פורום פסיכולוגיה קלינית

אדמה יקרה. אימא. אמצי אותי אל חיקך חבקי אותי בזרועותייך העמוקות והקרירות. בכפותייך הצוננות אחזי בלבי. תני בי מנוחה השגיחי בשנתי. אדמה יקרה. אימא.

ויק יקרה, הלוואי שתצליחי למצוא מנוחה וחיבוק דווקא בזרועות חמימות ומלטפות, במגעו האנושי של האוהב, בקרניה של השמש האביבית. שולחת לך עידוד ותקווה, וגם זר של חרציות. ראיתי שהן התחילו לפרוח. ליאת

אני ממש...אבל ממש מקנא באלו שמצליחים להרדם ...

מציל יקר, לצערי, אני מגיעה רק עכשיו אל הפורום, ולכן אני מניחה בזהירות שהצלחת להירדם בסוף. לילות לבנים יכולים להוציא אדם משלוותו. מסתבר שככל שאנו נלחמים על השינה ומתאמצים להירדם - כך היא מתרחקת וחומקת. במקרים כאלה עדיף לוותר, לנסות לעשות משהו אחר, לקרוא, לראות טלוויזיה או אפילו להגיע אל הפורום. השינה תגיע בסופו של דבר. ואגב, עצה קטנה: אל תקנא באף אחד. תראה אותי, למשל - מצליחה להירדם בשניה, אבל לא מצליחה לקום :-((( וליהודים הייתה אורה ושמחה ליאת

אין לי מילים.

לא תמיד חייבים מילים. לפעמים אפשר להרגיש הרבה גם ממחוות קטנות. השוליים העצובים של החיוך ההפוך אינם מותירים מקום לספק. אולי בבוקר יהיה קצת יותר קל. אהיה כאן גם מחר. חיבוק ליאת

לאחר התקף חרדה שקיבלתי בקולנוע לפני כחודשיים או יותר.....הלכתי אמש לראות את המלך האחרון של סקוטלנד! לא התקף ולא חרדה! סרט מדהים על אדם פרנואיד וילדותי אשר......לכו לראות!!!!!!!!!!

הייתי רוצה לדעת איך ניתן להבדיל בין דיכאון פסיכולוגי לדיכאון שמצריך טיפול תרופתי? אפשר בכלל להבדיל בינהם? בתודה מראש. אור

שלום אור, דיכאון, לסוגיו השונים, הוא תופעה פסיכולוגית מובהקת, הגם שמקורותיו יכולים להיות גנטיים או ביולוגיים. ניתן להבחין בסוגים שונים של דיכאון, עפ"י עוצמת הסימפטומים, משך הדיכאון, וכן עפ"י המהלך והכיוון (חד פעמי, מחזורי, חד קוטבי, דו קוטבי, וכד'). תרופות עשויות להשפיע במידה זו או אחרת על כל סוגי הדיכאון, וההחלטה על טיפול תרופתי תלויה בעוצמת הסימפטומים ובחריפותם, וכמובן ברצונו ועמדתו של המטופל ביחס לתרופות. בשמחות ליאת

מה שלומך? (פתחתי את ההודעה כבר בשורת הנושא..:-) רציתי לשאול אותך מה את חושבת שמביא לשינוי בטיפול. איך טיפול יכול להביא לשינוי בנושאים שחשובים לך, אבל שאינך מעורב בהם כרגע ואין להם נגיעה לחייך. בחיים שמחוץ לחדר הטיפול הרבה נושאים רוחשים בך במקביל, ומתקדמים ביחס להתנסויות שלך. אבל התחומים בהם אתה תקוע ולא יכול לבד הם לפעמים תחומים שאתה לא לוקח בהם חלק. מכל מיני סיבות- לא תמיד מבחירה נדמה לי. איך אפשר לטפל בקשיים במערכות יחסים אם כבר שנים לא חווית אחת? או לטפל בקשיים בעבודה אם אינך עובד כבר מלא זמן. כנ"ל טיפול בריבים לא פוסקים עם בני משפחה, בתקופות בהם קיים נתק ממושך. מניחה שהטיפול ינסה להחזיר למעגל העבודה/יחסים/משפחה..אבל לא תמיד זו בחירה שהחלקים האלה לא מוצאים ביטוי בחייך. וגם השיחה על הנושא הזה עשויה להיתקע כשאין 'חומר גלם' להביא לחשיבה המשותפת בטיפול. התקשיתי למקד את השאלה יותר מזה...תשובת הגיגים תתקבל בברכה! (כנ"ל הצעות לתחפושת :-) לילה טוב ליאת, לילך.

לילך יקרה, למרות ארסנל לא מבוטל של אופטימיות, אפילו אני סבורה שהחיים הם מאבק מתמשך ובלתי פוסק, ושכל עוד נשמה באפנו נמשיך לשאוף לשינוי, להתחדשות, להקלה. בטיפול לא נפתרות כל בעיותינו. השאלה שלך - אם הבנתי אותה נכון - משקפת איזו אמונה לפיה הטיפול אמור להוביל לכך שכל חלקי הפאזל יתיישבו, לבסוף, באופן שנרגיש שהכל בא על מקומו בשלום. מגולמת כאן (אולי) הנחה נוספת, לפיה קיים אי-שם, אי בזה, הפיתרון הנכון, תמונת הפאזל המושלם ששומה עלינו לעמול ולגלותה. עם או ללא קשר לטיפול, נדמה לי שעלינו לברוא את הפתרונות המתאימים לנו, כל אימת שמתעוררת בעיה. נושאים שנדחקים הצידה בזמן נתון, ישובו ויעלו לתודעה כשנידרש להם, ואז - ניאלץ לעבוד כדי ליצור (שימי לב! לא אמרתי לגלות) את הפיתרון או את השינוי. המטפל אינו יודע טוב יותר מה נכון והולם, או מה צריך, או מה יתאים, או מה יגרום אושר. זוהי אחריותו של המטופל. הוא גם זה שמביא את חומרי הגלם, כשנכון לו. מי שבוחר לסלק מתודעתו קשיים כדי לא להיתקל בהם ולחוות דיכאון או תסכול, כבר ברא עבור עצמו פיתרון. כשירצה אחרת, ייאלץ לחשוב על פתרון מתאים יותר למצב החדש. התשובה שלי היא, איכשהו, שלא *הטיפול* מביא את השינוי, אלא המטופל. לא הטיפול מחזיר למעגלי התפקוד, אלא האדם את עצמו. הטיפול מאפשר את המרחב וההזדמנות לעצור להתבונן, להקשיב, ללמוד - על עצמך ובכוחות עצמך. בנוכחותו הקשובה והמעודדת של המטפל. על התחפושות נדבר מחר :-) ליל מנוחה ליאת

ליאת יקרה, אז מה? - יוצרים? לא מגלים? אין פאזל? לא היה פאזל מעולם? אנחנו רק משייפים לנו חלקים חדשים בהתאם לחלקים הישנים? אולי גם מגלים וגם יוצרים? ואם בכל זאת רק יוצרים, ועושים זאת נניח במסגרת טיפול - יחד עם המטפל - האין כאן סכנה שהמטפל במידת מה מעצב אותי? שאלות לילה. את לא חייבת לענות - פשוט פתאום קצת התאכזבתי... (לא ממך - מהפאזל!), נויה

שוב אני... נתתי למילים קצת להתגלגל בראש.. בקריאה חוזרת של הדברים שכתבת, ליאת, אני חושבת שאני פחות מאוכזבת מהצורך לייצר תשובות לעצמי בעצמי. הדברים תלויים בי, כנראה.. יש בזה אחריות וגם מידה מסוימת של שליטה.. נעימות לי השיחות איתך. כמו שיחה בין אדם צעיר לאדם צעיר יותר. משהו בפרספקטיבה ובמרחק מעשירים אותי סוף שבוע נעים, לילך.

למדיקה יקרה, כהרגלך, את נופלת לי 'בול'. רק השבוע הלכתי למטפלת שלי והעליתי נושא שהיה סגור במשך שנתיים. מה זה סגור (!)... ברז סגור חזק חזק - נאנח בחריקה חלודה כשמנסים לפתוח אותו; מערכת צינורות חר?ב?ה ממש: המנעות, חוסר עניין, העדר עיסוק פנימי. אובדן מיומנויות. בשבועות האחרונים איזה צינור זז שם במערכת: חלמתי את זה (את הנושא ההוא) ולא זכרתי, הרגשתי לרגע ו(הופס) נעלם, ביקשתי להעלות על דל שפתיי אבל התוכן חמק ממני. הכרעה פנימית שלי הביאה את זה - בצורה מאד גלמית ולא מעובדת - אל המטפלת שלי. היא אמרה (וצדקה!) כי אף על פי שאותו נושא המה ורחש בי רבות בעבר, הרי שכעת - לאחר שיתוק ממושך - הוא מתחיל לצעוד כמו מחדש, נסוג לאחור ומתחיל מגיל 0. 'חומר הגלם' אודותיו דיברת הגיע בסוף... לא יכולתי לדחוק בו להגיע לפני כן. יכולתי רק לדבר על ההעדר שלו, לעבוד 'ליד' ולא 'בתוך', לגרות את המים לצאת בליטופים קלים (ברלה ברלה צא החוצה). מפאת השעה המאוחרת אני כלל לא יודעת אם מה שכתבתי רלוונטי. בחרתי בכל זאת לענות לך כאן.. אולי תתחפשי לקשקשתא :-) נויה

נויה מופלאה! איזה כיף לפגוש אותך גם פה! מעניין מה גורם לחומרים האלה להבשיל בנו פתאום במידה מספקת כדי להעניק להם מילים ולתקשר אותם החוצה (וגם פנימה). 'הכרעה פנימית', כך כתבת,... מעניין.. הנושא מטריד מזמן ופתאום משהו מוביל את הגודש הזה לחפש פורקן.. מאיפה זה בא פתאום? כמו דברים סמויים שרוחשים בנו בלי שנדע. (לעזאזל) זה כמו כשלא מצליחים לזכור איפה שמנו את המפתח. ומחפשים בכל הבית ובכל הכיסים ללא הועיל, והופכים תיקים, וחוזרים לבדוק שוב בכיסי המעיל, ואולי מתחת למיטה נפל, ואולי מתחת לדפים פה, או על המדף שם, אבל כלום. פשוט לא מוצאים. ודווקא לאחר שמרימים ידיים (לכאורה) ועוברים להתעסק בדברים אחרים, דווקא אז, כאילו מתוך שום מקום, נופלת עלינו ידיעה ברורה של איפה נמצא המפתח (הארור), וניגשים מיד למקום הנכון (שלפעמים כבר חיפשנו בו קודם ולא מצאנו). אז כל דבר בעיתו, את אומרת? האם הכרעה פנימית היא זו שגם הובילה לא לדבר את הנושא לפני כן? ואני איתך לגבי האכזבונת מהפאזל ... את כנראה (שוב) צודקת, ליאת, אבל איזה באסה.. אני יודעת שאפשר להסתכל על המאבק המתמיד גם כמשהו חיובי שמאפשר גדילה מתמדת ויצירתיות, אבל לפעמים בא רק לנוח (לא רוצה מאבק מתמיד :-). כמו להרכיב פאזל של אלפי חלקים במשך שנים, כשלפעמים החלקים משחקים איתנו מחבואים, כמו המפתח. (נשמע מתסכל משהו-משהו). אולי יש מטפלים שאין להם את כל התשובות, לשלי דווקא יש.. היא פשוט מחכה לרגע המתאים לגלות לי אותן :-)) אני בנתיים עוזרת לה לאסוף חלקים לפאזל.. (סתם, אני יודעת שאת צודקת,..פשוט צריכה לשתות בשלוקים קטנים..) קשקשתא?! :-)) (מצחיקה) יש לי קקטוס שמאוד דומה לו..לא הייתי רוצה שיתבלבלו בינינו.. אולי צב נינג'ה? יאללה, ברברתי מספיק (אולי קשקשתא באמת..) שיהיה בוקר טוב! לילך.

טוב אז ככה אני לא יודעת מאיפה להתחיל אני פשוט אשפוך אני די משקר לחברים וחברות שלי אני תמיד מעגל פינות אפילו יש לי חברים דימיונים שאני מספר לחברים שלי שהכרתי מישהי וכו אני די יודע ממה זה נובע הבעיה היא שכבר כולם מרגישים את זה אני פשוט לא בוטחבאנשים מסוימים ולא רוצה לספר את האמת ובכן איך מתמודדים עם כל החברים עכשיו ששואלים שאלות ודורשים עובדות האם אני אאבד אותם לנצח לא יכול לצאת מטומטם ולהגיד שהכל היה בלוף זה יראה כאילו אני חולה נפש אם כן מה דעתכים??חלקם זה אנשים שאני מכיר המון שנים ואני רציתי לנתק קשר אבל איכשהו תמיד הם צצים מחדש...אגב אני גם מספר את האמת לאנשים שאני אוהב ובוטח

רועי יקר, העובדה שחברים ממשיכים לצוץ מחדש, כמו גם זה שיש לך חברי אמת בהם אתה בוטח, מעידה על כך שקיימות בך גם סגולות ייחודיות חיוביות נוסף על השקרנות או הגוזמאות. הצורך לבלף באופן כרוני, נובע ברוב המקרים מתחושה בסיסית של חוסר ערך, ומן ההכרח ליצור תפאורה גרנדיוזית להצגה דלה (או לפחות כזו הנתפסת בעיניך כדלה). להערכתי הזהירה, חבריך הקרובים מודעים לנטייה הזו שלך, וככל הנראה למדו לקבל אותך למרות קיומה. אין זה מעיד על טמטום, ובוודאי לא על מחלת נפש. ובכל זאת, ההמלצה - כמו תמיד - היא לפנות לטיפול פסיכולוגי, במסגרתו תוכל להתבונן על עולמך הפנימי והממשי, על הכוחות המודעים והלא מודעים המפעילים אותך, ועל החוויות המוקדמות שביססו תפיסת עצמי כה שברירית. יש יסוד סביר להניח שכאשר הדימוי העצמי שלך יזדקף, הצורך לשקר יפחת. בהצלחה ליאת

ליאת שלום,רציתי לכתוב בכותרת 'כלום לא הולך לי' אך לא רציתי למשוך תשומת-לב יתרה,כי אני מתביישת במצבי. הבעיה היא ששוב התייאשתי מלנסות למצוא עבודה,בטח לא התעדכנת במשך השבוע בפורום,כשעידכנתי שלמרות שעברתי בהצלחה מספר 'מבחנים' עד שהגעתי לראיון במשרה מסויימת, כרגיל- לא הלך לי,למרות שהפעם הסיבה לא היתה קשורה כלל לתפקודי או ליכולתי- דבר שידוע לי בוודאות, ובהתחלה חשבתי שזה לא נורא,כי אמצא משרה אחרת,אך מ-27 קורות-החיים ששלחתי(חוץ ממשרה זו) ענו לי רק מעוד משרה אחת(שיותר קרובה לתחום בו אני עוסקת),אך לצערי כאשר שמעו שאין לי ניסיון רב בתחום ,מיד שללו אותי, והגעתי למסקנה שתמיד אשאר במצב מייאש זה,כיוון שעקב מגבלות רפואיות מסויימות איני יכולה לבצע עבודות בתחומים שונים,ובנוסף - עקב חוסר ניסיון בתחום לימודיי (שלא דורש מאמץ פיזי ),איני יכולה לעסוק בו,ואני כמו במעיין "לולאה" נוראית שכרוכה סביבי ושלא נותנת לי אפשרות להשתחרר ממנה ולהצליח. מצב זה גורם לי לייאוש טוטאלי ,ולחוסר חשק מהכל. משתנה

