פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
יש לי בעיה גדולה מאד של רגשות אשמה שדוחפת לי המשפחה שלי. לא מזמן עברנו טלטלה כלכלית לא קלה ואני אישית גם כן איבדתי הרבה כסף על ידי כך שאבא שלי לקח לי את כל החסכונות שהיו לי בשביל העסק שלו ואז לא יכל להחזיר לי אותם. לאט לאט מצאתי עבודה חדשה ומשתלמת והרווחתי כסף. בכל מה שקרה ירדנו מ2 מכוניות לאחת במשפחה כאשר הביטוח מכסה את הוריי בלבד משום שאמי היא אזרחית זרה והרכב רשום על שמה. החלטתי, לאחר כמה חודשי עבודה וכסף שהתחלתי לחסוך, לרכוש רכב חדש בתכנית תשלומים משתלמת ולחזור לנהוג אחרי יותר משנה שלא היה לי רכב. לאחר הרכישה (המרגשת בשבילי - כי אחרי הכל זה נכס אישי ראשון) התחיל מסע עצבים. אחותי שעושה עכשיו רישיון - אין לה רכב אז שאני ארשום גם אותה בביטוח כדי שגם היא תנהג על הרכב שלי... ההורים שלי מתחלקים ברכב וזה לא נוח אז שמישהו ייקח אותי לעבודה ויחזיר אותי כי למה שהרכב יעמוד על היום בחניון סתם... מצד אחד, סוף סוף רכשתי לעצמי רכב כדי להיות קצת עצמאית, לקחתי על עצמי תכנית תשלומים והרכב עולה לא מעט. מצד שני, בשביל מה כל זה אם ישר אחרי הרכישה ממהרים "לשים ידיים" עליו. אבא שלי נהנה לעשות לי רגשות אשמה ולצחוק עליי כשאני מתרגזת. באמת כואב לי הלב שההורים שלי נוהגים על רכב אחד בזמן שהרכב שלי עומד 9 שעות בחניה... אבל מצד שני - למה לי לשלם כל חודש כל כך הרבה עם הרכב הוא לא באמת יהיה שלי..?? ואני לא רוצה לחשוב מה יהיה אם אבא שלי יבקש את הרכב בשביל העובד שלו כמו שהוא אמר לאחותי "אני מפרנס את כולם - אם לא תתני לי את הרכב שלך בשביל העבודה לא תהיה פרנסה למשפחה" אני מכירה את עצמי, אם יקרה משהו לרכב שלי על ידי מישהו בגלל חוסר זהירות (ואחרי הכל למה שמישהו יהיה זהיר ברכב לא שלו) אני אתפוצץ מעצבים. מעבר לזה הרכב של אמא שלי היה יפהפה וכמו חדש. עכשיו הוא דפוק מכל הכיוונים כי אבא שלי נסע עליו בחוסר זהירות ואפילו לא זוכר איך קרו לו כל ה"תקריות" שדלת אחת נכנסה וליד הדלת השניה יש שריטות עמוקות... במקום להנות מהרכישה אני רק מתעצבנת. מה עושים?
שירי שלום, בדברייך את מתייחסת הררבה לרכב, מי ינהג עליו כמה יהיה זהיר, למה שישתמשו במשהו שהוא שלך ומעל הכל הזכות שלך לראות ברכב כמות שהוא - שלך, כלומר לתת כשתרצי ולסרב כשלא תרצי בלי רגשות אשמה. נשמע לי שהרכב מייצג במשפחה שלך הרבה מעבר לעוד אמצעי תחבורה. הוא מייצג כח, שליטה, בקיצור עצמאות. משהו במשפחה נחווה כלא נותן עצמאות ונפרדות הכל של כולם. מה שאני אומר הוא שהרכב הוא רק סימפטום למה שקורה במשפחה, ונשמע לי שאת רוצה לשנות את זה אבל מתקשה. הבחירה היא בידיים שלך, היא לא פשוטה, ואת צריכה ללמוד לזהות מה את רוצה, ועל מה את מוכנה לוותר ועל מה לא. אם תרגישי שאת מתקשה לעשות את זה לבד, וזה אכן קשה, אני מציע שתפני לטיפול להיעזר בנקודה זו. אין בדברי כדי לומר שהנושא עצמו של הרכב לא מעצבן, להיפך. אני טוען שהוא מאוד מעצבן, בחלקו משום שהוא טומן בתוכו מתחים משפחתיים רבים, בהצלחה, דרור
יש לי תופעה שכבר נמשכת זמן רב. אני יכול לשבת בבית קפה או עם אנשים ופתאום לקבל תחושת ללחץ, שזו מן תחושת מועקה שמוציאה לי את החשק לעשות משהו או להשאר עם חברים. רק ללכת הביתה ולנוח. זה די משתק וזה גם גורם לי לנפנף את בנות המין השני בטענה שאולי זה נגרם בגללן. זה לא. אני יודע שלא. ובכל זאת, הלחץ הפנימי הזה תוקף אותי ולא עובר עד שאני מתרגל כמה הרפיות, וגם זה לוקח זמן. עליי לציין שאיש לא רואה את זה והכל נשאר בפנים. רק התחושה לוחצת לי לקום וללכת. זה קורה לי גם סתם בבית או בעבודה. יש לי כמה שאלות: 1) האם זה דבר שניתן לרפא באמצעות טיפול פסיכולוגי (ללא תרופות)? 2) האם EMDR יכול לעזור במקרה הזה? (יש לי חבר שעבר טיפול כזה והוא יצא מוקסם).חשבתי שאולי גם במקרים של לחץ כזה שאולי לא נובע מטראומה, זה יכול לעזור. תודה
אסף שלום, נשמע לי שאתה סובל מסימפטומים של התקפי חרדה, כאשר כרגע לא ברור מה הגורם להם. לשאלתך טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור. אני לא מטפל בשיטת EMDR ולכן המלצתי היא שתתיעץ עם מטפל העוסק בשיטה זו שיוכל לענות לך האם השיטה עוזרת גם במקרים אלו. על פניו אני לא רואה מניעה לכך. מעבר לשיטה התנהגותית של הרפיות כפי שאתה מתרגל, ישנה את השיטה הפסיכודינמית הרואה בחוויה שלך סימפטום המייצג משהו עמוק יותר. אל המשהו העמוק הזה מנסה הטיפול להגיע ואז גם הסימפטום מאבד מערכו ונעלם. בהצלחה במה שתבחר, דרור
שלום, אני בת 24, בעלת בעיות חברתיות (יצירת קשרים ושמירתם וביישנות)מגיל צעיר מאוד. חשוב לציין שפרט לקטע החברתי "הכל נורמאלי" צבא, עבודה, אוניברסיטה. הייתי בטיפול (שיחות אצל פסיכולוגית קלינית) במשך שנה ואח"כ טיפול אצל מטפלת אחרת לתקופה קצרה מאוד, אולם לא נמצאה בעיה ספיציפית והחפירה בעבר לא הניבה שום תוצאות. למעשה יש לי תחושה שאני צריכה הדרכה או טיפים שיקלו עליי במפגשים חברתיים. חשוב לציין כי לא מדובר כלל וכלל בדיכאון. אשמח לשמוע אילו שיטות טיפול יתאימו למקרה כזה, רצוי כמובן בכמה שפחות מפגשים. תודה מראש!
מיקה שלום, ישנן שיטות טיפול כגון טיפול קוגנטיבי התנהגותי. קיימת גם אפשרות ה - Coaching אבל מהמעט שכתבת אני סבור שהן לא הטיפול המומלץ עבורך. את מתארת קושי ביצירת קשרים ובשמירתם. ונראה כי יש בך חלק המתקשה להכנס לקשרים קרובים. הסיבה לכך לא ברורה אבל נראה שאת מנסה לשחזר משהו מזה בעצם הבקשה להכנס למספר פגישות קצר, דבר שלא יעמת אותך עם הקושי לשמר קשרים, וליצור אותם. לדתי טיפול פסיכודינמי הוא הטיפול המועדף מהמעט ששמעתי. שכן טיפול שכזה, שלא כמו הדעה הרווחת אינו עוסק רק בעבר. אלא עוסק הרבה פעמים בכאן ועכשיו, בקשר. שם כך נראה לי הקושי שלך, וטיפול שכזה יוכל להתמודד עם הקושי שלך בזמן אמת. זו המלצתי לך, דרור
שלום, הילד שלי בן 6 ושלושה חודשים ילד חכם,מקובל בחברה,חסר עצמאות מעט,ומעט רגיש. בשנה שעברה הופיע הפרעה בדיבור שהלכה וחזרה,טופלתי ע"י קלינאית תקשורת במכון להתפתחות הילד בביה"ח סורוקה דרך "כללית מושלם" באופן פרטני (מספר טיפולים)ואף בטיפול קבוצתי לקראת העליה לכתה א'. את כל הטיפולים הילד עבר בהצלחה ולא סומנה בעיה שמצריכה טיפול ממושך ונאמר כי הגימגום יכול לעבור או להישאר וכי הילד מתגבר על הבעיה ולא מראה סימני מצוקה ומשתלב היטב בחברה. התייעצתי עם הפסיכולוגית של הגן ונאמר לי על-ידה כי הילד לא מופיע כלל ברישומיה וכי הוא מסתדר יפה בחברה ואינו מייחס לבעיה ה גימגום חשיבות. לדבריה הוא אינו מסתגר ,או שותק בעקבות הבעיה,אלא מפגין נוכחות. לא נראה לי כי הילד מפוחד מדבר כלשהו בגן,שהרי אם כך לא היה מתבלט בגן. לדבריה הגימגום כנראה נובע מחשיבה מהירה ואי יכולת להוציא בדיבור מהיר. על כן לא קיבלתי ממש מענה לגימגום שהולך ומחמיר מיום ליום עד למצב של וויתור בדיבור ובנוסף ההחמרה באה לידי ביטוי בתנועות הפנים. המצב הנ"ל מתסכל אותנו כהורים עד מאוד,נורא קשה לי לראות זאת ואני חוששת לפני העליה לכתה א'. נא ייעצו לי לאן עליי לפנות האם יש מכונים פרטיים דרך "כללית מושלם"? או בצורה פרטית באזור מגוריי(ב"ש). תודה.
אתי שלום, הדבר שהכי בלט מדברייך היא המצוקה שאת חשה לקרת כניסתו לכיתה א'. המצוקה בהחלט מובנת שכן אין הורה שלא רוצה שהילד שלו ישתלב לימודית וחברתית באופן טוב כבר מההתחלה. ובכל זאת עלה מדברייך שכל הגורמים מסביב אינם מודאגים. אינם רואים בעיה חמורה בבנך. ייתכן ומשהו מהלחץ שאת חשה משותף לך ולילד וקשור להחמרה במצב שלו. אם כך הדבר עצתי היא לפנות גם לפסיכולוגית התפתחותית או פסיכולוגית קלינית של הילד. באשר לבקשתך לגורם ממוקד, אני מקווה שהמייל שהשארת מעודכן כך שמשתתפי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצות אם יש להם, בכל מקרה שיהיה בהצלחה בהמשך, דרור
אמרו לי שפה אני אוכל לספר על הרגשות שלי, ובהתאם להם יגידו לי אם אני זקוקה לעזרה מקצועית באמת. עם מי אני יכולה לדבר? והאם יש אפשרות לדיבור באופן פרטי עם אותו אדם?
שלום אוליב וברוכה הבאה לפורום, באמת את יכולה לספר פה על רגשותייך,הן בשביל שיתוף והקלה,והן בשביל קבלת תשובה מקצועית מהפסיכולוגים. את יכולה להתכתב עם כל המשתתפים או לחלופין להחליט להתכתב רק עם הפסיכולוגים,או ליצור שילוב של שניהם - כשתשתפי הן את המשתתפים והן את הפסיכולוגים. בהצלחה, משתנה
איך אני יכולה לדבר רק עם הפסיכולוגים?
