פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום דרור, האם לדעתך ניתן להיפטר לגמרי מקווים מסוימים של ההפרעה הגבולית? האם גם בעזרת טיפול טוב הם ישארו לעד? תודה

שלום לך, ההפרעה הגבולית היא הפרעת אישיות גבולית, וכאן גם הקושי היא נמצאת באישיות. עם זאת יש לזכור שלא צריך לשנות את האישיות כולה, רק את החלקים שמפריעים לאדם. ואם לא לשנות לפחות למתן אותם. טיפול טוב יכול להשיג משימה זו על ידי התמקדות באספקטים מסויימים למשל למידה כיצד לווסת את הרגש. באחד השרשורים מלפני שבועיים התייחסתי לנושא הטיפול המועדף בהפרעה זו וניתן לחזור לשם ולעיין. מקווה שעניתי על השאלה, דרור

הנה ההפנייה של דרור להודעה קודמת: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-670,xFT-606776,xFP-606843,m-Doctors,a-Forums.html קישור מתוך אתר "בנפשנו": http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/bpd-narrow.html ולהלן, ציטוט של פסקה מתוכו שנראית לי רלוונטית לשאלה: "בעזרת טיפול מתאים, איכות חייו של הסובל מההפרעה יכולה להשתפר לאין ערוך. הוא יכול לחיות חיים טובים בהחלט. הטיפול לא "יעלים" את תכונות האופי הבסיסיות של המטופל, וגם אין בכך צורך: המטרה היא ללמד אותו דרכי התמודדות בריאות יותר, שלא היו נגישות לו קודם לכן. זהו תהליך ארוך ולא קל, משום שעצם הידיעה שיש דרך אחרת לא פותר את הבעיה. אבל עם הזמן, ועם "אימון", ניתן להחליף מנגנוני התמודדות פגומים בכאלה שיהיו יעילים יותר, ולא יוסיפו נזק." מקווה שיהיו לעזר

אני לא יודעת מה לעשות כבררר... אני מרגישה רע רע רעעע כל כך עצוב לי..אין לי אפחד..אני מרגישה שאני לבד בעולם..מעולםם לא היה טוב לי..כל הזמן קורים דבריםםם שמשפיעים עליי מאוד..אבל בחודשים האחרונים זה כבר עבר כל גבולל אני מוצאת את עצמי לא מפסיקה לבכותתתת...אין לי עם מי לדבר...אין לי למי לשפוך את הלב..בגלל זה נכנסתי לפה כי אני כבררר לא יכולההה..עכשיו למשל זה כבר 3 שעות רצוף שאני בוכה..ואני לא יכולה להפסיק אפילו..הכאב שיש לי בלב הוא הכאב הכי גדול בעולםם.. ): נראה לי שאני בחיים לא יהיה מאושרת...ושאני לא ימצא בחיים מישהו שיאהב אותייי...אני פשוט לא יכולה כבר..אני לא יודעת מה לעשות אני מתחרפנת ככה..לבכות לבכותתת וכלום לא יוצא מזה הכל נשאר אותו דבר ואני אפילו לא יכולה לעשות כלוםםם בשביל לסלק ממני תעצב הזה..אני פשוט מוקפת בדפוקים..אתמולל אמרתי למישו שאני מריגשה רע ועצוב לי..מה הוא אמר לי? לכי תתאבדי! אני לא יעשה את זה!!!!!! כי אני לא רוצה לעשות את זה ואין לי תאומץ ולא נראה לי שאחרי זה יהיה יותר טוב.אני רוצה לחיות אבל לא ככה כי במצבי אני חיה בשביל כלום..אין לי סיבות כבר לחיים...אבל אני ממשיכה לחיות כי אולי בתוך תוכי אני מאמינה שיהיה טוב מתישהו..אבל מתי??????כמה אפשר לסבול ככה? אני לא יכולה לשבת עם אנשים כי ישר בא לי לבכותת זה יותר חזק ממני.. אני רוצה שיהיה לי טבו אני רוצה להיות מאושרת...אבללל כל החיים שלי דיכאון אחד גדול..וזה לא משהו שאני רוצה וזה לא אני בוחרת! זה פשוט ככה..מה אני יעשה?? איך אני ימשיך ככה? כי ככה אני לא יכולה כבר להמשיך.. מה אני יעשה עם עצמי? כלום לא גורם לי להרגיש טוב..אמרו לי לעשות דברים שאני אוהבת..אני לא אוהבת כלום כי כלום לא עושה לי טובבב.. ): רק בנאדם אחדד שאני אוהבת..יכול לעשות לי טוב..אבללל זה הכי בעייתי בעולם..כי אני מכירה אותו ויודעת הכל עליו..והוא לא מכיר אותי בכלל הוא לא יודע מי אני... זה סיפור ארוך איך מי ומה..איך אני ישיג אותו? )): כל מה שאני רוצה בחיים אי אפשר..הכל קשה ומסובך... אפחד לא מבין אותי...ועכשיווווו שאני ככה...לא יכולה להפסיק לבכות..ושאני כותבת את זה אני חנוקה מבכי אני פשוטטט אבודה לגמריי...כי קשה לי..אני רוצה לחיותת אבל אני כבר לא יודעת איך..אין לי כלום פשוט כלום! היחיד שאני יכולה לדבר איתו..זה הקירר )): אני הכי לבד בעולם...ואני הכי עצובה בעולם.. כל הדברים החומריים לא יעשו לי טובבבב..נפש זה דבר שצריך ל"האכיל" ככה קראתי באיזה מקום..אבל איךךך.. לא יכולה כבר ככה...

לילדה הכי עצובה שלום, את מתארת בצורה מאוד מרגשת את הכאב שלך. כאב שנשמע כבא ממקום עמוק, ואינו קשור רק לאירועים חיצוניים. אני שמעתי את הכאב שלך קשור בעיקר לתחושה שאף אחד לא אוהב אותך ויותר מכך שלאף אחד לא אכפת ממך. אני חושב שתמיכה באינטרנט יכולה לעזור במעט אבל נשמע לי שנכון יהיה עבורך לפנות לעזרה מקצועית ובעיקר לשיחות (פסיכותרפיה). ובכל זאת נקודה למחשבה, האם יכול להיות שקשה לך לצאת מהמקום הכל כך מוכר לך, הגם אם מכאיב לך, שבו את חשה שאף אחד לא אוהב אותך. ומשום כך מתקשה לנסות ולשנות את זה? חשוב לדעתי שתתיחסי לשאלה זו לא כאל האשמה, אלא כבדיקה עצמית של כוחות הקיימים בך והיכולים להביא לשינוי. מקווה שתוכלי להיעזר ולהביא את עצמך להיות שמחה יותר, דרור

שלום לך ילדה עצובה, אני לא יודעת בת כמה את, זה לא משנה, רק רציתי לומר שההודעה שלך נגעה בי, גם אני מכירה את תחושת הדיכאון הממושך ויודעת להגיד לך מניסיון שגם אנשים מאד קרובים לא יכולים תמיד להבין מה את עוברת עד שהם יחוו את זה בעצמם. יש תקופות בחיים שאין לנו מספיק שליטה על הסביבה שלנו. למשל, היכן אנחנו לומדים, עם איזה אנשים אנחנו נמצאים במגע וכו'. אני יכולה לומר מניסיון אישי שיש סיכוי טוב מאד שבהמשך דברים ישתפרו. זה כמובן חייב לבוא רק מרצון אמיתי שלך לעשות משהו עם המצב, כי אני מסכימה עם דרור שלפעמים אתה מרגיש הכי בטוח במצב המוכר לך, ובמקרה הזה זה עמוק בתוך הדיכאון. כל העולם אז לובש גוונים של שחור לבן. כל דבר קטן מפיל אותך. אני ממש ממש ממש ממליצה בחום לגשת לטיפול- שם מותר לך לשפוך את הכל, אל מול אדם קשוב אמפתי שנמצא רק שם בשבילך, ומקצועי, שיכול לעזור לך לראות מאיפה מגיעות כל התחושות הרעות האלה וככה לאט לאט להעיז ולחפש טיפה של אושר. מאחלת שלאט לאט תמצאי את עצמך יוצאת מהבור השחור. ותתעלמי מכל מי שאומר לך- "נו, מה הבעיה, צאי מזה כבר". זה לא עובד ככה לצערנו... בהצלחה!!!

אני לא יכולה ללכת לטיפול...ואני גם לא יודעת אם זה הכי יעזור..כי פשוט חסרים לי הרבה דברים והכיייי קשה לי זה שאין לי עם מי לדבר...אז אני יודעת שבטיפול אני יוכל לדבר ולשפוך הכל...אבללל זה לא נראה לי יעזור לי!! כי כשעצוב לי ואני בוכה אני רוצה שיהיה איתי מישהו באותו רגע.. ואני הכי סגורה בעולם..אני לא יודעתתת אם אני בכלל יוכל לדבר..כל החיים שלי שמרתי הכל בבטן וספגתי הכל..קשה לי לדבר ולהוציא הכל...כי אני כבר לא סומכת על אף אחד.. וגם אני כל הזמן בוכה בסתר ואני עצובהה מבפנים..ז"א למשל עכשיו להורים שלי אין מושג כל מה שעובר עליי...מבחוץ אני מציגה את עצמי בתור אחת שטוב לה...שמחה..ואני צוחקת והכל..אני לא מראה את זה שרע לי ועצוב לי..בנוכחות אנשים אני מאוד מאוד מתאפקת עם זה..ככה שלאף אחד אין מושג מה עובר עליי..ותאמת שזה גם לא מעניין אף אחד..אז ככה שגם אם הייתי רוצה טיפול ההורים שלי היו אומרים שהתחלקתי על השכל...אני לא באה ממקום כזה שמבינים אותי..אצלנו תמיד הכל צריך להיות מושלם.. ובגדול אני כבר מיואשת לגמריי...כי רע לי הכי בעולם..ואני לא יודעת מה לעשות עם זה..אני פשוט מוצאת את עצמי כל היום בוכה ומתחבאת שאף אחד לא יראה אותי בוכה.. אני לא מסוגלת ככה יותר..וחברים והכל..החברים שיש ליייי זה לא נקרא חברים! כולם צבועים אחד אחד...כולם מזוייפים...אין לי מישהו אחד אפילו שאני יסמוך עליו ושעצוב לי אני יוכל לדבר איתו.. והרעיון היחיד שעלה לי זה להשאיר פה הודעה..אני לא יודעת למה..אני לא מצפה שפתאום יהיה לי טוב בגלל שאני כותבת פה..וזה ממש לא מוריד לי מהלב כי עדיין הכל נמצא בפנים.. אבל אולי לפחות אני ידע מה לעשות עם עצמי?? כי אני כל היום עסוקה בכמה רע וכמה לא טוב ואני מנסה באמת שאני מנסה למצוא דברים טובים..ואולי אני גם מוצאת..אבל זה לא גורם לי להרגיש יותר טוב..כיייי הדמעות והכל מתפרץ החוצה.. שנכסתי לפה אמרתי פה יש גם אנשים שלא הכי טוב להם אז אולי אני יוכל לדבר עם כמה כי אולי הם יבנינו אותי..כי באנשים שאני מוקפת הם בחיים לא יבינו את זה..יגידו לי מה רע לך מה חסר לך יש לך הכל..אז אפילו זאת שהשאירה הודעה"ילדה עצובה אחרת" אם תראי את זה..אני ישמח להמשיך לדבר איתך.. אני לא יודעת מה לעשותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת למה אף אחד לא מבין שאני במצב על הפנים..כי אני רוצה לחיותתת ואני חיה..אבל סתםםםםםם... )): מה אני יעשה?איך אני ימשיך ככה? אי אפשר ככה יותר..וזה לא סתם עוד תקופה..זה פשוטט כבר מלא זמן.. ואני חייבת לצאת מזה...אני מרגישה אבודהההה לגמריי...

הילדה הכי עצובה בעולם, אני שומע ומבין את הכאב שלך ואני מקווה שתוכלי להיעזר בפורום, לשמוע ולקבל תמיכה מחברי הפורום. את מתארת את חייך ככאלו שאין בהם שום דבר ושאת צריכה להעמיד פנים כלפי חוץ. הפער הזה נשמע כמכאיב מאוד ותורם לתחושת הבדידות. למרות זאת ואולי בגלל זה, את מתקשה לנקוט פעולות לצמצום הפער הזה ושיפור המצב שלך. אני חייב לומר לך שזה מובן לגמרי, זה לא פשוט לנסות להתמודד עם משהו כל כך יסודי. אבל עדיין אני מאמין שאת יכולה לעשות תהליך שיוביל אותך לחוש מסוגלת לבקש עזרה. ממש כפי שעשית בפורום. צעד שכזה יהיה משמעותי עבורך והוא כשלעצמו יוכל להוביל לשיפור וצמצום תחושת הבדידות. ערב טוב, דרור

דרור שלום, אתמול בבוקר פגשתי מישהו נחמד והחלפנו מספרי טלפון, בערב דיברנו כשלוש שעות והשיחה ממש זרמה וקבענו שניפגש. הבעיה שאני כבר מרגישה את התלות הזאת שלי בכל הגוף והנשמה. כבר מרגישה שאין קיום בלעדיו. שעכשיו תורו להציל אותי ממה שאני. אני מפחדת... אין לי כוח לתלות הזאת הכאב האין סופי הזה. אובדן העצמי. הפחד שזה ייגמר. החרדות ההיסטריות סביב בן אדם אחד ויחיד. זה כבר כואב לי וזה עוד לא התחיל. סיפרתי לו הכל - הכל עליי, בתקווה שיברח, שיגיד שזה יותר מידי בשבילו. שאני בדיכאון כבר חמש שנים, גרה עם ההורים, לא עושה כלום כבר שנים. ולא מתכוונת לצאת מהמצב הזה בקרוב. סיפרתי על המכות בילדות על ההתעללות הנפשית ועל אונס שעברתי. גם אמרתי לו שיש לי מחשבות אובדניות וכלום לא הרתיע אותו. הוא אמר שהוא מוכן שאני אסתכל עליו כמושיע, שהוא מרגיש שזה מה שאני צריכה והוא רוצה להיות זה שיוציא אותי מהמצב הזה. שאחר כך אני אלמד, אולי, לאהוב אותו בתור בן אדם, ברגע שאני אצא מהמצב ואתחזק ואלמד שרק אני יכולה להציל את עצמי ולא אף אחד אחר. הזהרתי אותו שאני נורא תלותית והוא יכול לסבול מקשר איתי. שאני יכולה להיות בלתי נסבלת. ... שבוע שעבר כתבתי לאורנה (איפה את ): ,שאני מחכה שיבוא כבר האחד שיציל אותי והנה הוא הגיע וזה מפחיד מידי. זה קשר שהולך להיות כל כך חולני וכואב. אני מרגישה את זה. אולי עדיף להימנע מהקשר הזה? הריי ברור שהוא לא יוציא אותי מהמצב למרות הציפייה ופנטזיית ההצלה. פרח

פרח שלום, מדברייך נשמע שהכרת מישהו שמצא חן בעינייך אתמול. אבל במקום להינות מזה את עסוקה במה יכול להתקלקל, בלאבד את העצמי שלך. אני לא חושב שהעניין המרכזי הוא הבחור שפגשת אתמול, את יכולה להמשיך ולצאת איתו ולהינות, או לא. הדבר המרכזי הוא אותה נקודה ששמת עליה את האצבע - הדימוי העצמי שלך, התחושה שאין לך ערך בפני עצמך ושאת לא יכולה להתקיים בקשר ולחוש נפרדת מהאחר. זו הנקודה עליה את צריכה להתמקד. ברור לי שבתוך קשר זה יותר מכאיב, יותר מפחיד. אבל את בעצמך אומרת שכבר כמה שנים המצב כזה. אני ממליץ לך לנסות ולברר נקודה זו בין אם בעצמך או עם עזרה מקצועית. מקווה שעזרתי, דרור

דרור, תודה על התגובה. אני מרגישה שנשארתי מעט חסרה... אתה צודק דרור העניין הוא לא הבחור, אלא הצורך להינצל ע"י מישהו אחר. בכלל לא חשבתי על להינות איתו, אפילו לא על זוגיות,אלא רק על הצורך הגדול להיאחז בו חזק כעוגן ההצלה שלי. מושיע שלי. השאלה (אם הייתה כזאת- אני חושבת שרציתי בעיקר לשתף..), נגעה פחות לעניין הבחור ויותר לפחד מהכאב, מהתלות האין סופית הזאת.(הפרעת אישיות תלותית). מהפחד שוב להיות במקום הזה ובמחשבה האם לתת לו להיות אויר לנשימה בשבילי, לחיות בשבילי ולהוביל. (וזאת לא מטאפורה). אני כבר מתחילה להרגיש שהוא הסיכוי היחידי שלי לצאת מהמצב הזה. בתוך קשר – אני מאושרת פורחת, מסוגלת לפעול, לתפקד- רק מתוך תלותיות וחוסר נפרדות.. רק אז יש לי קיום. לכן מצד אחד אני מתרגשת ממש, שמחה, מאושרת, מצד שני יודעת שאני נעלמת בתוך חיות של מישהו אחר. (חודש הבא ייפסק הטיפול הפסיכולוגי אחריי יותר משנתיים מאחר ולא הניב תוצאות (לא החלטה שלי... ).). שנה טובה..

