ראויה לאהבה. חג שמח ליאת

זה כל כך מוכר לי.

ליאת, רציתי לשאול משהו. כיצד מתנהל טיפול קוגניטיבי? במה הוא דומה/שונה מטיפול דינאמי? כיצד מתנהלת הפגישה?האם זה טיפול המתאים לשינוי דפוסים,דימוי עצמי, הפרעות אישיות ולא אמשיך לפרט:) חשבתי על זה...ואולי פשוט אני צריכה סוג אחר של טיפול..לא יודעת.מה את אומרת? או שמא ניתן לומר לפסיכולוגית להוסיף מרכיב קוגניטיבי לטיפול? וכיצד מתנהל טיפול דיאלקטי התנהגותי ?(זה בטח מה שאני צריכה(:)אם את מבינה...)והאם את מכירה מטפלים בשיטה זו? תודה

אין כינוי ערב טוב, הטיפול הקוגניטיבי באופן כללי הוא טיפול קצר יחסית, מוגבל בזמן, המכוון אל התפיסות, האמונות וההנחות השגויות של המטופל ביחס לעצמו וביחס לאירועים ודפוסים בחייו. בטיפול לומד המטופל לנטר, לבחון ולתקן את תפיסותיו ואמונותיו האוטומטיות והלא יעילות, ההופכות בעקבות הטיפול מציאותיות יותר. מדובר בטיפול אקטיבי, ישיר, הכרוך ב"שיעורי בית", בתרגול טכניקות מחשבתיות ואחרות, ובמעורבות גדולה מאד של המטפל. זהו טיפול מובנה מאד, מונחה וישיר, ובכך שונה מאד מהטיפול הדינמי, המכוון לעולם התוך נפשי, בו המטופל הוא הנווט העיקרי, המכתיב את הקצב והתכנים. הטיפול הדיאלקטי הוא טיפול כוללני יותר, ואיני יודעת עליו הרבה יותר ממה שתוכלי לקרוא בעצמך באינטרנט. איני מכירה מטפלים ספציפיים העובדים בגישה זו. כדי להחליט אם יש מקום להכניס לטיפול שלך מרכיבים קוגניטיביים כדאי מאד להתייעץ עם המטפלת שלך, שמכירה את הצרכים טוב ממני. שווה התייעצות. חג שמח ליאת

ליאת, האם אוכל לשאול כאן מישהו ניאטרלי או אותך לגבי המקרה"טיפול מסביב לשעון"? מקווה שהבנת...

איני יודעת על מה את מדברת, אבל אשמח להשיב לכל שאלותיך בימי התורנות שלי. לא זכור לי שנהגתי בזלזול כלפי איש מהשואלים בפורום, ובכלל זה כלפייך (לפחות לא ביודעין). חג שמח ליאת

שלום, אני ובן זוגי עברנו בחודשים האחרונים למגורים משותפים. אתמול בלילה ישבתי לעבוד על המחשב שלו והופתעתי לגלות תיקייה עמוסה בסרטים פורנוגרפיים. די נפגעתי כשראיתי את זה, ומיד שאלתי אותו מה פשר התיקייה הזו, ואם הוא מסתכל בזה גם אחרי ההכרות ביננו. הוא ממש כעס עליי, ולא הבין אין אני מעיזה לשאול שאלות מטופשות שכאלה, כי לא צריכה להיות לי שום בעייה שהוא צופה בסרטים כאלה לא במחיצתי.... לומר לך את האמת, ממש הגעיל אותי כשראיתי את זה, וכן - נפגעתי!! דברים כאלה פשוט מרחיקים אותי. אשמח לשמוע את דעתך בנושא. חג שמח.