ערב טוב, דרור! נניח שבן אדם סובל מדימוי עצמי נמוך, וזה מונע ממנו לחיות חיים תקינים. ונניח שיש דבר שהוא מאוד זקוק לו, אך בגלל הבעיה הנ"ל הוא אינו מסוגל להשיגו. ונניח שאותו חוסר גורם למועקה יומיומית שגורמת לו למאוס בחייו. ונניח שהוא נמצא בטיפול פסיכודינמי, אבל ידוע שהטיפול בבעיה ימשך מס' שנים. ונניח שהוא גם נוטל תרופות נגד דיכאון, אך הן אינן מעלימות את הכאב שבה בעקבות החסך. מה יעשה אותו אדם בינתיים? מה יעשה בקשר לייאוש ולעובדה שטיפול של כמה שנים יכול בסופו של דבר לא להצליח? חג פורים שמח יוני
יוני שלום, אכן, אתה מתאר מצב לא פשוט. אבל מבלי לדעת מהו בדיוק הדבר שחסר לך נשמע לי שיש משהו מעט קיצוני בדרך שבו אתה חווה את הטיפול. טיפול, לרוב אינו שלב שלאחריו תוכל להשיג את מה שאתה רוצה, וכל עוד אתה בטיפול אתה בהמתנה. אלא הוא מקום שבו אתה מחפש בתוך עצמך מנסה לפתור דברים בתוך עצמך ובמקביל מגלה גם דברים מחוץ לחדר הטיפול שלעיתים נראים לא קשורים אבל לרוב ניתן לראות בהם תהליכים מקבילים. כלומר מה שקורה בתוך החדר חשוב אבל אין פירושו של דבר שאתה לא יכול לפעול להשגת הדבר החשוב לך מחוץ לחדר. אני יודע שזו לא תשובה מלאה, אבל כמו שאמרתי המצב שאתה מתאר לא פשוט, דורש סבלנות, אבל בהחלט לא אומר לשים את החיים בהמתנה עד שהטיפול יסתיים , בהצלחה, דרור
תודה רבה על תשובתך המפורטת, דרור. במקרה זה אין ברירה לשים את החיים בהמתנה, לפחות בנושא זה, משום שהערך העצמי משמש כאן מעין חסימה. אין שום אפשרות להתקדם הלאה. בינתיים אין. לאחר תקופה של שנה בטיפול המצב נראה אפילו מתסכל יותר, מאחר ואני מודע לדברים. אתה מכיר מקרים דומים, בהם אי אפשר לזוז ומשהו נשאר שם תקוע? שעד שמשהו ישתנה בתפיסה שלי את עצמי זה לא יקרה? ולא פשוט עבורי לשנות את כל מה שאני מאמין בו, את כל מה שלימדו אותי. הבעיה שלי משאירה אותי חסר אונים, ואני לא יודע כמה עוד אוכל לסחוב... תודה, יוני
שלום, יש לי בת נפלאה חייכנית שמחה ומקרינה אושר וחם, הבעיה שלפעמים זה עובר גבול ואני ואישתי עדיין לא הצלחנו לנקוט עמדה בנושא ואנו בדילמה האם להתערב או לא ואם כן, כיצד להתערב על מנת שלא נפגע בה. דוגמא להתנהגות, נניח שאנו פוגשים אבא של אחת החברות שלה, היא קופצת עליו בשמחה נמרחת על כולו מחבקת אותו חזק ברגלים ואישתי אף אומרת שיש בזה אלמנטים מיניים לא מכוונים כמובן, החשש שלי הוא שאני אף פעם לא יודע מי בצד השני, על הבת שלי אני יכול לסמוך אבל מה יקרה אם מי שהיא נמרחת עליו אולי מוחו מעוות, אתה אף פעם לא יודע מה מתחולל בראש של אדם אחר. הנמרחות שלה קוראת גם עם בני דודים בני 13 ו 14 ומזה אני ממש חושש. האם את ממליצה לשים מעצור לנמרחות הזאת שלה, איך נוכל לגרום לה להיות מאופקת יותר. תודה מראש
דניאל שלום, ייתכן ופנית לאחת ממנהלות הפורום האחרות ואם תרצה לפנות אליהן לאחר התשובה שלי אתה יותר ממוזמן לעשות זאת. התנהגות מינית בגיל של הבת שלך אינה חריגה באופן כללי. זה הגיל בו ילדים מתחילים לעסוק במיניות, משחק רופא וחולה המפורסם למשל. לא ציינת האם היא מתנהגת כך גם מול ילדים אחרים ומולך. וזה מידע חשוב. אבל ככלל אני לא רואה בכך בעיה מיוחדת. אם אתם מרגישים שמדובר בהתנהגות חרגיה במיוחד, חוצה גבולות המביכה ואינה נעימה לכם ולאחרים ניתן לדבר איתה ולנסות להסביר לה כיצד היא יכולה לבטא את התלהבותה בדרכים אחרות. במקביל ניתן במקרה כזה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוגית קלינית לילדים. בכל מקרה שיהיה בהצלחה, דרור
מולי לא וגם לא מול ילדים בגילה.
שאני וחן יכולות להיות 'באותה סירה'מבחינת השקפתיינו על החיים,כי גם אני מרגישה ושאלתי את עצמי היום - האם שווה בכלל לחיות עם חיים כמו שלי? חיים שאומללים,כי למרות שאני יודעת מה אני צריכה לעשות כדי לשפרם ושרק אני אצליח בכך, איני עושה זאת,ואיני מבינה למה אני 'נתקעת' באותו מצב,אפילו שאני קולטת(רוב הזמן) את חומרתו? ושלא יובן לא נכון,אין בדבריי רמיזה למעשה כלשהוא,אלא רק למחשבות מייאשות.
משתנה שלום, הרבה פעמים בחיים אנחנו כאילו נתקעים שוב ושוב באותו מקום למרות שאנחנו מבינים שזה לא טוב לנו. משהו בנו מחזיר אותנו לאותה התנהגות. יש שיאמרו שזו ההתנהגות המוכרת לנו ולטוב או לרע אנחנו מעדיפים את המוכר. מחשבה נוספת היא שאנחנו מנסים לפתור, לתקן דווא במקומות הכי קשים לנו. אנחנו מתקשים להשתחר מהם. הבעיה היא שאנחנו משחזרים לא רק את המצב שוב ושוב אלא גם את הקושי לפתור אותו. כאשר הופכים מודעים לזה יש בזה משהו מייאש אומנם אך גם נותן תקווה. תקווה הנעוצה בהבנה הזו. ועוד הערה לסיום, יש משהו "מדבק" בקשיים של אחרים. יש בנו נטייה להזדהות עם קשיים של אחרים. זו נטייה מבורכת וקריטית להיותנו בני אדם. אבל חשוב גם להבין שמה שנראה דומה אינו בהכרח זהה. ואז חשוב לשמור מרחק מסויים. מרחק המאפשר אמפטיה לאחר אבל בלי להישאב לכאב נוסף על הכאב העצמי שלנו. דרור
דרור תודה על תשובתך, לא הבנתי למה כתבת שאם מודעים למצב הקשה והמייאש ולקושי לפתור אותו,למה זה נותן תיקווה?הרי אני רואה בכך רק ייאוש,ואם יש תיקווה כלשהיא,היא נגוזה תוך זמן קצר ביותר,כשעוד ראיון 'מתפקשש' וכו'. היום קלטתי(זמן קצר לפני שכתבת לי זאת) ששוב קרה לי מה שפחדתי שיקרה לי מהגלישה בפורום,ניסיתי לעודד 'חברה וירטואלית',ותוך כדי כך 'נשאבתי' לייאוש שלה (ואני מאשימה רק את עצמי בכך),וזו בדיוק הסיבה שבעבר הלא רחוק התנתקתי מהפורום למספר חודשים(כחצי שנה),כי באותו זמן חוויתי כל ייאוש של מישהו אחר אישית,והעמקתי את הדכאון שהיה לי-תוך כדי כך; ומאז ששבתי לפורום עד היום,חשבתי שאני 'חסינה' מפני כך,ושלא אזדהה שוב עם תחושות הדכדוך של המשתתפים,ובאמת זה לא קרה עד היום,והיום ראיתי שזה השפיע עליי מאוד,לכן אולי בהמשך,איישם את החלטתי מלפני מספר חודשים - שאמשיך לגלוש ולהשתתף,אך -למרות רצוני לעזור ולעודד-לא אעשה זאת,כי אני יודעת(מניסיון)שקשה לי להבדיל בין 'הגבול העדין' של סימפטיה ואמפטיה,ואני נוטה יותר לכיוון סימפטיה.
וגם אני מרגישה שלאף אחד לא אכפת מה שכן נמאס לי לדבר לקיר. נמאס לי להיות לבד בעולם החרא הזה.לא נשאר אדם אחד שלא שונא אותי. כולם שונאים אותי. לא מבינים אותי.לאף אחד לא אכפת . אני לא מצליחה לצאת מהמערבולת ממעגל הסבל הזה . לכל אחד בעולם יש מי שיעזור לו ולי אין אני לבד ושונאים אותי .כולם שונאים .כולם מתרחקים. ואני חסרת תקווה שיהיה טוב מתישהו כי לא יהיה. אני לא מוצאת סיבות להמשיך ,לא מוצאת טעם בכלום. בא לי למות.
חן היקרה שלום, אף-אחד לא שונא אותך,יכול להיות שזאת רק הרגשתך בלבד,כי הרי בעצמך סיפרת כמה חבר שלך אוהב אותך,וגם -כולם כאן אוהבים אותך ודואגים לך ואת יקרה לכולנו. תזכרי שתקופות קשות באות ועוברות,כמו גלים. מאחלת לך שתתחזקי מהר, משתנה
מהבוקר אני מסתגרת לי בחדר הברזתי מהעבודה היום.לא עושה עם עצמי כלום מסתכלת בקירות(אולי גם אתחיל באיזשהו שלב לדבר אליהם.כי זה עדיף מלדבר לבני אדם אטומים שלא יכולים להבין ולא רוצים להבין) ומעשנת ומעשנת איך זה שאני לא מתה .חבל שכך. ומי שאומר שאוהב אותי גם הוא בוודאי כבר יחזור בו כי אין מה לאהוב.
בא לי למות
הייתי אמורה לצאת היום למסיבה עם חברים בעבודה ואני לא במצב שאני יכולה לצאת מהבית אני מרגישה סחוטה כמו איזה סמרטוט,אני לא יכולה יותר באמת שלא יכולה. חברות שלי שיכנעו אותי לצאת היום וזה עשה לי עוד יותר רע כי אין לי חשק לעשות כלום . אף אחד לא שומע אותי
הנני נוטל רסיטל 20 מג כחצי שעה לפני השינה. שאלתי היא לכול מי שמשתמש או יודע! האם יש חשיבות לשעת נטילת גלוללת הפלא הזו? האם עדיף בבוקר או צהריים....?
לי אמרו לקחת בבוקר :-/
על כל אחד הכדורים האלה משפיעים באופן שונה. אם נטילת הכדור בערב מקשה עלייך להירדם, קח בבוקר. אם הם מרדימים אותך קח בערב. אם אתה לא מרגיש שזה משפיע על עירנותך, אז זה ממש לא משנה. כך אמר לי בזמנו הפסיכיאטר. לקחתי רסיטל לפני השינה.
היי משתנה קצת לא בקרתי בפורום בשבועות האחרונים או קראתי קצת ברפרוף בהשפעת הכדורים קצת נהייתי אפאטי ולא ממש התעניינתי באף אחד עכשיו הפסקתי הכאב חזר וחזרתי לבקר כאן...........אז...מה שלומך?
הצטערתי לשמוע שאתה מרגיש לא כ"כ טוב,ומקווה שתקופה זו תעבור מהר ושתתחזק. בקשר אליי זה 'סיפור ארוך' מאוד.... ומייאש...,ואין לי כוח וזמן עכשיו לכתוב על כל מה שעובר עליי,אך תודה על ההתעניינות; אולי בהמשך אשתף יותר.
היי מקווה שתרגיש טוב יותר...בהצלחה.....
שוב אני, שוב באותו המקום,באותה ההרגשה שהכל חוזר על עצמו... מרגישה בתוך מערבולת שסוחבת אותי ולי אין שליטה על מה שקורה...רק הגררות פאסיבית וחוסר יכולת לראות איך דברים יכולים להיות אחרת. העצב הזה שבה מבפנים כאילו קבע לעצמו מקום של קבע אצלי ורק ממשיך להיאחז ולגדול ולתפוס עוד ועוד מקום.. והבדידות שמציפה שוב ושוב ואין את מי לשתף או להישען עליו..ההרגשה שאני לבד מול כל העולם שמאיים מבחוץ, והרצון להתכווץ או להתפוגג , להיעלם ולא להרגיש כלום... תודה שלפחות אתם מקשיבים...
ד' יקרה, הכאב שלך מצליח להגיע ברור ונוקב דרך המילים שלך. לא ציינת אם את נמצאת בטיפול או לא, וליתר ביטחון אזכיר לך שפסיכולוג יכול לסייע הן מול תחושת הבדידות והן בהבנת הקשיים שלך ובניסיונות למתן את עוצמתם. אני שמחה שאת מוצאת סוג של נחמה בנוכחות שלנו כאן, אבל מודעת גם למוגבלות הערוץ. מגיע לך עזרה בשר ודם. מקווה שהשבוע יכאב פחות. שולחת לך כוח ועידוד להמשיך ולצלוח את הימים הבאים. חיבוק ליאת
שעובדים עם "מכבי" תודה
ספיר, מקווה שתקבלי המלצות למייל. בהצלחה ליאת
שימי לב שדרך "מכבי" זה רק 30 פגישות מסובסדות (לכל החיים) ואח"כ המחיר קופץ ל-350 ש"ח לכל פגישה.
אני מניחה שזה ככה פלוס מינוס בכל קופות החולים. לא? נשמע לי עדיף מלשלם מההתחלה 350 שקל. חבל שטיפול זה עסק יקר כל כך. רק המבוססים היטב צריכים לטפל בנפשם?
