פורום פסיכולוגיה קלינית

אז "קליניקה פורחת" עשויה למנות כ - 25 מטופלים, זה אומר מאות פרטים, לפעמים מאוד מפותלים, איך זוכרים? הרי ב 10 דקות בין מטופל למטופל לא ממש מספיקים לכתוב משהו, וגם אז חוזרים לזה ןעושים שיעורי בית? משננים כמו אצל המורה רבקה בכתה ג'?

למטפל עשויים להיות 25 מטופלים? זה לא מוגזם? איך באמת זוכרים את כולם?

יש לי שני ילדים בני שנה ושלוש. ביתי הבכורה נכדה ראשונה להורי והם הנכדים הקטנים אצל הורי בעלי. להורי עוד נכד מאחי בהפרש גיל קטן מבני. אימו של בעלי מעדיפה משמעותית את שני נכדיה, הילדים של ביתה. אולי זה בגלל שאיתם היא מבלה הכי הרבה או מכל סיבה אחרת, אינני יודעת (וגם בעלי לא) אבל זה מאד בולט לשנינו. היא בהחלט מתייחסת גם לילדי ואף משתדלת תמיד להיות מאוזנת אבל רואים איפה ליבה (אני בעיקר משתגעת כשהיא באה לבקר את ילדי ומדברת כל היום על ילדיה של גיסתי). בכל מקרה זה מצב נתון ולמעט העובדה שאנו משתדלים לבקש שתבא או לבקר אצלה (כדי לבסס קרבה) אין לנו מה לעשות בנידון (חרה לי למשל שבעלי ביקש להתארח אצלה בחג עם ביתי הגדולה והיא שמחה מאד אך יזמה שאחייני יצטרף אליהם גם ויצא שהיא היתה עם האחיין ובעלי עם ביתי כך שאפילו התכנית הזאת לקרב ביניהם לא צלחה.) עד לפני שנה לפחות ביתי היתה במרכז תשומת הלב אצל הורי אבל מאז שנולד הילד לאחי גם שם ילדי הולכים ומאבדים את מקומם. זה התחיל כבר מההריון של גיסתי שלכבודו היא קבלה אוטו חדש מפואר מאבי (אני למשל לא, למרות שגם אני הייתי בהריון באותה תקופה) הילדים נולדו בהפרש של חודשיים ובני קיבל מסבו חליפת בגדים ואילו אחייני קיבל נדנדה מפוארת. היו עוד ענינים חומריים כאלה שלא אמשיך לפרטם, הבעיה היא כמובן איפה שנמצא הלב. אבי כל הזמן קורא לבני בשמו של האחיין. אותנו הוא רואה פעם בשבוע כשאנו באים לבקר (ומייד הוא דואג לקרא גם לאחי אשתו ובנו שיבואו) בעוד שאת אחי הוא ואימי מבקרים יום יום למרות שהם גרים רק קצת יותר קרוב. אולי זה כי אחי מבקש יותר עזרה (בעיני זה לא יפה כל כך) ואינני יודעת מה הביצה ומה התרנגולת אבל ברור שאבי נקשר יותר לאחייני. אפילו ביתי שהיתה מקור גאווה בשבילו כבר פחות זוכה לתשומת לב וכשכולנו שם הוא בעיקר פונה אליה שתביא צעצוע לקטנים או נוזף בה שלא תתקרב מידי וכדומה. אתמול כבר ממש חרה לי, עם גיסתי (כלתו) אבי מדבא לעיתים יותר קרובות ממני והם נראים קרובים. ביתי, שאוהבת גם את בן הדוד שלה ושיחקה עימו הרבה היתה ברגע מסויים שקועה באחיה והצחיקה אותו מאד והוא התגלגל מצחוק. במקום להינות מהרגע אבי מייד פונה אליה בדרישה עכשיו לכי להצחיק את האחיין . זה מאד מאד מעציב אותי. אני מרגישה שהפכתי לפחות מועדפת ושיותר גרוע מזה שילדי הפכו כאלה. אני דוקא בתור ילדה הייתי בהרגשה של מועדפת וביחוד הקשר שלי עם סבתי היה מיוחד. אני לא מצפה מהסבים והסבתות שיאהבו את ילדי יותר אבל גם לא פחות. עוד מעט כשהילדים יגדלו הם כבר ירגישו את זה. אני מאד כועסת ונעלבת ובעצם מרגישה שאין לי מה לעשות בנדון.

ניצן, ערב טוב הסיפור שלך נוגע בנקודה שאני מניח שרבים שותפים לה, ההרגשה שהסבים אוהבים יותר את הנכדים האחרים. לעיתים אין הרבה מה לעשות אלא להשלים עם כך, לא להראות לילדים את המצוקה שלכם, שכן לפעמים הם לא שמים לב לכך באותה מידה, והכי חשוב לתת להם את האהבה שלכם שזה הרי הדבר הכי חשוב. ובכל זאת כמה נקודות למחשבה, שמתי לב שאת מתייחסת רק לאמא של בעלך ולאבא שלך מדוע? האם בני הזוג שלהם מתנהגים בצורה דומה, מה טיב הקשר שלך עם כל אחד מהם ומדוע חשוב לך שדווקא הם יאהבו את הילדים. נשמע לי שבילדותך הייתה לך חוויה נפלאה עם הסבתא, אבל אין זה אומר שלגדול ללא החוויה הזו זו ילדות חסרה. אל תנסי שתהיה להם את הילדות שלך, זו משאלה טבעית, אבל היא משאלה. מבין את הרגשתך דרור

האם יש לי דרך, כמטופל, לדעת אם טיפול (של מספר שנים) באמת לא עוזר או סתם תקיעות של המנעות מהתמודדות? נורא קשה לדעת אם לסמוך על האינטואיציה שלי בעניין או לשלול אותה משום שאפשר יהיה גם לפרש אותה כפונקציה של המנעות מהתמודדות... מבלבל, איך אפשר להחליט ככה, הרי תמיד אפשר לפרש דברים לכל מיני כיוונים.

שלום לאנונימי, השאלה 'האם הטיפול עוזר לי' אופיינית יותר להתחלת טיפול, והיא נשאלת פחות אחרי טיפול של מספר שנים. בכל מקרה, האינדיקציות להצלחת הטיפול אינן תמיד חד משמעיות. אם היו סימפטומים ונעלמו - קל לנו יותר. לפעמים זה מורכב, והשינויים המורגשים אינם דווקא בתחום שבגללו הגענו לטיפול מלכתחילה. גם לאופי הטיפול ולמטרותיו המקוריות יש חשיבות. טיפול ממוקד (כמו למשל טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) מכוון בדר"כ להתנהגויות ספציפיות, וקל יותר לראות את השינוי. אישית, אני נוטה להאמין שאנשים לא נשארים שנים רבות בטיפול סתם כך. כדאי לזכור, שעבור אנשים מסוימים, היכולת ליצור ולשמר קשר משמעותי לאורך זמן - היא עצמה הישג לא מבוטל. אני מסכימה שלעיתים קרובות אפשר לפרש דברים לכל מיני כיוונים, שאלמלא כן חיינו היו נורא משעממים. שבוע טוב ליאת

אני מניחה ששאלת כי אתה לא יודע, ולומר לך, גם אני לא לגמרי בטוחה בעניין הזה לפעמים. נעה מכאן לשם... מנקודת מבט של מטופלת שנים - מכירה מקרוב את ה'אין-תזוזה' או חמורה מכך, נסיגה גדולה אחורה. לטיפול הנוכחי הגעתי במצב מורכב שדורש זמן טיפול ארוך. מתוך מה שאני מכירה, גם בטיפול מעולה מהסוג החופרני, מסובך לפעמים להכיר בבהירות בתזוזות ואפילו אחרי שנים. במיוחד נסתר מאתנו המטופלים (ו/או מהסובבים אותנו) אם הן מזעריות ובשכבות הבסיס המוגנות. רוצה להזכיר ש כמו יש כאלה שחשים תסכול נוראי של אין-התקדמות, כך קיימים מנגד גם מקרים הפוכים בהם אנשים רואים שהטיפול (מכל סוג שהוא) הביא לתהפוכות גרנדיוזיות בחייהם כהרף עין... אז... יתכן כי באמת קרו דברים חיצוניים כאלה או אחרים, אפשריים גם מצבים בהם אנשים היו כבר די מוכנים קודם, רק שהטיפול נתן את השוונג. באופן כללי, לא בהכרח מה שקורה מבחינה חיצונית מהווה אינדיקציה להתרחשות הפנימית העמוקה. לא מבחינת הכיוון ולא מבחינת העוצמות. תלוי באדם. מעבר לכך, כל אחד עם בעיותיו והקצב שלו. שאלה נוספת שצריכה, לדעתי, להישאל כאן היא: מה מחפשים, למה מצפים, מה רוצים שיהיה; ייתכן שאף את התשובה לשאלה הזו לא תמיד יודעים באופן גלוי, גם אחרי שנות טיפול (זה אולי נשמע מוגזם אבל קיים). אם ישנו משהו פנימי שמושך עדיין להישאר, כנראה שצריך להקשיב לו (גם אל מול הכוח שמושך לכיוון הנגדי). האיכשהו-רצון להמשיך יכול להצביע על תקווה, ואני מוסיפה בזהירות רבה, גם על משהו בכיוון ההרס. בעצם שניהם נמצאים שם יחדיו. גם כאן, לדעתי, צריך לבחון ולשקול זאת ביחד בטיפול שעדיין נמשך ובהנחה שהטיפול טוב. נשמע סותר אולי, אך ההחלטה להפסיק את הטיפול, או הבדיקה 'כמה-הטיפול-עוזר-לי' צריכה להיעשות בתוך הטיפול: האם מומלץ להמשיך ולקחת את הסיכון? אולי כדאי להמשיך להיות שם ולקוות שנעמוד במבחן הזמן הסופי ונשיג מענה? האם להתחיל בהליך הטיפולי של סגירה? מצחיק, אבל גם אם לא מתקבלת החלטה מובהקת ואין לנו תשובות, אנחנו מראש במצב של 1:0 לטובת ההישארות, כי אנחנו כבר שם. אז שיהיה בלי לדעת, כי... ככה. אבל... אני רק מקווה שלא יימשך כמו מסטיק בלי גבולות לחלוטין. זה תלוי גם במאמצנו ובאחריותנו, ו... אם לא הולך, בכל זאת לא אשמנו... (הלוואי) הייתי רוצה לסמוך על כך שהמטפלים שלנו חכמים מספיק ולא ייתנו לנו להשתמש בטיפול רק ככלי הרס, אלא גם ככלי מקדם. לדעתי, בכל זמן שלא נפסיק, משהו כן היה שם. רק... מאד רצוי לא להפסיק בבת אחת. אז... לצערנו :-(, אין דרך לדעת את התשובה אלא בדיעבד על בשרנו, וכנראה שאנחנו היחידים שיכולים לתת אותה לעצמנו. מה שיכול אולי לעזור - הדרכות למטפל, או ייעוץ של המטפל עם עמיתים מבחוץ. באפשרותם להטיל אור חדש ולסייע לפתיחת הפקק. וכדוגמא לשינוי פנימי (כך אני בוחנת את השינוי האמיתי): אם, למשל, אחרי עבודה קשה וממושכת אנחנו שמים לב לכך שמשהו בתפיסה ובדרך ראיית העולם שלנו משתנה, הרי שמדובר במפנה משמעותי ביותר. קטן, פנימי, עמוק - ויושב שם בכבדות יציבה ואיתנה. ... וכל מקרה לגופו. אשת האדמה

למה מטפל בתחילת הטיפול מציע למטופל הטרי לקחת תרופות רק כדי לצאת לידי חובה ולא באמת מנסה להסביר או לשכנע את המטופל המבוהל שנחרד ומסרב באופן מובן מעצם הרעיון? אם המטפל מאמין שזה הפתרון הרצוי והנכון למה הוא לא מתעקש? אי אפשר שלא לחשוד בטובת הנאה אישית שלו מבחינה כלכלית - תוצאה של התארכות "טיפול נטול תרופות"..

שלום מישהו, מעבר לנושא של נחיצות הטיפול התרופתי כן או לא, נדמה לי שאתה מעלה כאן שאלה של אמון ומקצועיות. כאשר אינך סומך על המטפל שלך, וחושד שהוא פועל שלא מתוך מניעים מקצועיים, הטיפול שלך בבעיה רצינית. זוהי מלכודת שאי אפשר להימלט ממנה. אם הוא ממליץ על טיפול תרופתי, הוא יכול להיות חשוד כמקבל עמלות מתועמלני תרופות או מפסיכיאטרים. אם הוא מתנגד לטיפול תרופתי או לא מתעקש לשכנע אותך בכל מחיר הוא חשוד כמי שרוצה לסחוט ממך טיפול ארוך. נו באמת. זה אין סופי. בדר"כ, כאשר פסיכולוג מאמין שתרופות יכולות לסייע, הוא ממליץ על כך, מפנה לפסיכיאטר, ואף נותן הסבר כלשהו על התועלת שבהן. עם זאת, פסיכולוגים נוטים לכבד את רצונו של אדם ואת ריבונותו על גופו. אני במקומך הייתי מעריכה גישה כזו. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

מחפשת פסיכולוג/ית קליני/ת מומלץ באיזור חדרה והסביבה. אשמח לקרוא המלצות. תודה.

גל יקרה, נכנסתי לראות מה נשמע בפורום, ורק עכשיו הבחנתי שתשובתי מאתמול לא עלתה משום מה. (היו לי בעיות קשות במחשב שתוקנו). על כל פנים, אני מקווה שכתובת המייל שצרפת מעודכנת, ושאנשים (כולל אני) ישלחו לך המלצות לשם. בהצלחה ליאת

שלום לאחרונה אני סובל מבעיה של ביטחון עצמי נמוך מאוד דבר שמשפיע עלי במידה רבה בחיי היום יום. חשוב לציין שנקלעתי כבר לתקופות כאלו מס' פעמים אבל בסופו של דבר הצלחתי להתמודד עם זה, והכל חזר אלי , ממש כמו קסם. לפי ניסיוני גם עכשיו זה נובע מדימוי עצמי נמוך , שגורם לי לפתח רגשי נחיתות , להשוות את עצמי לאחרים וכ"ו... השאלה היא כזאת : האם כדאי לי לגשת לפיסוכולוג , אני לא רוצה ללכת ליותר מפגישה אחת ואני גם פוחד שאם אני יגש אליו אני סתם "יטבע" בתוך הבוץ הזה. אני רוצה להפסיק את הנדנדה הזאת , להיות כמו שאני אוהב את עצמי רגוע , משוחרר , ולא חושב אלף פעם לפני כל מעשה. מקווה לתגובות תודה , חייל משוחרר

שלום לחייל המשוחרר, ד"ר משה טלמון הוא מייסדו של המרכז הבינלאומי לטיפול חד-פעמי וקצר מועד, והוא אף כתב ספר בשם 'תראפיה בפגישה אחת'. אני מציינת זאת למען הגילוי הנאות, כדי שתדע שיש דבר כזה. אבל! כאשר אנו מדברים על קשיים פסיכולוגים חוזרים על רקע של דימוי עצמי פגוע ותחושת חוסר ערך, הפסיכותרפיה המסורתית מציעה בדר"כ טיפול ממושך, תהליכי, המכוון להתבוננות עצמית מעמיקה, הבנת הדינמיקה הנחה מאחורי הסימפטומים (דיכאון, דכדוך, חרדות, נחיתות חברתית, הימנעות, וכיוב'). אפילו טיפולים קוגניטיביים, שמטרתם שינוי תפיסות ועמדות ביחס לעצמי, והחלפתן בתפיסות ואמונות מסתגלות יותר, אורכים בדר"כ מספר שבועות או חודשים. לכן, המשאלה לפגוש פסיכולוג לפגישה אחת שתביא לשינוי בחייך נראית לי מעט לא ריאלית. חשוב לציין שטיפול פסיכולוגי אינו מי ש"מטביע את האנשים בבוץ". הוא יכול לסייע להם להבין את עומק הבוץ, ולהציע קרש הצלה או יד מושטת. אני יודעת שעשיתי סיבוב גדול, אז אקצר ואומר: כן! כדאי לגשת לפסיכולוג! פנייה לעזרה אינה מבטלת את מאמצי ההתמודדות ואת מה שעזר לך עד היום. אבל היא יכולה לחסוך לך את תופעת הנדנדה, ולשפר את סיכוייך להשיג מידה של יציבות ורגיעה בחייך. בהצלחה ליאת

הוא כאילו 'מת' כבר יום וחצי....מה קרה?.... למה אין שום תזוזה בפורום?

אולי האנשים מאושרים יותר(:

מסכימה עם משתנה כבר עבר יום וחצי ואין תנועה בפורום. מה שמוזר שגם ליאת לא נכנסה אתמול בלילה (אולי זה המחשב ?) כמו בכל הלילות שהיא נכנסת כשהיא תורנית... ליאת ,מתגעגעים ואוהבים מקווה שהכל בסדר ושאם את לא פה זה בגלל התחיבויות חגיגיות של סוף שבוע...

