פורום פסיכולוגיה קלינית

אי אפשר לשבור את החוקים והגבולות לפעמים, למשל אם דנים בנושא מאוד כואב לקראת הסוף. כלומר, מה תעשי אם הזמן נגמר והמטופל שלך יוצא בוכה ונרגש? (ממש נרגש ששבר לך כד למשל) תתני לו ללכת, או שתמשיכי איתו, כשאת יודעת שהוא לא היה מוכן לדבר על זה לפני, ופתאם הנושא צץ!!

שלום שרון, פריצת הגבולות, למרבה הפרדוכס, היא זו שמזכירה לנו את קיומם. כמעט בכל טיפול יהיו ניסיונות לפרוץ את ה-setting, לפעמים במודע ולפעמים שלא במודע. כאשר מטופל מעלה נושא חדש ורגיש דווקא בדקות האחרונות של השעה הטיפולית, אנו נוטים לראות בכך בדיקה של הגבולות או ניסיון לא מודע לערער אותם. מטפלים מנוסים יודעים להתמודד עם ניסיונות אלו. כמובן שכולנו בני אדם, ויהיו מצבים בהם - עפ"י שיקול דעתו של המטפל - יינתנו למטופל עוד מספר דקות להתארגנות. לילה טוב ושבוע נעים ליאת

מה מניע אותו לבדוק את הגבולות או לערער אותם? תודה מראש

התעלקתי יותר מידי בסופ"ש ,מצטערת. את לא מבינה מה הולך בחוץ גשום וסוער וקררררר מה שמאלץ אותי להסתגר בביתי ולהסתגר בביתי=דיכאונות . ודכאונות = רצון לחתוך(אבל התאפקתי ,לא חתכתי) תגידי, אם אחתוך לא עמוק יעבור לי עד הקיץ? אוף. אודה לך אם לא תשכחי לענות בעץ למטה זה חשוב לי. תודה ושבוע טוב חן

אה,ענית... תודה לך. ברור שאשאר.

חן, מקווה שיהיה שבוע קל יותר, גם בטיפול וגם בכלל. לילה טוב ליאת

בני מתקשה בהיתאגנות. לדוגמא בהכנת המערכת הוא מתחיל להכין מערכת ליום המחר ובאמצא הוא מוסט לכל מיני דברים אחרים. משחקים טלויזיה שדלוקה וכדומה. איך אני יכולה ללמד אותו להיתארגן, הציעי לי דרכים ללמדו להיתארגן. תודה ושבת שלום

נועה יקרה, לא ציינת בן כמה בנך, ולכן אשיב לך באופן כללי. קשיי התארגנות יכולים להיות חלק ממגוון תופעות, בהן נורמטיביות או קלות אך גם במפושטות ורציניות יותר. היכולת להתארגן ביעילות היא יכולת נלמדת, ולהורים יש תפקיד חשוב בהקנייתה ובשכלולה. כדי שילד יוכל לסדר את הילקוט למחר, עליו לדעת הרבה קודם לאסוף את צעצועיו בחדר, להחזירם למקומם הנכון, להתלבש ולהתפשט לבד, לאכול בעצמו, וכד'. אם הורים לוקחים על עצמם לפעול ולסדר במקום הילד, הוא פשוט לא ילמד מיומנויות אלה. לכן, כדאי מאד להימנע מלעשות סדר במקומו, ובמקום זאת, להיות על ידו כשהוא מסדר (את החדר, הילקוט או הבגדים המפוזרים), ולהנחות אותו בענייניות וללא כעס איך עושים זאת נכון. ילדים צעירים אכן מוסחים בקלות, ויש לסייע להם ביצירת סביבה תואמת. לפני שמסדרים ילקוט יש לאסוף צעצועים מהשטיח, לכבות טלוויזיה ולסגור את המחשב. אפשר לעשות זאת כטקס סיום היום לפני המקלחת וארוחת הערב. כך מסלקים גירויים מסיחים ויוצרים מודל פעולה מנחה. אף פעם לא מזיק לשבח ילד שהצליח לעשות את הדברים כמו שצריך. זה בכלל לא פשוט לסדר ילקוט לפי מערכת שעות. הערה חשובה: ילדים עם הפרעת קשב וריכוז עלולים להתקשות יותר מילד רגיל, וכך גם ילדים עם לקויות למידה שונות. במקרה כזה, מוטב לסייע בעזרים ממשיים כמו עטיפות צבעוניות וקבועות למקצועות מסוימים, קלסרים מרוכזים וכד'. מרפאות בעיסוק יודעות לתת עצות מועילות מאד בנושא זה, וכדאי מאד להתייעץ איתן במקרים אלה. בהצלחה ליאת

שלום....אני מעשן סמים וסיגריות באופן כפייתי מגיל 17 (היום בן 25) מאז ומתמיד היתה לי דעה שלילית על הסמים (מריחואנה לסוגיה) אבל ההתמכרות וה"רווח" הטיפולי שבעישון הסמים מחזיקים אותי במקום. לאורך השנים הייתי בטיפול פסיכולוגי (מתוך הרגשת מצוקה כללית וקושי בהתמודדות) 4 שנים. (יש לציין שלא אלך לטיפול בזמן הקרוב כי ממש מאסתי בזה). ומתוכם הפסקתי לעשן סמים שנה. בין לבין היו עוד תקופות ספורות של חודשים ספורים בהם הפסקתי עם הסמים. בספט' הזה החלטתי לתקוף את הבעיה הכפולה בשלבים גסים, והפסקתי לעשן טבק בסיגריות, ואיחדתי את ההתמכרות לעישון גוינט'ים ספורים למשך היום (לא העלתי את כמות הסמים). עכשיו החלטתי לעבור לשלב הבא ולהפסיק עם הסמים טוטאלית .....ועברתי לטבק לגלגול בכדי שישאר לי משהו מהטקס של ההכנה- הגלגול, שבעיני הוא מהותי. אני כבר שבוע במתכונת הזו ....ולא סובל מידי ....אבל נמצא במצב כבוי מעט ....ודכאון קל. מה שכן, המציאות ללא הסמים קשה לי, וכל הסביבה שלי מוזרה לי ואני מרגיש מאחור ....כאילו הייתי בתרדמת והכחשה. חוץ מההרגשה הקשה הזו שמלווה אותי, אני גם מאוד עצבני, ולפעמים מתעצבן בלי שליטה, מה שגורם נזק במערכות יחסים עם הסביבה ומוסיף לתחושת החרדה הכללית. אני מנסה לקבל היזון חוזר מכל כיוון אפשרי , אשמח לשמוע דעה מקצועית בכל כיוון רלוונטי תודה מראש

אלון יקר, איני מבינה גדולה בתהליכי גמילה מסמים, הגם שאני נתקלת מדי יום בעבודתי (בית חולים, מחלקה סגורה) בנזקים נפשיים כבדים כתוצאה מסמים (גם קלים!). כל הכבוד על ההחלטה להפסיק עם זה, אך נדמה לי שכל עוד קיימים מרכיבים הקשורים בשימוש בסם (כמו טקס הגלגול, למשל) הם יכולים לעורר שוב את הדחף לעשן את הסם. קיימים כיום גופים המתמחים בתהליכי גמילה, היכולים לסייע בשלבים השבריריים של התהליך. אם פנייה כזאת מרתיעה אותך (אני יודעת שמעשני הג'וינטים נרתעים, שלא בצדק, מלכנות את עצמם צרכני סמים), ואתה גם סטודנט, נסה לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטת ת"א, בטלפון 03-6408505 ושאל על טיפולי הגמילה הניתנים באמצעותם (אצל יואב). מניסיוני הדל מאד בנושא, אני יודעת שגמילה עצמאית קשה בהרבה מגמילה עם עזרה, אך לא בלתי אפשרית. אשמח לשמוע מה בחרת לעשות, ואיך הולך. בהצלחה רבה ליאת

רציתי ליידע אותך שהיום- במבט לאחור, קלטתי שצדקת בכך שכתבת שהבילבול והשיכחה אצלי אתמול בערב,נראו לך שהם מהOCD ולאוו דווקא מהדכדוך; כי רק לאחר מס' שעות קלטתי שהייתי בחרדה נוראית אתמול - כשקלטתי שגם בנושא שמירה על דברים איני מושלמת,ושאפילו אני יכולה לאבד דברים ולא לשים-לב לכך,ושזה בסדר ושאיני צריכה 'להעניש את עצמי' על כך,כי זו תופעה אנושית טבעית ביותר,כי את מודעת לכך שהרצון לשךלמות גובר אצלי על הכל,אך בטח לאחרים זה יראה מוזר,ולכן חשוב לי להסביר שהשאיפה לשלמות במקרה של שמירה על דברים מתבטאת אצלי בבדיקות חוזרות וכמעט בלתי-פוסקות של הדברים שהם קיימים ושהם בסדר ושלא נאבדו וכו',ולכן זה היה קשה מאוד עבורי לקלוט שאפילו אני (עם ולמרות כל הבדיקות)בכל-זאת איבדתי דבר יקר ערך(סנטימנטלית וכספית),כי שכחתי(מרוב בלבול) לבדוק-כפי שאני תמיד עושה; הרי אני תמיד 'מרצה' לכולם כמה שבדיקות חשבות ועוזרות,והעובדה שלי זה קרה היתה קשה מאוד עבורי,אך היום(כפי שכתבתי למעלה) אני רואה שזו היתה רק חרדה שגרמה להכל ואח"כ היא נרגעה ועברה. שבת-שלום, משתנה

משתנה יקרה, טוב יהיה אם תצליחי להזכיר לעצמך את התובנות הללו בפעם הבאה שמשהו יילך, חלילה, לאיבוד. :-)) שבוע נעים ליאת

אני שמחה שבכל-זאת ראית וקראת את מה שכתבתי,למרות ש'משמרתך' הסתיימה, אשתדל לעשות זאת(להזכיר לעצמי את התובנות..),למרות - שהיום לא מצאתי את השלט הרחוק של המכונית,ונכנסתי לחרדה(שאולי הוא נפל לי במקום שהייתי בו),אך הרגעתי את עצמי מהר וחשבתי איפה יכולתי להניח אותו ותוך זמן קצר נזכרתי ונרגעתי רק כשבדקתי ומצאתי אותו,אך הפעם לא 'קטלתי' את עצמי כמו ביום שישי והצלחתי להתרכז יותר בקלות-בניגוד ליום שישי,ולכן גם חשבתי יותר בהגיון; אך דבר אחד חשוב לי לציין - למרות שאולי זה 'יפגע בהשגיי' ושאולי 'אראה רע' עקב כך בעיניי כולם,והוא: שכתוצאה מאיבוד אותו תכשיט כעת אני בודקת הרבה יותר פעמים ביום שהתכשיטים נמצאים עליי(הגברתי את מס' הבדיקות),וידוע לי שזו 'תוצאה ישירה' של מה שקרה. מקווה שלמרות ש'סיימת את משמרתך' בכל-זאת תראי את תגובתי, שבוע נעים גם לך, משתנה

האם יש זכות למטפל לתת מידע כלשהוא אפילו קטן ביותר למישהו מהמשפחה של המטופל שלו בלי הסכמתו? -אם מישהו מהמשפחה פונה לפסיכולוג בכדי לקבל מידע, האם חובת הפסיכולוג להודיע למטופל שלו על פנייה זו ? -אם כן מותר לפסיכולוג לתת פרטים, אז באיזה מקרה?

בהנחה שהמטופל אינו קטין: 1. המטופל עצמו מוותר על הסודיות הרפואית. 2. המטופל מסכן את עצמו או אחרים. 3. צו של בית משפט.

שלום דינה, התשובות שנתן לך 'ביל קרטר' לקוניות אך נכונות. למטפל אסור להעביר מידע כלשהו עליך לכל גורם שהוא, אלא אם נתת לכך אישור, אלא אם נשקפת סכנה לחייך, ואם הוא מחוייב לכך מתוקף צו בית משפט. אם מישהו מבני המשפחה פנה אל הפסיכולוג שלא בידיעת המטופל, על המטפל לדחותו ולהסביר שאינו יכול לתת כל מידע על הטיפול או על המטופל. ככל הידוע לי אינו חייב לדווח על כך למטופל, וזה נתון לשיקול דעתו. כל האמור לעיל מתייחס למצבים בהם המטופל אינו קטין ואינו חסר שיפוט. בברכה ליאת

האם כל המטפלים מבקשים לדעת את פרטי הפרטים של כל אירוע בחיינו, אושזה רק המטפלת שלי. אני תמיד מסרבת להשיב על שאלותיה לגבי פרטי פרטים (הקשר שלי עם החבר, ההתעללות שעברתי....וכו) למה היא צריכה את הפירוט הזה? זה נורא קשה, מביש, מעיק, כואב......

הי נועה, מאוד התחברתי למה שכתבת.. גם אני מוצאת שדווקא על הפרטים הקטנים, אלה שבדר"כ לא עולים בשיחות עם אנשים אחרים, הכי קשה לדבר. יותר קל להעלות את הנושאים הכואבים במילים כלליות או מעורפלות, או להיצמד לאיזה סדר כרונולוגי של אירועים, בתקווה שגם יעשה סדר בתחושות. אני נוטה לשדר מבטי-רנטגן לברכיים/נעליים/חולצה שלי כשזה קורה בטיפול.. מרגיש חודרני מדיי וקשה... מניסיון לא בחדר הטיפול, אלוהים (וגם השטן) נמצאים בפרטים הקטנים... הפרטים הקטנים הם אלה שמסתובבים לנו/לי בראש כשדים ותמונות שקשה לנטרל. ומנסיוני, כשלא "מאווררים" קצת את הדברים יש להם נטייה לגדול, להכביד במידה לא פרופורציונלית, לשתק ולהעציב. בגדול, יש לזה נטייה להשאיר אותנו לבד. בפעם הראשונה שפותחים משהו כואב יוצאים קצת הלומים.. מאבדים שיווי משקל והפחד מסחרר. נראה לי שלאט לאט ועם הרבה תמיכה זה מביא לסוג של הקלה ויכולת לחיות עם הדברים בלי שיאיימו ויפחידו כל כך. אני חושבת שחלק מהמשמעות של טיפול זה קצת לצאת משיווי משקל שלא נוח לנו איתו כדי לחזור לשיווי משקל שמאפשר לנו יותר. אז לאט-לאט... נראה לי שהמגמה לשתף בדברים הקטנים היא בסופו של דבר טובה, אבל חשוב שתעשי דברים בקצב שלך וכשאת מרגישה בטוחה. לא צריך לזרז דברים.. שיהיה בהצלחה (you AND me both) ל.

נועה ול' יקרות, פרטי הפרטים שמטפלים מבקשים אינם דומים לפרטים שמבקש, למשל, החוקר המשטרתי. אם אותו מעניין כל פרט שיכול לשפוך אור על השתלשלות העניינים או להוות עדות מרשיעה, את הפסיכולוגים מעניינים הפרטים הבונים את החוויה שלנו. כמו שאת עצמך אומרת, נועה, הפרטים הם אלה המעוררים בך את אותן תחושות של בושה, מועקה וכאב. וזה מה שבאמת מעניין את מי שאמור לטפל בנפש ובמכאוביה. כיסים של סוד והשתקה גוזלים מרחב רב בעולם התוך-נפשי שלנו, שיכול להיות מופנה להתפתחות וצמיחה. הדברים שלך, ל', נוגעים ומרגשים, מעידים עד כמה התהליך מר ומכאיב ובלתי נמנע כאחד. שולחת לשתיכן הרבה כוחות ועידוד להמשיך. שבוע טוב ליאת

שלום לכם אנשים עוברת עליי התקופה הקשה ביותר בחיי ... היתה לי בת זוג של יותר מ4 שנים והיא חתכה אותי אחרי שאני עשיתי לה כל כך הרבה רע היא פתאום החליטה לקום וללכת ממני ... ובסוף גיליתי גם שהיא התנשקה עם מישהו אחרייי... כל כך כואב לי אני כל כך פצוע ... המצב עם המשפחה שלי לא כל כך תורם הם לא רוצים לעזור לי בכלום לא רוצים לקנות לי רכב שאני רוצה ... אני מרגיש שאני שוקע בדכאון ממושך כבר המון זמן .... תודה אם תעזרו לי .

הראל שלום, אומנם איני אשת מקצוע אך אתן לך מספר עיצות ומקווה שיעזרו לך להגיע לפתרון; לדעתי קשה לענות על כך(למרות שבטוח שהקושי הוא רק שלי ושלליאת יהיה קל לענות על כך),כי אם אתה מעוניין בבירור(עמוק)של הסיבות למצבך('לחקור' את הסיבות שהביאו אותך לדיכאון),אז תיגש לטיפול פסיכודינאמי(שיחות בלבד),ואם אתה מעוניין לצאת מהדיכאון (כלומר: לעסוק בפעילויות ובשינוי מחשבות - שיגרמו לך לצאת מהדיכאון),אז תפנה לטיפול התנהגותי-קוגנטיבי, שהוא גם הרבה יותר ממוקד לפתרון בעיות ספציפיות,בד"כ תוך זמן קצר-יחסית- מהטיפול הפסיכודינאמי. מקווה שעזרתי, משתנה

הראל יקר, החיים הם בית ספר לא רע בכלל. אי אפשר לצפות שמישהו יישאר איתנו ויהיה נאמן לנו כאשר אנחנו פוגעים בו לאורך זמן. זה פשוט לא עובד. כנראה שגם הוריך מסרבים לשתף פעולה עם מה שנתפס בעיניהם כתובענות. מדוע, לדעתך, עליהם לקנות לך רכב? איני יודעת בן כמה אתה, אבל אם אתה מסוגל לנהוג, אתה ודאי מסוגל לעבוד ולהרוויח כסף כדי לקנות לעצמך מכונית. אישית, נדמה לי שהטיפול שיעזור לך הוא תקופה משמעותית של התנדבות למען אחרים, בה תוכל ללמוד על שמחת הנתינה לזולת. וברצינות, כדי להבין מדוע קשה לך לוותר על צרכיך המיידיים ומה קורה לך באינטראקציות חברתיות ובינאישיות, הכיוון הוא טיפול פרטני דינמי. בהצלחה ליאת

אממ ... באיזה מקום הרבה אמרו לי להתנדב לתת קצת טוב מעצמי כי זה דבר שכל כך הרבה זמן לא עשיתי אבל בייחוד החיים קשים לי עכשיו מאוד מאוד חשבתי אפילו על להתאבד אני מרגיש כאילו והייתי על פסגת העולם על האולימפוס ממש היתה לי את הילדה הכי מושלמת והרסתי אותה כואב לי לראות שהיא השתנתה שהיא נהייתה אפילו יותר רעה ממה שאני הייתי אליה זה הורס אותי שהיא אפילו לא רוצה לדבר איתי אפילו שעברו שלושה חודשים מהפעם האחרונה שדיברנו ונכון אני אולי מזל דגים טיפוסי שרגיל רק לקבל אבל הכי כואב לי שבסוף ניסיתי לתקן ולתת מעצמי היא כבר אמרה שזה מאוחר מדיי ? אני מרגיש שאפילו הנצח לא ירפא את כאביי כי עם הזמן רק הולך וכואב לי יותר הקטע הוא שהשקט הנפשי שלי יצא ממני אני לא יכול להתרכז יותר בכלום לא בלימודים לא לשבת בפוקוס אני כל הזמן אחוז תזזית ודאגה וקשה לי להשלים עם זה שהילדה שגדלנו יחדיו שמגיל 18 הייתי איתה וכיום אני עוד מעט בן 23 היא לא איתי אני מרגיש שאני ממש מתמוטט...