שלום, עברתי התעללות קשה בילדות באופן חד פעמי. שמרתי את הסוד לאורך שנים רבות, ולא נתתי לו לעלות. אבל ידעתי שהוא קיים ובמצבים מסוימים זכרתי אבל לא באופן מכאיב. האירוע מנע ממני קשר זוגי. עכשיו ואחרי שהעליתי אותו באופן חלקי בטיפול (סוג של כותרות ולא יותר, כי איני מצליחה לדבר עליו באופן גלוי עם אחרים אפילו עם הפסיכולוגית החביבה שלי), עכשיו הוא עולה עם יותר כוח, הזיכרונות מציפים אותי, הנושא מעסיק אותי, ויש לי כל מיני שאלות. אבל אני נשארת עם זה עוד פעם לבד, וזה מקשה עלי בחיי היומיום. אז שאלתי, למה בכלל צריך להעלות הכל בטיפול? מה הבעיה בלשמור דברים? (אני לא פניתי לטיפול בגלל האירוע אלא בגלל סיבה אחרת, אבל הוא פתאום עלה. ממש כך, בפתאומיות)
קורה הרבה פעמים בטיפול שזכרונות מודחקים עולים לתודעה ומפריעים. גם אם הזכרונות לא קשורים ישירות לנושא הטיפול. זכרונות קשים ומעיקים עלולים לפעמים להפריע למהלך החיים התקין ודיבור עליהם במסגרת טיפולית יכול להיות משחרר וגורם להקלה. לכן נראה לי שכדאי שתמשיכי להעלות את הנושא ולא להדחיק אותו.
נעמה יקרה, אני מבקשת להפנות אותך לאתר מצויין, הנותן מענה מפורט ומהימן על שאלותייך, ועל עוד שאלות רבות סביב נושאים של פגיעה מינית - http://www.macom.org.il/ אם אחרי שתקראי בו יישארו שאלות, אשמח לענות. בברכה ליאת
ליאת אני כל כך מפחד......שאני אשאר לבד...אני אפילו יודע שאני אשאר לבד...בגלל הפחד הגדול שלי רוב חיי מלהיות לבד...זה המקום שבו רציתי לפגוע כשהלכתי לזונה (היה ברור לי גם לפני שאני יעשה את זה ימות ולא יעשה את זה שוב) ועכשיו אני יודע שהכל אבוד שאשאר לבד....אין לי כח רצון רוב היום משעמם לי ...לא נגשתי להרבה מבחנים ואני כמעט במצב של לעוף מהאונ ללא תואר ...שום דבר כבר לא חשוב.......אני לא יכול לחיות בלי להרגיש והייתי רוצה לחוש תקווה אבל זה נגמר..... בלי קשר אתמול הייתי בבר תל אביבי כהרגלי ובחורה יפיפיה שאני מכיר משם קשר של שלום שלום חיבקה אותי היא תמיד מחבקת אותי שהיא רואה אותי שואלת לשלומי ונשיקה על הלחי זה קורה לעיתים (סהכ אני בליין רציני (:בעיר הגדולה בליין בודד) ואני לא מרגיש כלום אני רוצה חיבוק אמיתי שיהיה שם בשבילי תמיד חיבוק של חלוקה ושל אמת פנימית ולא חיבוק של שלום שלום אלא חיבוק אוהב אמיתי וכן.........לחיות בלי זה CEST MOURIER (הביטוי האחרון זה מוות בצרפתית) להתראות...
MR BLUE יקר, קצת קשה למצוא את המילים הנכונות מול התעקשות כזו על ייאוש ותחושה שהכל אבוד. אתה עצמך מתאר, פעם אחר פעם, איך העולם שולח אליך זרועות של רצון טוב, אך מעדיף לראות בזה זיוף שאינו נחשב. אני מזמינה אותך לקרוא את תגובתי ל'משתנה', בה דובר על הכורח לצאת מעמדה של ציפייה, ולגייס עשייה לטובת עצמנו. אני יודעת שבמצבים של דיכאון וייאוש, זה נראה קשה עד בלתי אפשרי, ובכל זאת - אין לנו ברירה. נסה בכל הכוח להיאחז בטוב, ולהילחם על החיים לילה טוב ושבוע קל ליאת
אוי, אורנה, למה את לא כאן היום? :-(
אורנה תגיע ביום שלישי. אם תרצי - תוכלי להיעזר בינתיים בי או בדרור שיענה מחר ומחרתיים. נסי להחזיק מעמד :-) ליאת
למה החיוך?
שירה, אנא צרפי כתובת מייל פעילה, אליה אפשר יהיה לשלוח את ההמלצות. שבוע טוב ליאת
שלום ד"ר, אני בת 23 ומעוניינת להתחיל בטיפול פסיכולוגי. אין לי דרך לקבל המלצה ואני אאלץ לבחור רנדומלית מטפל/ת דרך הספר של קופת החולים. הסינון הראשוני שלי נוגע למין המטפל - גבר או אשה? אני מניחה כי לכל החלטה יהיה יתרון וחסרון משלה, אך האם יש קווים מנחים שיוכלו לעזור לי בהחלטה של בחירת המטפל/ת הראשונ/ה? תודה!
ערב-טוב ספיר, אומנם ביקשת את תגובהתה של ליאת,אך עד שהיא תענה אכתוב לך מה אני חושבת, מניסיוני עד כה בטיפולים; לדעתי משנה סוג הטיפול (התנהגותי-קוגנטיבי או דינאמי), ומשנה הבעיה שהביאה אותך לטיפול,כדי לדעת אם עדיף לך לקבל טיפול אצל מטפל או מטפלת; אולי אני טועה,אך בחורה,למשל,שעברה התעללות מינית(ושוב אדגיש שזו דוגמא בלבד,שבטח לא קשורה אלייך),לדעתי יהיה לה יותר קל שאישה תטפל בה,וכמו-כן בחור ביישן לדתי יעדיף להיפתח יותר בפני מטפל גבר, וכו' - אך זו דעתי האישית בלבד. שמעתי על כך שלפעמים יש תהליך ההעברה על המטפל,ואז עדיף שהמטפל יהיה בן מינו של ההורה אן בן-משפחה שאיתו יש בעיות,ולי אישית קרה ש'השלכתי רגשות' של כעס כלפי בן-משפחה מסויים (לא הורים) על המטפל,ורק מאוחר יותר קלטתי זאת ושיתפתי גם את המטפל שלי בכך; אך עקב סיבות אחרות לא המשכתי טיפול זה. אך כמובן שתשובה מקצועית רק ליאת תוכל לתת לך. (ואם את תעברי טיפול בקופ"ח,אז כמעט בטוח שתהיי אצל המטפלת,כי לפי מה שנראה לי שהרוב שם הוא של נשים).
שלום שלום, תודה על התגובה :) אין "טריגר" מסויים שבגללו אני רוצה להתחיל טיפול. עברתי ילדות בבית אלים וכעוס, יש לי כעסים לגבי שני ההורים. בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי אצל אשה, אך לדעתי הוא לא היה אפקטיבי בגלל שהוא היה דומה לצריכת סמים, רק רציתי לפרוק ולהרגע באופן מיידי, בלי ללמוד ולהבין. היום אני מוכנה לנתח, להקשיב ולנסות להתקדם הלאה.
שלום ליאת, קראתי את תשובתך לאור לגבי סוגי הדיכאון, ולא כל כך ברור לי. האם אפשר לדעת/ לשער האם הדיכאון הוא ביולוגי או נפשי לפי "המהלך והכיוון", או לפי קריטריונים אחרים ? למשל, אם מדובר בדיכאון בעוצמה בינונית, שנמשך זמן רב האם אפשר להסיק שהוא ביולוגי, ולכן טיפול תרופתי עדיף ? האם פסיכולוגים/פסיכיאטרים יודעים (אולי מניחים?) אם המקור לדיכאון הוא ביולוגי? מה ההבדל בין דיכאון ביולוגי לנפשי? (חוץ מהטיפול בו) מצטערת על כמות השאלות, זה פשוט מאוד מעניין אותי. תודה.
שלום תמר, אחדד שוב: דיכאון הוא תמיד נפשי. זוהי לעולם חוויה פסיכולוגית, שיש בה גם מרכיבים או תסמינים פיזיולוגיים (למשל קשיי שינה או שינויים בתיאבון) ואחרים. ההשערות הן לגבי האטיולוגיה, דהיינו על הגורמים הסיבתיים העומדים מאחורי הדיכאון. לא תמיד אפשר לבודד גורמים חד משמעיים. בהחלט יתכן שגורמי דחק שונים ישפיעו על אדם אחד ועל אחר לא. לפעמים ההבדל נעוץ באיזו 'מוכנות' או פוטנציאל ביולוגי/גנטי ולפעמים לא. כך או כך, הטיפול התרופתי (המגוון כשלעצמו) הוא חלק מהפתרונות היעילים הקיימים כיום, והוא יכול לסייע בכל סוגי הדיכאון. אולי התמונה תתבהר קצת יותר מקריאה בנושא- http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F בברכה ליאת
ליאת, תמיד יש לך כל כך הרבה עבודה... אני זועקת היום. את שומעת? ומה שלומך? חג שמח! נורית
אני בסדר, יקירה. מה קרה? ספרי מה מכאיב כל כך.
ליאת, יופי שאת בסדר. אני צריכה אותך בסדר היום... התיבה נפתחה קצת. אמרתי כל מיני דברים. ובשיקוף שלה היא השתמשה במילים מאוד מכאיבות. ואז ברחה לי. ונשארתי לבד. בדיוק אחרי שהיא אמרה שאני מרגישה לבד כל החיים. בלי בסיס. בלי תמיכה. כאב לי. לא רציתי לשמוע אותה אומרת את זה. ואז היא נעלמה. היא פיזרה לי מחמאות. ואיכשהו היום אני לא רוצה אותן יותר. לא רוצה יותר להיות המבוגר האחראי. קרו כל מיני דברים. ויש לי הרבה דברים לעכל. ויש לי השלמה לעשות, להשלים עם אותם הדברים שאין ביכולתי לשנות. היום נורא עצוב לי. וכואב. נורית
היי -האם ה- SETTING צריך להיקבע על ידי הפסיכולוג או שאפשר לשנות את זה לפי נוחיות המטופל? כי אני לפעמים נכנסת לחדר וממש נרתעת מהחדר, מהכסא, ... מהכל שם? - מה -SETTING כולל? - למה אתם עדיין משתמשים במושג "ספת הפסיכולוג"? האם יש עדיין פסיכולוגים שמשתמשים בספה? ומה עדיף? -האם המעבר מטיפול פסיכולוגי בשיטה הדינמית לטיפול באומנות הוא מעבר קשה? אני פשוט חושבת על מעבר כזה בלי שום הפסקה? או שכדאי לעשות חפיפה/הפסקה כל שהיא? תודה
כמטופלת, אני חושבת ש... אפשר וצריך לדבר על זה... (תשובה צפויה, הא?). לדבר על הרתיעה מהחדר, מהכסא, על מה שמפריע, על מה שבלתי נסבל במסגרת שנקבעה, וגם לדבר על הרצון להחליף את סוג הטיפול, ואפילו על מה שמתעורר בך בשימוש במונח "ספה" בהקשר הטיפולי... להשתמש בזה כחומר לעבודה המשותפת. בטיפול יש כללים מוגדרים יותר ולפעמים ברורים לנו פחות (בשלב ראשוני) ומדובר ב... גבולות. נראה לי שישנם גבולות שנוטים להיות ברורים יותר שמוצגים כבר בהתחלה ע"י המטפל/ת כדוגמת נושא התשלום, למשל, או מסגרת הזמנים, קירות החדר בעצם קיומם שם, מקום הישיבה, טקסים מטקסים שונים ועוד ועוד... אני מניחה שבמהלך הטיפול אנחנו בודקים במודע או שלא במודע את הגבולות. כמו בכל קשר. בכל מקרה, לדעתי, אפשר להעיז ולנסות לבדוק האם ניתן לבצע שינויים חד פעמיים או קבועים הנוגעים למערך הטיפול, או לגלות שאינם בני שינוי. אולי מדובר בגבולות קשוחים יותר ואולי גמישים. תלוי במטפל, תלוי במטופל, ואף בעיתוי ובמצב הנקודתי. מטופלים משתנים עם הזמן, מצבים משתנים, ומה שהיה תקף פעם, אולי היום כבר לא... בין כה ובין כה חשוב להעלות את הנושא. ישנם גבולות שאנחנו מגלים רק כאשר אנחנו מגיעים לסיטואציה שבודקת אותם. ואולי, אולי זהו טבעם זה גבולות. מסגרת טיפולית קבועה ויציבה מייצרת תחושת בטחון. ולכן, כל שינוי במסגרת הזו נקבע במחשבה עמוקה. יש מטפלים שמשתמשים בספה כזו ששוכבים עליה. לפחות האנליטיקאים שביניהם. מקווה שזה בסדר שקצת רשמתי, אם טעיתי יש מי שיתקן. אשת האדמה
שיר יקרה, אנסה לענות ולהוסיף מעט על דבריה הנכונים מאד של אשת האדמה. SETTING הוא עניין רחב למדי, והוא מתייחס לכל מערך הגורמים המהווים 'תפאורה' ממשית או וירטואלית לתהליך הטיפול. כשמדובר במרכיבים טכניים, כמו אופי החדר, הריהוט שבו והעיצוב הכולל שלו, יכולתו של המטופל להתערב מוגבלת. אני אוהבת לחשוב על הקליניקה (ואולי זה לא פוליטיקלי קורקט לומר זאת), *לפני הכל* כעל המקום הבטוח של הפסיכולוג! כמי שיושב שעות ארוכות בחדר, נחשף לתכנים קשים שעה אחר שעה, יום אחר יום, עליו לחוש נינוח ובטוח בסביבתו, כדי שיוכל להיות הכי טוב שאפשר עבור המטופל שלו. בהדרגה, חדרי טיפול סופגים לתוכם נקודות חן, פצעים, ריחות וטעמים שמטביעים בהם גם המטופלים (תמונה, ציור, יצירת פלסטלינה, מתנה קטנה על השידה, כתם בוץ על השטיח, ועוד). המונח 'ספת הפסיכולוג' אכן הפך שם נרדף לטיפול, גם אם בקליניקה נמצאים רק שני כיסאות. יש קליניקות שיש בהם ספה, כאשר האופן בו משתמשים בה תלוי באסכולה הטיפולית ממנה בא המטפל. אז התשובה היא כן. בהרבה מאד קליניקות יש עדיין ספה. בעניין האחרון. טיפול באמנות הוא טיפול לכל דבר, והמעבר - עם או בלי הפסקה - צריך להיעשות בהתאם לתחושתך, כאילו היית עוברת מטיפול אחד לאחר. יש אנשים שזקוקים למרווח בין טיפול לטיפול, ויש מי שיכולים לעשות זאת בלי שום בעיה, כרצף אחד. ההסתגלות לטיפול/מטפל החדש מתרחשת מאליה במהלך הפגישות הראשונות, ויש לראות בה כורח בלתי נמנע. מקווה שקיבלת תשובה, ואם נשארו אי הבנות, את מוזמנת. חג פורים שמח ליאת
באותו עיניין - האם גם חשוב שהמטפל/ת ישבו כל פעם באותו מקום,באותה ספה? {כי במספר טיפולים שונים שהייתי בהם ראיתי שהמטפלים קבעו את המקום שבו הם יושבים ואת המקום שבו אני יושבת? למה זה חשוב כ"כ - למה המטופל/ת לא יכולים לקבוע כל פעם לפי רצונם את מקום הישיבה שבו הם ישבו? אולי כך זה גם יגוון יותר את השיגרה.