יקירי, דווקא הייתי כאן אתמול, ואפילו בשעות הקטנות, אבל לא ראיתי שמישהו היה מאד זקוק לי. המחשב שלי כנראה בכל זאת צריך את זאביק (הוא יגיע מחר אחה"צ, אם מישהו תוהה). אולי בגלל זה (אפילו באופן לא מודע) לא עודדתי שיח לילי. המעבר בין ההודעות לוקח שעות. אני בוחרת לחבק בשתי ידיים את השערתו של מיסטר בלו, ולקוות שכולם פשוט מאושרים. שבוע נעים לכולם, ושיבוא כבר גשם רציני. ליאת

אגב לדעתי אתם יכולים לפתוח בר מגניב כזה שבו אנשים בודדים והזויים כמוני יבואו לשתות בירה ולהתבכיין על חייהם כמו בסרטים.......ככה תהיי יותר פנויה בשעות היום תקבלי טיפים ותעשי בוחטה של כסף וגם תעבדי בסביבה נחמדה עם מוסיקה ואקשן.......נראה לך???מהשהו רציני יותר...באופן פרדוקסלי שהייתי ילד או נער נורא רציתי שתהיה לי משפחה משלי וזה הטריד אותי אם אמצא זוגיות שממנה תצא משפחה זה היה נראה לי משימה לא פשוטה בכלל(עכשיו במיוחד אחרי כל מה שעשיתי....)וגם למצוא פרנסה לממן את כולם דווקא בגיל מבוגר יותר(גם לפני וגם אחרי אותו קטע) אני מבין שהחיים מורכבים יותר ואין שחור או לבן(חוץ מאשר אצלי) והתחלתי לפחד מנישאין זה נראה לי מעשה טיפשי על גבול הברברי......ואכן אחרי מה שעשיתי (דבר שבוצע בקפידה כדי להרוג את הנפש ואת עצמי רגע לפני שעשיתי את זה אמרתי לעצמי עכשיו אתה הולך למות....) ואולי גם עשיתי את זה שגם החיים שלי יהיו מורכבים ולא פשוטים .....אני יודע שאהבה זה דבר נזיל ...דיי מפחיד אותי להתמסר למשהי אחרי פרידה שחוויתי למרות שהמגע באותו קשר גרם לי להרגיש בבית....כרגיל אני רושם כאן בליל של שטויות והגיגים...לא חייבים לענות רק משתף...ביי

היי MR BLUE , מה שכתבת אינו בליל של שטויות,וזה ברור,כי מה שכתבת זה משהו שאני ואני בטוחה שעוד רבים חווים גם; גם לי יש פחד עצום מלקוות לזוגיות או להתמסר למערכת זוגית ולהיפגע שוב,ולכן אני במצב של 'קיפאון' כבר מספר חודשים; אך אצלי יש בעיה נוספת שמרתיעה אותי מלמצוא זוגיות והיא הOCD שמגביל אותי,ושידוע לי שאדם שלא חווה או לא למד על OCD לא יבין זאת(כוונתי בעיקר בעינייני ניקיון,למשל,שגורם לי להרחיק אנשים -כדי שלא 'ילכלכו' את חדרי,את מיטתי,וכמובן שזה בעייתי גם אם יש בן-זוג קבוע ונמצאים גם אצלי; מסובך ועצוב נכון? אך אלה הם חיי כרגע,עד שאפתור את בעיית הOCD , אך מה שבאמת רציתי לומר זה ש'אינך לבד בסירה זו' כולנו סובלים בצורה זו או אחרת,אחרת לא היינו כאן. משתנה

אני לא יודע מה מצבך עד עתה....אני מניח שאם תמצאי בן זוג אוהב ומבין הOCD הזה שלך יחלוף....מהיכרות עם בנאדם שהיה במצב כזה של טרוף ניקיון עד לרמה של הכאה של אנשים שמלכלכים לו את הדברים והאהבה הראשונה שלו הוציאה אותו מזה...(האדם הזה זה לא אני...) עכשיו יש לי OCD בשל החוויה שחוויתי בהצלחה...ביי

שלום לMR BLUE ולמשתנה, השיחה שלכם מתפתחת לה יפה גם בלעדי, ואין לי כוונה להפריע. המחשב שלי פשוט במצב אנוש, ולכן רק אומר שרעיון הבר הטיפולי אכן נשמע מגניב. נראה לי שכמנהלת פאב כזה גם אהיה הרבה יותר מבוססת כלכלית. כך או כך, מאחלת בינתיים לשניכם שבוע קל, מחשבות חיוביות, והתקדמות בטיפול ובכלל. אני אנסה להשיב ליתר השאלות, בתקווה שהמחשב לא יתפגר סופית. שבוע טוב ליאת

שמחתי לקרוא את תגובתך,אני מקווה- בשבילך ובשביל כולנו שהמחשב שלך יסתדר, תמיד עושה לי טוב לדעת שאת איתנו(כמו גם לגבי אורנה ודרור),זה עוזר. עבורי השבוע הוא שבוע של התחלות חדשות,איני יכולה לפרט כעת,אך השבוע יש לי מספר דברים חשובים שעומדים לקרות,ושמרגשים אותי. להתראות, משתנה

כדי לשמור על רצף דיונים, ולהקל על קוראים שאולי לא לגמרי בעניינים, הייתי מציעה להוסיף תגובות המשך אל העץ המקורי שהוליד אותן. כך נוכל לשמור שדיונים לא יתפצלו, ויישארו לכידים ומחוברים. אז- לאנוכי: תודה על השיר. לאמא אדמה: תודה על דברייך, ראי תגובתי בעץ של פינוקיו. ולמיכל: בבקשה. סוף שבוע נעים וחמים לכולנו, ושבת שלום. ליאת

רשמתי את הודעתי מחדש וצירפתי לשרשור המתאים. רק אספר שאת ההודעה הזו כתבתי כבר לפני כמה ימים. בת'כלס, רק עכשיו שיחררתי אותה, אך התכנון המקורי היה להוסיף אותה שם בשרשור ההוא. אשת האדמה

כל התודות והמחמאות לדלית על הקאבר המדהים ! סופשבוע רגוע :-)

(מנקודת מבט של אישה מבוגרת... בשנים... ). להיאחז בו בדימיון העשיר הזה. בפנטזיות הקסומות, אף אם האמת הפוכה לחלוטין, וזה נכון. לפעמים. איך עולם דמיוני כזה יכול להציל אותנו, לשמור עלינו ברגעים הכי נואשים. איך הוא הדימיון... היאחזות כזו לרגעים אחדים מחזיקה אותנו, היא נותנת לנו לרחף מעל פני הקרקע קצרות, מאפשרת לנו לנוח קמעה מהמגע עם הרצפה, כדי לחזור, ודווקא כדי להישאר מחוברים לאדמה במלחמתנו העקובה מדם. אבל איך לפעמים, אם לבלי גבול, האינסופיות של עולם כזה, עולם של דימיון נצחי קוסמי יכולה דווקא... לחסום, לעכב, להקפיא. להפיל מסך ערפל ולהותיר בבדידות ובחוסר ישע... יש בזה משהו מדכא... במה שאמרתי. מי רוצה שיקחו לו את העולם, כשבראייתו הקיצונית הוא *כל* מה שיש. הכל או לא כלום. "אל תקחו, אל תקחו..." ונמוג... זה שקול למוות... אך לא... לא על הדימיונות בלבד... כשנופל העולם על קטנטנים, נופל ונופל ונופל, הם מפתחים לעצמם דרך משלהם, נאחזים בדימיונות כל מיני כדי לשרוד, להישאר בחיים, להישאר מחוברים למציאות, והמאבק עצום לאין שיעור. גם אם מלחמת העולמות הסתיימה, ורעידת האדמה הגדולה שככה קמעה, ממשיכים להיות שם עוד עשרות שנים אחר-כך... להישאב לעולמות דומים, להיאחז עד לבלי גבול, להיאבק עד אינסוף. בונים עולם. מרכיבים עולם דמיוני, ומרכיבים בו אנשים, ואוכלים ונושמים ואפילו מדמיינים בו בהסתר: כל אלה ש'אשמים' בהם. כמה תוקפנות. והעולם הזה כאילו לא מופרע והכל בו בשליטה כביכול. אולי נשמע חריג, אך זהו עולמי. הוא שמור והוא היה שלי ואף אחד לא נגע בו. היה בו הכל... ובעצם לא היה מאום. שום כלום. אפס מוחלט. בעצם היה שם רעל וזבל ורדיואקטיביות... בחוץ... בפנים... והייתה זו הגנה מפני חמדנות ומפני גזילה ומפני קנאה ומפני צרות עין... כך מגיעים לטיפול, מפורקים יותר מכפי שאפשר לתפוס ולהעלות על הדעת, גם אם הכי מאוחר שיש, והוא מנסה לנטרל חלקית את המנגנון הקבוע, כדי שנוכל לפנות מקום ולמלא את החור הענק בדברים מציאותיים. לא, הם לא יהוו תחליף, לעולם לא, אפילו לא קרוב, מדובר במרחק של שנות אור, אבדו דברים רבים רבים רבים לבלי שוב, אבל לפחות, העולם אמור להתמלא באיזה סוג של ממשיות, ומהחלום ההוא יהיה צריך להיפרד ולהתאבל, ואולי להרשות לעצמי סוף סוף להיכנס לדיכאון פעם אחת... המממ... אני סתם מדקלמת. זו אינה האמת שלי, לא נוגעת בעולם, לא חובקת... ומה עכשיו? עכשיו, הפנטזיה בשלבי גסיסה, החלום כבר לא נותן שום סיפוק, פתאום יש תיאבון לרגע קט (ובאה רגל היהירה והדורסנית ומוחצת), אבל עדיין אין מציאות; איך... הלכו כלי ההתמודדות של פעם והחדשים חסרים ועוד לא יודעת להשתמש בהם... לפעמים זועק: "מה עשיתם לילדה הזאת, מה..." היא תישאר מרוטה לעד, לתמיד, וכל מה שהיא מבקשת זה רק שקט, רק שיניחו לה לנפשה בפינה הקטנה והסגורה שלה. אני צריכה לסמוך עליו, האיש ההוא ששם, לו רק יכולתי להישען ולהיתמך... שביב של תקווה - הודות לחלק הזעיר והחבוי הזה עדיין אני שם, למרות שאין הרבה לאן לצמוח... טוב, ממילא אין לי מה להפסיד (עכשיו באמת כבר לא נשאר). איזה מצב זה, איזה מצב... עכשיו זה רק המוות ואני, ("מה קורה. חנוכה, שמונה נרות, מה זה החושך הזה...?) ייאוש תהומי ותקווה זה בזו שלובים... אשת האדמה ('מטופלת ותיקה' כאן בכינוי אחר)

בניתי עליך כותרת בודדה. עלייך בניתי עוד ביום שנוצרת. חשבתי שבבוא העת, אם אוכל, אשפוך כאן תוכן כלשהו. אספר אמת מרה במערומיה. אספר ו... אפרד. יש לי מן דחף כזה מתוך זעם עצום, קנאה ללא גבולות, נקמנות אולי. מי יודע. אבל לא, לא בטוח כאן. כפי שניתן להבין מתוך הפנטזיה, גם לא אשרוד את הדברים הבלתי נתפסים האלה בחוץ ענק כזה. כך נדמה, אף כי איני אשמה בדבר. בין כה וכה, כל מה שכתבתי עד עכשיו היה מעל ומעבר בשבילי. לעת עתה, ואולי עד עולם. שוב, מי יודע... היכן כן? האם מחוץ לפורום, מחוץ לאינטרנט, מחוץ למחשב, מחוץ לדף הכתוב, מחוץ לחיים, מחוץ ליקום? לאו. אפילו מחוץ לדימיון, גם שם, אין לי מקום. באשר אהיה, החמדנות תתפוס את המקום הטוב והבטוח-לא-בטוח הזה ולא אחמוק. עדות קטנטנה. כאן בגישה ישירה. ריקבון של מתחת לאף, אבל מספיק עמוק כדי להיות נחבא דיו. ובכל זאת, אם מתישהו, אי פעם, מישהו ייתקל בהודעה הזו, (כמה שאני פוחדת שיראו אותה... משאלת אימה...) אנא, מתחננת, לא לגעת. לא מרשה לגעת. מחפשת לי את המאדים שלי. בלי קול, מנסה רק לדמיין, דימיון כבוש... הצילו... ששש אסור... "היו שלום ותודה על הדגים". על החיים ועל המוות. שלחתי. (השכנה)

הודעה יקרה, לא יכולתי לשלוח אותך בחזית, משאירה אותך פה. בינתיים גם אותך משאירה כאן... יהירות. הזכרנו ואמרנו, ורציתי לחזור לשם. שוב. שוב עכשיו, כי המוות מושך יותר מאי פעם. הולכת על להב דק על הגבול. עוצמות זעם גדולות. שביב שנייה ו... האמת, זה לא שונה בהרבה מתמיד... חושבת עליה על היהירות הגדולה הזו... היא היא. בה האשם. לא רק זו שרואים בהחצנה. זה עובד גם בכיוון הנגדי. לא רק הייצור ה"מנופח", שאצלו הכל פורץ החוצה, זה שנדמה שמקטין את הסביבה, אלא גם הנדכא, השפוף, חסר הכל, ההומלס... אותה פריצה, אבל, זו שמתכנסת פנימה, לכיוון ההפוך. אמרתי כבר שהפוך זה היינו הך? עליו רוצה לדבר. אותו רוצה להזכיר. את חסר הכל, שהמיט על עצמו את עונש העונשים, בשאיפה להגיע אל האפס המוחלט ואף למטה מזה. שאיפה אחוזת דיבוק להתקרב אלי עפר, ולהתקרב, ולשוב, ולהתקרב... ולהתרחק... כן, דווקא הוא. דווקא חסר הכל, שמוצף ועמוס בחלק הסו?פ?ר יהיר הזה. החלק שהוא מזדהה איתו ומתמזג איתו; החלק הכה יהיר, העמוק, התוקפני, העצום והנסתר. היהירות הזו, היהירות הזו שמבזה ולועגת וגוזלת ומגמדת ומקטינה ודורכת ומועכת ורומסת ומוחקת ומפרקת בעוצמות לא יתוארו... היהירות, שמשמידה, מחסלת וממשיכה, הולכת לה בנתיב הצר שלה מבלי להניד עפעף לכיוונו, זוקפת ראש בגאווה אינסופית, עושה תנועה גסה לעברו, אחת ועוד אחת ועוד ומסובבת את הגב אליו, ומפנה את האחור בתחושת ניצחון והבסה שמשפריצה בשצף קצף דרך האוזניים וגם הנחיריים. ... אחר-כך, כשנדמה ששק?ט ושכך, אותו הומלס המשווע לעזרה בשקט צורח כזה, אחרי שכבר נדבק לאין-רצפה ומנסה להרים ראש, לשביב שנייה... באה הרגל הדורסת של היהירות הזו ומחזירה אותו להיות הכי פיצי שביקום. אנוס על ידי עצמו. אם חשבתם פעם עד כמה קשה לעזור במצב כזה... לו ידעתם כמה מוכר... הכי שקט בחוץ... הכי סגור... אילמות כללית... הכי רעידת אדמה בפנים... הייתי רוצה שההודעה תיוותר יתומה בחלל... אבל איך אומרים באותו בוז... "יכולה לרצות... אז מה" לקראת סיום, אני חייבת לצעוק דבר נוסף הכרחי לי עד לב השמיים. כל מה שאני רושמת זהו עולמי. על אמת. אלה העוצמות, ואפילו יותר. בעצם, מרככת בשביל המקום הזה. אין גוזמאות. כך העולם כל הזמן על כל נפחו. סיפור השכנה הוא לא דימוי. הוא קיים וממשי. האמת האמיתית אף חמורה ממנו, אבל מחמת הבושה היא לא תוארה לפרטיה והובאה יחד עם הפרשנות שלה. רוצה לצרוח כי לא מאמינים, כי אני לא מאמינה, כי אני רומסת. מעוורת את עצמי, את כולם. באמת שהם שמים קצוץ. כלפי חוץ כולי שקט. אין הגה שמצליח להיפלט תקופות ארוכות ארוכות. שקט שכולו זעם והרס. כשיעשה גרוע יותר, אף מילה כתובה לא תהא. אף לא אחת. לא יודעת כבר מה לומר עוד... בטח אסור להשאיר כאן הודעות כאלה גם מאחור... ה שכנה במסווה סוריקטת השמש

ציירתי לי איש אחד הכי פשוט על פתק והאיש הזה הוא איתי היחיד שחשבתי לא מרשה אז תפסתי מרחק לבד מותר לא, אסור בדימיון מותר לא אסור אבל ציירתי לי איש אחד שלי ציירתי (אשת האדמה פוחדת. מאד)

מתוך חלום בלהות לא משתחררת מהאימה ללא זמן ללא נגיעה בקרקע לא חווה אילמות שאינה מאפשרת להוציא הגה מתנפצת לאבק דק דק דק מרחף בחלל מתעוות מכאב הם לא יודעים אשת האדמה עלק

שם למעלה דיברו על פאזלים. הגיגי המשך משלי. כאן. כי כאן. פאזלים, או נכון יותר דברים שמרכיבים רב-מימדית, אני מקווה, במונחי הנפש הם... דינמיים יותר... גמישים יותר... או שמא פעם, לפני שנים רבות, היתה ילדה קטנה קטנה שהייתה מרכיבה פאזלים. של ממש. ילדה קטנה שהרכיבה פאזלים וגם הרכבות אחרות של גדולים. מרכיבה ובונה כל מה שאפשר, טכנית. אבל בעיקר, הילדה הזו היתה צריכה להרכיב בן אנוש. את עצמה כל-כולה ז'תומרת. ואתם יודעים, כשילדים קטנים בוראים ומרכיבים דברים מהדימיון שלהם (בלי תיקונים של גדולים), לפעמים זה נראה נורא מצחיק. המושגים והתפיסה שלהם ייחודית. זה יותר מצחיק כאשר זה נראה דומה איכשהו לבנאדם, ממש בגודל ואפילו נדמה שזה יציב. רואים שזה ממש לא זה ו אהההממ קצת על הגבול, אבל מכירים את הפליאה והתמהון? מעורר חיוך... חביב ברוח הדימיון של זעטוטים, אך פחות במציאות של אנשים אמתיים ובוגרים. הדבר המוזר-המורכב הזה שתלוי על בלימה, תלוי כך, שמינימום של כוח מפרק את המבנה לחלוטין. בפיזיקה קוראים לזה שיווי משקל רופף... אבל תגידו, האמת, אילו הייתם מתבוננים באיש כזה פרי יצירתו של קטנטן-זערורי לא הייתם מחייכים? הייתם :-) :-( הי, פורים בא! אז יצאתי בנאדם מוזר כזה שהצליח למצוא פירורים של טוב בתוך ערימת רדיואקטיביות. מצא וניסה לחבר בדרכו המוזרה. התוצאה מבדרת. מצחיק להתבונן מבחוץ, מאד לא מצחיק כשאתה הבנאדם הקיים-לא-קיים ואתה ייצור מבוגר... והחלקים שלי... הקטנים ממילא האלה, חלקם אבדו, נשחקו, התפוררו, קרה להם מה שקרה... נהיה מהם מה שנהיה... או לא נהיה... כמעט ואין קשר בין החלקים רוב הזמן. החלקים שנותרו... איים איים. אטומיזציה שלמה. כל האנרגיות מושקעות כדי לנסות לחבר. לקשר. להישאר שפוי. מתיש. הנפש לא תשתנה במובן זה. מפץ גדול הוא מפץ גדול ואיים תמיד יהיו. ועדיין, עדיין לא מצליחה לעמוד על הרגליים כדי לדעת מה כן אפשר לעשות בתנאים כאלה... "חלומות... עתיד... חיים..." מושגים קשיי תפיסה. בחוץ, לא אצלי, יש הוכחות שאפשר. כך אומרים. לא באתי לטיפול עם בעיה מסוימת או נושאים נקודתיים. כי... הכל בעיה. הכל. אבל באתי כי כואב ומתעוות. "באמת כואב או נדמה?" באתי כדי לנסות לרפא. את המעט שאפשר. בטיפול אנחנו עדיין ממשיכים לחפש את המפתח במבוכי הזמן המסובכים. המפתח אצלי בלבד. הוא באמת לא יודע... בינתיים גם לא אנכי. ובהקשר דבר אחר שנאמר - אם מישהו ינסה לעצב הוא ייתקל בהתנגדות אדירים. אשת-האל-תיגע-בי. אגב, דברים חבויים (גם על זה דיברו שם)... המממ.... דברים שישבו לכם בפנים ושלא ידעתם עליהם נגיד, איזה 30-35 שנה ואז פרצו, זה מספיק זמן? אחר-כך גם צריך לחיות עם זה עוד כמה שנים. בסיפורי העמים, תמיד מישהו מתאבד אחרי שהוא מגלה עבר נסתר כאוב כל-כך. יאללה. כשנאחנחתי בפגישה האחרונה, אוויר לא היה, נשאלתי האם אני מנסה למלא את החדר בייאוש... ובכל זאת, למרות כל הבעיטות והרעל והדחייה, הוא אומר שאני מצחיקה... ליצן קטן נחמד. אשת האדמה