הי פ קראתי גם את דברייך בשבוע שעבר לאורנה על הפנטזיה וההחמצה. (אני מקווה שאת אותה פ). רשמתי אז תגובה אך לא שלחתי, נראה לי יותר מידי... עכשיו קראתי אותך שוב ושמתי לב למשהו שממש צעק לי. דווקא להערה הקטנה ההיא בסוגריים שבסוף. תראי את העיתוי: הסיום של הקשר הטיפולי. רגע קריטי בו מחליפים קשר בקשר. אני מנחשת, (ההרגשה שלי חזקה מאד כאן בגלל חרדות אישיות אני מניחה) שהפתח הזה לקשר חדש ומציל והאופן החזק בו הפנטזיה צפה התרחש בגלל פרידה אחרת. נראה לי שהחרדות והמשאלות ברמה הזו כבר התחילו להיבנות עוד לפני שפגשת את הבחור בכלל. הן, כנראה, התחילו עם הידיעה שהטיפול נפסק. לכן, גם באופן לא מפתיע יצרת את הקשר החדש. זה באמת מצב שבו הסכנה צועקת לעברנו, משום שפחד מוות לשחזר קשר מכאיב כמו פעם, כששום מערכת הגיונית כבר לא מסוגלת לעבוד. בכל זאת אפשר להירגע. למזלך, כבר עבר זמן של טיפול ואת מכירה את הדברים וזה לא לגמרי "על עיוור". ישנה איזו שליטה בעניינים. עם זאת, נראה לי שחייבים לנצל את הנקודה הזו (של הפתח הענק שנפתח ליצירת קשר חדש עם תום קשר ישן) בטיפול שלך שעדיין לא תם, ואולי אפילו לחזור ולהמשיך אותו. פשוט נראית לי נקודת מפתח. הכי חשוב בעיניי לא להישאר לבד עכשיו עם עצמך. להמשיך איזה טיפול, אפילו את הקיים והמוכר, גם אם קבעתם שייפסק - עדיין לא מאוחר. לדעתי בנקודות האלה הכי חשוב שישמרו עלינו. אולי זאת יכולה להיות הנקודה שבה אותו טיפול שכשל יתחיל לפרוח. לא יודעת אם זה נכון. זו דעתי והרגשתי. רשמתי לך את הדברים מתוך פחד גדול שלי. בעבר הייתי גם אני בטיפול שלא רק שלא הצליח, אלא אפילו לא נתן לי כלים להבין לאילו מערכות יחסים אני נשאבת. הוא הופסק פשוט כך בתואנה משונה, אפילו לא הייתה עבודה על פרידה. נזרקתי החוצה מבלי לדאוג להמשכים ונותרתי תלושה. בנקודה הזו, כמובן, (היום אני יודעת שזה היה כל-כך צפוי... ) נפתח המקום ל"מימוש" הפנטזיה המפחידה הזו (ולא ידעתי אז שזה ככה) וכך שאבתי ונשאבתי לקשר נוראי שלא ידעתי להשתחרר ממנו שנים רבות. זמן ארוך אחר-כך רק חזרתי לטיפול הטוב של היום. היום אגב, נעצר העניין הזה. סביר להניח שפחות אשאב לאותן בחירות ואם כן, אדע להיחלץ ופחות להרגיש אשמה. וגם להצליח להתאושש. מקווה מאד. את כבר עברת תקופה של טיפול שכן נתן לך כלים, ויכול להיות שכבר חל בך שינוי, כלל לא כשלת, להיפך, בחרת בחירה נכונה, ובעצם הבחירה הזו באמת הצלת את עצמך. עדיין זה הכי מפחיד בעולם. נסי לא להישאר איתה לבד. להישאר איתה ועם טיפול ביחד. שני הקשרים גם יחד. אולי מכאן הפתח לחיים טובים שלך. הלוואי. החרדות שלי נשמעות מוגזמות, מקווה שלא הפחדתי מידי. אבל מתוכי ממש הייתי מבקשת שברגעים כאלה לא ישאירו אותנו לבד. נסי להמשיך באיזה טיפול במקביל. שמרי על עצמך אשת האדמה

הייתי רוצה לדעת מהם מאפייני ההפרעה כיוון שאני חושדת שאני סובלת ממנה. תודה,רוני.

רוני שלום, הפרעת אישיות נמנעת מתאפיינת במספר דברים ובמספר תנאים. אולם המאפיין הבולט ביותר שלה הוא שלמול רצון עז ביצירת קשר בינאישי ישנה נטייה להימנעות ממגע כלשהו עם אחרים. ההימנעות באה בשל חשש מדחייה, וקשורה לדימוי עצמי נמוך. הרצון העז בקשר וההימנעות מנגד המובילה לתחושת בדידות מובילות לתחושת סבל לא פשוטה. מקווה שעזרתי, דרור

חבר שלי סיפר שהוא מאובחן כסכזו- אפקטיב מה זה אומר?

לילה טוב תוכלי לקרוא על ההפרעה כאן http://www.infomed.co.il/questions/q_031705_2.htm וכמובן במקומות נוספים אותם תוכלי למצוא בכל מנוע חיפוש. שבוע טוב ליאת

ליאת, לא ברור לי הם תמיד נעים ממצב למצב? זו מניה דיפרסיה בשם אחר? חבר שלי נורמאלי לחלוטין ואם לא היה מספר לי בחיים לא הייתי יודעת.

ליאת, מה שלומך? תודה על תגובתך החמה משבוע שעבר! סתם בא לי לכתוב... וחוץ מזה שאם הרגלתי אותך להפרד מהמשמרת בחברתי, אני צריכה לקיים... :-) תודה גם על דברייך למטה! אני באמת לא מאמינה ששרדתי את זה בטיפול. אבל היה שווה (me, את שומעת?). השבוע הייתה לי פגישה ממש נחמדה. ואת יודעת מה? היא אמרה שני דברים שאת דיברת עליהם שבוע שעבר. אני מתחילה לחשוד... :-) היום אני יותר תלויה בה ממקום אוהב ופחות ממקום נזקק. זה כיף! תגידי, גם לנו מותר לקרוא לך ליאתי או רק לאורנה? :-)) שיהיה שבוע טוב! נורית

היי..עליתי עלייך-את פינוקיו...נכון? :-)

ילדה אבודה יקרה, נורית היא לא פינוקיו, צר לי לאכזב אותך :-) עשיתי קצת בלגן בשבוע שעבר, וכבר לא היה נעים לי לגלות... ובכל זאת אני מרגישה קצת חייבת לספר לך, אז אם את נורא רוצה לדעת, תשאירי פה מייל ואכתוב לך... שבוע נעים לכולם, פינוקיו

נורית יקרה תודה שאת זוכרת אותי בתום המשמרת, ותודה על דברייך החמים. כייף לקרוא על פגישות טיפול נחמדות. זה מזכיר לכולנו שטיפול הוא לא רק דמעות, שתיקות ועבודה קשה. יש רגעי נחת גם על ספת הפסיכולוג. מצטרפת למשאלה ש-me שומעת את זה... זהו, בעצם. מסתיים לו עוד סוף שבוע נעים בחברתכם. מחכה לכולנו שבוע עבודה עמוס. נקווה שיירדו גשמי ברכה, שהכינרת תתמלא, שהשלג ייערם על החרמון, וששנת 2007 המתחילה השבוע תהיה שקטה וטובה מקודמתה. לילה טוב ושבוע קל לכולנו ליאת

me שומעת... אולי הפגישות הנחמדות יהיו אצלי בגיל שמונים אם וכאשר יפתרו כל הבעיות, עכבות, מחסומים וכיוב'

היי ליאת, קראתי עכשיו קצת בפורום. ואני רוצה להגיד לך שאין לך מושג כמה אני מעריכה אותך. מאיפה את מגייסת את כל הסבלנות הזאת? איך את עושה את זה? אני בכוונה כותבת את זה על עץ ישן... מקווה שזה בסדר... אני יודעת שזה מגיע אליך למייל... עכשיו קצת הסתבכתי... כי זה בדיוק כמו לכתוב לך למייל... מקווה שלא פלשתי לך... מספיק פלשתי לפסיכולוגית שלי... שיהיה לך שבוע מצוין. מכל הלב. באמת. נורית

ליאת אני רואה שאת כאן...שוב שתינו בפורום, הפעם במוצ"ש:-) תגידי, אם רושמים תגובה שיוצאת מתוך עץ שהגבת בעבר, אך לא ישירות מן התגובה שלך. האם תקבלי את התגובה למייל? (הסברתי ברור?) מקווה שיש לך עוד כוחות רשמתי עוד משהו.תודה

התשובה היא כן. הכל מגיע למייל האישי (כמובן רק אם השתתפתי בעץ אי פעם).

היי רציתי לדבר על דבר שקרה לי בעבר. לפני 25 שנים כשהייתי בת 9 פגעתי באבא שלי, אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר והוא נעלב נורא. לא התכוונתי בכלל. הוא אדם חלש, מאוד בודד וקצת מופרע ולא יכול להילחם. אחר כך ההורים התגרשו. בנתיים במשך השנים, שמעתי שהוא נפצע במלחמה ב-82' ונשאר נכה. אני חושבת שזה קרה לו בגלל המצב הנפשי הקשה שהוא היה נתון בו ומי כמוני מכירה אותו. אחרי שעזבנו אותו לא נותר לו אף אחד בעולם והוא נשאר בין ארבע קירות. שמעתי גם עוד דברים, שיש עליו עיקולים כבדים ושהוא כולו בחובות. אני רוצה לפגוש אותו מאוד כי זה יעזור לביטחון שלי ואני לא יודעת איך לפצות אותו על עוגמת הנפש הזאת שעשיתי לו. אני חושבת שאם אני אבוא אליו הוא מאוד יכעס כי הוא מאוד נעלב אז. אני יודעת שהוא צודק, כי אז, לפני שנים, הוא ניסה ככל יכולתו להיות אבא טוב. וזה לא הגיע לו. מה עושים במקרה הזה של אי צדק? ואני חושבת שאני אלך לחפשו בקרוב.

גלית יקרה, שנים רבות של פרידה יכולות לחולל שינויים גדולים אצל אנשים. נפרדת מאבא כשהיית ילדה קטנה והיום, כאישה בוגרת, את רואה את הדברים אחרת, באור סלחני ורך יותר. במידה ותחליטי להוציא אל הפועל את החלטתך ולחדש את הקשר, עליך לזכור שעבור אדם מבוגר ופגיע, המפגש יכול להיות מטלטל מאד, ויש לעשותו - לכן - בזהירות, מתוך מוכנות לקשת רחבה מאד של תגובות אפשריות. לא ברור לי לגמרי מהי המוטיבציה שלך למפגש המתוכנן (דיברת על רצון לשקם את הביטחון העצמי שלך, אך גם על רצון לפצות את אבא). שתי המשאלות הללו נראות לי מעט 'גדולות' על המפגש הזה, ולטעמי יש מקום להתייעץ לפני כן עם איש מקצוע (פסיכולוג או עובדת סוציאלית) שיוכלו להכין את שניכם טוב יותר לקראת האיחוד. בהצלחה ליאת

היי ליאת אני לא מאמין שעשיתי כזו שטות הייתה לי רק בת זוג אחת כמה שנים והיו לה כל מיני בעיות שגרמו לה לחוסר יכולת לקיים יחסי מין לפעמים חשבתי שהבעייה היא בי וזה תסכל אותי מאוד עודדתי אותה ועזרתי לה באיזשהו אופן נראה לי שאפילו רציתי להכין אותה לקשר אחר שהוא לא איתי....אחרי הפרידה מאוד פחדתי בשל חוסר הניסיון המיני שלי במיוחד אחרי שהייתה לי חברה מספר שנים ולא נהנו מחדירה וזה הכאיב לי מאוד ...היו מספר בנות שרצו אותי אבל התחמקתי מזה בטוענות מטופשות....ואלו שממש רציתי לא רצו אותי הייתי לבד לגמרי שנה + ללא חברים ללא כלום רק לחצים ודכאון ובסוף מצאתי את עצמי עם זונת רחוב הפכתי מאדם נקי פיסית לאדם שמסוכן לבוא עמו במגע מיני ....אני יודע שיש ים אנשים שהולכים לנערות ליווי ואחכ שוכבים עם החברות והנשים שלהם רק שלי לא נראה שאני יכול לעשות את זה...לא נראה לי שאני יכול להיות עם בחורה שאני אוהב להסתכל לה בפנים ולדעת שאני יכול להזיק לה......אני יודע שגם נשים עושות שטויות אבל הייתי אדם תמים ואיבדתי את זה וזה ממש כואב זה לא מרפה גם כשאני לא חושב על זה ההאווירה שיש לי בנשמה ובלב מקשה עליי אני מצטער שפגעתי באישה ובאדם אחר

MR BLUE היקר, הסיפור העצוב שלך מלווה אותנו, ואנחנו אותו, כבר זמן רב. אפשר, כמו שאתה יודע, 'לתקוף' אותו ברמת המציאות, כמו - לפנות לרופא המתמחה במחלות מדבקות, כדי לדעת אחת ולתמיד מה מידת המסוכנות שלך. - לעשות חשבון פשוט ולהבין שאם כל מי שביקר אצל זונה היה מפיץ מחלות מסוכנות אזי האנושות כבר הייתה נכחדת מן העולם. - למצוא בחורה שכבר 'נגועה' בזיהום כלשהו, ואין לה מה להפסיד מן הקשר איתך. ועוד כהנה וכהנה... נדמה לי שגם אתה מבין שדאגותיך חורגות מתחום המציאות, ומשקפות מציאות פנימית בה אתה נושא עמך כוח הרס רב עוצמה, המסוכן לך ולסביבתך. אני יודעת שאתה בטיפול טוב, ולכן מרשה לעצמי - לפחות כאן בפורום - להתענג על חברתך, להציע לך אוזן, ולשמוח בכל פעם שאתה מביא אלינו מעט סיפורים מן החוץ או מסייע לאחרים במילה טובה, ולהציע לך מעט נחמה כשקשה. הלוואי שיהיה לך שבוע קל יותר וחמים יותר מזה שחלף. ליאת

הי ליאת יקרה, לפני ששלחתי את הודעתי למיסטר בלו עוד הספקתי לצאת לסיבוב, להתקלח, וכהנה וכהנה. כל כך התמהמהתי בשליחת ההודעה, עד שלא ראיתי שכבר ענית. אילו הייתי רואה זאת מבעוד מועד, יש לשער שלא הייתי שולחת... עכשיו עולה בי חרטה. להתראות וסוף משמרת נעימה, נויה