תודה ליאת. אז לפי מה שאת אומרת "שהחדר הוא המקום הבטוח של הפסיכולוג", אם אני אנסה לשנות שם בשעה שלי באופי ה-SETTING האם אני פוגעת בבטחון של הפסיכולוג. אני אסביר את עצמי יותר, אני משתעממת מהר ואחרי זמן מה אני תמיד צריכה שינוי (גם בביתי), ואני גם התחלתי לפחד מהחדר הזה, וממש ברגע שאני נכנסת לשם יש לי תחושות (כאב) פיזיות. אני רואה בחדר כמקום שבו חשפתי את הפחדים שלי, את הטרואמה, את המחשבות שלי, ופשוט רוצה לשנות את המיקום, אולי לברוח? אז, האם מותר לי לבקש לשנות על מנת להרגיש יותר בטוחה? את השעה אני משנה עם כל מיני תירוצים, ביטולים...אבל לא באופן שבועי!!!
צר לי שלא הספקתי להשיב לכולכם עד עתה. אחזור מאוחר מאד בערב לראות מה שלומכם, ומן הסתם אגיב לכל פניותיכם במהלך היום, מחר. שולחת לכולכם ברכת חג שמח, ולמי שקשה לשמוח - חיוך ועידוד. אהיה כאן מתישהו מחר בבוקר, ערב נעים ליאת
ליאת, את יודעת, את חיית מסיבות יותר ממני... מה שעצוב הוא שאת בטח מבוגרת ממני בכמה שנים תעשי חיים:)
ליאת מקווה שהדברים שרשמתי כאן למעלה לא פוגעים...פתאום זה לא נשמע טוב מה שרשמתי... רק שתדעי, אני מפרגנת, צאי לבלות ותקרעי את העיר מעניין אם היית במסיבת פסיכולוגים סגורה
לליאת ולכל משתתפי/ות הפורום חג-שמח! עבורי 'ארץ נהדרת' ו'מועדון לילה' הן כמו מעיין 'גלולה זמנית' להקלת הכאב,כי הן מאפשרות קצת לצחוק,ולשכוח מה'צרות' ומהדאגות.
לגעת בנימי הכאב לעמוד ערומה אל מול העולם ואל מול עצמי ולגעת. לא לדעת. לשאול לנסות להבין. לגלות- שאין דבר שיכול לרפא. אין שיחבוש את הפצע את נימי הכאב. לסמוך- זה מסוכן. האדמה רועדת ואני נסדקת איתה.
קראתי. התרגשתי. חשבתי כמה החיים הם מסע ארוך. יש המון אנשים שחיים אותם ר?ק "בעולם החיצוני": הם ק?מים (כל בוקר), מק?ימים (עסקים, משפחה...) מק?יימים (הבטחות, יחסים)... זה הקיום שלהם. עולם מלא. לפעמים גם אני מקנאה בהם. נראה כאילו קל להם. ויש הבוחרים אחרת. הם אלה שמוסיפים לקיום הה?כרחי ההוא, גם את הנגיעה. הם נותנים לאחרים ולעצמם לגעת (גם בנימי הכאב). בדרך הם לפעמים גועים (בבכי) הם אלה שלרוב גם נוגעים (גם ב??אח?רים), הם אלה שבסוף גם מ?גיעים (לכל השאלות, לחלק מן התשובות, התובנות). אביב גפן, בשיר "יומן מסע" כותב: "המשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות" הדרך קשה. כי היא רצופה חידות. לחלקן, כאמור, אנחנו לא מוצאים פתרון. לפעמים, בדיוק כמו שכתבת, רשת, אנחנו מאפשרים לגעת, ועדיין לא לדעת.... זה כנראה הסימן, שאנחנו עוד חיים. בוחרים אם להמשיך בחיפוש הזה, או לוותר, ולחפש תשובה אחרת, מענה אח?ר. ולפעמים (זה מיועד בעיקר לך, אחותי), אנחנו מגלים שאנחנו לא כל כך לבד. שיש שם מישהו, שצריך לתת לו. והיה אם מישהו בא אל תסתובב כי זה תמיד יכול להיות זה שידליק לך את הלב יפרוק את הכאב בשלווה רואה, רשת? נגעת בי. מאוד. א?פשרת גם לי לגעת. זה המחיר, אבל זה גם השכר. ולא התחלתי אפילו לשחק במילים הנגזרות מהמילה "תחפושת" (חיפוש, חופש?) פורים שמח הדר
מתנגן לי בראש מהבוקר: ככה זה - ברי סחרוף אל תחפש רחוק תישאר קרוב כי ככה זה לאהוב את עצמך לא מול המראה תיכנס לתוך כן זה יכול להאיר אותך תסתכל לה בעיניים תינשך את השפתיים עד שזה יכאב לך קצת בתוך תוכך היא מחכה שתקפוץ לתוך המים ותפתח את העיניים עד שזה ישרוף לך קצת בתוך תוכך תדע בוא, בוא ותעזור לשפוך טיפה של אור לתוך החור החשוך הזה רק אל, אל תיסע רחוק לא אל תעזוב כי ככה זה לאהוב אותך תסתכל לה בעיניים...
רשת יקרה, מישהו אצלי בבית קיבל השבוע מתנה קרם ידיים טיפולי "לידיים עובדות". כתוב שם, על הקופסה, שזה עוזר בשיקום סדקים בעור הנגרמים מיובש, עבודה ופגעי אוויר. הקרם הזה, היה הדבר הראשון שחשבתי עליו, כשקראתי את השורות האחרונות שלך. אני אוהבת להסתכל על ידיים עובדות שנדפסו בהם פגעי האוויר והזמן, ואוהבת בה במידה להקשיב לאנשים שפגעי הזמן נתנו בהם אותות. לא תמיד מתאים לסוך את הסדקים ב"מרכיבי לחות ייחודיים וחומצה לקטית" (בחיי שזה מה שהם כתבו שם). לפעמים הם (הסדקים) מי שמבססים עבורנו הבנה, ידיעה, זהות. ובכל זאת, הלוואי שפחות יכראב. תודה על שיר כל כך נוגע, דווקא בימים של שיכרון. ותודה גם להדר על המילים הטובות שלה, שמדברות אלי תמיד. ליאת
שלום, יש לי בעיה ושמח אם תעזרי לי. אני נורא מתאפקת בטיפול, אם זה בדיבור, בבכי, בחשיפה, בהתמסרות שלי.....בכל. אבל כשאני יוצאת הכל פורץ החוצה כלפי הסובבים אותי. כלומר אני מתעצבנת על משפחתי כל השבוע, או למשל מתעצבנת בעבודה דבר שגרם לאובדן עבודתי השבוע, או על כל מיני דברים אחרים. למה זה קורה לי? למה חשוב לי להראות פנים אחרות בתוך הטיפול ולא להיות טבעית? תודה לך
ק' יקרה, אני מזמינה אותך לדפדף בפורום שלנו לאחור, אולי להקליד את מילת החיפוש 'התנגדות', ולמצוא שפע של דיונים בנושא. כשאנחנו בחדר הטיפול, אנחנו יודעים שבניגוד לכל סיטואציה אחרת, המוקד הוא אנחנו. זוהי ידיעה טורדת מנוחה ומאיימת, מולה אנחנו מגייסים את כל הזהירות וההגנות שרק אפשר. יש לקוות שעם הזמן, ככל שתצליחי לבסס אמון וביטחון בקשר, תצליחי להרשות לעצמך להיות לגמרי א?ת גם עם הפסיכולוג/ית שלך, ממש כמו שאת חופשייה לעשות זאת עם מקורבייך. בהצלחה ליאת
ליאת למה את מתחפשת השנה? (פתאום יש לי דה ז'ה וו משנה שעברה..) אני מנסה לחדש קשר עם חברה טובה. היא לא מוכנה לסלוח ומגיבה בזלזול. כנראה אני בנאדם דפוק (בטח גם את יכולה להעיד על סמך השבוע האחרון ובכלל..). את יודעת, נראה לי שהקשר איתה אולי היה הרסני.כנראה שהבחירות שלי לא להיט.. אני יודעת צריך לדבר עם הפסיכולוגית (שלא שיבצה אותי בין מטופליה).האמת היא שטרם החלטתי אם כדאי לי להמשיךלבוא אליה.מה שהיא עשתה היה מעליב...מה דעתך לאחר העדכון? בעבודה לעיתים אני טועה דבר הנובע לטעמי מחוסר ריכוז. עדיין לא פיטרו אותי... מזל שבפורים יש את המנהג לשתות עד לא ידע זו אני. שדרגתי את הכינוי
שבת שלום m (מכירים אותך לפי כתב היד, אל דאגה) מה שאת מספרת על החברה שלך ומה שסיפרת על הפסיכולוגית שלך, יכול להתלכד לאיזה שלד של הנחה, לפיה קיים פער גדול מדי בין מה שאת מרגישה לבין מה שאת אומרת או עושה. אנשים רבים אינם מודעים לפער הזה במלואו, וסבורים שהאחרים יכולים או צריכים לדעת מה *באמת* מסתתר מאחורי החזות החיצונית שלהם. מבלי להצדיק את מה שקרה עם הפסיכולוגית שלך (ואני מדגישה זאת!), כאשר את יושבת חודשים רבים בהתנגדות כה עזה, יש אפשרות שהיא הניחה ששבוע הפסקה בטיפול לא ייחווה אצלך כדבר נורא כל כך, אולי בהשוואה למטופלים אחרים. אני מדגישה שוב שזה משגה חמור, אבל זה יכול להסביר משהו על הפער הזה, שהזכרתי. באופן דומה, גם החברה הטובה שלך, כנראה נפגעה ממך, מבלי להיות מודעת לכך שתחת מעטה החספוס יש משהו נורא נורא רך וכאוב. כמה שהדבר יישמע מפחיד, ככל שתסכימי לוותר על מרחק הביטחון שלך מקרבה ואינטימיות, כך - יש לקוות - תחווי פחות תחושות של חוסר מו?ב?נו?ת ותסכול במגע שלך עם העולם הבינאישי. יופי שלא פיטרו אותך. את כנראה טובה, למרות הטעויות (אני חושבת שכך גם הפסיכולוגית שלך). פורים שמח ומבדח... ליאת
ליאת תודה על דברייך.אני מודעת היטב לפער הזה. אצלי לצערי המסיכה כל השנה לא רק בפורים...איך נפטרים מזה? את יודעת באיזו תואנה היא ביטלה את הפגישה? לאחרונה אין לי שעה קבועה, כי א נ י זו שמזיזה פגישות. בקיצור משתמע מדבריה שזו אשמתי.... השבוע הפסקה לא נחווה אצלי כמשהו נורא, אני יכולה להסתדר גם אם מתבטלת פגישה. פשוט הרגשתי שהיא מרמה אותי איכשהו. אם היא היתה שואלת אותי קודם או אומרת לי מראש ולא הייתי רואה את הרכב שלה בחניון, זה היה נתפס בעיני קצת אחרת. כך נדמה לי. איך אני יכולה לסמוך על אדם כזה? לא כפסיכולוג אלא אדם. הבעיה אצלי שאני סולחת מהר... את יודעת קצת חייכתי במשפט האחרון שלך, על הפיטורים והפסיכולוגית. כיוון שהיא אמרה באחת הפגישות שאני מפטרת אותה לעיתים... ובקשר לכינוי, אני לא חוששת מהזיהוי, אני מניחה שהקבועים מזההים...פשוט אני לא רוצה שבחיפוש יעלו כל ההודעות שלי. או שבעצם אם יחפשו את המילה התנגדות או משהו דומה כל ההודעות שלי בכינויים השונים יעלו:).כל אחד והסריטה שלו...