כשנשבר משהו (לך/ בך) אתה יודע לתקן? - לא כשחסר, אתה יודע לדאוג למלא? - לא כשעודף ורעיל, יודע לרוקן? - לא אתה אוסף של שברים מתפוררים לא יודע לשמור על הטוב לא יודע לדאוג לעצמך לא יודע לתקן לא יודע ש בינתיים צריך לחיות לך תלמד מה זה הלב כבר לא עומד בעומס מדלג לו על הרבה פעימות לא משאיר אוויר על אמת שאבו את כל תכולת הבטן אין זהות הם לא יודעים שם הם לא (העץ של השכנה)

בוקר טוב עולם, מה שלום כולם?אני יורד מן החוטים אני כבר ילד אמיתי כמו כל הילדים כמה טוב לחיות ולהיות ילד שאוהב את העולם והעולם אותו אוהב מכל הלב פינוקיו שמי... ליאת יקרה, מה שלומך? מעניין אם תזהי אותי, מאחר ואת טוענת שאת מזהה כתב יד :-) סתם בחרתי היום כינוי שמתקשר לפגישה האחרונה שלי עם המטפלת המדהימה שלי (עברנו בשלום את המשברון הראשון:)). ולא, זה לא בהקשר של 'לשקר' (נראה לי שפינוקיו לא היה שקרן בסיפור המקורי, או שאני טועה? נדמה לי שסתם אהבו להאריך לו את האף בסרטים המצויירים). אני בקטע של חיפוש עולמות דימיוניים ואגדות וסיפורים... עולמה של 'ילדה אבודה' (מיום שני במשמרת של דרור) מאוד ריגש אותי... מידי פעם אני יוצרת לי מין עולם דימיוני שעוזר לי להתמודד... אולי הפיה תהפוך גם אותי ל'ילד אמיתי'... בעולמות האלה יש תקוה... אז היום אני פינוקיו :) והפסיכולוגית שלי היא הפיה, היא תהפוך אותי לילד(ה) אמיתי :) ומי זה סבא ג'פטו? אני עדיין לא יודעת... מבטיחה לספר כשאמצא מישהו שיאייש אותו :) זו הדרך שלי "לסגור את הברזים"... אלה שנפתחו בפגישה אתמול... היה כואב אתמול. וקשה... אבל קשה זה טוב, לא? שיהיה סוף שבוע נפלא... טוב, בטח זיהית... :-) פינוקיו

היי, אני לא זיהיתי אותך למרות שאני הרבה בפורום...מוזר...די אני במתח תגלי... אני שמחה שהעולם שלי שכתבתי עליו הצליח לרגש אותך.מאוד מאוד שמחה.זה ממש נעים לי לשמוע שמשהו שאני כותבת,שיצא מתוכי מצליח ככה לגעת במישהו. גם את עכשיו ריגשת אותי עם העולמות הדמיוניים,עם פינוקיו,הפיה-פסיכולוגית וכל זה...את צודקת-אם האגדות והסיפורים עוזרים לילדים קטנים,אז למה שהם לא יעזרו גם לנו-המבוגרים-שבתוך נפשם תמיד מסתתר ילד קטן שרק רוצה סיפור (חהחה אני כותבת מבוגרים אבל אני רק בת 19)? תודה שהתרגשת.זה ריגש אותי. ותגלי כבר-מי את?? :-)))

תודה תודה... ליאת תגלה לך מחר מי אני:-) אם היא לא תזהה (ואני בטוחה שהיא תזהה), מבטיחה לגלות... את כותבת נפלא... העתקתי את מה שכתבת למחברת החלומות שלי (תוך התייחסות לזכויות יוצרים :-)). על הכריכה של המחברת יש ציור של פיית הפרחים... קניתי אותה פעם מזמן כשנורא רציתי שיהיה עולם כזה של פיות ושדונים... משהו כמו העולם עליו את כתבת... נראה לי שאנחנו תמיד נהיה ילדים, לא? מישהו יכול להגיד מתי בדיוק הוא הפסיק להיות ילד? ליאת, גם את עדיין ילדה, נכון? :) פינוקיו

מקוה שזה בסדר מבחינתך, ילדה אבודה, אני מצרפת קישור ל'עולם', כדי שגם ליאת תוכל להנות ממה שכתבת :-) http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-673,xFT-608904,xFP-608904,m-Doctors,a-Forums.html

צהריים טובים, הנה אני כבר שוברת לעצמי את המילה. אמרתי שאני כותבת בעיקר בערב, ומצאתי רגע פנוי גם בצהרי היום...(מיתרונותיו של סופ"ש). הדברים שלך, פינוקיו, ריגשו ושימחו אותי. גם אני מאמינה שאפשר להיעזר לפעמים ב"קסמן של אגדות" (שהוא גם ש?ם של ספר נפלא שכתב ברונו בטלהיים, על תפקידן של האגדות בהתפתחותו הנפשית של הילד). אגדות הילדים, ופינוקיו בהן, מדגימות כיצד ניתן לצמוח ולהביא שינוי גם מתוך מצבי פתיחה גרועים למדי. פינוקיו, אם לדייק, לא זכה להפוך לילד אמיתי רק בזכות מגעה הקסום של הפיה. הוא עבר מבחנים קשים והפגין נחישות ודבקות במסע שזיכה אותו לבסוף ברוח חיים. אגדות הן דבר נפלא, כל עוד הן משמרות תקווה ומעודדות למאמץ ולאומץ. המשאלה לפתרונות קסם מאגיים יכולה להיות מעט יותר בעייתית, לא? מן ההיכרות החלקית שלי עם הכותבות כאן (וגם עם מטופלת ותיקה שכתבה בהמשך על נושא זה), אני יודעת שאתן נמנות על מי שנאבקים ופועלים, ולא רק מחכות לנס. בנר אחרון של חנוכה, מותר לנו - באופן יוצר דופן ולמרות הכל - להתענג על הניסים והנפלאות. נר שמיני שמח ליאת

הספקתי לראות את התשובה שלך.... איזה כיף :-) אז את לא יודעת מי אני? אורנה הייתה מזהה... :) שיהיה יום נפלא פינוקיו (שלא מחכה רק לניסים) :-)))

:-P מספרים* על איש אחד, שפעם אחר פעם היה טומן בכותל פתק ובו בקשה לזכות בלוטו. אחרי מספר שנים של הטמנת פתקים בסגנון זה בהתמדה, מחליט אחד המלאכים להפעיל קצת לחץ על אלוהים בעניין האיש: "מה אתה אומר," הוא מבקש, "הוא ביקש כל כך הרבה פעמים, אולי תיתן לו לזכות פעם אחת." "אין בעיה," משיב לו אלוהים, "אבל שפעם אחת יקנה כרטיס." * http://e.walla.co.il/?w=/221/1014543

לדעתי צריך יותר אלכוהול בפורום הזה....(:מה שלומך?

יקירי, אני ממש מתנצלת על הערב הזה. המחשב שלי מחרחר למוות, ואם זאביק הטכנאי לא יגיע הנה מחר, חיי אינם חיים. כל אחת מתגובותי כאן הערב עלתה במאמצי על, כשהמעבר מעמוד לעמוד לוקח שעות. אני נמצאת כאן שעות ארוכות, למרות שנדמה שיצאתי לבילוי בין תגובה לתגובה. מודה שהתעייפתי. גם אני בעד משהו להרמת המורל, ובלבד שיהיה חוקי. מעניין. כשהפורום באווירה אופורית וחברית, עולים קולות המבקשים להשתיק זאת. לעומת זאת, כשיש כאן עגמומיות או הערות עוקצניות אחד כלפי השני לא נשמעת מחאה. אני שמחה שהעלית את הנושא. מה קורה לפורום שלנו? ליאת

הייתי בטוחה שאת רוצה לבלבל אותנו, שנחשוב שהלכת כבר לישון :) מחזיקה לך אצבעות שזאביק הטכנאי יבוא מהר... פינוקיו :-)

מאחר ואת המנהלת עדיין לא מאוחר לשנות את נהלי הפורום. העיקר שתגדירו אותו כבר כי מצד אחד הגדרתם אותו למתכונתו הנוכחית ומצד שני את ואורנה יוצאות בכל הזדמנות אפשרית בקריאות געגוע למה שהיה- זה לא נעים לתומכים בפורום במתכונתו הנוכחית, זה לא נעים לבנות שעזבו בגלל השינוי וזה לא נעים למנהלות הפורום שהיו באופן מאוד ברור מעדיפות משהו אחר.

אולי תשדרגי לפנטיום 4? ואם את אכן מעל גיל 18? אז אלכוהול חוקי....

ליאת, כמי ששייכת לאותם " הקולות המשתיקים" תרשי לי להגיב לעקיצתך... מעולם לא ביקשתי להשתיק את הקולות החברתיים והתמיכה הנהדרת שהפורום מקנה, כל שביקשתי היה לא להפוך את הפורום רק לפורום של האנשים הקבועים בו (לפי ניקים בלבד) ולשמור על גבולות שנראה שנחצו. חוץ מזה שבעבר הפורום היה מוצף באלפי הודעות ושירים שלא ממש היו קשורים לאווירת הפורום. נראה שהתקבעת על מחשבה שכל רצוני הוא "להשתיק קולות" ואת לא מודעת למה שהתרחש פה בעבר. אני לא חושבת שאת מצליחה לראות מה ניסיתי להגיד לך מעבר לפגיעה שלך וחבל. וחבל שאת ממשיכה לעקוץ ולפגוע במי שדעותיו לא לגמריי תואמות את שלך. לילה טוב

השארתי לך תגובה אחרי התשובה שהשארת לי בשרשור למטה.

משתנה יקרה, כשלא היית כאן, לפני מספר שבועות (או חודשים, איך שהזמן רץ...), הסברנו למשתתפי הפורום שאין צורך להסב את תשומת ליבנו לשרשורי המשך, שכן אנו רואים אותם ומתייחסים אליהם גם ללא תזכורות כאלה. סבלנות... ליאת

לא ידעתי זאת,חשבתי שאם כבר עבר השירשור לא תחזרו להסתכל עליו,וכשראיתי שאחרים משאירים הודעות כאילו זה חיזק את הערכתי שזה מה שנהוג לעשות. רק חשוב לי לדעת,וזה לא עיניין של חוסר סבלנות,את בטוחה שתמיד אתם תשימו-לב לשירשורים קודמים,גם כשכבר נכתבו הרבה חדשים? שבת-שלום, משתנה

היי ליאת, מה שלומך? ספרי. חשבתי על שני דברים בימים האחרונים וסתם בא לי לשתף אותך ו"לשמוע" ממך. כשאני התחלתי טיפול לא הכרתי אף אחד שנמצא בטיפול. ואז מצאתי את הפורום שאיפשר לי הצצה לטיפולים אחרים. הכרתי כאן 'אנשות' מקסימות. והיום אני חושבת שזה נורא קשה להיות בטיפול בלי להכיר עוד מטופלים, בלי קבוצת השווים. ובכלל אני חושבת שצריך ללמוד כדי להיות מטופל... והדבר השני... אני תקופה כאן. ו"דיברתי" פה הרבה פעמים. אבל בגלל אופי התקשורת דיברתי בכותרות. הייתי רוצה לפרוס את כל הקלפים ולספר הכל, את כל הפרטים שדוברו כאן בכותרות. (אני כמובן לא אעשה את זה...). אני מרגישה סוג של מחוייבות כלפייך וכלפיי אורנה לעשות זאת. את מבינה את הצורך הזה? שתהייה שבת שלום. נורית

נורית יקרה, הרגישות שלך נוגעת ללבי בכל פעם מחדש. הנוכחות שלך כאן נעימה לי בכל אופני הביטוי שלה, וההחלטה אם לעשות זאת בכותרות או כתוכן מפורט נשארת שלך. אני תוהה מהו הדבר שגורם לך לחוש מחוייבת לאורנה ולי. האם את מכירה את התחושות האלה גם ממקומות נוספים? האם יתכן שאת מזהה משהו שקרה או קורה בפורום, ומרגישה אחריות על כך? האם את מתקשה לקבל דברים ללא תמורה? האם השינויים הפרסונליים בפורום יצרו צורך לצמצם את המרחק הבינאישי? האם את חוששת שיום אחד גם אנחנו נעזוב, מבלי שהיכרנו, בעצם, עד הסוף? האם יש כאן אווירת סוף קורס? אפשר, כמובן, לחשוב על כך עוד. מה את אומרת? ליאת

היי ליאת, חשבתי על דברייך. וזה מה שאני אומרת... ולא, לא על הכל יש לי תשובות. אבל אני אשתדל... לא יודעת אם זה מוכר לי ממקום אחר. אבל נראה לי לא פייר להעזר בך ובאורנה בלי לחשוף את התמונה המלאה. כאילו שאני את חלקי בעסקה לא ממלאה. את חושבת שהרצון לחשוף את הקלפים (גם) בפנייך ופניי אורנה הוא סוג של בגידה בפסיכולוגית שלי? משהו שקרה או קורה בפורום... קרה (לי) פה הרבה מאוד. עברתי כאן תהליכים לא מבוטלים כלל וכלל. (את ואורנה אוהבות את "כלל וכלל" ((-: ). נחשפתי כאן להמון המון דברים. הצצתי לטיפולים אחרים. הכרתי 'אנשות' ונוצרו קשרים מקסימים. למדתי על הדינמיקות השונות. ואני חושבת שללא הפורום לא הייתי היום עדיין בטיפול. בפורום למדתי על חשיבות הטיפול (הנושא טופטף כהלכה...). ולמדתי על חשיבות הדיבור בטיפול, על ה*מותר* בקשר הטיפולי (גם זה טופטף...). אחריות? לא יודעת. לא נראה לי. צריכה עוד לחשוב על זה. מתקשה לקבל דברים ללא תמורה? שאלה קשה. גם על זה אני צריכה לחשוב. אני מניחה שלפעמים כן ולפעמים לא. איזו תשובה דיפלומטית... שינויים פרסונליים ומרחק בינאישי? באמת תהיתי אם דרור עבר על "חפיפה" על הדמויות כאן... יש דבר כזה להכיר עד הסוף? אני את עצמי לא מכירה עד הסוף... שום סוף קורס ושום נעליים! ליאת, אל תכניסי לעצמך שום רעיונות לראש. את לא עוזבת לשום מקום! אורנה, גם את לא! אני מקווה שגם לפסיכולגית שלי הנוכחות שלי נעימה... אוהבת אותה. תודה, ליאת. המשך שבת שלום. נורית

היי רציתי לשאול, אני בחורה מאוד רגישה, מאוד.... עד כדי כך רגישה וקשה לי "לחיות" את החיים, שהבית שלי הוא הקונכיה שלי, וכל יציאה ממנו שצריך לעשות (לעבודה ולהכרות עם אנשים וכו'...) היא קשה. ממש כמו חילזון שהוא בתוך הקונכיה הוא מוגן וכשהוא יוצא הוא חשוף.... אז כך גם אני, בבית טוב לי, ואני חיה כמובן עם ההורים, ואני לא צעירה, 31 וחצי.... בבית טוב לי בצורה של: אין שכל אין דאגות, וצריכות להיות לי דאגות כמו למצוא בן זוג. וכדומה. אז מה עלי לעשות, חשבתי לשכור דירה, לצאת מהקונכיה..אני סוף סוף מנסה להחזיק בעבודה מעל שנה, שהמשכורת בה לא גבוהה, וגם זה בשיניים, מאוד קשה לי, (בגלל סיפור הקונכיה) קשה לי גם ליצור קשרים, ולהכיר... אז מה הפתרון, ניסיתי תרופות, ציפרלקס וכאלה. אבל התופעות לוואי...ישנוניות, ותאבון גדולים מאוד מעצבנים, ואני לא יודעת למה אבל כל התרופות הטבעיות והלא טבעיות שניסיתי, בתוך תוכי התנגדתי לכך, כי זה כאילו "הגדיל את המפלצת של הפחד, האכיל את המפלצת, נתן לה מזון וכך גדלה"... בגדול שום דבר לא עוזר, אז אולי בעצם אין ברירה אלא לצאת מהבית. אשמח לתגובות. תודה.