ערב טוב משתנה, אנשים רבים בעלי מוגבלויות פיזיות ורפואיות מצליחים למצוא עבודה ואף להתמיד בה. גם אנשים חסרי ניסיון אינם בהכרח 'פסולי משרה', שכן איש לא נולד מנוסה. חסרי הניסיון מתפשרים על גובה השכר (נסי לשוחח עם מתמחים ברפואה או בפסיכולוגיה, ותשמעי על סכומים מגוחכים שלא ייאמנו!). אני מזכירה זאת, פשוט כדי להדגיש ש'לולאת הייאוש' אינה גזרה משמיים אלא סוג של בחירה. נדמה לי שמישהו (לילך?) דיבר על התנדבות ותרומה לזולת כעל פתרון זמני, ששכרו (לאו דווקא בשקלים) בצידו. מקווה שאת ממשיכה להיעזר בטיפול שלך, ולקדם את ההבנות שלך אשר לגורמים מעכבים אפשריים. ייאוש טוטאלי בוודאי שאינו מחוייב המציאות, מה גם שכל זמן שאינך עובדת, יש לך שפע של פנאי, אותו ניתן לנצל לקריאה, תחביבים, פעילות חברתית והנאה משמש אביבית. גם זה משהו, לא? :-) ליאת

ליאת ערב טוב ותודה, בטח לא תאמיני,אך לפני זמן קצר (מספר חודשים) ניסיתי גם את האופציה הזו - של התנדבות במקומות שבהם אוכל לרכוש ניסיון וגם זה 'לא עלה יפה',כי אנשים לא מעוניינים גם במתנדבים בתחום זה - גם כי זה דורש(לפי מה שהבנתי) עמדה נוספת וכו',וגם - כי ממילא הם צריכים לשלם ביטוח וכו' למתנדבים,וסתם להתנדב{דבר שפעם- בעבר עשיתי} ממש לא מתאים לי עכשיו.אני יודעת שאינך מאמינה לסיפור 'חוסר המזל התמידי' שלי,אך גם להתחיל מהתנדבות כלשהיא- כפי ששמעתי שאחרים התחילו,גם זה לא מצליח לי. בהקשר לטיפול,כעת אעבור לטיפול - שאומנם גם התנהגותי קוגנטיבי - אך קצת מסוג שונה ממה שהיתי בו עד עכשיו {והיתי רוצה מאוד לפרט איך הוא שונה,אך מפחד שיזהו אותי לא אעשה זאת,רק אציין שכעת הוא אישי יותר},ואני מצפה כעת שהטיפול יהיה יותר ממוקד,ואולי זה יעזור לי יותר לצאת ממצבי הנוכחי. לצערי אין לי כ"כ שפע של זמן - כי כשלא עובדים וכגם הנהגים היחידים שנמצאים באותו זמן בבית,אז רוב הזמן צריך לשמש כ'עוזרים' של ההורים (המבוגרים),של בני-המשפחה ואנשים גם לא מבינים כ"כ כשלא תמיד יש זמן,כוח או חשק,אפילו אם לא עובדים. וגם כשיש זמן ('מצרך נדיר' בזמן האחרון)איני מסוגלת לקרוא או ליישם תחביבים שבעבר אהבתי נורא לעשות,גם כי אני חוזרת כ"כ הרבה פעמים על כל קטע שאני קוראת,עד שזה מתיש אותי-ואני 'נוטשת' את הספר,בעבר היתי קוראת ספרים כמעט ללא בעיה(אך רק ספרים שממש משכו אותי)וכמעט בלי הפסקה, וכיום איני מסוגלת אפילו לפתוח ספר,אחרי שלא הצלחתי לקרוא עד הסוף שני ספרים(מסוגים שונים) שהתחלתי לקרוא; על פעילות חברתית כמעט ואין מה לדבר,כי גם קשרים קיימים פשוט ניתקתי- אני יכולה עדיין להתקשר ולחדש,אך אין לי חשק וכוח לעשות זאת,חוץ מזה שאין לי חשק שידעו שאני עדיין מובטלת.ולגבי שמש-זה הדבר היחיד שאני הכי אוהבת ונהניית מאוד ממנה,תמיד כשאני יושבת בשמש (וכמובן-אם לא חמסין),מצב-רוחי משתפר פלאים,אך לא תמיד יש שמש או זמן לשבת בשמש. משתנה

שלום רב, יש לי חברה טובה שנמצאת בשליחות מטעם עבודתה בארצות הברית, באריזונה. נודע לי השבוע שמצבה לא טוב. יש לה בעיית הימורים קשה מאוד. היא נמצאת שם לבד ובמצוקה קשה, דיברנו על אפשרות טיפול, היא הסכימה שאולי זה הדבר. בכל אופן, הבעיה היא שאנו לא מצליחים למצוא פסיכולוג שיכול לטפל בה בגלל מגבלת השפה. שפת האם של חברתי הינה רוסית, אז אני מחפשת מטפל/ת דובר/ת רוסית באריזונה, או לפחות עיברית (זוהי שפתה השניה של חברתי). עזרו לי להציל את חברתי! בתודה מראש!

שלום רוקסי, אני מבינה את הדאגה לחברתך, אך לא בטוח שתוכלי לעזור מכאן. תוכלי להציע לה להתעניין דרך הגורמים היהודיים באזור שלה (למשל בית הכנסת, JCC, וכד') או דרך הביטוח הרפואי שלה שם (לגבי פסיכולוגים אמריקאיים דוברי רוסית). חלק מרכזי מאד בטיפול בהתמכרויות זו המוטיבציה של המטופל, והיציאה מהדפוס הפסיבי. תוכלי לעודד אותה מכאן, לבדוק איך היא מתקדמת בחיפוש, ואולי גם לעזור מעט בחיפוש באמצעות האינטרנט. במקביל, תוכלי להוסיף לכאן כתובת מייל מעודכנת שלך או של חברתך, למקרה שלמישהו מחברי הפורום תהיה המלצה מעשית יותר. בברכה ליאת

שלום, יש לי חבר כבר 4 חודשים,והקשר התקדם בצורה טובה מאד, ששני הצדדים מסופקים. לפני יומיים חבר שלי בא וסיפר לי כל מיני דברים שאני ל איודעת איך להתמודד איתם ומה נאי צריכה לעשות. הוא אמר שיש לו תקופות בחיים שהו א נכנס לדכאונות ומחשבות אובדניות מלוות בפחדים, וכשהוא מרגיש את זה אז הוא לא מרגיש שום רגש,לאף אחד. הוא אמר לי את זה כי הוא הרגיש שהוא לא יודע אם הוא אוהב אותי. הוא ממש שפך את הלב והתחיל לבכות,הוא ביקש הפסקה כדי לחשוב אם הוא באמת אוהב אותי למרות שהוא אומר שהוא מגיע לתובנה הזאת רק כשהוא חושב, והלב שלו אומר לו שהוא כן אוהב. המצב הנפשי שלו קצת מעורער למרות שכלפי חוץ אי אפשר לראות כלום והוא בנאדם מקסים שכל הסביבה מאוהבת בו. מה אפשר לעשות? למי לפנות? האם הוא יוכל לצאת מזה?

ערב טוב אלה, דיכאון המלווה במחשבות אובדניות ופחדים דורש התייחסות מקצועית והתערבות טיפולית ממשית. לא ברור אם הוא מתאר תופעה מוכרת שטופלה בעבר, או שמדובר במשהו שקורה לו בהקשרים של מערכות יחסים. כך או כך, יש מה לעשות. עליו לפנות לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר ללא דיחוי, ולדווח על התופעות שתיארת. כמובן שהפנייה חייבת להיות שלו, ומתוך מוטיבציה ורצון חופשי. אם הוא יקר לך ואת מרגישה שהיית רוצה להילחם על הקשר, תני לו את מרחב המקום והזמן, והישארי זמינה. אם את מרגישה שמחוץ להקשר הזוגי הוא מתפקד היטב ואינו נראה מדוכא או סובל, יש מקום לבחון האם מדובר בתופעה נפשית או בניסיון לחמוק ממחוייבות. לכי עם הבטן שלך. סוף שבוע נעים ליאת

היי ליאת דיי הרבה זמן לא רשמתי כאן בפורום...בתקופה האחרונה לא הרגשתי כלום נהייתי אפאטי כלום לא עניין אותי בלימודים הדרדרתי למרות שאני מרחק נגיעה מסיום לא הצלחתי להתרכז ולסיים ...כלפי חוץ היה נראה שאני חש טוב יותר גם הטיפול עזר וגם הכדורים...החלטתי שאני חייב להפסיק את הכדורים שאני חייב להרגיש משהו ושאם אני יישבר ויכאב לי ויהיה במצב הרע שהייתי בו עד לא מזמן אז טוב שכך מגיע לי להרגיש רע ולסבול למה?כנראה שאני אחד הייצורים הכי נחותים שנברא בעולמנו והמחשבו שרצות והמעשים שעשיתי מעידים על כך......והנה חזרתי לבכות ולהיות עצוב חזרתי להרגיש סוף סוף לא יכולתי לסבול את התחושה שחשתי טוב שאני יודע שאובייקטיבית המצב חרא לא יכולתי להמשיך לחיות עם תחושה שלא אכפת לי מההווה והעתיד אני חש באמת באמת שהכל אבוד......אין סיבה אמיתית להמשיך בחיים כאלה חסרי אהבה חיבה וחיבוק אפילו קל שבקלים המוות ראוי ומשתוקק לחיים שכאלה....להתראות

באמת אין אף אחד שנותן לך חיבוק? אבא, אמא, אחים חברים? אתה יודע...זה פשע. רק לפני שבוע הייתי בתל אביב בשדרות רוטשילד והיו שם אנשים שהחזיקו שלטים שהיה כתוב עליהם - "חיבוק בשבילך" וכל מי שרצה בא וקיבל חיבוק...צריך אנשים שזה יהיה המקצוע שלהם, לתת חיבוקים...כמה פעמים הלכתי ברחוב וחשבתי לעצמי אני כלכך צריכה חיבוק, ויש כאן כל כך הרבה זרועות פתוחות, וכל כך הרבה ללבות סגורים...אני שולחת לך חיבוק ענקי!!!!!!!!! כזה שטובעים בתוכו והכל פשוט נראה...יותר פשוט. אני הייתי במצבך, והעצה שלי אליך, למרות שזה נורא לא להרגיש, לחזור לכדורים. פשוט תנסה סוג אחר, כי אני לקחתי פקסט שאחרי כמה זמן גרם לי בדיוק לתחושה שאתה מתאר...הפסקתי, שוב הדרדרתי ואז ניסיתי רסיטל במינונים שונים ומצאתי מינון שעושה לי טוב, ואיכשהו לא גורם לאפתיה..אני מרגישה אני לגמרי...מקווה שתמצא פתרון. שולחת כוחות. אופיר

היי אני גר בעיר הגדולה ופגשתי את המחבקים והמחבקות למיניהם(: גם אני יוצא הרבה (לצערי לבד) ומקבל חיבוק מדי פעם מנשים בברים התל אביביים אבל יש הבדל בין חיבוק סתמי ואוהב לחיבוק שנמצא איתך תמיד וגם כשהיה לי חיבוק טוב מתי שאני רוצה גם אז לא הייתי מסופק......מה לעשות ?אני גוש צואה...

MR BLUE!!!! האמת שקצת דאגתי לך. המון זמן לא היית כאן, ובחרתי להאמין שקצת הוטב לך. אני מסכימה מאד עם האמירה לפיה חיבוק חיצוני - נחמד ככל שיהיה - אינו יכול להשביע ולמלא את הבור הפנימי שנפער בנו, אלא אם מתקיימת בתוכנו הפונקציה המיטיבה והחומלת, זו שמזכירה לנו, מבפנים, שהחיבוק *באמת באמת* מגיע לנו. עצוב לי לשמוע שאפילו את מגען המאלחש של התרופות אינך יכול להרשות לך. ממש כמו במקרה של חן, שכתבה כאן לפניך, אפשר לחוש במאבק לחיים ולמות המתנהל בין החלקים ההרסניים והרודפניים שבך, לבין אלה המשוועים להצלה וגאולה. ככל שהדבר תלוי בי, אהיה מוכנה להישאר ביציע ככל שיידרש, ולעודד בגרון ניחר את החלק בך שרוצה אהבה ונחמה. אהיה כאן במהלך סוף השבוע, גם בשבילך :-)) ליאת