את יודעת ליאת חשבתי קצת על דברייךבהודעה הקודמת והפסיכולוגית דווקא כן מכירה אותי, וגם החברה ההיא.נדמה לי שהן היחידות (אותך אני לא מחשיבה:) שיודעת כמה אני יכולה להיות רגישה. עכשיו ההסבר שלך יכול להיות קצת אחר? ולגבי הקרבה והאינטימיות. אני מודעת לזה. לא יודעת אם אצליח לפתור את זה בטיפול... אחרי שנותרה בך צלקת...מה את אומרת? אשמח לתגובה שלך
לנושא הקודם שהעלייתי, איני יודעת איך אוכל לא להרגיש את הייאוש הנוראי שתוקף אותי כמעט תמיד בימי שישי בערב? שמצד אחד הם 'קסומים' עבורי,ומצד שני הם נורא מדכאים אותי,ועצוב לי מאוד,אך איני יודעת אם תחושת העצב היא אמיתית או שקשורה לתקופת הPMS שאני נמצאת בה,אני רק יודעת שמצב זה מתסכל אותי מאוד. עיניין נוסף שמציק לי הוא שאיני מסוגלת כמעט בכלל בשום מצב(אפילו באירוע משמח), להפסיק לדאוג,ולהתעצבן מדברים מסויימים,תמיד...תמיד...אני מוצאת דברים חדשים לדאגה,ודברים לא מוצדקים שאנשים שאני באה איתם במגע (קרובים או רחוקים) עושים ומעצבנים אותי.למה אף-פעם אין לי שקט-נפשי?! למה הכל כל-כך קשה בחיים !? אמרת שאין מקום ליאוש,אך איני מצליחה לצאת ממצב זה ונמאס לי מהכל כבר- נמאס לי מהריבים המשפחתיים,נמאס לי מחוסר הצדק בעולם,נמאס לי לסבול כ"כ,נמאס לי שאחי חושב שזה מוצדק שיקח את המכונית לימים שלמים ושהוריי מוותרים לו,נמאס לי לדאוג להודיע מראש אם אני צריכה את המכונית,או שאם זה יום שהוא חייב אותה-ליסוע באוטובוסים,אפילו גם אם הוריי צריכים אותה,נמאס לי לשמש כ'שק החבטות המילולי' של כל בני הבית ושכועסים כשאני מתעצבנת ועונה להם - אני פשוט מרגישה כמו ה'שעיר לעזאזאל' של כל בני הבית,ובגלל שאיני עובדת גם אחי מרשה לעצמו לקרוא לי כל הזמן 'פראזיטית' אפילו אם עשיתי הרבה יותר מאשר בעבודה רגילה,והתעייפתי מאוד באותו יום. אני מצטערת על ההודעה הארוכה, מקווה שלך עוד לא נמאס ממני, ושלא אפגע לך בתחושת החג, מאחלת לך חג-פורים שמח, משתנה {איני מבינה למה,אך בפורום זה,אני מרגישה הרבה יותר חופשי לכתוב,והרבה יותר 'בבית' מאשר בפורום של הOCD - למרות ששם בטח הרבה יותר יזדהו עם בעיותיי- עם מה שאני עוברת,ושקיבלו אותי 'בזרועות פתוחות',איני יודעת למה אך דווקא שם איני מרגישה שייכת,ואני מרגישה שברגע שאשייך את עצמי לשם - אולי אעמיק הרבה יותר את הOCD שלי.אולי אני טועה,אך זו תחושתי}.
שבת שלום משתנה, נעים לדעת שאת מרגישה טוב ובטוח בפורום שלנו. ימי שישי, אצל לא מעט אנשים, מתאפיינים בדוק של עצבות. משהו בשקט הזה, במשפחתיות, בעצירה הזאת של החיים, הוא נעים ועצוב כאחד. מבחינה זו - את בחברה טובה. ובעניין החיים הקשים :-) נדמה לי שדיברנו כאן לא מעט על עניין הבחירה. מסתבר שבמידה רבה אנחנו בוחרים גם אם להתעצבן או לא. לא סתם הפניתי גם אליך את מה שנכתב ללילך. לפעמים נוצר הרושם כאילו את מצפה שהחיים יתחילו פתאום להאיר פניהם אליך, שהדברים יסתדרו, שכל מה שמעצבן ייעלם, ושהכל יבוא על מקומו בשלום. זוהי משאלה מקסימה שקל להזדהות איתה, אבל היא פשוט אינה ריאלית. ההמתנה למפגש המיוחל בין הציפיות שלנו לבין החיים יכולה לגזור עלינו שנים רבות של תסכול ודיכאון. מה שהיצעתי בדברי שם, זה לצאת ולחולל את החיים שאנו רוצים עבור עצמנו. לצאת החוצה וליצור לעצמנו את התנאים בהם נתפקד במיטבנו. הטענה "אני לא יכולה" או "אין לי אמצעים" או "איני מסוגלת כמעט בכל מצב" אינה תקפה במקרים אלה, כי היא מחזירה אותך לציפייה הלא ריאלית שמשהו מבחוץ יקרה. אני מעודדת אותך מאד להתחיל לחושב מה את *כן* יכולה, ולהניע את כל המנועים קדימה. חג שמח ליאת
קראתי את דברייך לפחות פעמיים,את צודקת בעיניין הציפיה הלא ריאלית,כי בגללה אני כבר כמעט שלוש שנים לא עובדת. מה שאני כן יכולה לעשות,זה יותר מאוחר - לחפש בעיתונים הצעות עבודה מתאימות,ואולי לגשת אפילו לכיוונים שונים,שלא במיוחד קשורים למקצוע שלי, ושלא דורשים מאמץ פיזי רב,ומחר או מוחרותיים(כי אני צריכה לצאת מוקדם מחר-לא קשור לעבודה,ואחזור רק בצהריים) לשלוח קו"ח; וגם - השבוע אני מתחילה את הטיפול ה'חדש' ואני בטוחה שלא תינתן לי האפשרות להמשיך 'לזייף' אפילו אם ארצה.
אני צריכה המלצה על פסיכולוג באזור ת"א, עדיף מישהו לא יקר מידיי,( בכל זאת סטודנטית...) ושעובד בקופת חולים כללית. תודה רבה רבה מראש על עזרתכם. אי מייל: [email protected] בולי.
שבת שלום וחג שמח בולי, אם תורידי את ה"תנאי" של קופ"ח, אוכל לשלוח לך המלצות משלי. אם לא - חכי להמלצות מחברי הפורום, שאני מקווה שיגיעו במהרה. בהצלחה בטיפול, ליאת
הי ליאת, מה שלומך? אצלי כרגיל, בלאגן. רציתי לשאול אותך שאלה לגבי הטיפול. לאחרונה אני נפגעת מההערות שלה בקלות, לפעמים נדמה שהיא פחות רגישה או אולי היא עושה את זה ב כ וו נ ה. למשל, יש נושא בילדות שלי שהוא ממש בסיסי בטיפול, ואוני מדברת עליו ה מ ו ן (יחסית), ובפגישה האחרונה היא עוד הפעם שאלה פרטים לגביו כאילו היא בכלל לא זוכרת על מה דיברנו. כל כך נעלבתי, מה בעצם קורה שם בטיפול אם היא לא זוכרת על מה שאני מדברת, יותר מזה, הרי היא מגיבה לדברים, אז צורת ההגבה שלה בפעם האחרונה, כאילו קטעה רצף ועכשיו אני מרגישה גם מטומטמת וגם לא מבינה מה קרה, איך היא שואלת אינפורמציה שכל כך נמצאת שם כל הזמן בטיפול שלי. אל תגידי לי לשתף אותה, אני לא מסוגלת. אני פשוט מתחילה לחשוד בה שהיא עושה לי את זה בכוונה, כי אין סיכוי, לטעמי בכל אופן, שהיא יכלה לשכוח כל כך הרבה פרטים. למה היא רוצה לפגוע בי? אני לא רוצה לכעוס עליה, אני לא רוצה לשנא אותה. ממש אין לי חשק להגיע אליה שוב, נמאס כבר , אני לא יודעת מה קורה שם בכלל מהרגע שאני נכנסת..ונמאס לי שאני נפגשת איתה כבר כמה שנים והיא אנונימית, אני מתה לדעת עליה דברים ולא יודעת כלום, חוץ מכמה רמזים לפי התמונות בחדר, וכאלו.. וגם לפי מה שאני מרגישה כלפיה, אבל זה מעצבן לא לדעת עליה כלום . אז השבוע שאתי אותה פעמיים "מה שלמוך?" והיא ענתה "מה את מצפה לשמוע אם את שואלת אותי פעמיים כשכבר עניתי לך", אז זהו זה הספיק לחסום אותי וכמובן לפגוע בי ואח"כ היא גם לא זכרה פרטים על הטיפול... זהו , זה מעליב ומעציב, כמעט כמו הרצון לא להגיע שוב, אולי לפחד ממנה יותר חזק, להזהר. איך אפשר להגיע לטיפול ולבקש עזרה כאשר האדם אליו אני מגיעה בעצם אני נזהרת ממנו, מפחדת, לא מכירה אותה ולא מבינה מה קורה שם בדיוק... זהו, תודה שקראת אותי, מקוה שתגיבי ותביעי את דעתך שבת יפה ניבה
ניבה יקרה, קשה לי להאמין שהמטפלת שלך פוגעת בך בכוונה. את יודעת, מזווית המטפלת, אני יכולה לספר לך שלפעמים, משהו באמת משתנה באופן בסיסי בקשר מטפל-מטופל, הופך פתאום להיות פחות 'מחבק' וקצת יותר נוקב, וכשזה קורה, אני מבינה שהמטופל ג?ד?ל. זה קצת כמו שקורה אצל אמא ותינוק. משהו באופן הטיפול הופך להיות שונה ככל שהילד גדל ומתפתח. לא לגמרי ברור לי מה קורה, שם, בחדר הטיפול שלכן, אבל יש לי הרגשה שצריך לבחון זאת דרך הפריזמה הזאת. של התבגרות. אולי היא פחות עושה לך הנחות. ואולי לא. כנראה שבאמת אין ברירה אלא לדבר את זה בחדר, למרות הקושי. גם ילד מתבגר (אם נמשיך באנלוגיה שלי), מרגיש בגיל מסוים שהיה רוצה לעזוב את הבית, להשליך הכל מאחוריו, כי "אני יכול לבד". זוהי תופעה מוכרת גם בטיפול. גם היא מעידה על התקדמות ובגרות. לכן, אני ממליצה לך מאד לנסות ולחשוב מה קרה אצלך, ופחות מה קרה לה. אולי התבוננות כזו יכולה דווקא להרגיע. ספרי לי ליאת
אתה לא מת כי אתה יודע, איכשהו, שזה לא הפיתרון. אתה לא מת כי אתה אדם מוסרי ולא רוצה לפגוע במי שאוהבים אותך. אתה לא מת כי יש לך עוד משימות לא גמורות. אתה לא מת כי אתה רוצה בכל זאת אהבה, ויודע שהיא מחכה לך איפשהו. אתה לא מת כי אתה יודע שיש לך עוד מה לתת לאחרים. אתה לא מת כי כנראה עוד לא הגיע זמנך. אתה לא מת, כי היה לך קשה לשאת את חודשי האפאתיה בהם לקחת תרופה, אז איך תוכל לשאת את שיממון המוות? אתה לא מת כי אתה אוהב להרגיש. בוא גם מחר לספר מה שלומך. ובינתיים - חיבוק חזק ליאת
בוקר טוב.. קוראים לי, גל ואני בת 22. כפי שתשימו לב, ההודעה שלי נרשמה ב-6 בבוקר.... זאת בערך השעה בה אני קמה כל יום, לא משנה מתי אני הולכת לישון. כבר שבועיים שאני הולכת לישון באחת עשרה בערך וקמה בחמש - חמש וחצי - ועם יש לי מזל שש. הייתי פעם בדכאון, ואז זה היה מוסבר והגיוני, שישנתי ממש מעט כל לילה. אבל עכשיו אני במקום אחר, השמחה חזרה אלי. ועדיין.... כל לילה סיוטי בשבילי. אני גם חולמת כל הזמן על האקס שלי, זה שעזב אותי לפני שמונה חודשים בערך וזה מה שגרם לי לשקוע בדכאון ההוא... כל לילה לפחות חלום אחד עליו. כשאני קמה כל כך מוקדם בבוקר, בשעות המוקדמות אני די עירנית, אבל לקראת שעות אחר הצהריים אני ממש נעשית עייפה וזה מקשה עלי לצאת לבלות או להתרכז בלימודים. פניתי בכוונה לפורום פסיכולוגי, כי ברור לי שהבעיה היא לא פיסית, אלא נובעת ממשהו אחר, שקשה לי להבין מה הוא. אני אשמח לשמוע את תגובתך, כי הבעיה הזאת מקשה עלי מאוד...