אוי, מיסטר בלו, אני קוראת את הודעותיך מזה זמן רב ונדמה לי שהיום הצלחת לגעת בי יותר מאי פעם. [אולי פשוט מפני שהיום אני יכולה 'להתרווח' על הפורום ולקרוא בו (ובך) מתוך שקט פנימי]. ללא קשר אלי, נדמה לי שאפשר לזהות בהודעה של היום גוון מעט שונה: זו כבר לא רק החצייה של החיים ללפני ואחרי (אם כי אתה פותח ב"אני לא מאמין שעשיתי כזו שטות"), אלא אתה מאפשר לנו להציץ בקו מעט יותר המשכי בחייך שמרשה ליצור שלשלת סיבתית מ-ע-ט יותר מקיפה ולא להטיל את מלוא הכובד על 'מקרה הזונה'. אני חושבת שלא בכדי התחלת את התיאור בחברתך לשעבר אשר לא הצליחה לקיים אתך יחסי מין: אמנם *היא* לא הצליחה, אבל מרחב היחסים והמין היה משותף לשניכם. אני מנסה לדמיין כמה מתסכל ומסרס יכול להיות מצב מעין זה עבורך, כמה הוא יכול ליצור בלבול באשר למעמדך ולבטחונך המיני, כמה עלבון, תחושת חוסר יכולת ואין אונים הוא יכול להצמיח, וכמה טבעי בעצם 'לרוץ' אחר כך לזונה בשעת חולשה - דווקא לזונה - אולי כדי לוודא ש"הבעיה לא בי" מול גורם 'נייטרלי' שאינו מערב רגש, ואולי אולי כדי לשנוא את עצמי דרכה על כך שלא הצלחתי במקום שבו היתה נכונות, עדנה ואהבה (ועל עוד כמה דברים, יש להניח). אתה אומר שאחרי שנפרדת מחברתך דחית בנות שרצו אותך והיו לך זמינות. למה בעצם? - זה נראה כאילו שנקטת מהלך המנעותי עוד ל-פ-נ-י שהיתה בידך התואנה של הסוויץ' שהתחולל בך בעקבות הביקור אצל הזונה. למה אתה מחזיק כל כך בחזקה בסיפור הזה? למה אתה לא מאפשר לעצמך להשתחרר מהנטל הזה שלאורו אתה קורא את כל מהלך חייך? קשה לראות כיצד אתה ממשיך לכאוב שוב ושוב את הפצע הלא נכון... (ואני כמובן לא יודעת מהם הפצעים ה'נכונים'). סליחה סליחה סליחה אם טעיתי וסטיתי בהבנתי; סליחה אם חטאתי לאמת שלך. במבט לאחור ההודעה הזו נשמעת לי יומרנית ולא קשובה. אני מרגישה בכל זאת צורך לשלוח אותה - אולי מפני שאתה, בהודעתך, הצלחת לעורר בי התבוננות על הנטיות ההמנעותיות שלי עצמי. אני מקווה שזה בסדר, נויה

היי נויה הודעתך מבינה ונכונה....דחיתי נשים זה נכון אבל לא באלו שחשקה נפשי ברור שחוסר היכולת של האקסית והיחס שלה כלפיי אחרי הפרידה וחוסר היכולת למצוא קשר משמעותי גרמו לי לחשוב שאני לא ראוי לאהבה....כמו גם הרצון להיות כמו אותם האנשים שעושים דברים במחשכים ומפסיקים לערער בהם ולבדוק האם אני מסוגל להיות כזה.....לאחר הפרידה התחלתי לצאת למקומות המטורפים של תל אביב שם גילית עד כמה העולם מלא במין חופשי שבגלל עכבות ופחדים לא חוויתי וכל פעם שהייתי קרוב לחוויה מינית שכזו זה נמנע ממני בצורה מטופשת כלשהי בגללי או בשל נסיבות אחרות...זמן רב ניקר במוחי הרעיון של לתת לעצמי גזר דין מוות וגם להגיע למצב שהמין הוא שם נגיש זמין במרחק של X שקל....הפגיעה באישה הזו כאדם וכאישה מכאיבה לי מאוד והפגיעה בי בסיפור חיי ובאופיי התמים הנאיבי הילדותי משהו וטוב הלב נפגעו גם כן......תמיד הייתי טוב לב כלפי אחרים באותה תקופה חשבתי שתום הלב והתמימות זה משהו שפוגע בי אולי משום שלאורך החיים נשים שאהבתי התעללו בי והעדיפו כל מיני מנייאקים של היו משתינים עליהן גם אם הן היו עולות באש חשבתי על כל הדברים הרעים שחוויתי בתור ילד את יחס הנשים אליי חשבתי איך כל אותם פוליטיקאים רוצחים אנסים שודדים יכולים לעשות משהו רע ולהמשיך ליות עם זה במידה שהם לא נתפסים...וכנראה שאני לא קורצתי מהחומר הזה ובאמת גזרתי על עצמי גזר דין מוות בקשר לחברה ההיא הייתי מאוד תומך תמיד אמרתי לה שהבעייה היא אצלנו ושהיא נפלאה ויהיה בסדר המין איתה היה גרוע ותמיד קיננה בי המחשבה והתחושה שהיא לא נמשכה אליי ושזה מה שהפריע גם עם הזונה אגב המין לא היה משהו......והתחלתי לחשוב למה להיות צבוע הרי נולדתי מחורבן הרי מי שברא אותי לא נתן לי כלום ...אני מרגיש שמכרתי את עצמי בזול בנזיד עדשים וזה מה שכואב באמת אני חש שהיה לי המון אמנם קבלתי יחס מחורבן אבל אם הייתי ממתין קצת....אנשים אובים אותי אבל הם לא לוקחים אותי ברצינות אני אדם מאוד בודד שסם החיים שלו זה אהבתם של הזולת......נויה כלל לא נפגעתי ממכתבך אלא להפך הוא שידר המון חום שיהיה לך שבוע נפלא בחיבה אין קץ MR BLUE

בכל פעם שאני מגלה פרט ביוגרפי על הפסיכולודית שלי דרך אנשים אחרים זה מערער אותי. זו עיר קטנה יחסית ואי אפשר שלא להתקל באנשים שמכירים אנשים שמכירים...אותנו. כבר יצא לי לגלות ככה כמה דברים מאד לא משמעותיים ובכל זאת הם גורמים לי להרגיש בסחרור. למה זה ככה?

כי במקום לראות דמות ניטרלית שיכולה להכיל אותך ומי שהינך, את/ה רואה דמות שהיא אולי אם לילדים, דמות שאולי טיפלה במקורביך, בעלת דעות פומביות כאלה ואחרות, ופרטים ביוגרפים. זה מסחרר וזה פוגע בטיפול. חלק מהסחרור את/ה יכול/ה למנוע כי גם בעיר קטנה אם לא מיחצנים את ההליכה לפסיכולוג מסוים, אין סיבה שאחרים ידעו/יגיבו. הסקרנות - שהרגה את החתול - יכולה להרוג (או להרוס) את הטיפול.

ערב טוב, אני מצטרפת ל'מכשפה', וחושבת כמוה, שידיעת הפרטים הביוגרפיים על המטפלת שלך מפריעה לך לראות אותה באופן הנכון לך. אני מודה לך על פנייתך, שכן אנשים רבים פונים אלינו, שוב ושוב, ומתלוננים על נטייתם של פסיכולוגים שלא לנדב על עצמם פרטים רבים מדי. התחושות שאת מעלה מדגימות היטב את השפעתו המפריעה של מידע מיותר זה. תודה ושבוע טוב ליאת

ומה לגבי פסיכולוגים שכן נוטים לנדב מידע, ולפעמים המון מידע? לדעתם זה כנראה לא פוגע בטיפול. מה את חושבת לגבי זה? אולי יש מטופלים שזה מתאים להם ולא יפגום בטיפול, ויש מטופלים שחשיפת פרטים ביוגרפיים אינו טוב להם?

שלום אני בת 44 וחברי בן 46. שנינו גרושים. בעבר לבן זוגי לא היה צורך כמעט במין. אחת לחצי שנה בערך. חברי הנוכחי - מצבו אף היה גרוע יותר. נכון להיום הוא כל הזמן רוצה לעשות סקס עד שזה מתיש ממש. אינני מבינה איך גבר שלא קיים יחסים של שנים בעבר מגיע לתאבון מיני כזה. בנוסף דבר שלא הייתי רגילה אליו. הפין שלו קצר יחסית וצר בהיקפו. אינני מצליחה להנות מחדירה כלל כי אינני חשה כלום וזה נורא מתסכל. הוא בוחר רוב הזמן לענג אותי בדרכים אחרות ולא בחדירה וזה נותן תחושה כאילו אני שוכבת עם אשה ולא גבר למרות שיש לו זיקפה רוב הזמן. האם זה בגלל ההתנהגות המינית שלו בעבר שכללה בעיקר אוננות? האם יש עוד נשים שמתוסכלות מגודל איבר המין של בן הזוג עד כדי רצון לפרידה? מודה שזה מאוד מתסכל אין מה לעשות. אשמח לכל תשובה. גם ממשתתפי הפורום בברכה, מורן

מורן יקרה, אני שמחה לשמוע שאחרי הרבה שנות בצורת, יש לך עכשיו בן זוג שעושה לך שמח עד התשה. מה שקצת מקלקל את השמחה הם הממדים הפיזיים (לא, גודל איבר המין אינו מושפע מתדירות יחסי המין בעבר), שגורמים לך תסכול ואכזבה. כמו כל מיני פשרות שאנחנו נאלצים לעשות בחיינו, גם זו פשרה שתצטרכי לחשוב אם את מוכנה לעשות. ברצוני להזכיר לך, לפני שאת מקבלת החלטות (לכל כיוון) שביקור אצל סקסולוג יכול לתת כיוונים פורצי דרך. מאחלת לך חורף חם ליאת

היי ליאת , אני בחורה בת 30 ויש לי חבר בן 32 כבר קרוב לשנתיים ואנחנו חיים ביחד. לאחרונה אני מרגישה ממש חוסר בטחון לגבי היחס של חבר שלי כלפי. כשהתחלנו לצאת הבנדאם היה ממש מטורף עליי ואני לא ממש רציתי אותו וכעת אני מרגישה כאילו הגלגל התהפך ואני ממש לא יודעת איך להתמודד עם העניין זה מתבטא בכך: שלפעמים אני מרגישה שהוא מרוחק ממני, כבר בקושי אומר לי שהוא אוהב אותי אלה אם אני אומרת לו ואז הוא אומר שגם הוא. פחות מחזר אחריי פחות מלטף פחות מחבק. דיברתי איתו איןספור פעמים לגבי העניין והוא אומר שמבחינתו הוא לא מרגיש שום הבדל לעומת מה שהיה בהתחלה ושהוא אוהב אותי. הוא אומר לי שככה הוא. וכשהעלתי את נושא החתונה הוא אמר לי שהוא לא מרגיש כל צורך להתחתן ושטוב לא ככה, כי הוא רואה את מוסד הנישואים בצורה מאד שלילית הוא אומר שזה שגרתי ומשעמם ושכל הזוגות שהוא מכיר בכלל לא אוהבים אחד את השני. אני ממש בחוסר בטחון אני כל הזמן שואלת אותו אם הוא אוהב אותי ואם הוא נמשך אליי ומבקשת ממנו להגיד לי את זה וההתנהגות שלי ממש מתסכלת אותי.. לאחרונה חשבתי המון על לקום וללכת וזה ממש מפחיד אותי אני לא רוצה לעשות דברים סתם ואם להתחרט יש לי כמה שאלות: 1) איך אני מטפלת בעניין החוסר בטחון בעצמי וביחסים עם הבן זוג? ב) האם בגלל כל הקטע של זה שהוא לא מרגיש צורך להתחתן, זו עילה מספיק טובה לפרדה? ג) איך יודעים האם הוא אכן הבנדאם בשבילי תודה מהמיואשת

נטלי יקרה, בסוף דברייך את שואלת שלוש שאלות הרות גורל, שקשה מאד להשיב עליהן בכמה מילים דרך האינטרנט. אנסה לצמצם בכל זאת- בחוסר ביטחון עצמי וחוסר ביטחון ביחסים הזוגיים נהוג לטפל בטיפול דינמי ממושך, המביא בחשבון יחסים מוקדמים, תפיסות ביחס לעצמי וביחס לדמויות משמעותיות בחייך, אובדנים משמעותיים, טראומות, וכיוב'. להיפרד מחבר רק כי אינו רוצה להתחתן זאת שאלה מאד טריקית. כמי שחיה לצידו שנתיים, את ודאי יודעת אם מדובר באדם בעל עקרונות מוצקים (יש אנשים שמתנגדים עקרונית לנישואין דתיים אך מוכנים לכל מיני סידורים מחייבים אחרים), או למישהו שמתחמק ממחוייבות. עילה לפרידה היא עניין מאד אישי. רק את תוכלי לדעת מהי עילה מספקת להפסקת הקשר שלכם. כדי לדעת מיהו האדם הנכון לך, תצטרכי לחיות איתו קודם 25 שנה :-)). בדר"כ זהו זמן סביר כדי לגבש החלטה. נטלי, אחרי שנתיים, אנשים כבר לא אומרים כל הזמן לבן הזוג שלהם כמה הם מטורפים עליו, ועלינו ללמוד לחיות עם עובדה זו. אני מבינה שיש לך ספקות בקשר (וכנראה שגם לו). במצב כזה יש לתת עוד זמן לבדיקה הדדית, ולא לקבל החלטות נחפזות. בהצלחה ליאת

הלוואי וידעתי מה היה באמת עוזר.הרצון שלי הוא שמישהו "גדול" יהיה איתי,יחזיק אותי. חיבוק של אימהות...ולגבי השאר,כח ההרס..אני במאבק נגדו,והכח שכנגד נחלש כי אני עייפה,וכי הרצון להילחם הולך ופוחת.לא ברורה לי המטרה של הלחימה הזו.בשביל מה. איך אני מרגישה היום? אני לא יודעת.ריק כזה,שממה מעיקה.אבל יותר טוב מה"רעש" של אתמול.הרעש הפנימי הבלתי נסבל.שאי אפשר מולו.

שוב שלום, שמחתי לקרוא שאת 'יותר טובה' היום. המשאלה למישהו גדול שיבוא ויחזיק כל כך מובנת, כל כך מוכרת. לפעמים, כאשר אני מעבירה הדרכות הורים, אני מתאמצת במיוחד סביב העניין הזה של העצמה. הרבה הורים סבורים בטעות שתפקידם לעשות דברים במקום ילדיהם, רק כי הם (ההורים) גדולים וחזקים. הורות טובה ומעצימה, היא זו המתרגלת את הילד להאמין בכוחותיו שלו, ולפעול בעולם מתוך תחושת כשירות וביטחון. ילד ש'עושים בשבילו' יכול לגדול מתוך תחושה תמידית של ציפייה לאותו מישהו גדול שיבוא ויחזיק, יבוא ויציל. גם טיפול טוב יכול לספק חוויה מעצימה, בהיותו מכוון לאותן יכולות התמודדות הקיימות (גם אם נרדמו קצת) בכולנו. מאחלת לך למצוא את הכוח הגדול שבך, הכי מהר שאפשר. חיבוק ליאת

ראשית, תודה רבה!! מכיוון שלמדתי מעט פסיכולוגיה ההסבר הקצר שלך על ליקוי בהיפרדות וכו' נותן לי כבר קצה חוט. תודה. קצת קשה לי להבין מדוע את כותבת- "נוצר דימוי גוף מעוות ואיתו גם זהות עצמית ומינית מעורערת וחלשה". עד כמה שאני יודעת, לאנשים שבחיים המיניים שלהם יש יחסי סאדו-מאזו על בסיס קבוע יש זהות מינית מגובשת ואף חזקה. אבל, קטונתי.... סופש נעים

לעכברונת, בספרים שלי מדובר על זהות חלשה...:-) ואיכשהו, גם ההיגיון אומר זאת. דפוס נוקשה אינו מעיד על זהות מגובשת, לא להתבלבל. אם תיתקלי בחומר מעניין את מוזמנת לשתף. שיהיה שבוע נחמד ליאת

מוזר לי ואני לא מרגישה שייכות רוצה לתת ביטוי לכאב שבלב ולא מוצאת את המילים המתאימות. טפטף הגשם בחוזקה הרוח באזניי שרקה אם קר בחוץ זה לא נורא אם קר בלב זוהי צרה ה' שבשמיים אין מה להגיד מן האושר אל העצב חבל דק מפריד סתם יושבת וכואבת אין על מה לחיות והגשם מטפטף ושוטף עוד יום חלפו ימים קשים כ"כ כמו סיוט בלתי נשכח במקום לצחוק אני בוכה ואין בי רגע מנוחה. :-((( חן

שבוע הבא המטפלת שלי חוזרת מחופש המחלה שלה , יש לי חשש ששוב אסגר בבועה שלי ושוב אשתוק במהלך הפגישה או גרוע מזה שלא אצליח להגיע, בפגישה האחרונה פתחנו נושא שמכאיב לי לדבר עליו ,ואני יודעת שהיא תזכור על מה דיברנו(היא תמיד זוכרת) וזה יכאב לי מידי ..... סיפרתי לחבר שלי שאני מטופלת ,ואני מצטערת עכשיו שסיפרתי אתמול הוא ראה אותי במצב לא הכי טוב, והוא ישב מולי ובכה היו לו דמעות בעיניים. אבל עכשיו שהוא יודע קשה לי עם זה

חבר שלי ביקש את המס' טלפון של המטפלת שלי סתם "שיהיה לו" ... לא מרגיש לי נכון לתת לו אבל מה דעתך? אני צריכה לשאול את המטפלת לפני כן? תודה.