מאז הפעם האחרונה שרשמתי לך שרע המצב שלי נשאר אותו דבר שום דבר לא משתנה. נמאס לי . נמאס ,שוב,לומר באותם המילים ולתאר את אותם התיאורים.... ואיך לא ימאס לך, לאחרים, לשמוע שכל הזמן רע? איך אפשר לעזור לאחת כמוני שכל הזמן אומרת שרע? למרות שכ"כ רע עדיין מצליחה להימנע מפגיעה עצמית,זה גם משהו.. זה גם סוג של הישג קטן.. אבל עדיין הדרך אל האור עוד ארוכה. מגששת באפילה בזהירות, מנסה לא ליפול,אך ללא הצלחה. .... אני עוד לא יודעת מתי תשוב המטפלת... השבוע בשעה שהפגישה היתה אמורה להתקיים ,אך לא התקיימה (כי כפי שאמרתי לך נבצר מהמטפלת לקיימה) הבנתי שהפגישות חסרות לי. חסר מי שיבין,שיקשיב,שיכיל.... ואני מוקפת אנשים כאלה שיכולים ורוצים להיות שם בשבילי... ואני לא מאפשרת לאף אחד להיות בשבילי לא יכולה להראות שקשה.... גם לא לחברות הטובות ביותר. .... השבוע הגעתי למצב שבו נשברתי לא יכולתי להחזיק את העצב,הכאב, הבכי בתוכי לא הצלחתי לעצור את הדמעות(והרי אני תמיד כן מצליחה) ו 'הברז נפתח'. יצאו דמעות... זה קרה בעבודה.. כל החברות שאלו מה קרה. אמרתי שנכנס לי עשן סיגריה לעיניים ובגלל זה הדמעות ומאותו יום שזה קרה אני מרגישה אי נוחות להגיע לעבודה, כי ראו שבכיתי , והאי נוחות לא עוברת. יודעת שזה שטויות שלי. זה רק אצלי. הכל בראש שלי. הדבר מטריד אותי. משהו לא בסדר אצלי אתמול הרגשתי צורך לחתוך. כאב לי נורא(יותר מעכשיו דרך אגב) אמרתי לחבר שלי,אתמול,(למרות הקושי..) שבא לי לבכות והוא אמר לי תוציאי תשחררי את זה,ובכיתי לידו. הוא חיבק אותי.ואמר לי כמה הוא אוהב אותי. שאני הדבר ההכי יקר לו בעולם... ומאז אתמול כשבכיתי לידו , לא מרגישה בנוח לראות אותו,לדבר איתו. לא עניתי לו היום כשהוא התקשר... מפחיד אותי , הOVER אהבה. לא מרגישה שראויה לזה.. ... ואני כל כך רוצה להרגיש אותו דבר אליו.. אבל זה לא קורה. כן אוהבת אותו ,לא אגיד שלא... אבל לא יודעת אם הוא הבנאדם שאני רוצה להיות איתו, ואני חוששת לפגוע בו. הוא יסבול ולא מגיע לו ובטח שלא בגללי... חברות שלי אומרות לחתוך על אף שהוא יפגע, אבל אני לא יכולה לעשות לו את זה!!!!! ... השבוע הכרתי מישהו(במקרה) והוא מושך אותי ... לי נראה שהוא מחפש אך ורק סקס, אבל עליי הוא לא יצליח לעבוד, על אף שאני רוצה להתקשר אליו,לראות אותו עוד,לא אעשה זאת. לא מוכנה להיות עם אף אחד למטרת סקס בלבד. לא בטוחה שזה רק מה שהוא רוצה , זו רק תחושה שלי, אולי אני טועה. אני יודעת שאני מבולבלת , לא יודעת איך לצאת מהסבך , שאני עצמי יצרתי לעצמי. ונורא רע לי עכשיו. אני באמת לא יודעת מה יהיה איתי.... ליאת, כנראה שתאמרי לי לפנות דחוף לטיפול כי אני מתוסבכת עם עצמי. אבל אין אפשרות , לא יודעת מתי תחזור המטפלת, ואולי גם כשהיא תחזור היא תשכח אותי. סליחה שיצא לי ארוך. אין תקנה למצבי. תודה,ליאת.

ערב טוב חן, הדרך אל האור (לא בטוחה שיש דבר כזה) אכן יכולה להתארך. יש לא מעט אנשים המאמינים שלמעשה כל חיינו אנחנו בדרך, מלהטטים כדי לשרוד. למרות הקושי העצום שאת מתארת, בכל זאת הצלחת להימנע מפגיעה עצמית, להרגיש OVER אהובה, לבכות כמו שצריך ואפילו למצוא עניין בגבר חדש. עם כל הבלבול שזה מחולל בתוכך, נראה שהשבוע 'הרימו ראש' החלקים הבריאים, תאבי החיים והאופטימיים שבתוכך, השמיעו את קולם, והזכירו לך שלא הכל שחור. עם או בלי טיפול, החלקים הללו הם המשאב החשוב ביותר העומד לרשותנו, וכדאי לרתום אותם למאבק שלנו על חיים של שפיות. אין לי ספק שהמטפלת שלך לא תשכח אותך, גם אם נגזרה עליכן הפסקה זמנית בטיפול. בואי נקווה שהיא תחלים במהרה, ותחזור למיטבה, בשבילה ובשבילך. סוף שבוע נעים ורגוע ליאת

ליאת, לעיתים החלקים הבריאים,תאבי החיים והאופטימיים(ציטוטים שלך...) יוצאים להם, שמחת החיים חוזרת לה,והאופטימיות, אך מיד החלקים האלו נבלעים חזרה ועושים מקום לחלקים הפסימיים יותר... אין תקנה,כבר אמרתי? אפרופו חלקים בריאים,אופטימיים ,תאבי חיים ואפרופו פורים שבפתח, אני הולכת בחג ל3 מסיבות , אחת מהעבודה של חבר שלי, מהעבודה שלי, ועוד אחת עם חברות,יהיה נחמד, ואני גם מתחפשת,אך לא אגלה לך למה אני מתחפשת.... :-))) ובעניין אחר, אני אובדת עצות ,לגבי הקשר עם החבר,אני מבולבלת, לא ממש יודעת מה אני רוצה מעצמי, אך מעדיפה לא להתעסק עם זה עכשיו משום שאני מרגישה לא כ"כ טוב מבחינה נפשית ,ההתעסקות עם זה רק תהרוס את מצב רוחי,ההרוס כבר ממילא,כרגע רע פשוט רע ואף אחד לא מבין,ולאף אחד לא אכפת... ואשר למטפלת, אני דואגת לה. לא בטוחה אם להתקשר לשאול מה שלומה,או לא. חושבת שעדיף לתת לה לנוח ,כשהיא לא בקו הבריאות. תודה לך,ליאת. לילה טוב

שלום. באחת התגובות שלכם כאן ראיתי שכתבתם שכל מטופל חושב על שיחות דימיוניות בינו לבין המטפל לפני או אחרי הטיפול וכו', לי אין שום מחשבות כאלה , אני לא מתעסקת בטיפול יותר מדי, ובכלל גם כל פעם שאני מגיעה לפגישה עצמה אין לי במה לפתוח את השיחה , אני כבר שנה בטיפול ולא חל שיפור. האם לא כדאי להמשיך?

שלום שני, יש שפע של דרכים להיות בטיפול, בערך כמו שיש שפע של אנשים... לא כולם מרגישים שהטיפול ממלא את נפשם בין פגישה לפגישה, וזו לא בהכרח אינדיקציה לכך שהטיפול לא עובד. לגבי התהיות האם הטיפול שלך מתקדם היטב, אני לא יכולה להכריע בשאלה כזו 'ממרחק'. למעשה, את והמטפל/ת שלך הם שני האנשים היחידים הרלוונטיים לצורך מתן תשובה לשאלה זו. התשובה תהיה מן הסתם מורכבת ורבת-גוונים, אז כדאי להעלות שם את הדברים ולהתחיל לבדוק... בהצלחה, אורנה

רציתי לשאול מתי כדאי ללכת על טיפול קוגנטיבי התנהגותי ומתי פסיכודינאמי? האם נכון שטיפול פסיכודינאמי נחשב יותר טוב?

שלום שלי, לא, לא נכון. פשוט מדובר בטיפולים שונים שמתאימים למצבים שונים. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מתאים מאוד למצבי חרדה ודיכאון (ויש לו התפתחויות רבות שכוללות גם הפרעות אישיות ומצבים נוספים). זהו טיפול ממוקד בבעיה מסוימת, לרוב קצר יחסית, ויש בו אלמנטים יותר הדרכתיים ומכוונים. טיפול דינמי מתאים כאשר הרצון והצורך הוא התבוננות מעמיקה וכוללת יותר בנפש, בדרך-כלל תוך התמקדות באופן בו דפוסים רגשיים והתנהגותיים שונים נוצרו והתבססו בקשרים המוקדמים. בהצלחה בכל טיפול שתבחרי, אורנה

שלום לכולם אני בת 23 וכל הזמן אני עצובה, בדכאון ורוצה פשוט למות בעבר כמעט והתאבדתי אבל משהו עצר אותי ממש בשניה האחרונה מעולם לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי או לייעוץ - אני מתביישת ומפחדת מבקשת ממישהו שיתן לי עצה איך להמשיך עם "החיים האלה" תודה....

לינוי יקרה, נשמע שאת סובלת מאוד מאוד. יש דרכים לטפל ולהקל על דיכאון, אבל הן מחייבות עבודה אישית ומאומצת שלך עם הכאב שלך, והן בדרך כלל כוללות קשר עם מטפל/ת שילווה אותך בדרך הלא פשוטה הזו... כך שאין לי ממש עצות בשבילך, פרט להמלצה להתגבר על הביישנות ולפנות לטיפול פסיכולוגי. בינתיים אני שולחת לך את כל החמימות והאהדה שאפשר לשלוח באינטרנט... אורנה

אין לך עצה בשבילי איך לעבור את היום יום משהו שלא קשור לטיפול?? בבקשה

את 'נשמעת' לי כאדם כ"כ חיובי -אופטימי, אפילו שמרגישים שקשה לך (לפי תאורייך ושבטח את גם סובלת,תקני אותי אם אני טועה). הלוואי והיית 'מקרינה' חלק מהאופטימיות שלך גם אליי,ואיני כותבת זאת מקינאה,אלא רק מתוך הערכה גדולה על 'צורת תפיסתך'את החיים- על חיפושך את החיובי בכל תחום. היה חשוב לי לציין זאת.

לפעמים אופטימית לפעמים פחות... תודה לך... לילך

אני מצטערת לקרוא שהיום את אופטימית פחות,ומקווה שמחר תהיי שוב אופטימית, ושבעייתך תיפתר.

שולחת לך פרח קטן וכחול וחיוך עייף.. ליל מנוחה, (לילך).

לילכי, למה עייף? אורנה, אני מצטרפת ללילך. ליל מנוחה. נורית

תודה נורית יקרה, זה שום דבר, נראה לי סתם, יום כזה אולי שקועה במחשבות ולא לגמרי בטוחה על מה אני חושבת (מכירה את זה?) לא נורא. זה כלום. יהיה בסדר. מקווה שטוב היום לנורית הישנה והטובה :-) לילה טוב בובליקה, לילך.

שוב אני, נורית, רגע לפני כיבוי המחשב התנגן לי בראש השיר "פרח נתתי לנורית, קטן ויפה וכחול.." מצחיק נכון? אולי בבלי דעת נענית למילות השיר. ... לפרח הכחול שנתתי לאורנה.. מזל שאת לא נורית מהשיר!! :-)) אם תרצי תפוח, אגב, אל תתביישי... עכשיו לישון, לילך.

שלום לילך עם המילים הרכות והמסתלסלות, שלום מצחיקונת שהשתחררה קצת מכובד הספרים, כל-כך נעים לקרוא את המילים האישיות ממרחק הלא-נודע... ליל מנוחה גם לכן, ואני בסדר גמור גמור (תודה, וברור שמותר לשאול), אורנה

שלום, יש לי שאלה שמציקה לי מאוד... אני בת 25, ומעולם לא הייתי במערכת יחסים ארוכת טווח עם גבר. לפני כשנתיים יצאתי עם מישהו, והוא היה הראשון איתו קיימתי יחסי מין. הבעיה הייתה, שלא הרגשתי כלום בחדירה. לא הרגשתי אותו... נבדקתי אצל רופא, ומבחינה פיזית אין לי בעיות, אני בריאה לחלוטין. בנוסף, מעולם לא הצלחתי להגיע לאורגזמה, לא באוננות ולא ביחסי מין. האם יכולה להיות לכך סיבה פסיכולוגית? מה יכולה להיות הסיבה לחוסר התחושה? איך פותרים את זה? תודה, טל

שלום טל, בהחלט יכולה להיות לדברים סיבה פסיכולוגית. על-מנת לברר את הדברים כדאי לגשת להתייעצות אצל סקסולוג/ית, שיוכלו לאבחן את הקושי ולהציע את הטיפול המתאים. בהצלחה, אורנה

שלום, אני אמורה לטוס בשבוע הבא לאירופה למסי ימים. לצערי, אני ממש חוששת מהטיסה ומהתקפי חרדה במהלכה. לא אוכל לגשת לטיפול מפאת קוצר הזמן. אני ממש חוששת מהתקף חרדה / פאניקה שבו אני מקיאה ודופק מהיר ביותר למשך כל שעות הטיסה. אני חוששת שהטיסה תהיה סיוט מתמשך ואני פשוט אשתגע, ואולי לא אעלה עליה בכלל!!! באיזה טכניקות ניתן להשתמש כדי להקל על עצמי במהלך הטיסה ומהחרדה לפניה. תודה מראש

שלום מיכל, למרות קוצר הזמן, אני מציעה לך לשקול ברצינות את האפשרות להיפגש לפגישה אחת או שתיים עם פסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה. אמנם בפגישה כזו לא תהיה אפשרות להעמיק בהבנת המצב, אך תוכלי ללמוד באורח ראשוני את אחת הטכניקות הרלוונטיות, דוגמת הרפייה או mindfulness. במקביל, נסי להספיק להיפגש עם רופא/ה פסיכיאטר/ית ולהתייעץ בנוגע לטיפול תרופתי לטווח קצר (הטיסה עצמה) או לטווח ארוך יותר. לפעמים, עצם הידיעה שיש לך בתיק כדור שיאפשר לך הירגע ולישון, יכולה להועיל. שתהיה טיסה קלה ככל האפשר, אורנה

שלום אורנה, מקווה שאת עדיין כאן.... התקפי החרדה שלי התחילו, כנראה (אני מנסה לברר) לאחר שהתעלפתי במסגרת בדיקה בקופת חולים מסיבה פסיכוסומטית כפי שהגדירה הרופאה. אני זוכרת שכשסיפרתי על המקרה בכמה הזדמנויות,הייתי מרגישה את תחושת העילפון ומפחדת ולאחר כמה דקות נרגעת. זמן מה לאחר המקרה התחילו התקפי חרדה שכללו סמפטומים רבים(כמו דפיקות לב,יובש בפה,סחרחורת,פחד להשתגע ועוד) אך היתה גם תחושת עילפון חזקה ופחד גדול שזה יקרה. היום, לאחר כחמש שנים, התקפי החרדה כמעט ונעלמו, אך עדיין קיימת חרדה מסויימת ולפעמים גם תחושת עילפון (בעוצמה נמוכה יחסית ). איך אפשר להסביר את הקשר בין הפחד מעילפון לבין תחושת העילפון תוך כדי ההתקף?? אני לא מצליחה להבין מדוע ואיך ההתעלפות בקופ"ח "יצרה" התקפי חרדה. תוכלי לעזור לי לחשוב על הסברים אפשריים/כיוונים לחשיבה?? (אני מקווה שלא הגזמתי בשאלתי) תודה רבה!!