ליאת שלום, טיפלתי המון שנים באמא שלי שהיתה, וויתרתי על המון דברים שחשובים לי בחיים, ונתתי לה המון תמיכה ועזרה. בשלב מסוים היא החליטה שאינה יכולה להיאבק יותר במחלה ונפטרה (כך אני מסתכלת על זה כעל החלטה אישית שלה), ואני בעצם נשארתי לבד בגיל מאוד צעיר. עברו כמעט שנה וחצי, ואני לא מצליחה לחזור לחיים הרגילים, ולא נראה לי שאוכל. השתנית הרבה, השקפות העולם שלי השתנו, חיי החברתיים השתנו.... הרבה אנשים מסביב דוחפים אותי, אבל אני תמיד שמה גבולות וקירות מסביבי. בניתי לעצמי סביבה משלי ולא נותנת לאף אחד להתקרב לזה. זה בטח גורם להרבה שעות של בדידות, אבל מבחינה אחרת אני לא אחת שטוענת או מראה שקשה לה, להפך אני תמיד מביעה שמחת חיים, ושהכל הולך כראוי (למרות שבעצם שום דבר לא הולך נכון והייתי רוצה לעשות הרבה שינויים). מה אני צריכה לעשות ואיך את מסבירה את מה שתיארתי כאן. תודה

נגה יקרה, קשה מאד לאבד הורה, וקשה עוד יותר כאשר זה קורה בגיל צעיר. מדברייך אפשר להבין שאין אבא בתמונה (זה נכון?). את צודקת כשאת מתארת את השינויים שחלו בך. אירועים משמעותיים בחיינו משנים אותנו לבלי הכר, ומבחינות רבות לעולם לא נחזור להיות מי שהיינו פעם. יש לעובדה זו גם אספקטים חיוביים, גם אם לעיתים אנו מתקשים לראות אותם. כרגע את מתארת מצב של הסתגרות והמנעות, המותיר אותך במידה רבה מחוץ למשחק. בו זמנית, קיימת בך מוטיבציה לשינוי, ורצון לפרוץ את חומת הבדידות שגזרת על עצמך. כדי לדעת איך ניתן לפרוץ החוצה, יש להכיר אותך טוב יותר, להתוודע אל ההיסטוריה שלך, אל טיב יחסייך עם אמא ועם העולם בכלל, ובעיקר ללמוד מהם המנגנונים המעכבים אותך כיום. לטעמי, יש מקום לפרגן לעצמך כרגע פנייה לפסיכולוג/ית, וליצור מרחב התבוננות רגוע על מה שקורה לך. לפעמים די בידיעה שאינך לבד, כדי להביא סוג של הקלה, ולאחריה גם קבלת החלטות לשינוי. שלא תדעי עוד צער, ובהצלחה ליאת

הי, אני רוצה לשתף, להתייעץ ואולי אפילו אם למישהו/מישהי היה/יש מקרה דומה אשמח לשמוע רעיונות כיצד להתמודד ומה הנכון לעשות. לפני כ-11 שנה סבתא שלי חלתה ואבא שלי (ההורים שלי גרושים למעלה מ-20 שנה) עזב הכל ועבר לגור איתה, טיפל ודאג בצורה יוצאת דופן שקצת הרגיזה אותנו ואת האחים שלו אבל הבנו שכנראה הוא צריך את זה..(היתה לה מטפלת פיליפינית). בכל אופן, עד יום מותה (לפני שנתיים) הוא טיפל בה במסירות קיצונית. במהלך ה-11 שנה האלה. מצבו הנפשי הלך והידרדר בתחילה לא הבנתי מה קורה לו וכעסתי. איך זה יכול להיות? האבא החזק, הבריא. אבא שלי הוא טיפוס שמאוד מאוד אוהב את עצמו ואת החיים. הוא מטופח, דואג לעצמו, תמיד מריח טוב, לבוש יפה. נשים אוהבות להיות בסביבתו ופתאום, ויתור כזה גדול על הנאות החיים, חיים עם כדורים נגד חרדות ודכאונות, שיחות עם פסיכולוגים. כמובן שלאט לאט הבנו שהוא לא עושה את זה בכוונה והוא סובל והוא רוצה לצאת מהמצב. (חשוב לציין שגם מצבו הכלכלי הידרדר מאוד כי הוא לא היה מסוגל לנהל בעבודה ובכלל לא היה מסוגל ללכת לעבודה). לפני כשנה הוא באמת הצליח לצאת מזה למשך שנה. עכשיו המצב אף החמיר עוד יותר והכל התחיל כי האחים שלו ביקשו שהוא יתן להם את החלק שלהם בבית של סבתא שלי וכיוון שמצבו הכלכלי בכי רע הוא מאוד נלחץ ורץ לקחת הלוואות (לא אספר פה את כל הסיפור הזה) בקיצור, הוא עשה כמה שטויות בשיקוליו הכלכליים. בעלי ואני החלטנו לבוא לעזרתו (וזה לא שיש לנו אבל לא היה לי אכפת העיקר שהוא יירגע ויהיה לו טוב). בצעד הזה שעשינו עזרנו לו למעשה לצמצם באופן מאוד מאוד משמעותי את ההוצאות שלו אך עם זאת הוא חייב לצאת לעבוד (יש לו מוסך) ולפרנס את עצמו. הוא כל הזמן טוען בחודש האחרון שהוא לא מסוגל לצאת לעבוד, הוא רק מסתובב לכל מיני סידורים או לפגישות עם הפסיכולוגית שלו (באברבנ"ל) וכשאני שואלת אותו ומה עם המוסך הוא מתעצבן ואומר לי שהוא לא יכול הכל, הוא לא מסוגל, יש לו סידורים ושצריך להבין שהוא לא עושה בכוונה והוא כן היה רוצה להרגיש טוב וכו'.. המצב הזה מתחיל להכעיס אותי שוב. כולם מסביב (אנחנו משפחה מאוד חמה והאחים שלו מאוד אוהבים אותו ועוזרים לו אך גם הם כבר התייאשו ויש להם את החיים שלהם) ניסו הכל והוא חושב שרק הוא חי בעולם הזה. למה הוא לא מכריח את עצמו לקום ולעשות משהו? אני יודעת שקל לשאול וקל לשפוט אבל מה עכשיו? הוא אפילו לא בן 60!! איך נכון להתנהג אליו? (הוא לוקח עכשיו כדורים חזקים וממכרים שהבנתי שאפילו הפסיכולוגית ביקשה שיפסיק אך הוא לא מסוגל) כפי שאתם שמים לב, אני מאוד קשורה אליו גם אם אני לא מתראה איתו הרבה. זה תמיד היה כך. כואב לי, קשה לי. אבל לא בי המדובר. אני מוכנה לעשות הכל כדי שייצא מהמצב הזה כמובן מבלי לפגוע בילדים שלי (אני לא יעשה את מה שהוא עשה לנו).אבל מה? חשבתי להיפגש עם הפסיכולוגית שלו אבל מתוך שיחה שהיתה לי עם דודה שלי שהיא והדוד שלי (שניהם אחים של אבי) היו עם אבא שלי אצל הפסיכולוגית, הובן שאבא שלי הצליח להביא את הפסיכולוגית להבנה שכולם לא בסדר ורק הוא בסדר ומסכן וסובל. אני מניחה שאני עוד אפגש איתה אבל היה לי חשוב גם לפתוח את זה בפורום באופי כזה כדי לשמוע מה יש לפסיכולוגים או לבעלי ניסיון לומר על זה. תודה

ס.ל יקרה, בהחלט לא קל לראות הורה, שהיה גדול וחזק, הופך לשבר-כלי שאינו מתפקד. העובדה שהוא מטופל ומוחזק ע"י פסיכולוגית תומכת יכולה לעודד במידה רבה, ולהוריד ממך מידה של אחריות למצבו הנפשי. את ובעלך סייעתם במידה שיכולתם, ואת אומרת נכון שלא תוכלי להמשיך ולתמוך בו כלכלית ללא גבול. התמיכה שאת כן יכולה לתת היא תמיכה רגשית, החשובה מאד במקרים כאלה. יש מקום להיפגש עם הפסיכולוגית ולשמוע כיצד היא מעריכה את ההתקדמות שלו ואת עתידו. אני רוצה להזכיר לך שבמקרים מסוימים של חולי נפשי ניתן לקבל קצבת נכות מהביטוח הלאומי, ושווה להתייעץ על כך עם הגורמים הרלוונטיים במרפאה באברבנל. בהצלחה ליאת

הי ליאת תודה על התגובה המהירה. אני בהחלט אפגש עם הפסיכולוגית. לגבי ביטוח לאומי, אבי נלחם בהם (וזה חד משמעית נלחם) כדי לקבל קיצבה אך הדבר קשה. כרגע הציע לו העו"ד שלא לעבוד בכלל. אבא שלי נתלה בזה ועם זאת שקשה לו ללכת לעבודה הוא פוחד שיבואו ויראו אותו עובד. מצד שני, אין פשוט ברירה. הלבטים שלי שעם המלחמה בביטוח לאומי בכל זאת ללחוץ עליו ללכת לעבוד כי זה טוב לנפש וחשוב לפרנסה אך קודם כל לנפש. האם את חושבת שכדאי לי ללחוץ ולדאוג שכן ילך לעבוד או לא לדבר איתו על זה ולתת לו ל"נהל" את החיים שלו כמו שהוא רואה אותם כרגע ולא להתערב? איך לדבר איתו?

שלום, אתם תמיד מדגישים כמה חשוב להבין ולעבד בטיפול דברים שקרו לנו בעבר ומשפיעים עלינו כיום . עברתי טראמות נוראיות בילדותי שברור לי איך הם משפיעות עלי כיום ,דיברתי עליהם בטיפולים ,הבנתי את ההקשר ,ניסיתי בעזרת המטפלת לעבוד על הקשיים שיש לי עכשיו בעקבות זה,אבל עדיין יש לי סיוטים,עדיין אני כועסת ל כל העולם,כל דבר מחזיר אותי לעבר ,מרגישה במעגל. הסיבה שאני כותבת כאן זה שעכשיו אני אמורה להתחיל אצל מטפלת אחרת ולא ממש יודעת אם יש טעם לחזור לזה שוב .מה זה יתן לי.? מקווה שאני מובנת.

שלום רווית, כאשר אנחנו מתחילים טיפול חדש, יש להניח שאנחנו נמצאים במקום אחר מזה שהיינו בו בתחילתו של הטיפול הקודם. יש להניח שעכשיו תספרי את הדברים מעט אחרת, אולי גם בלווית התובנות אליהן הגעת בטיפול הקודם. עצם ההחלטה להגיע לטיפול חדש יכולה להעיד על כך שלא הכל נפתר, ונותרה עבודה. אף טיפול לא ישנה את ההיסטוריה שלך, ומבחינה זו, בכל טיפול שתתחילי תתבקשי לספר עליה. אני מאמינה שכל נקודת מבט נוספת יכולה לתרום לעוד הבנות. אולי הפעם הדגשים יהיו אחרים, וכך גם השלכותיהם על חייך. בהצלחה ליאת

אז מה ליאת, לפי מה שכתבת כאן, ולפי הבנתי עדיף להחליף מטפלים. כי לכל אחד נקודת מבט שיכולה לתרום למטופל. וההדגשים בכל טיפול הם שונים, אז בעצם המטופל יכול לקבל יותר. אז למה להיתקע עם מטפל אחד אפילו אם הכי טוב בעולם, וממש טוב לך איתן? מה את אומרת!!!

היי אני חש טיפה טוב יותר....אבל אני ממש עצוב ובוכה מדי פעם .....בטיפול אני בוכה המון ומוציא שם הרבה כאב (מבזבז למטפלת חבילות של טישו(: מזל שיש לה כאלה)וזה גורם לי תחושה של מעט יותר נינוחות בהמלך השבוע (אגב בטיפול הקודם שבו הייתי לא הרשיתי לעצמי לבכות בגלל השאלה הקודמת הייתי יותר עסוק בלהיות חזק בלא לראות שאני נשבר ובטיפול הזה אני מרשה לעצמי שזה יקרה) יש תנודה מאוד גדולה במצבי הרוח שלי .....אני חושב שרוב הבעיות שלי נובעות מבדידות נוראית ומכאיבה.....מישיבה בברים אפלים לבד וצפייה בנשים בנשים היפות שלעולם לא אוכל להשיג וגם אם יכולתי חרבנתי את זה.... מקווה שאת מאושרת(:

MR BLUE יקר, גם טיפה של שיפור יכולה להתחיל מגמה, ואפשר לשמוח בה. יופי לשמוע שהצלחת למצוא מטפלת מאפשרת ומכילה, עם המון טישו. הרבה פעמים אנחנו מתעקשים לבהות ולהשתוקק למה שלא יוכל להיות שלנו, בעוד שבאותו זמן ממש היינו יכולים להשקיע ולקדם את עצמנו לעבר מטרות ריאליות וברות השגה. העולם מלא בכל טוב. חלק מזה מחכה גם לך. שבוע קל ונעים ליאת

תודה על המילים שלך, העלית לי חיוך רחב. :) זאת הזדמנות טובה גם בשבילי להגיד לך (ולדרור ולאורנה), שאני חושבת שהפורום הזה נפלא... לא מזמן "גיליתי" אתכם, ומאז אני קוראת אדוקה (ועכשיו גם כותבת...). היחס האישי והחם שלכם מיוחד במינו. שבת שלום ולילה טוב, דינקה

ברוכה הבאה, דינקה תודה על דבריך מחממי הלב. המשיכי לבוא ולהשתתף בכל דרך שתבחרי. שבת נעימה ליאת

שלום.. רציתי לשאול כמה דברים , ובעיקר את השאלה למה שום דבר לא עוזר.. אני בטיפול כבר שנתיים, ניסיתי שלושה מטפלים שונים.. הכל חסר שום השפעה.. האם זה אומר שטיפול פשוט לא מתאים לי? האם יכול להיות כזה דבר? ועוד משהו, בטיפול התברר לי שהיתה לי חוייה לא פשוטה בילדות, אם כי לא חוויה נוראית ולא שום דבר זוועתי, סתם משהו קשה למשך כמה שבועות בגיל מאד צעיר. אני באמת מרגישה את ההשפעות של זה ביום יום, וכמה שלא דשים בזה בטיפול זה פשוט לא משנה בכלל את ההרגשה, וההרגשה היא שלעולם לא אוכל להפטר מזה, האם יכול להיות שכך הם הדברים?

שלום שירי, לפיתה כה עזה של אירוע מוקדם ללא יכולת להרפות ולהיעזר, יכולה לרמז - אולי - על פחד אחר, עמוק יותר, הנח תחתיו. את מתארת מצב של התנגדות חזקה לטיפול יחד עם התעקשות ממושכת להמשיך. זהו מנגנון הגנה פרדוכסלי, המאפשר לך לחוש מוגנת ובטוחה, דווקא בשל אותה עמידות-לכאורה לטיפול. אם טיפול מתאים לך או לא, רק את תוכלי להחליט. ליל מנוחה ליאת

תודה על התשובה, ליאת. אולי זה לא היה לגמרי ברור, אבל זה לא שכל הטיפול מתמקד בארוע הזה, בכלל לא. יותר בבעיות שאני מרגישה שיש היום, אבל פשוט זה עלה שבטח יש לכך השפעות, ובאמת אני מרגישה שזה נכון. למה כוונתך שפחד עמוק יותר תחתיו? לגבי הרצון שלי להמשיך, לפחות במודע, אני מוכנה לעשות הכל כדי לעזור לעצמי, יש לי מוטיבציה מאד גבוהה "להציל" את עצמי מהמצב שאני נמצאת היום.