ליאת שלום שוב,רציתי לרשום בכותרת גם את מה שבאמת מציק לי,אך פחדתי שהיא תמשוך תשומת-לב בלתי-רצויה,ואיני מעוניינת כרגע בכך. הכותרת שרציתי לרשום היא: האם אני רעה?ו/או למה איני מסוגלת להיות מאושרת? היום היה עבור משפחתי יום מאושר ועשינו 'חגיגונת' קטנה עם המשפחה הקרובה מאוד, שכוללת את אחייניותיי-שאותן אני מאוד אוהבת,אך לצערי מאז שהחל הOCD התחלתי ללשנוא אירוחים בבית,ואפילו שחגגנו אירוע משמח מצב-רוחי לא היה כ"כ טוב,וקצת מדוכדך(אך השתדלתי לא להראות זאת).הדיכדוך הופיע כבר מספר שעות קודם-בלי קשר לנושא האירוח.ועצם העובדה שאפילו ביום שמח(איני מעוניינת לפרט יותר מזה) למשפחתי,איני מסוגלת באמת להיות מאושרת,זה חורה לי וגורם לי להרגיש רע עוד יותר, כי יש לי את כל 'המרכיבים' להרגיש מאושרת,ובכל-זאת איני מרגישה כך. ובאותו עיניין ובהמשך אליו גם שאלתי את עצמי - האם אני רעה? כיוון שלמרות שאני אוהבת מאוד את אחייניותיי,ומתגעגעת כשאיני רואה אותן מספר ימים,בזמן שהן איתי כל מה שמדאיג אותי זה שלא ילכלכו לי את חדרי-את מיטתי וכו' ואיני מסוגלת להנות מהן- מהשהות איתן באמת,והרי זה היה תמיד החלום שלי. איני יודעת אם תוכלי ממש לענות לי על שאלות אילו,הייתי שמיחה לשתף אותך יותר,כי יש הרבה יותר בעיניין זה,אך אני מפחדת שיזהו אותי,לכן אסתפק בזאת. שבת-שלום, משתנה

שבת שלום משתנה, עדיין אנחנו ממשיכות להסתובב סביב השאלה "עד כמה מותר לי להיות רעה". לאחרונה אינך אומרת דבר על הטיפול שלך (או שאמרת ופספסתי). אני זוכרת שהיית בטיפול התנהגותי בגלל הOCD. בכל מקרה, מעבר לטיפול בסימפטומים הכפייתיים-אובססיביים (מטרידים ככל שיהיו) נדמה לי שהגיע הזמן לפזול גם לכיוונים דינמיים, שזמינו אותך להתבוננויות עומק סביב עניינים של שליטה, תוקפנות וערך עצמי. בברכה ליאת

ליאת שבת-שלום ותודה על תשובתך, את הטיפול ההוא שציינת הפסקתי כבר לפני מספר חודשים,אך כעת התחלתי טיפול חדש(באותה שיטה)שעליו איני רוצה להרחיב כעת. לא כ"כ הבנתי למה התכוונת ב"לפזול גם לכיוונים דינמיים...",האם התכוונת לטיפול פסיכודינאמי שדרכו אגיע לכך,או למשהו אחר? אשמח לדעת זו,אני מכבדת מאוד את דעתך. משתנה

שלום ליאת כיצד משפיעים אירועים שקרו לפני גיל שלוש על ההתפתחות הנפשית? פעוט שחווה הזנחה או התעללות, כדוגמת ההתעללות הנוראית בתאומים (התינוקות) ע"י המטפלת שלהם או מקרים קלים יותר, כיצד יושפעו מכך חייהם הבוגרים? הרי אנו זוכרים מגיל 3, אם כך מה קורה עם דברים שהתרחשו לפני? תודה, לארי

http://www.nany.co.il/articles.asp

שלום לארי, כיום - הודות למחקרים וספרות ענפה בתחום - אנו מכירים בחשיבותן המכרעת של השנים המוקדמות והשפעותיהן על התפתחותו הפסיכולוגית של התינוק והילד. כאשר אני, כפסיכולוגית, מראיינת מטופל חדש, כמעט תמיד אשאל אותו גם על נסיבות לידתו, על טיב ההזנה שקיבל (האם ינק וכמה זמן), מתי הלך לגן לראשונה, וכיוב'). אישיותנו הבוגרת נבנית בתהליך מתמשך, שראשיתו ברגע הלידה (המהדרין יחשיבו גם את סביבת הרחם, ואפילו את המידה בה ההריון היה רצוי או לא), והמשכו בקשר עם הדמות המטפלת בנו, עם הדמויות שחינכו אותנו, עם הדמויות שגדלו לצידנו, ועם יתר אירועי חיינו. ילדים שנחשפו בראשית חייהם להתעללות ו/או הזנחה מתמשכת, מהווים קבוצת סיכון לפתולוגיות נפשיות שונות, והשאלה אם יתפתחו בעיות או לא תלויה, בין השאר, באופי הפגיעה, במשך הזמן שלה, בטיב הטיפול שקדם לפגיעה או בזה שבא לאחריה, בחוויות המיטיבות שהיו או לא היו במהלך שנות ההתפתחות, במזג הבסיסי של ילד והוריו, בגורמים פסיכו-סוציאליים, במערכות התמיכה של המשפחה, וכמובן ביחסי הגומלין בין כל אלה. כפי שניתן להבין, קשה מאד לנבא מי יפתח קשיים בהמשך ומי לא, אולם אפשר לשער שככל שיש יותר גורמים חיוביים בחייו של הילד, כך תהא השפעתה המזיקה של הטראומה קטנה וזמנית יותר. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח להשיב. לילה טוב ליאת

באה משום מקום מבלי להבין. אספתי בדרך חולות בשיער וקמטים. הרוח היה חזק לפני השקיעה הגעתי לשום מקום, לשום מטרה. חיה בתור קופסא פעם היה לנו בית שחור כמו פחם הלחם תמיד נשרף ואבא זעם. חיה בתוך קופסא חיה בתוך קופסא להתקדם וללכת הלאה לא משנה איזה כיוון תפסת. יש ימים ששמיים סוגרים עננים יש ימים שנשרים מעלי מהלכים. חיה בתוך קופסא חברה שהיתה לי השתגעה וקפצה מהצוק תינוק שהבאתי הביתה מישכנתי בשוק. חיה בתוך קופסא חיה בתוך קופסא להתקדם וללכת הלאה לא משנה איזה כיוון תפסת. יום ולילה לא נותנים להירגע ולנוח בצל לא נותנים את הלחם שלי לגדל. חיה בתוך קופסא חיה בתוך קופסא להתקדם וללכת הלאה לא משנה איזה כיוון תפסת. יום ולילה

למכשפה האם תרצי לשתף בנסיבות שהביאו אותך אל השיר המעניין הזה? ליאת

מילים, לחן: קורין אלאל שירה: המכשפות קורין אלאל מתקשה מאוד לפרוץ מהקופסא. הקודרות מאוד מתאימה לי. מענין מה יש לך לומר על השיר. ללכת הלאה זה סוג של אופטימיות,לא?

רציתי לדעת איך מחליטים מה יותר מתאים, טיפול דינמי או טיפול באומנות? מה עדיף? ובאיזה מקרים?

שלומית יקרה, נדמה לי שאנשים לא מספיק יודעים על טיפול באמנות, ולא מספיק מודעים ליתרונותיו. כיום, כמעט בכל בי"ס, מרפאה או מחלקה בבית חולים פסיכיאטרי יש מטפלות באמנות, שעושות עבודה נפלאה. לפעמים אנשים מופנים לטיפול באמנות משיקולים אדמיניסטרטיביים (שיקולי עלות, זמינות, חיסכון בכ"א - בעיקר כשמדובר בטיפול קבוצתי), אך במקרים רבים אחרים (תודה לאל!) עומד מאחורי ההחלטה שיקול מקצועי, המכיר בכוחו של הטיפול ההבעתי להתגבר על התנגדויות וחסימות, ולגעת מהר יותר ומדויק יותר בתכנים לא מודעים מאיימים. לפעמים, במקרים של טראומות קשות, קל יותר לאנשים לעבד את חוויותיהם הקשות דרך ובאמצעות טכניקות הבעה שונות, שאינן דיבור. חשוב לציין בהקשר זה, שכדי להפיק תועלת מטיפול באמנות (או במוסיקה או בתנועה או בכתיבה) לא נדרש מן המטופל כל ידע או כישרון בתחום, וזו יכולה להיות עבורו חוויה מעשירה ומיוחדת במינה. בברכה ליאת

מנסיון, אני הייתי מפנה לטיפול באומנויות את כל מי ששותק אל מול הפסיכולוג/ית ונקרע מבפנים - לא משנה עד כמה הטראומה שלו קשה או לא . שתיקה לאורך חודשים או חוסר יכולת להעלות נושאים קשים, או "פטפוט" במקום נגיעה בעיקר יכולים לבוא לביטוי הרבה יותר מהר בטיפול באומנויות. רצוי לשים לב להכשרה של המטפל/ת הפרטיים, שעברו הכשרה בפסיכותרפיה, נסיון, המלצות וכו.

שלום, לפעמים אני מחליטה לעשות צעד "גדול" בטיפול, ואז אני מתחרטת ובורחת לעצמי מחדש. צעד גדול, הכוונה לחשיפה חדשה, למשהו מאוד כואב שלא דיברתי עליו קודם, כי אני ממעיטה לדבר ולשתף את המטפלת, והכל הולך באיטיות, והיא מרשה לי ללכת בקצב שלי. אבל הצעד הזה תמיד מכניס אותי לחרדה, לצורך שלי בתלות (בה), וזה מפחיד אותי נורא, וגורם לי להתחרט, ולפעמים אפילו לברוח או להתפרץ, או פשוט לקחת חופש גדול באמצעות כל מיני תירוצים. מה אני צריכה לעשות?

נוגה יקרה, כנראה שאת לא צריכה לעשות כלום. ה"טנגו" הזה שאת מתארת (שני צעדים קדימה, אחד אחורה) מוכר כמעט לכל מטופל, וכל זמן שיש התקדמות כללית לא צריך לדאוג. כדי להבין את עצמנו טוב יותר נדרשת לעיתים נקודת התבוננות חדשה, מבט-על. כדי להגיע לשם נדרש לעיתים טיפוס זהיר על מצוק תלול וחלקלק, ויש לעשות זאת לאט ובזהירות. יש לי הרגשה שאת בסדר לילה טוב ליאת

אני מרגישה שאני לא יכולה להיות לבד כלואה ברגשות והמחשבות האלה.היקרים שאתי לא יכולים לפטור אותי מזה.ואני צריכה מישהו שיהיה ויחצוץ ביני לביני.כי אני הורסת הכל.אני לא יכולה להיות בזה לבד יותר.

ויק יקרה, אשמח לשמוע מה, לדעתך, היה עוזר לך עכשיו. אני לא בטוחה שהכיוון של לחצוץ בינך לבינך הוא רעיון מוצלח במיוחד. המחשבה כאילו יש בך חלק הרסני ורע ממנו יש להפריד את החלק הטוב והמאויים, היא בעייתית, ויכולה לשמר מצב של פיצול ודריכות מתמדת. במקומך, הייתי מנסה לאמץ גישה רכה יותר, המאפשרת דו-קיום בשלום של כל מה שבך. נסי להכניס את היקרים לך בסוד רגשותייך, ואל תפחדי כל כך. יש לי הרגשה שאת עושה הערכת-יתר לכוח ההרס שלך. ספרי מחר מה שלומך ליאת

שלום, רציתי לדעת האם נעשו מחקרים שעסקו בחולי סרטן שחוו דיכאונות לפני הסרטן. מצאתי מחקרים העוסקים בכך שדיכאון יכול להוביל לסרטן, אבל אני מחפשת חומר שעוסק על הקשר בין התמודדות עם דיכאון ולאחריו התמודדות עם סרטן (כאשר לא בהכרח נחווה דיכאון במהלך הטיפול בסרטן). תודה.

ערב טוב, איני מכירה מחקרים ספציפיים בנושא שאת מבקשת, הגם שידוע הקשר בין גורמי דחק פסיכולוגיים לבין ירידה חיסונית ופגיעו?ת לחולי פיזי. אני מניחה שבכל ספרייה אוניברסיטאית תוכלי למצוא חומר רב בנושא. רק בריאות ליאת

1. נורא חשוב לי לא לבכות בטיפול, למרות שאני קוראת כאן על הרבה אנשים שבוכים כל הזמן וכמו ילדים קטנים. אני חונקת את עצמי עד כדי (כמעט) אובדן נשימה...אבל חשוב לי נורא לא להראות חלשה, בכיינית....למה? איך את מסבירה את זה? (פעם אחת כן בכיתי ולא הצלחתי למנוע את עצמי, והמטפלת שלי עודדה אותי מאוד...) 2. שאלתי השניה היא: האם זה נכון שכל מטפל יתייחס באופן שונה לבעיה מסוימת אפילו אם שני המטפלים עובדים לפי השיטה הדינמית. כלומר, יש אחד שיקשר נושא א' עם נושא ב', בעוד שהשני יקשר א' עם ד' למשל. או שאחד יעבוד עם EMDR והשני בכלל אינו מאמין בשיטה. אז איך אני אדע איפה אני מקבלת תוצאות יותר טובות? למה לא טוב להחליף מטפלים תוך זמן קצר (אפילו אם ישנו קשר טוב)? תודה

ערב טוב, על שאלתך הראשונה הצלחת להשיב בכוחות עצמך. את עושה כל שביכולתך להימנע מבכי, כי הוא לא נתפס בעיניך כתגובה רגשית לגיטימית, אלא כביטוי יבבני לחולשה. פחות מעניין להסביר למה את רואה זאת כחולשה, ומעניין הרבה יותר לחשוב מדוע אינך מרשה לעצמך להיות חלשה מדי פעם. יש לקוות שככל שיעמיק הקשר הטיפולי והאמון במטפלת, תוכלי להרשות לעצמך לנוח מהמאמץ להחניק את רגשותיך. לגבי שאלתך השניה, בהחלט יתכן שמטפלים שונים (גם כאלה המשתייכים לאותה אסכולה תיאורטית) ימשיגו בעיה אחת באופנים שונים. לפעמים יכול גם המטפל הבודד להציע מס' הסברים אפשריים לבעיה נתונה. בפסיכולוגיה יש עשרות גישות טיפוליות, ולא מעט מחקרים שניסו לעמוד על יעילותן כמעט שלא מצאו הבדלים ביניהן. הגורם המשותף לכולן הוא הקשר הטיפולי והאמפתי בין המטפל למטופל, והוא - כך נראה - משפיע על הצלחת הטיפול יותר מהרעיונות התיאורטיים המנחים את המטפל. ההמלצה הקוראת להתמיד בטיפול ולא להחליף מטפלים תוך זמן קצר, מתבססת על האמונה שהברית הטיפולית מתבססת ומעמיקה לאורך זמן, ואיתה גם האמון והביטחון בקשר. בברכה ליאת

היי ליאת מה שלומך?קר לי מאוד(: תרתי משמע הרגשת הבדידות הזו חונקת...... אני מפחד כל כך להשאר לבד בגלל המעשה המטופש ההוא יש לי פחדים מכל מיני מחלות שונות ומשונות אני לא רואה את עצמי נמצא עם משהי שאני חש שאני יכול לסכן אותה......אני מרגיש טוב יותר מתפקד טוב יותר בעזרת הכדורים והטיפול(בטיפול אני בוכה כמו ילדה קטנה) אבל הדבר הזה ממש מפריע לי....להתראות וסופש נעים

MR BLUE יקר! כמי שמכיר אותי לא מעט זמן, אתה בטוח יודע שהיה משהו בדבריך ששימח אותי. כל השאר קשה, אבל אין לי ספק שישתפר גם. כרגע קר לכולנו, ושמעתי היום על אנשים שמצאו בחצר ביתם קרח קפוא, וזה היה בשרון, לא בירושלים... שולחת לך חיבוק חמים ליאת

תודה ליאת אבל אני מרגיש כל כך מת מבפנים.......אני מרגיש כאילו אני רוצה לצאת מהגוף שלי שעשה את המעשה הנורא הזה ואני לא יכול.......כלכך קשה לי!!!