היי השהייה בבית גורמת לעצלות מעצבנת כדי להנות מהחיים חייבים להיות יותר פעלתן ההרגשה של לעבור דירה תיתן לך אפשרות להתחיל חיים חדשים ופרטיות.......כמו כן העצמאות תיתן לך גם אחריות שזה נעים לפעמים ...בהצלחה במשימת מציאת הזוגיות זה דבר מאוד קשה ולא פשוט......להתראות

מיכל יקרה, אם תנסי ללמוד לשחות כשאת רבוצה על דיונת חול, לא משנה כמה יפה תניעי את זרועותייך - שחייה זה לא! באופן דומה, קשה מאד להשיג תחושת נפרדות וערך עצמי כאשר את נסמכת על שולחנם של הורייך בגיל כה בוגר. נדמה לי שכל מפלצת הנוצרת בתהליך של הימנעות, נוטה להגיע לממדי ענק. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר במפלצת הפחד. כל עוד לא תפגשי אותה, לא תדעי עד כמה פגיעתה רעה, אם בכלל. אני חושבת שזה רעיון טוב מאד, לצאת מהבית, והוא עשוי להיות מוצלח ומשמעותי אף יותר אם הוא ייעשה תוך כדי טיפול פסיכולוגי, שיספק משענת פחות קונקרטית, ומצמיחה. בהצלחה ליאת

ליאת, את ההודעה הזו השארתי אתמול לאורנה, אבל היא לא ממש ענתה לי, וה]נתה אותי בחזרה לטיפול. מקווה שאת תתייחסי להודעה באופן יותר ענייני, כי זה ממש חשוב לי. תודה אני בטיפול עקב התעללות חד פעמית בילדות, ועוד כמה נושאים הדבר מנע ממני בניית קשר זוגי ורגשי, ואני ממש מנסה להתחמק מלגעת בנושא. הבעיה שמהיום שהמטפלת ניסתה לשאול שאלות "ממש אינטימיות" (כמו איך אני נהנית, אוננות.... ופרטים מהתעללות), אני נגעלת מעצמי נורא, אני לא מצליחה להנות..... ויש לי המון פלאשבקים שלא היו מזמן (ריח, מגע.....). אני לא משתפת אותה במה שאני מרגישה לגבי הנושא הזה כי אמרתי לה שאני לא מוכנה לדבר על זה בשום אופן, לכן עברנו לנושאים אחרים, אבל בתוך תוכי אני כן רוצה עזרה בנושא, אבל נורא קשה לי לדבר על זה איתה? מה אני אעשה? איך אני אעביר לה את הצורך שלי בלדבר אבל גם את הפחד המלווה בהחזרת האירע מחדש? תודה רבה

שלום מירב, אני חושבת שאורנה ענתה לך מאד, והצביעה (באופן שריגש אותי) על האופן בו אנו מצליחים לפעמים לסנדל את עצמנו כדי לא לנוע לאזורי דמדומים. למרות שלעיתים נוטים לייחס לפסיכולוגים יכולת על-טבעית לקריאת מחשבות, אין הם מצליחים לדעת מה מתחולל במחשבותיו של המטופל. לפיכך, ממש כמו בכל קשר בינאישי אחר, התקשורת הפתוחה והכנה היא המפתח לקרבה, אמון והצלחה בקשר. איש מאיתנו לא יטען שזה קל. אבל זה אפשרי ליל מנוחה ליאת

היי ליאת, יש לי היום שלוש שאלות. א) בכל פעם שיש לי חופש כלשהוא מהטיפול, בגללי או בגלל המטפלת, החזרה נורא קשה בשבילי. כל היום שלפני אני נורא עצבנית, לחוצה, לא מרוכזת, בדיוק כמו לפני הפגישה הראשונה. אני אפילו חשבתי לבטל עוד פעם ולהאריך את החופש? למה זה קורה, הרי אני אחרי בערך שנה ואני אמורה להיות רגילה לחדר הטיפול, לא כמו בפעם הראשונה? ב) מה את אומרת, מסיקה, מבינה אם המטופלת (שהיא מאוד רגישה, אבל לא משתפת הרבה, מרבה בשתיקה, מתנגדת נורא קשה לטיפול למרות שהיא מגיעה, והמטפלת יודעת עד כמה קשה לה אפילו בלי לבטא את זה..) באה יום אחד וממש בתחילת הפגישה מבקשת חיבוק? האם זה טבעי? האם זה בעייתי? סוטה? מה זה? איך תגיבי? ג) הייתה אתמול שאלה אצל אורנה לגבי שתיקה בתוך הפגישה, ושאתם המטפלים מעדיפים שהמטופל יישאר בחדר, שותק, אבל לא לתת לו לסיים את הפגישה ולצאת. האם את יכולה להרחיב עוד קצת לגבי משמעות השתיקה? חשיבותה? ולמה צריך לבטא אותה? ולמה עדיף להישאר בשקט אבל בשום פנים לא לצאת (לברוח) באמצע הפגישה? תודה רבה ושתהיה לך "משמרת" קלה.

ערב טוב, א. השאלה שלך לקחה אותי לזיכרון רחוק מהתקופה שילדי הקטנים היו צריכים לקבל זריקה או לעבור בדיקת דם מכאיבה. במקרים כאלה, הייתי מבקשת מהם לא לבכות לפני הזמן, ולשמור את הבכי רק לרגע הדקירה. הם היו מסובבים את הראש, ואני הייתי אומרת להם: עוד לא...עוד לא...עכ - שיו! מבלי להיכנס כרגע לסיבות לאותו אי שקט שלפני הטיפול, ברמה הפרקטית, תוכלי להחליט (תתפלאי, אבל אפשר לקבל החלטות כאלה, מניסיון) שאינך מתחילה לחוש את התחושות הקשות האלה, אלא סמוך מאד לזמן הפגישה. אני מניחה שהסיבות לתחושות הללו נעוצות בתכנים הקשים שהביאו אותך לטיפול, ובתחושה העמומה שהם עומדים כל הזמן על סף התודעה, מאיימים להציף בכל פעם מחדש. ב. הצורך בחיבוק ובמגע הוא מאד ראשוני, נורמלי וטבעי. מובן שאין בכך ביטוי לסטייה. כמטפלת, הייתי עושה מאמצים להיענות לצורך הזה, להקשיב לו, להבין אותו - אך לא בהכרח לספקו. העמדה ביחס לחיבוק היא אישית מאד, ומשתנה ממטפל למטפל. ג. נדמה לי שאם תחפשי בהיסטוריה של הפורום שלנו, תוכלי לקרוא הרבה על שתיקות בטיפול. ביטויים גורפים כמו "אתם המטפלים אוהבים..." נדמים בעיני כמחטיאים. לא כל המטפלים מאלצים מטופל להישאר בחדר אם אינו רוצה בכך. ולא כל המטפלים יתנהגו באופן דומה (ועם כל המטופלים) מול שתיקה. אני מאמינה שמטפלים יודעים לזהות סוגי שתיקה שונים, ולהגיב בהתאם. אחזור על משהו שכבר כתבתי כאן פעם. יש דברים חשובים, ניואנסים, בעלי איכויות שאינן יכולות לבוא לידי ביטוי בסביבה הומה. כדי לחוש בהם צריך להשתתק, להניח להם להגיח בקצב שלהם, לחמול אותם ולגעת בזהירות המתחייבת. אני מודעת לחלקיות של התשובות שלי, אבל איכשהו, משוכנעת שהפורום שלנו מתעד רעיונות ומחשבות שנכתבו בעבר. שווה חיפוש. בהצלחה ליאת

הבן שלי אובחן בהפרעה דיסוציאטיבית על רקע פוסט טראומטי. הטרומה התרחשה לפני שנים. היום הוא בטיפול. רציתי לדעת איך אני יכולה לדעת ולהבחין שבסיום הטיפול ,אכן הטיפול עזר לו . כמובן שאני יכולה לשאול אותו את השאלה הזאת אבל ב"עיני המתבונן " מהצד, איך רואים תוצאות?

אירית יקרה, יש להניח שאותו מבט מתבונן שראה את הסימפטומים והקשיים יוכל להבחין גם בהיעלמם. סימפטומים פוסט-טראומטיים, ודיסוציאציה בתוכם, אינם תמיד גלויים לעין חיצונית, שכן רבים מהם לובשים אופי חווייתי-פנימי (מחשבות, חרדות, פלשבקים, סיוטים, עצבנות ומתח פנימי עז, שינויים במצבי התודעה, הפרעות קשב וריכוז, ועוד). כאשר אדם מוצף בכל אלה, עפ"י רוב יהיה לכך גם ביטוי חיצוני כלשהו באיכות התפקוד שלו. ולכן, גם אם לא תוכלי להבחין בקיומה או היעדרה של דיסוציאציה, תוכלי בוודאי לראות שינויים ברמת התפקוד (הקוגניטיבי, החברתי, האקדמי והרגשי). בינתיים נסי לעודד אותו להתמיד בטיפול ולקוות לשיפור. בהצלחה ליאת

ליאת, הקשר הזה לא בריא לי.... :-( את מודעת לזה? מעניין אם אכן קראת את כל השטויות שרשמתי...? אני אגב שוב בבית לא מרגישה טוב

שלום ME, אם את תוהה לגבי פניותייך מן השבוע שעבר, אז התשובה היא כן. קראתי אותן. מקווה שגם את, כמו משתנה, תלמדי לסגת למינונים שלא יפגעו בך. צר לי לשמוע שאת שוב קצת חולה. לדעתי אנחנו תחת מתקפה (כולם חולים!). מבחינתי, תחמושת קו ראשון זה המון ויטמין C מנוחה ותה. תרגישי טוב! ליאת

היי ליאת המינונים הם לא אלה שפוגעים בי...(אינני יודעת לא הבנת באמת על איזה קשר דיברתי) מי עוד חולה? אני רואה שהיית פה עד 2 בלילה אז מניחה שאת לא חולה... למעט הויטמין C יש לי את התחמושת הדרושה בתוספת אקמול. הוסיפי לרשימה אקמול ומה דעתך לגבי הסעיף השישי באבחנה? האם צדקתי? שתהיה לך שבת שלום. מתפוצץ לי הראש...

שלום, רציתי לדעת מתי עושים את ההבחנה בין רק 'חרדה' להפרעת אישיות. כשהייתי בת 16 איבחנו שאני סובלת מ'חרדה' ו'דיכאון'. אבל אני מרגישה שאני סובלת מדפוס חוזר שתואם מאוד למה שנקרא 'הפרעת אישיות המנעותית'. כי החרדה היא רק תסמין לכך שאני נמנעת מכל קשר עם אנשים, קשר עין, מערכת יחסים, נמנעת מכעל התמודדות עם אנשים בעיקר. כיום אני בת 19, וזה לא דפוס שנעלם, זה עדיין קיים אצלי. אין לי חברים בכלל, רק חבר אחד שאני מוציאה עליו הכל וזה רק פוגע במערכת יחסים שלנו כי אין לי אנשים אחרים כביכול 'לאזן' את הצרכים החברתיים שלי. אני לא מסוגלת להסתכל לאנשים בעיניים, זה יוצר תחושה שאני עוינת ו'לא נחמדה' ואז אנשים אוטומתית מתרחקים וזה מעגל קסמים שכזה. ברגע שאני כן יוצרת קשר עם מישהו ונוח לי איתו, אני לפתע מתחילה להרגיש 'יותר מידי נוח' ואני מתחילה להתנהג לא יפה, עד שנמאס להם והם הולכים. אני לא יודעת מה לעשות, זה ממש הורס לי את החיים, תרופות נגד חרדה לא יפתרו לי את הבעיה הזאת כי כמו שאמרתי, 'חרדה' זה רק התסמין של התופעה הזאת, ולא התופעה עצמה. יש לציין שלא אובחנתי שוב לאחר גיל 16, זאת הפעם האחרונה שהייתי אצל פסיכיאטר.

ערב טוב ק' ההבחנה בין הפרעת אישיות נמנעת-חרדתית לבין חרדה חברתית היא אכן קשה ביותר, ויש הרואים זהות גמורה בין שתיהן. ללא ספק, בגיל 16, עדיין מוקדם מדי לאבחן הפרעת אישיות, ולכן התייחסו אליך כאל אדם חרדתי. אני רוצה להזכיר לך (ולכל קוראי הפורום) שקל מאד לתת לעצמנו אבחנה של הפרעת אישיות, שכן כמעט בכל אחת מן ההפרעות הללו נוכל למצוא משהו מוכר - מרכיבים אישיותיים אנושיים הקיימים בכולנו. כדי להצדיק אבחנה של הפרעת אישיות יש צורך באיש מקצוע מיומן, שיוכל להעריך האם מדובר באישיות נורמלית (כאילו שיש כזאת...) או באישיות המקיימת בתוכה הרכבים בעייתיים או עוצמות ביטוי חזקות במיוחד של אותם מבנים. אני ממליצה לך בחום להימנע מאבחנה עצמית, ולהגיע לשיחת ייעוץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו לשרטט תכנית טיפולית. ומניין הביטחון בכך שתרופות לא יעזרו לך? ליל מנוחה ובהצלחה ליאת

הגבתי לגבי משהו שחשוב לי שתקראו,למטה בשירשור עם הכותרת 'לאורנה',עם התאריך של אתמול 20/12 . משתנה

שלום למשתנה, יש לך כאן כינוי מחייב, וכמי שכל הזמן משתנה ומשתפרת, אני מקווה שתצליחי להימנע מהסחף ולשמור על מינונים סבירים של שימוש בפורום. אם יעזור לך להימנע מ"רפרוש" חוזר, אוכל להזכירך שאני (אבל נדמה לי שגם אורנה ודרור) נוטה להגיע אל הפורום רק לאחר שעות העבודה, בערב. ולכן, אין טעם להיצמד למחשב ולבדוק כל רגע, אלא פעם-פעמיים ביום בשעות הערב. כמובן שאין הדבר "תופס" לגבי תגובות של חברי הפורום האחרים, היכולות להגיע גם קודם. התגברות קלה ונעימה ליאת

ליאת שלום, תודה על תגובתך ועל כך שהסבת את תשומת-ליבי לפרט חשוב שלא ממש ידעתי(שיערתי אך לא ידעתי),שאתם(המנחים)נכנסים לפורום רק בשעות הערב (למרות שראיתי שאורנה ודרור ענו גם בשעות אחרות-כמו בצהריים).ואומנם התגובות והתמיכה של משתתפי הפורום חשובה לי מאוד ועוזרת,אך מבחינת תשובה מקצועית באמת תשובתכם הכי חשובה לי ולה בעיקר אני מחכה. משהו אחר שכתבת בהתחלה גרם לי קצת לתחושה של החמצה,פיספוס ואולי קצת רמאות שלי את עצמי ואת כולם,וזה מה שכתבת :שיש לי כינוי מחייב,ושאני כל הזמן משתנה ומשתפרת,ואני מרגישה שאולי באמת רימיתי -בזמן האחרון - את עצמי ואת כולם שנשארתי בכינוי 'משתנה' כשכל מה שאני עושה זה 'ללכת אחורה' בכל תחומי חיי ולא להתקדם,ואולי גם לא ממש לרצות להתקדם ולהמשיך לרחם על עצמי. אמשיך עדיין לקרוא לעצמי כך אך לגמרי שכחתי את ההקשר שבגללו החלטתי על כינוי זה,אך אשאר איתו כדי להזכיר לעצמי כל הזמן את המילה 'שינוי' ושאולי בזמן הקרוב כן אצליח להשתנות באמת. אני מצטערת שאת בסה"כ כתבת לי משהו קל וחיובי ואני 'הפלתי עלייך' את כל צרותיי, פשוט קשה לי לקרוא את מה שכתבת(שזה דבר חיובי ושהיה גורם לי להיות גאה בעצמי אם זה עדיין היה כך)ולא לעדכן אותך במצבי הנוכחי. אני מקווה שלא נפגעת מדבריי, ומצטערת אם כן , משתנה

סליחה סליחה טעות התכוונתי ל"הינו" בן זוגי מאוד אוהב ודואג לנו

שלום לך, אני מדברת הרבה תוך כדי שינה. אבל לפי הסובבים אותי, הרוב אינו מובן. הבעיה שאני לפעמים חצי ישנה חצי ערנית, מרגישה שאני מדברת תוך כדי שינה, אבל אני ממשיכה עם החלום. (אבל אני לא קמה או הולכת תוך כדי שינה). לרוב איני זוכרת מה היה החלום, אבל כן זוכרת אם דיברתי באותו לילה. הדבר מאוד מפריע לי, כשאני ישנה מחוץ לבית? מה משמעות הדבר? והאם צריך לעשות משהו בנדון?

שלום יוליה, אינני מומחית לתחום השינה והחלימה, אך להערכתי דיבור מתוך שינה אינו נתפס כבעיה חמורה במיוחד... אם הנושא מטריד אותך מאוד, כדאי להתייעץ עם מומחה בתחום (למשל, באוניברסיטת תל-אביב יש מעבדת שינה שיכולה לתת מענה לבעיות מסוג זה). בהצלחה, אורנה

שלום לכולם. אני בחור בן 29. אני מובטל וגר עם הורי. מכיוון שבעיותי הן רבות, אמנע מלפרט אותן כאן, אבל בעיקרון תמיד סבלתי מחוסר הערכה עצמית, חוסר ביטחון, דכאון ומצבי רוח ורגישות רבה מאוד. מאז שהשתחררתי מהצבא לפי 8 שנים עבדתי בעבודות אלו ואחרות, בעיקר מכירות טלפוניות וכו', אך מעולם לא ניסיתי להקדם. מאז ועד היום הבעיה העיקרית שלי היא שאיני מסוגל להחליט מה אני רוצה או חולם לעשות (בין אם זה נסיעה לחו"ל, עבודה זו או אחרת וכו'). בכל פעם שאני צריך להחליט, אני "מתחרפן" מרוב מחשבות ובטוח שמה שלא אעשה - תהה זו טעות, ושאני מבזבז את זמני במקום לעשות משהו טוב יותר, מה שמביא לכך שבסופו של דבר אני לא עושה כלום. מחשבות אלה לא עזבו אותי מעולם, ואף החריפו עם הזמן, עד לנקודה אליה הגעתי היום, כאשר המטען הרגשי הוא כה גדול, עד שאינני מסוגל לעשות דבר. בעבר נטלתי במשך שנתיים רסיטל ובתקופה זו עבדתי ולמדתי, אך הפסקתי את לימודי אחרי שנתיים (פשוט לא התחשק לי להמשיך, למרות שידעתי שאני צריך) ויותר מאוחר הפסקתי לעבוד, כיוון שחשתי שחוץ מעבודה איני מגשים את עצמי בשום צורה שהיא (ניסיתי לנסוע לחו"ל אך זה לא הסתדר). ניסיתי גם לעבור לת"א ולהתגורר עם שותפים, אך בתקופה זה הדיכאון היה חמור במיוחד, לא הסתדרתי וכמעט שלא היו לי חברים לדבר איתם. בינתיים, "התמכרתי" למשחקי רשת במחשב במשך השנתיים האחרונות. איבדתי את כל חברי (קשה להאמין אך אחרי הצבא במשך מספר שנים הייתי "בליין" דגול), וחברי הטובים ביותר מתגוררים כיום בחו"ל (שזה חלום עתיק שלי..). הייתי אצל פסיכולוגים, פסיכיאטר (כפי שאמרתי נטלתי רסיטל במשך תקופה ארוכה אך ללא מעקב והפסקתי, ולכן איני יודע אם תרופה זו בכלל מתאימה לי), סדנאות ועוד. אני שבור לגמרי. משותק. מסתגר בחדרי ומשחק, מתנתק לגמרי מחיי. אפילו שאני מצליח לקבוע עם חבר ישן איזושהיא פגישה אני לא מצליח לצאת מהבית ומעדיף להשאר בחדרי כי זה נראה לי יותר נוח ו"יותר מספק". מעונין לדעת אם לפי דעתך כדורים אלו או אחרים יכולים לעזור לי היכן שכל השאר נכשל. כל עזרה תתקבל בברכה. הוספתי הודעה זו גם לפורום פסיכיאטריה, לקבל חוות דעת.