סליחה שאני מתעלקת על הפורום לאחרונה. אני מרגישה מוזר , כל מיני רגשות מעורבים , ותחושות מבולבלות בפנים ואין בי יכולת להוציא החוצה להסביר מה יש לי,ומה אני מרגישה. היה טיפול השבוע... כמה חיכיתי לפגישה שתגיע כבר,ציפיתי כבר לראות את המטפלת אחרי חופשת מחלה ,לודא שהיא מרגישה טוב ושהכל בסדר. אבל יותר מהכל ציפיתי לחוש הקלה לאחר הפגישה וזה לא קרה... נהפוך הוא... יצאתי מתוסכלת מכך שלא דיברתי . טוב,כן דיברתי אבל לא על מה שכואב באמת, אני פוחדת לגעת בפצע האמיתי ולחטט בו ולפתוח אותו והפצע נשאר בתוכי מדמם ,שותת דם ,כבר מוגלתי הפך להיות כנראה, כי מצבי בכי רע, חרא לי בחיים האלה.... אני מבולבלת לגבי המון דברים. כמו כן מוצפת מרגשות מעורבים כלפי חבר שלי... והוא בחור מדהים(היום הוא בא איתנו לבית העלמין לאזכרה ,לאחר מכן נסענו לאכול אצל סבתא שלי כל המשפחה ,היו דודים שלי וכו' ,כולם כ"כ התלהבו ממנו ...) רגע אחד אני אוהבת אותו,ורגע אחר לא רוצה לראות אותו , יותר מעדיפה להיות לבד מאשר איתו,לפעמים... הייתי רוצה להתאהב בו...כל כך רוצה... אבל זה לא קורה לי... סיפרתי לך בעבר על החבר הקודם שלי שהיה מקסים ,אבל הרביץ לי פעמים מספר והחלטתי לא להישאר בקשר עם אדם כזה ,ונפרדתי ממנו. לאחרונה אני מתגעגעת אליו , לפני כשבוע הוא התקשר אליי ,ואני מרוב געגועים אליו הצעתי לו שניפגש והוא הגיע והתנשקנו... ועכשיו נפשי יוצאת אליו ,אני מאוהבת בו שוב,נראה לי, אבל אין שום סיכוי שאחזור לאדם כזה.... ואני בנוסף גם בוגדת מגעילה... מרגישה רע ,נורא לי . סליחה על ההשתפכות. :-((

ועוד משהו נוסף שיושב לי על הלב ... היה באזכרה היום דוד שלי שבעבר ממש פגע בי..... לא אפרט כאן.... לא חשבתי שהוא יבוא מכל כך רחוק אבל הוא הגיע ,ואיך שהוא בא להגיד לי שלום אחרי שנים שלא נפגשנו אמרתי לו:מה את עושה כאן? הוא ענה לי: בא לאזכרה של אמא שלי ז"ל(סבתא שלי ז"ל היא גם אמא שלו..) סבתי השנייה שאליה נסעתי לאחר האזכרה יודעת את הנסיבות שאני פגועה ממנו , ודיברתי איתה על כך היום, וזה הקל קצת.. לא יכולה לשכוח את הפגיעה שלו. זה טריגר נוראי. וכואב לי באמת שכואב ואף אחד לא מבין אותי

חן, המטפלת שלך חזרה מחופשת מחלה, ולעיתים לוקח זמן להתחבר מחדש לנקודת הזמן בה רצף הטיפול הופרע. כשהטיפול טוב, אפשר להתגבר על כך די מהר. האופן בו בחרת לסיים את הפניה שלך יכול להסביר משהו מהאופן בו את מתנהלת עם הגברים בחייך. יחס טוב וחיובי כלפייך מרתיע אותך וגורם לך להתרחק, בעוד את נמשכת דווקא למי שנוהג בך זלזול ואלימות. הבחירות שלך הן חלק מנטייה להרס עצמי, מתוך תפיסת עצמך כראוייה ליחס כזה. נושא חשוב מאין כמותו לדיון בטיפול. לילה טוב ליאת

ליאת, לא יודעת אם הטיפול שלי טוב. אשמח לשמוע מה את חושבת... אני מתארת לי שתשלחי אותי לדון בסוגיה זו עם המטפלת .. ואיך *את* מגדירה טיפול טוב? אשר לנטייה להרס עצמי, יש משהו בדברייך . אני מסכימה איתך שיש בי נטייה להרס עצמי, לפגיעה עצמית.. זה כבר ידוע...

היי ליאת, איך אפשר לבוא לטיפול ...לשבת בחדר הסמוך ולשמוע את המטפלת שלך מדברת בקול ומתעצבנת עם המטופלת בחדר....ומיד אחרי זה להיכנס לטיפול ולהפתח ולשתף אני לא יכולה לסמוך עליה מרגישה שכמו שהיא איתי ...היא מעורבת כך אם מטופלים אחרים ....זה קשה לי מאוד ...עד כדי כך שבטלתי את הפגישה הקרובה ...זה כואב לי שאחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין לא מצליחה להרגיש את המקום הבטוח בטיפול ....(זה כמובן לא תמיד כך ...).אני יודעת זה חבל לבטל אבל אני מרגישה שעכשיו אני מגיעה לטיפול ובמקום שאני אתחזק אני יוצאת יותר חלשה וזה רע לי רע לי להרגיש רגשות של כעס וקנאה ...מאז שעברתי לפעם בשבוע היא התרחקה לי מאוד ....ודווקא עכשיו אני נותנת צאנס אמיתי לתת לבחור להכנס אליי לחיים ...ואני לא מצליחה להביא את כל זה לטיפול ...הכי אני רוצה לשתף אותה מכל האנשים.... אבל לא מסוגלת כי כואב לי לשמוע אותה עם מטופלים אחרים ..צריכה אותה רק שלי ....האמון שלי זה הדבר הכי חשוב לי ושנים אנחנו עובדות על זה ...עכשיו זה לא מסתדר לי בראש וברגש היא בוגדת בי כל פעם מחדש,וזה כואב ...אני.

ערב טוב, אולי זאת הסערה החורפית שבחוץ, אבל נדמה לי שהיום משהו מאד סוער אצלנו גם כאן, בפנים. שמענו היום על כמה וכמה מטופלות שעזבו את הטיפול או הפגישה בזעם (או רוצות לעשות זאת) בשל פגיעה שחוו מהמטפלת. מבלי להיכנס כרגע לסידורים טכניים הולמים היכולים למנוע חוויה כזו, אנחנו מכירים את הפנטזיה המקננת אצל המטופל, הרוצה להיות בן יחיד ואהוב אצל המטפל שלו, ולהתכחש לקיומם של 'אחים' חורגים... כמו כל רגש אחר, גם את רגשות הכעס, הקנאה והבגידה מוטב להביא אל החדר במילים במקום 'להתנהג'. כאשר אנו פועלים את הדחפים שלנו במקום לדבר עליהם, אנו מפסידים את היכולת להתבונן וללמוד עוד על מה שעורר אותם ברמה העמוקה והלא מודעת. בברכה ליאת

היום המטפלת שלי, סיברה לי בפירוט כמה שאיכפת לה ממני וכמה שהיא שהיא חושבת עלי גם אחרי שעת הטיפול ומנסה להבין איך להעמיק את הקשר שלה איתי תוך הטיפול וגם איך לשמור עליו אחריו. וגם שאני מערערת אותה, שהיא לא ממש מצליחה להבין מה אני רוצה מהקשר. כל זה נאמר אחרי כל נסיונותיה לדובב אותי. יש ימים שאין לי כוח להגיד שום דבר, רק עצם הימצאותי שם מרגיע אותי. דבריה נגעו ללבי, אבל אני לא ממש מאמינה לה. יש לי תמיד פחד מקשרים חדשים ואני שמה לי גבולות, ובמיוחד בקשר הזה כאן שהוא מעל שנה אני לא מצליחה לבטל את הגבולות, יש בקשר הזה למרות כל יתרונותיו, יש בו משהו מפחיד!! אז את בתור מטפלת, האם יש מטופלים שממש חשוב לך התקדמותם, וסיפורם נוגע ללבך במיוחד? או שחשוב לך להישאר בקשר איתם אחרי סיום הטיפול, כחברים למשל ? האם להאמין לה? אני מפחדת להאמין ואז אפתח לי ציפיות!!

ערב טוב, הקשר הטיפולי, אמיץ וחם ככל שיהיה, אינו אמור - לפחות לתפיסתי - להפוך לקשר חברי בתום הטיפול. זוהי סוגיה נכבדת שנכתב עליה הרבה. מטופלים מעסיקים את הפסיכולוגים שלהם גם בין הפגישות, ומעוררים בהם קשת רחבה של רגשות ותחושות, מחשבות, דאגות ופנטזיות. מבחינה זו, אפשר בהחלט להאמין למטפלת שלך. עם זאת, הרצון לקיים קשר חברי לאחר הטיפול הוא פחות נורמטיבי, ומעורר סימני שאלה לגבי היכולת לשמור על גבולות הטיפול. נסי לבדוק שוב למה היא התכוונה. בברכה ליאת

בוקר טוב וחם, רציתי להבין יותר בבקשה למה התכוונת כשאמרת :"קשר חברי לאחר הטיפול הוא פחות נורמטיבי, ומעורר סימני שאלה לגבי היכולת לשמור על גבולות הטיפול". איך זה יכול לפגוע בגבולות הטיפול עכשיו, ואגב היא אמרה את זה כנראה כניסיון להעביר לי את התחושה של האיכפתיות והדאגה כלפי (שאני תמיד פוסלת ואומרת לה שאני לא מאמינה ושאני רק עוד מטופלת ועוד 250 ש"ח...). והיא אמרה לי גם שלא רצתה לדבר על זה עכשיו, אבל היא רצתה להראות לי כמה אני חשובה לה, כניסיון שלה לעזור לי בלהפתח ולהרגיש את המקום הבטוח שם. אשמח לקבל עוד הסבר על מה שכתבתי ועל שתי השאלות הבאות: מה הם הגבולות בקשר הטיפולי ובמה הם מתבטאים? אם מטפל או מטופל עוברים את הגבולות האלו, מה הפתרון? תודה רבה על הסבלנות , במיוחד בשבת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ידוע לי שאמרת שאת רואה גם את השאלות שרושמים לך בהמשך השירשור,אך כיוון שלא ענית לי,כנראה שלא ראית זאת,אני מפנה אותך שוב לשאלה שלמטה,פשוט שמתי-לב שענית לשאלות שנכתבו אחרי שאלתי,ולכן הסקתי שאולי בכל-זאת לא ראית אותה. בתודה מראש, משתנה

אני מצטערת שכתבתי שענית לשאלות שנכתבו אחרי שאלתי,מרוב לחץ לא שמת-לב שאני טועה,ועל כך אני מתנצלת,אך תשובתך על השאלה למטה כן חשובה לי,למרות שכעת אני חושבת שאולי קצת הגזמתי בעיניין הפגיעה בזיכרון ואולי זו היתה סה"כ חרדה,אשמח אם תעני לי למטה גם על כך. תודה ושבת-שלום, משתנה

התכוונתי ל'שמתי-לב' ולא ל'שמת-לב' כפי שכתבתי.

משתנה יקרה, את צודקת. השתהיתי בתגובתי למרות שראיתי אותה. לפעמים, בימים עמוסים כמו היום, אני מנסה לתמרן בין הרצון להשיב לפניות חדשות לרצון להיענות ל'עצים משוחחים'. בתוך הריצה שלי הלוך ושוב יש לפעמים מי שנופלים לזמן קצר בין הכיסאות. עניתי לך עכשיו שם למטה. סליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות... :-)) ליאת

ליאת לאח שלי יש התקף כלשהו- פסיכוטי, וכולם פונים אליי לתשובות. הורים שלי מפילים עליי את האחריות לשכנע אותו לקבל טיפול. להתקשר אליו ולהיות איתו.. כל הילדות שלי חוזרת אליי בבום, תמיד אני זאת שהייתי צריכה לתפקד במקום אמא שלי ואבא שלי ולטפל בהכל. אני לא יודעת אם את זוכרת אותי מהודעות קודמות, אבל כרגע אני בחוסר תפקוד גמור כבר כמה שנים, בלי עבודה ולא יוצאת מהבית. אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר לנהל איתו שיחות ולנסות להסביר לו שהוא חייב לקחת תרופות. יש רגעים שהוא מבין ומסכים איתי ושנייה אחרי זה הוא טוען שאין לו כלום. עכשיו הוא משוכנע שהבעיה אצלי, שלי יש הזיות ושאני שכנעתי את כולם שיש לו בעיה, וזה בגלל שאני כלכך מעורבת וכל השאר מאחור ומשאירים לי את הטיפול בו. הוא מדבר ומגיב ומכנע מאוד. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי שוקעת במחשבות שאולי הבעיה באמת אצלי, אולי אני זאת שיש לה התקף ולא הוא. אני משתגעת כבר ומשגעת את עצמי. התקשרתי לפסיכולוגית שלי, האמת שרק רציתי לברר ולהיות בטוחה שזה הוא ולא אני- אני יודעת שזה נשמע מוזר. אמרתי לה שאני לא בטוחה אם יש לו התקף ומה לעשות והיא אמרה שזה אכן התקף... רציתי להגיד לה שאני קורסת, שאני לא מסוגלת להתמודד עם האשמות שלו ולא הצלחתי. לפחות השיחה איתה קצת הרגיעה אותי, כשהיא אמרה שאכן נשמע שיש לו התקף. אני יודעת שזו שאלה מוזרה, אבל יכול להיות שיהיה לי התקף מתוך הזדהות, כי כשאני מדברת איתו הוא ממש מצליח לשכנע אותי שיש לי התקף. אני מרגישה כל כך מבולבלת. גם לי היה התקף לפני שבע שנים, של כמה שעות בודדות ומכאן החרדות שאולי זה חזר. למרות שאני כן מבינה שהבעיה לא אצלי, קשה לי לעשות את ההפרדה. אני חייבת להתרחק מכל זה.

רציתי לומר לך שכראתי את ההתייחסות שלך, לגביי ההודעה האחרונה שכתבתי על הפחד להכנס שוב לקשר תלותי. לא רציתי להגיב על רגל אחת, אך דברייך מאוד עזרו לי ואני תמיד שמחה לשמוע תגובה ממך. תודה לך.

דברייך נגעו לליבי.. הבלבול והפחד ותחושת חוסר האונים מוכרים מדיי.. במקום מילים מרגיעות אשלח שדה של פרחים, בלילה חורפי http://www.reggie.net/photos/england/cambridgeshire/cambridge/streets/babraham_road/5707083_rapeseed_fields_yellow_flowers-600.jpg מאחלת לך ליל מנוחה ושקט ל.

תודה מתוקה, אוהבת פרחים, איך ידעת? האם השם הסגיר (-: ממש מחמם את הלב חיוך גדול

פרח יקרה, החיים לצד חולה פסיכוטי, בעיקר בשלב של פסיכוזה פעילה, יכולים להיות מאתגרים מאד מכל בחינה. לפעמים, כאשר התוצר הפסיכוטי הוא בעל גוון פרנואידי, מתפתחת אצל החולה מערכת שלמה של אמונות שווא, הנשמעת מאורגנת ומשכנעת ביותר, עד כי קל מאד ליפול בפח ולהתבלבל. מדברייך אפשר לחוש שקיימת בעיית גבולות ובלבול תפקידים במשפחה. נופלים עליך עומסים חריגים, תפקידים לא-לך, ואפילו קיבלת תפקיד בתסריט הרודפני בו חי אחיך. הדאגה שלך שמא תקבלי התקף מתוך הזדהות עם אחיך נראית מרחיקת לכת. אפשר להירגע אף יותר מעצם נוכחותה של המטפלת הנותנת תוקף לשיפוט המציאות שלך, ומשמשת בתקופה כל כך כאוטית עוגן המחבר אותך לקרקע. החזיקי מעמד ושמרי על כוחות ליאת

היי ליאת,עניתי לך למטה אבל לא חזרת אלי, אז הנה התשובה שלי מהבוקר לרוב השאלות שהשארת לי, וביקשת שאני אשיב עליהם. נכון שעשיתי צעד אחד קדימה, אבל זה צעד נורא קשה וצריך הרבה אומץ וכנראה שאין לי עדיין את האומץ לחזור לאירע ההוא. קמתי כי הרגשתי שעוד מישהו (המטפלת) שולט בי, היא לוקחת אותי למקומות שאיני רוצה לחזור אליהם בתת מודע. ואם אני אצא לחופש אז אני ארגע קצת, ואוכל לשלוט בעצמי, בעצבנות שלי ובמה שאני אומרת (חושפת) או לא חושפת. וכן הדברים יחזרו לבטן אפילו אם הם עברו "לתודעה המשותפת שלנו", כי בבטן הוא מקומם הטבעי. כלומר, אלו דברים שעברתי, חוויתי, ושום דבר ואף אחד לא יוכל לשנות דבר ממה שקרה. התאמצתי שנים רבות בלהחביא אותם, והם ישבו להם שם בשקט, אז מה תהיה ההתוצאה אם אני אשתף אחרים? תודה

שלום אאא, ראיתי את דברייך, אבל דינקה השיבה לך באופן כה מרגש ונוגע עד כי חששתי לקלקל. לפעמים שיתוף ותובנות של מתמודדדת אחרת שווים עשרת מונים מאמירות 'מלומדות' וסטריליות של פסיכולוג. את צודקת במובן זה שאיש לא יוכל לשנות את ההיסטוריה שלך ולהשיב את הגלגל לאחור. אולם הניסיון מלמד שאפשר להגיע למצב בו האירוע הטראומטי - לאחר שעובד כהלכה - מאבד מיכולתו לשלוט בחייך ומפסיק לגזול ממך משאבים נפשיים יקרים. קראתי שוב את הדברים של דינקה, ומצאתי בהם תשובה למרבית שאלותייך. (זאת הזדמנות טובה להודות לך, דינקה, על השיתוף. ) מקווה שתוכלי למצוא כוחות ואומץ להשלים את התהליך החשוב בו התחלת. שבת שקטה ליאת

ליאת ליאת צריכה עזרה ואולי גם קצת עידוד. את זוכרת ששבוע שעבר כתבתי לך שבפגישה עם הפסיכולוגית שלי היא דיברה על משהו שאת כתבת לי עליו? בקיצור היא דיברה על הרגישות שלי. ובפגישה האחרונה הרגישות הזאת סיבכה אותי עד מעל הראש. כשאני רואה ושותקת הכל בסדר. אבל היא הזמינה אותי לדבר ואני נפלתי בפח ודיברתי. ואז נוצר מצב עקום. היא השתתקה. נעלמה לי. נכנסתי למקום לא לי. והייתה מבוכה קלה. אחר כך היא אמרה שהכל בסדר. אבל אני עדיין מרגישה רע עם מה שהיה. זה תחום כל כך אפור ומעצבן. אוף. נורית