כיום רבים מתייחסים לסאדו מאזו כדבר מקובל (על אף שבשוליים...) אני מבינה שאם היחסים בהסכמה זה בסדר, מה שמעניין אותי- האם ידוע על סיבות פסיכולוגיות שמובילות להתנהגות מינית כזו? תמיד נראה לי שמשהו צריך היה להשתבש אם אנשים מוכנים לסבול כאב כדי ליהנות... לא ממש מבינה את התופעה..

שלום לעכברונת הסקרנית, לפני שנכנסים להסברים פסיכולוגיים (אל דאגה, אני לא ממש נכנסת לזה), כדאי לזכור שאנשים נורמלים רבים משלבים בהתנהגות המינית שלהם מרכיבים "רכים" של כאב, ואין בכך כדי להכניסם לקטגוריה של הפרעה בתפקוד המיני. אדם יזכה לאבחנה כזו רק אם גרימת הכאב או ההנאה מכאב הם תנאי הכרחי לריגוש המיני שלהם. ההסברים התיאורטיים לתופעה זו נשענים בעיקרם על רעיונות פסיכואנליטיים מורכבים שלא כאן המקום לפרטם. בגדול, אפשר לומר שמדובר בליקוי התפתחותי בתהליך הנפרדות-עצמאות, המביא לחוסר איזון וחוסר אינטגרציה בין דחפי המין והתוקפנות. כתוצאה משיבוש כלשהו בהתפתחות, נוצר דימוי גוף מעוות ואיתו גם זהות עצמית ומינית מעורערת וחלשה. נסי להיעזר בגוגל כדי למצוא הסברים "שווים לכל נפש". שבת שלום ומנוחה ליאת

מים כבדים חשוכים בוץ סמיך מטביע טובעת לבד אין יד

ויק יקרה, הלוואי שתימצא לך היד המחלצת, או - טוב יותר - הכוחות להתמודד ולהיחלץ. שולחת לך עידוד, כוח ואוזן קשבת. ליאת

בגלל שהזמנת כל כך יפה... :-) יש לי שאלה קטנה... נניח שאת מאפשרת למטופל/ת לכתוב לך מיילים מידי פעם, וכבדרך אגב הוא או היא נוהגים לסיים בכך שהם אוהבים אותך ומתגעגעים, או לכתוב לך שאת מאוד יקרה להם וכו' (אולי כי קשה להם להגיד לך את כל הדברים האלה, ויותר קל לכתוב, והם באמת נורא אוהבים ורוצים שתדעי)... האם זה מלחיץ אותך? לא נעים לך? מביך? בקיצור, אני צריכה להפסיק עם זה? והמיילים, אני צריכה להפסיק גם איתם, אני יודעת... אני מתפתה כל פעם מחדש... כל פעם מוצאת תירוץ... בערך כמו הכתיבה בפורום... :-) יש תקופות שאני מצליחה להימנע מזה, ויש תקופות שפחות... עכשיו כשאני שם יותר זה קצת יותר קל... אבל עדיין יש מעידות פה ושם :-) זה כבר יותר משאלה קטנה... נסחפתי :-) שיהיה סוף שבוע נעים, פינוקיו

פ-ינ-ו-ק-י-ו, פ-י-נ-ו-ק-י-ו, חכה לי פינוקיו...

פינוקיו יקרה (ובלה החביבה גם) גילויי אהבה או געגועים אינם מלחיצים או מביכים אותי, כל עוד הם נעשים בצורה תואמת, עם הלימה למשהו שקורה גם בחדר, במפגש (גם אם במפגש הפיזי אינם נאמרים כך). בעניין התקשורת בין המפגשים, כתבתי לא מזמן לנורית. ראי כאן. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-605815,xFP-605875,m-Doctors,a-Forums.html שבת חמימה ונעימה ליאת

מה שלומך? זאביק לא פתר את הבעיה במחשב? או שאת יוצאת לשתות משהו בין תגובה לתגובה... אם שותים לא נוהגים, את זוכרת, נכון? את בטח שמחה בגלל הגשם... והוא חוזר ביום שבת. לילה טוב :-) פינוקיו המשועמם(ת)

אני כל פעם אומרת למטפלת שלי שעדיף לי לא לכתוב כאן יותר, שאני לא אכתוב כאן יותר, ותמיד כותבת בסוף... להיגמל מכם זה באמת בלתי אפשרי... ד"ש לאורנה ולדרור... פינוקיו (אוטוטו ילד אמיתי :-))

זו בעיה שמשותפת לרבים בפורום אפשר להקים פורום גמילה מפורום פסיכולוגיה קלינית (:

פינוקיו יקרה, וכמובן גם ממ היקרה לא פחות שלומי טוב מאד, הגם שאני כבר מזמן במצב צבירה נוזלי. העייפות מכריעה אותי, ותכף אני קורסת למיטה. זאביק דווקא היה והחליף את ה'סוויץ'' האחראי על רשת המחשבים הביתית. ההפסקות הארוכות בין התגובות הן בדר"כ הפסקות טלפון או הפרעות חיצוניות אחרות, או שאני מנסה לחשוב קצת לפני שאני משיבה. איני יודעת מדוע את מחליטה כל פעם להפסיק לכתוב כאן, פינוקיו, אבל אני חייבת להודות שאני שמחה שאינך עומדת בהחלטה. נוכחותך נעימה לנו, גם כשאת עוד עשויה מעץ. דבריך, ממ, עוררו בי חיוך, וזה לא פשוט לחייך תוך כדי פיהוק כ"כ גדול... אהיה כאן במהלך סוף השבוע, בואו לבקר. לילה טוב ליאת

יש לי רגשות חמים מאוד אל המטפל שלי. אני יודעת שהשאלה נשאלה בעבר אבל בכל זאת אני לא יודעת איך להתמודד עם רגשות אלו מה עושים? יש לי הרגשה שהוא מתחיל לחשוש ממני כי קצת חשפתי .

בתחילת הטיפול שלי גם לי הייתה הבעיה הזאת ודווקא המטפל זה שגרם לי לדבר על זה.כמובן הוא הסביר שזה עיניין מאוד נפוץ וכו. ויכול להיות אפילו סימן לא רע שהקשר בינכם עובד טוב.אבל אם הוא מטפל טוב כמו ההוא שמטפל בי הוא לא יברח אלה יעבור איתך את השלב הזה של אהבה שלא תגשים את עצמה.רגשות האהבה האלה שאת מרגישה צריכים להפוך מרומנטיים לאהבה כוללת יותר של האדם. בשבילי זאת הייתה תקופה לא קלה אבל זה שעברנו אותה יחד איפשר לי להמשיך את הטיפול אצלו.אני גם היום אחרי שנים של טיפול (עברתי המון משברים בשנים האחרונות) עדיין אוהבת ומעריכה אותו,אבל אחרת. מקווה שעזרתי קצת. אורלי

אור יקרה, אורלי צודקת בניסיונות ההרגעה שלה. רגשות חמים ואוהבים כלפי המטפל הם עניין שבשגרה, והם מעידים על קשר טוב ומשמעותי שנוצר בחדר. מטפל מנוסה ומקצועי בדר"כ אינו נבהל מגילויים אלה, ויתכן שאת משליכה עליו חלק מהבהלה שלך עצמך מהתופעה. חשיפת רגשותייך במקרה כזה חשובה במיוחד, ואפילו נחוצה כחומר גלם לעבודה טיפולית טובה. אז אין ברירה אלא לדבר על זה, כמו על כל רגש או חוויה אחרת שאת חווה במהלך הטיפול, בחדר או מחוצה לו. אגב, אני ממליצה לך לעשות בכל זאת חיפוש קצר בפורום, ולקרוא דיונים קודמים בנושא. זה תמיד מרתק. סופ"ש רגוע ליאת

כבר שנים שאני לא עובדת ולא עושה כלום, לאחרונה אחרי שנים עשיתי צעד קטן ועכשיו מרגישה שאני לא רוצה יותר אני מרגישה שבא לי לעשות משהו קיצוני. קשה לי להגיד מה משהו שימלא את החלל הזה שיגרום לאנשים להבין שרע לי אני לא מצליחה להסביר לעצמי את ההרגשה הזאת אני רק רוצה שמישהו יבין כמה רע לי

פ. יקרה ראשית, חשוב לי להזכיר לך ולכולנו, שגם דברים גדולים וחשובים - ראשיתם בצעד קטן קדימה. אישית, לעולם איני מזלזלת בצעדים הקטנים, והרשי לי לברך אותך על כל הצלחה והתקדמות. את שבה ומדגישה עד כמה חשובה לך ההכרה של האחרים בקושי שלך. מעניין אותי מדוע זה כה חשוב לך? האם את זקוקה לעזרתם? האם חשוב לך להימנע מגינוי ובוז? האם מבטם המבין של האנשים האחרים מצליח למלא בתוכך את החלל הפעור הזה? האם מכעיס אותך שלא מצליחים לראות אותך, אלא אם תעשי משהו קיצוני? אשמח אם תוכלי לכתוב על כך עוד כמה מילים ליאת

ליאת, לא יודעת אם אני זקוקה לעזרתם, אני זקוקה לכך שמישהו יציל אותי מהכאב הזה לגינויי ולבוז כבר התרגלתי, זה חלק ממי שאני היום אני מחפשת הצלה- מישהו שיעזור... שידאג ויוביל- רק אז יתמלא החלל שום דבר כבר לא מכעיס אותי אני כל כך מיואשת רק משהו קיצוני יגרום להם להבין כמה קשה לי (או להרפות) אני לא יודעת מה זה משהו קיצוני וקושה לי להסביר את ההרגשה- אני מרגישה שרק ככה אני אמלא את החלל הזה.

אולי מישהו מבין, אבל אנחנו ממאנים לראות אותו? ואולי.. אולי באמת לא מבינים אותנו, כי איך אפשר... הם לא שם ולא יהיו... :-( הי פ, רציתי להביא משהו מהאסוציאציות של עצמי. על אף שהראייה שלי היא עפי"ר קיצונית או מוזרה, אולי תוכלי למצוא בכל זאת משהו שידבר אליך. מנסה את מזלי... את הצעד הקטן החוצה עדיין לא עשיתי, בדיוק בגלל החרדות האלה. בעצם, זה די לשקר לעצמי... בסוד כבר לא סוד, עשיתי משהו. מדובר בדבר חיצוני שכולם רואים, משהו שיש לו תוקף של ממש, משהו שאי אפשר להסתיר או למחוק :-/ איזה פחד! בכל זאת מבלי דעת עדיין מנסה לעוור את עצמי והסביבה כאילו זה לא שם. אין אפשרות להכיל, ולשאת לא מסוגלת עדיין, רק ניסיונות אנושים לזרוק הכל החוצה. מנסה בכאילו להעלים באמצעות ההכאבה האינסופית הזו. כמה חרדות... החרדות האיומות האלה ש'מישהו' יראה שיש איזה שינוי זעיר כלפי חוץ. ולמה, למה זה כל-כך מפחיד, מפיל אימה? "אולי אם בחוץ ניכר שיפור, אפילו קטן שבקטנים, אז הכל בפנים כבר בסדר, ו.. אנחנו לא צריכים עזרה. זהו. בכאילו בריאים ושלמים וחסל". כן, דווקא, אבל דווקא ברגעים בהם זקוקים להכי הרבה תמיכה, לרשת הבטחון הזאת. בדיוק כשמעיזים להוציא חצי מחוש החוצה בחשש... כמה חרדה, שדווקא ברגעים האלה תהיה הנטישה הכי גדולה. חחח כאילו שבכלל היה שם מישהו ברגעים היותר נוראיים, הרי גם אז לא היה. גם אז לא הצלחנו להזמין אותם. גם אז לא עוררנו מתים מרבצם. גם אז לא בא מושיע. וכמה אנחנו זועמים (במקרה הטוב מרגישים את זה. במקרה הרע, פחות). המממ... אפילו מציאות סופר מאכזבת כזאת, שחוזרת על עצמה שנים רבות לא מונעת מלהמשיך. ועוד ועוד. אדרבא, אנחנו ממשיכים לנסות בדיוק באותם המקומות. ממשיכים לכוון ציפיותנו בדיוק לאותם האנשים הכי מאכזבים, הכי שלא ניתן לסמוך עליהם. אנחנו מכורים ונאחזים כדי ליפול שוב ושוב ושוב...והתחושה הזו של העיוורון של הסביבה מפרקת, ואנחנו מבלי דעת גם שותפים להעוורה; והולך ומשתחזר... ובראייתי הקיצונית (שנובעת מתוך אמת שהייתה) ייתכן גם ששינוי חיצוני הינו מבעית כל-כך כי "אולי יהיה שם 'מישהו' שנורא יקנא ומכאן מגיע להרוס את ההצלחה הקטנה שלי (במקרה שלי אישית, היא קטנה כי כל מה שהשגתי הוא משהו שעבור כולם הוא מובן מאליו...); ו... "אולי גם יהיה שם 'מישהו' שיחמוד וייקח הכל"... ו... אולי היה שם מישהו שדאג בלי דעת שנישאר כל-כך תלויים וחסרי ישע לתמיד בגלל כל אלה... "נו טוב, אז קחו כבר מראש, קחו הכל, רק שלא תהיה החרדה הזאת ודי..." בום! ההיאחזות הזו. התלות... כן... ולא סתם כך, כי באמת הייתה סביבה כזו. פעם. כבר מזמן לא צריך סביבה אמיתית כזו. אין היום 'מישהו' כזה. מספיק הראש שלי שבונה אותה בפנים והורס מבפנים. והפנטזיה ברגעי התפרקות שכאלה - הכמיהה האמיתית שם עמוק בפנים היא שיבוא מישהו ויעצור. שיבוא מישהו וישים גבול להשתוללות הזאת ולמעגל ההרס הזה. שיבוא מישהו גדול ויחבק ויתפוס חזק חזק כדי לחבר ביחד, ליצור מעטפת חזקה ומוגדרת כדי שההתפרעות תישאר שם בפנים מבלי להתפוצץ, מבלי שתתערבב עם החלל. כליבת ענק שתבוא, תעטוף, תחבר ו... תשחרר... ששש... שקט... די... תחבר ותשחרר אותנו שנתעשת ונרגיש קצת יותר 'אני', קצת יותר מגובשים, ונוכל לשרוד את הסביבה שלעתים נדמית כחומצית עד כלות, אבל לשרוד בעצמנו. בהיותנו אנחנו. תשחרר ולא תלכוד. תניח ולא תבלע. ...רק שבמציאות ההיא לא היה מקום כזה עוטף ומניח ובטוח. או שלא עטף כלל, או שכ?בל. :-((( מי שהיה צריך לתחום אותנו פעם, או ש -הלך לישון, או ברח משם בכלל או חמור מכך - פרץ פנימה. ואם ננסה אחרים? לגבי כל שאר הסביבה - אנשים נורמליים די נרתעים למראה התנהגות כזאת שלנו, בלשון המעטה. וככל שהצורך שלנו בקשר *ההוא* גדל, ותוך כדי כך אנו מנסים להרוס את עצמנו כדי לחפש אותו אנושות, כך אנו מרחיקים את הסביבה יותר ויותר. מי יודע לאכול את זה בכלל... אין מצב שמישהו בכלל יבין מה הולך שם בפנים ועוד ללא מילים... ואז, אז אנחנו מצליחים לעשות את העבודה ההפוכה. אף אחד לא בא לעזור? או שמא אנו מזמינים שוב דמויות עבר בלבוש חדש, כלומר, אנשים שהקשר איתם יזיק לנו ויפרק אותנו, נשאבים לשם ושואבים אותם, וזה רע לנו מאד. רוצה לציין גם ש - כפי ששמעתי במו אזניי: גם על המטפלים התפרעות כזו 'לא עושה רושם' (וטוב שכך). "שמעתי 'לא עושה רושם' יאללה נהרוס עוד ועוד". החיפוש הפנימי הזה עדיין לא נפסק. כנראה שעדיין ככה ורק ככה מצליחים להרגיש קשר. מעוות. כמו פעם. זה הקשר שהיה. כך אנחנו מזמינים אותו. מתגעגעים. הייתי יכולה לכתוב עוד... ו...בסה"כ אפשר היה לרשום את הכל בשלוש מילים: "איפה את, אמא..." השתיקה הצורחת ואנכי אשת האדמה (* הייתי רוצה לשלוח את ההודעות שלי למקום אחר, לא לכאן, ולא באינטרנט שמטשטש גבולות. הלוואי ובוא יבוא שינוי. לכולם. . . .ובנימה אופטימית זו)