שלום מארס, האופן בו תיארת את הספק התמידי ואת הקושי להחליט, עורר אצלי תחושה כי כדאי לבדוק את הנושא האובססיבי. במידה ואתה סובל מחשיבה טורדנית וחזרתית, אפשר בהחלט לעזור לך הן ברמה התרופתית והן ברמת הטיפול הפסיכולוגי. כנ"ל בנוגע לבעיות במצב הרוח, בתחושת הכוחות, בדימוי העצמי ועוד. המון הצלחה, אורנה

שלום, האם למים יש איזו משמעות בחלומות. אני יודעת שאני אמורה לחפש את המשמעות האישית/פרטית שלי ובהקשר החלום, אבל במובן אוניברסלי יש למים משמעות?

מתוך "המילון הענק של פשר החלומות" / אילי גולדברג ובשמת אדמון. "חלומות עם מים מכילים משמעויות רבות, הכל בהתאם לתוכן החלום. בעיקרון מים הם סימן לברכה. מים בתוך הבית מסמלים שפע והכנסה כספית בלתי צפויה, שגשוג ושפע, בריאת והצלחה לכל המשפחה. חלום על מנוחה לצידו של נחל זורם מהוונ רמז לאפשרויות חדשות שיגיעו אל החולם, אם רק יעז ויעשה את הצעד הראשון. מי שחולם שהוא נופל לתוך מי אגם או נהר וטובע, הרי שצפוייה לו תקופה קשה, אך אחריה יזכה בהצלחה גדולה ומפתיעה. שיט בסירה על פני נהר או אגם מרמז על התפתחות רומנטית אפשרית". כך כתוב בספר. ואני מאמינה שכמספר החלומות על מים, כך מספר הפירושים שאפשר לתת להם. הכל בעיני החולם..... הדר

שלום מים, מנסיוני (ואני חושבת שיונג היה תומך בדבריי...), כניסה אל המים בחלום יכולה לבטא כניסה אל העומק, לפעמים במשמעות של העמקת הטיפול או כניסה אל הלא-מודע. אבל, כפי שכתבת בעצמך, מה שחשוב הוא האסוציאציות האישיות לחלום הפרטי שלך... לילה טוב, אורנה

טבילה \ דליה מרקס לכי לך אל המים! יש בתוכך בכי גדול שמסרב, שאינו יכול, שנחנק תחת כוסות הקפה, תחת החשבונות, תחת חרדת המחר. לכי לך אל המים! קחי איתך זכרון של ילדה קטנה בגינה, עם שמלה מנוקדת ולב גדול אדום תפור על החזה. לכי לך אל המים! רבבות דמעותיהם יכבו אותך וטהרת.

שלום. אני בן 22, בעברי טופלתי בסרוקסט עקב התקפי חרדה ודיכאון. היום הכל טוב כמעט תמיד. השאלה שלי היא לגבי חלום מוזר שחוזר אלי חדשות לבקרים. למעשה אני לא יכול להגיד אם זה ממש חלום כי אני חצי מודע למה שקורה סביבי. בגלל זה אני ער עכשיו... אז ככה מה שקורה זה שתוך כדי שאני נרדם אני מתחיל להרגיש צפצופים באוזניים שבאים מרחוק ואז תוך כדי אני פשוט מתחיל להרגיש משותק למיטה לא יכול לזוז בקושי יכול לנשום אני מנסה לצעוק וגם זה לא אפשרי כי אין לי קול זה מרגיש כמו מן כוח שממגנט אותי למיטה.. בשלב מסוים זה כבר מרגיש לא נעים אני מרגיש ממש מחוץ למיטה וזה הולך וניהיה יותר ויותר אלים, קשה לי לנשום. ועד שאני לא מתעורר בקפיצה אני פשוט לא יוצא מזה. העיניין הבאמת מוזר הוא שמרוב שאני רגיל לחלום הזה אני מודע לזה שזה ככה.. גם תוך כדי שזה קורה אני מודע לזה... אני יודע שבאיזשהו שלב זה יגמר בשנייה... ואז אני באמת מתעורר.. זה גם קורה תמיד ברצף של 2 או 3 פעמים עד שזה נעלם לגמרי ואני יכול להירדם. התופעה הזאת התחילה מאז שסיימתי את הטיפול בסרוקסט לפני כ 3 שנים ולא עזבה אותי עד היום... אשמח לקבל תגובה להסבר של התופעה... אני אנסה לחזור למיטה.

שלום יונתן, אני מקווה שהלילה הנוכחי שקט... אתה מתאר תחושת חוסר שליטה מבהילה, הנחווית כמעין מצב ביניים בין חלום ועירות. אני חושבת שכדאי לברר את התופעה לעומקה, הן בשיחה עם פסיכיאטרית והן בהתייעצות עם פסיכולוגית קלינית. חבל לסבול כל-כך, כבר שלוש שנים, מבלי לתת לעצמך הזדמנות לבדיקה ממשית של הדברים. חלומות פז, אורנה

אני בת 25 וסובלת מבעיות קשות במעיים כ4 שנים ובעקבות כך אני נמצאת במצב של תת משקל. עברתי המון בדיקות ואשפוזים במחלקת גסטרו ולאחר בירורים שנמשכו שנים במספר בתי חולים בארץ הוחלט שזו בעיה קשה בעצבוב של הקיבה והמעיים. בנוסף הרופאים טענו שזה מקרה מאד נדיר שכלל לא ראו בארץ. אני מאד סובלת ביום-יום מהבעיות במעיים שכוללות- כאבי בטן חזקים, שובע מוקדם, ללא תחושת רעב כלל, שלשולים, נפיחויות בבטן ובשנה הראשונה סבלתי המון מהקאות.מכיוון שלא חל שינוי במצבי פניתי ליעוץ גסטרו בחו"ל ושם נאמר לי כי הבעיות שאני סובלת מהם נובעות מטראומה שעברתי ושפסיכיאטר יוכל לעזור לי. בשובי לארץ נפגשתי עם פסיכיאטר שאכן נתן לי טיפול בסרוקסט שאני לוקחת כבר חודש ואכן מרגישה שיפור במצבי- פחות נפיחויות וכאבי בטן, יותר רעב והרגשה כללית יותר טובה. שאלתי היא- מכיוון שאני סובלת מבעיות קשות אלו כ"כ הרבה שנים, ברצוני לשאול עד כמה טיפול ע"י פסיכיאטר יכול לעזור? האם באמת כל הבעיות שציינתי אכן יכולות לנבוע מפרידה של בן הזוג שעברתי לפני 4 שנים? אני יודעת עד כמה קשורים הגוף והנפש שלנו אך האם יכולות להיות השלכות עד כדי כך וכ"כ הרבה זמן? אשמח לתגובתך בהקדם- אני כבר נואשת ומחכה שבעיה זו תיפטר ואוכל לאכול ולהשמין כמו כל בן אדם בריא אחר.

שלום סיון, אני מאוד שמחה לשמוע שהטיפול התרופתי מתחיל לתת את אותותיו, ומצטרפת לתקווה שההקלה כבר קרובה... אני רוצה להציע לך לצרף אל הטיפול התרופתי טיפול פסיכולוגי, שבו תוכלי לברר לעצמך את השאלות המשמעותיות שהעלית. לצערי, אני לא יכולה לדעת במקומך האם הכל נובע מהפרידה המכאיבה שהתרחשה לפני 4 שנים, אבל אני מזמינה אותך להתחיל לבדוק... רק בריאות, אורנה

אורנה שלום, בעיקבות 'הערה בונה' של משתתפ/ת אנונימי/ת אתמול,שבקצב הזה שאני נכנסת לפורום לא אצליח להיגמל ממנו,חשבתי על כך ושמתי-לב שבאמת בימים האחרונים (עקב מצב-רוח מדוכדך מאוד) אני נכנסת יותר לפורום ונעזרתי גם בעצותיהם האדיבות של ליאת ושל דרור,שעזרו לי מאוד ב'שעות הקשות' שחוויתי; הבעיה היא שמאז יום חמישי אני מרגישה צורך עז יותר ותכוף יותר להיכנס לפורום הן כדי לבדוק תשובות ותגובות ומספר פעמים אף קראתי (אך בריפרוף-השתדלתי לא להעמיק) שאלות ותשובות של אחרים, ואני עושה זאת מספר פעמים ביום כשמתאפשר לי,אך כשאני מחכה לתשובה אני בודקת בתכיפות רבה יותר, שאלתי היא : האם זה אומר ש'התמכרתי' מחדש לפורום ושאחזור בקרוב למצבי הקודם?(שהיה לפני שנסעתי לחו"ל) או שאיני צריכה להילחץ מכך- ושבוע אחד של דיכדוך לא מעיד על ההמשך? אני במעיין דילמה כי מצד-אחד זה עוזר לי ומרגיע אותי כשאני נעזרת בכם בעת משבר, אך מצד-שני איני רוצה להכניס את עצמי חזרה לדכדוך שהיתי בו בעבר עקב 'הגלישה האובססיבית' שלי; אשמח לשמוע מה דעתך בעיניין,ואני מתנצלת מראש אם העמדתי אותך בכך במצב לא נעים. בינתיי אני מסתירה מבני-משפחתי את חזרתי לגלוש בפורומים וגם לפסיכיאטר רק השבוע סיפרתי על כך,ולפי תגובתו הבנתי שזה איכזב אותו. בתודה מראש, משתנה

שלום משתנה, אני חושבת שכדאי לך לבדוק בתוך עצמך מה תפקידו של הפורום מבחינתך ומה הוא משרת בשלב הנוכחי. אם תגיעי למסקנה שהוא מהווה תמיכה בעיתות דכדוך, ניחא... אם תגיעי למסקנה שהוא הולך ותופס מקום משמעותי מדי (בדומה למה שקרה בעבר), כדאי לעצור את התהליך בעודו באיבו. רק את תוכלי לתת תשובה על כך, ואני רוצה לומר לך שאני מאוד סומכת על יכולתך למצוא את התשובה הפנימית לכך ולהתמודד עם הדברים. בהצלחה, אורנה

אורנה ראשית-כל תודה על תשובתך, שנית - אפשר לחלק את שימושי בפורום למספר חלקים מאז שחזרתי אליו,כי בהתחלה נכנסתי רק 'להגיד שלום' ל'חברותיי הוירטואליות' ולכם המנחים/ות,וואז נכנסתי רק לקרוא תגובות בהמשך נכנסתי מידי פעם(כל מספר ימים) לקרוא שאלות ותשובות שאולי יעניינו אותי(ורק אם 'נתקלתי' בכותרת שמשכה את תשומ-ליבי נכנסתי),ומשבוע שעבר-שהתחיל הדכדוך,גם דרגת 'התמכרותי' לפורום 'החמירה' כי אז כבר כתבתי ונכנסתי מספר פעמים ביום לפורום,ותכיפות הבדיקות רק גברה. וכעת אני יכולה לומר שהפורום עבורי נוטה לכיוון תפיסת מקום משמעותי מידי בסדר-היום שלי,אך זה עדיין לא כמו בעבר,זה עדיין הרבה פחות מבעבר,אך מפחיד אותי שמיום ליום זה 'מחריף',ןלכן אשתדל להפסיק עם שאלותיי,הבעיה היא שבמצ-רוחי המדוכדך זו עבורהגם להיות בעיה עבורי; אך את צודקת שהתשובה היא רק בידיי ואדע איך לווסת הכל כך ש'לא אתמכר מחדש'. מקווה שתקראי זאת (כי הבנתי שהמשמרת של הסתיימה), ליאת-אשמח אם גם את ודרור תהיו מעודכנים לגבי בעייתי זו; ושלא תבינו לא נכון,כשאני מחליטה לשאול משהו אישי זה אחרי לבטים רבים,ואיני רוצה שלא תענו לי בגלל זה,אך פשוט חשוב לי שתדעו על נטייתי זו ל'להתמכרות לפורום'(ליאת -את בטח זוכרת זאת). משתנה

התגרשתי לפני חצי שנה אך פרודה מגרושי מאז בני בן 5 חודשים,כשנה נמצאת בקשר זוגי חדש ואף מתגוררת עם בן זוגי שאינו אוהב ודואג לי ולבני בן השלוש,בשבועות האחרונים אני שמה לב שבני חש מאוים מהקשר עם בן זוגי,כש אני שואלת אותו "את מי אני אוהבת הכי?" הוא עונה את שמו של בן זוגי,וכשאני אומרת לו גם אותו אני אוהבת אז הוא אומר "לא את לא אוהבת אותי את אוהבת את עמית(בן זוגי) ממה זה נובע<?איך ניתן להסביר לו את ההבדלים בין האהבה אליו כבני ואת אהבתי לבן זוגי? תודה ענת.

את אומרת שבן זוגך לא אוהב ודואג לך ולבנך, ואת שואלת למה הילד מרגיש? אולי כי הילד מבין את מה שאת עדיין לא.

שלום ענת, אני מציעה להתבונן בהתנהגות של בנך כתגובה נורמלית לכניסה של אדם חדש למעגל המשפחתי (לפעמים מדובר באח/ות חדשים, לפעמים בבן/בת זוג חדשים...). בואי ננסה לראות את הדברים מבעד לעיניו של בנך: יום אחד הופיע בבית גבר, שאינו אביו, ועם בואו השתנו כל מיני דברים... את עסוקה עכשיו בדברים נוספים, חלק מההשקעה הרגשית שלך באמת כבר לא שייך רק לו, ואולי אפילו השתנו 'טקסים' קטנים של אינטימיות ביניכם... זה בסדר גמור שיהיו שינויים במבנה המשפחתי, אבל חשוב להמשיך ולתמוך בו בתהליך ההסתגלות שהוא חווה. זה אומר לדבר ולדבר, להסביר ללא לאות, וכמובן לחבק ולתת תחושת בטחון ויציבות... בהצלחה אורנה

בתקופה האחרונה אני מרגישה כל הזמן מחנק בגרון, ואני מסוגלת בכל רגע להתחיל לבכות. אין לי סיבה להרגיש כך שכן הכל טוב באופן אובייקטיבי. אני מנסה להסביר לעצמי באופן רציונלי שהמצב לא כ"כ גרוע אך עדין המחנק נשאר.כל חוויה קטנה ככל שתהיה מציפה אותי. בנוסף קשה לי להתרכז בלימודים, אני מרגישה חסרת ביטחון ..

לילה טוב לך, יתכן שאת סובלת ממשהו שאינך מודעת לו כרגע. יכול להיות שאת מסתירה מעצמל משהו שלא בסדר, ואולי כדאי לפנות ליועצת ביה"ס, או לפסיכולוגית לפגישת ייעות או שתיים ולראות מה הן ממליצות. במקרה הצורך אפשר לפנות לטיפול פסיכולוגי לברר מה קורה, כי לפי מה שאת מתארת, ולפי המקום המאוד ספציפי בו את מניחה את שאלתך - לא הכל בסדר!! שווה לטפל, למה להרגיש רע?

שלום שיר, המציאות הרגשית שתיארת נשמעת מכאיבה ומטרידה, ואי הבנת המקור להצפה הרגשית וודאי לא מועילה... אני נוטה להסכים עם 'מו' שיתכן וכדאי לברר את הדברים לעומקם. נסי לתאם לעצמך פגישת התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת (אם את לומדת במוסד אקדמי, השירות הפסיכולוגי הוא מקום מתאים ונגיש). בתקווה להקלה קרובה, אורנה

אני בטיפול עקב התעללות חד פעמית בילדות, ועוד כמה נושאים הדבר מנע ממני בניית קשר זוגי ורגשי, ואני ממש מנסה להתחמק מלגעת בנושא. הבעיה שמהיום שהמטפלת ניסתה לשאול שאלות "ממש אינטימיות" (כמו איך אני נהנית, אוננות.... ופרטים מהתעללות), אני נגעלת מעצמי נורא, אני לא מצליחה להנות..... ויש לי המון פלאשבקים שלא היו מזמן (ריח, מגע.....). אני לא משתפת אותה במה שאני מרגישה לגבי הנושא הזה כי אמרתי לה שאני לא מוכנה לדבר על זה בשום אופן, לכן עברנו לנושאים אחרים, אבל בתוך תוכי אני כן רוצה עזרה בנושא, אבל נורא קשה לי לדבר על זה איתה? מה אני אעשה? איך אני אעביר לה את הצורך שלי בלדבר אבל גם את הפחד המלווה בהחזרת האירע מחדש? תודה רבה

שלום, אני יודעת איך את מרגישה ובעצמי השתמשתי בשיטה אחרת של פשוט לכתוב את הדברים. ואת יכולה לשלוח לה במייל או בדואר או לתת לה בסוף פגישה כך שהיא תקרא את זה לא לידך, ואז מצד אחד סיפרת, מצד שני את לא מרגישה רע עם זה. תתיעצי איתה, תראי מה היא חושבת, אם את חושבת שזה רעיון טוב. לי זה מאוד עזר והקל. בהצלחה לילה טוב מו

שלום מירב, אני לא בטוחה שאני יכולה לתת מענה מקצועי לשאלה כל-כך מורכבת וכאובה בפורמט הנוכחי. הנושא של טיפול בטראומה (האם להציף אותה, האם להניח לה, ואיך יודעים...) היא נושא מורכב בתיאוריה ובפרקטיקה של טיפול. אני יכולה רק להציע לדבר עם המטפלת על התחושות שהתעוררו בך סביב הדיבור עצמו. לילה טוב, אורנה

האם יש גישות שדוגלות ב"לא לפתוח את הטראומה" ? ? ? (או כדברייך: "להניח לה"). אשמח מאוד אם מישהו יוכל להרחיב בנושא (המורכב, אני יודע, אבל לא חייבים לפרט אלא רק להרחיב ;-)) שמות, קישורים, הפניה כלשהיא יתקבלו בברכת עלה-והצלח. תודה מקרב-לב לכל היודע דבר בכדי הימצאה של נקודה מעניינת זו. ושיהיה ליל מנוחה.