נורית יקרה, כדי להשיב לך, דפדפתי שבועיים לאחור, כדי להיות בטוחה שלא פספסתי משהו. עדיין נותרה אצלי מידה של עמימות ביחס למה שקרה לך השבוע. את מספרת שאמרת דברים והצטערת עליהם בהמשך. המצב העקום שנוצר קצת לא ברור לי. יש המון דרכים למצב עקום. האם פגעת בה? האם הבעת את אהבתך? האם אמרת משהו אחד שהתפרש באופן אחר? האם היא פגעה בך? דיברת על מבוכה קלה, ואחריה הרגשה רעה שמלווה אותך עד עכשיו. את צודקת. אלה תחומים אפורים בהם אירועים מסוימים נצבעים בפרשנות שאנחנו נותנים להם, מבלי שנהיה לגמרי ערים לאפשרות של פרשנות אחרת. נדמה לי שהיכולת לחיות עם מבוכות קלות ועם עמימויות יכולה להביא איתה מרחב קיום משוחרר יותר ואפשרי יותר. כולנו, כך נדמה, עובדים על זה בטיפול ומחוצה לו. אם תרצי לספר עוד, אני כאן במהלך סוף השבוע. אני במקומך הייתי מתנחמת בחסדיו של החורף. מה את אומרת? ליאת

היי ליאת, את צודקת. לא הייתי ברורה. אחת ה'אנשות' מהפורום גם אמרה לי שאני לא ברורה. אולי כי אני לא ברורה לעצמי... היא לא פגעה בי. ואני לא הבעתי את אהבתי. למרות שאני מאוד אוהבת... והיא יודעת. אמרתי לה דברים שאני רואה *אצלה*. אני לא חושבת שפגעתי בה. אני חושבת שחדרתי למקום שאין לי מה לחפש בו. העניין הוא, שנכנסו לשם בגלל הפרשנויות השונות שאפשר לתת לארוע מסוים. היא אמרה שאני רואה ועודדה אותי לדבר. לא יודעת אם יצא ברור. אני לא בהירה לעצמי. וליאת, אני והחורף לא חברים. עדיין אוף. נורית

היי יש לי שאלה הפעם יותר מקצועים אולי רגשית של מטפל אולי זה סובייקטיבי מדיי של מה שהמטפל יכול להכיל...... זה קרה לי יותר מדיי עם המטפלת הקודמת היא גרמה לי לחוש שהיא מרגישה טובה יותר ממני רוב כלומר גרמה להרגיש שהיא במצב של עליונות...(: כשאנשים באים למטפל שלהם בדרך כלל הוא נראה להם אדם יותר שפוי מהם ...תמיד שאני נכנס לטיפול אני שואל את המטפלת מה שלומה והיא עונה בסדר וזהו ולך תדע(: הרי היא לא תגיד שמע קרה לי X ו-Y משם עוברים לשאול מה שלומך ושם מתחיל הטיפול בעצם (זה אגב מה שרצו לעשות בסדרה בטיפול להראות שלמטפל יש גם בעיות בבית ושהוא לא רציונלי תמיד)הקטע הוא שזה קצת כמו בצבא הרי המטפלים הם בדרך כלל ברוב המקרים משכילים לפחות פורמלית יותר מהמטופלים שבאים אליהם (מכאן אולי אפשר להסיק שמצבם הכלכלי טוב יותר(: ) לכן לפעמים נראה כאילו עליון על המטופל אני לא יודע עם זה תחושה סובייקטיבית ....היה פעם אחת בטיפול הנוכחי שלי שחשתי שהמטפלת שלי גרמה לי לחשוב שהיא חשה עליונות כלפיי אז הערתי לה והיא דיי הסבירה לי מה היה שם וגם קבלתי את ההסבר אבל המטפלת הקודמת גרמה לי להמשיך לתהות בנושא ....כי היא ממש כמעט במכוון אפילו רצתה לגרום לזה שאני יחוש כך ויש לי תסביכים בנושא הזה גם בעולם שמחוץ לחדר הטיפול....מה שמסקרן האם את יכולה לומר שתמיד מרגישים שווה בשווה עם מטופל או יש רגעים שאת חשה שאת טובה יותר?לפעמים זה מתבקש הרי אני יכול להסתובב ברחוב ולומר על אנשים שאני טוב יותר מהם כי ככה נראה לי זה לא יכול לקרות בטיפול?שאלה ארוכה אך מציקה לי מאוד...(: מצד שני ברור לי שאם פסיכולוג לא יכול להיות סובלני כלפי המטופל שלו והוא יחוש עליונות כל הזמן הוא בעצם יכרות את הענף עליו הוא יושב מבחינה מקצועית...כתבתי על זה כבר יותר מדיי אשמח לשמוע את דעתך...?להתראות

MR BLUE יקר, כאשר אנו דנים בתחושות של נחיתות ועליונות אנו מתרחקים מאזורים של מציאות ונכנסים לאזורים של חוויה. כשדיברת על כך שהמטפלת שלך טובה ממך, התייחסת להשכלתה, למצבה הכלכלי ולבריאותה הנפשית. אלה מדדים שמעסיקים אותך אישית, ואינם בהכרח אלה שיעסיקו מטופל אחר. ברמת המציאות, לטיפול מגיעים גם אנשים משכילים מאד, עשירים מאד, וגם מי שבאופן בסיסי בריאים בנפשם. אין זה מן הנמנע שהמאזן יהיה לטובת המטופל דווקא, לפחות ככל הנוגע למדדים אלה (ולאחרים כמו- מסת שרירים, גובה, נפח מנוע, כישרון השירה, והיחסים עם מנהל הבנק). כאשר אדם פונה לטיפול, הוא בוחר אדם שהוכשר מקצועית לסייע לאנשים בעבודת הנפש שלהם. המנדט שניתן למטפל, ניתן לו בזכות יתרונותיו כבקי בסוגיות פסיכולוגיות. מכל אספקט אחר, ההשוואה בין המטופל למטפל עשויה להניב תוצאות רבות ומגוונות. האם קיבלת מענה לשאלתך? איזה גשם... ליאת

זה תלוי לדעתי באישיות וברמת הפתיחות ובניסיון חיים של המטפל(: ממה שאני מכיר באונ מקבלים הכשרה ומה שקורה זה שלא תמיד עוזרת להתמודד במצבים שונים שמביאים המטופלים וביכולת להכיל אותם...

שלום, אנחנו שתי אחיות, אחותי בת 31 ואני קצת יותר צעירה. בשל כל מיני בעיות, חלקן משפחתיות היא עברה כל מיני טיפולים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים. לפי מה שהיא טוענת (ומה שאנו רואים) הטיפולים לא עזרו לה. היא מטופלת בתרופות, וזה נראה כאילו היא לוקחת סוכריות (דבר לא מועיל לה). הבעיה האמיתית היא שהיא מתנהגת כלפינו (כלפי כל מי שהוא לא היא) בצורה מגעילה ממש, היא נזכרת לדבר איתי רק (והדגש הוא על רק) כשהיא צריכה משהו. היא יכולה להתקשר אלי מכל מקום בעולם ולהתחיל שיחה ב"אני צריכה". כשאני מנסה להשיג אותה היא נעלמת, היא מתנהגת בצורה אגואיסטית, אולי, יש לנסח זאת, שהיא חסרת איכפתיות לגבי רגשות הזולת. יש ימים שהיא יכולה להיות מאוד שמחה ואז אפשר ליפול בפח הזה גם. אבל אז פתאום היא עסוקה רק בעצמה ובחיים שלה. אם מישהו לא נענה לבקשות שלה, ישר היא "מנדה" אותו, היא מבטלת אותו ונהיית מלודרמטית כאילו כל הבקשה שלה תלויה על כף. אפילו אם מדובר על בעיה שניתן לפתור אותה בצורה יותר שקולה (והחיסרון: איטית). היא רוצה הכל "כאן ועכשיו", היא מסוגלת לנפח סיטואציות, והיא מאוד מניפולטיבית. לפעמים אפילו קצת קשה שלא ליפול בפח שלה, כשהיא מתחילה להתעצבן כשלא מוכנים לעזור לה. ואחר כך היא מתלוננת להורים שלי עד כמה אני לא באה לקראתה. כשזה שקר, כי לפעמים אני מנסה ללמד אותה לקח, שתבין פעם את ההרגשה שמבטיחים לך דבר מה ולא מקיימים (כמו שהיא מתנהגת כלפי) חשבתי שאולי זה יעזור לה להבין דברים, אם תרופות לא עזרו. אבל עושה הרושם שכלום לא עוזר. לפי איך שאני רואה את זה לפעמים נדמה לי שהיא סובלת מהפרעה דו קוטבית, שאלתי פעם את ההורים שלי והם אמרו שזה לא נכון, ושזה לא אובחן (היא עברה עשרות אבחונים). אני ממש לא מבינה מה יש לה, למה היא מתנהגת ככה? הבעיה נמשכת שנים ע"ג שנים, קשה לי לשים את האצבע על היכן בדיוק. בכל פעם היא פוגעת בי, כשהיא מוכיחה לי עד כמה בעצם גדול האינטרס על יחסים טובים, בלי דרישות, בין אחיות. הבעיה באה לידי ביטוי באופנים רבים ושונים, אקצר לבינתיים ואומר שלעיתים אני מרגישה כאילו היא מזלזלת בי. כבר דיברתי על זה עם המשפחה שלי, הסברתי להם עד כמה היא מכאיבה לי אבל גם הם הרימו ידיים. הם אומרים "מה אפשר לעשות ככה היא" ותמיד רוצים שאבוא לקראתה אפילו במחיר הסבל שלי (כשאני מרגישה שהיא דורכת עלי ומתעללת בי רגשית) במקום מסוים לעיתים אני מרגישה כאילו הייתי האחות הגדולה שלה, על אף שהיא בחורה באופן יחסי עצמאית, גרה בדירה משלה ואחראית על החיים שלה. רק שאי אפשר לסמוך עליה, כל הזמן צריך לטפל בה ולהתחשב בה ובבעיות שלה, והבעיות שלי או החיים שלי כאילו לא קיימים בכלל.

שלומית יקרה, הכאב החמצמץ הזה מול התנהגותה של אחותך, ויותר מזה - תחושת הקיפוח מול סלחנותם של ההורים כלפיה, מצליחה לעבור היטב דרך המילים שלך. העובדה שמדובר באנשים מבוגרים לא תמיד מקהה את חריפותן של תחושות קנאה וקיפוח. תוכלי להתנחם בכך שכאדם מבוגר, מתאפשר לך מרחב קיום נפרד ועצמאי, בו אינך חייבת לשאת את התנהגותה ברמת היומיום, כפי שהיה - אולי - פעם. אינך חייבת 'לבוא לקראת' אף אחד אם אינך רוצה בכך, גם במחיר מורת רוח של הוריך. אם קשה לך לעשות זאת, תוכלי לפנות לעזרה מקצועית, שתסייע לך בביסוס נפרדות ואוטונומיה מול בני משפחתך. בהצלחה ליאת

תודה לך ליאת. אני לא חושבת שאני מקנאה בה או ביחס של ההורים שלי כלפיה. הכוונה הייתה שאולי, גם אני סובלת מקצת בעיות משל עצמי, רק שהבעיות שלי מתגמדות לעיתים מול היכולת שלה לנפח את הבעיות שלה לממדי ענק, ואני לא חושבת שהבעיות שלי צריכות להמעך על ידי הבעיות שיש לה. אני יודעת שזה נשמע כמו תחרות בין אחיות, אבל גם זה לא. שתינו סובלות מבעיות שונות אבל אצלה הדבר מתבטא החוצה גם בצורה מוגזמת יותר, על ידה. תמיד ההורים שלי מצפים ממני ליותר הבנה ואחראיות ממנה, משום שהיא כנראה לא מסוגלת לכך ולפעמים אני מרגישה שמבקשים ממני יותר מידי גם כשאני לא יכולה לתת יותר מזה. היחס שנותנים לה הוא יחס שהוא מאידך, יחס בוגר (לא ברור על מה ולמה) ולעיתים גם פשוט מרימים ידיים, כי להורים שלי נמאס אבל אין להם כבר מה לעשות משום שמדובר בבנאדם שיכול לקחת את עצמו בידיים, אבל כנראה שלא במצב שלה, כשהיא נמצאת בגיל שלא ממש משתנים בו כבר. לדוגמא: היא גרה לבד, וכך גם אני. ובכל זאת, היא מבקשת ממני לעשות לה מיני טובות שונות, על חשבון הזמן שלי. אפילו אם יש לי זמן לזה, אופי הבקשה שלה הוא זה שמרתיע אותי. כשהיא מתחילה ב"אני צריכה דחוף", ולא מבררת אם אני יכולה, או אם זה מתאים לי, מכל בחינה שהיא. וזה שהיא נעלמת כשאני צריכה אותה. כשאני אומרת לה שאני לא מסכימה לעשות בשבילה את מה שדרשה, היא ישר פוצחת בצעקות, ואז יש גם האשמות כמו "בגללך ייהרס לי", או "שזה יהיה על המצפון שלך" כמובן שהיא רק מנפחת הכל וזה לא באמת ייהרס בגלל אבל אז כמובן שיש לי מצפון ואני מרגישה מחורבן על זה שהפעם החלטתי על גישה שונה, מבחינת צורת ההתנהגות שלי מולה. ואז אני מרגישה רע על זה שהיא גם מצליחה לרמוס אותי שוב . גם אחרי שנתתי לה מיליון הזדמנויות להוכיח מולי שהיא בנאדם אחר, כשעזרתי לה מבלי לבקש דבר בתמורה, היא אף פעם לא הוכיחה את עצמה מולי, ותמיד נדמה שהיא מצפה ששוב אוכיח את עצמי מולה, וההורים שלי אומרים לי ללכת לקראתה כי אולי הפעם משהו ישתנה וזה אף פעם לא משתנה. למרות שכבר הוכחתי יותר מידי פעמים, ובכל פעם היא גם ירקה לי בפרצוף.למשל, הטובה האחרונה שלה שבשה לי הרבה מהתכניות שתכננתי. היא ביקשה שאשמור עבורה על כלב, ובעצם כשהבטיחה שתחזור בזמן לקחת את הכלב היא נעלמה. בינתיים כבר עברו כמה ימים ועד עכשיו אם לומר את האמת עוד לא שמעתי ממנה. ואם זה נשמע מוזר, אז מה תאמרי אם אומר לך שהיא עושה את זה כל הזמן? אני מרגישה נורא שהיא יוצרת איתי קשר רק כשהיא צריכה ממני משהו ולא כי היא סתם רוצה לדבר. ואת זה אני לא יודעת אם אפשר לפתור. האם עלי לנתק איתה את הקשר לצמיתות? הבעיה היא שהיא גם לא מבינה דברים כאלה. פעם לא דיברתי איתה חודש-חודשיים, היא צחקה עלי ואחרי זה היא המשיכה לדבר איתי כאילו כלום לא קרה. זה לא שאני שונאת אותה עד כדי כך שאני נאלצת לוותר עליה, אבל אני מרגישה כאילו שגם הנוכחות שלי שם לא חיונית, כי לבקש טובות היא יכולה לבקש גם מאנשים אחרים, אולי היא לא יכולה לדרוך עליהם כי איתי היא מרגישה בנוח כי אני בת משפחה?

את הפגישה שלנו. באתי לפגישה שקבענו שבוע קודם והיא שכחה שיש לנו פגישה וקבעה משהו אחר. אפילו לא הכניסה אותי לחדר שלה. חזרתי הביתה בשוק. אני לא רוצה לראות אותה יותר. היא אומנם צלצלה אחרי יומיים ואמרה שזה היה יום מבולבל לגמרי בשבילה אבל אמרתי לה שבשבילי הטפול נגמר. יכול להיות שאני מגזימה? כבר עברו שבועיים וכל כך כואב לי. זה לא שהיא שכחה אלא מה שעומד מאחורי זה שהיא שכחה. שהיא כנראה לא רוצה לראות אותי עד שמחקה אותי מן הזכרון שלה. זה ממש כואב. האם התגובה הזאת מוגזמת? למה אני מגיבה ככה? ניבה

ניבה יקרה, אני מבינה עד כמה זה יכול לפגוע כשהמטפלת שלך קבעה איתך פגישה ושכחה, אבל זה יכול לקרות, וגם מטפלים הם בני אדם. לא חבל לסיים את הטיפול בגלל טעות חד פעמית כזו של המטפלת שלך? אני בטוחה שהיא לא עשתה את זה בכוונה כדי לפגוע בך... אולי אני כותבת את זה כי אני השבוע פיספסתי פגישה. לא כי שכחתי, אלא כי התעוררתי 5 דקות אחרי שהפגישה הייתה אמורה להתחיל. והרגשתי נורא... את רואה, זה קורה... לשני הצדדים... גם למטפל וגם למטופל... מתגברים וממשיכים הלאה... שיהיה סוף שבוע נעים, פינוקיו (ישנוני :-)

היי ניבה, מצד אחד בא לי לצעוק להגנתה של המטפלת שלך ולבקש ממך לתת לה עוד הזדמנות מצד שני קל לי לבקש ממך דבר כזה כי זה קרה לך, מודה שאם המטפלת שלי הייתה שוכחת פגישה איתי הייתי בדיוק באותה דילמה שלך... אולי שווה לערוך מאזן כוחות בין הדברים שקיבלת ממנה לבין הפגישה שהיא שכחה לבדוק האם בסופו של דבר הרווח שלך מהעזיבה יהיה גדול יותר מההפסד. בהצלחה ושתפי בהחלטה שלך

ניבה , כל כך קשה להכיל סיטואציה כזו. אני מניחה שכמו תמיד יחזירו אותך פה בפורום לטיפול ולדבר על זה, למרות שלדעתי אין מחילה. מישהו מאיתנו שוכח לבוא לעבודה? אופס, הילדים בכיתה בלי מורה? הא, היא שכחה לבוא לעבודה. היה לה יום מבולבל. ורק אחרי יומיים היא התקשרה אליך? נראה שהיה יותר מיום מבולבל אחד. היא לא הכניסה אותך לחדר כי היה שם מטופל אחר מן הסתם. אני רואה לגמרי אחרת את האחריות של מטפל והאחריות של מטופל להגיע לפגישות, הרי ברור שהפגיעה היחידה של המטפלת של פינוקיו היא כספית, וגם כאן נראה לי הוגן שהיא תגבה את שכרה. מטפלת ששכחה פגישה היא חסרת רגישות ולא רק מבולבלת. היא שכחה בן אדם. בדרך כלל בן אדם נזקק, שמחכה לשעה הזו. יותר מדי מטופלים, עייפות, שחיקה. לכי חפשי לך מטפלת אמינה וטובה שתחזיר לך את האמון שמאוד קשה לייצר אותו וקל מאוד לאבדו. מכשפה

ניבה, קראתי את דברייך . אני מבינה את תחושת העלבון והכעס שלך כלפיה, ואת אי הרצון להמשיך להגיע לטיפול. אבל אפשר לחשוב על הדברים בצורה אחרת. בהנחה שאת אותה הניבה הקבועה כאן(אם לא אז סליחה..) אני זוכרת שהיית בטיפול טוב שצמחת בו ,וגדלת בו, ולכן אני חושבת שכן כדאי לחזור לטיפול, וללבן את הנושא יחד איתה בשיחה ב4 עיניים .לא בטלפון. זכרי שפסיכולוגים הם גם בני אדם,וככאלה הם שוכחים לפעמים פגישות שנקבעו, וזה שהמטפלת שלך שכחה את הפגישה שלכן לא בהכרח מעיד על כך שהיא שכחה *אותך* . כנראה שהיה לה יום מבולבל, וזה קורה וזה באמת לא נורא. לפחות מחמת הספק תגיעי לעוד פגישה ,תקשיבי למטפלת שלך , ואם תרגישי שלא מתאים לך להמשיך את לא חייבת.. יכול להיות שתגלי שמדובר באי הבנה שקרתה, שווה לנסות. בהצלחה

בתור קורא ותיק ומטופל מבולבל שמתי לב להבדלים בתשובות שניתנות בפורום הזה, לתשובות בפורום פסיכותרפיה, ששם הם הרבה יותר קונקרטיות וממוקדות לדעתי, האם זה רק נדמה לי, או שיש הבדלי גישה בין מטפלים של הפסיכולוגיה הקלינית לאלה של הפסיכותרפיה? איך אפשר לדעת על מי לסמוך למי להאמין?