ערב טוב תמר, הנה אני כאן... האופן בו תיארת את החרדה שלך נשמע לי מאוד הגיוני ומוכר. החרדה התפתחה בסיטואציה מסוימת (לא תמיד ברור מדוע דווקא אז), ומרגע זה ואילך כל מה שקשור באותה סיטואציה נחווה כקשור לחרדה. זה יכול להיות מקום (קופת חולים), חלוק של אחות, ואפילו ריח מסויים יכול להוות רמז לאירוע מעורר החרדה. אנשים הסובלים מחרדה משקיעים הרבה מאוד מאמץ בהימנעות מרמזים המזכירים את התקף החרדה, ולפעמים זה נראה כמו פחד מהפחד, חרדה מפני האפשרות לחוות שוב חרדה. הדרך הנכונה להתמודד עם תחושות אלה היא כמובן הפוכה - להימנע מההימנעות, להסכים לחוות את התחושות הקשות שעולות בנו כשאנו מרגישים את החרדה עולה, ואז - החרדה יורדת... כדי להבין זאת יותר לעומק, אני מציעה לך לקרוא את הפרק על פאניקה בספר של יורם יובל (אינני זוכרת פתאום את שם הספר, אך אני בטוחה שתאתרי אותו בקלות - אני מתכוונת לספר הראשון שפורסם). בנוסף, אפשר לחזק את ההישגים היפים שהגעת אליהם באמצעות מספר פגישות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. שיהיה בהצלחה, אורנה

בטח "חסרתי" לך...אני עוד לא מתה אבל כבר לא חיה.אתמול הרופאה המהוללה שלי אמרה שזה כבר ברור שהתרופות לא עוזרות, ולכן צריך להוריד אותן..עוד היא אמרה,שלדעתה אין טעם להחליף את התרופה,כי מדובר ב"קוים אישיותיים" ותרופות לא יעזרו. אמרה להשאר בטיפול הפסיכולוגי ולהגביר תדירות..כן. התנערה ממני.הציעה שאלך לרופא אחר לדעה שניה. ואני חשבתי שאני עושה הכל להינצל.אבל הכל בדיחה גרועה של מישהו... אני צריכה "לדומם" מנוע,אני לא יכולה עוד.אני רוצה שיהיו תרופות שיהיה משהו. אני משתדלת,אבל זה מעל כוחותיי, וכנראה שאני רוצה גם להינצל וגם להיאבד. זה כואב להיות.השעות לא עבירות..

וחלמתי בלילה שאני מדממת.כמו במחזור..אבל לא משהו נורמלי.מדממת בכמויות עצומות ואני לא מצליחה להישאר נקיה.הידיים,הרגליים,אפילו הפנים.גם מהאף דיממתי.כשהתעוררתי מזה הרגשתי רגועה,כאילו זה רמז.פתרון.

ויק יקרה וכאובה כל-כך, אני לא מרימה ידיים. בואי נדבר על פתרונות אפשריים באופן אישי. שלך, אורנה

ויק יקרה. ההודעה שלך מאוד נגעה לליבי. לפעמים אנחנו חושבים שמאסנו על אחרים,והם מתנערים בגלל שנמאסנו על עצמנו ונמאס מהכאב. אני לא יכולה לומר בוודאות למה התכוונה הרופאה שלך, אבל אני חושבת שכדאי לך לפגוש רופא נוסף. רופא שיבחן את הכל מחדש, שיציע אפשרויות נוספות או קצת שונות שיחווה דעה נוספת. כשמעורבים בתוך משהו קשה מאוד לחשוב על דברים אחרים, המחשבות "מתקבעות" ולכן דעה שניה מאוד מומלצת . נראה לי שהרופאה שלך ניסתה להגיד, שהיא לא מכירה דרך אחרת,ולכן המליצה על דעה נוספת. אני מרגישה אותך כמה את זועקת לעזרה,כמה את רוצה שיעזרו לך להציל את עצמך. אל תתיאשי ! לפני מספר ימים היתה הודעה בפורום,נדמה לי בחורה בשם גל, שסיפרה כמה מצבה היה לא טוב,והרופאים אמרו שאין מה לעשות(אם אני זוכרת נכון גם אצלה היתה בעיה שהוגדרה אישיותית) ולמרות זאת היא טיפלה בעצמה והצליחה לשקם את עצמה ואפילו מעבר לזה. מקווה שההקלה תבוא במהרה.

אני במצב נפשי ממש לא טוב. צילצלתי כבר למלא פסיכולוגים , ואצל כולם אני ב"רשימת המתנה" כבר יותר משבועיים. אני חוששת שאני לא יוכל יותר אני באמת צריכה פסיכולוג/פסיכיאטר דחוף. מה לעשות? יש לכם אולי איזה המלצה על פסיכולוג/ית באיזור ראשל"צ? תודה מראש.

שלום דנה, אני בטוחה שיש מטפלים שיוכלו לפגוש אותך ללא דיחוי! בבקשה צרפי כתובת מייל פעילה, על-מנת שמשתתפי הפורום יוכלו לחזור אלייך עם המלצותיהם. אופציה נוספת היא לפנות למוקד קופת החולים שלך, לתאם עמם התחלת טיפול או התייעצות פסיכיאטרית, ולקבוע פגישה דחופה עם מטפלים/רופאים מהרשימה שיספקו לך. שיהיה בהצלחה, אורנה

לל. ולליאת (איני בטוחה שתראי זאת) נתתן לי מחמאות על פועלי בחיפוש עבודה,ול. החמאת לי על התקדמותי בחיפוש עבודה,אך כעת אני מרגישה שהמחמאות לא מגיעות לי,כי פעם נוספת לא השגתי עבודה שרציתי{אומנם הפעם אני יודעת בוודאות מוחלטת שזה משהו שלא קשור לתפקודי או ליכולתי,אלא לסיבה אחרת שאיני רוצה לפרט כאן}, ושוב אני מרגישה שאני חוזרת כמעט לאותו מצב - של ייאוש וחוסר מעש,אומנם זה לא כמו שהרגשתי שבוע שעבר,אני מרגישה הרבה יותר רגועה מאז,אך בכל זאת- איני רואה איך אי-פעם אצא ממצב מייאש זה - שמושפע מגורמים שונים רבים. צרפתי את השירשור מלפני מספר ימים - שעליו דיברתי,כדי שתזכרו ותבינו על מה דיברתי. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-693,xFT-623886,xFP-624597,m-Doctors,a-Forums.html אני יודעת שהכותרת בטח שראייתת מוזרה,ואומנם בד"כ לא 'מחזירים' מחמאות שניתנו, אך במקרה זה - אני מרגישה באמת שבעיקר המחמאה שאת ל. נתת לי,לא מגיעה לי וגם לגבי החוסר מזל אני באמת מאמינה שזה 'חבר צמוד שלי' בשנים האחרונות,בלי קשר לסיבה,שום תחום בחיי לא מסתדר ובטח שלא בקלות. תודה על ההקשבה, משתנה

משתנה יקרה, מצטערת, אני לא לוקחת בחזרה את מה שכתבתי! המחמאות ניתנו על האומץ לחפש עבודה ולשלוח קורות חיים. על הנכונות להמשיך וללכת לראיונות עבודה, למרות שזה לא קל ועוד יותר לא קל לך בתקופה האחרונה, לפי מה שאני מבינה. לא נתתי מחמאות על זה שמצאת עבודה. אלא על האומץ לא לוותר לעצמך ולהמשיך לקוות ולרצות יותר טוב בשביל עצמך.זה ממש לא טריוויאלי! (אלה לא ממש מחמאות גם, אני חושבת, פשוט שיתפתי אותך בשמחה שלי על ההצלחה שלך..(כן, הצלחה) תמיד נראה לי ש'מחמאות' זה משהו שנאמר לצורך סיטואציה..) אני מצטערת לשמוע שזה לא הצליח... מאידך, אני מרגישה בטון הכתיבה שמשהו בך באמת רגוע יותר.. נשמע לי שהיום דברים אחרים דווקא מטרידים אותך.. One step at a time מאחלת לך אומץ לקוות (וגם קצת מזל..זה אף פעם לא מזיק) (לילך).

בעקבות טיפול פסיכולוגי כושל נכנסתי למצב של רימנטיבי (נדמה לי שככה מבטאים זאת), כלומר ניתוח עצמי , וניבור יתר. המצב אצלי כל כך חריף, הוא נמשך שנתיים כאשר חיי הצטמצמו לכדי אפס. אני נכנסתי לסחרור של שטף מחשבות (סוג של הצפה),קראתי הרבה חומרים פסיכולוגיים, מחשבות על מחשבות, תאוריות על תאוריות, אין אבן שלא הפכתי בחיי, באישיותי ובנפשי. המצב מלווה במעין דכאון וחרדה גבוהה, נמנעת מלעשות דברים ולפגוש אנשים. אני לא מסוגלת לעשות כלום מרוב מחשבות! הוכחתי לגלות שכדור חצי מ"ג רספונד עוזר לארגן ולשכך במעט את המחשבות. בנוסף, קיבלתי ציפרלקס עכשיו (זה היום הראשון שנטלתי, והחרדה והמחשבות הסטריות). כמובן, שמרוב מחשבות אני לא יכולה להתעסק בעשייה, מעין מעגל קסמים. הייתי מעוניינת לקבל עצות יעול ממך בבקשה, איך ניתן לצאת מהמצב (אם בכלל), כי בכל רגע נתון אני בודקת את עצמי מה המצב איתי, יש אובססיה. האם יש עשיה ספציבית שלדעתך תוכל לחלץ אותי ממצב סבוך זה... אני רוצה לציין כמובן, שגם הריכוז שלי נמוך מאוד. לגבי טיפול פסיכדינאמי חדש שהתחלתי עכשיו , אני בספק לגביו, אם זה בדיוק "התרופה" לניתוח יתר ולעיסוק אובססיבי בעצמי. תודה

נורית היקרה שלום, הצטערתי לשמוע על מצבך, לצערי אין לי 'דברי חוכמה' שיעזרו לך לומר לך,לפחות לא כרגע,אך חשוב לי לחזק אותך ולאחל לך שתצאי בקרוב ממצב זה. תמיד את מחזקת אותי,ואשמח אם אוכל בדרך כלשהיא לחזק אותך. אני מקווה שלא תכעסי על כך ש'התפרצתי' להודעתך אל אורנה. באהבה, משתנה

זו נורית אחרת...

משתנה יקרה מאוד, היום אני כאן. אתמול לא הייתי. הייתי קבורה תחת הספרים... ראיתי עכשיו את דברייך שכוונו אלי. ורציתי להודות לך. ריגשת אותי. לא אני כתבתי. אבל בי נגעת. נורית

שלום נורית, מספר 'קומות' מתחתייך עניתי לשאלה דומה מאוד של ליאת, ויש לי תחושה שתמצאי שם את עצמך... נורית, נסי להרגיע מעט את החיפוש התיאורטי והשכלתני אחר הבנה, ותני לעצמך להתנסות בטיפול הנוכחי. בכל מקרה, ימים יגידו האם הטיפול ייגע בך באופן נכון ומיטיב, וכרגע אין לך שליטה מלאה בדברים. כפי שכתבתי לליאת, טיפול תרופתי יכול בהחלט להיות לעזר. בהצלחה, אורנה

אני לא יודעת אם זה המקום לשאול שאלה מסוג זה... יש לי תינוק בן חצי שנה ומזה כ-3 חודשים הוא משתעל, ניגשנו מספר פעמים לרופא הילדים (ואף קיבלנו חוות דעת נוספת) אך ללא ממצאים. השיעול הוא יבש לכן נפסלה מחלת חורף כזו או אחרת. השיעול מופיע במהלך היום, ונראה כי בכל פעם שאנו מביטים בתינוק כאשר הוא משתעל, הוא משתעל חזק יותר. אמא שלי אומרת שאני נהגתי באותו אופן כשהייתי בגילו, והמצב הגיע פעם אף לכדי הקאה. האם יש קשר "גנטי" בין ההתנהגות שלי כתינוקת לבין ההתנהגות שלו? איך אפשר להכחיד התנהגות זו? ניסינו להתעלם מהשיעולים למשך תקופה, אך ללא הועיל, אז ניסינו את ההיפך, לתת לתינוק יותר תשומת לב מכרגיל (אם זה אפשרי..) אך גם זה לא עזר? האם תינוק בגיל כזה יכול להשתעל "פסיכולוגית"?

שלום דבי, תינוקות לומדים היטב את סביבתם, ובהדרגה לומדים להפיק מאיתנו מגוון של תגובות. בראייה כזו, יתכן והוא למד שהשיעול מפיק מכם תגובה חריפה ומובחנת, ולכן הוא חוזר עליו עוד ועוד. אני לא בטוחה שהדבר מדאיג כלל וכלל, אך מאחר והשיעול מטריד אתכם אני מציעה לגשת לפגישה באחד המרכזים הייחודיים לקשר הורה-תינוק. מרפאה מעין זו קיימת באיכילוב בתל-אביב, ואני מניחה שהיא אינה היחידה בארץ. מעבר לכך, המשיכו להינות ממנו, הגיבו במאור פנים לחיוכיו ולהתנהגויות חביבות אחרות, ונסו לא לעשות מהשיעול עניין... בהצלחה, אורנה

נוספים של פסיכולוגיה או פורומים בנושא הנפש (גם תמיכה)? מצאתי כבר שיש בדוקטורס כמה, ynet, וואלה, נענע, תפוז, פעם הייתה רשימה באתר של זרות והיום כבר אין להם יותר אתר? אשמח לתגובות ותודה לכולם

תנסה לראות את הפורומים מהדף הבא - שהוא ריכוז הפורומים של DOCTORS : http://www.doctors.co.il/xFF-Index,m-Doctors,a-Forums.html

שלום בת אחותי היא בת 10 שנים בזמן אחרון הודיעו מהבית ספר ש במהלך היום היא פתאום לא יכלה לינשם ו דפקות הלב שלה הייתה 180 ואחרי זה אמא שלה הביאה אותה הביתה והדברים שקרו בזמן אחרון, , אחותי התחלה ללמוד ספרות והיא חוזררת הביתה עייפה לא נותנת לילדים תשומת לב ישר נכנסת למטבח מכינה משהוא וצועקת על הילדים ורק רציתי להגיד שהבת שלה אמרה בגלל שהיא צועקת עליה היא מאוד מפחדת שאלתי היא :מה תעשה אמא כדי להחזיר את הבטחון לילדה .?יש עוד שתי בנות אחת גדולה 14 קצת מוגבלת וילדה קטנה . .היא גרה מאוד רחוק ממני בעלה גם לפעמים משחקת איתם ולפעמים חוזר הביתה מאוד עייף .הילדה שהייתה קטנה גם הייתה מאוד ביישנית פחדנית...בבקשה תגידי מה לעשות בנתיים עד שהיא תלך ליעוץ.ותודה מראש

שלום שוש, אני מבינה את הדאגה לאחייניתך בת ה- 10, אך אינני בטוחה שנכון 'להאשים' את אמה בדבר. יתכן שהילדה חווה מתח מוגבר בעקבות העובדה שאמה פחות בבית והיא עייפה ועצבנית, ויתכן שישנן סיבות אחרות. שימי לב, לדוגמה, שהעובדה שאמה יוצאת ללמוד מקצוע עשוייה לעורר בילדה דווקא תחושת בטחון וגאווה! אני מציעה לאחותך ובעלה להתייעץ עם גורמים בבית-הספר, על-מנת לבדוק אפשרויות רפואיות ופסיכולוגיות שונות. לצד זאת, אני תוהה האם תוכלי להתגייס לתמיכה במשפחה של אחותך, ולו לזמן מה עד שהדברים שם יירגעו ויחזרו למסלולם. אני מבינה שאת גרה רחוק, ובכל זאת נדמה לי שאפשר לחשוב על זמן מסויים בו תהיי נוכחת שם כדמות אוהדת ומחזקת. אני מאחלת לכולכם שמחה ובריאות, אורנה