ערב טוב, אני בטיפול יותר משנה. הבעיה שאני לא ממש מאמינה בטיפול וביכולתו לשנות אותי, או את דרך החיים שאני כבר רגילה אליה הרבה שנים. אני כן מתמידה ללכת לטיפול בזמן, אבל בתוך הפגישה הרבה פעמים עולות בי המחשבות (שבטח אני לא משתפת המטפלת בהם), "מה הקשקוש הזה" או "מה אני עושה כאן" או "אני חייבת למצוא תירוץ לצאת בכדי לא לשמוע יותר"!!!!! אני יודעת בתוך תוכי שזה מה שתוקע את הטיפול או במילים אחרות זה מה שחוסם את השוני שאני ממש רוצה, אבל אני לא יכולה? שאלתי היא האם אני צריכה לחפש כיוון אחר? האם זה צורה אחרת של התנגדות לטיפול? (לשתף את המטפלת בזה אני לא יכולה, כי זה נראה יפגע בה, ואחד הדברים שאני לא עוזבת את הטיפול זה בגללה, ובגלל הצורך שלי בה למרות שאני לא מרגישה שהיא "עושה" משהו מדהים איתי, אבל ישנו צורך פנימי שאני לא מבינה אותו).

מירב יקירה, הפסיכולוגים מתים על זה. את חייבת לשתף אותה כי צריך לברר את הרגשות האלה, וסמכי עליה שהיא תדע איך להתמודד עם מה שיש לך להגיד, ואם את חוששת את יכולה להגיד את זה יותר בעדינות, אך יכול להיות שדווקא אחרי השיתוף הזה יקרה משהו בטיפול שלא קרה עד אותו רגע... בהצלחה

הי מירב, אף אני חושבת שאת צריכה לנסות ולתת ביטוי גם לרגשותייך הפחות נעימים בטיפול. הרי בדיוק לשם כך הוא קיים. (את זה אני אומרת בדיעבד אחרי היכרות עמוקה עם הטיפול). ייתכן שמה שמעכב הוא בדיוק העובדה שאת הרגשות הללו בדיוק את לא מביעה בו בגלל המוני חששות (לנושא הזה בפני עצמו אפשר להקדיש שעות טיפוליות רבות). אם בכל זאת תחליטי ותרצי, אזי תוכלי אולי לומר בצורה עדינה יותר, או בוטה פחות במילים פשוטות וברורות (לא כל-כך פשוט על באמת...כלומר, ממש לא), ובכל זאת, תוכלי למשל לומר, ש: את כועסת ומאוכזבת מאד ואת מרגישה שאין שום התקדמות ושאת לא נתרמת ולא נעזרת; ואולי לדבר גם על ציפיות (אם את בכלל מוכנה לזה). תוכלי גם להקדים ולהזכיר את תחושת האי נוחות הגדולה שבעצם אמירת הדברים. רק לשמוע את עצמך מבטאת את המשפטים הללו - יש בזה ה-מ-ו-ן וזה סוג של התקדמות גדולה. וגם זה מפחיד... מאד... אם את מרגישה שאת לא יכולה בכלל, והרעיון מתקדם מידי, אל תעשי זאת בכוח. תוכלי אולי להזכיר רק שיש דברים שאת לא מסוגלת לומר עדיין. כשתוכלי. אם תוכלי. לאט לאט, מטופלת ותיקה

שלום מירב, ניסחת בצורה מאוד בהירה את הקונפליקט שמעסיק אותך בשלב זה בטיפול (בחיים?). את מרגישה כמיהה להשתנות, אבל את חוששת מהשינוי ולפעמים אפילו מחבלת בו. את משתוקקת שתהיה בטיפול נגיעה אמיתית, אבל את יודעת שאם היא תתרחש תיאלצי להיפגש 'פנים אל פנים' עם מה שמפחיד אותך, אז אולי עדיף להימנע מכך... אני רוצה לומר לך, שאני שומעת בדברים שכתבת גם את החלק שמושך אותך אל הטיפול ואל המטפלת, וגם את החלק בתוכך שמושך אותך להתרחק משם כמו מאש. אני בטוחה שגם היא תוכל לשמוע את זה, ולהבין את זה, ולעזור לך לנוע מהמקום הסטטי הזה, בו החששות משתווים בעוצמתם לכמיהות... בהצלחה, אורנה

היי אורנה, יש לי כמה שאלות , והפעם הכנסתי אותם תחת הודעה אחת ותחת אותו שם, כפי שרצית. מקווה שתוכלי לענות לי על כולם :-) 1. הטיפול, או יותר נכון הזמן שבין הפגישות, עושה לי "רעש" נוראי בראש. כלומר, אני כל הזמן חושבת על מה שהיה, מה שאמרתי, האם היה נכון להגיד את זה, או להגיד את זה בצורה הזו....וזה נורא מעייף אותי וגוזל ממני הרבה כוחות, ומוציא אותי מכל ריכוז. איך אפשר "לחיות בשלום" עם הטיפול. 2. אני עדיין לא מבינה את "העיבוד" שאתם כל הזמן מדברים עליו. כאילו אם המטפלת תגיד לי אלף פעמים שהדבר לא היה באשמתי, ושלא טעיתי אבל כן טעיתי במקום אחר....וכו', מה זה יעזור לי? אם אני לא אשתכנע מבפנים שזה לא היה באשמתי, איך אני אוכל להמשיך קדימה? אז איפה העיבוד כאן? 3. אני מנסה לתת אמון במטפלת, אבל לא מצליחה, למרות כל מאמציה, וברגע שאני מרגישה שהנה אני אתמסר לה, אני בורחת לי. אני מרגישה שהיא מתעייפת ממני. ואנחנו מדברות על זה המון, אבל אני נורא פוחדת כי אני יודעת שיש לזה סוף ושבסוף גם היא תלך ותזרוק אותי בחזרה לחיים המגעילים. 4. מה משמעות השתיקה בתוך הפגישה. אני מתכוונת אם המטופלת מחליטה לא לדבר, אז המטפלת מעדיפה שהיא תשב מולה גם בשקט , אבל לא לתת לה לצאת עד סיום זמנה. למה? מה זה עוזר? מה זה אומר? תודה רבה

שלום מיכל, נחמד לשמוע ממך, ונעים לקבל אותך כדמות שלמה ומורכבת... אני אנסה להשיב כמיטב יכולתי, אבל אני רוצה להעיר מראש שקשה לתת תשובות "כלליות" לשאלות ששאלת, ושהעניין המשמעותי הוא כנראה לחיות עם השאלות ולהתלבט בהן עד שהתשובות יווצרו מתוכנו. 1. את מתארת את האופן בו הטיפול חי בתוכך, ואת הדיאלוגים הרבים שאת מנהלת עם הטיפול בינך לבינך. אני מציעה להביא את הדברים יותר ויותר אל המרחב המשותף שלכן. אני מאמינה שככל שתדברי את הדברים בטיפול עצמו, כך תצטרכי לקיים פחות דיבור בודד ב'חוץ'... 2. את צודקת, ה'קליק' הפנימי שנוצר כאשר אנחנו מבינים משהו ברמה הקוגניטיבית והרגשית כאחת, ובכל מיני רבדים של עצמנו, הוא לא דבר פשוט כלל וכלל. לפעמים עובר הרבה זמן של דיבור שהוא בעיקרו קוגניטיבי, עד שמתגבשת הבנה יותר עמוקה ומלאה(שזו המשמעות של ה'עיבוד' הזה שאנחנו כל הזמן מדברים עליו...). 3. תיארת באורח מאוד נוגע ללב את הרגע בו את כמעט מתמסרת, ואז "אני בורחת לי". אני חוששת שבעניין הזה נותר רק להמשיך לנסות ולנסות... אולי תרצי לקרוא גם את עץ ה'הזדקקות' בעמוד הנוכחי בפורום, אני חושבת שזה רלוונטי. 4. השתיקה יכולה לומר הרבה מאוד דברים שונים: מבוכה, עצב עמוק, התנגדות, פרובוקציה ועוד ועוד (ולפעמים אפילו כמה דברים ביחד...). המטפלת שלך נשארת איתך כדי לומר לך שגם השתיקה שלך היא סוג של דיבור, שנכון לשמוע אותו ולחפש את משמעויותיו. לילה טוב, אורנה

המטפלת הודיעה לי היום שהיא הולכת לעבור ניתוח והאמת שזה מדאיג אותי, שבוע הבא לא תהיה פגישה... ולא יודעתאם ואיך אחזיק מעמד ... בזמן האחרון רע לי .רע כל כך . נכון שלי רוב הזמן רע וכל הזמן אומרת שכואב לי... זה מצב שיגרתי אצלי,אני לא רואה את עצמי יוצאת מהמעגל הזה,וגם עקב בעיות במשפחה מצבי קשה עוד יותר ולמרות הכל מצליחה לתפקד אבל בצורה מינימלית,אבל עושה את המקסימום שאני יכולה כדי להחזיק את הקרקע מתחת לרגליים ולפעמים מרגישה שהיא נשמטת לי... עכשיו נוספה לי הדאגה למטפלת ... ורק רוצה שהיא כבר תהיה אחרי הניתוח ושרק תגיד לי שהיא מרגישה טוב.... שיתפתי אותה בכך שאני דואגת לה ואמרתי לה שרק עכשיו הבנתי כמה היא חשובה לי ,קודם לא ראיתי את זה אולי.... ואני יודעת שגם אני חשובה לה, ושאכפת לה ממני,וזה מוזר לי כי אני לא מרגישה שלמישהו אכפת ממני בכלל ומה קורה איתי(כי אני גם לא מדברת ולא מספרת שרע לי ,אז איך ידעו..?) מאז שחזרתי מהטיפול לא מפסיקה לבכות מהלחץ גם בגלל המצב של המטפלת וגם בכלל אני לחוצה בלי קשר למטפלת, ואני הולכת להישבר אני מרגישה את זה.... התייאשתי ונמאס מהכל אפילו נמאס להגיד שכואב. נמאס להגיד. חן

הי חן, באמת אחד הדברים המפחידים יותר... כשהדמות אולי הקרובה לנו ביותר, מישהו שהוא כל-כך משמעותי בשבילנו, מפסיק לאיזה זמן להיות משענת, בגלל מציאות חיים שדורשת וחותכת, ועוד בזמנים קשים ממילא... זה כל-כך לא מובן מאליו שהדמות הזו שם בשבילנו תמיד... וכמה היינו רוצים את הבטחון הזה :-( ומה נשאר לנו? המוני המונים של חרדות. החרדות רצות עד לשמיים. אולי משהו אבד לעד. לפעמים ההלם כה גדול עד שמפסיקים להרגיש בכלל. אבל בואי נסתכל על ככה, וננסה למצוא את הדברים החיוביים: זה שאת יודעת למה המטפלת תיעדר בשבוע הבא, ולא שסתם מתבטלת פגישה בגלל איזו 'בעיה לא ידועה' - דבר חשוב חשוב חשוב. היא שיתפה אותך ויש בזה משהו מרגש, מעמיק ומקרב, ומאד ראוי להערכה. אפשר למצוא בו גם משהו מרגיע: כעת את יודעת איפה היא תהיה ושהיא לא נעלמה בחלל. ועכשיו, עכשיו יש לך אפשרות למצוא לה מקום חמים חמים שם במחשבותייך ולשמור עליך ברגעים הקשים גם אינכן ביחד ממש. מאחלת לך לשרוד את הזמן הלא פשוט הזה. החזיקי מעמד, ובאמת בריאות שלמה למטפלת. המטפלים הטובים שומרים על עצמם כדי שיוכלו להמשיך לחזור ולדאוג גם למטופלים שלהם. אני מקווה :-) תקוותי שתוכלו לחזור לעבודה המשותפת במהירה. מאירוע כזה עד כמה שהוא יוצר רעידת אדמה איומה כרגע, ניתן ללמוד עוד על עצמך ולהתקדם בטיפול. בנוסף, רגעים כאלה יכולים מאד לקרב בעתיד. לימים טובים ובריאות מטופלת ותיקה

יכול להיות שזה שהמטפלת שיתפה אותי יכול לתרום לטיפול,אבל כרגע איני יודעת,ימים יגידו אני מניחה. תודה לך על דברייך. חן

שלום חן, משהו חשוב ומעניין התרחש בפגישה הקודמת עם המטפלת שלך: פתאום יכולת לחוש את החשיבות של נוכחותה עבורך, גם בתפקידה בתור המטפלת שלך, וגם כאדם נפרד שהכאבים הפרטיים שלו חדרו לרגע לתוך המרחב הטיפולי. מעניין שיכולת לחוש אותה כל-כך ברורה לך וחשובה לך, דווקא כשהופיע איום חיצוני על המשכיות הטיפול. אני תוהה אם את מכירה משהו מזה - מה שקורה בעולם הפנימי שלך כשנכנסת לתמונה סכנה. אני מקווה שהניתוח יעבור בהצלחה, ושהפסיכולוגית שלך תחזור לעבודתה במהירות ובמלוא כוחותיה. אני מקווה שאת תמצאי את הכוח להתמודד עם הכאבים המכבידים שתיארת. לילה טוב, אורנה

אורנה, כשאני חושבת על הדברים שכתבת לי אני מבינה שכשנכנסת לתמונה באמת "סכנה" מסוימת ,במיוחד אם מדובר במצב בריאותי של אדם הקרוב אליי, אני נוטה לדאוג לאותו אדם קרוב אולי כי אני חוששת שאותו אדם(במקרה זה זו המטפלת, אבל יש עוד דוגמאות שאני יכולה לתת...) "ילך" ממני ....ואם ראיתי אותו כמובן מאליו לפני"הסכנה" פתאום הוא נראה לי מאוד חשוב,ואז אני דואגת...... אני לא יודעת אם הבנת אותי... אבל תודה על הנקודה למחשבה ,ואני חושבת שאביא את זה לטיפול, כמובן כשהמטפלת תחלים. ויש לי עוד שאלה אלייך: האם זה בסדר אם אתקשר למטפלת ביום שאחרי הניתוח כדי לשאול לשלומה, האם מקובל לעשות זאת? בתודה חן

אורנה שלום, בן זוגים ואני עברנו להתגורר יחד לפני מספר חודשים. שנינו סביב גיל השלושים. הבעייה שמטרידה אותי - בזמן שאני לא בבית, בן זוגי גולש באתרי סקס, מוריד למחשב סרטים כחולים. הדבר מאוד מפריע לי!! הסברתי לו בעבר שהדבר פוגע בי מאוד, מבחינתו - הוא בכלל לא מצליח להבין מה זה בכלל ענייני?? יש לציין, שזו לא העדפה שלי, אבל הוא יודע שאם הוא ירצה אני אצפה איתו יחד בסרטים, אבל כשהוא עושה זאת לבד, זה פוגע בי מאוד.... מה דעתך? האם אני מגזימה? האם זה דבר "נורמלי" אצל גברים? כיצד עליי לנהוג, האם לעלות שוב את הנושא, כי זה ממש מרתיח אותו.... תודה מראש.

שלום חגית, אני נוטה להאמין שבתוך זוגיות בריאה, חשוב שיישמר מרחב מסוים עבור כל אחד מבני הזוג. לתחושתי, כדאי לכבד את המרחב שבן-זוגך לוקח לעצמו, גם אם התכנים שהוא עוסק בהם אינם לרוחך. כל עוד השוטטות באתרי סקס אינה מהווה תחליף למיניות איתך, איני רואה סיבה להתערב. במקום זאת, אני מציעה לך לחפש עבור עצמך נושאים ותכנים שיעניינו וירגשו אותך, ולכן יאפשרו לך להרגיש מסופקת ומאושרת גם במרחב פרטי משל עצמך... בהצלחה, אורנה

שלום אני ליתן ויש לי עבודת חקר בנושא נוער ומתבגרים אשמח לקבל ספרים בנושא מתבגרים או אתרים שיוכלו לעזור לי

שלום ליתן, אני מציעה להשתמש במנוע חיפוש אינטרנטי, תוך שימוש במילות חיפוש כמו 'בני-נוער' או 'מתבגרים'. אני בטוחה שיתקבלו תוצאות מספקות מאוד. בהצלחה עם עבודת החקר, אורנה

אנו אמורים לחזור לארץ ולשכור דירה. יש לנו שני פעוטות.מנסים לשכנע אותנו. בעיקר חברה מאוד טובה שלי.לחזור לעיר הולדתי, בה גם גדלתי והתבגרתי. העיר אני מניחה טובה ככל הערים במרכז הארץ. אבל לי יש התנגדות רגשית לכך. כשהייתי פעוטה קרה לנו אסון שכול במשפחה ובעקבות האסון המשפחה לא חזרה לתפקד כמו שצריך. וגדלתי במשפחה מאוד בעייתית. בנוסף הייתי ילדה דחוייה חברתית. ופיתחתי בעיות רגשיות. בבגרותי הייתי בטיפול כמה שנים טובות. ובעבודה קשה בטיפול ומחוץ לו בניתי את חיי מחדש. ואף הקמתי משפחה מקסימה. אני כותבת כיוון שקשה לי לראות את עצמי חייה באותה עיר, מגדלת את ילדי ושולחת אותם למערכת החינוך בעיר. הזכרונות קשים לי מדי. אני מודעת לכך שזה בעצם "רוחות רפאים מהעבר" משהו שלא רלוונטי להווה. אך לא יודעת אם שווה להלחם בהרגשה זו או פשוט לזרום איתה. בן זוגי כן מעדיף לחזור להתגורר באותה עיר. אך יכבד את רצוני. ואני מתלבטת אם כדאי להלחם במה שאני מרגישה?

שלום תמר, את מעלה שאלה מורכבת, ואין לה תשובות קלות... מצד אחד - מדוע להילחם בזכרונותייך, בכאבי העבר, באסון של משפחתך, מדוע להעיר את כל אלה מתרדמתם. ומנגד - האם באמת מדובר בתרדמת, או שהם ממילא חיים וסוערים בתוכך. ואם חיים וסוערים בתוכך - האם חייבים להתמודד עם הדברים ברמה הקונקרטית (באמצעות החזרה הממשית אל מקום האסון), או שאפשר להתמודד בכל מקום, משום שכך או כך הדברים הולכים איתך בכל אשר תלכי... מסובך. אני חושבת שכדאי לחשוב על הדברים בצורה הגיונית, אך כדאי לתת גם מקום של כבוד לתחושות הפנימיות היותר עמומות. אני מתכוונת לכך שאם יש בך התנגדות עזה לרעיון שתגדלי את ילדייך במקום בו סבלת כל-כך, מותר להקשיב לזה גם אם זה נשמע לאחרים לא "רציונלי". שתהיה שיבה קלה ארצה, אורנה

איך אתם המטפלים מרגישים עם מטופל שמבטא (במילים ואולי גם במעשים) את הצורך שלו בכם, את ההזדקקות, התלות, ההערצה...? האם אתם נבוכים מהגילוי? שמחים עליו? מעודדים את התלות במידה מסויימת? אומרים שהמטופל צריך ליצור תלות במידה מסויימת במטפל ע"מ שהטיפול יצליח, אך התלות והרגשת הקרבה אינם תמיד אלה שמאפשרים להתגבר על המבוכה ולשתף ולחשוף את נבכי הנפש, אלא כוח רצון. רצון עז להשתחרר מן הכבלים. כך זה אצלי. אם כך, למה טובה לי ההזדקקות המעיקה? אם הייתי יודעת שיש בה תועלת, הייתי מוכנה להניח ולתת לה להיות...