שלום למבולבל, אכן התבלבלת! ממש כשם שאורנה דרור ואנוכי איננו מייצגים את קהילת הפסיכולוגים הקליניים, כך ד"ר גידי רובינשטיין אינו מייצג את כל אוכלוסיית הפסיכותרפיסטים. אגב, האם ייקל עליך אם אומר שכולנו פסיכותרפיסטים? (פסיכותרפיסט הוא מי שעושה "טיפול בדיבור"), ומבחינה זו, פסיכולוג או עובד סוציאלי קליני הם היינו-הך. אני מניחה שהבדלים אפשריים בין פורום לפורום נובעים מסגנון אישי ותפיסת התפקיד כמנהל פורום, ופחות מעניינים מהותיים של הכשרה פורמלית. מכאן ועד השאלה "למי להאמין ועל מי לסמוך" עוד ארוכה הדרך. כל איש מקצוע שהוכשר כהלכה לעבודתו ראוי לאמון ואפשר לסמוך עליו. דרישת שלום חמה לד"ר רובינשטיין ליאת

אני מצוי בטיפול דינמי כבר המון זמן ומרגיש שעושה את כל העבודה לבד האם המטפלת לא אמורה לבנות לי את הבטחון, ואם כן אז יתכן שזה על דרך השלילה, כלומר "מפקירה" אותי כדי שאני יתמודד לבד ?

שלום מטופל, לפעמים, דווקא אחרי שנים רבות של ריצוי וביטול עצמי, מי שמכבד את הצרכים האוטונומיים שלנו ומאפשר לנו אחריות ובחירה - נתפס כמפקיר. קשה לבנות ביטחון מתוך עמדה תלותית או פסיבית. מטפל מצמיח הוא מטפל המעודד הסתמכות עצמית והתמודדות עצמאית, הנעשים בסביבה מעודדת ותומכת. גם בטיפול, העבודה הקשה נשארת שלנו. בהצלחה ליאת

ידעתי שאסיים את היום הזה כאן שוב נפילה שוב היה רע כל היום הארור הזה התחיל ברע הבוקר הזכירו לי שמחר אזכרה של סבתא ועצוב לי ולמרות שעברו די הרבה שנים אני כל כך מתגעגעת אליה... נורא חסרה לי עצוב לי סתם חיים חרא.

שלום חן, אזכרה לסבתא אהובה לא חייבת להיות טראומטית. זו יכולה להיות הזדמנות למפגש משפחתי נעים, להתרפקות נעימה על זכרונות משותפים, ולדבקות בחיים שהעניקה לך - בדרך כלשהי - אותה דמות אהובה. מקווה שהיום את מרגישה טוב יותר. שבת שלום ליאת

בטח ימאס לך 'לשמוע'ממני,כי בזמן האחרון אני מרבה 'לבקר' כאן ולהשתתף,אך יש לי בעיה שאיני יודעת אם תוכלי לעזור לי בה,אך לפעמים עידוד קל יכול לעזור,בעייתי היא: שמצב-רוחי רוב הזמן מדוכדך ומתסכל ואפילו מייאש אותי,וכמובן שכלפי חוץ אני מסתירה זאת בצורה נהדרת ושאולי אף-אחד לא שם-לב לכך(בעיקר לא משפחתי הקרובה-שאותם איני רוצה לשתף בכך,כי נראה לי שהם ממילא כבר התייאשו ממני-אך איני מאשימה אותם בכך,ידוע לי שאני 'מקרה מייאש'),אך בפנים מתחוללת אצלי/רוב הזמן/ מעיין 'מלחמת התשה' שאני מפסידה בה בגדול,ואיני יודעת עוד כמה כוחות ישארו לי כדי להמשיך ככה,ולכן יוצא מצב מגוחך שכשאני עם אנשים אני 'מציגה' יפה,וברגע שאני שניה לבד אני מיד יכולה להתחיל לבכות או לפחות להעלות דמעות בעיניים,ולהסתיר זאת,ע"י כך שאני שמה את השיער שיכסה קצת את העיניים-ואני בד"כ מצליחה לשמור שלא ישימו -לב לכך,כי כל אחד מרוכז בעצמו (שזה טבעי),וכמעט ולא יוצא לדבר ממש אחד עם השני עם מבט לתוך העיניים(כוונתי במשפחה הקרובה,בעיקר)-אז לא רואים זאת,כי בעיניי בכי זה סימן לחולשה,ואסור לי בשום אופן להראות חלשה,כי תמיד כשאתה חלש 'דורכים עלייך'(וזה תקף לכל מקום ומצב). בטח תחשבתי כעת שאני 'מתפלספת' ושאם איני 'נשברת לגמרי' אז מצבי הפנימי (הנפשי)אולי אינו גרוע כפי שאני מציגה אותו,אך חצערי הרב,מצבי אף הרבה יותר גרוע ממה שאני מתארת,ורק המחוייבויות המיידיות שיש לי- מחזיקות אותי. אני יודעת שבחיים לא אזיק לעצמי גופנית- כי איני מסוגלת לכך וגם אולי כי יש לי תמיד תקווה כלשהיא(אפילו בתוך הייאוש העצום),אך מפחיד אותי שנפשית מצבי לא ישתפר ואכנס לדיכאון עמוק ולא אוכל לממש שום תחום בחיי ולהשיג אף מטרה(מהמטרות שהצבתי לעצמי,אך לא יישמתי) בחיים. מצטערת על ה'השתפכות' שהיתה לי כעת ,אך תחושות אילו (ועוד רבות כאילו) מעיקות עליי מאוד,ולא נותנות לי מנוחה,ומצד-אחד לשתף זה עוזר לי(כשאני מדוכדכת-בעיקר), ומצד-שני אולי תוכלי קצת לעודד אותי או אפיו לחשוב על פתרונות אפשריים שאני לא חשבתי עליהם(חוץ מטיפול פסיכותרפי-שכבר הצעת,שעליו כבר חשבתי,ובקרוב מאוד אולי איישם זאת-איני רוצה לפרט כאן-מסיבות ברורות). בתודה מראש, משתנה

משתנה יקרה, את מתארת לולאה הרסנית של דיכאון ובדידות, כאשר מחד, את עושה מאמצים להסתירה ממקורות תמיכה אפשריים, ומאידך, נעצבת על כך שאת נשארת כל כך לבד. ההסתרה מכבידה פעמיים: גם כגוזלת אנרגיה שממילא אינה בשפע, וגם מרחיקה ממך סיוע אמפתי אפשרי. התחושה כאילו אסור לך להיות חלשה ונזקקת (כי אז ידרכו עליך) מתרחבת כנראה גם אל מחוץ לגבולות המשפחה, וכדאי מאד לפתור אותה במסגרת טיפול פרטני מעמיק. אני מזמינה אותך לקרוא את פנייתך שוב, ולנסות לזהות אמירות נחרצות-גלובליות-שליליות ביחס לעצמך וביחס לעתידך. ("מצב-רוחי רוב הזמן מדוכדך"; "הם ממילא כבר התייאשו ממני"; "תמיד כשאתה חלש 'דורכים עלייך'"; "לא אוכל לממש שום תחום בחיי ולהשיג אף מטרה בחיים"). אלה אמירות הרסניות שצריך וניתן לשנות. הן מכתיבות התנהלות תבוסתנית ומייאשות. נסי, לפחות בתור התחלה, לסלק את סימני הקריאה בסופן של אותן אמירות, ולהחליפן בסימני שאלה, שיעודדו אותך לבחון את תוקפן לאור המציאות. בהצלחה ושבת שלום ליאת

ליאת את כמו 'קרש ההצלה' שלי, קראתי את תשובתך מספר פעמים ואת כ"כ צודקת במה שכתבת,באמת כבר נאמר לי היום שאם אחשוב חיובי אז יקרו לי דברים חיוביים וההיפך,אך יחד עם זאת ליישם זאת זה כבר עיניין אחר,ואני באמת מרגישה כמו שאת תארת,בתוך 'לולאה הרסנית...',ויותר נכון בתוך מערבולת בים סוער(שכפי שכבר הזכרתי בפורום זה- טביעה וכניסה בתוך מערבולות זה דבר אמיתי שקרה לי בעבר,ואני יודעת בדיוק איך מרגישים בתוך מערבולת-חוסר אונים,פחד וכו'). והדבר הכי נוראי זה שמרוב שאיני רוצה לקלוט שזה באמת קורה לי,אני מסתכלת על מה שאני כתבתי ועל מה שאת ענית ואומרת לעצמי שזו לא אני מי שכתבה אלא בחורה אחרת,שאותה איני מכירה,ואני מנסה 'לאטום' את עצמי מרגשות,ולפעמים זה קצת עוזר,אך לרוב לא. תודה, ושבת-שלום, משתנה

האם הזיכרון גם 'נפגע' כשנמצאים במצב-רוח מדוכדך או מהOCD ? האם יכול להיות שלא אזכור מתי והיכן בדיוק איבדתי חפץ(תכשיט) מסויים?וכשאני מנסה בכוח להיזכר, איני מצליחה בשום-אופן? והאם יש קשר בין מצב נפשי לגופני?(זה ישמע בטח 'דבילי' אך דווקא עכשיו(אחרי הרבה מאוד זמן שלא הפריעו לי החניכיים,פתאום הם החלו לדמם ולכאוב לי מאוד, האם יכול להיות לזה קשר למצבי הנפשי הירוד ולחפץ שאיבדתי? בתודה מראש, משתנה

לילה טוב ליאת, לא יודעת אם יש לי ממש שאלה או סתם צורך לשתף ולשמוע קצת ממך ומהמשתתפים. אני בטיפול שנתיים וחצי ועם המטפלת הנוכחית קצת יותר משנה. ההתקדמות שלי איתה הייתה מאוד מאוד גדולה ומהירה כשה"שיא" היה לפני חודשיים שאז ראו בי שינויים מהותיים וגדולים. כמובן ששתינו היינו מאוד מרוצות לנוכח השינוי אבל אז ובבת אחת (ממש בלי הכנה מוקדמת) משהו השתנה והמפגשים הפכו לכבדים וכמעט מכל מפגש יצאתי מתוסכלת ממנה והיא יצאה מתוסכלת ממני (זאת לא ראייה שלי בלבד אלא משהו שדברנו עליו). היא מצידה מנסה להבין מתי קרתה ה"נפילה" ולמה והדיון על כך גרם לי להבין שמה שהיא רואה כנסיגה, הוא בעצם התקדמות. פתאום הבנתי שסוף סוף הצלחתי להביא לפניה צדדים מאוד "כבדים" שלי ושלהביא אותם זה בהחלט השיג מצידי. הבעיה היא שהיא עדיין חווה את זה כנסיגה ובגלל זה שתינו מתוסכלות. חשוב לציין כשאני אומרת להביא אני מתכוונת לא למילים אלא להתנהגות. דברתי איתה על זה במפגש האחרון ולמרות שהפעם היא נסתה להיות איתי שם ולא רק לחקור את זה, עדיין יצאתי מתוסכלת ובתחושות ששתינו מדברות על שני דברים שונים. מצד אחד אני מבינה אותה כי השינוי ממש פתאומי ו"כבד" ומצד שני היא לא רואה את מה שאני רואה וזה שמצאתי מקום בטוח להיות בו פשוט אני... עם כל הכובד שבי...

הי דנה, קראתי את הודעתך אתמול ואיכשהו נשארת איתי לאורך כל היום... קצת היה לי קשה להבין מתוך דברייך את משמעות המילה "כבדים"- מדוכדכים? מיואשים? עקשניים? (אני בכיוון או בכלל לא?) למרות שכתבת על תסכול או בלבול שלך ושל המטפלת, הרושם שנותר בי בעקבות קריאת מכתבך הוא דווקא של ערפל המוסר מראש ההר, המאפשר לראות נכון ומפוכח יותר. אני איכשהו מרגישה שמחה בשבילך על המקום שמצאת בטיפול, על היכולת לעקוף את ידה הרודנית של הצנזורה הפנימית. על היכולת להתנהג בלי מילים. גם לי זו מרגישה התקדמות מיוחלת, גם אם אינני יודעת למה מובילה ההתנהגות החדשה. אולי שווה להיות בה מספיק זמן כדי לגלות, בלי לחוש תסכול, אלא פשוט לקבל את הדברים כמו שהם באים. קל להגיד, אני יודעת... אני באמת לא מתיימרת להבין או לדעת, לא בנושאי טיפול (שם אני ממש בחיתוליי) וגם לא בשום דבר אחר אם להיות כנה. אז קחי אותי בערבון מוגבל.. אני לא מכירה מספיק לא את הסיטואציה הספציפית ביניכן וגם לא אותך, לכן אני אומרת בזהירות- אולי זה כבר בתחום אחריותה של המטפלת. אולי אלה לא דברים שאת צריכה להיות מוטרדת מ"איך לסדר את הדברים שוב כדי שתרגיש טוב". אולי כאן זה הזמן לעבודה שלה עם עצמה לנטרל את הבלבול הזה שהיא חשה ולחשוב איך לקדם את הדברים. בין השורות היא נשמעת לי מטפלת מאוד רגישה והיא מצליחה ליצור איתך כנראה את המרחב לו את זקוקה.. אני מציעה שתקחי את הסטייט-אוף-מיינד החדש כהזדמנות להתנסות במשהו אחר ולבדוק מה קורה. באוירת שעות הערביים של אתמול בערב אומר רק ש..גשם ושמש הם מתכון כמעט בטוח לקשת.. אולי שווה להשאיר את החלון פתוח... שיהיה בהצלחה וסופ"ש נעים, ל.