אני מתקרבת לגיל 40.יש לי מעט מאד חברות נפש ומסתפקת בהן, מאחר ובעבר נכוויתי ואיבדתי אמון באנשים. מאז היותי קטנה תמיד רציתי להיות הכי מקובלת בחברה, בטחוני העצמי היה שואף לאפס למרות שידעתי שיש לי גם לא מעט יתרונות. היום אני מבינה שסבלתי/סובלת מחרדה חברתית. יום בהיר אחד הרגשתי כעין התאבדות, נשבר לי להיות כפי שאני, רציתי שאראה בעיני הסביבה והחברה במובן החיובי, תמיד חשוב לי מה יגידו אנשים, לרצותם, פגיעה ורגישה עד מאד, לכן משתדלת להתרחק כמה שיותר מאנשים בכדי לא להיפגע.רציתי להוציא את כל כישורי לאור, להתבלט, ויהיה מה שיהיה, החיים קצרים. נתתי הרצאה מאלפת בין לבין השחלתי בדיחות, הרגשתי שריתקתי את הקהל. והאנשים שמכירים אותי מקרוב היו בהלם מוחלט. כמובן, שאני הירגשתי בשמים. בטחוני העצמי עלה לא בהרבה, אך בכל זאת אני חושבת ושואלת כל הזמן את עצמי: איזה אומץ היה לי להופיע בהרצאה בע"פ לפני קהל לא קטן שכל החיים היה לי הפחד מאנשים, אולי אנשים יחשבו שהתחרפנתי? מרגישה שזה לא אני, כעין שחקנית תיאטרון, זה לא אמיתי, הצעד והתעוזה שהיתה לי אולי בכל זאת מסתתרת בעייה סמוייה שנמצאת בתוכי? מצד אחד אני מרגישה נפלא, ומצד שני אני שרוייה בהלם מוחלט, קשה לי לתפקד בבית, כל היום חושבת איך עשיתי את זה, זה לא אני, מה יגידו אנשים וכד'. הרגשות שלי מעורבבים בין אושר עילאי לבין שאולי יש לי בעייה ומה יגידו אנשים, כי הרי מכירים אותי עשרות שנים את נורית האחרת. האם אני נורמלית??? סליחה על כל האריכות ואודה לכל מנהל הפורום שיתנו את דעתם על הנושא הנ"ל. רב תודות.

שלום נורית, את מתארת חוויה מתמשכת של חוסר בטחון ופגיעות. ופתאום, על רקע החווייה המתמשכת הזו, עולה על הבמה נורית אחרת... אני מאמינה שה'נוריתיות' האלה קשורות זו לזו ו'מכירות' זו את זו טוב יותר משאת חושבת. אבל כרגע, את מרגישה חוויה של חוסר אינטגרציה בין החלקים השונים שנמצאים בתוכך. זה מבלבל, אבל זו יכולה להיות גם חוויה מרגשת מאוד ופתח להתנסויות חדשות. לטעמי, זהו זמן מצויין לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולברר לעצמך את המורכבות הזו לעומקה. אם האפשרות הזו מעניינת אותך, את מוזמנת להרחיב איתנו את הדיון בנושא. בהצלחה, אורנה

שלום רב. תחילה תודה על תגובתך המהירה. אני מצד אחד מרגישה מן התרוממות רוח, כאילו ניצחתי את ה"מחלה" שתמונה אצלי בתוכו ( ביישנות, חוסר בטחון וכד'??) ומצד שני, אני נזכרת בהרצאה שנתתי - אני מתכווצת מפחד. כאילו זאת לא אני. האם זה נורמלי מצידי לשבור מחסום שהיה אצלי עשרות שנים? בלי שום טפול פסיכולוגי, בלי כדורים, סתם עבודה עצמית,להשתנות מקצה לקצה. לפני שהופעתי הייתי: מאד מאד עצורה, סובלת מחרדה חברתית, עד היום נשארתי באותו הדיעה: שאנשים מאכזבים, דיכאונית. ויום בהיר אחד אמרתי לעצמי: "אני אראה להם מי אני, האנשים לא פחותים ממני, שיראו את כשרונותי, שיראו מה אני שווה, כי אני רוצה עד מאד להרגיש שווה ומקובלת, כי השנים רצות ובן אדם לא חי לנצח, והנה, היתה לי הזדמנות פז להוכיח את הידע שלי בנושא.קשה לתאר את האושר שהרגשתי אותו רגע שריתקתי את הקהל, וקיבלתי תגובות מאד חיוביות גם לאחר ההרצאה וגם טלפונית הביתה. מצד שני, אני שואלתי את עצמי: האם אני נורמלית?????? ועתה, מעניינת אותי תגובתך. תודה רבה.

שלום נורית, אני מבינה את ההרגשה המורכבת הזו, כאילו זו את ולא-את בו-זמנית... זו בהחלט הרגשה נורמלית, אך היא גם מורכבת ומבלבלת. אני מציעה לא להישאר לבדך עם החידה 'מי אני': האם אני הדוברת המרשימה על הבמה, האם אני האישה הביישנית והסגורה שהייתי עד כה, האם אני גם וגם, האם יתכן גם וגם... במקום לתהות בדברים לבדך, אני ממליצה בחום על טיפול פסיכולוגי. בהצלחה, אורנה

שלום רב, אני נשואה 12 שנים +3 ילדים. בעלי גבר נאה מאוד שרק משתבח עם השנים (לאחרונה הוא אף השיל מעליו כ-15 ק"ג) כשהתחתנו נראתי הרבה יותר טוב מאיך שאני נראית היום למרות שאני תמיד דואגת להיות מטופחת, שומרת על גופי וכו... אבל מה לעשות סימני הזמן והגיל עושים את שלהם הגוף לא מה שהיה בצעירותו (אני בת 36 ולאחרונה עור פניי נראהלא משהו...). בזמן האחרון, באמת שבעדינות בעלי כל פעם מעיר לי הערה אחרת פעם על הגוף, פעם על הפנים... (כאילו שאין לי מראה) מה אני יכולה לעשות ? פרגית בת עשרים אני לא אהיה וגם הוא לא, כל פעם שהוא מעיר לי (בעדינות) אני מתכנסת בתוך תוכי ונפגעת. יש לציין שאני די מחוזרת הן בסביבת העבודה והן מחוצה לה... אני נראית מעולה יחסית לגילי אבל עדיין זה לא מה שהיה פעם. אני יודעת שהמצב לא הולך להשתפר נו מה לעשות כולנו מתבגרים. ההערות שלו פוגעות לי בבטחון העצמי ואני מרגישה צורך להוכיח לו שאני שווה... מה אתה מציע לי? כבר פעם החזרתי לו... (נגעתי לו גם כן בכמה נק' רגישות אצלו) אבל הנק' היא איך לא לדאוג שהוא יפסיק להמשך אליי זה שהוא אוהב אותי אני בטוחה. סליחה על הבלבול אני קצת נסערת...

שלום פגועה, הסערה הרגשית שאת חשה מתוך הפגיעות בהחלט מובנת, ואני מקווה שכעת את מרגישה טוב יותר. אני נוטה להסכים איתך שהחלפת פגיעות הדדיות עם בעלך אינה הדרך הנכונה. במקום זאת, נראה לי נכון לשוחח עמו בכנות ולהסביר לו כיצד את מרגישה. ספרי לו שבתקופה האחרונה את מרגישה פחות מושכת בעיניו, ושהערותיו הקטנות והחוזרות על-עצמן אינן עוזרות. אני מקווה ששיחה פתוחה תיצור ביניכם תחושת קרבה שתחזק אותך ותתמוך בך. לצד זאת, נסי למצוא את הדרך להרגיש טוב יותר לגבי עצמך, מתוך עצמך ולא רק בזכותו. יתכן שזה הזמן לחדש קשרים ישנים, להעיר מתרדמתם תחביבים עתיקים, למצוא את הדרך להרגיש סיפוק והנאה בחייך שלך. אחרי הכל, כל החיים לפנייך... שיהיה בהצלחה, אורנה

בעקבות טיפול פסיכולוגי כושל בידי מטפלת קטסטרופלית, נגרם לי נזק. אני סובלת ממעין דכאון, כלומר הדימוי העצמי מתחת לבלטה, חסרת מוטיבציה ושמחה. ההתלבטות שלי אם לקחת כדורים אנטי דכאוניים, אף על פי שניסיתי וזה לא עשה את העבודה מבפנים. כיום אני מנסה לתקן את הנזק בטיפול אמיתי :) אך, אני לא מאמינה כי אשוב לעצמי כפי שהיתי קודם. שאלתי היא- האם כדאי לקחת כדורים ? הרופא רשם לי ציפרלקס. תודה

אם הרופא שרשם את הכדורים אינו פסיכיאטר, כדאי שתתייעצי עם אחד כזה. מנסיוני (טיפול כושל ונטילת כדורים), הכדורים האלה כן עוזרים, ואפשר להפסיק את הטיפול בהם לאחר שתתייצבי (ממליצים על חצי שנה לפחות). ציפרלקס לא ממכר. הכדורים לא עושים את העולם ורוד, אבל הם עושים את החיים קצת יותר נסבלים. את השאר מתקנים בטיפול אמיתי (אהבתי:-) ולא לשכוח תופעות לוואי... לא נעים... (התסמינים הדיכאוניים עשויים אף להחמיר בשבועות הראשונים, בנוסף לתופעות לוואי אחרות...) http://www.derech-haim.co.il/medicine.asp?n=7710&md=9&sm=11&m=&look= בהצלחה,

שלום ליאת, צר לי שנפגעת כל-כך בטיפול פסיכולוגי, ואני מקווה ש'הטיפול האמיתי' שהזכרת (לא לגמרי ברור לי למה התכוונת) מיטיב עמך. ההחלטה בנוגע לטיפול תרופתי היא מורכבת ואישית מאוד, ולא אוכל להכריע בנושא במקומך. באופן כללי, אציין שטיפול תרופתי נוגד דיכאון הנו במקרים רבים יעיל ביותר, ובעל תרומה ניכרת לרווחתם ולאיכות חייהם של הנעזרים בו. מאחלת לך הקלה, אורנה

שלום, יש לי אחות שמבוגרת ממני בחמש עשרה שנה ואחות נוספת שמבוגרת ממני באחת עשרה שנה. בהיותי ילדה אחותי הבכורה נהגה לכנות אותי בשמות גנאי וטענה כי אני שחורה ומכוערת. האחות השנייה שלי תמיד הושפעה ממנה. כשאחיותי נישאו אימי תמיד ביקשה שאלך ואעזור להם במיוחד לאחות האמצעית שלי. העזרה כללה סחיבת סלים, שטיפת כלים, סידור ארונות. נענתי ברצון . רוב הזמן אחיותי היו מבקרות בבית אימי הם לא עבדו. וכשבאו חברות לבקר אותי, הם שמו לב שאחיותי מזלזלות בי. לא התייחסתי מפני שכאשר הייתי עונה לאחותי הייתי חוטפת מכות. אף פעם לא הוזמנתי לטיולים משפחתיים אחותי הבכורה לא רצתה שאצטרף לטיולים ותמיד מצאה סיבה לא לצרף אותי. היא גם נהגה להרחיק את בנותיה ממני כאילו אני פגע או משהו פסול בי. כשבגרתי והכרתי בחורים הם ניסו לשדר להם שמשהו לא בסדר איתי. דבר שמאוד פגע בי. עלי לציין ששני אחיותי נישאו לבחורים לא מוצלחים . האחות האמצעית נישאה לבעל שנהג לזלזל בה ולקלל אותה לפני כולם. לבסוף נישאתי לבחור שאוהב אותי ואני די מאושרת מחיי הנישואין. אחותי הבכורה המשיכה לזלזל בי ולרכל עלי מאחורי גבי וגם להפיץ עלי שמועות שמשהו לא בסדר איתי. אימי תמיד תמכה במעשיה ותמיד נכנעה להתנהגותה בטענה שאסור להרגיז אותה מפני שהיא רגישה ועלולה להתעלף מרוב עצבים. כשניסיתי להסביר להם וגם בעלי את התנהגותה. הם הבינו , הורי ניסו לדבר איתה אך היא פרצה בצעקות ובדרמטיזציה ויללות . שהיא הבת המקופחת ולא נותנים לה מספיק תשומת לב כל זאת כאשר היא כיום בת 52. היא מצליחה לשלוט בכולם ולעשות ככל העולה על רוחה. כשכולם מפחדים ממנה. היא קונה את השפעת הסביבה ע"י כסף ומתנות. היא הצליחה להרחיק ולהשפיע על האחיינים שלי , כלומר הבנות שלה והבנות של האחות האמצעית. דבר שמאוד כואב לי. למרות שהורי ראו למעשה את האמת ורואים שלא רק בי היא נוהגת כך, אלא גם בקרובי המשפחה של בעלה , גם מהם היא הרחיקה את בנותיה. לאחר מריבה איתה היא שוב הצליחה להשפיע על אימי ע"י כמובן מתנות שהביאה לה. ושינתה את דעתה. תביני עזרתי לביתה למצוא עבודה ומסגרת לימודים שתתאים לה ביתה בת 28 ורק עכשיו החלה ללמוד. עזרתי כל הזמן ואני זכיתי רק לייחס משפיל ומזלזל, מצד המשפחה הזו. לפעמים הורי שומרים על בני, וכשהיא מגיעה ובני שם היא מציגה כאילו הוא הדבר החשוב ביותר בשבילה. למרות שבני חלה והיה מאושפז בבית חולים במשך שבועיים . אך ליד הורי היא מציגה כאילו היא הדודה הטובה ביותר. ביקשתי מהורי שיבקשו ממנה לא לגשת אליו. כאילו הוא בובה ויסבירו לה שלא יכול להיות מצב כזה שיחס צריך להיות הדדי. את מקבלת אך גם נותנת. אני מסבירה ומסבירה ולשווא. אני מרגישה שאני נאלצת לריב עם הורי כל פעם מחדש דבר שמאוד מעציב אותי. אך אני לא מוכנה בשום פנים ואופן לוותר לה. ומרגישה שמשהו צריך לעשות כאן צריך להעמיד אותה על מקומה . אנא עזרי לי. מרגיז אותי וכואב לי שאני משלמת את המחיר לאחר שתרמתי ועזרתי רבות. אני אדם שקט שלא אוהב מריבות ולכן שתקתי שנים רבות. אך לא עוד. מפליא אותי ביותר איך תומכים בה .