שלום אביבית, פורנוגרפיה, ממש כמו פוליטיקה, אופנה או גפילטעפיש, היא עניין אישי מאד. אנשים יכולים להגיב אליה באהדה ועניין, בהסתייגות, בגועל או באדישות מנומנמת. כנראה שאת והחבר שלך לא נמנים על אותה 'מפלגה' בנוגע לפורנוגרפיה. הוא רואה בכך עניין כשר ולגיטימי, בעוד את מזועזעת מגועל, ורואה בזה פגיעה בך. מעבר לשאלות המוסריות שעולות סביב צריכת חומרים פורנוגרפיים, יש מקום לשיחה בנושא, בה תוכלו להבהיר זה לזה את עמדותיכם. אני מניחה שבסופו של דבר תיאלצו להתפשר איכשהו, ולהגיע להסכמה על מה מותר ואסור שיהיה על המחשב הפרטי שלכם. למרות המטען הנפיץ של הנושא, הוא אינו שונה, מהותית, מכל דיון אחר הקשור להתנהלות הזוגית שלכם, ואין להימלט מדיון פתוח וסובלני בעניינו. אני מאחלת לכם מועדים לשמחה, למרות הכל ליאת

מניסיון- כאשר חברה שלי לא גירתה אותי מספיק הלכתי לראות סרטים. כאשר נמצאים עם אותה בחורה תקופה ארוכה רואים סרטים. בשבילך זה אולי סימן שהוא לא בוגד בך. תחשבי טוב- עדיף לך שהוא יתגרה מסרטים מאשר שיבגוד. אולי אם תשתפרי בתחום המיני הוא יצטרך פחות סרטים בשביל להגיע לסיפוק. אם הסרטים מגעילים אותך אז זה סימן שיש לך עכבות בתחום המיני ואת לא מספיק מיומנת בתחום הזה. ממליץ לכם לראות את הסרטים ביחד לשם הנאה וגירוי לפני הדבר "האמיתי", או לגוון אחרת את חיי המין שלכם.

ממש התעצבנתי שקראתי את התגובה שלך, סיום ההודעה קצת הרגיע אותי. העניין המיני הוא זוגי כידוע לך. אולי אם חברה שלך/או שלו הפסיקה לגרות אותך/ או אותו צריך קודם לדבר על זה לפני שפונים לסרטים פונוגרפיים (סולו) ומכריזים קטגורית ובאופן גורף על *היא* לא מגרה אותי. אם הפרטנר יודע את העבודה אז חיי המין יכולים לרגש עוד ועוד. קח בחשבון שאתה חלק בדואו הזה.

הי ליאת, מה שלומך? אצלי כרגיל עליות ומורדות, בטיפול אני במורד אחד גדול, בשבוע שעבר לא הלכתי, והשבוע ישבתי אצלה שוב מתפתלת, דברים מוזרים יוצאים ממני שם ואני מתנהגת בצורה מוזרה בהחלט. היא דיברה על הילדה הקטנה שבי וזה גרם לי לחשוב שאני בכלל לא מכירה אותה... היא אמרה שזה שאמא שלי נטשה אותי לא היה באשמתי ואני בכלל לא מרגישה רגשות אשמה... היתה פגישה מאד קשה, מתוך שעה דיברתי אולי חמש דקות, ישבתי והתפתלתי עם הגוף , זה לא היה נעים וגם מביך, מצד אחד מאד רוצה לקום וללכת מצד שני כל כך אוהבתתתת אותה.. אני בדילמה כל יום מחדש.. יצאתי משם בלב כואב התחלתי לחשוב שאולי אין כימיה בינינו , שאני מנסה בכוח משהו שאין לו סיכוי.. שאני בכלל לא מכירה את הכללים הטיפוליים או משהו כזה...היא אמרה שאני כועסת עליה, וזה נכון, יש לי כמה דברים שאני כועסת עליה, אבל בתגובה עניתי שאין לי על מה לכעוס עליה, שהיא לא עשתה לי שום דבר... וזה שקר, אבל אני לא מסוגלת לספר לה כל כך הרבה דברים ,, אולי בגלל זה קשה לי יותר ויותר לשאת את נוכחותה ויחד עם זה אני כל כך מתגעגעת אליה, ,, כל פעם מחדש אני אומרת שאפסיק את הטיפול, ואפילו ביקשתי ממנה לעזור לי להפסיק את הטיפול, לגרום לי לשנוא אותה, שתיהיה לי סיבה מספיק טובה שתטעין אותי מבפנים לעזוב, להפסיק,,,, היא אומרת שאני צריכה יותר מפגישה אחת לשבוע, ואותי זה מייאש לשמוע את זה, כי זה בלתי אפשרי ואני תופסת את זה כדחיה......... סתם רציתי לשתף אותך, אני כל פעם מחזיקה את עצמי לא להתקשר לבטל, אבל כשאני חושבת על כך שאני אתפתל שם ואשב כפופה כאילו יושבת על ראש של סיכה, זה גורם לי לבטל.. מה את אומרת? תודה מראש (תגידי ליאת, הכל צריך להאמר בטיפול, אין שום כבוד עצמי, יש אנשים שאומרים הכל?? בלי חשש, בלי, בלי... אני לא יודעת, איך אפשר להיות כזה?) ניבה