דנה ול' יקרות, הדברים של דנה איכשהו מהדהדים לי גם את "הרצון לעוצמה" של ל'. איכשהו, בשני המקרים משהו ביכולת ההקשבה האמפתית נסדק, לכאורה, דווקא במקום של ההישג, של הטוב, של ה'בסדר'. קשה לי להעיד על מטפלים אחרים, אבל נדמה לי מניסיוני שלי, שקל יותר ופשוט יותר להכיל כאב וקושי, מצוקה ובלבול. כאשר טוב למטופל, טוב אמיתי וגדול, מתעוררת (בטעות! בטעות!) תחושת מיותרות ועודפות. כאילו הסתיים תפקידו של הטיפול עד לקושי הבא. במצבים כאלה עלולים להתרחש כשלים אמפתיים, אבל גם נסיגות. הנסיגות יכולות להגיע מתוך בהלה שמא הושגו יעדי הטיפול, והפרידה היא בלתי נמנעת. האם משהו בתחושת ה'כבדות' שאת מתארת, דנה, יכול להיות קשור לחרדה שמעוררת האפשרות של סיום ופרידה? האסוציאציות שעלו אצלי בהקשר של כובד, היו של עוגן, סלע כבד שקשה להרימו, משהו שלא נותן לברוח. נדמה לי ששווה לדון בכך בחדר הטיפול. מה את אומרת? שבת שלום ליאת

תודה על ההתייחסויות- נדמה לי שגם לי וגם למטפלת שלי היה ברור עוד אז בשיא שאנחנו רחוקות מפרידה. כן היו שינויים גדולים ומהותיים (עד כדי כך שהסביבה התקשתה להכיר אותי לא אישיותית ואפילו לא פיזית) ובכל זאת הדרך לטוב האמיתי והגדול הייתה ונשארה ארוכה (כבר עברנו את חצי הדרך ובכל זאת..). לפני המפגש האחרון חשבתי על הנסיגה כנפילה מהבועה שההייתי בה כשעברתי את השינויים והמכה שקיבלתי מהנפילה כאבה. כן השתנתי אבל עדיין אני לא שם. עכשיו כפי שכבר כתבתי אני רואה את המצב לא כנסיגה אלא כהתקדמות. משהו מהשינוי הוביל ליכולת שלי להוריד מסכות (גם בטיפול) ולבוא בשיא ה"כבדות" שלי לטיפולים. מה זה הכבדות שאלת ל'? באחד המפגשים המטפלת שלי הציעה לי "להשתמש" בה לא רק לצורך פתרון בעיות אלא גם כמעקה ואני אמרתי לה שאני מאוד כבדה, היא ענתה לי שאני לא מפחידה אותה.. כבר במפגש אחרי הרגשתי שהיא קרסה תחת העומס. העלתי את זה בפניה והיו דברים שהיא אמרה שהרגשתי אותם נכון. הכבדות הזאת שלי מאופיינת בהמון השלכות, התנגדויות ומה לא.. ברגע שאני נכנסת לחדר היא מרגישה בדיוק את מה שאני מרגישה וככה מתנהלת לה הפגישה בכבדות. (לפני המילה כבדות השתשמשנו הרבה במילה רייקנות). הכבדות והרייקנות היו תמיד חלק ממני (הרוב המכריע) הפעם הם גם חלק מהטיפול. תודה רבה ל' על תגובה החמה העלית חיוך על פני ,וכן, אני לא רק מחכה לקשת אני גם עושה משהו על מנת שהיא תגיע את החלון שלי כבר פתחתי :) חוץ מזה בתור חובבת חורף מושבעת נראה לי שמחכה לי סופ"ש מעולה שתהיה לכולנו שבת שלום

שלום ליאת, היום הייתה לי פגישה נורא קשה עם המטפלת. היום הסכמתי לדבר על נושא מאוד כאוב וישן לעומק, עם פרטים.....דבר שאני כבר דוחה הרבה זמן, והמטפלת הסכימה שנדבר עליו רק כשאני אהיה מוכנה. אבל היום באמצע הפגישה, וכשהייתי מאוד נרגשת, לא יכולתי לסבול יותר, קמתי ויצאתי מהחדר ואמרתי לה בדרכי החוצה שאני לא חוזרת יותר. עכשיו היא כבר התקשרה פעמים, והשאירה הודעה שהיא רוצה דבר איתי. אבל אין לי כוח לדבר.... ואני לא יודעת באמת אם אני יכולה לחזור. מה לעשות?? לקחת חופש קצת מהטיפול? לחזור ולהתמודד?? עזרי לי.

ערב טוב, היום עשית עוד צעד קדימה, ודיברת על נושא כאוב לראשונה. נסי לחשוב באומץ מהו הדבר שגרם לך לקום ולברוח. ל?מ?ה אין לך כוח? ל?מ?ה את חושבת שאינך יכולה לחזור? מה יקרה אם תצאי לחופש? האם הדברים ייעלמו להם חזרה לבטן? האם הם יפסיקו להתקיים בתודעה המשותפת שלכן? ומה קורה לך כאשר הדברים עברו מחזקתך אל התודעה המשותפת? אשמח אם תוכלי להשיב לפחות על חלק מן השאלות ולשתף אותנו. ליאת

בוקר טוב נכון שעשיתי צעד אחד קדימה, אבל זה צעד נורא קשה וצריך הרבה אומץ וכנראה שאין לי עדיין את האומץ לחזור לאירע ההוא. קמתי כי הרגשתי שעוד מישהו (המטפלת) שולט בי, היא לוקחת אותי למקומות שאיני רוצה לחזור אליהם בתת מודע. ואם אני אצא לחופש אז אני ארגע קצת, ואוכל לשלוט בעצמי, בעצבנות שלי ובמה שאני אומרת (חושפת) או לא חושפת. וכן הדברים יחזרו לבטן אפילו אם הם עברו "לתודעה המשותפת שלנו", כי בבטן הוא מקומם הטבעי. כלומר, אלו דברים שעברתי, חוויתי, ושום דבר ואף אחד לא יוכל לשנות דבר ממה שקרה. התאמצתי שנים רבות בלהחביא אותם, והם ישבו להם שם בשקט, אז מה תהיה ההתוצאה אם אני אשתף אחרים?

אמא שלי יצאה לפני כחצי שנה לפנסיה לאחר כ-20 שנה כמורה. מאז היא יושבת בבית ולא עושה הרבה, מה שהביא כנראה לדיכאון עמוק אצלה. היא טוענת שהיא מרגישה ריקנות וחוסר רצון לעשות כלום. כמו כן היא נהייתה רגישה לכל דבר קטן החל מרעש הכי קטן ועד דברים הכי טיפשיים שיש מעצבנים אותה. היא שלילית ופסימית לגבי כל דבר שמציעים לה כדי לצאת מהדיכאון. היא ניסתה ללכת לפסיכולוגית ,אבל לא הצליחה להיפתח ולכן היא שוקלת להפסיק -היא מרגישה זה לא עוזר לה בכלל. מה צריך לעשות? אנחנו (משפחתה) אובדים עצות... האם נכון ללחוץ עליה יותר חזק שתעשה משהו: כגון פעילויות שיצויאו אותה אולי מהמצב (היא רוב הזמן מסרבת לכל הצעה מאיתנו-בטענות טיפשיות ותינוקיות. אשמח מאוד לעצה! תודה מראש

שי יקר, דאגתך לאמא נוגעת ללב. יציאה לגמלאות היא אבן דרך בלתי נמנעת, שמחכה לכולנו בסיבוב. הפרישה ממקום העבודה מאותתת לנו שהסתיים עידן חשוב ומרכזי בחיינו, בו היינו יצרניים, מועילים, תורמים לחברה ולתקציב הבנק שלנו, פעילים, נחוצים, עסוקים. כיום, עם העלייה באיכות החיים ובתוחלת החיים, יותר ויותר אנשים צעירים בנפשם, נפלטים אל מה שנראה - לפחות ברגע הפרישה - כמרחבי אין סוף של שיממון וחוסר מעש. ברי המזל והבריאים מתעשתים במהירות, מבינים שנפתחה בפניהם הזדמנות לפרק חדש ומהנה בחייהם, בו הם יכולים להתפנות לתחביבים, לימודים, טיולים, וכד'. אנשים אחרים יכולים להיתפס לדכדוך, נסיגה וקושי להתמודד עם מרחבי הזמן שנפתחו בפניהם, וככאלה - הם הופכים פגיעים לחרדה ודיכאון. לבד מטיפול פסיכולוגי שיכול לסייע במצב כזה, יש חשיבות עצומה למערכות התמיכה הטבעיות, דהיינו, משפחה קרובה, משפחה מורחבת וחברים טובים. אם המשפחה והחברים ממשיכים להביע רצון וצורך *אמיתי* להיעזר בשירותיה כאישה כשירה ומתפקדת, יש סיכוי טוב שהיא תענה לאתגר. אין הכוונה ל'עבודות יזומות' או חוגים של קשישים (שכבודם במקומם מונח), אלא לציפייה אמיתית להיעזר בה ככוח חיוני שאין לו תחליף (עזרה עם הנכדים, עזרה בהסעות, בישול, עבודת ניירת משרדית, שליחויות וטיפול בעניינים מול הרשויות, ארגון פעילויות/פרוייקטים משפחתיים, וכיוב'. תוכלו, כמובן, להתייעץ עם הפסיכולוגית שלה, ולהעריך בעזרתה את מערך הכוחות והמשאבים הזמינים לה כרגע, ולהתארגן בהתאם. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

רציתי לשאול אותך מה תעשי אם המטפלת שלך באה אליך יום אחד בלי תור, סוגרת את החשבון שלה ומודיעה לך שהיא עוזבת, ושהיא לא חוזרת יותר. זה בעצם מה שבא לי לעשות, כי נורא קשה לי עם כל מה שעולה שם, ואני יודעת שהיא לא תסכים. היא לא תכריח אותי, אבל בקסם שלה היא תחזיר אותי. אני באמת רוצה לברוח אבל לא יכולה? אשמח לקבל את תגובתך בענין!!

נעמה יקרה, מאחר ואיני מאמינה בטיפול בכפייה, סביר להניח שבסיטואציה שאת מתארת לא הייתי עושה דבר, ומניחה למטופלת לנהוג כרצונה. נא ראי תשובתי לנ' (על שאלתה "למה אני ממשיכה ללכת?"). בברכה ליאת

היי נעמה, אני הייתי שואלת אותה מה היא מנסה להגיד. אני לא מכירה אותך, אבל הרבה פעמים פרידות דרמטיות כאלה הן ניסיון לבדוק עד כמה אכפת למטפלת מאיתנו. האם היא תוותר עלינו? תוותר לנו? לפעמים אנחנו עושים מבחנים כדי לדעת שהמטפל נמצא שם ולא נבהל מאיתנו. אם בכל זאת היא היתה רוצה לסיים- הייתי ניפרדת לשלום ומזמינה אותה לשוב אם וכאשר תרצה. לכל דבר יש את הזמן שלו.

נכנסתי לעדכן אותך שנפגשתי עם הפסיכולוגית.היא בסדר, אני דפוקה:) היה חשוב לי לשמוע שאיכפת ךה ממני ולו במעט.. לא ארשום הרבה משום שאני רושמת לך מהפוך.אני חולה עםחום, כל הגוף כואב...(אולי נדבקתי אמש מאורנה?) אמנם את לא רופאה אבל איך את מסבירה שאני חולה בתדירות גבוהה הידעת שישת וכניות בוקר רבות העוסקות בפסיכולוגיה? שווה להישאר בבית כל יום אולי בהמשך יהיה פרפר נחמד אם לא ארשום שוב תסיקי שיש לי את החיידק הטורף:) סופ"ש נעים שיהיה לך ומקווה שלא התעצבנת שבוע שעבר

מה שהיה בפורום שבוע שעבר הוא מביך ומביש בעיקר בשביל אורנה שנגררה מבלי יכולת לשים לך גבולות. שאלת למה בכל פעם זה קורה לך מחדש. זה קורה כי את לא מבינה מתי להפסיק

לא מביך ולא מביש! הפורום ממלא פונקציות וצרכים שונים לאנשים שונים וזה בסדר ולגיטימי. אם קשה לך, משתתפת, לקרוא חלק מההודעות את מוזמנת לא לקרוא אותן. זה גם בסדר. אין צורך לגרום לme להרגיש לא בנוח להביא לכאן את הקשיים שלה ליאת לא נגררת לשום דבר שהיא לא רוצה "להיגרר" אליו היא ילדה גדולה ופסיכולוגית מוצלחת ואם זה לא היה מתאים לה היא לא הייתה משיבה. אל דאגה. זו דעתי. שיהיה לנו סופ"ש נעים (אולי אם אקדים לאחל הוא ימהר להגיע..) ל.

קראת עד אחרון הענפים בעץ ואת מתלוננת? נו באמת... אגב לא ציפיתי שאת תשיבי על שאלתי...בשביל זה אני בטיפול-לא?:-)

ME יקרה, את באמת חולה הרבה לאחרונה, וזה עצוב. לפחות את מרחיבה את הידע הכללי שלך בענייני פסיכולוגיה :-) מאחר והאבחנות הפסיכולוגיות שלך לא תמיד 'מי יודע מה', הייתי ממליצה לך לעבור לערוץ הבריאות, ולהתחיל ללמוד על תזונה בריאה ועל המערכת החיסונית שלנו. במקומך הייתי עוברת לתפריט עתיר ויטמין C, דבש, בצל ושום. (במילא אין הרבה סיכוי שתתנשקי השבוע בגלל המחלה...) שמחתי לקרוא שהגעת לפגישה נוספת עם המטפלת שלך. אני מזכירה לך שאין כאן בהכרח מודל הידראולי, ואם היא נחמדה זה לא אומר שאת דפוקה. אני מאחלת לך רפואה שלמה, ושתחסלי את החולי אחת ולתמיד. סוף שבוע נעים ליאת

ליאת בוקר טוב(רק חולים ערים כל כך מוקדם בשבת אה?) ראשית בקשר לדפיקות..זה היה בצחוק. אני לא דפוקה. נו אז הטיפול עזר? ליאת איזה נשיקה ואיזה טלויזיה בקושי הצלחתי לדבר וגם לא להגיע ללפטופ.מסתבר שרשמתי פה עם ניצני המחלה..יש לי שפעת .הרופאה דווקא המליצה על אקמול סירופ לשיעול ומנוחה.ממקווה שלא חטפתי הרעלת אקמול.האמת לא יודעת איזה כאב יותר נסבל פיזי או נפשי מעניין אם ראית השבוע את התוכנית עשרת הדיברות זהו.אני חוזרת לנוח

שלום רב! כיצד מומלץ להכין את הילד (בן 4.5 ) בדרך הנכונה ביותר, לקראת לידת אחיו? תודה רבה

רביב יקר, אני שולחת שני קישורים למאמרים טובים בנושא. אם יהיו שאלות ספציפיות - אשמח לעזור. http://www.ha-lool.co.il/magazine/Article.asp?id=439 http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&article=340 שיהיה במזל טוב ליאת

שלום יקרים, השפעת הכריעה אותי, עם חום גבוה, צמרמורות וכל השאר... אני אנסה להשיב כמיטב יכולתי, וליאת הבטיחה להתייחס בהקדם לשאלות שישארו ללא התייחסות. לילה טוב, אורנה

אורנה יקרה, הרגישי טוב ונוחי קצת. חסרת ... ליל מנוחה ורפואה לילך

ומאחלת לך שתרגישי טוב. משתנה

אורנה יקרה, מקווה שתרגישי הרבה יותר בקרוב. דרישת שלום חמה ממני רשת

אחרי כמה זמן מטפל אמור לשקול שליחת מטופל שלו למטפל אחר מתוקף דשדוש ארוך מדי ואולי אפילו הרסני(חיים שלמים שנעצרים יותר מדי שנים לטובת המתנה לתוצאות חיוביות מהטיפול) למטופל בטיפול הנוכחי? אפשר לצפות להגינות כזאת ממטפל?

בוקר טוב 1. נראה לי שזה נורא תלוי, אין זמן אובייקטיבי, זה יכול להיות אחרי שנה או אחרי 5 שנים - אין לכל חוקים קבועים. כל טיפול שונה ממשנהו ולכן אין לזה מתכון. בטוח שתשובה של שנה ויום לא תרגיע אותך, כי מה שאתה שואל זה לא כמה זמן אלא האם הוא יעשה את זה או לא. 2. מנסיוני בטיפול, גם במצבך, יש פשוט להעלות את הנושא לשיחה. פשוט להגיד למטפל שנראה לך שהזמן עובר וכלום לא קורה או שאתה מרגיש שאתם סתם דשים וכו'. בהצלחה.. מו

שלום לאבוד, השאלה שלך משקפת חוסר הבנה בסיסי מאד בנוגע לטיפול, וציפייה לא ריאלית בנוגע לתוצאותיו. אדם הפונה לטיפול אינו מפסיק, ולו לרגע, את מהלך חייו, ואינו אמור לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לתוצאות הטיפול. האחריות על חיינו הייתה ונשארה שלנו, כולל האחריות לשיפור ושינוי. כשאדם פונה לטיפול פסיכולוגי, הוא בוחר לצרף אליו, למקטע מסויים ברצף חייו, אדם נוסף להתבוננות משותפת וחילופי דברים, מהם ילמד משהו על עצמו ועל הדרך בה הוא הולך. כאשר אנו מפקידים את חיינו ואת האחריות להם בידי אדם אחר, אנו הופכים אותו לשובה או סוהר בעל כורחו. קשה לשמר אהדה ואמון כלפי מי שמחזיק בנו כאדון, יהא הגון ככל שיהיה. בברכה ליאת

זה לא מתאפשר אחרת כבר המון זמן והלחץ שלי רק גובר

שלום, כמאמר הכותרת - איפה אני יכול למצוא מטפל קוגניטיבי, רצוי טוב? היכן בודקים?

http://www.itacbt.co.il/

שלום יעקב, האתר שעופר שלח הוא הכתובת המתאימה. בהצלחה ותודה לעופר ליאת

למה אני ממשיכה ללכת לפגישות למרות שהן כואבות? למה אני ממשיכה ללכת לפגישות, למרות שאין שום התקדמות? למה יש את הצורך ללכת למרות שאני יודעת שבסוף השעה אני אחזור להיות בודדה? למה אני מחכה ליום הזה בשבוע, למרות שאני יודעת שיהיה היום הכי קשה בשבוע? מאיפה בא הרצון הזה לחטט בעצמך, למרות שאת לא אוהבת את מה שאת שומעת? יש לי רצון להפסיק את הטיפול אבל אני לא מצליחה להגיד לה את זה, וכל פעם אומרת לעצמי "זהו, שבוע הבא"!!!