וקצת בעניין אחר, האם גם אהבת המטפל את מטופליו היא הכרחית ע"מ שהטיפול יהיה מוצלח? או שמספיק שזה יהיה חד כיווני? הגזמתי במילה אהבה? אולי המילה הנכונה תהיה לחבב? או שיהיה לו אכפת? תודה רבה וחג שמח.

ימית יקרה, השאלות שלך מאוד נוגעות לליבי. הן ממחישות את עוצמת הקונפליקט שמתעורר סביב העמקת הקשר הטיפולי. אם מה שאני מקבל בטיפול מפעיל אותי, אני עשוי לרצות עוד ועוד מה'מזון' הזה, אבל מה יקרה אם יום אחד אמצא את עצמי 'רעב'? האם לא כדאי "להתאמן" ברעב מלכתחילה, לא לאפשר לעצמי להזדקק בכלל? הקונפליקט הזה מוכר לכולנו בעוצמות שונות. הוא קשור לכך שכל אדם חווה חוויות חיים מורכבות סביב אהבה, תלות, התמזגות עם האחר ונטישה, גם אם חייו מתנהלים על מי מנוחות של בריאות נפשית... זה פשוט חלק מהחיים (ממש מראשיתם), ולכן גם חלק מהטיפול. אני יודעת שזה מפחיד מאוד, אבל אם את מרגישה שאת נמצאת במקום הנכון עבורך, נסי להרשות לעצמך לחוות את הכאב הזה במלוא עוזו. יש הרבה מה ללמוד על עצמנו במקום של ההזדקקות והכמיהה אל האחר. ובעניין אהבת המטפל, אין לי תשובה חד-משמעית עבורך. אני חושבת שהפקטור המשמעותי הוא מושקעות רגשית. אם המטפל אינו מוכן להיות מושקע רגשית במטופל שלו, מוכן לעבור איתו את הדרך על כל גווניה ועומקיה, נדמה לי שהטיפול יהיה חלקי וחסר... חזקי ואמצי, אורנה

תודה רבה על תשובתך, למה את קוראת 'מושקע רגשית'? תודה, ימית

שלום, מדוע נקבע זמן הפגישה להיות 50 דקות/שעה? אני נמצאת בטיפול במשך כמה חודשים, הפגישות בדרך כלל מתארכות מעבר לשעה. בדרך כלל אני יוצאת מהפגישות בהרגשה של עוד.. ויוצא שהרבה פעמים אנחנו נוגעים בנושא וקוטעים אותו מחוסר זמן. לאחרונה המטפל שלי הציע שנאריך משום כך את זמן הפגישה. רציתי לדעת האם זה מקובל. עוד רציתי לדעת, כיצד משפיע הזרם בו מאמין/תומך הפסיכולוג על הטיפול עצמו (פרויד, יונג וכו'). תודה ולילה טוב, ענת

שלום ענת, שאלת שאלות טובות ומעניינות, והייתי שמחה לקרוא עוד תגובות אליהן... אני מתארת לעצמי שמשך הפגישה נקבע בתחילה מסיבות פרוזאיות למדי, למשל - מטעמי נוחות של המטפל (כך ניתן לקיים מספר פגישות בזו אחר זו, תוך שמירת המרחב הפרטי החשוב כל-כך של כל מטופל, ואפילו נשארות למטפל דקותיים להחליף אוויר...). מרגע שנקבע משך פגישה מסויים, ולצורך העניין זה לא משנה מהו משך הזמן שנקבע, המגבלה הזו הופכת לנושא לדיבור בתוך המרחב הטיפולי. אני אכתוב מספר דוגמאות לשאלות טיפוליות שיכולות לעלות דרך סוגיית הזמן, ונדמה לי שחלק מהן גם את שואלת את עצמך: מה זה אומר מבחינת הקשר שלנו, שמשך הפגישה מוגבל? האם זה אומר שהתחושות של המטפל שלי "מוגבלות", לו אהב אותי "באמת" היה ממשיך את הפגישה עוד ועוד? אולי זה אומר שהחיים מוגבלים, ולכל דבר יש סיום שצריך ללמוד לחיות איתו ולאורו? מה מסמנות החריגות ממשך הזמן שנקבע? האם זה אומר שהמטפל אוהב אותי יותר מאחרים? אולי זה אומר שאני זקוק לו יותר מאחרים? אולי בעצם אני סקרן לדעת על המטפל שלי יותר, ומתחשק לי להישאר ולראות מה קורה אחרי הפגישה שלי... את בטח שמה לב ששאלות כאלה אפשר לשאול בין אם משך הטיפול שנקבע הוא שעה וחצי, בין אם סיכמנו על 50 דקות, ואפילו אם הוחלט לא להחליט... (ואגב, זו אחת הקלישאות הידועות סביב פסיכואנליטיקאי צרפתי בשם לאקאן, שנהג לסיים את הפגישות ברגע שהיה איזשהו סוג של נגיעה "נכונה" בדברים (זה לא סתם נשמע מעורפל), גם אם נשארו עוד 40 דקות לפגישה... בעיני, מה שחשוב הוא איזה שימוש נעשה במגבלת הזמן ובתחושות שהיא מעוררת בתוך הקשר הטיפולי. כפי שהשאלות שכתבתי מדגימות, אפשר להגיע באמצעותה לנושאים חשובים ומעמיקים... לגבי האוריינטציה התיאורטית של המטפל והשלכותיה הפרקטיות, אזי וודאי שיש לתיאוריה השפעה. למעשה, אותו מקרה טיפולי ניתן להבין בדרכים מאוד שונות וגם לטפל בדרכים מאוד שונות. אני לא אוכל להסביר את הדברים מעבר לכך במדיום הנוכחי, אבל זה בהחלט תרגיל מעניין (וקשה) לקרוא תיאוריה ולנסות להמשיג את העמדה הטיפולית הנובעת ממנה. מילה של "הרגעה" - מרבית המטפלים עובדים באורח אקלקטי למדי, כלומר - הם בוחרים לעצמם מאפיינים תיאורטיים וסגנוניים מסויימים ממספר גישות, ויוצרים את הקומבינציה הייחודית שלהם. בעיני זה מרגיע, משום שזה מעודד חשיבה פתוחה ולא מקובעת. בהצלחה בהמשך הדרך, אורנה

השבוע בלימודים הסבירו לנו מאיפה הגיעו ה-50 דקות של הטיפול. אבי החמישים דקות הוא פרוייד, שרצה למצוא זמן שהוא לא זמן שמוכר לנו, בשביל לאפשר למטופל להשתחרר מתחושת הזמן בטיפול. הוא אמר ששעה זה משהו שאנחנו יודעים להעריך ושגם 45 דקות זה משהו שניתן לחוש, אבל שחמישים דקות זזמן שונה ממה שאנחנו רגילים לו בחיים ושלכן זה זמן טוב לפגישה טיפולית. לאפשר משהו אחר... חוץ מזה שזה נוח למטפל ונותן לו כמה רגעים בין פגישה לפגישה. :-)

הי ענת, היות שאני בטיפול ממושך וחופרני, המחשבה הראשונה (והלא מקורית) שעלתה לי בראש היא: למה את מעלה את השאלה. היכן מסתתרת לה החרדה? :-P הוצע שינוי בטיפול, ואני חושבת "וואו איזה פחד"... לדעתי, בעומקים, לשינוי הזה יש משמעות כבדה, ובכלל כל שינוי מעורר חרדות, וכידוע, חרדות מעלות שאלות :-) הצעה כזו יכולה להעלות, לדוגמא, חששות מפריצת גבולות מזדחלת, פחדים מהתקרבות מהירה מידי, תחושה שאת לוקחת יותר מידי, חמדנית, פחד שיש כאן פיתוי מסוכן, ואולי את הפתיינית וכדומה. ובכלל, מה ההישארות הארוכה יותר והלא קבועה אומרת לגבי נושא הפרידה? האם הארכה קבועה ומייצבת תועיל, האם תזיק, בפני מה אנחנו עומדים? "ו... רגע, אם נחליט בסוף שלא, אזי הוא הציע דבר קסום שהכי שאפתי אליו, ואח"כ לקח ממני אותו, אז... הוא התחרט ועכשיו אוהב פחות?" לדעתי, את ההחלטה רצוי לעשות רק אחרי שבודקים את מירב השיקולים האפשריים, כדי לצמצם ככל שניתן הפתעות בעתיד. תמיד ישנן הפתעות, כי אף פעם אי אפשר לדעת איך דברים יקרו באמת באמת, אלא בדיעבד במבחן הזמן. בכל אופן, להתכונן מומלץ תמיד. החרדות שהעליתי קודם הן רק דוגמאות. כל אחד, כמובן, בנוי אחרת ומחשבותיו עימו. שאלות נוספות, שלדעתי, צריך להתייחס אליהן (אני מקווה שהן רלוונטיות בכלל): - האם במצב העכשווי הוא גובה תשלום עבור הדקות הנוספות והלא מתוכננות מראש, כל דקה ודקה נוספת? אם כן, אזי עשויות לעלות שאלות מסויימות. מאחר והדוגמאות שלי קיצוניות למדי, אחסוך אותן כרגע. - האם אינו גובה עבורן תשלום נוסף? אזי יכולות להישאל שאלות כאלה, למשל: "אולי הדקות הנוספות שוות פחות?" אולי הוא לא מקדיש מספיק מעצמו בדקות הנוספות?" "אולי הוא פחות 'מטפל' בדקות הללו, אלא סתם איש נחמד, ואז גם עשויים להיפרץ גבולות, כי הוא 'שוכח' שהוא מטפל ורק מטפל?" ואולי "מגיע לי כי כבר השקעתי הרבה" וגם זו מלכודת, כי מה קורה כאשר הפגישה הבאה קצרה יותר? -האם יש שינוי באופן גביית התשלום, כלומר, האם כאשר תהיה קביעה לזמן ארוך יותר מראש כן יגבה תשלום עבור משהו שקודם לא שילמת בשבילו? הצגתי פה כל מיני שאלות, כי אני לא בדיוק יודעת מה קורה, ובכל זאת חושבת שצריך לבחון את גם את הצד הזה. מה את נותנת, כמה את משקיעה. בטיפול שלי, החלטות כאלה מתקבלות במשותף, רק אחרי שדנים בנושא, ודנים ממושכות. כלומר, שינוי שמוצע יכול להידון פגישות רבות, נבחנות ציפיות וחרדות לעומקן, עד שמוחלט לבצע אותו באופן 'רשמי וקבוע'. גם אחרי כל המאמצים הללו, לפעמים קורה שההחלטות מסתברות כמתאימות פחות... ישנם באמת טיפולים יותר 'מדוייקים'; יש בהם כללים יותר ברורים. יש מי שקורא לזה 'נוקשים'. בטיפולים כאלה, כדוגמת הטיפול שלי (זה מה שאני מכירה, וכנראה שגם מתאים ונכון לי), ישנה סביבה 'מעבדתית' כזו שבוחנת כל שינוי קטן בתוך מרחב מאד מוגדר. ואז, כאשר ישנה סטייה מהקבוע, נבחנת התגובה, וכך מכירים את הפנים בצורה הרבה יותר טובה. סטייה של שתי דקות בפגישה גוררת אחריה רעידת אדמה (מבחינתי), ועליה מדברים ומדברים: ואזכיר שוב: כמה לקחתי, מידי לקחתי, ואצלי, לקחתי זה בעצם נתתי... שאלות נוספות יכולות להיות "האם התיאבון שלי רק יגדל ויגדל עד אינסוף, ולאן נגיע", ו"אם כך היה פעם האם תמיד יהיה כך" , ו"אם פעם אחת היה כך, ובפעם הבאה לא, אז..." ועוד ועוד. כאשר המצב משתנה כל הזמן, הרי זה כאילו אנחנו בניסוי מבוקר פחות, ואז קשה יותר לעקוב אחרי השינויים. אבל, כמובן, זה לא הכרחי, ובאמת מאד אינדיוידואלי למטפל ולמטופל. מטופל בריא יותר לא מזדעזע עד כדי פירוק טוטאלי מכל שינוי קטן. אני חושבת... קראתי על טיפולים של אחרים ברשת. רבים מציינים שיש להם פגישות שארכו יותר זמן מהמתוכנן, וגם רבים מציינים זאת לטובה. וכמו בכל דבר - יש מצודדים ויש מתנגדים. האמת, שתלוי גם כמה יציבות נדרשת להם וכמה הם מחפשים עם ובלי לדעת. רוצה להזכיר שכן ראיתי מקרים קיצוניים שבהם הייתה חריגה ואנשים נגררו, וכן נפרצו גבולות של זמן ומקום ולהחזיר אחורה היה כרוך בכאב רב. נשמע שאני מפחידה קצת עכשיו... 'הרגשה של עוד' היא אחלה הרגשה. אולי חוט שמקשר לפגישה הבאה, אולי משאירה מקום לגעגוע. כמה טוב שאת יודעת שאת מרגישה כך. חשבת אולי על רעיון של פגישה נוספת במקום פגישה ארוכה יותר? כלומר, שתי פגישות שאורכן חמישים דקות בדיוק על פני פגישה אחת שאורכה לא ידוע בבירור? גם על זה אפשר לדבר בפגישות. אלו הגיגיי, ולפעמים אני מציגה דברים בצורה קיצונית - אז קחי אותי בפרופורציות מטופלת ותיקה

רשמתי לך תגובה למטה בהודעתי הקודמת,תחת הכותרת"עידכון מצב".

משתנה, השבתי לך למטה, דרור

עולם יפה.עולם קסום.עולם עדין ושבריר.עולם של פיות ושדונים.עולם פסטורלי.עולם שלי.עולם שרק שניים מכירים.עולם של שניים.עולם של ילדות.עולם של ילדים.עולם צבוע בירוק פסטל.עולם צבוע בתכלת.עולם צבוע בכל צבעי הקשת.לכל עולם כזה צבע משלו.ועצים משלו.ופירות משלו.לכל עולם פרי בטעם אחר.זה מתוק וזה חמוץ.עולם שרק שתינו מכירות.עולם של אמא וילדה.זורם בו נהר שמימיו תכולים-ירוקים.מתעופפים בו פרפרים בשלל צבעים.צומחים בו עצים שנותנים צל ופירות מתוקים למאכל.פירות מלאים בסוכר ובטעם.זה העולם של שתינו,רק של שתינו.אף אחד מלבדנו לא מכיר אותו.ואנחנו לא רוצות שאף אחד יכיר.זה עולם ומלואו.עולם מלא בכיף ובשמחה.עולם מלא בחיבוקים.חיבוקים גדלים בו על העצים ונושרים מהם אחד אחד.יש מהם בשפע.כל אימת שצריך אפשר לקבל אחד.יש חיבוקים גדולים ומחממים,יש חיבוקים עדינים שמרגיעים,יש חיבוקים בתוספת נשיקות קלות על הראש,אותם אני אוהבת במיוחד.יש חיבוקים חזקים שמוחצים אותי ומבטיחים לי שאני לא לבד.שיש לי את אמא.כמה טוב שיש לי את אמא.איך הייתי יכולה בלעדיה? אני אוהבת את העולם שלנו.זה עולם של שניים.שלי ושלה.אנחנו יכולות להיכנס אליו בכל מקום ובכל מצב.זה לא מסובך מדי להיכנס,צריך רק ששתינו נהיה ביחד.קרובות או בלב או בנפש.לפעמים כשאנחנו רחוקות זו מזו מרחק פיזי,אני נכנסת לעולם שלנו ופתאום מגלה שגם היא שם."מה את עושה פה?",אני שואלת אותה אז בהתרגשות שמחה,והיא תמיד עונה לי "התגעגעתי לבת שלי אז נכנסתי לעולם שלנו".כמה כיף לי לפגוש אותה ככה סתם,מדי פעם,בהפתעה.אני נכנסת לעולם הזה כשאני צריכה קצת שקט מטרדות היום יום.מהבעיות שלי,מהמחשבות שלי.אני נכנסת ותמיד מוצאת בו שלווה.מוצאת בו חיבוק.מוצאת בו רוגע.ברגעים של עצב כשכבר אין לי כוח לכלום אני מזכירה לעצמי שיש לי את העולם שלנו,שלי ושל אמא,ונרגעת.כל הבעיות מתגמדות לפתע כשאני נזכרת בעולם שלנו.העולם הזה ממלא אותי אנרגיות ורצון כל פעם מחדש.גם על העולם הזה,כמו על כל עולם ביקום,לפעמים יורד החושך.לפעמים יורד בו גשם ויש בו סערות חזקות.לפעמים נורא קר בו.לפעמים מתחוללות בו סופות.אבל תמיד,כמו בכל עולם,אחרי הגשם צומחות בו פטריות והשמש יוצאת,ושוב נעים בו,בעולם שלנו.הוא נהיה חמים ונעים כמו תמיד.אפשר להיכנס אליו שוב ולהנות ממה שיש לו להציע לנו.הוא לא עולם מושלם,כמו כל עולם בעולם.אבל הוא רק של שתינו.וזה מה שחשוב. אלוהים-למה אין לי עולם כזה? למה? אני כל כך רוצה.

ילדה אבודה, את מתארת בעושר רב ובצורה מרגשת מאוד משאלות לב. היכולת הזו שלך לתאר עולם שכזה מעידה אולי על חסך בעולם שכזה, אך בעיני מעידה גם על היכולת שלך להיעזר בעושר שלך, בדמיון שלך גם אם אינו אמיתי בכדי להתמודד עם המציאות הקשה. האחזי בכך. תודה על השיתוף בעולמך דרור

דרור, תודה רבה על תגובתך.היא באמת חיממה לי את הלב וציידה אותי בכוחות.באמת. תודה מכל הלב.