ורציתי להוסיף משהו נוסף, בשבועות האחרונים הכאב, המועקה התפשטה בכל גופי.. אין לי סבלנות לאף אחד, אני קצרת רוח עם הילדים, אני סובלת כל הזמן, פשוט סובלת, ואין לי את הסיבה אבל אני לא מצליחה לקיים שיחה עם אנשים שאני בדרך כלל מקשיבה להם, ולצערי אני הכתובת לצרות שלהם, אין לי מקום בלב לכאב של אף אחד מלבד של עצמי... הפסיכולוגית שייכה את זה לזה שלא התראינו שבוע קודם, זה לא מתחבר לי מה דעתך האמת איך את יכולה לדעת בכלל, סתם

ניבה יקרה, המצוקה שלך מצליחה להגיע בצורה חדה ובהירה עד אלי. זה מצליח לגעת בבטן, בדיוק בנקודה הזו, שאי אפשר להתעלם ממנה. את צודקת, באמת שקשה לי לדעת מכאן מה המקור לאי השקט הזה שתוקף אותך בימים אלה. אני יודעת שיש חתונה משפחתית קרובה, שבוודאי יוצרת סוג של מטען כבד. איכשהו, גיליתי שאירועים משפחתיים רבי משתתפים אוצרים בתוכם אנרגיה עוצמתית שהולכת ומצטברת ככל שמתקרב המועד. אני זוכרת שאצלכם במשפחה יש סיפור רקע קשה, שמקבל דווקא עכשיו ממד דרמטי במיוחד בהיותו מפעיל כוחות מנוגדים המבקשים, בו זמנית, להוציאו לאור ולהשאירו במרתפים. אני לא מתרשמת שמה שקורה לך בטיפול הוא כימיה לא טובה עם המטפלת. אדרבא, נדמה לי שמתחוללת ביניכן דרמה עוצמתית, המשתחזרת ומפעילה תחושות ורגשות שמקורן מוקדם בהרבה. האם יש סיכוי שתוכלי להדפיס את דברייך אלינו ולהשאיר לה לקריאה? אם לא, נסי להביא אל החדר את תמצית תחושותייך, ולנסות להבינן יחד איתה מה קורה לך, מה קורה לכן. מקווה שתצליחי למצוא שלווה בהקדם. שולחת לך חיבוק ליאת

מאז המקרה דחיתי 4-5 בנות (אפילו קצת יותר) לא רואה את עצמי יוצא עם בנות ואני דיי מתוסכל....מכל העסק ...באופן פרדוקסלי וטיפשי מאז המקרה אני אהוד יותר בקרב נשים יש יותר ידידות ....וגם הנשים בברים מתחילות להתעניין לפעמים זה כאילו אני משדר משהו אחר רך יותר נעים יותר אולי קשוב יותר....והנה השאלה הגדולה שכולם שואלים ויראים ממנה(: מה יהיה איתי???כי סהכ אני חי חיים די פתאטיים לא עובד בכלום בלי חברה ומענג את עצמי שעות על חשבון דברים אחרים וחשובים מאוד (אוננות אצלי זה מן בריחה מהמציאות) אני אדם בוגר כמעט בן 30 האם אלו חיים לאדם בגילי?האם אני יוכל להתמודד עם הפחדים החששות והעכבות...אני מאוד מודאג מה יהיה איתי לעזאזל???