גל יקרה, הדיכאון בו היית "פעם", לא היה כל כך מזמן, מסתבר. העובדה שהפרידה והחבר עדיין שולחים ד"שים כל לילה, יכולה לרמוז שיש כאן אולי עניינים לא סגורים שממשיכים להעסיק אותך. לא ברור אם זה קשור להתעוררות המוקדמת בשבועיים האחרונים או לא. את אומרת שפנית לכאן, כי ברור לך שמדובר במשהו שמעסיק את ה'פסיכולוגיה' שלך, ומה שמומלץ במצבים כאלה זה להתחיל בבדיקה ובעבודה פנימית. נסי לבדוק מה נשאר לא פתור. מה יכול להפריע לך להמשיך במהלך חייך התקין. מה בימים או בשבועות האחרונים היה יכול להדהד או להזכיר את אותה חוויית נטישה מלפני שמונה חודשים. ואולי הייתה פגיעה מסוג אחר שהציפה בך שוב תחושת חוסר אונים ואי-שקט.קשה לדעת מכאן. מאחר וקשיי השינה התחילו רק לפני שבועיים, מוקדם לדעת אם מדובר בבעיה חולפת או במשהו שדורש עבודה נפשית מעמיקה יותר. אם את מבקרת כאן לפעמים, את ודאי יודעת שאנחנו תמיד בעד טיפול פסיכולוגי (אבל אנחנו קצת משוחדים). במידה והסקרנות הנוכחית תביא אותך אל ספת הפסיכולוג, תוכלי לברר סוגיות אלה ואחרות באופן כוללני ועמוק יותר, וללמוד עוד על עצמך ועל מה שמטריד את מנוחתך, תרתי משמע. בינתיים, נסי להנות ככל יכולתך מחג פורים! ליאת
אדמה יקרה. אימא. אמצי אותי אל חיקך חבקי אותי בזרועותייך העמוקות והקרירות. בכפותייך הצוננות אחזי בלבי. תני בי מנוחה השגיחי בשנתי. אדמה יקרה. אימא.
ויק יקרה, הלוואי שתצליחי למצוא מנוחה וחיבוק דווקא בזרועות חמימות ומלטפות, במגעו האנושי של האוהב, בקרניה של השמש האביבית. שולחת לך עידוד ותקווה, וגם זר של חרציות. ראיתי שהן התחילו לפרוח. ליאת
אני ממש...אבל ממש מקנא באלו שמצליחים להרדם ...
מציל יקר, לצערי, אני מגיעה רק עכשיו אל הפורום, ולכן אני מניחה בזהירות שהצלחת להירדם בסוף. לילות לבנים יכולים להוציא אדם משלוותו. מסתבר שככל שאנו נלחמים על השינה ומתאמצים להירדם - כך היא מתרחקת וחומקת. במקרים כאלה עדיף לוותר, לנסות לעשות משהו אחר, לקרוא, לראות טלוויזיה או אפילו להגיע אל הפורום. השינה תגיע בסופו של דבר. ואגב, עצה קטנה: אל תקנא באף אחד. תראה אותי, למשל - מצליחה להירדם בשניה, אבל לא מצליחה לקום :-((( וליהודים הייתה אורה ושמחה ליאת
אין לי מילים.
לא תמיד חייבים מילים. לפעמים אפשר להרגיש הרבה גם ממחוות קטנות. השוליים העצובים של החיוך ההפוך אינם מותירים מקום לספק. אולי בבוקר יהיה קצת יותר קל. אהיה כאן גם מחר. חיבוק ליאת
לאחר התקף חרדה שקיבלתי בקולנוע לפני כחודשיים או יותר.....הלכתי אמש לראות את המלך האחרון של סקוטלנד! לא התקף ולא חרדה! סרט מדהים על אדם פרנואיד וילדותי אשר......לכו לראות!!!!!!!!!!
הייתי רוצה לדעת איך ניתן להבדיל בין דיכאון פסיכולוגי לדיכאון שמצריך טיפול תרופתי? אפשר בכלל להבדיל בינהם? בתודה מראש. אור
שלום אור, דיכאון, לסוגיו השונים, הוא תופעה פסיכולוגית מובהקת, הגם שמקורותיו יכולים להיות גנטיים או ביולוגיים. ניתן להבחין בסוגים שונים של דיכאון, עפ"י עוצמת הסימפטומים, משך הדיכאון, וכן עפ"י המהלך והכיוון (חד פעמי, מחזורי, חד קוטבי, דו קוטבי, וכד'). תרופות עשויות להשפיע במידה זו או אחרת על כל סוגי הדיכאון, וההחלטה על טיפול תרופתי תלויה בעוצמת הסימפטומים ובחריפותם, וכמובן ברצונו ועמדתו של המטופל ביחס לתרופות. בשמחות ליאת
מה שלומך? (פתחתי את ההודעה כבר בשורת הנושא..:-) רציתי לשאול אותך מה את חושבת שמביא לשינוי בטיפול. איך טיפול יכול להביא לשינוי בנושאים שחשובים לך, אבל שאינך מעורב בהם כרגע ואין להם נגיעה לחייך. בחיים שמחוץ לחדר הטיפול הרבה נושאים רוחשים בך במקביל, ומתקדמים ביחס להתנסויות שלך. אבל התחומים בהם אתה תקוע ולא יכול לבד הם לפעמים תחומים שאתה לא לוקח בהם חלק. מכל מיני סיבות- לא תמיד מבחירה נדמה לי. איך אפשר לטפל בקשיים במערכות יחסים אם כבר שנים לא חווית אחת? או לטפל בקשיים בעבודה אם אינך עובד כבר מלא זמן. כנ"ל טיפול בריבים לא פוסקים עם בני משפחה, בתקופות בהם קיים נתק ממושך. מניחה שהטיפול ינסה להחזיר למעגל העבודה/יחסים/משפחה..אבל לא תמיד זו בחירה שהחלקים האלה לא מוצאים ביטוי בחייך. וגם השיחה על הנושא הזה עשויה להיתקע כשאין 'חומר גלם' להביא לחשיבה המשותפת בטיפול. התקשיתי למקד את השאלה יותר מזה...תשובת הגיגים תתקבל בברכה! (כנ"ל הצעות לתחפושת :-) לילה טוב ליאת, לילך.
לילך יקרה, למרות ארסנל לא מבוטל של אופטימיות, אפילו אני סבורה שהחיים הם מאבק מתמשך ובלתי פוסק, ושכל עוד נשמה באפנו נמשיך לשאוף לשינוי, להתחדשות, להקלה. בטיפול לא נפתרות כל בעיותינו. השאלה שלך - אם הבנתי אותה נכון - משקפת איזו אמונה לפיה הטיפול אמור להוביל לכך שכל חלקי הפאזל יתיישבו, לבסוף, באופן שנרגיש שהכל בא על מקומו בשלום. מגולמת כאן (אולי) הנחה נוספת, לפיה קיים אי-שם, אי בזה, הפיתרון הנכון, תמונת הפאזל המושלם ששומה עלינו לעמול ולגלותה. עם או ללא קשר לטיפול, נדמה לי שעלינו לברוא את הפתרונות המתאימים לנו, כל אימת שמתעוררת בעיה. נושאים שנדחקים הצידה בזמן נתון, ישובו ויעלו לתודעה כשנידרש להם, ואז - ניאלץ לעבוד כדי ליצור (שימי לב! לא אמרתי לגלות) את הפיתרון או את השינוי. המטפל אינו יודע טוב יותר מה נכון והולם, או מה צריך, או מה יתאים, או מה יגרום אושר. זוהי אחריותו של המטופל. הוא גם זה שמביא את חומרי הגלם, כשנכון לו. מי שבוחר לסלק מתודעתו קשיים כדי לא להיתקל בהם ולחוות דיכאון או תסכול, כבר ברא עבור עצמו פיתרון. כשירצה אחרת, ייאלץ לחשוב על פתרון מתאים יותר למצב החדש. התשובה שלי היא, איכשהו, שלא *הטיפול* מביא את השינוי, אלא המטופל. לא הטיפול מחזיר למעגלי התפקוד, אלא האדם את עצמו. הטיפול מאפשר את המרחב וההזדמנות לעצור להתבונן, להקשיב, ללמוד - על עצמך ובכוחות עצמך. בנוכחותו הקשובה והמעודדת של המטפל. על התחפושות נדבר מחר :-) ליל מנוחה ליאת
ליאת יקרה, אז מה? - יוצרים? לא מגלים? אין פאזל? לא היה פאזל מעולם? אנחנו רק משייפים לנו חלקים חדשים בהתאם לחלקים הישנים? אולי גם מגלים וגם יוצרים? ואם בכל זאת רק יוצרים, ועושים זאת נניח במסגרת טיפול - יחד עם המטפל - האין כאן סכנה שהמטפל במידת מה מעצב אותי? שאלות לילה. את לא חייבת לענות - פשוט פתאום קצת התאכזבתי... (לא ממך - מהפאזל!), נויה
שוב אני... נתתי למילים קצת להתגלגל בראש.. בקריאה חוזרת של הדברים שכתבת, ליאת, אני חושבת שאני פחות מאוכזבת מהצורך לייצר תשובות לעצמי בעצמי. הדברים תלויים בי, כנראה.. יש בזה אחריות וגם מידה מסוימת של שליטה.. נעימות לי השיחות איתך. כמו שיחה בין אדם צעיר לאדם צעיר יותר. משהו בפרספקטיבה ובמרחק מעשירים אותי סוף שבוע נעים, לילך.
למדיקה יקרה, כהרגלך, את נופלת לי 'בול'. רק השבוע הלכתי למטפלת שלי והעליתי נושא שהיה סגור במשך שנתיים. מה זה סגור (!)... ברז סגור חזק חזק - נאנח בחריקה חלודה כשמנסים לפתוח אותו; מערכת צינורות חר?ב?ה ממש: המנעות, חוסר עניין, העדר עיסוק פנימי. אובדן מיומנויות. בשבועות האחרונים איזה צינור זז שם במערכת: חלמתי את זה (את הנושא ההוא) ולא זכרתי, הרגשתי לרגע ו(הופס) נעלם, ביקשתי להעלות על דל שפתיי אבל התוכן חמק ממני. הכרעה פנימית שלי הביאה את זה - בצורה מאד גלמית ולא מעובדת - אל המטפלת שלי. היא אמרה (וצדקה!) כי אף על פי שאותו נושא המה ורחש בי רבות בעבר, הרי שכעת - לאחר שיתוק ממושך - הוא מתחיל לצעוד כמו מחדש, נסוג לאחור ומתחיל מגיל 0. 'חומר הגלם' אודותיו דיברת הגיע בסוף... לא יכולתי לדחוק בו להגיע לפני כן. יכולתי רק לדבר על ההעדר שלו, לעבוד 'ליד' ולא 'בתוך', לגרות את המים לצאת בליטופים קלים (ברלה ברלה צא החוצה). מפאת השעה המאוחרת אני כלל לא יודעת אם מה שכתבתי רלוונטי. בחרתי בכל זאת לענות לך כאן.. אולי תתחפשי לקשקשתא :-) נויה
נויה מופלאה! איזה כיף לפגוש אותך גם פה! מעניין מה גורם לחומרים האלה להבשיל בנו פתאום במידה מספקת כדי להעניק להם מילים ולתקשר אותם החוצה (וגם פנימה). 'הכרעה פנימית', כך כתבת,... מעניין.. הנושא מטריד מזמן ופתאום משהו מוביל את הגודש הזה לחפש פורקן.. מאיפה זה בא פתאום? כמו דברים סמויים שרוחשים בנו בלי שנדע. (לעזאזל) זה כמו כשלא מצליחים לזכור איפה שמנו את המפתח. ומחפשים בכל הבית ובכל הכיסים ללא הועיל, והופכים תיקים, וחוזרים לבדוק שוב בכיסי המעיל, ואולי מתחת למיטה נפל, ואולי מתחת לדפים פה, או על המדף שם, אבל כלום. פשוט לא מוצאים. ודווקא לאחר שמרימים ידיים (לכאורה) ועוברים להתעסק בדברים אחרים, דווקא אז, כאילו מתוך שום מקום, נופלת עלינו ידיעה ברורה של איפה נמצא המפתח (הארור), וניגשים מיד למקום הנכון (שלפעמים כבר חיפשנו בו קודם ולא מצאנו). אז כל דבר בעיתו, את אומרת? האם הכרעה פנימית היא זו שגם הובילה לא לדבר את הנושא לפני כן? ואני איתך לגבי האכזבונת מהפאזל ... את כנראה (שוב) צודקת, ליאת, אבל איזה באסה.. אני יודעת שאפשר להסתכל על המאבק המתמיד גם כמשהו חיובי שמאפשר גדילה מתמדת ויצירתיות, אבל לפעמים בא רק לנוח (לא רוצה מאבק מתמיד :-). כמו להרכיב פאזל של אלפי חלקים במשך שנים, כשלפעמים החלקים משחקים איתנו מחבואים, כמו המפתח. (נשמע מתסכל משהו-משהו). אולי יש מטפלים שאין להם את כל התשובות, לשלי דווקא יש.. היא פשוט מחכה לרגע המתאים לגלות לי אותן :-)) אני בנתיים עוזרת לה לאסוף חלקים לפאזל.. (סתם, אני יודעת שאת צודקת,..פשוט צריכה לשתות בשלוקים קטנים..) קשקשתא?! :-)) (מצחיקה) יש לי קקטוס שמאוד דומה לו..לא הייתי רוצה שיתבלבלו בינינו.. אולי צב נינג'ה? יאללה, ברברתי מספיק (אולי קשקשתא באמת..) שיהיה בוקר טוב! לילך.