תודה לך על דברייך לא הרגשתי שמשהו בראייה שלך קיצוני או מוזר הזדהתי מאוד עם רוב דברייך עוררת בי מחשבות רבות אך לא התייחס להכל אני גם חושבת שאצלי יש אנשים שלא רוצים שהשתנה כולם סביבי תומכים ומאוד מעודדים ועדיין ישנה הרגשה שהצלחה שלי תאיים ותרחיק אותם. (ועדיין גם אצלי הצלחה היא משהו שאצל אחרים מובנת מאליו). מוזרה המחשבה הזו. כאילו לי, יש את המקום של לדאוג לאחרים שצריכים אותי ונטישה שלי תהיה פחות דאגה להם. תיקח אותי מהם. אצלי חוסר העשייה נובע באופן מוזר דווקא מהמקום ההפוך, מהמקום שלא היה לי אף פעם אף אחד, תמיד הייתי עצמאית ודאגתי לכולם, תמיד טיפלתי באחרים, באמא.. תמיד הייתי הכי חזקה ודווקא כשנותרתי לבד והייתי צריכה לדאוג לעצמי זה היה פתאום חסר טעם, איבד משמעות. לא ידעתי איך לטפל בעצמי, לדאוג לעצמי וקרסתי. תודה לך... ושבת שלום

ליאת שלום, אני מתנצלת מראש,כי איני יכולה לפרט בדיוק על מה מדובר,כך ששאלתי אולי תיראה כללית ו'סתומה',והיא: מה עושים כאשר רוצים מאוד ליידע מישהו בפרטים אישיים עליי ובמיוחד על מה שעברתי בזמן האחרון,ועל ה'פתרונות' שישמתי עקב כך,אך אני מפחדת מאוד שאם אעשה זאת יש סיכוי שאזיק לעצמי בהמשך? אני שונאת מצב זה שבו אני צריכה 'להסתיר' דברים, זה מתיש אותי ולא נוח לי,ואני מרגישה רמאית,אך מה אעשה - ה'אמת' במקרה זה יכולה להזיק לי - אשמח לקרוא את דעתך בעיניין זה. בתודה מראש, משתנה

ליאת שלום שוב, אומנם אין קשר בין שתי הודעותיי אך העדפתי לצרפן ביחד; יש לי בעיה והיא שאני כמעט תמיד...אבל תמיד...אחרי שאני אומרת משהו למישהו אני מיד מצטערת עליו ו/או חושבת אם דיברתי 'שטויות' או שעשיתי שטות שדיברתי ואז אני 'אוכלת את עצמי' שאולי העלבתי מישהו או פגעתי בו,ואולי הרסתי קשר,אולי כועסים עליי; וזו הרגשה נוראית ל'הלקות את עצמי' כמעט על כל מילה שאני אומרת. מה היית עושה במקומי? יותר נכון-איזו עיצה תוכלי לתת לי כדי להתמודד עם בעיה זו? בתודה מראש, משתנה

משתנה יקרה, איכשהו, נדמה לי שדרך טובה להתמודד עם הקושי שאת מתארת, זה ללמוד לחיות (מה שיותר מהר) עם הידיעה שאנחנו בני אדם שאכן יכולים לפגוע באנשים אחרים. אנשים הם יצורים החיים ב'להקות', וכמי שמתחככים כמעט כל חיינו באחרים, אין מצב שלא נפגע, נעליב, נעצבן, נהרוס קשר, ואפילו (לא עלינו) נדבר שטויות. זוהי הבנה עצובה, מאכזבת, שאינה עולה בקנה אחד עם המשאלה שלנו להיות זכים כבדולח. האמת היא שזה פשוט לא עובד אחרת. אנחנו לא מלאכים. מה שהייתי עושה במקומך, זה ללמוד לקבל את המציאות, ואם אף אחד לא רואה, אפילו להנות מדי פעם מרגעים קטנים של רוע , המבצבץ בשובבות מחוצפת מתחת לגלימת הצדיקו?ת שלנו. :-))) נסי ותהני ליאת

משתנה יקרה, פעם, בראשית עידן הפרסומות בטלוויזיה, הייתה פרסומת אחת מקסימה במיוחד, בה דוגמן ודוגמנית עטופים במעילים ארוכים, נפגשים זה מול זה, ופותחים את המעיל, וחושפים את הכל, אבל הכל - לפחות כך גרמו לנו להאמין - זוכרים? פרסומת חביבה זו, הדגימה מצב נדיר בו חשיפה טוטאלית ומוקדמת מולידה סיפור אהבה בקליק. בחיים, אנו נדרשים לזהירות רבה יותר, שכן חשיפת יתר טרם זמנה עלולה לגרום לנו להיתפס כלא אחראיים, לא קונבנציונליים, ובעיקר לא תואמים. הרצון החזק ליידע מישהו בפרטים אישיים מאד יכול לשקף צורך חזק באינטימיות וקרבה ("אני אראה לך, ואתה ת?ראה לי"), צורך לרצות ("אני נותנת לך משהו מאד אישי שלי, שתהיה מבסוט"), או צורך להיות נאהב בכל מחיר ("תראו כמה אני מעניינת, מיוחדת"). אפשר, כמובן, לחשוב על מניעים נוספים. אני חושבת שיש הבדל בין הסתרה או שמירת סוד לבין התאפקות והמתנה לרגע הנכון. כך או כך מדובר ביכולת שלנו להכיל את עצמנו, ולווסת את החליפין הבינאישיים שלנו. נראה לי ששווה לאמן את השרירים הללו. מה דעתך? ליאת

ליאת תודה, את צודקת בתשובתך אך חלקית, כי כוונתי לא הסתרה ביחסים עם בן-זוג,או עם חברות,אך שוב איני רוצה לפרט כי אז 'אחשוף' את עצמי,ונראה לי שלכיוון זה -בעיקר-התייחסת. אך שני הצרכים האחרונים שציינת נראו לי מתאימים. משתנה

שלום, התחלתי טיפול לפני חודשיים בערך ואני חושבת שאנחנו מתקדמות לא רע. אני לא בן אדם שרגיל לדבר על עצמו כל כך ולקח לי שנים להחליט ללכת לטיפול, אבל מרגע שהחלטתי אני מרגישה את עצמי מאוד מסורה לטיפול ומאוד משתדלת להביא את עצמי בלי צנזורות בכלל. השבוע הייתה לי פגישה לא פשוטה.. אני לא כל כך מצליחה להגדיר לעצמי למה, פשוט סיפרתי יותר ממה שאני רגילה וישבתי מכווצת לאורך כל הפגישה. לא הצלחתי כמעט להסתכל עליה והיה לי קשה לבנות משפטים שלמים. לפעמים גם התחשק לי להימלט אל מתחת לשולחן לקצת זמן. הרגשתי שהיא דואגת לי והיה לי קשה עם זה, או סתם לא נוח כרגע אני כל הזמן ישנה. התעוררתי עכשיו, ב-14:30, כשהלכתי אתמול לישון היה 19:00 (ואני בדרך כלל טיפוס של לילה..). פשוט לא התחשק לי לצאת מהפוך המנחם.. קצת לא נעים שהברזתי ככה מהעבודה. אני מרגישה שמאוד הייתי רוצה לנסות ולעבד את הדברים עם עצמי ולא יודעת מאיפה לגשת אליי.. לא יודעת אפילו מה לשאול את עצמי, ומרגישה שהתכנים שעלו בפגישה קצת נעולים בפניי... איכשהו קשה לי מאוד לשחזר מה נאמר שם. למרות שהיו נקודות בפגישה שאמרתי לעצמי שאני צריכה לדון בהן עם עצמי השבוע, אני פשוט לא זוכרת מה היה בדיוק, רק את תחושת הכיווץ והפחד ואת הדאגה שהרגשתי ממנה, (או אולי ממני? זה מאוד מבלבל..) כל העניין הזה מרגיש לי מוזר.. אני מתחילה קצת להשתעבד לשעה בשבוע הזו כל כך התקלפתי ממראית העין שאני גם פחות ופחות מצליחה להרגיש כמה זה עלוב מצידי שחיי סובבים סביב שיחות שבועיות של 50 דקות. ההתקלפות הזו משאירה אותי חשופה מדיי ואין לי חשק להתמודד עם העולם שבחוץ (במיוחד לא בימים כל כך קרים..) לא בטוחה מה אני רוצה מכם ולמה כתבתי את כל זה.. אולי אני צריכה לשטוף פנים ודי! קצת מבולבלת..

ל. יקרה, את אומרת- "כמה זה עלוב מצידי שחיי סובבים סביב שיחות שבועיות של 50 דקות", ואני שואלת- למה בעצם? אם תדפדפי כאן קצת, בפורום שלנו, תגלי שמטופלים רבים מדווחים על כך שתכני הפגישה הטיפולית, הארות, תובנות, אמירות או כל חוויה אחרת שהתרחשה בחדר, שבים ומעסיקים גם במהלך השבוע, מלווים אותנו במחשבותינו, מעוררים בנו אסוציאציות, זיכרונות, חלומות, והתנהגויות שאולי לא היו שם קודם. זוהי מהותו של הטיפול. יש פגישות הנצרבות בנו יותר מאחרות, מעוררות תגובות עוצמתיות יותר, וכמו שאת רואה, לא בהכרח ניתנות לשחזור מילולי. את רוצה לעבד את הדברים ולברר אותם עם עצמך, ודווקא אז נעלם הזיכרון, נעלמו המילים, נעלמו ההבנות. לא בטוח שמה שאת רוצה לעבד ולברר הן דווקא המילים שנאמרו. לפעמים מה שמעורר את עוצמת החוויה זה משהו אחר. הזכרת את המבט הדואג, החמלה המכילה הזו מצד המטפלת שהציפה אותך בתחושת אי נוחות מבהילה. ומיד לאחריה, את הכניסה אל תוך מאורת הפוך החמימה, למשך שעות ארוכות. אני מזמינה אותך לכוון דווקא למקום הזה, שאין בו מילים, ולבדוק מה קורה לך מול גילויים של דאגה קשובה המכוונת כל כולה אליך? האם היו כאלה בעברך? האם תחושת הנזקקות חדשה לך? האם את יודעת/יכולה להיות נזקקת? האם תחושת העליבות יכולה להתקשר דווקא לכאן? נסי לפרגן לעצמך את הזמן הזה, העוטף, הרחמי, בטיפול וגם תחת שמיכת הפוך, לפחות למשך סוף השבוע, ותראי אם משהו בתחושות שלך הופך רך וסלחני יותר. אשמח לשמוע איך תרגישי בהמשך. סופ"ש נעים ליאת

ליאת! בדיוק בזמן! :) 4 דקות לפני שסוללת המחשב נגמרת נתת לי הרבה חומר למחשבה... דברים שבדיוק התחילו להתבהר בי בעקבות 19 שעות השינה הארוכות שפירגנתי לעצמי.. נגעת בדיוק בנקודות הנכונות, בדיוק במילים המתאימות. תודה-תודה חיממת את הלב (ממש כשהחדר כבר קר ללא חימום..) אלחץ שלח מהר לפני שיעלם לי... לילה טוב ותודה!

שוב שלום ליאת, עכשיו כששב החשמל אני יכולה לקרוא בשקט, ולא בבהילות, את תגובתך והתחשק לי להוסיף עוד כמה מילים, אבל אין באמת צורך לענות לי שוב. רק לפני כן: ההודעה המיותמת "עכשיו כששב החשמל" היא גם שלי- הודעה זהה שאיכשהו נפתחה לי ללא השרשור. אז העתקתי אותה לכאן- בצמוד לעץ המקורי, אבל לא הצלחתי למחוק את המיותמת שלמעלה. תעשי זאת בשבילי? ולגבי מה שכתבת לי: רק רציתי לומר שהמילים שלך "מה קורה לך מול גילויים של דאגה קשובה המכוונת כל כולה אליך?" ו"האם את יודעת/יכולה להיות נזקקת?" היו מדויקות ממש (מדי?) מיד התכווצתי כשקראתי אותן.. "כל כולה אלייך.."- לעזאזל. בא לי לבטל את הדאגה הזו, להפנות אותה בחזרה לגורם אחר. דאגה קשובה רק אליי?!.. זה איכשהו לא נתפס. גורם לי להרגיש מאוד לא בנוח, קצת לכודה אפילו, וגורם לי קצת לנתק את עצמי מעצמי. או לחילופין להיות אסירת תודה לנצח ולהודות בצורה מוגזמת (כפי שאולי יקרה גם בסיום המכתב הזה.. ). והמילה נזקקת היא ללא ספק מילה שמכאיבה לי קצת (כן, כן, ובדיוק בגלל זה כדאי גם על זה לדבר, אני יודעת). אני לא נזקקת לכלום. אין לי צרכים- רק רצונות. סוג של מאצ'ו בעל-כורחי... (טיפשי, הא?). אבל בשני המקרים כבר התקדמתי המון בכמה שנים האחרונות. טיפלתי בעצמי, אם תרצי..אני טובה במילים ובאנליטיות, אבל למקומות בלי מילים קשה לי להגיע לבד. נקווה שהטיפול יצליח לתת לי את הפוש הנוסף לו אני זקוקה (כן- כתבתי את המילה ההיא.."זקוקה"..אחחח) איכשנו הרגשתי שהשקעת בי מחשבה בתגובה שלך והרגשתי צורך קצת לשתף בפירותיה. אבל שוב- אני מניחה שעד הערב יתווספו אנשים נוספים להשיב להם אז אני מסכימה לרדת מרשימת ההמתנה להערב :) תודה רבה! ל. ודבר אחרון- אני משוטטת לי בפורום שלכם בימים האחרונים (אני חדשה בפורום הזה וגם בפורומים פסיכולוגיים בכלל, אם לומר את האמת), ומרגישה צורך להגיד שמאוד נעים להיות פה- לקרוא ולכתוב. אני חושבת שאתם, ליאת, אורנה ודרור, באמת מצליחים להגיע ולעזור, גם מעבר למגבלות הרשת. כך לפחות הרגשתי אני. אז שוב תודה. (את חושבת שהייתי צריכה לפתוח הודעה חדשה לרשימת התודות שפרסתי כאן?!... בפרק הבא: תודות בחרוזים. זה כנראה הזמן ל"חדל קשקשת ברשת".. :) להתראות (אני מקווה)

בצפון הפסקת חשמל כבר שעתיים... הסוללה של המחשב התרוקנה לה וגם הנרות שלצידי בוערים (עד כלות) נאלץ ללכת לישון... חבל :( לילה טוב, ל. (מימי ביניים?)