MR BLUE יקר, כמי שהתחיל טיפול לפני זמן לא רב, עליך לנסות ולהתאזר בסבלנות, ולנסות להימנע - אפילו במחשבותיך - מאמירות כה מייאשות כמו "אני לא רואה את עצמי יותר עושה...." או "האם אלה חיים לאדם בגילי". אלה אמירות המשקפות מצב זמני של דיכאון, המעוות את החשיבה ומכניס ממד קטסטרופלי וחסר תקווה. העובדה שבנות נמשכות אליך ומתעניינות בך מעודדת כשלעצמה. זה מזכיר לי, להבדיל אלפי הבדלות, את אותם אנשים המדווחים כי מאז חלו במחלה קשה, הבינו כי לחייהם יש משמעות וערך. אולי היית צריך את ה'מקרה' ההוא, כדי ללמוד משהו חשוב על איכויותיך הלא מיניות כגבר. כנראה שעוד לא נגמר השיעור, ויש להמתין בסבלנות עוד קצת. אני חושבת שבסוף דווקא יהיה טוב ליל מנוחה ליאת

מה הסיפור שלך? ואני לא מתכוונת להיות בוטה. יצא לי לקרוא את הודעותיך ויש לי הרגשה שפספסתי משהו רציני, "מאז המקרה" מופיע אצלך הרבה, אפשר לדעת מהו המקרה?

קיום יחסי מין עם נערת ליווי(:

יש לי שאלה שעלתה עקב הטיפול שאני עוברת והפורום. -איך הפסיכולוג מתמודד עם כל הסיפורים או הבעיות שהוא מקשיב להם כל היום. סך הכל הוא גם בן אדם, איך אפשר לעבור לסדר יום רגיל (בית, משפחה....). -והאם פסיכולוג משלב את הטיפול בחייו ובתוך משפחתו בלי שירגיש?

נעמה חביבה, פסיכולוגים הם אכן רק בני אדם, ולא תמיד קל להם להמשיך בשגרת יומם נוכח המצוקה והסבל אליהם הם נחשפים. אני חושבת שמורים, רופאים, עובדים סוציאליים, עורכי דין, מעצבי שמלות כלה, מוסכניקים - ובעצם כל מי שעובד עם קהל של אנשים במצב שברירי ורגיש - סובלים מאותה תופעה ממש. יש להניח שלומדים, עם הזמן והניסיון, להשאיר בתום יום העבודה את טרדות היום במשרד או בקליניקה, להתמסר לעניינים המשפחתיים, ולחזור למחרת רעננים לעבודה. האמת היא שלא תמיד זה קל, ולעיתים רחוקות יש דליפה מכאן לשם ולהפך. הבשורה הטובה היא, שהעבודה הטיפולית כרוכה גם בהצלחות, סיפוק והתקדמות, הממלאים את המטפל שמחה אמיתית ואנרגיה טובה. זה כל הקסם :-) ליאת

הבנתי את הדוגמאות של הרופאים, העובדים הסוציאלים, אפילו המוסכניקים (אלה של הפחחות, אחרי תאונה). עורכי הדין נראים לי תמיד אנשים בלי רגשות. מילא. אבל מעצבות של שמלות כלה?????????? למה בדיוק הן נחשפות? מה נוגע בהן מבחינה רגשית? הכלה שהשמינה או רזתה מאז המדידה האחרונה והשמלה כבר לא מתאימה? החתן, שהשמלה פתאום לא מוצאת חן בעיניו? ביטולי חתונות? (להן זה נוגע בעיקר בכיס...). או שאולי הכלות הרבות מזכירות להן כל הזמן שהן עדיין רווקות או אולי את הטעות ש*הן* עשו כשהתחתנו.... מעניין אני

מי שליווה פעם כלה למדידת השמלה, בודאי מבין על מה אני מדברת.

אני מודעת למוזרות השאלה...ובכל זאת,האם את חושבת שרגשות אשמה יכולים לגרום לחולי פיזי-סרטן...האם למחשבות יש כח כזה?ואם כן מה הפתרון לרגשות אשמה?איך חיים איתם?ואיך יודעים אם הם מעבר לפרופורציה מוצדקת?