עדי שלום, אני מבין שההודעה לא כוונה אלי אבל בכל זאת אשיב עליה, אם תרצי תוכלי לפנות מחר לאורנה. אני שומע אותך חשה תחושת קיפוח וכתוצאה מכך כעס רב על אחותך והורייך וזה נשמע מוצדק לגמרי. אבל אני שומע גם שאת רוצה שהם ישתנו ונראה שאחרי כל כך הרבה שנים הסיכוי לכך מועט. לדעתי הדרך עבורך היא לחפש בתוך עצמך מה הדרך להתמודד עם המצב. לא לחפש את הפתרון בחוץ אצלן בתקווה שהן ישתנו אלא לראות מה אפשרויות הבחירה שלך. את יכולה לעשות את זה לבד, עם בעלך, או בטיפול. בעיניי זו האפשרות המרכזית עבורך להרגיש טוב יותר עם המצב, דרור

שלום רב, אשמח לקבל הסבר מהם השלבים אותם עובר הפסיכולוג על מנת להיות מדריך. ומה אומר הסטטוס בו הינך מדריך, ומדריך מטפלים צעירים ממך (מבחינת וותק מקצועי) אך פרט זה לא רשום בפנקס הפסיכולוגים. תודה רבה

מור שלום, השלבים אותם עובר מדריך הם, הכשרה כפסיכולוג מומחה הכולל תואר שני לפחות והתמחות בפסיכולוגיה קלינית, לאחר מכן הכשרה הנקראת הסמכה להדרכה במהלכה הוא מתנסה בהדרכת מתמחים בפסיכולוגיה. רק אז הוא מוכר כמדריך. מעשית המשמעות היא שהוא יכול להדריך פסיכולוגים מתמחים ושהדרכה זו תהיה מוכרת כלפי גופים חיצוניים כגון מועצת הפסיכולוגים משרד הבריאות ועוד. דרור

שלום לך, מקווה שתוכל לעזור לי. אני שנה בטיפול, אבל ממש בקצב איטי מאוד, כי אני מאלה שלא ממש משתפים, ועד שלמדתי לבוא בתחילת הפגישה ולהציג את מה שאני רוצה לדבר עליו, לקח המון זמן, ואפילו יש עדיין ימים שאני אפילו לא מוכנה לפתוח שום נושא. עדיין קשה לי, למרות שהקשר עם המטפלת הוא טוב, אבל קשה לי נורא עם הקטע של להתמסר, להבין שהיא שם בשבילי....כלומר יש פגישות שאני מעבירה אותם בשתיקה מוחלטת או בכמה משפטים, לאחרונה היא התחילה ללחוץ, ולבקש לראות שינויים..... דבר שאני לא מצליחה לעשות. היא התעצבנה עלי ואמרה שאינה מוכנה לעבוד בתנאים כאלו (הימים שבהם אני מתרחקת ממנה ולא נותנת לה לא להתקרב ולא לגעת בשום נושא). היא אפילו העלתה את הנושא שהיא אינה יודעת בכלל אם אני מתאימה לטיפול דינמי.... ושהיא תמשיך לעצבן אותי והוציא אותי מהתקיעות הזו עד שהכל יתפרץ החוצה.!!! מה אני אמורה לעשות? אני יודעת שאני צריכה טיפול ועזרה בהרבה נושאים שתקועים שם בפנים הרבה שנים, אבל הטיפול מוציא אותי מכל איזון, מעצבן אותי, ומשאיר אותי כל השבוע חסרת סבלנות. אשמח אם תוכל לעזור לי (ולא רק בהחזרתי חזרה אליה עם המכתב מודפס:-))))

שני שלום, לא לגמרי הבנתי את ההערה שלך בסיום, אבל בנוגע לשאלה שלך, נשמע לי שאת מרגישה שאת תקועה בטיפול ושהמאמצים של המטפלת שלך מלחיצים אותך ומכאיבים לך במהלך השבוע. אם אני מבין נכון את מה שקורה נשמע לי שמשהו בך מתעורר, ומאחר ואני מחויב לדעתי המקצועית, אני חושב שאת הדבר הזה שמתעורר, את הכעס הזה העצבים חוסר האיזון את צריכה להפנות לתוך הטיפול. אם המטפלת שלך טובה היא תוכל לשאת את זה, ונשמע שהיא גם רוצה בכך. בעיניי זה יכול להביא לך הרבה תועלת. ברור שאם אפשר היה לנתק בין הטיפול לחיים זה היה יותר נוח. כלומר להתעצבן בטיפול בלי שזה ישפיע על החיים. אבל זה לא ככה, ואולי טוב שכך. כך נוצר בסוף השינוי גם מחוץ לטיפול, מקווה שעזרתי, גם אם לא נעניתי לגמרי לבקשתך, דרור

שלום אני מאוד מתעניינת בתופעה של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית (פסיכופטית), עקב מקרה במשפחה, ואני מאוד רוצה לדעת, מכל המחקר הידוע כיום, איך בנאדם הופך להיות כזה. האם זה תוצאה של חינוך לקוי, האם זה כתוצאה מליקוי מולד במוח? מאוד רוצה שתפנו אותי לחומר כתוב על הנושא הספציפי הזה, יכול להיות גם מספרים. תודה.

אישיות אנטי-סוציאלית היא סוג של הפרעת אישיות. מדובר לרוב בהפרעה קשה, שמתבטאת בהתנהגות עבריינית או פגיעה באנשים, חוסר חמלה, חוסר התחשבות באחרים וכדומה. חלק מהעבריינים הם בעלי מאפיינים אנטי סוציאלים כאלו, חלק מהאנשים אינם עבריינים אך פועלים באופן שעלול לפגוע באנשים.

אמיליה שלום, הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, היא אכן כפי שלילך כתבה הפרעת אישיות לא פשוטה, בעיקר לסובבים את האדם. הביטוי הבולט של הפרעה זו הוא היעדר תחושה של מצפון, ורגשי אשם. הם מכירים את החוק והנורמות החברתיות, לעיתים טוב מדי, אולם הדבר המרכזי שמניע אותם הוא קידום האינטרסים שלהם בכל דרך אפשרית. ניתן לומר שהם נטולי חוק פנימי. כיום המחשבה היא שיש שילוב של מרכיבים מולדים ביחד עם חלקים נרכשים המביאים לקושי להפנים את המוסר. הטיפול במקרים כאלו קשה לרוב, משום שהם אינם חשים מצוקה של ממש, מתקשים להכנס באמת לטיפול ולעיתים קרובות משטים גם במטפלים שלהם. כרגע לא עולה בדעתי ספרות בנושא, אולם חיפוש באינטרנט יעלה בוודאי מקורות רבים. וגם אני אם אזכר אפנה אותך, אני יודע שזה לא נשמע מעודד אבל בהינתן תשומת לב נכונה ניתן לעשות צעדים טיפוליים, דרור

הקריטריונים להפרעת אישיות אנטיסוציאלית שונים מאלה של הפרעת אישיות פסיכופתית (המושג השני בוטל כבר). זה לא בדיוק אותו דבר. לפחות 50% מהאסירים יש להם הפרעת אישיות אנטיסוציאלית. לפי מחקרים בפסיכולוגיה טיפול קבוצתי בכלא עוזר להם לפתח אמפטיה כלפי הזולת. טיפול פסיכולוגי פרטני לא עוזר להם כי הם מצליחים להערים על המטפל. הגורמים להפרעה זאת כוללים הפרעת התנהגות בילדות (לפעמים גם הפרעת קשב) שהיא מולדת, בשילוב גורמים סביבתיים (כמו הזנחה רגשית או התעללות).

הייתי לפני שבוע בפגישה ראשונה. לא הייתה בינו לביני כימיה. הרגשתי שלא ממש היה קליק ביננו. האם לוותר או לתת עוד צאנס? האם זה לגיטימי לעלות את הנושא אם אבוא שוב?

דניאלה שלום, אני רוצה לשתף אותך במה שעבר עליי כשקראתי את דברייך בפעם הראשונה, הרגשתי שאת מספרת על פגישה עם גבר, דייט. רק בקריאה שניה הבנתי שאת מספרת על פגישה טיפולית ראשונה. ייתכן ואני טועה וזה פשוט חוסר ריכוז שלי, אבל אני חושב שמשהו בבלבול שלי משקף חוויה שלך, אכזבה מהפגישה הראשונה הדומה לאכזבה מדייט ראשון שאין בו כימיה עם בחור. ברור שקל יותר להיכנס לטיפול כשיש תחושה שזה זה כבר מההתחלה. אבל טיפול זה משהו מורכב יותר, משהו שכימיה היא לא שם המשחק בו, ולעיתים היעדר הכימיה היא הדבר שיש לבדוק אותו. אני חושב שיש מקום להגיע שוב לפגישה ולדבר על זה, בעיקר אם מה שאני מתאר מוכר לך כדפוס גם בחייך מחוץ לטיפול. אין הכוונה שתאלצי את עצמך להיות בטיפול שלא טוב לך בו, אלא שתתני לעצמך את ההזדמנות להכנס אליו. בהצלחה, דרור

מצד שני לא מעט פעמים ממליצים לבחון שניים או שלושה מטפלים לפני שמחליטים, אז אולי העדר הקליק הוא הסימן לחפש הלאה?

כואב לי כבר הגוף כואב הכל אני רוצה שהכל ייחרב אני רוצה את אמא שלי ולישון לישון לישון שיפסיק לכאוב לי ושהעולם הזה ייחרב .די.

ויק שלום, כואב לשמוע את התחושות שלך. כואב אבל מובן. מובנת הכמיהה אמא ומובן גם הכעס הנורא על הכל. אני כאן וחברי הפורום כאן לשמוע ולתמוך גם ברגעים האלו אם תרצי לשתף. דרור

אף אחד לא מבין כלום.לא יכול לעזור לי.בא לי להטיח את הראש בקיר ולנפץ אותו לרסיסים.להתרסק.להיעלם.

מבקשת המלצה לפסיכולוג/ית , משום מה קשה לי למצוא מטפל ,חד, כריזמתי, מעודד , שנותן פוש...ונותן תשובות, המטפלים שנתקלתי בהם , זה היה סוג של מריחה... ולא באמת עזרה, כבר לא יודעת אם זה אני או הם. גילה

גילה שלום, אנחנו לא נוהגים לפרסם המלצות בפורום, אבל אם תצרפי את המייל האישי שלך, חברי הפורום יוכלו אולי לשלוח לך המלצות. ורק מילה נוספת, ייתכן ומטפל כריזמטי זה מה שאת צריכה, וייתכן ועשד כה לא מצאת אחד כזה, אבל משהו באמירה שלך שכל מה שהיית בו היה סתם מריחה אומר לי שזה גם משהו אצלך, משהו בדרך שאת חווה את עצמך ולפיכך גם אחרים. למשל שאם הם לא כריזמטיים, או נותנים תשובות, הם סתם מורחים את הזמן. שיהיה בהצלחה ואני מקווה שהמטפל הבא יאפשר לך כניסה טובה לטיפול, דרור

אני לא מאשימה את הפסיכולוגים,מאמינה שזה עניין של התאמה, בשורה התחתונה לא הייתה התקדמות, וגם לא רמיזה עתידית על כך. איך מטופל יכול ל"הרוס" טיפול כשהו באמת כ"כ רוצה עזרה? ואם הנושא הועלה, אשמח לדעת איך באמת לשפוט טיפול באם הוא עוזר או לא

גילה שלום, בדבריי התכוונתי שייתכן ומשהו בך, מתקשה כאשר הוא נמצא בחוסר וודאות, כשלא נותנים לו תשובות או כשאין על מי להישען. במקרים אלו התרשמתי שאת נוטה לבטל, במקרה זה את המטפל, אך זה נראה כנכון במקומות שונים בחייך. לגבי השאלה איך מטופל יכול להרוס טיפול שהוא מעוניין, זהו אחד הנושאים הבולטים בפסיכולוגיה לאורך השנים, עוד מימי פרויד שכתב על כך רבות. המחשבה היא שיש משהו במפגש עם הלא מודע המעורר חרדה וכתוצאה מכך מתעוררת התנגדות לשינוי שאינה מודעת, אינה מכוונת. כמעט ואין טיפול שבו התנגדות שכזו אינה עולה בצורה זו או אחרת. באשר לשאלה איך יודעים אם טיפול עוזר התשובה מורכבת, ואלמנט הזמן משמעותי כאן. קשה לבחון את הדברים תוך כדי, ולעיתים אנו ממשיכים להיתקל שוב ושוב באותם חלקים לא פשוטים המטרידים אותנו. ניתן לדמות טיפול לעיתים כהתרת כדור צמר זה דבר איטי הדורש סבלנות, שלפעמים נתקע ומרגיש חסר תועלת, אבל אם ממשיכים בו לרוב מצליחים להתיר חלק משמעותי מהפלונטר, מקווה שעניתי על השאלות, דרור

אני בבעיה חמורה. אני שונא תאנשים בעבודה תאנשים בלימודים ובכלל אני שונא לקום בבוקר בגלל שאני צריך למקומות האלה שאני מרגיש אנגריה שלילית שם. עזבתי תפסיכולוג שלי כי הוא לא אמין שטחי ולא ממש אכפת לו ממני. יש לציין שיש לי חברים אבל יש לי בעיה חמורה להתחבר עם אנשים שאני לא מוצא משהו משותף איתם ואז זה הופך לשנוא לראות אותם אני לא יכול לסבול את זה.הקטע שאין לאן לפנות בעזרה כי הפסיכולוג לא עזר(הוא הכריח אותי לדבר איתם וזה לא עזר) ואין לי כסף בלאו הכי לא לפרטי ולא לקופח ששם כידוע הפסיכולוגים הכי גרועים ומזלזלים.

יואב שלום, מהדברים שלך אני שומע שבעיקר קשה לך כשיש דברים לא ברורים, אפורים. המפגש עם אנשים שאין לך משהו משותף איתם הופך לכואב ושנוא, במקום שיישאר סתם, פרווה. כתוצאה מכך העולם הופך עבורך למקום שיש בו או טובים או רעים. הבעיה במצב כזה היא שבמוקדם או במאוחר יותר ויותר מקומות הופכים לבלתי נסבלים עבורך. ומכאן הייאוש והכעס הרב שאצלך. אני ממליץ לך כן לנסות להכנס לטיפול, למרות הקושי הכרוך בכך עבורך. כי אתה מתאר משהו די מוכר - ללכת לטיפול פרטי זה משהו שאתה לא יכול להרשות לעצמך וטיפול שאתה יכול להרשות לעצמך בטח לא שווה. נסה לבחור איזה מהאפשרויות יותר נסבלות עבורך ופנה לשם. ורק במאמר מוסגר, במסגרות ציבוריות כגון תחנות לבריאות הנפש וקופות החולים, נמצאים פסיכולוגים לא פחות טובים מהמסגרת הפרטית, ולעיתים גם יותר טובים. בהצלחה יואב, דרור

חח אכן זה הבעיה שהפסיכולוג שלי קבע שיש לי. אבל הוא גם מטורלל -הוא לא זוכר כלום מפגישה לפגישה (כל שבוע) והוא הכריח אותי לשכב עם בנות שאמרתי לו שאני לא נמשך(עם ויאגרה) אין לי כבר אמון באף אחד זה בעייתי הגדולה

שלום, אני באיזור גיל 30, טיפוס קצת דכאוני (לא דכאון קליני, אלא משהו ש"נרכש" לאחר שגדלתי אצל אם דכאונית וחרדתית) עם הפרעה קלה בקשב וריכוז. אינני מטופלת בתרופות. התחלתי לקחת אומגה 3 כדי לשפר את מצב הרוח והתפקוד, וגיליתי להפתעתי שלאחר נטילת האומגה יש ירידה במצב הרוח (לפעמים עצבות עד דמעות). האם זו תקופת הסתגלות לאומגה 3? או שיש כאלה שהאומגה מחמירה את מצבם? פשוט בכל הכתבות לא מוזכר מה שחוויתי, אלא ההיפך. תודה מראש.