טוב אז ככה אני לא יודעת מאיפה להתחיל אני פשוט אשפוך אני די משקר לחברים וחברות שלי אני תמיד מעגל פינות אפילו יש לי חברים דימיונים שאני מספר לחברים שלי שהכרתי מישהי וכו אני די יודע ממה זה נובע הבעיה היא שכבר כולם מרגישים את זה אני פשוט לא בוטחבאנשים מסוימים ולא רוצה לספר את האמת ובכן איך מתמודדים עם כל החברים עכשיו ששואלים שאלות ודורשים עובדות האם אני אאבד אותם לנצח לא יכול לצאת מטומטם ולהגיד שהכל היה בלוף זה יראה כאילו אני חולה נפש אם כן מה דעתכים??חלקם זה אנשים שאני מכיר המון שנים ואני רציתי לנתק קשר אבל איכשהו תמיד הם צצים מחדש...אגב אני גם מספר את האמת לאנשים שאני אוהב ובוטח
רועי יקר, העובדה שחברים ממשיכים לצוץ מחדש, כמו גם זה שיש לך חברי אמת בהם אתה בוטח, מעידה על כך שקיימות בך גם סגולות ייחודיות חיוביות נוסף על השקרנות או הגוזמאות. הצורך לבלף באופן כרוני, נובע ברוב המקרים מתחושה בסיסית של חוסר ערך, ומן ההכרח ליצור תפאורה גרנדיוזית להצגה דלה (או לפחות כזו הנתפסת בעיניך כדלה). להערכתי הזהירה, חבריך הקרובים מודעים לנטייה הזו שלך, וככל הנראה למדו לקבל אותך למרות קיומה. אין זה מעיד על טמטום, ובוודאי לא על מחלת נפש. ובכל זאת, ההמלצה - כמו תמיד - היא לפנות לטיפול פסיכולוגי, במסגרתו תוכל להתבונן על עולמך הפנימי והממשי, על הכוחות המודעים והלא מודעים המפעילים אותך, ועל החוויות המוקדמות שביססו תפיסת עצמי כה שברירית. יש יסוד סביר להניח שכאשר הדימוי העצמי שלך יזדקף, הצורך לשקר יפחת. בהצלחה ליאת
ליאת שלום,רציתי לכתוב בכותרת 'כלום לא הולך לי' אך לא רציתי למשוך תשומת-לב יתרה,כי אני מתביישת במצבי. הבעיה היא ששוב התייאשתי מלנסות למצוא עבודה,בטח לא התעדכנת במשך השבוע בפורום,כשעידכנתי שלמרות שעברתי בהצלחה מספר 'מבחנים' עד שהגעתי לראיון במשרה מסויימת, כרגיל- לא הלך לי,למרות שהפעם הסיבה לא היתה קשורה כלל לתפקודי או ליכולתי- דבר שידוע לי בוודאות, ובהתחלה חשבתי שזה לא נורא,כי אמצא משרה אחרת,אך מ-27 קורות-החיים ששלחתי(חוץ ממשרה זו) ענו לי רק מעוד משרה אחת(שיותר קרובה לתחום בו אני עוסקת),אך לצערי כאשר שמעו שאין לי ניסיון רב בתחום ,מיד שללו אותי, והגעתי למסקנה שתמיד אשאר במצב מייאש זה,כיוון שעקב מגבלות רפואיות מסויימות איני יכולה לבצע עבודות בתחומים שונים,ובנוסף - עקב חוסר ניסיון בתחום לימודיי (שלא דורש מאמץ פיזי ),איני יכולה לעסוק בו,ואני כמו במעיין "לולאה" נוראית שכרוכה סביבי ושלא נותנת לי אפשרות להשתחרר ממנה ולהצליח. מצב זה גורם לי לייאוש טוטאלי ,ולחוסר חשק מהכל. משתנה
ערב טוב משתנה, אנשים רבים בעלי מוגבלויות פיזיות ורפואיות מצליחים למצוא עבודה ואף להתמיד בה. גם אנשים חסרי ניסיון אינם בהכרח 'פסולי משרה', שכן איש לא נולד מנוסה. חסרי הניסיון מתפשרים על גובה השכר (נסי לשוחח עם מתמחים ברפואה או בפסיכולוגיה, ותשמעי על סכומים מגוחכים שלא ייאמנו!). אני מזכירה זאת, פשוט כדי להדגיש ש'לולאת הייאוש' אינה גזרה משמיים אלא סוג של בחירה. נדמה לי שמישהו (לילך?) דיבר על התנדבות ותרומה לזולת כעל פתרון זמני, ששכרו (לאו דווקא בשקלים) בצידו. מקווה שאת ממשיכה להיעזר בטיפול שלך, ולקדם את ההבנות שלך אשר לגורמים מעכבים אפשריים. ייאוש טוטאלי בוודאי שאינו מחוייב המציאות, מה גם שכל זמן שאינך עובדת, יש לך שפע של פנאי, אותו ניתן לנצל לקריאה, תחביבים, פעילות חברתית והנאה משמש אביבית. גם זה משהו, לא? :-) ליאת
ליאת ערב טוב ותודה, בטח לא תאמיני,אך לפני זמן קצר (מספר חודשים) ניסיתי גם את האופציה הזו - של התנדבות במקומות שבהם אוכל לרכוש ניסיון וגם זה 'לא עלה יפה',כי אנשים לא מעוניינים גם במתנדבים בתחום זה - גם כי זה דורש(לפי מה שהבנתי) עמדה נוספת וכו',וגם - כי ממילא הם צריכים לשלם ביטוח וכו' למתנדבים,וסתם להתנדב{דבר שפעם- בעבר עשיתי} ממש לא מתאים לי עכשיו.אני יודעת שאינך מאמינה לסיפור 'חוסר המזל התמידי' שלי,אך גם להתחיל מהתנדבות כלשהיא- כפי ששמעתי שאחרים התחילו,גם זה לא מצליח לי. בהקשר לטיפול,כעת אעבור לטיפול - שאומנם גם התנהגותי קוגנטיבי - אך קצת מסוג שונה ממה שהיתי בו עד עכשיו {והיתי רוצה מאוד לפרט איך הוא שונה,אך מפחד שיזהו אותי לא אעשה זאת,רק אציין שכעת הוא אישי יותר},ואני מצפה כעת שהטיפול יהיה יותר ממוקד,ואולי זה יעזור לי יותר לצאת ממצבי הנוכחי. לצערי אין לי כ"כ שפע של זמן - כי כשלא עובדים וכגם הנהגים היחידים שנמצאים באותו זמן בבית,אז רוב הזמן צריך לשמש כ'עוזרים' של ההורים (המבוגרים),של בני-המשפחה ואנשים גם לא מבינים כ"כ כשלא תמיד יש זמן,כוח או חשק,אפילו אם לא עובדים. וגם כשיש זמן ('מצרך נדיר' בזמן האחרון)איני מסוגלת לקרוא או ליישם תחביבים שבעבר אהבתי נורא לעשות,גם כי אני חוזרת כ"כ הרבה פעמים על כל קטע שאני קוראת,עד שזה מתיש אותי-ואני 'נוטשת' את הספר,בעבר היתי קוראת ספרים כמעט ללא בעיה(אך רק ספרים שממש משכו אותי)וכמעט בלי הפסקה, וכיום איני מסוגלת אפילו לפתוח ספר,אחרי שלא הצלחתי לקרוא עד הסוף שני ספרים(מסוגים שונים) שהתחלתי לקרוא; על פעילות חברתית כמעט ואין מה לדבר,כי גם קשרים קיימים פשוט ניתקתי- אני יכולה עדיין להתקשר ולחדש,אך אין לי חשק וכוח לעשות זאת,חוץ מזה שאין לי חשק שידעו שאני עדיין מובטלת.ולגבי שמש-זה הדבר היחיד שאני הכי אוהבת ונהניית מאוד ממנה,תמיד כשאני יושבת בשמש (וכמובן-אם לא חמסין),מצב-רוחי משתפר פלאים,אך לא תמיד יש שמש או זמן לשבת בשמש. משתנה
שלום רב, יש לי חברה טובה שנמצאת בשליחות מטעם עבודתה בארצות הברית, באריזונה. נודע לי השבוע שמצבה לא טוב. יש לה בעיית הימורים קשה מאוד. היא נמצאת שם לבד ובמצוקה קשה, דיברנו על אפשרות טיפול, היא הסכימה שאולי זה הדבר. בכל אופן, הבעיה היא שאנו לא מצליחים למצוא פסיכולוג שיכול לטפל בה בגלל מגבלת השפה. שפת האם של חברתי הינה רוסית, אז אני מחפשת מטפל/ת דובר/ת רוסית באריזונה, או לפחות עיברית (זוהי שפתה השניה של חברתי). עזרו לי להציל את חברתי! בתודה מראש!
שלום רוקסי, אני מבינה את הדאגה לחברתך, אך לא בטוח שתוכלי לעזור מכאן. תוכלי להציע לה להתעניין דרך הגורמים היהודיים באזור שלה (למשל בית הכנסת, JCC, וכד') או דרך הביטוח הרפואי שלה שם (לגבי פסיכולוגים אמריקאיים דוברי רוסית). חלק מרכזי מאד בטיפול בהתמכרויות זו המוטיבציה של המטופל, והיציאה מהדפוס הפסיבי. תוכלי לעודד אותה מכאן, לבדוק איך היא מתקדמת בחיפוש, ואולי גם לעזור מעט בחיפוש באמצעות האינטרנט. במקביל, תוכלי להוסיף לכאן כתובת מייל מעודכנת שלך או של חברתך, למקרה שלמישהו מחברי הפורום תהיה המלצה מעשית יותר. בברכה ליאת
שלום, יש לי חבר כבר 4 חודשים,והקשר התקדם בצורה טובה מאד, ששני הצדדים מסופקים. לפני יומיים חבר שלי בא וסיפר לי כל מיני דברים שאני ל איודעת איך להתמודד איתם ומה נאי צריכה לעשות. הוא אמר שיש לו תקופות בחיים שהו א נכנס לדכאונות ומחשבות אובדניות מלוות בפחדים, וכשהוא מרגיש את זה אז הוא לא מרגיש שום רגש,לאף אחד. הוא אמר לי את זה כי הוא הרגיש שהוא לא יודע אם הוא אוהב אותי. הוא ממש שפך את הלב והתחיל לבכות,הוא ביקש הפסקה כדי לחשוב אם הוא באמת אוהב אותי למרות שהוא אומר שהוא מגיע לתובנה הזאת רק כשהוא חושב, והלב שלו אומר לו שהוא כן אוהב. המצב הנפשי שלו קצת מעורער למרות שכלפי חוץ אי אפשר לראות כלום והוא בנאדם מקסים שכל הסביבה מאוהבת בו. מה אפשר לעשות? למי לפנות? האם הוא יוכל לצאת מזה?