מחפש פסיכולוג קליני המתמחה בגיל העשרה, מאזור אשדוד אשקלון עד רחובות

שלום שימי, מקווה שמבקרי הפורום ייענו לאתגר, וישלחו המלצות למייל האישי. בהצלחה ליאת

ליאת מה שלומך? סליחה על ההפרעה ,הבעיה היא שאיני יודעת איזה סוג של עזרה אני צריכה...אני מרגישה שרע ושבא לי למות,אתמול עברתי בכביש בלי לשים לב ,לא הסתכלתי,זה לא עניין אותי מה יקרה לי,לא רציתי באותו רגע למות ,לא חשבתי על כך(הייתי טרודה מאוד במחשבות ולא שמתי לב שאני בכביש..) רק לאחר שהנהגת שכמעט דרסה אותי למוות(באשמתי..) העירה לי,אז פתאום חשבתי לעצמי שכמה חבל שלא נדרסתי למוות,ממש חבל, כי בא לי כבר למות... אני כל כך רוצה.... ואיני יכולה להמשיך "לסחוב " עוד, הכל קשה ומעייף ואני נואשת,נחצו כל הקווים כבר. שרויה בתהום עמוק,שממנה קשה כל כך לעלות,ואין במה להיאחז. לדאבוני המטפלת לא יכלה לקבל אותי השבוע,שוחחנו בטלפון ולא סיפרתי לה שמצבי רע ומר,לא רציתי לאכזב אותה , אני יודעת שהיא עושה המון על מנת לעזור לי. נדמה לי שאין תקנה למצב שלי, מרגישה באופן תמידי:סתומה.מפגרת. ולא שווה בכלל. שלא מגיע לי כלום, הדבר היחידי שכן מגיע לי זה רק שישנאו אותי,כי אני גם שונאת את עצמי. לדבריה של המטפלת אני צריכה לעשות חתיכת עבודה טיפולית כדי 'להשתיק' את התחושות האלה. לדאבוני אני בטוחה בטוחה בטוחה במאת האחוזים שאין שום טיפול שיכול לסייע לי, אני דפוקה ואשאר דפוקה. אני כזו אחת שלא מבינה מה היא רוצה מעצמה,לא יודעת להסביר את עצמי, שונאת את עצמי,בצורה איומה. ובשורה אחרת: קיבלתי מחבר שלי טבעת, מאוד שמחתי בה והתרגשתי, אך מצד שני יש רצון עז לברוח מהקשר הזה כמו מאש, אני פשוט לא מבינה את עצמי. אתמול התהגתי איתו כל כך לא יפה עם חבר שלי,אני יודעת שפגעתי בו אך זה לא היה בכוונה,הייתי בלחץ, אמרתי לו שאני צריכה מרחק ממנו כי איני יודעת אם אני אוהבת אותו.. מאז שהוא נתן לי את הטבעת אני מרגישה כך,לפני כן הכל היה בסדר. לפחות כרגע איני רוצה ,ואיני יכולה לדבר עם אף אחד ,לכן העליתי את הקושי מולך בפורום(אל תחשבי לרגע שקל לי לעלות מולך ,אך כפי שהסברתי מול אחרים קשה יותר...) אני מרגישה כעת רצון להסתגר ,רצון עזזזז למות. העיקר להפסיק את הסבל הזה. כואב לי ,אני נואשת, ולא יכולה יותרררררר. חן

יאללה יקירתי. הגיע הזמן להתעורר וללכת לטיפול, לא? החיים לא זולים בכלל.

אם תקראי את הודעתי את תביני שאני נמצאת בטיפול ואין צורך "לשלוח" אותי לאחד כזה. תגובתך לא כל כך לעניין ,אבל תודה.

שלום חן, כאשר אדם משוכנע שכלום לא יכול לעזור לו ושאינו בר תקנה, כל אירוע או יחס הסותר השקפה זו מתפרש באופן מעוות ונוקשה, באופן שלא מאפשר תזוזה. כאשר אנשים רוצים להושיט לך עזרה, יד, תרופה או טבעת, את נסוגה לאותם משפטים "בטוחים במאת האחוזים" שאין סיכוי שתצליחי להיעזר, שאת דפוקה, או שהם מפסיקים להיות שווים בעיניך. אלה נושאים חשובים מאד לדיון בטיפול. מקווה שתחזיקי מעמד עד לפגישה הבאה שלך. ליאת

אוי ואבוי אני מרגישה שעוד רגע ואתמוטט.... והדחף לפגוע בעצמי עז ביותר , ביקשתי מהחבר שיגיע ,יש לי דחף לעשות חתכים... משתדלת שלא לעשות .... אין לי אוויר וממש רע לי ברמות כאלה שעוד שנייה ואני פוגעת כדי להקל קצת על הכאב... לא יודעת אם אחזיק מעמד כבר אין בי את הכוחות שהיו לי פעם,גם הם נגמרו. איני יודעת אם ניפגש שוב ליאת ,כי אני שוקלת ברצינות את הפתרון הסופי לבעיה שלי.אז ברצוני לומר לך כי אם אי פעם רשמתי כאן דברים שפגעו בך אני באמת מתנצלת על כך מכל הלב. תודה על הכל. לילה טוב. חן

חן, אני כל כך מבינה אותך ומזדהה אני חושבת שכדיי לך להביא את המכתב הזה לטיפול ולדבר עליו יש בו המון נושאים חשובים כמו הפחד לאכזב אותה והקושי שהיה לך מולה- להגיד שרע לך ...

שלום אני בת 26 נשואה . אולי מה שאני אספר לכם יגרום לכם "להסתכל עליי" באופן מוזר, בגלל זה נכנסתי לפורום פסיכולוגיה כי אני יודעת שאולי לפחות אתם תוכלו להבין אותי. כאשר אני יוצאת לטייל עם אנשים זרים אני לא מרגישה את הדברים האלה שאני הולכת לספר,אינני יודעת מה אני בדיוק מרגישה ,אבל זה מ-ט-ר-י-ד אותי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מזה שנה התחלתי להרגיש הרגשות מוזרות כלפי בני האדם, כאשר אני צופה בתלוויזיה אני רואה אנשים ונגעלת,כן נגעלת, נגעלת מזה שהבן אדם שבתלוויזיה יש בתוכו לב, כלי דם,כליות, מוח,שיניים, וכל האיבריים הפנימיים שעושים הרגשת גועל. למשל: כאשר אני יושבת ליד בעלי,אז לפעמים אני מתחילה להגיד לו,בעע יש בתוכך כבד ,כליות, יש בפה לשון שהוא נמצא בתוך הגרון,אועעע יש לך מתחת לעור הפנים את העצמות המפחידות של השלד, יווווו כאשר נמות, יהיה לנו הריח הכי מגעיל שיש. לפעמים כאשר הוא מנשק אותי,אני מרגישה את הרוק שלו, אני לא נגעלת,אבל אני חושבת על הרוק שהוא נוזל מהגוף הזה!!!!! זה לא שאני נגעלת מאנשים, לא!!!!! רק ברגע שאני מתחילה להיכנס לפרטים הללו אני מתחילה להירתע ולהרגיש גועל. גם כאשר אני אוכלת,אז תמיד אני אומרת,מה הפואנטה פה!!!! הרי בסוף זה יצא. וכאשר אני אוכלת, אני תמיד אומרת, הינה לקחת אוכל והכנסתי לפה,עכשיו אני מרגישה את הטעם בפה,אחר כך זה יכנס לכיבה,ושוב ארצה לאכול כדי להרגיש את הטעם, אז איפה הפואנטה פה!!!!! וכאשר אני רואה אנשים אוכלים במסעדה,אני אומרת לעצמי,כל אחד מאכיל את עצמו,לוקח ומכניס לפה שלו.....ואחר כך הגוף שלו טוחן.... לא יודעת!!!!!!!!!!!!!!!!! נמאס לי לחשוב על זה הרבה רוצה לראות את האנשים כאנשים מבחוץ,ולא להיכנס לתוך האיברים שלהם,ולהרגיש גועל.... מה יש לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!מה קורה לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איך קוראים לבעיה שלי?

לא נראה לי שתרגישי טוב אם היה שם למה שאת מרגישה וזהו. אני חושבת שמה שכן יעזור זה שתחשבי רגע איך את מרגישה. כמה זה מפריע לך למהלך החיים הרגיל, כמה זה מטריד אותך (דקה ביום? שעה ביום? כל היום?) ואולי תלכי לפגישת יעוץ או שניים עם פסיכולוג ותראי אולי יש עוד דברים שמטרידים אותך והם אלו שבאמת זקוקים לטיפול. מה את אומרת?

שולי יקרה, נדמה לי שנתת בעצמך מעין 'אבחנה' כשאמרת - "אבל זה מ-ט-ר-י-ד אותי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!". אנשים רבים סובלים מגרסאות שונות ומשונות של מחשבות טורדניות, המתקיפות ללא רחם, חודרות אל שלוות חייהם ומפריעות לשגרת היומיום. המחשבה המטרידה מופיעה יום בהיר אחד באופן ספונטני (איני מתייחסת כרגע לתוכן הספציפי ולקשר אפשרי שלו לסוגיות בחייך), מעוררת חרדה כה עזה, ובעקבותיה גם את המשאלה שלא לחשוב זאת שוב לעולם. מי שניסה פעם לדחוק בכוח מחשבה אל מחוץ לתודעתו, יודע שהדבר לא פשוט כלל וכלל. כאשר המחשבה מאופיינת במרכיבים ביזאריים ומעוררי חרדה, זה יהיה קשה אף יותר. אני מסכימה מאד עם מו, ועם ההמלצה לפנות לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר. איש מקצוע מיומן יוכל להעריך את עוצמת הסימפטום, לעמוד על מקורותיו, ולהמליץ על טיפול מתאים. יש סיכוי טוב שההמלצה תכוון לטיפול פסיכותרפויטי המשולב בטיפול תרופתי. התרופה תסייע בסילוק המחשבות המטרידות או בהפחתת עוצמתן המאיימת, והטיפול השיחתי יתמקד, מן הסתם, בדינמיקה הנחה מאחריהן. בהצלחה ליאת

אוי ליאת...

היי!! לפעמים "אוי" אחד יכול לספר די הרבה. נדמה לי שאני שומעת באוי שעוד לא עשית שום דבר באמת. את עדיין מתלבטת, נכון? ספרי. אני רוצה לשמוע. ליאת

היי ליאת דווקא האוי נכתב לאחר מעשה...וכן עדיין בלבטים מבטיחה לספר מחר כשאהיה בפוקוס לילה טוב (לא רואה ממטר(

ליאת, היום דיברנו טלפונית. היא לא משכנעת אותי להישאר היא דוגלת בזה שזו צריכה להיות החלטת המטופל (היא בטח לא רוצה שאחזור?) מעניין שבפורום את כן ממליצה לאנשים וכן גם לי להישאר בטיפול. מעניין אם את גם משכענת מטופלים שלך (אם זה לא אישי מדיי) לא יודעת אם יהיה לך כל כך מה לומר אם אספר הכל.... ע"פ ההיכרות הקצרה איתך אני משערת שתאמרי לי לדבר איתה...נכון? או לפחות לבוא לפגישה אחרונה... לא יודעת, אולי שוב בוחן המציאות שלי לקוי (איזה סעיף זה בהפרעה?:) לעיתים נדמה לי שאשאר רווקה עד גיל 80 ובטיפול... ומה איתך? עברת את הסערה בשלום? קיבלת יום אחד של חורף אמיתי וזהו?! פתאום נראה שהפורום פורח בסופ"ש לא? סופ"ש חמים

היי ליאת, תגידי אפשר להידחף בתור? אני תכף נרדמת:) שוב הגיע יום שישי ושתינו בפורום אה?:) מקווה שתצליחי להשתלט על ההודעות שלי

צאי החוצה אמא ואבא יביאו לך עוגה (:

:-) לילה טוב

אוי, עוגה הייתה משמחת אותי מאוד עכשיו! לילה טוב וחם, וסופשבוע נעים עם ליאתי... אורנה

שלום רב דר אני בן 31 סובל מפחד עצום של הסביביה .בדרך כלל אני בריא הסיפור זה מהילדות התחיל לי ומבית הספר .יש לידנו שכינים שבנם למד איתי הייה כול הזמן רוצה להכות לי או להפחיד אותי בדרך מהבית ספר לבית הייה עוזב את הכיתה מוקדם יותר בגלל שיתחבא במקום ויפתיע אותי ויתחיל לאים עלי .זה נמשך עד שעזב את בית הספר וכוול אחד הלך לדרכו .הבעיה שעד עכשיו כשאני רואה אותו או עובר ליד הבית שלו או לאחים שלו שגם אני מפחד מהם נורא כי כול הזמן הם עושים עברנים וצועקים על כול דבר אני מאוד מפוחד מזה .אפילו אם אני בבית והם בבית ושומיע אחד מהם צעק או משהוא אני אהייה מאוד מפוחד עד שדפיקות הלב שלי יהיו מהירות .קשה לי מאוד לעבור ליד הבית שלהם והם שכינים שלנו והדרך היחדה היא לידם לעבור .ופחד מאוד עצום שלריב איתם כי אני חושב על עצמי שאני חלש בזה .כמו שיש לנו עכשיו חג ואני מאוד מפוחד מהכזיזים ןמהרעשים .מבקש מכבודך הסבר והדרכה ועזרה .מודה לך מכול הלב.

שלום יוסי, אני מבינה שעברו כבר לא מעט שנים מאז בית הספר, ושתחושת החרדה לא חלפה. חרדה בדרך כלל לא חולפת אם נמנעים מהגורם המפחיד, אלא להיפך. אני חושבת שבהחלט אפשר לעזור לך, אבל לצערי לא ניתן לעשות זאת באמצעות פורום אינטרנטי. לכן, אני מציעה שתפנה לטיפול פסיכולוגי דרך קופת החולים אליה אתה משתייך. אני מאחלת לך הצלחה רבה, וחג שמח, אורנה

שלום! הפסיכיאטרית שלי המליצה לי לפנות לטיפול במרפאת רות בירושלים. רציתי לשאול אם יש מישהו שמכיר את המרפאה ויכול לספר לי קצת עליה? איזה מן מרפאה היא? למה היא מיועדת? למי? איך היא? אשמח לקבל תגובות במידה ואתם מכירים... תודה מראש וערב טוב...

מרפאה לבריאות הנפש, רח' רות 3 ירושלים. שירותי איבחון לטיפול אינדיבידואלי וקבוצתי. תת יחידה לטיפול בחרדה וטורדנות כפייתית. שירות איבחון וטיפול פסיכוגריאטרי לאוכלוסיה הקשישה. http://www.voices.co.il/guide/guide8b.asp

שלום שירה, לצערי אין לי מה להוסיף על השירות החביב שעשו שמשון ויובב (ידידים של פינוקיו מהשרשור למטה?). בהצלחה במרפאה החדשה, אורנה

איבדתי את שני הוריי תוך זמן קצר, עקב מחלות. האובדן הזה, לא השאיר רק בעיות רגשיות, אלא הוא גרם להרבה אובדנים אחרים בדרך בגלל האובדן. כלומר איבדתי חברים (בגללי ובגלל מצב הרוח), בטחון עצמי, חשק לדברים שתמיד אהבתי לעשות. אני בטיפול כבר שנה, אבל לא מרגישה הרבה התקדמות, דווקא אני חושבת שהזמן עושה את שלו ולא הטיפול. כי מה שאני חושבת, ומה אני מרגישה עדיין אותו הדבר, אבל אני פשוט זורמת יותר עם קצב החיים יותר מאשר בזמן השבעה... אפשר להתייחס לטיפול פשוט כלמישהו שמקשיב לי (למרות את הקטע הזה גם מעצבן אותי, כלומר לשלם למישהו בכדי להקשיב לי!!!! זה נורא מוזר בעיני). המטפלת מנסה המון ובכל מיני צורות ודרכים, אבל את היחס שלי לטיפול נשאר אותו הדבר - "מה הקשקוש הזה" ??!!!! מה את מציעה שאני אעשה, להמשיך? לנסות מטפלת אחרת? אז מה דעתך?

שלום אאא, יש לי מעט מאוד אינפורמציה להתבסס עליה, אבל אני חייבת לומר שאם מאבדים את הדמויות הכי משמעותיות תוך זמן קצר, זה מאוד הגיוני לא לרצות להתקרב לאף-אחד, ולא לתת לשום דבר להפוך למשמעותי, ובקיצור - להאמין שהכל קשקוש... זה הגיוני, וזה שומר עלייך מפני סכנות, אבל גם מונע ממך ליהנות שוב ממה שקורה כשמאמינים, ומתחברים, ומסתכנים... אני לא יכולה לדעת במקומך אם כדאי לנסות עם מטפלת אחרת, אבל אני כן רוצה להציע לך שלפני שתקבלי החלטה כזו תאפשרי לטיפול הנוכחי להיות משמעותי (למרות שבנסיון חייך, דברים משמעותיים הם בדיוק הדברים שעלולים לפרוח באוויר ולהיעלם...). אני מקווה שתעדכני אותנו, ומאחלת לך הצלחה רבה, אורנה

שלום אורנה, לאחרונה התחלנו לעבוד (אני והמטפלת שלי) על נושא שמאוד כואב, ודבר שנמנעתי מלדבר עליו שנים. הבעיה עכשיו שאני מרגישה צורך עז לפעמים לדבר איתה, שאני צריכה להיות שם יותר מאשר שעה בשבוע, אבל אני נמנעת מלהגיד לה את זה. ואפילו השבוע, שמתי אתגר בפני עצמי שלא להתקשר אליה באמצע השבוע (למרות שהיא מאפשרת לי להתקשר אליה תמיד) והצלחתי, למרות שאני רוצה נורא לדבר איתה. אני שונאת את הרגשת התלות הזו, ולא יודעת איך להתייחס אליה? תודה

שלום א.פ.ס.ח, הרגשת התלות היא עדות חשובה לתנועה בטיפול - לכך שאת מתקרבת, שאת נוגעת, שדברים בתוכך זזים ואת זקוקה לה שתחזיק ביחד איתך את התזוזה הזו. ההרגשה הזו מפגישה אותנו עם תחושות כואבות ומפחידות, עם חוויות חיים של אכזבה ונטישה, וזה באמת קשה. לכן, נשמע לי בסדר גמור "למהול" את התחושה הזו, כך שלא תצטרכי לחכות שבוע שלם בין פגישה לפגישה (זה המון זמן להיות עם התחושות האלה לבד!). כדאי לבדוק האם התחושה שלך תשתנה אם תעברו (לפחות לזמן מה) לשתי פגישות בשבוע. תעדכני אותנו? אורנה

אני נמצאת בשיאו של המאבק האינסופי הזה.אני מרגישה שהתחלתי לשחרר אחיזה במקומות מסוימים של החיים,ואני עייפה.אני מפחדת שאני עושה נזקים בלתי הפיכים-כגון לפגוע בלימודים שאמורים לתת לי חיים תעסוקתיים מספקים...כי פשוט אין לי כח.והדבר שהכי קשה לי איתו זה שאני מרגישה שאין לי כח לחיות.זה לא בדיוק שאני רוצה למות אבל אין לי כח לחיות.אני מרגישה רע עם עצמי שעוברת בי התחושה/מחשבה הזו,ואני נלחמת בה,יודעת שזה לא הקול הרגיל שלי.ואני יודעת שאני כאן לא רק בשביל עצמי...בשבעה חודשים האחרונים...אבל אני פוחדת שזה יכריע אותי.ואני שואלת את עצמי איזה חיים אחיה אם לא אעמוד בלימודים למשל,ואתגלגל מעבודה לעבודה...את חושבת שהתרופות עוזרות למחשבה הזו?הן יכולותלמנוע מזה להכריע אותי?