שלום לך, אני אקדים ואומר שאין לי מידע מפורט על ההשפעות השונות של אומגה 3. אבל מאחר והמדובר בתוסף מזון, בעל השפעות מיטיבות אמנם, ובכל זאת רק תוסף מזון נראה לי שהציפייה שהוא ישפיע על דכאון כפי שתרופה משפיעה היא ציפייה מעט מרחיקת לכת. ייתכן והקשר שנוצר אצלך בין אומגה 3 לעצב קשור לאכזבה סביב ציפיה זו, או שיכול להיות שאין שום קשר. בכל מקרה אם את מרגישה שישנם חלקים בך המבקשים עזרה, ונשמע לי שיש, אולי תשקלי כניסה לטיפול פסיכולוגי. ושוב, ייתכן ואני טועה בנוגע לאומגה 3 ובכל זאת קשה לי להאמין שיש לכך השפעה כה חזקה וכה מהירה עלייך, בהצלחה, דרור

אשמח לדעת מה דרכי הטיפול בתסמונת פיטר פן תודה

סער שלום, תסמונת פיטר פן מדברת על גברים המתקשים או שאינם רוצים להתבגר. לרוב בדבר מערב התמקדות בעצמי תוך קושי לראות את האחר, לגלות אמפטיה והבנה מלאה אליו. ניתן לטפל בתסמונת זו בטיפול דינמי שיתמקד בקשיים של המטופל להתבגר, בקושי שלו לוותר על משהו שחשוב לו. ובעיקר בקושי להרגיש את האחר להתחשב בו, דבר שבהכרח יהפוך אותו למבוגר. עוד על התסמונת ודרכי הטיפול ניתן למצוא בספר של דן קילי. בהצלחה, דרור

יצא לי לנסוע ברכבת ובתא לידי ישבו שני פסיכולוגים. שמעתי שאחד סיפר שחוץ מעבודה שלובמחלקההוא ג עובד פרטי וגם אמר לו "זה הכי קל. אני מקבל 4בערב ולא צריך להתאמץ רק יושב ומקשיב לא עושה כלום" זה עשה לי רע לשמוע את זה וכל הזמן אני חושבת מה הפסיכולוג שלי חושבעלי, שזה קל הוא רק יושב ולא עושה כלום ואני באה ושופכת שם את הקישקע שלי. ממש עשה לי רע. אני יודעת שלא כל הפסיכולוגים אותו דבר אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב את זה. חוץ מזה גם ראתי את לוח המטופלים שלו - כי בטעות הוא פתח את המחשב שלו וראיתי את כל השבוע שלו מפוצץ במטופלים 50 אולי 60 מטופלי פרושים לו בלוח. זה ג עשה לי רע. אני יודעת שיש עוד מטופלים אבל להיות אחת מ-50 או 60 זה הרגשה נוראה. זה מקומם אותי להרגיש ככה. אני באה עם כ הרגשות האלה ובסוף הוא מסתכל עלי כעל סתם עודאת מתוך 50 שהוא פשוט רק יושבולא עושהכלום רק מקשב. בא ליברוח משם. רונית

איך עשית חשבון מהיר כזה? 4 מטופלים בערב זה 20-24 בשבוע. מאיפה היגעת ל50-60. יאלה חליק

ואני גם לא מאמין שפסיכולוג בטעות פותח את המחשב שלו שכולם ברכבת יראו ויספרו לו.

ופסיכולוג לא יסע ברכבת.

רון, איזה כייף שאתה צריך ללמוד הבנת הנקרא. סיפרתי על נסיעה ברכבת ששם היו שני פסיכולוגים שדיברון ביניהם. ברכבת הזאת נוסעיפם גם רופאים מבית החולים לעיר הגדולה ומשוחחים על מטופלים שלהם. וגם זה טעם לפגם בעיני. אבל מה לעשות? מעבר לזה שאין לך הבנת הנקררא אתה גם מנותק מהמציאות. אם יום אחד תיסע ברכבת אז תראה שחוץ מחיילים נוסעים עוד המון אנשים, גם עורכי דין למשל. דבר שני - המטפל שלי פתח את המחשב מול עיני. שני אירועים שונים. קרא שוב את ההודעה. אולי תשכיל קצת. רונית

רונית שלום, נשמע לי שמשהו מהחוויה שלך השתקף בנסיעה ברכבת. משהו מהחוויה שאת עוד אחת מ... שלמטפל לא באמת אכפת, שהוא סתם יושב שם. אני חושב שלחוויה הזו יש משמעות רבה והיא צריכה להגיע לתוך חדר הטיפולים, לדבר על התחושה שאת לא אהובה, שרק את סובלת והוא מנותק ממך, משהו אומר לי שזוהי הרגשה מרכזית עבורך, לא רק בטיפול אלא אולי בחיים בכלל. אני חושב שזו הרגשה נוראית להרגיש חשופה כשלצד השני לא אכפת, אבל אני לא חושב שזה המצב בשטח, ולכן אני מעודד אותך לפנות למטפל, לשתף ואולי להרגיש שם, גם אם זה קשה, שהוא איתך כשקשה לך, שגם לא קשה. ושכשאת יושבת מולו גם אם את אחת מחמישים באותו רגע רק את שם. בהצלחה, דרור

אני כבר עברתי את הקטע הזה של להיות מיוחדת. והייתי מיוחדת בכתה וגם בצבא וגם בעיני בעלי אני מיוחדת. אני שואלת את עצמי וגם אותך איך אני אמורה להרגיש כשאני יודעת שהוא מטפל בעוד 50 אנשים. איזה מקום אני תופסת לו. וזה שבשעה זה רק אני - האם זה מספיק לדעתך? אז אתה זורק אותי בחזרה אל השיחה הזאת ברכבת של הפסיכולוג שסיפר שהוא רק יושב ומקשיב. האם זה מה שקורה? על זה אני אדבר אתו? מה הוא יגיד לי שזה נכון ושהוא כבר חושב על המטופל הבא שלו?

קראתי שוב את ההודעה שלך. כן. זוהי הרגשה נוראה להרגיש חשופה ושלצד השני לא איכפת. אתה צודק.

שלום. לא בטוחה אם זה הפורום המתאים, אבל אנסה את מזלי. רציתי לשאול מה זה אומר עליי שאני מצליחה להרגיש משיכה מינית לגברים, אבל ברמה המנטאלית לא מרגישה כלפיהם כלום. ולעומת זאת, כלפי נשים אני מרגישה קירבה אדירה!! ממש אהבה לכל דבר!! לנשים יש עולם פנימי עשיר ורוך והבעה ... כל כמה שנים אני פוגשת בחורה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה. מהרגע שאני מתעוררת ועד שהולכת לישון אני חושבת עליה. ממש סוג של אהבה!! אני לא מרגישה משיכה מינית כלפי נשים, מצד שני, גם כלפי גברים לא הרגשתי משיכה מינית בהתחלה. רק אחרי הצבא התחלתי קצת לצאת עם בנים. לפני כן זה היה משהו שלא נגע לי.. זו בכלל לא הייתי אופציה מבחינתי (אולי מראש הוצאתי את עצמי מהמשחק, לא יודעת). משיכה מינית זה משהו ש"התאמנתי" בו ופיתחתי אותו בכוח.. בהתחלה יחסים גופניים נחוו כאיזשהו מס שצריך לשלם, סוג של אונס אפילו.. הרגשתי ניתוק וניכור מעצמי, ובהדרגה התרגלתי והגוף מגיב יפה. אני יודעת שאם הבחורה הנוכחית תנסה (והיא לא, כי היא סטרייטית) אני אענה. אבכה בפחד נורא, אבל אענה לה. כרגע ההיכרות החדשה איתה מתחילה כמו מערכת יחסים עם בן-זוג וזה נורא מבלבל (מבחינת תדירות שיחות בטלפון ונושאי שיחה ומבוכה הדדית) איך אדע מה אני..?? זה כל כך מפחיד אותי.. ולמה הייתי צריכה לפתח את היכולת שלי להרגיש בגוף בצורה כזו? בכוח?... אשמח לכל מה שתוכל להציע, דרור תודה.

למבולבלת שלום, מדברייך אכן נשמע שאת מבולבלת סביב הנטייה המינית שלך. הבלבול הזה נוגע בנקודה מרכזית בהוויה שלך ונראה כמקשה עלייך מאוד. נראה כי מיניות בכלל היא נושא מורכב וטעון עבורך. לא ברורה הסיבה לקושי שלך להינות מהמיניות שלך, לחוש אותה כמשהו טבעי עבורך בין אם המדובר בגברים או בנשים. גם הנושא של ההנאה וגם הנושא של הזהות צריכים להתברר באופן הדרגתי בטיפול. ייתכן ואף תגלי שיש ביניהם קשר. אני שומע אצלך כמיהה לנשים, לצד פחד מובן המלווה כמיהה זו. הצעתי לך לפנות לטיפול ולברר עם עצמך את הנטייה המינית שלך ובמקביל לנסות להבין את הקושי שלך סביב יחסי מין, זה בעיני המקום הנכון ביותר עבורך כרגע. בהצלחה, דרור

תודה דרור. זה יפה בעיני שאתה מציע בזהירות על כיוונים אפשריים ולא קובע קביעות חדות.. אתה חושב שזהות מינית יכולה להתבסס על כמיהה נפשית ותחושות קירבה חזקות? מיניות זו מילה שקשה לי איתה... בנים הם אלה שמסובבים לי הראש ברחוב, לא בנות. ובכל זאת, אני מרגישה צורך להעמיק את ההיכרות ואפילו את המחוייבות והקשר עם אותן בנות שמקסימות אותי כל כך וכובשות בי משהו. אבל אני מרגישה לא נוח בגלל הדמיון של הקירבה הזו לאהבה של בני זוג. מפחדת להביע במילים את הקירבה, לעורר בלבול בחברתי ולהרחיקה מהפחד.. כך יוצא שמרוב חיבה אני לא אומרת כלום ונראית מרוחקת.. אני בטיפול כרגע אבל חוששת ומתביישת להעלות את הנושא. מצד שני, זה ממש מעסיק אותי בשבוע האחרון ואני לא חושבת שאני יצליח להעלות נושאים אחרים. אז אנסה... אבל אתה חושב שזהות מינית יכולה להיות בנויה על אהבה וקירבה כזו כמו שאני מרגישה? ואיך טיפול יוכל לעזור לי לברר את הזהות המינית שלי (למטפלת שלי אני לא נמשכת בצורה כזאת :-)) שוב מודה לך, להתראות.

שלום רב! אני בת 35. יש לי שני ילדים. אני ישנה המון- בכול הזדמנות נרדמת, אך מה שמפריע לי שאני מפהקת כול היום גם אחרי שישנתי. בנוסף- אני אוכלת את העור סביב הציפורניים (לא את הציפורניים) עד כדי זוב דם. אני מרגישה שכשהילדים איתי הכי קשה לי. אני מתנהלת כי אין ברירה אך ברוב המקרים אני מעדיפה לישון. בעבר נטלתי צפרלקס אך הפסקתי כי לא ראיתי שום הבדל. יש לי במגירה כדור ואבן אך אינני לוקחת מפחד של התמכרות. מה יש לי? האם אני עייפה? האם אני סובלת מדיכאון? אין לי אפילו כוח לקום בבוקר ולערוך בדיקת דם במעבדה כדי לשלול בעיה רפואית. חשוב לציין שבמקום העבודה אני מתפקדת חבל על הזמן. אך כשאני בבית התחושה הקשה הזאת, הריקנות והרצון לישון אופפת ותי. מה עושים? למה זה קורה לי? אפילו ביקשתי מבעלי שיעזוב את הבית לאחר שגיליתי שנוכחותו מורטת לי את העצבים. שלא לדבר על כך שהוא לא קיבל ממני כבר כמה שנים טובות מין. פשוט אין לי כוח.אשמח לקבל עזרה המלצה. ניבה

ניבה שלום, ממה שאת אומרת נשמע שאת במצוקה קשה. קשה לאבחן בפורום הזה ותיתכנה טעויות,אך נראה שאת סובלת מדכאון. עיקר הקושי נסוב סביב הבית שלך. נראה שמשהו שם מקשה עלייך, מול הילדים מובל הבעל. באחריות המשפחתית. הנקודה החיובית היא שאת מתפקדת טוב בעבודה, דבר שאדם הנמצא בדכאון קשה מתקשה לעשות. משום כך אני חושב שאת יכולה להפיק הרבה מטיפול בשיחות שיתמקד בקושי שלך בבית ובעזרת ההבנה מה קורה לך תצליחי, כך אני חושב, להרגיש הרבה יותר. אני חושב שאת צריכה את זה בשביל עצמך קודם כל. אני מקווה שתרגיש יותר טוב, דרור

שלום אני מטופל כשנה בציפרלאקס ואני מעוניין להפסיק את הטיפול האם ניתן להפסיק או צריך להוריד מינון( לוקח כדור אחד ביום) תודה

איתן שלום, התחום התרופתי אינו תחום ההתמחות שלי. אני ממליץ שתפנה עם שאלה זו או לפורום פסיכיאטריה באתר זה, או לרופא המטפל בך. למיטב ידיעתי לא טוב להפסיק נטילת תרופות אלו באופן חד, זה יכול לגרום להשפעות לא רצויות. אבל כפי שאמרתי עדיף שתפנה לרופא בנושא. אני הייתי רוצה רק לעורר בך את השאלה מדוע אתה חושב להפסיק, האם אתה חש שהוא לא עוזר לך או שמא אתה חש טוב יותר. אם השני הוא הנכון יותר קח בחשבון שלעיתים התרופה מסייעת לחוש טוב יותר ועם הפסקתה אתה הופך שוב פגיע וחשוף. שיהיה לך בהצלחה עם כל החלטה שתקבל, דרור

שלום אני חייל משוחרר השתחררתי לפני חצי שנה ומאז השתנתי ב180 מעלות נעשתי תקוע מבולבל וחסר ביטחון לא יודע כלכך מה לעשות עם זה וזה מאוד מפריע לי. מוצא את עצמי כל הזמן נכנס לפורומים האלה. אני בעל מודעות עצמית מאוד גבוהה וכל הזמן אני מנסה להילחם בזה אבל גם כשזה נראה כאילו אני יוצא מזה איכשהו בסוף הכל מתפקשש. נהיתי כבר אובססיבי לזה וזה הגיע כבר לרמות כאלה שכל יום אני עושה לעצמי סיכומים איך היה היום ומשום מה אני רואה יותר דברים שליליים מחיוביים. איך אני יכול לשכוח מכל זה לעשות את הסוויטצ' הזה בראש ולהתחיל להאמין בעצמי ?