שלום לחרדתית, מחלת הסרטן כה מפחידה ומאיימת, עד כי אנשים פיתחו תיאוריות מוזרות ביחס אליה, היוצרות אשלייה של שליטה ("אם מישהו מת מסרטן הוא בטח הביא את זה על עצמו"; או "אם לא יהיו לי רגשות אשמה וכעס, לא אחלה"). ללא ספק, רגשות אשמה, כעס, תסכול וסבל נפשי אינם יפים לבריאות. הם מחלישים אותנו, פוגעים באיכות חיינו, ויוצרים פגיעות לדיכאון, לחרדה, ולתופעות גופניות בעלות היבטים פסיכוסומטיים. מכאן ועד יצירת קשר סיבתי בין אשמה לסרטן עוד רבה הדרך. כדי להתמודד עם אשמה, ללמוד לחיות איתה או להיפטר ממנה כליל, מומלץ מאד להגיע לטיפול פסיכולוגי, ולגעת בתכנים הקשורים בה. איכות חיים זה דבר חשוב, וגם אם לא מתים מרגשות אשמה, כדאי מאד להעיף את זה מחיינו. חג שמח והרבה בריאות ליאת

אני בטיפול 6 חודשים. יום לפני הטיפול (כבר שישה חודשים) אני נורא לחוצה עם שלשולים וכאבי בטן. המתח והפחד מהפגישה וממה שיחשף או יאמר שם זה לא עובר. 1. מה לעשות, האם יש שיטת הרפיה? 2. האם זה נורמלי (אחרי 6 חודשים)? 3. מה זה מסמל? תודה על התייחסותך

היי כרמית, אני כבר שלוש שנים בטיפול ועדיין יש לי את כל מה שאת מתארת... מה שהשתנה זה שהתרגלתי לזה אני חושבת , אני חושבת שגם קיבלתי את זה כחלק מהטיפול. אני מקווה שלא אטעה אם אומר שכנראה שהטיפול משמעותי לך, שאם לא היה קורה דבר כזה, או התרגשות כל שהי, אז הטיפול פחות עובד, אבל יכול להיות שאני טועה, זה סתם מחשבות שלי...יש לי מקרים שאני יוצאת לעשות פיפי באמצע הפגישה , שזה הרבה פחות נעים תאמיני לי, אבל מה אני יכולה לעשות.. ההתרגשות, לי אישית גורמת להיות פחות ממקודת בטיפול, אני מרגישה מ פ ו ז ר ת יותר מבחינת האדם שאני, פחות עונה לעניין, פחות מסוגלת לחשוב בצורה חדה.. ניבה

שלום כרמית, תגובות מתח וחרדה לפני טיפול אינן ייחודיות רק לך, כפי שניתן ללמוד גם מהווידוי הנדיב של ניבה. אנסה לענות ספציפית לשאלותייך - 1. בהחלט ניתן ללמוד שיטות הרפייה שיסייעו לך בהפחתת הלחץ לקראת הפגישה הטיפולית. זה תמיד טוב, וניתן ליישום על מגוון מצבים מעוררי סטרס. 2. אצל אנשים חרדתיים - החרדה מופיעה, מסתבר. זה נורמלי לפחד במצבים מעוררי לחץ, וכמו שאת מדווחת יש בטיפול מידה של איום פוטנציאלי עבורך. 3. הסימפטומים שאת מתארת הם חלק מתגובת חרדה. מעבר לחשש ולדאגה מפני תכנים אפשריים שיעלו בטיפול, יתכן שמדובר כבר בתגובה שהותנתה לסיטואציה הטיפולית. כדי לנסות ולשבור את התגובתיות הזו, אני ממליצה לך להתייעץ גם עם פסיכיאטר, שיוכל לרשום לך תרופה נוגדת חרדה, שתאפשר לך לעבור את תקופת הטיפול במינימום סבל. נמצא ששילוב של טיפול תרופתי + שיחות הוא היעיל ביותר לטיפול בחרדות או בהתמודדות עם טראומות עבר. בהצלחה ליאת