ויק יקרה יקרה, כל-כך קשה... אני רוצה שתדעי שעל-סמך הניסיון שלי עם מטופליי, תרופות נוגדות דיכאון וחרדה בהחלט יוצרות מרחב נפשי קצת אחר (נינוח יותר, פתוח יותר). אני מרגישה את המרחב הזה כבן-ברית שלי בטיפול הפסיכולוגי, משום שהוא מאפשר לנו לגעת במקומות שהיו קודם כאובים מדי, כמעט בלתי ניתנים למגע. המרחב החדש הזה מאפשר לחלק מהמטופלים שלי להיזכר בעצמם מלפני זמן רב (כל-כך קל לשכוח...), ולאחרים הוא נותן אפשרות לחוות את עצמם כפי שלא חוו מעולם. וכן, הן יכולות לעזור לך לחוש פחות מיואשת, ולאפשר לך להניע דברים בטיפול הפסיכולוגי. לילה טוב, וימים קלים יותר, ממני

שלום לאחר התלבטויות רבות עם עצמי החלטתי לגשת לשיחות אצל פסיכולוג . מישהו יכול להפנות אותי לפסיכולוג באזור חיפה והקריות שידוע כמוצלח בתחום ?

מתוסכל יקר, אנא צרף להודעתך כתובת מייל, על-מנת שמשתתפי הפורום יוכלו לחזור אליך באופן אישי עם המלצותיהם. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום, לפני כחודש עברתי תאונת דרכים קטלנית בה פגעתי בהולך רגל. לאחר חקירות שונות של התאונה התברר ללא כל ספק שאין האשמה מוטלת עליי והתאונה הייתה בלתי נמנעת. על אף זאת, אני מתקשה מאוד להשלים עם המצב, מעסיקה את עצמי ללא הרף בנושא בשאלות - איך ולמה לא הצלחתי למנוע זאת. שאלתי היא, לאן אני יכולה לפנות בכדי לקבל עזרה להתמודד עם זאת, לאיזה סוג של טיפול פסיכולוגי? תודה

שלום הדר, אני בהחלט מסכימה שכדאי לטפל בקושי שנוצר בעקבות התאונה. לגבי סוג הטיפול, כאן הדברים פחות החלטיים. אפשר להיעזר בטיפול קוגניטיבי, שילמד אותך דרכים להתמודד עם המחשבות המטרידות ועם החרדה שאולי עלתה. אפשר להיעזר גם בטיפול דינמי (ממוקד קצר-מועד או ארוך-טווח), בו תוכלי להתבונן בתחושות הקשות שעלו, דוגמת תחושת האשמה המציפה. במחשבה שנייה, הייתי מתחילה בטיפול קוגניטיבי, ובמידת הצורך והרצון ממשיכה לטיפול דינמי. לגבי מקומות שנותנים טיפול קוגניטיבי ודינמי, ניתן לפנות לקופת החולים בה את חברה, לשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטה סמוכה למקום מגורייך, ולפסיכולוגים קליניים עליהם קבלת המלצה. בהצלחה, אורנה

שלום מהי המדיניות בעת סיום טיפול לגבי תיקו של המטופל בטיפול פרטי? האם המטופל רשאי לקחת עימו את התכנים? תודה

שלום me, אני כותבת לך מה שאני זוכרת, מבלי לבדוק את הדברים שוב בחוקים שעוסקים ברשומות רפואיות. אם תרצי, תוכלי לבדוק זאת לעומק בעצמך מאחר והחוקים נגישים לכולם. בעיקרון, תיק רפואי של מטופל כולל רישום קצר ולקוני. רשומים בו תאריכי הפגישות, ומספר מילים (בנוסח 'ניכר שיפור בתחום מסוים', 'ללא שינוי' וכיוצא באלה) על כל פגישה. התיק הרפואי אינו כולל את רשימותיו הפרטיות של המטפל, שאני מניחה שהן המעניינות ומסקרנות אותך. מטופל רשאי לראות את תיקו הרפואי, אך במידה והדבר עלול להזיק לו המטפל יכול להימנע מלהיעתר לבקשה. זהו, אני מקווה שזה עוזר לך, אורנה

היי אורנה אני מפחד כל הזמן שנדבקתי במחלות שונות ומשונות....יש מחלות שלא ניתן לבדוק אני בדכאון אני מרגיש כאילו יש לי את כולם.......לא תשכחי שזונות הן נשים שאין מה לעשות מפיצות מחלות...אני ממש בדכאון היום קראתי על מחלה חדשה....איך אוכל לחזור לאהוב משהי ולדעת שיש מצב שאפגע בה...?מה לעשות?

שלום MR BLUE, מעציב אותי לקרוא שאתה ממשיך להרגיש כל-כך מוטרד... אני מאמינה שהמוטרדות שאתה חש כעת כבר אינה שייכת רק לאותו אירוע מכאיב שחווית עם זונה. התחושות הלכו והתרחבו, ועכשיו הן כוללות תחומים נוספים, דוגמת העיסוק החדש יחסית במחלות מדבקות. אני חשובת שאתה עשוי להיתרם מעבודה קוגניטיבית עם המחשבות המטרידות, דוגמת העבודה שעושים עם אובססיות של חולי OCD. מה דעתך להתייעץ עם המטפלת שלך בנושא? בהצלחה, אורנה

לא ידעתי בדיוק האם זה הפורום המתאים אבל... היי! אני בת 25. לוקחת כבר מספר שנים תרופות נגד דיכאון... לקחתי סרוקסט אבל לפני כשנה ביקשתי מהרופא לתת לי תרופות אחרות בגלל הבעיות עם התרופה (תלות, תופעות לווי מוזרות וכו')... חוץ מהעובדה שהרגשתי שהיא לא עוזרת לי. הרופא (משפחה) שלי החליף את התרופה לתרופה מאותה המשפחה בשם וויפאקס... בהתחלה התרופה הייתה כמעט יופי! ועכשיו אני פשוט משתגעת! קודם כל אני מאוד שונאת את זה שאני תלויה בתרופה!זאת אחת הסיבות שהייתי לוקחת אותה יום כן יום לא... משהו כזה... חוץ מהעובדה הזאת לשני התרופות יש תופעה מתלווה מאוד וזה נאמר בעדינות לא נעימה של אי יכולת להגיע לאורגזמה כאשר לקחתי את התרופה באותו היום. (וכן אני יודעת שהתרופה הזאת נשארת במערכת גם יום למחרת אבל זאת עובדה) אני לא מצליחה לעולם להגיע לאורגזמה אם לקחתי את התרופה ב24 בערך שעות לפני... אם לא לרחתי יום לפני כן או אפילו לילה לפני כן אין שום בעיה... וזה יוצר בעיה חדשה... אני לא מסוכלת יותר לא לרחת את התרופה כל יום... בהתחלה יכלתי אך לא עוד. אני מרכישה סחרחורות נוראיות משהו מוזר בשיניים הרגשה מוזרה בראש כאשר אני מביטה למעלה עם העיניים בלבד... ולחוץ מזה הכל מלווה בעצבנות, התפרצות כמעט, וחרדות! פשוט נורא! יכלתי לוותר על חיי מין למספר ימים בשבוע בהם הייתי לוקחת את התרופה אבל עכשיו אני נאלצת לוותר עליהם לחלוטין שכן איני יכולה להחסיר יום ללא התרופה כי אחרת מתחילות כל התופעות לווי! בכלל מצב אישי ונסיבות שונות, איני יכולה כרגע לגשת לאיש מקצוע! אני פשוט מתחננת לפניכם! אנא עיזרו לי בעצה! האם אני היחידה שזה עובד עליה ככה? האם יש דרך לשנות את זה?? מה לעשות??? בבקשה!!!! נואשת.

אי יכולת להגיע לאורגזמה היא תופעת לווי של תרופות מסוג ויפקס. התרופה משפיעה על אותם אזורים במוח האחראים גם על חיי המין שלנו. מנסיון זו תופעה שעוברת אחרי זמן אבל עדיין איכות חיי המין נפגעת. הסחרור שאת מרגישה גם הוא ידוע, ולו היית הולכת לרופא פסיכיאטר הוא היה מזהיר אותך שעם הפסקת נטילת התרופה או ירידה במינון תופיע ההרגשה הזו. בעניין תופעות לוואי בכלל ותרופות נוגדות דיכאון וחרדה יש את עניין עלות-תועלת. מה עדיף לחיות עם הדיכאון או עם חיי מין מספקים פחות לתקופה מסויימת? בכלל הייתי ממליצה לך להתייעץ בפורום פסיכיאטריה ו/או עם רופא פסיכיאטר ישירות. המשחק שלך עם המינון (יום כן יום לא), לא בטוח שהיה מומלץ ע"י פסיכיאטר. ושוב פסיכיאטר היה מעדכן אותך בעניין תופעות הלוואי (גם אלה של חיי המין), והיה מזמין אותך למעקב ואז לא היית כל כך נואשת

שלום נואשת, את ההודעה שלך כדאי להעביר לפורום פסיכיאטריה, משום שהפורום הנוכחי אינו נותן ייעוץ תרופתי. טוב מכך יהיה לפנות לרופא פסיכיאטר להתייעצות אישית. חשוב שתטפלי בנושא התרופתי בצורה שקולה ואחראית, ומי יודע, אולי אפילו תחושי את עצמך פחות נואשת... לילה טוב, אורנה

מטופלת ותיקה ומשתתפים נוספים שלום רב, האם תוכלי להמליץ על פסיכיאטר באזור חיפה? ראיתי לא מזמן, שברצונך להמליץ עבור פסיכאטר לאחד מהמשתתפים. אודה לך באם תוכלי לשלוח פרטים למייל המצורף, וכמו כן שמות של מטפלים יתקבלו גם הם בברכה. תודה רבה

שלחתי לך מייל

לאחר שנפרדנו לתקופה של יותר משנתיים חזרנו בעלי ואני לנסות שוב לחיות יחד. אובדן של הילד שלנו ממחלה הביא אותנו לרצות לתת לילד שנותר בבית תחושה של מסגרת משפחתית. אך המתחים ביננו לא נעלמו ולעתים הם צפים בריבים הקשים ובעיקר בולטת התגובה של חוסר אמון של בעלי בי. חשש ששוב אעזוב אותו. למרות שאני בהריון ומבחינת שנינו זה נס ותקווה לחיים לאחר האובדן עדיין הוא אינו מאמין בי (ברגעי ההתפרצות אני רואה זאת). טיפול לא בא בחשבון כי אין זמן ואין יכולת ורצון מכיוונו. מה אני אמורה לעשות כדי לחזק את אמונו בי מעבר למילים שלי. האמת היא שאהבה וקשר זוגי אמיתי (יחסי מין וכול') כבר אין בינינו אבל חשבתי שחברות ושיתוף פעולה יכולים להיות ואת זה אני מקווה לחזק כדי שהחשש לו שלו לא יצוף ויטביע אותו ואותי.

איריס יקרה, תיארת בסגנון ישיר וחף מרגש טרגדיה גדולה... איבדתם ילד, ובדרך איבדתם אחד את השני, ואחר-כך שוב מצאתם זה את זו, אבל לא ברור מה מצאתם. יש לכם כל-כך הרבה סיבות טובות ללכת לטיפול זוגי, עד שכמעט מתחשק לי 'לדחוף' אתכם לשם 'בכוח'... כל-כך הרבה דברים לדבר ביניכם, ולבכות, ולצעוק. אני רוצה להציע לך להתעקש על הטיפול. זה אומר, להביע באופן ברור את רצונך הכנה בטיפול זוגי, לאתר בעצמך מטפל/ת מתאים/ה, לקבוע פגישה ראשונה ולהזמין אותו להצטרף אלייך, אבל במידה ויסרב ללכת לפגישה בעצמך. הרבה מאוד פעמים, הנחישות והנכונות ללכת גם בלעדיו עושות את שלהן... ואולי, אולי, תוכלו לתת גם לעצמכם (ולא רק לילד שנותר בבית ולילד שעתיד להיוולד) מסגרת משפחתית חיה ומתפקדת. הלא גם אתם זקוקים לזה. שלא תדעו עוד צער, אורנה

שלום רב דר אני בן 31 נכה צה"ל מוכר על בעיות גב תחתון ובעיה נפשית ובעיה אורולגית קשה. מטופל אצל רופא גב שהמליץ על ניתוח ואני מפחד לעשות.מטופל על ידי רופא אורולג שגם המליץ על ניתוח להוצאת השתן דרך הבטן כי לא יכול להשתין .ומטופל על ידי רופא נפשי כתוצאה ממצבי הכללי שנתן לי כמה סוגי תרופות שאני מקבל כול יום. כול הרופאים הנ"ל המליצו שאני אי אפשר לעבוד ואיני בר שיקום וגם ניסיתי ולא הצלחתי .וכולם בפה אחד עם הועדה של משרד הבטחון אמרו שאני לא הולך לשום מקום בענין עבודה .וגם סובל מבעית הסתגרות קשה מאוד. הענין כבוד הרופא שאני נשוי ויש לי אישה וילדה ואני כול הזמן בבית בחדר ובכלל לא יוצא כי גם מאוד קשה לי ומצד אחר זה מאוד כואב לי שאני בבית ואשתי ובמיוחד הבת שלי שרואה אותי כול הזמן בבית ובפנים שלה ולא יוצא לשום מקום .זה פשוט הורג אותי גומר אותי .אפילו פעם שאלה אותי אבא למה הדוד שלי הולך לעבודה ואתה לא אז היזעתי וכמעט התפרצתי ןהתחלתי לבכות בחדר שלי . מבקש מכבודך תדרוך מה לעשות במצבי הזה עם אשתי ומיוחד הבת שלי . ואיך אני אצליח לשרוד ולחיות עם כול הסבל הזה בחיי היום יום שלי . ואודה לך מכול הלב על כול עזרה .

אבי יקר, מה שעובר עליך נשמע מכאיב מאוד. אני לא יודעת כמה זמן אתה כבר מתמודד עם הבעיות שתיארת, וברור לי שיש הרבה אובדנים שאתה צריך לעבד: אובדן הבריאות, העצמאות, התוכניות לעתיד, אובדן הדימוי שלך כגבר עובד ומפרנס, ומן הסתם אתה היית מנסח עוד כמה דברים... אבי, אלה יותר מדי דברים להתמודד עמם לבד. אתה זקוק לליווי פסיכולוגי, שיעזור לך למצוא את הדרך להתמודד עם ההווה (כולל הקשר עם אשתך ובתך), ולמצוא את הכוח לחשוב על העתיד (אפשר!). לכן, העזרה הטובה ביותר שאני יכולה להציע לך, היא לבקש ממשרד הבטחון טיפול פסיכולוגי, שם תוכל להתחיל לעבוד על דרך חדשה... מחזיקה לך אצבעות, אורנה