שלום לך, התופעה של בלבול ואובדן בטחון אחרי הצבא היא תופעה מוכרת. אולם אתה מתאר שהיא נמשכת חצי שנה והתחושה שלך שזה רק מחמיר ומתלט לך על החיים. הניסיון שלך להילחם בזה נשמע לי מכאן, ואולי אני טועה, כנסיון לצאת ממערבולת על ידי שחיית יתר. לרוב זה מוביל לשקיעה מהירה יותר. ההמלצה שלי היא לנסות להיות פחות מודע לעצמך, לדברים שאתה מספיק ולאלו שאתה לא מספיק. מודעות עצמית חשובה, אבל מעבר לסף מסויים היא מתחילה להכאיב ולא להועיל. ההרגשה שלי שיהיה לך קשה לעשות את זה לגמרי לבד ואז אני ממליץ לפנות לעזרה מקצועית בכדי להפסיק לעסוק כל כך הרבה בעצמך. בהצלחה, דרור

כמו שאמרת,אני מודע לכך שעצם ההתעסקות בזה מחמירה עוד יותר את העניין ומביאה עלי עוד יותר לחץ העניין הוא שאין לי שליטה על זה אני חושב על זה אפילו בלי לשים לב. היתי בפגישה אחת אצל פסיכולוג אבל בגלל שלא ראיתי באופק איך השיחות איתו עוזרות לי לא המשכתי להיפגש איתו , גם העלויות של זה מאוד יקרות. איך אתה מציע לי לטפל בזה ?

שוב אותה ההרגשה חוזרת(לא שהיא אי פעם נגמרה).אין לי כח יותר , לעוד יום ארוך שיגרר עד סופו לעוד שבוע שרק ייסחב ושוב הכל יחזור על עצמו. רע לי , עצוב לי ואני מרגישה כ"כ לבד . אני רק רוצה להיעלם ....מאנשים , מהעולם ומהכל.

ד שלום, הדברים שלך כואבים ונוגעים ללב. ההרגשה היא שקשה לך עם ההרגשה שעוד שבוע מתחיל, שבוע שכל המטרה שלו עבורך היא לשרוד אותו עד סופו, בלי מחשבה או תקווה שיקרה בו משהו, כל דבר. אני שומע גם שעיקר הקושי הוא סביב הבדידות, ואני חושב שזה אכן תחושה מכאיבה להיות לבד. הפתרון של להיעלם קוסם ברגעים אלו, נראה שהוא פותר הכל. אבל אולי יש פתרון נוסף, שקשה לראות אותו כרגע. אבל תנסי לשרוד ולשתף, גם כאן ואולי תהיה הקלה מסויימת. אני מאוד מקווה שיהיה לך שבוע טוב יותר ממה שאת צופה. דרור

משתתפים יקרים, כמו שבוודאי הבחנתם, יש בעיה כלשהי בפורום, וקשה מאד להיכנס אליו, או להישאר בו בלי להיזרק החוצה. לכן, אנסה להשיב לשאלות שנשאלו עד כאן, ואם זה לא יילך, אשיב עליהן מחר. דרור יענה מכאן ואילך. צר לי. מקווה שהתקלה תתוקן בקרוב. שבוע טוב לכולנו ליאת

ליאת תודה שעידנת אותנו בתקלה, כי גם אני כבר שעות מנסה להיכנס לפורום ולא מצליחה ועשיתי בגלל זה מספר RESET ים ומחיקת היסטוריה וכו',והיתי בטוחה שהבעיה במחשב שלי בלבד.

אני לא רואה שהטיפול שאני נמצאת בה עוזר לי, תחושות הדכדוך שמגיעות מידי פעם המלוות בתיסכול קיימות גם לאחר כמעט 3 שנים. אני שואלת את עצמי למה אני עדין בטיפול וזה בגלל שאני פשוט מחבבת מאוד מאוד את הפסיכולוגית שלי וקשה לי לעזוב ולהיפרד...האם זו סיבה להישאר?? לא יודעת לא מתחשק לי לדבר איתה על זה כי תאמת אין לי חשק להיפרד אבל זה נשמע לי ממש מטטמטם בגלל זה להישאר בטיפול. דבר נוסף בשעה טובה קיבלתי סיווג ביטחוני גבוה אני חשבתי בשלב מסוים מיאוש שהטיפול םשוט הרס לי והתחרטתי על הרגע שפניתי כי הרגשתי שאדם יכול להיות עם קשיים ומה שקובע את השפיות שלו כלפי חוץ בלבד , זה האם הוא פנה לעזרה או לא ואני שמחה שהם מבינים שטיפול לא מעיד על שפיות של בן אדם, נכון שלקח להם יותר זמן לבדוק ובצדק את קורות חיי בסופו של דבר סוף טוב כל טוב.

רחל יקרה, שלוש שנים בטיפול הן בהחלט זמן טוב להעריך את הצורך להישאר או לעזוב. תחושות דכדוך המגיעות מדי פעם אינן מעידות על טיפול רע, אלא על כך שאת חיה. בכל טיפול, גם בטוב ביותר, מגיע שלב של מיצוי, בו הצדדים מגיעים להחלטה שמספיק. נראה שאין מנוס אלא לדבר על כך, למרות אי הנעימות שאת חשה. אני שמחה שנמצאת ראויה לסיווג בטחוני גבוה. טוב שאת מביאה לכאן את הדברים, ובכך מרגיעה חששות רבים הנשמעים כאן מפעם לפעם. תודה ובהצלחה בכל בחירותיך. ליאת

ליאת, תודה על התגובה, אני מאוד נהנית לעקוב אחרי התגובות שלך לאנשים.

שלום ליאת. מודה לך על תשובתך אתמול. אני מצטטת "בשונה ממפגש חברתי, בשעה הטיפולית כל הפוקוס כולו נתון לך, לחוויה שלך, לעולם שלך. אני לא מכירה הרבה חברות שיסכימו לסידור קבוע כזה, בו הן זזות לגמרי הצידה, למענך, שעה שלמה בכל שבוע, למשך זמן רב". דווקא בגלל "הפוקוס הזה. ההתמקדות בי, ברגשות שלי. מביא אותי לרתיעה. אף פעם לא עשיתי דבר כזה, וזה מפחיד אותי נורא. גורם לי לשתוק, להמנע מלדבר, מלשתף, ובסוף גם מלהתמסר. וכל הנסיונות ללמד אותי כן דווקא לשתף, וכל הניסיונות שלה "להכיל" אותי נכשלו...ונראה לי ואני מרגישה שהתחיל להמאס לה וממש קשה להגיע לפגישות כאלו עם הרגשה כזו רעה? נכון? מה דעתך בעניין? ותודה רבה על הכנות שלך

קראתי את ההציטוט ששמת לגבי חברות ומשך הזמן שהם מתייחסות אליך, אני חושבת שיש יתרונות שונים לטיפול אבל דוקא לגבי נקודה זו אני חושבת שיש חברות שיסכימו לראות אותך קבוע לשעה בשבוע אם תשלמי להם את התשלום שהפסיכולוגית מקבלת.

הרעיון העלה בי חיוך :-), אבל נהיה שנייה רצינים. זה לא כזה פשוט. לפי דעתי, אם יש לך חברה שמוכנה תמורת 400 ש"ח להיות שם בשבילך לחמישים דקות פעם בשבוע ולדחוק עצמה לגמרי הצדה אז אם היא פסיכולוגית, היא מאד לא מקצועית ואם היא לא אז זו טעות גדולה מאד ובאותו רגע גם היא הופכת להיות משהו שאי אפשר להגדיר אותו כחברה. חייבים את ההפרדה הזאת בצורה ברורה ביותר ולא סתם אחרת זה ערבוב בלאגנים ופיצוצים. מה גם שפסיכולוגית לא רק נותנת לך את כל המקום היא גם יודעת מה לעשות עם התכנים במחשבה ארוכה בעיקר בין הפגישות ובשביל זה היא למדה בצורה מפרכת הרבה שנים. את משלמת לה על יותר מסתם בן אדם שיהיה לידך. אנשים יש הרבה בעולם. פסיכולוגים יש פחות. צריך להשתמש בכך. חברות זה אחלה ופסיכולוגית זה אחלה אבל שני דברים שונים ונפרדים לגמרי. נוגה, סליחה שגלשתי משאלתך.

ליאת, אני רוצה שתתיחחסי בבקשה לקטע "של כל הפוקוס בך", ולא לקטע של חברה שמוכנה לשמוע אותי.... כי לא לזה התכוונתי בציטוט כמו שחלק מהמהגיבים הבינו. תודה

נוגה יקרה, ראשית, אני מתנצלת על העיכוב בתשובתי. ההתמקדות בעצמי היא אכן דבר מפחיד. מסתבר שאנשים עושים הרבה מאד דברים במשך היום כדי להסיח את עצמם מעצמם. מחקר אחד שניסה לחקור סוגיה זו, הושיב אנשים בחדר מול מראה גדולה (כדי שלא יוכלו לברוח מעצמם) וגילה שאנשים חשו אי נוחות רבה במפגש הבלתי נמנע עם עצמם. באופן דומה, אנשים רבים מעדיפים להירדם עם טלוויזיה דולקת, רדיו, ספר - ובלבד שלא להישאר עם המחשבות, עם עצמם, בריק הזה של לפני השינה. בטיפול, אנו מוזמנים למפגש חגיגי וייחודי עם עולמנו הפנימי, שעה שלמה מדי שבוע, בנוכחותו התומכת של אדם נוסף. זה אכן יכול לשתק. אנחנו באמת לא מתורגלים בזה. זה יכול לאיים, להבהיל, להביך, בעיקר כאשר אין לנו לאן לברוח. להערכתי, התחושה כאילו "למטפלת נמאס ממני" אינה מאד מציאותית, והיא משקפת את המשאלה שלנו לעניין, לרתק, לרצות, למצוא חן, לספק סחורה. מטפל טוב ומנוסה אינו נבהל מהשקט, ומצויד בסבלנות רבה גם מול קשיים והתנגדויות. כדאי לדבר את זה בטיפול, לדבר את הקושי, את ההיסוס ואת החרדה מנטישה. אלה תכנים חשובים, ממש כמו כל תוכן אחר המעסיק אותך. אני עדיין ממליצה לך מאד להתעקש. :-)) ליאת

שלום ליאת, רציתי לשאול כמה שאלות לגבי ההתנגדות -כמה ההתנגדות של המטופל יכולה להזיק לטיפול עצמו? -יכול להיות שמטפל יראה בהתנגדות הממשוכת של המטופל כסוג של דחיה שלו כמטפל? -האם ההתנגדות היא דבר מודע של המטופל? או שלא? -איך אפשר לשלוט בעניין ולתת לדברים לזרום? אשמח אם תכווני אותי למאמרים בעניין תודה לך

יכול להיות שאני לא מתאימה לטיפול מילולי?דינמי? גם הניסיון שלה בטיפול קןגניטיבי לא ממש הצליח? אבל גם טיפול באומנות צריך להביע את הרגשות באיזשהוא שלב במילים? נכון? האם הפסקה מהטיפול תרגיע אותי ואותה קצת? או שזה יעלה את רמת ההתנגדות והפחד מהטיפול?

אני מציעה לך להמשיך בטיפול, ולסמוך על המטפלת שלך ועל הזמן. אני מסכימה שטיפול קוגניטיבי יכול לעורר פחות התנגדות, שכן הוא אינו מתעסק בחומרים לא מודעים המעוררים חרדה והתנגדות. השאלה אם זה מתאים לך ולבעיה שבגינה הגעת לטיפול. הפסקה בטיפול אינה הפתרון במקרה זה, אלא דווקא עבודה עקשנית על הבנת המקור לחרדה. בהצלחה ליאת

אני רוצה לשתף אותך מנסיוני. הייתי בטיפול דינמי ושתקתי והתנגדתי ובסופו של דבר זה פגע בי עוד עוד. הייתי שלוש פעמים בחיי בטיפול דינמי ומה שאני מתארת חזר על עצמו. בגלל ההתנגדות העזה ובגלל השתיקות הומלץ לי על ידי הפסיכאטר שלי לפנות לטיפול באמנות, ואפשר לומר שגיליתי את האור. נכון שיש מילים גם כאן אבל האפשרויות הא-מילוליות עוזרות למילים. הייתי ממליצה לך לבחון אפשרות זו בחום.

ערב טוב, התנגדות היא חלק מכל טיפול. היא מופיעה נוכח החרדה הבלתי נסבלת המתעוררת כאשר רגשות ויצרים מודחקים עולים אל המודע. הגם שההתנגדות יכולה לעכב את התהליך הטיפולי, פרויד האמין כי יש להבין אותה בהדרגה במהלך העבודה, ולא לעקוף אותה. לדבריו, כאשר המטופל מבין את המקור לחששותיו, ההתנגדות פוחתת, ומתאפשר שינוי. מטפל מנוסה יודע ויכול להתמודד עם תופעות של התנגדות, ואף לפרש אותן למטופל, שלא תמיד מודע להן לגמרי. תוכלי לקרוא עוד על תופעת ההתנגדות בספר "הטיפול הפסיכואנליטי" מאת זיגמונד פרויד, בפרק הדן בטכניקה הפסיכואנליטית. שבוע טוב ליאת

ליאת שלום, האם יש חשיבות למין של המטפל כאשר מדובר בילד מתבגר? האם עדיף שיהיה לו מטפל ממין זכר כדמות הזדהות או שאין לכך חשיבות? הילד ילד מחונן ולומד במסגרת למחוננים לפי בקשתו, אך לא עומד בדרישות המסגרת בשל בעיות של דחיינות ובעיות קשב וריכוז, (בקרוב יתחיל טיפול ברטלין.). תודה

רותי ערב טוב, ככלל, טיפול טוב נשען על היכולת לקיים ברית טיפולית וקשר משמעותי עם אדם נוסף, ללא קשר למינו. למעשה, במרפאות הציבוריות או החינוכיות, אין לנו הרבה בחירה ממילא. בפועל, יש יותר מטפלות נשים במקצוע שלנו, ולפעמים, כאשר ילד מוקף כל חייו רק בנשים (אמא, גננת, מורה, מדריכה, יועצת בי"ס, ועוד) אני אוהבת להמליץ על 'ריענון גברי', אבל זה לא הכרח. בסופו של דבר, יש לכל ילד דמויות הזדהות רבות, משני עברי הג'נדר, ולכן אין חשיבות דווקא למין המטפל בהקשר זה. בהצלחה בכל מקרה ליאת