(מנקודת מבט של אישה מבוגרת... בשנים... ). להיאחז בו בדימיון העשיר הזה בפנטזיות הקסומות, אף אם האמת הפוכה לחלוטין, זה נכון. לפעמים. איך עולם דמיוני כזה יכול להציל אותנו, לשמור עלינו ברגעים הכי נואשים. איך הוא הדימיון... היאחזות כזו לרגעים אחדים מחזיקה אותנו, היא נותנת לנו לרחף מעל פני הקרקע קצרות, מאפשרת לנו לנוח קמעה מהמגע עם הרצפה, כדי לחזור, ודווקא כדי להישאר מחוברים לאדמה במלחמתנו העקובה מדם. אבל איך לפעמים, אם לבלי גבול, האינסופיות של עולם כזה, עולם של דימיון נצחי קוסמי יכולה דווקא... לחסום, לעכב, להקפיא. להפיל מסך ערפל ולהותיר בבדידות ובחוסר ישע... יש בזה משהו מדכא... במה שאמרתי. מי רוצה שיקחו לו את העולם, כשבראייתו הקיצונית הוא *כל* מה שיש. הכל או לא כלום. "אל תקחו, אל תקחו..." ונמוג... זה שקול למוות... אך לא... לא על הדימיונות בלבד... כשנופל העולם על קטנטנים, נופל ונופל ונופל, הם מפתחים לעצמם דרך משלהם, נאחזים בדימיונות כל מיני כדי לשרוד, להישאר בחיים, להישאר מחוברים למציאות, והמאבק עצום לאין שיעור. גם אם מלחמת העולמות הסתיימה, ורעידת האדמה הגדולה שככה קמעה, ממשיכים להיות שם עוד עשרות שנים אחר-כך... להישאב לעולמות דומים, להיאחז עד לבלי גבול, להיאבק עד אינסוף. בונים עולם. מרכיבים עולם דמיוני, ומרכיבים בו אנשים, ואוכלים ונושמים ואפילו מדמיינים בו בהסתר: כל אלה ש'אשמים' בהם. כמה תוקפנות. והעולם הזה כאילו לא מופרע והכל בו בשליטה כביכול. אולי נשמע חריג, אך זהו עולמי. הוא שמור והוא היה שלי ואף אחד לא נגע בו. היה בו הכל... ובעצם לא היה מאום. שום כלום. אפס מוחלט. בעצם היה שם רעל וזבל ורדיואקטיביות... בחוץ... בפנים... והייתה זו הגנה מפני חמדנות ומפני גזילה ומפני קנאה ומפני צרות עין... כך מגיעים לטיפול, מפורקים יותר מכפי שאפשר לתפוס ולהעלות על הדעת, גם אם הכי מאוחר שיש, והוא מנסה לנטרל חלקית את המנגנון הקבוע, כדי שנוכל לפנות מקום ולמלא את החור הענק בדברים מציאותיים. לא, הם לא יהוו תחליף, לעולם לא, אפילו לא קרוב, מדובר במרחק של שנות אור, אבדו דברים רבים רבים רבים לבלי שוב, אבל לפחות, העולם אמור להתמלא באיזה סוג של ממשיות, ומהחלום ההוא יהיה צריך להיפרד ולהתאבל, ואולי להרשות לעצמי סוף סוף להיכנס לדיכאון פעם אחת... המממ... אני סתם מדקלמת. זו אינה האמת שלי, לא נוגעת בעולם, לא חובקת... ומה עכשיו? עכשיו, הפנטזיה בשלבי גסיסה, החלום כבר לא נותן שום סיפוק, פתאום יש תיאבון לרגע קט (ובאה רגל היהירה והדורסנית ומוחצת), אבל עדיין אין מציאות; איך... הלכו כלי ההתמודדות של פעם והחדשים חסרים ועוד לא יודעת להשתמש בהם... לפעמים זועק: "מה עשיתם לילדה הזאת, מה..." היא תישאר מרוטה לעד, לתמיד, וכל מה שהיא מבקשת זה רק שקט, רק שיניחו לה לנפשה בפינה הקטנה והסגורה שלה. אני צריכה לסמוך עליו, האיש ההוא ששם, לו רק יכולתי להישען ולהיתמך... שביב של תקווה - הודות לחלק הזעיר והחבוי הזה עדיין אני שם, למרות שאין הרבה לאן לצמוח... טוב, ממילא אין לי מה להפסיד (עכשיו באמת כבר לא נשאר). איזה מצב זה, איזה מצב... עכשיו זה רק המוות ואני, ("מה קורה. חנוכה, שמונה נרות, מה זה החושך הזה...?) ייאוש תהומי ותקווה זה בזו שלובים... אשת האדמה ('מטופלת ותיקה' כאן בכינוי אחר)

שלום לכם אני מרגישה שאני נופלת ולא יודעת למה. הרי יש לי משפחה מדהיייימה שדואגת לי ויש לי חבר מקסים שאוהב אותי ויש לנו אהבה גדולה יש ל שפע של חברות וידידים שדואגים לי מאוד ותמיד איתי יש לי כסף, תודה לאל...לא חסר כלום. אני נראת טוב ומושכת צומת לב בלי בעיה... בלימודים ובצבא הצתיינתי תמיד...ובאמת כשמסתכלים מהצד על החיים שלי הם ממש מעוררים קנאה. אז למה אני מרגישה שאני כבר לא יכולה..אני מרגישה עייפה חלשה, מבולבלת...לא יודעת מהיהיה מחר...דווקא אנ שאני כל כך מתוכננת פתאום הכל נמוג לי מול העיניים. הזמנתי לי פתאום כרטיסים לחו"ל ל חצי שנה....משהו שלא האמנתי על עצמי שאני מסוגלת לעשות? אני....שאני כל כך לא ספונטנית.. מה נסגר איתי? אני רק בת 21 לאן אני ממהרת...מה אני מנסה להוכיח לעצמי? האם זה לגיטימי לחוש ככה כאשר משתחחררים ממסגרת כל כך נוקשה כמו הצבא?

אנונימית שלום, ראשית בהחלט לגטימי לחוש עייפות כאשר משתחררים מהצבא. אבל מדברייך נשמע לי שלא רק הצבא עייף אותך, כי זה נשמע מאוד מעייף להיות מושלמת כל הזמן, מישהי שטוב לה שהכל נראה כלפי חוץ טוב ואין מקום להראות דברים אחרים. נסיעה לחו"ל יכולה להיות פתרון טוב לעיתים, אבל חשוב לזכור שאת נוסעת לשם איתך. עצתי לך היא לנסות ולבדוק מה מקשה עלייך לתת מקום לחלקים נוספים בתוכך, מה דורש ממך כל כך הרבה מאמץ, והאם זה שווה את זה. ערב טוב, דרור

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההה

היי אה בבקשה שתף,שתפי קצת יותר

מה אפשר לעשות אם עוברת עליך פגישה טיפולית לא קלה בכלל?

איתי שלום, פגישות טיפוליות לא קלות הן חלק מטיפול, ויכולות להיות מאוד משמעותיות בהמשך. השאלה איך להתמודד עם הקושי שבהן. עצתי היא דווקא לא להתעלם ולנסות להדחיק את הפגישה, אם היא קשה באופן שמציף ניתן לשתף אחרים בתחושותיך אך מעל הכל לדבר על כך בטיפול. אני יודע שקל לומר זאת, ובכל זאת.. ערב טוב, דרור

אנחנו זוג נשוי כ-13 שנים עם ילדים. בעלי עוסק במקצוע הפסיכולוגיה קלינית שנים ארוכות כבר... וב-9 שנים האחרונות התפרצה פתאום התנהגות פוגעת, משפילה, מעליבה, ביקורתית כשכל האשמה לכל דבר שקורה בחייו כולל ההתנהגות הזאת כלפיי, האשמה היא עליי. הוא משתמש בידע שלו יותר על מנת לפגוע ולמרות שאנחנו נמצאי בטיפול זוגי ופרטני. בעלי משתמש במניפולציות טיפוליות במהלך הטיפול הזוגי. קיימת בתוכי התחושה שהמטפל הזה מאוד לא מנוסה ומתאים לבעלי מהמובן הזה שמאוד נוח לו (עם המטפל) איתו ועושה שמות בכל התהליך שאמור להתפתח לכיוון חיוני במהלך הטיפול. מאשים אותי בכך שמטופלים שלו עוזבים את הטיפול אצלו מאחר "שאני מתקשרת כל שתי דקות לקליניקה" לדבריו. מעליל עלי עלילות שוא שאני שונאת את חמתי, מקללת אותה, רוצה במותה וכשאני מנסה להתעניין במצבה התגובה היא "זה לא עניינך" . קיימת תחושה בבית שהיא לא רק שלי :*שאנחנו מין אזרחים סוג ב' שלו,*שאנחנו לא במרכז החיים שלו, *הוא לא זמין. את עיקר החשיבות, הזמן והמאמץ מגיע לאמא שלו ולמטופלים שלו שהם בעדיפות ראשונה. הוא משאיר אותי בתחושות מאוד קשות של הזנחה, של ניכור, נידוי, בדידות. מצב של חוסר אונים. הצילו!

ערב טוב, המצב שאת מתארת נשמע כמצב קשה בחיי הנישואין שלך. את מרבה לתאר את התנהלותו וחייו בדברייך אך ממעטת לתאר את עצמך. נשמע לי שאינך נותנת לעצמך מקום, אולי גם לא מרגישה שיכולה להתגונן אל מול בעלך. לא ברור כיצד הגעת לטיפול הזוגי וכמה זמן הוא נמשך, אבל את מתארת שליטה של בעלך בתוכו. האם הנושא מדובר? עצתי לך היא לפנות לטיפול פרטני (לפי בחרתך) על מנת להתמודד גם עם התנהגות בעלך, וגם עם תחושות הערך העצמי שלך. דרור

היי האם אישה או גבר לא חשוב יכול להיות סקסי מבלי להיות יפה (פנים יפות ,גוף יפה)וכו... אילו תכונות יכולות להפוך אדם לסקסי?

היי מה שלומך? התשובות הם כריזמה ...יש נשים שמשדרות מיניות גם בלי להיות הכי יפות.....הבעות פנים מרגשות......ואנושיות....אלו דברים שקצת קשה לראות על משהו בבר...זה משהו שאת יכולה לראות באדם שאת פוגשת במקום עבודתך בלימודים או באיפה שלעזאזל מכירים אנשים(: אם את מתחברת לאדם שאת לא נמשכת אליו בהתחלה אלא לתכונות שציינתי לאט לאט לפעמים גם מגיעה גם המשיכה המינית...אבל אני פסיכי מה אני מבין (: ביי

עינב שלום, כאשר מדברים על יופי מדברים לרוב על תכונות חיצוניות, כאשר מדברים על אדם סקסי, מושך מינית, מדברים לרוב על ערך מוסף, תכונות שהאדם משדר, לעיתים לא במכוון, ההופכות אותו לאדם מושך ומיני. קשה לשים את האצבע על תכונות אלו ומשום כך אנשים אינם מסכימים לעיתים על מידת הסקסיות של אדם כלשהו. לעומת זאת על יופי ישנה הסכמה נרחבת יותר.

תראי אם למישהי יש חזה גדול ויפה זה סקסי אם היא גם חושפת ומבליטה אותו. אם היא ביישנית או צנועה אז יש לה בעיה כי זה לא סקסי להסתיר דברים יפים.

אהלן חברתי בת 24 היא אומרת שהיא נהנית מכאב בחדירה בזמן קיון יחסי מין והיא מבקשת לפעמים שאנשך אותה בזמן סקס בצורה שמשאירה סימנים ושתכאב....ואומרת לי שיש לה פנטזיה שבחורה תשלוט עליה בסקס ....כולל מכות קשירות וכו... האם היא נורמלית?

לי נשמע דווקא מדליק...(: האם היא נורמלית? כנראה שכן.....לכל אחד יש משהו מוזר שמדליק אותו...אבל אני מציע שתשאל אותה מדוע זה מדליק אותה אולי קרה משהו בעברה משהו שאולי היא תרצה לחלוק איתך ...אם לא קרה משהו קיצוני תגיד תודה תשתוק ותהנה(: ביי

עמית שלום, ישנם אנשים הנהנים מכאב, בעיקר מהשילוב שלו ביחסי מין. כל עוד הדבר לא מפריע להם, לא מסכן אותם אין בכך בעיה מיוחדת. השאלה המרכזית היא האם הדבר מפריע לך. האם אתה חש שהדבר פוגע בהנאתך. אם כן, יש מקום לדבר איתה על כך ולזכור שגם אתה חלק בזוג הזה. חג שמח, דרור

ביומיים האחרונים בכל פעם שאני מנסה לשלוח הודעה,לוקח לה זמן רב להישלח, ואז היא או שנשלחת מספר פעמים או נמחקת,כפי שקרה לי עכשיו,ואז רשמתי מחדש את שאלתי. אני מצטערת על ההודעות המיותרות שנשלחו ומקווה שהודעה זו תישלח פעם אחת בלבד.

משתנה יקרה, כשלוקח להודעה הרבה זמן להישלח, אין צורך ללחוץ שוב SEND, אלא פשוט להמתין בסבלנות. ואם נמחקות לך הודעות, תעשי 'העתק' לפני שאת שולחת, כך שבמקרה הצורך תוכלי לעשות 'הדבק' ולא תצטרכי לכתוב מחדש. זה נורא מעצבן כשנמחק... מקווה שיוקל לך בקרוב...

זה קורה לי גם כאשר אני ממתינה בסבלנות,ולא לוחצת שוב על SEND,ואז פתאום אני רואה שההודעה נשלחה מספר פעמים,ידוע לי שכל לחיצה על SEND גורמת לשליחת ההודעה שוב, אך בכל אופן - תודה על הטיפ...

דרור שלום, מצב-רוחי מאז אתמול לא רק שלא השתפר,אלא שהדיכדוך העמיק יותר,ואני מרגישה במעיין 'מערבולת ריגשית' ש'סוחפת' אותי לתוכה. ניסיתי לחשוב על השאלות שהצגת בפניי,אך לא הצלחתי,כי בכל פעם שאני אפילו מנסה לחשוב על כך,יש לי מעיין התנגדות עצומה. והאמת היא שכ"כ קשה לי לתאר איך אני מרגישה עכשיו- שזו הרגשה נוראית- שאיני יודעת איך לתאר זאת. בתודה מראש, וחג-שמח, משתנה

משתנה שלום, צר לי שמצבך החמיר מאתמול, אבל משהו בדברייך עורר בי מחשבה. את אומרת שאת במערבולת רגשית, וממש כמו במערבולת בים את עושה ככל יכולתך לצאת מזה, את מנסה בכח לחשוב על שאלותיי, אך משהו בתוכך מונע זאת ממך והדבר מחמיר את הרגשתך. בים, כמו בעולם הנפש, כדאי לפעמים במקרים כאלו לא להיאבק, פשוט לתת לדברים להיות. הסיכוי שתצאי מהמערבולת בצורה כזו גבוה יותר. דרור

דרור שלום, אומנם רק במקרה תיארתי את מצבי כ'מערבולת' רגשית,(בלי לחשוב על ההקבלה האמיתית-עבורי) כי זה מה שהרגשתי באותו רגע,אך ההקבלה שעשית לים היא כ"כ נכונה ואף אמיתית עבורי,כי בעבר באמת טבעתי בים,כשנקלעתי לתוך מערבולת (אמיתית)'נלחמתי' כדי לצאת ממנה ואיבדתי כוחות לבסוף עד שאיבדתי את ההכרה בים,והצילו אותי,והיתי מאושפזת מספר ימים בבי"ח אח"כ. כלומר:'למדתי על בשרי' עד כמה זה חסר תועלת 'להילחם במערבולת'; אך מה שמוזר שעד לרגע זה -שקראתי את תשובתך שכחתי לגמרי מהטביעה(הפעם האחרונה שנזכרתי בה היה לפני מספר חודשים),ואיך שקראתי אותה שמתי-לב שמה שכתבת לי זה שיחזור מדוייק של מה שקרה לי במציאות,וגם הצעתך עבור המערבולת הריגשית שזהה למערבולת האמיתית היא כ"כ נכונה, הבעיה רק היא איך ליישם זאת? איך ארפה מתחושות אילו אם הן לא מפסיקות כמעט להטריד אותי? אני יודעת מה נכון לעשות,אך ליישם זאת זה כבר 'סיפור אחר'. משתנה

היי אני בת 24 בעלי בן 37 התחתנתי לפני 3 חודשים אחרי היכרות של חצי שנה עם בעלי הבעיה היא חוסר התקשורת ביננו . הוא בן אדם שיודע לעשות חוש הומור יודע ליצור חברויות ואני לא וגם טיפוס די פסימי בלי חוש הומור בכלל כשאנו יושבים בבית אנחנו כמעט ולא מדברים ביננו אין לנו על מה לדבר. בעלי לא עובד מאז החתונה אבל מתכוון לעבוד ואוהב לעבוד וגם אני לא עובדת אני סטודנטית כרגע . הבעיה השניה שהוא נוהג להתרגז על שטויות ממש שטויות וכשרואה שהוא פגע בי הוא לא מבקש סליחה ולא כלום ורואה כאילו אני אשמה על זה שהוא צעק עליי. בקיצור אני יודעת שיש בו צדדים חיובים אך לדעתי הוא לא יודע איך להתנהג עם בחורה עובדה שהיה רווק עד גיל כזה הוא לא אמר לי שום מילה יפה או מחמאה מאז שהתחתנו למרות שאני אף פעם לא מתנגדת לשום בקשה שלו ואני מתחשבת בו בין אם הוא ישן עייף וכו..... בקיצור האם תכונותיי ניתנות לשיניוי אני יכולה להפוך לחברותית אופטימית ובעלת חוש הומור? |(גם הוריי הם לא כאלה) ועברתי התעללויות בבית ספר לא יודעת אם זה קשור. והאם בכלל התקשורת ביני ובעלי יכולה להשתפר ובככל הזוגיות?

סיוון שלום, להיות בתוך חיי נישואין לא מספקים זוהי חוויה קשה. לא ברור לי האם לפני הנישואין היחסים ביניכם היו אחרים, למה נמשכת? מדוע התחתנת? האם את עדיין יכולה לראות חלקים אלו בו? קיימת שאלה גם האם הוא חש חוסר שביעות רצון מהנישואין או שרק את חשה כך. התשובה לשאלות אלו חשובה משום שטיפול זוגי יכול לנסות להחיות חלקים בזוגיות שנפגעו, אבל יתקשה לעשות זאת בנישואין בהם לא היה את זה מעולם. לגבי שאלתך, תכונותינו הופכות אותנו למי שאנחנו ולא צריך למהר להשליך אותן. אם את חשה שיש תכונות שהיית רוצה לשפר הרי שטיפול יכול לעזור לך, אבל גם אז רק במידה מסויימת, וטוב שכך. דרור