בוקר טוב.. לא בטוח שרק רע הפגישות עושות. סביר להניח ששכרן בצידן אחרת באמת לא היית הולכת. גם אם מה שהן היו עושות זה רק להפיג את הבדידות, גם אז סביר להניח שהיית מוצאת סיבה ללכת. טיפול זה כמו הילינד - לא ממש מרגישים במקום שדברים משתנים, זה לא כמו מסאג' ששריר תפוס השתחרר ועכשיו הוא בסדר. זה תהליך ארוך אך שמסתכלים אחורה פתאום רואים שמשהו השתנה, שהרבה דברים כן קרו אחרת. אני בעד לדבר על הכל בטיפול, משנות של טיפול זו העצה הכי טובה שאני יכולה לתת. לדבר על הרגשות כלפי הטיפול, על הקושי, הבדידות - הכל! לשאול יחד איתו/ה - למה אני ממשיכה ללכת לטיפול? זה מרענן ומשדרג את הטיפול - אני מבטיחה. מו

נ' יקרה, לא נותר לי אלא להסכים עם מו, ולנחש שמשהו טוב בכל זאת קורה לך שם, למרות הכל. יכול להיות שאת נמצאת בנקודת ה'אל-חזור', בה עוד לא מרגישים את הטוב, אבל גם לא יכולים לחזור אל נקודת הפתיחה, כי נגמרה התמימות. כי כבר לא תוכלי לסמא את עצמך בהכחשות ולומר: הכל אצלי בסדר. נסי 'לזרום' (מילה קצת מעצבנת שעברה זילות, אבל לפעמים, מה לעשות, היא הולמת את הנסיבות) בלי לחפש היגיון. אי אפשר שלא להביא לכאן את המשפט האלמותי "חכם השביל מן ההולך בו". אזרי כוח ליאת

אורנה יקרה, מה שלומך? מתגעגעים אלייך כאן... ישנוני - דרדס חובב שינה במיוחד. מסוגל לישון בכל מקום ובכל מצב. אז אולי בגלל זה ישנוני הבריז לפסיכולוגית שלו הבוקר? :-) :-(

אורנה יקרה מאוד, כמה אנשים מונה קבוצה טיפולית בד"כ? יכול להיות שיהיו רק 4 אנשים בקבוצה? (שמעתי על זה משהו היום) תודה, ישנוני

ישנוני יקר, כפי שבוודאי ראית, אורנה קצת חולה לנו, וכמו שהיא נשמעה לי היום בטלפון, עדיף שתישאר מתחת לשמיכה ותאגור כוח. קבוצה טיפולית בת 4 אנשים בהחלט נחשבת 'קבוצה', ויכולה לעשות עבודה נהדרת. סוף שבוע נעים ליאת

מישהי שאני מכיר, אח שלה התאבד לפני כמה שבועות. קשה לה עם זה מאוד ובשיחה אישית ב 4 עיניים הבנתי שהיא מעוניינת בעזרה מקצועית. האם היא יכולה לקבל עזרה מקופ"ח שלה? מה היתרון/חסרון בכך? הבנתי שזה לוקח זמן עד שהתור מגיע במקרה הזה. האם יש פסיכולוגים שמתעסקים במקרים מעין אלו ? או שכל פסיכולוג יהיה מספק לכך? {השאלה מבחינת התמחויות}. מה ער"ן מציעים? טלפונים של פסיכולוגים פרטיים ? או שיחה טלפונית שתעזור ? אשמח לקבל כל תגובה בנושא. חשוב לי לעזור לה לחזור לעצמה. גם המלצות על פסיכולוגים {במחיר סביר - למרות שאין לי מושג בתעריפים, ברור לי כי העסק יקר בפני עצמו} יתקבלו בברכה. תודה מראש.

בוקר טוב, יש כמה דרכים: א. דרך קופת החולים, המספקת בערך 10 טיפולחים בשנה שזה לא הרבה, ובהחלט לא מספיק במקרה אותו אתה מתאר. לאחר הסבסוד צריך לשלם מחיר מלא. תור יכול לקחת זמן - ואני לא הייתי מחכה. ב. שירותי הייעוץ של האוניברסיטאות - פתוח לקהל הרחב במחיר של בערך 200 ש"ח לפגישה, גם זה יכול לקחת זמן. ג. פסיכולוג פרטי. זה יכול לנוע מ 250ש"ח (אני יכולה להמליץ לך על כמה) עד 450 - זה הממוצע. במקרה שלכם יש פשוט לפנות ישר למטפל פרטי בכדי להתחיל טיפול מייד, אם היא מרגישה צורך בכך. התמחות - כל פסיכולוג קליני יתאים. אם תרצה המלצות, השאר מייל ואשלח אליך. מו

אלמוני יקר, כל הכבוד על הדאגה, הרגישות והנכונות להתגייס לעזרה. אובדן של אדם קרוב הוא אחת החבטות המכאיבות ביותר שהחיים יכולים לזמן לנו, בוודאי כאשר הוא מתרחש בנסיבות כאלה. לפעמים, מתוך רצון לסייע ולהקל, הסביבה מציעה לאדם האבל להגיע לפסיכולוג בהקדם, כדי 'להתמודד' עם האובדן. אני רוצה להזכיר לכולנו, שתגובות אבל הן דבר צפוי והגיוני במצבים כאלה, ואינן מעידות בהכרח על 'אי-ספיקה' או היעדר כוחות. מרבית האנשים מצליחים להתמודד עם אובדנים ולחזור בהדרגה לתפקד כרגיל. אתה מדבר כרגע על אבל טרי מאד, בן שבועות ספורים, ולכן יש להניח שאנחנו עדיין בשלב של פצע פתוח. כמובן שליווי של איש מקצוע יכול לסייע, והיא תוכל לקבל אותו דרך קופ"ח במחיר מסובסד. למיטב ידיעתי בקופות החולים לא חייב להיות תור ממושך כמו במרפאות בריאות הנפש. שווה לנסות. ער"ן מציעים בדר"כ מענה טלפוני חד-פעמי ואנונימי, שאינו יכול להבטיח (ככל שידיעתי מגעת) רציפות והמשכיות, לפחות לא עם אותה דמות טיפולית. פסיכולוגים פרטיים בהחלט יכולים לבוא בחשבון, ואם תשאיר כתובת מייל שלך ותציין באיזה אזור היא מתגוררת, נוכל אולי לסייע בהמלצות. אין צורך בהתמחות מיוחדת, וכל פסיכולוג קליני יוכל לתת מענה במקרה זה. בברכה ליאת

האם ישנה רשימה למוסמכים לטיפול בשיטה? או איך אפשר לבדוק לגבי מטפל מסוים? אודה לך אם תכווני אותי.

http://www.emdr.org.il/

תודה לעופר על המלצתו. זוהי אכן הכתובת. סופ"ש נעים ליאת

רציתי לדעת בבקשה. למה צריך בטיפול של התעללות או אונס להזכיר את פרטי הפרטים של האירוע? מה זה עוזר? למטפל ולמטופל עצמו? ומה יקרה אם אני זוכרת אבל לא מסכימה לשתף בפרטי הפרטים, האם זה יפגע בטיפול? לילה חם ונעים

פסיכולוג זה כמו רופא של הנפש. זה כמו שהולכים לגניקולוג והוא רוצה לדעת פרטים אינטימיים בכדי שהוא יוכל לעזור לך. הרי לא יעלה בדעתך להסתיר מרופא משפחה סימפטומים פיזיים והיסטוריה רפואית - הרי זה לא יועיל לכמה שהוא יכול לעזור לך. את יכולה לשאול בטיפול למה צריך את זה, תשאלי את המטפל, תגידי שזה קשה ותשאלי למה - ואני בטוחה שתקבלי תשובה מקצועית. מו

דינה יקרה, יש כמה גישות לטיפול בנפגעי טראומה, וגם אם יש להן דגשים שונים, מרביתן מכוונות לרמה זו או אחרת של עיבוד החוויה הטראומטית(בעיקר מהבחינה הרגשית). מאחר וכאן, בפורום, קצרה היריעה מכדי לפרט את כל הרציונל הטיפולי, אני מזמינה אותך להיכנס לאתר זה (השתדלתי להביא אותך לעמוד הנכון בתוך האתר, אבל מומלץ שיטוט יסודי יותר) ולקרוא עוד על הטיפול בטראומה, ועל החשיבות שבשחזור. http://www.macom.org.il/Topic_therapy.asp ברצוני להזכיר לך שהיכולת לבטוח באדם אחר, להתמסר לטיפולו ולהסכים להיחשף בפניו קשה מאד לכל המטופלים, וקשה שבעתיים למי שגופם ונשמתם נחבלו באכזריות. יש להצטייד בהרבה אורך רוח, ולא לדחוק בתהליך. בהצלחה ליאת

יש לי הרגשה שנמאס למטפלת ממני. הרגשה זו נורא קשה ואני לא יודעת מה לעשות איתה. למה אני מרגישה כך? -כי הטיפול אינו מתקדם. -כי אני לא מדברת הרבה. -כי יש הרבה שתיקות בפגישה. -כי שום דבר ממה שאנחנו מדברים עליו אני עושה אח"כ. -כי ברגע שיש לי אפשרות לבטל או לצאת מהפגישה מוקדם אני מיד עושה את זה. -כי אני שונאת את הכסא ההוא והחדר ההוא (ואת זה כבר אמרתי לה ואמרה שאין לה אפשרות לשנות את החדר אלא רק את מיקום הישיבה שלנו). -כי היא כל הזמן מסתכלת על השעון. אשמח לשמוע את תגובתך בעניין!!!

בוקר טוב, יכול להיות שלך נמאס מהמטפלת? לפעמים אנחנו מעבירים את האחריות, אבל אולי לך לא בא להיות שם? אולי גם את מסתכלת על השעון, שונאת את השתיקות שלה, היא לא מדברת הרבה וכו'. הדבר היחיד שאפשר לעשות במקרה כזה, למענך ולמען הטיפול - זה להעלות את הנושא לסדר היום בטיפול. להגיד שיש לך משהו חשוב להגיד ואת לא רוצה להעליב או לפגוע אך את מרגישה ש.. - וכו'. יכול להיות שתופתעי לשמוע מה היא תאמר, אולי פתאום תראי שזה קורה לך בעוד מקומות וזה משהו שהוא בתוכך ולא מחובר למציאות, מי יודע? אין טעם להישאר עם זה לבד, כי בשביל זה יש טיפול. בהצלחה.. מו

מיה ערב טוב, גם אני מצטרפת למו, וסבורה שצריך להעלות את הדברים בטיפול. הנקודות שמנית, אין בהן בדר"כ כדי לגרום למטפלת מנוסה לכעוס, להתעייף או למאוס במטופל שלה. מטפלים מכירים היטב את התהליך הטיפולי, מודעים לקשיים ולאבני הנגף המאיטים אותו, ולהתנגדויות על צורותיהן השונות. גם אני חושדת שאת משליכה עליה דברים ממקומות אחרים בחייך, בהם הרגשת שאת חייבת 'לספק את הסחורה' כדי שירצו בך או יאהבו אותך. אני מניחה שאת נמצאת מספיק זמן בטיפול כדי לדעת שההצצה בשעון אינה מעידה על שיעמום או מיאוס, אלא על ההכרח לשמור על גבולות המפגש. בברכה ליאת

אני יודעת שכבר אולי זה מציק ההודעות האלה..אבללל אני פשוט חייבת..כי זה המקום היחיד והתקווה היחידה שלי למצוא פיתרון ולנצח את העצב הזה ואת הכאב שיש בלב..אני לא יכולה להפסיק לבכותתתת )): בגלל זה עכשיו אני כותבת..כיייי אני מרגישה חנוקה כבר.. יש כל כך הרבה דברים שגורמים לי להרגיש רעעע..ומיום ליום אני מרגישה שאני פשוט נעלמת..כי מאוד מאוד קשה לי ככה..לא מספיק שאני סובלתת מבפנים ושרע לי ועצוב לי אני צריכההה להרות כלפי חוץ שהכל בסדר איתי ושאני הכי "מאושרת" בעולם..ואני לא יכולה כבר.. לא בא לי לאכול כבר ..ואין לי כח ללמוד..ולא בא לי לצאת..ולא בא לי לעשות כלום..וגם לא בא לי לבכות..אבל זה חזקקק ממני וזה הדבר היחיד שנשאר לעשות...למה הכל קורה דווקא לי? למה אני לא יכולההה פשוטטט להעילם וזהו..דייייי זה כבר מצב שאני לא יכולה לסבוללללל....והכיייי עצוב זה שאני לגמריי לבד לבד לבד...ואין לי עם מי לדבר..אפילו לא לספרררר כל מה שעובר עליי..אין לי את המישהו הזה אפילו שאני יגיד שעצוב לי וישאלו למה..פשוט ל-ב-ד.. אולי רק אנשיםםם שגם להם לא הכי טוב אולי הם יכולים להבין אותי.. אני כל היום רק חושבת וחושבת מה יהיה? איזה פיתרון יש? חושבת חושבת והכל סתם כי אני לא מגיעהההה לשום פיתרון.. אפילו שיש לי גם דברים טובים..עדיין רע לי..בגללל דברים אחרים כי אני רמגישה שהכאב שיש בלב לא יעלם לעולם וזה הכי מפחיד אותי שאני ישאר ככה כל הזמן בוכה.. )): מה יהיה? לא מסוגלת כבר... אין עם מי לדבררררר...אין עם מי להעביר את הזמןןן...אין סיבות לחיים אין כלום..אני פשוט חיה סתם..אני חיה כי אני מאמינה שאולי יהיה טוב בעתיד..אבל איךךךךךך כל החיים לא היה טוב איך פתאום יהיה.. )): מה נשאר ממני כבר..אני כבר לא צוחקת ואני כבר לא כלום...הכל מזוייף..

ילדה עצובה, קשה להיות לבד עם תחושות כאלה. (מניסיון אישי) האם אין לך אף חברה שאת יכולה קצת לדבר איתה? משפחה? למה את צריכה להראות לכולם שאת מאושרת? מותר לך גם להיות עצובה. לפעמים אנחנו חושבים שאף אחד לא יהיה מסוגל להבין את מה שעובר עלינו, אבל במציאות, כולנו חווים רגעים קשים, ויש אנשים שמסוגלים להבין שעצוב ורע וקשה, וכואב. אני לא יודעת בת כמה את, אבל נסי לחשוב על פנייה ליועצת בית הספר, אולי לרופא המשפחה. אפילו לפנות ל"ערן" (עזרה רפואית נפשית). בינתיים, אני יכולה להגיד לך שלפעמים לכתוב את מה שעובר עלייך יכול קצת להקל, לשחרר את מה שרובץ על הלב.... אם תספרי קצת יותר מה גורם לך להרגיש כך, וקצת יותר על עצמך, אולי אפשר יהיה לעזור יותר. מקווה שתמצאי את הדרך להקל על עצמך, לפעמים מספיק משהו קטן, כמו שיחת טלפון או פנייה לרופא/יועצת, כדי להתחיל בתהליך שיעזור לך להתגבר. אבל חייבים לעשות משהו, המחשבות ,מניסיוני, רק מקשות ומעייפות יותר. בהצלחה.

היי ילדה, קראתי אותך. אני שומעת שכואב לך.אי אפשר שלא לשמוע את מתארת תחושות מאוד קשות. בתור אחת שיודעת ומכירה היטב את התחושות האלה, ואף שרויה בהן בעצמי, חשוב לי לומר לך שפנייה לטיפול תרופתי+ שיחתי יכולה להפחית באופן משמעותי את הכאב שלך,אם כי יהיו נפילות גם במהלך התהליך הטיפולי,לא אגיד לך שלא... יש לי הרושם שאת זקוקה מאוד למישהו שילווה אותך בתקופה הלא קלה שאת נמצאת בה ואני מבינה שלא קל לך לשתף חברים/חברות , ואת מרגישה מאוד לבד, ונורא קשה בלבד . הייתי מציעה לך כן לנסות לשתף לפחות חברה אחת קרובה ואם לא חברה לפחות אדם קרוב שאת סומכת עליו אפילו מישהו במשפחה שלך אח/אחות/דודה . וכאמור ממליצה לך בחום לפנות לטיפול, מקווה שכך תעשי זה יכול לעזור לך. הלוואי שיוקל לך בקרוב. חן

אני לא יכולה ללכת לטיפול..כי יש כל כך הרבה סיבות למה לא..ו"ילדה גדולה" אני תמיד צריכה להיראות מאושרת כי אם אני יהיה עצובה אף אחד לא יביןןן יגידו לי שאני סתם מגזימה..ואיןןןן לי עם מי לדבר..לגמריי אין..היום למשל "חברה" שלי ראתה אותי וממש לא היה לי מצב רוח..אז היא אומרת לי "דיייי אני שונאת לראות אנשים ככה" ואז היא הלכה.. מבינים??? בגלל זה אני מחפשת דווקא במקום כזה כמו פורום או אתרים כאלה לדבר עם מישהו..כי פה יכולים אולייי להבין אותי.. )): אבללל אפילו פה אני לא מוצאת עם מי לדבר..משאירים לי תגובות וזהו..זה עדיין אל עוזר לי! אוףף..מה נסגר איתי):

שלום אורנה, היום הייתה פגישה קצת משונה עם הפסיכולוגית שלי. היה לי שבוע עתיר התרחשויות.. סחבתי רשמים קשים קצת לעיכול מהפגישה שעברה, בנוסף חברתי הטובה ביותר טסה לתקופה ארוכה מאוד לחו"ל והייתי שרויה בסוג של אבל, ובמקביל, היום הציעו לי הצעה נהדרת בעבודה שקשה לסרב לה, שמיד לאחריה נפגשנו, אני והפסיכולוגית. למרות שתכננתי להתלבט איתה על ההצעה המרגשת, איכשהו יצא שסיפרתי לה מה עוררה בי הפגישה הקודמת. היה לי נורא מוזר כי הרגשתי מלאת אדרנלין ומשוחררת אך סיפרתי על תחושות של נמיכות קומה וקושי להתקרב. משהו בפער הזה היה לי משונה מאוד. העלתי בפעם הראשונה את תחושותיי ביחס להיותי "מטופלת" ועל הקושי להישען ולהיזדקק, אך בלב הרגשתי מין קלילות כזו, כאילו אלה רק מילים. הרגשתי סוג של "עליונות", וככל שהיא ביקשה ממני יותר להסביר את הקושי להישען ולהיעזר כך ה"מאצ'ו" שבי התחזק. שיתפתי אותה בפגישה הזו בהמון דברים שבדרך כלל היו גורמים לי להתכווץ. הייתי גלוית לב לחלוטין לגבי כל מה ששאלה וגם לגבי מה שלא. אבל איכשהו יצאתי ממנה במין תחושת "גדלות" משונה. הרגשתי חזקה. כמעט כאילו "ניצחתי" אותה. הרגשתי שהיא פחות טובה ממני(אבל טובה במה?..) (אני מחייכת לעצמי, אני מגוחכת..) הפער הזה נורא מבלבל... הייתה בי תחושת עוצמה שדומה לכעס בכוח שיש בה, אבל בלי ממש לכעוס. הרגשתי שלא אכפת לי ממנה. שהצורך שלה לתמוך מצחיק אותי. הנסיונות שלה להבין לא נוגעים לי, והמאבק שלה במילים כדי לחלץ ניסוחים מדויקים מעייף אותי. כאילו אני צריכה להיות סבלנית כלפי המניירות הטיפוליות שלה. איך לפרש את כל "בעיטות הרוח" האלה שאני זורקת לאויר? אני בן אדם נעים ופייסני בדרך כלל, וגם בפגישה הייתי נעימה. מזמן כבר לא חוויתי אותי בצורה כזאת (ואיכשהו היכולת לחתוך ככה טיפה משמחת אותי. יש בה עוצמה והיא מביאה להתנהלות הבטוחה שכל כך הייתי רוצה בה). לא מצליחה להבין מה קרה היום... קצת זרקתי פה מילים על המסך.. סוג של פריקת רשמים (אין לי חברים שאוכל לשתפם).

הי ניטשה :-), מקווה שזה בסדר ששוב כתבתי לך :-] כמו שאומרים פה המון, וגם מנסיוני כמטופלת וגם את כבר בטח יודעת ש - מה שרשמת למעלה הוא נושא מצוין מצוין וחשוב להעלות בפגישה הבאה שלך. להחזיר את הרגשות והמחשבות הללו לשם, לחדר ההוא, עם כל הקושי, או הפחד או הבושה או מה-שלא-יהיה - הכי אפקטיבי שבעולם. אם רק תוכלי - הביאי אותו. בעצם, כמו שנהגת בפגישה האחרונה. תתני לעצמך לחזור על זה? ובכל זאת, תוספת קטנה משלי - כולנו בבסיסנו הקדום לא סובלים להיעזר בזולת (כי אז דברים יוצאים משליטתנו), כולנו כועסים כשמפרקים מאיתנו הגנות, כולנו לא אוהבים להרגיש נדחקים, הרי זה מאיים, ובשעת דחק מתנהגים כמו בשעת דחק... לב העניין הוא, שבמיוחד ברגעים שכאלה חשוב לבחון מה קורה (בטיפול), כי אז אפשר להביט לאמת ה"מפחידה" בעיניים. אלה אנחנו ש"מייצרים" מצבים רגשיים כאלה בטיפול ומתוכו, ומתוך ניתוח תגובותינו, עפי"ר גם בהקשר לעבר שלנו, ניתן להתקדם. האמת שמתגלה היא רק חלק מאיתנו, לא כל כולנו. חלק לא נוח שצריך להכיר. קודם כל להכיר. לא נוח עם דברים רבים ובוודאי, שגם כולנו לא אוהבים לגלות שיש בתוכנו תכונות ורגשות "לא חיוביים" ועוד דורסניים ובעוצמות כאלה שצצים כאילו "כך פתאום". ככל שלימדני הטיפול הטוב, בסופו של דבר דברים לא מבהילים כל-כך: מצד אחד - באמת בכל אחד מאתנו, כל אחד ואחד, יש בפנים, בעמקי העמקים, רגשות שנתפסים כ"שליליים", כביכול. לכל הרגשות הללו יש פוטנציאל להגיע למימדים עצומים מפלצתיים ממש: יהירות לבלי גבול, תוקפנות לבלי גבול, נקמנות לבלי גבול, כעס וקנאה וצורך לשלוט לבלי גבול ועוד ועוד. אני מניחה שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להאמין שהם קיימים שם בעומק בצורה כזו. ומה לעשות, ככה הם קיימים... בכו-לם. לגלות אותם זה מפחיד מאד. לא כל אחד מוכן להיישיר מבט ולומר שיש בו מכל אלה. צריך הרבה אומץ ולא פחות חשוב, צריך להיות מוכן נפשית לקבל את קיומם שם כפי שהם ולא לדחות ולמחוק (כהגנה לא מודעת). מצד שני - השאלה החשובה היא מה מכל אלה ניכר בחוץ ביומיום הרגיל, כיצד צמחנו בבגרותנו, איך הוא האיזון, וכיצד הוא משפיע עלינו ועל היחסים עם הסביבה. ברגע שאנחנו נותנים להם את המקום שלהם ולא פוחדים כל-כך מנוכחותם ומקבלים אותם, נבהלים פחות, וניתן אף להשתמש בכל אלה למטרות הכי חיוביות. שיוקל ולא ילחץ, ונראה לי שאת בהחלט בדרך הטובה, וכמו תמיד - לאט אבל בטוח ;-) אשת האדמה

את גדולה!! איך עלית עליי שוב?! :-) ממש נעים שאת פה כאילו מחכה לי, ואפילו מזהה בלי שאזדהה זה הופך את הפורום ליותר מסתם פורום, לקהילה של ממש. תודה לך. היה לי מענין לקרוא את מה שכתבת. הייתי רוצה להאמין שדברים שקורים במהלך הטיפול לא בהכרח מעידים גם על דפוסי התמודדות מחוץ לחדר הטיפול. הייתי רוצה להאמין שהדברים שעולים בי במהלך ובעקבות הטיפול הם ספציפיים לאינטראקציה המסוימת הזו, לאדם המסוים שיושב מולי, לתנאי הקשר המיוחדים שנקבעו. אבל האמת היא ש"אני תמיד נשאר אני.."- ל. ניטשה, ברנר, same shit :) זה סוג של דילמה- אני יודעת שכדי שהיא תוכל להיות משמעותית לי וכדי שאוכל ללמוד ממה שיש לה להגיד אני חייבת להעריך אותה. היא חייבת לעשות לי משהו ברמה האישית. מצד שני, באופן אקראי נקבע שהיא המטפלת שלי. ואני לא בטוחה שזה תלוי בה אם ארגיש כלפיה משהו (אמון? חום? קירבה?)- זה סוג של קליק. משהו בשילוב של בחירת המילים, המבט, סגנון ההתנהלות.. אינני יודעת. אולי אני סתם קשה. ואולי זו לא באמת דילמה כי זה לא משהו שאפשר באמת להחליט לגביו לכאן או לכאן, אלא רק להמשיך ולשתף (גם בכוח) ולראות מה יקרה. איכשהו אני לא מרגישה כלום כרגע, ולא מרגישה רע ביחס לאמירות הכוחניות שלי מהמכתב הראשון. אלה לא "רגשות רעים" בעיני.הם ממלאים אותי כוח ותחושת יכולת. בכלל, לתחושתי גם "רגשות רעים" יכולים להיות אדפטיביים לסיטואציות מסויימות (לא בטוחה שבהכרח לסיטואציות של טיפול, אבל ניחא..). בפגישה הזו הרגשתי משוחררת לגמרי אבל במקביל הייתי מנותקת ממנה, ואולי גם ממני. זו לא הייתה סערת רגשות, אלא אדישות קרה. הרגשתי כלפיה מה שאני מרגישה לפעמים כלפי אנשים שהם לא לגמרי הסגנון שלי ולא כל כך "מדברים אליי". חוסר עניין. קור. קצרות רוח לפעמים. לא יודעת, אני מניחה שאפשר לייחס את כל מה שאני אומרת לעובדה שזו רק ההתחלה. מעניין אם גם לה השיחה הזו הייתה משונה כמו שהיא הייתה לי.. (יש רק דרך אחת לגלות..אשאל אותה!) גם לה אמרתי "לאט-לאט" בסיום הפגישה, שלא תדאג חלילה.. :-) ). אשת אדמה יקרה, תודה שאת כאן ומאפשרת לי לפרוק ולהתחבט (ואפילו מגיבה) חברתך הוירטואלית למכתבים הארוכים- ל.

וכאילו לא אמרתי מספיק... צצה עוד שאלה.. איך היית ממליצה לשלב את השיחות שלי פה בפורום במסגרת הטיפול? העלתי את נושא הפורום בפגישה שהייתה.. עכשיו כשאני חושבת על זה אולי הייתי צריכה לא לזרוק את זה לחלל ככה, אלא קצת לרכך אותה ואולי לשאול אם זה בסדר מבחינתה, ואם היא "מרשה"... רק לתחושה הטובה.. (היא המטפלת, אני יודעת.. אבל בכל זאת..). ניחא. אולי חלק מתחושת השעמום הייתה שהרגשתי שאני צריכה לעדכן אותה, והקישורים שעשתה בין הדברים שאמרתי בסיום הפגישה היו דברים שליאת כבר כתבה לי, אז לא ממש נפלתי מהכסא. לא שאני מצפה ליפול מהכסא כל פגישה :-) ... פשוט בעקבות הפריקה השבועית כאן אני מרגישה שהדברים שאני מעלה בטיפול הם פחות אותנטיים אולי.או פשוט יותר מעובדים אצלי מאצלה. אני לא אוהבת לספר את אותו סיפור פעמיים. ועוד פחות לשמוע אמירות שבעיניה מהוות איזו התקדמות או תובנה חדשה ובשבילי זה כבר שחוק. שוב אני קשה.. אבל איך "נכון" לשלב את הפורום והפגישות האמיתיות? ובכלל לא שאלתי לשלומך, אשת אדמה יקרה. מקווה שאת מחייכת, ל.

שלום ניטשה, ושלום גם לאשת האדמה, אפילו מבעד לחום ולשיעול, הדיאלוג שלכן רב-משמעות, רב-רבדים ומרענן... אני רוצה להוסיף (מאוד בקצרה הפעם - ראו חום ושיעול), שתחושת העוצמה שהתעוררה בפגישה ההיא (כשהניסיון שלה להבין נחווה פתטי), ותחושת העוצמה המתעוררת בעקבות השימוש בפורום (כמתחרה לה, כפרשן חד-עין המקדים אותה) אחת הן. ואני רוצה להחזיר אותך לשם, אל הקשר על כל גווניו, כולל גווני התוקפנות והעליונות והתחרות שאת מרגישה, והכמיהה שלך שהיא תשרוד גם את זה... אוסיף בסוגריים, שעמיתיי מנהלי הפורום ואני, יודעים היטב ש'לעשות פסיכולוגיה' בפורום זה דבר אחר לגמרי מלשבת מול מטופל ולהבין/לא להבין אותו שם, פנים אל פנים, בזמן אמיתי. אפשר לנסח תובנות מבריקות בפורום, ולפעמים זה מצליח גם בחדר הטיפול, אבל איכשהו זה רק חלק מהעניין... שלכן, אורנה

היי כתבתי פה בעבר על רצוני למצוא את אבא שלי אחרי 25 שנה, (אותו לא ראיתי מאז שהייתי ילדה בת 9). ציינתי שאני זוכרת שלאבא היו בעיות נפשיות ושהוא לא יכל להילחם על לראות אותי אחרי הגירושים, ואני מצטערת שפגעתי בו בהתנהגות שלי כי זה לא הגיע לו. אני רוצה למצוא אותו כי אני אוהבת אותו ורוצה להרגיש מה זה אבא שאף פעם לא היה לי. זה עוזר לביטחון. אז ככה, פגשתי אותו היום. חיכיתי לו ליד הבית שלו וראיתי אותו. הוא שאל מי אני אבל אני פחדתי שהוא יתעצבן, אם אני אגיד לו מי אני,ושאני אעלב, אז אמרתי לו השארתי לך מכתב ליד הדלת. (ובאמת השארתי לו ובו פירטתי עליי). בעבר שלחתי לו כבר מכתב, וייתכן שהוא קרא אותו והוא הבין על מה מדובר. אז הוא אמר "לא, לא, לא רוצה שום מכתב". אחרי שנעמדתי עוד כמה רגעים ואמרתי לו אם אפשר לקחת את המכתב בחזרה, אז הוא אמר: "את רוצה שאני אקרא למשטרה?" אז אמרתי "לא, לא, אני הולכת". והלכתי. אני מתארת לעצמי שהוא היה בהלם. אני מתכננת ללכת אליו שוב פעם אחרי תקופה מסוימת, והפעם ליזום יותר אומץ ולהגיד לו בפנים "אני הבת שלך, ואני זוכרת אותך, ואני אהבתי אותך וגם עכשיו אני אוהבת". וגם להביא לו תמונות שלי ושלו ביחד מהתקופה שהייתי קטנה. אני לא יודעת אם זה יעזור בכלל מפני שאני זוכרת את אבא שלי כאדם עקשן, ומאוד בודד וקצת מופרע ובגירושים הוא אמר שהוא לא רוצה לראות אותי. אבל אני רוצה לנסות עוד פעם, אולי יצליח לי. קשה קשה, אבל אני אנסה. אני מבקשת מאוד המלצות לפגישה הזו, איך לנסות לרכך אדם מבוגר אחרי כל כך הרבה שנים, איזה דברים להגיד, האם לספר על המשפחה, אולי מתנות להביא, ועוד המלצות. ולהכין אותי לקשת של אפשרויות. תודה.

אני מניח שאת מחכה לפגישה הזו של פנים מול פנים הרבה זמן....אולי את דווקא צריכה לעשות את זה בטלפון בהצלחה

שלום גלית, אני חושבת שזה קצת מסובך מדי בשביל האינטרנט... כל-כך הרבה כמיהה וכאב ותקווה ואכזבה הבעת בשורות שכתבת. אני ממליצה לך לקבוע מספר פגישות התייעצות עם פסיכולוג קליני. אפשר בהחלט לייחד את הפגישות לנושא הנוכחי. אני חושבת שאופציה כזו יכולה להכין אותך בצורה טובה לקשת האפשרויות. בהצלחה, אורנה

שלום לך אורנה. אני מטופלת כמעט שנה, אבל עדיין קשה לי להיחשף בפני המטפלת ואני אפילו לפעמים משקרת, או מחביאה פרטים קטנים. אני עדיין לא מוכנה להתמסרות הזו, להיות לגמרי חשופה ובידיים של מישהו אחר, למרות שאני יודעת שזה יעזור להתקדמות בטיפול. אבל ישנו צורך פנימי שאני חייבת להשאיר את דברי האינטימיים רק בשבילי ולא לשתף אחרים. וזה נראה לי לא עובד בטיפול פסיכולוגי. את הנושא הזה לא חשפתי אף פעם בטיפול, ואני לא יודעת אם אני אוכל בכלל. המטפלת מאוד נחמדה וסבלנית למרות ההתנגדות העזה שלי לטיפול. מה לעשות?

ומה את עושה כפסיכולוגית מול מטופלת שאומרת לך שהיא מחביאה ממך פרטים או משנה עובדות בכדי לא להיחשף? (נורא חשובה לי התשובה כאן) ולמה אני עושה את זה אם אני פניתי לטיפול בכוחות עצמי??

מלי יקרה, קשר טיפולי מפגיש אותנו בצורה מאוד חזקה עם קונפליקטים ישנים וחדשים סביב חשיפה, אינטימיות והאפשרות להינטש, ולפעמים באמת עושים 'שמיניות באוויר' כדי לא לגעת... במובן הזה השאלה שלך מאוד נוגעת ללב, משום שהיא משקפת את הקונפליקט בין חלקים שלך הרוצים ליצור עם המטפלת מגע אותנטי,לבין חלקים שלך שנזהרים ונשמרים לנפשם... זה בוודאי לא יפתיע אותך לקרוא שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא לנסות (באומץ ובנחישות), לפתוח את הדברים איתה. לגבי עצמי, כמו מרבית המטפלים, אני מנסה להקשיב לכל החלקים, ולעזור להם לגדול... לילה טוב, אורנה

שלום האם אפשר בבקשה לקבל הסבר פשוט על הקשר שבין גירויים חיצונים (כמו..חיבוק) לבין שינוי בהפרשת ההורמונים? (זאת אומרת, מהו בעצם התהליך הכימי המתרחש במערכת העצבים שלנו לאחר גירוי חיצוני) תודה

שלום גץ, מאחר ופעילות הורמונלית אינה בתחום התמחותי (ולמעשה היא קשורה קשר הדוק יותר לרפואה), אני מצרפת קישור מעניין שיכול להועיל. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3135477,00.html בברכה, אורנה

אשתי חווה התקפי פאניקה עזים לאחרונה בתדירות של כמה פעמים ביום. התופעה ידועה לנו מבעבר והיא החלה שוב (לפני שבועיים) טיפול תרופתי שאמור להשפיע החל מתוך שלושה שבועות. בינתיים לקחה שבוע חופש והשבוע חזרה לעבודה. עיקר הקושי בהליכה מהרכב לעבודה אחר כך קצת יותר טוב ובערב יותר טוב. כל בוקר היא רוצה מחדש להשאר בבית, אני לוחץ עליה ללכת לעבודה, ומשכנע אותה שהנה הצליחה גם יום קודם. האם אני עושה נכון? האם לא עדיף להתאמץ ולהלחם בהתקפים או שמא עדיף להאריך את החופשה עד שהתרופות ישפיעו?

שלום דוד, מאחר ואינני יכולה להכריע בשאלה הספציפית ששאלת מבלי להכירכם, אענה לך תשובה כללית בנוגע לחרדה: אחת הבעיות המרכזיות במצבי חרדה היא ההימנעות מהגורם מעורר החרדה, אשר יוצרת מעגלים הולכים ומתרחבים של הימנעויות. לכן, כדאי לעודד את אשתך להמשיך לתפקד עם ולצד החרדה. עם זאת, אין לשכוח שהיא אדם בוגר ואוטונומי, והיא זו שתחליט... בהצלחה, אורנה

היי! בעלי חולה במחלה שנקראת או סי די, (OCD) כשאני מסתכלת במחקרים בנושא אני כל הזמן נפגשת עם המושגים - "נרונים" ו "סרטונין". מה זה אומר? איך אני יכולה לעזור לו לקבל את החומרים האלו ללא תרופות? האם יש מזון מסויים שהוא טוב לכך במיוחד או ויטמינים מסויימים? אנחנו אנשים שלא נוטלים תרופות... אני מודה לכם מאד על העזרה... מולי

שלום מולי, נוירונים הם תאי עצב, וסרוטונין הוא סוג מסוים של מוליך עצבי המועבר בין הנוירונים. הסיבה שקראת עליהם במאמרים העוסקים ב- OCD, היא שהמוליך העצבי סרוטונין נמצא קשור לדיכאון וחרדה, והטיפול התרופתי במצבים נפשיים אלה משנה את משק הסרוטונין במוח. אני ממליצה לבעלך לפנות לטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי, או קוגניטיבי-התנהגותי, על-מנת להתמודד עם קשייו. זוהי דרך יעילה לאין ערוך מניסיון להשפיע על רמות הסרוטונין במוח באמצעות תזונה. בברכה, אורנה