ערב טוב אלה, דיכאון המלווה במחשבות אובדניות ופחדים דורש התייחסות מקצועית והתערבות טיפולית ממשית. לא ברור אם הוא מתאר תופעה מוכרת שטופלה בעבר, או שמדובר במשהו שקורה לו בהקשרים של מערכות יחסים. כך או כך, יש מה לעשות. עליו לפנות לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר ללא דיחוי, ולדווח על התופעות שתיארת. כמובן שהפנייה חייבת להיות שלו, ומתוך מוטיבציה ורצון חופשי. אם הוא יקר לך ואת מרגישה שהיית רוצה להילחם על הקשר, תני לו את מרחב המקום והזמן, והישארי זמינה. אם את מרגישה שמחוץ להקשר הזוגי הוא מתפקד היטב ואינו נראה מדוכא או סובל, יש מקום לבחון האם מדובר בתופעה נפשית או בניסיון לחמוק ממחוייבות. לכי עם הבטן שלך. סוף שבוע נעים ליאת
היי ליאת דיי הרבה זמן לא רשמתי כאן בפורום...בתקופה האחרונה לא הרגשתי כלום נהייתי אפאטי כלום לא עניין אותי בלימודים הדרדרתי למרות שאני מרחק נגיעה מסיום לא הצלחתי להתרכז ולסיים ...כלפי חוץ היה נראה שאני חש טוב יותר גם הטיפול עזר וגם הכדורים...החלטתי שאני חייב להפסיק את הכדורים שאני חייב להרגיש משהו ושאם אני יישבר ויכאב לי ויהיה במצב הרע שהייתי בו עד לא מזמן אז טוב שכך מגיע לי להרגיש רע ולסבול למה?כנראה שאני אחד הייצורים הכי נחותים שנברא בעולמנו והמחשבו שרצות והמעשים שעשיתי מעידים על כך......והנה חזרתי לבכות ולהיות עצוב חזרתי להרגיש סוף סוף לא יכולתי לסבול את התחושה שחשתי טוב שאני יודע שאובייקטיבית המצב חרא לא יכולתי להמשיך לחיות עם תחושה שלא אכפת לי מההווה והעתיד אני חש באמת באמת שהכל אבוד......אין סיבה אמיתית להמשיך בחיים כאלה חסרי אהבה חיבה וחיבוק אפילו קל שבקלים המוות ראוי ומשתוקק לחיים שכאלה....להתראות
באמת אין אף אחד שנותן לך חיבוק? אבא, אמא, אחים חברים? אתה יודע...זה פשע. רק לפני שבוע הייתי בתל אביב בשדרות רוטשילד והיו שם אנשים שהחזיקו שלטים שהיה כתוב עליהם - "חיבוק בשבילך" וכל מי שרצה בא וקיבל חיבוק...צריך אנשים שזה יהיה המקצוע שלהם, לתת חיבוקים...כמה פעמים הלכתי ברחוב וחשבתי לעצמי אני כלכך צריכה חיבוק, ויש כאן כל כך הרבה זרועות פתוחות, וכל כך הרבה ללבות סגורים...אני שולחת לך חיבוק ענקי!!!!!!!!! כזה שטובעים בתוכו והכל פשוט נראה...יותר פשוט. אני הייתי במצבך, והעצה שלי אליך, למרות שזה נורא לא להרגיש, לחזור לכדורים. פשוט תנסה סוג אחר, כי אני לקחתי פקסט שאחרי כמה זמן גרם לי בדיוק לתחושה שאתה מתאר...הפסקתי, שוב הדרדרתי ואז ניסיתי רסיטל במינונים שונים ומצאתי מינון שעושה לי טוב, ואיכשהו לא גורם לאפתיה..אני מרגישה אני לגמרי...מקווה שתמצא פתרון. שולחת כוחות. אופיר
היי אני גר בעיר הגדולה ופגשתי את המחבקים והמחבקות למיניהם(: גם אני יוצא הרבה (לצערי לבד) ומקבל חיבוק מדי פעם מנשים בברים התל אביביים אבל יש הבדל בין חיבוק סתמי ואוהב לחיבוק שנמצא איתך תמיד וגם כשהיה לי חיבוק טוב מתי שאני רוצה גם אז לא הייתי מסופק......מה לעשות ?אני גוש צואה...
MR BLUE!!!! האמת שקצת דאגתי לך. המון זמן לא היית כאן, ובחרתי להאמין שקצת הוטב לך. אני מסכימה מאד עם האמירה לפיה חיבוק חיצוני - נחמד ככל שיהיה - אינו יכול להשביע ולמלא את הבור הפנימי שנפער בנו, אלא אם מתקיימת בתוכנו הפונקציה המיטיבה והחומלת, זו שמזכירה לנו, מבפנים, שהחיבוק *באמת באמת* מגיע לנו. עצוב לי לשמוע שאפילו את מגען המאלחש של התרופות אינך יכול להרשות לך. ממש כמו במקרה של חן, שכתבה כאן לפניך, אפשר לחוש במאבק לחיים ולמות המתנהל בין החלקים ההרסניים והרודפניים שבך, לבין אלה המשוועים להצלה וגאולה. ככל שהדבר תלוי בי, אהיה מוכנה להישאר ביציע ככל שיידרש, ולעודד בגרון ניחר את החלק בך שרוצה אהבה ונחמה. אהיה כאן במהלך סוף השבוע, גם בשבילך :-)) ליאת
מאז הפעם האחרונה שרשמתי לך שרע המצב שלי נשאר אותו דבר שום דבר לא משתנה. נמאס לי . נמאס ,שוב,לומר באותם המילים ולתאר את אותם התיאורים.... ואיך לא ימאס לך, לאחרים, לשמוע שכל הזמן רע? איך אפשר לעזור לאחת כמוני שכל הזמן אומרת שרע? למרות שכ"כ רע עדיין מצליחה להימנע מפגיעה עצמית,זה גם משהו.. זה גם סוג של הישג קטן.. אבל עדיין הדרך אל האור עוד ארוכה. מגששת באפילה בזהירות, מנסה לא ליפול,אך ללא הצלחה. .... אני עוד לא יודעת מתי תשוב המטפלת... השבוע בשעה שהפגישה היתה אמורה להתקיים ,אך לא התקיימה (כי כפי שאמרתי לך נבצר מהמטפלת לקיימה) הבנתי שהפגישות חסרות לי. חסר מי שיבין,שיקשיב,שיכיל.... ואני מוקפת אנשים כאלה שיכולים ורוצים להיות שם בשבילי... ואני לא מאפשרת לאף אחד להיות בשבילי לא יכולה להראות שקשה.... גם לא לחברות הטובות ביותר. .... השבוע הגעתי למצב שבו נשברתי לא יכולתי להחזיק את העצב,הכאב, הבכי בתוכי לא הצלחתי לעצור את הדמעות(והרי אני תמיד כן מצליחה) ו 'הברז נפתח'. יצאו דמעות... זה קרה בעבודה.. כל החברות שאלו מה קרה. אמרתי שנכנס לי עשן סיגריה לעיניים ובגלל זה הדמעות ומאותו יום שזה קרה אני מרגישה אי נוחות להגיע לעבודה, כי ראו שבכיתי , והאי נוחות לא עוברת. יודעת שזה שטויות שלי. זה רק אצלי. הכל בראש שלי. הדבר מטריד אותי. משהו לא בסדר אצלי אתמול הרגשתי צורך לחתוך. כאב לי נורא(יותר מעכשיו דרך אגב) אמרתי לחבר שלי,אתמול,(למרות הקושי..) שבא לי לבכות והוא אמר לי תוציאי תשחררי את זה,ובכיתי לידו. הוא חיבק אותי.ואמר לי כמה הוא אוהב אותי. שאני הדבר ההכי יקר לו בעולם... ומאז אתמול כשבכיתי לידו , לא מרגישה בנוח לראות אותו,לדבר איתו. לא עניתי לו היום כשהוא התקשר... מפחיד אותי , הOVER אהבה. לא מרגישה שראויה לזה.. ... ואני כל כך רוצה להרגיש אותו דבר אליו.. אבל זה לא קורה. כן אוהבת אותו ,לא אגיד שלא... אבל לא יודעת אם הוא הבנאדם שאני רוצה להיות איתו, ואני חוששת לפגוע בו. הוא יסבול ולא מגיע לו ובטח שלא בגללי... חברות שלי אומרות לחתוך על אף שהוא יפגע, אבל אני לא יכולה לעשות לו את זה!!!!! ... השבוע הכרתי מישהו(במקרה) והוא מושך אותי ... לי נראה שהוא מחפש אך ורק סקס, אבל עליי הוא לא יצליח לעבוד, על אף שאני רוצה להתקשר אליו,לראות אותו עוד,לא אעשה זאת. לא מוכנה להיות עם אף אחד למטרת סקס בלבד. לא בטוחה שזה רק מה שהוא רוצה , זו רק תחושה שלי, אולי אני טועה. אני יודעת שאני מבולבלת , לא יודעת איך לצאת מהסבך , שאני עצמי יצרתי לעצמי. ונורא רע לי עכשיו. אני באמת לא יודעת מה יהיה איתי.... ליאת, כנראה שתאמרי לי לפנות דחוף לטיפול כי אני מתוסבכת עם עצמי. אבל אין אפשרות , לא יודעת מתי תחזור המטפלת, ואולי גם כשהיא תחזור היא תשכח אותי. סליחה שיצא לי ארוך. אין תקנה למצבי. תודה,ליאת.
ערב טוב חן, הדרך אל האור (לא בטוחה שיש דבר כזה) אכן יכולה להתארך. יש לא מעט אנשים המאמינים שלמעשה כל חיינו אנחנו בדרך, מלהטטים כדי לשרוד. למרות הקושי העצום שאת מתארת, בכל זאת הצלחת להימנע מפגיעה עצמית, להרגיש OVER אהובה, לבכות כמו שצריך ואפילו למצוא עניין בגבר חדש. עם כל הבלבול שזה מחולל בתוכך, נראה שהשבוע 'הרימו ראש' החלקים הבריאים, תאבי החיים והאופטימיים שבתוכך, השמיעו את קולם, והזכירו לך שלא הכל שחור. עם או בלי טיפול, החלקים הללו הם המשאב החשוב ביותר העומד לרשותנו, וכדאי לרתום אותם למאבק שלנו על חיים של שפיות. אין לי ספק שהמטפלת שלך לא תשכח אותך, גם אם נגזרה עליכן הפסקה זמנית בטיפול. בואי נקווה שהיא תחלים במהרה, ותחזור למיטבה, בשבילה ובשבילך. סוף שבוע נעים ורגוע ליאת
ליאת, לעיתים החלקים הבריאים,תאבי החיים והאופטימיים(ציטוטים שלך...) יוצאים להם, שמחת החיים חוזרת לה,והאופטימיות, אך מיד החלקים האלו נבלעים חזרה ועושים מקום לחלקים הפסימיים יותר... אין תקנה,כבר אמרתי? אפרופו חלקים בריאים,אופטימיים ,תאבי חיים ואפרופו פורים שבפתח, אני הולכת בחג ל3 מסיבות , אחת מהעבודה של חבר שלי, מהעבודה שלי, ועוד אחת עם חברות,יהיה נחמד, ואני גם מתחפשת,אך לא אגלה לך למה אני מתחפשת.... :-))) ובעניין אחר, אני אובדת עצות ,לגבי הקשר עם החבר,אני מבולבלת, לא ממש יודעת מה אני רוצה מעצמי, אך מעדיפה לא להתעסק עם זה עכשיו משום שאני מרגישה לא כ"כ טוב מבחינה נפשית ,ההתעסקות עם זה רק תהרוס את מצב רוחי,ההרוס כבר ממילא,כרגע רע פשוט רע ואף אחד לא מבין,ולאף אחד לא אכפת... ואשר למטפלת, אני דואגת לה. לא בטוחה אם להתקשר לשאול מה שלומה,או לא. חושבת שעדיף לתת לה לנוח ,כשהיא לא בקו הבריאות. תודה לך,ליאת. לילה טוב
שלום. באחת התגובות שלכם כאן ראיתי שכתבתם שכל מטופל חושב על שיחות דימיוניות בינו לבין המטפל לפני או אחרי הטיפול וכו', לי אין שום מחשבות כאלה , אני לא מתעסקת בטיפול יותר מדי, ובכלל גם כל פעם שאני מגיעה לפגישה עצמה אין לי במה לפתוח את השיחה , אני כבר שנה בטיפול ולא חל שיפור. האם לא כדאי להמשיך?
שלום שני, יש שפע של דרכים להיות בטיפול, בערך כמו שיש שפע של אנשים... לא כולם מרגישים שהטיפול ממלא את נפשם בין פגישה לפגישה, וזו לא בהכרח אינדיקציה לכך שהטיפול לא עובד. לגבי התהיות האם הטיפול שלך מתקדם היטב, אני לא יכולה להכריע בשאלה כזו 'ממרחק'. למעשה, את והמטפל/ת שלך הם שני האנשים היחידים הרלוונטיים לצורך מתן תשובה לשאלה זו. התשובה תהיה מן הסתם מורכבת ורבת-גוונים, אז כדאי להעלות שם את הדברים ולהתחיל לבדוק... בהצלחה, אורנה
רציתי לשאול מתי כדאי ללכת על טיפול קוגנטיבי התנהגותי ומתי פסיכודינאמי? האם נכון שטיפול פסיכודינאמי נחשב יותר טוב?
שלום שלי, לא, לא נכון. פשוט מדובר בטיפולים שונים שמתאימים למצבים שונים. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מתאים מאוד למצבי חרדה ודיכאון (ויש לו התפתחויות רבות שכוללות גם הפרעות אישיות ומצבים נוספים). זהו טיפול ממוקד בבעיה מסוימת, לרוב קצר יחסית, ויש בו אלמנטים יותר הדרכתיים ומכוונים. טיפול דינמי מתאים כאשר הרצון והצורך הוא התבוננות מעמיקה וכוללת יותר בנפש, בדרך-כלל תוך התמקדות באופן בו דפוסים רגשיים והתנהגותיים שונים נוצרו והתבססו בקשרים המוקדמים. בהצלחה בכל טיפול שתבחרי, אורנה
שלום לכולם אני בת 23 וכל הזמן אני עצובה, בדכאון ורוצה פשוט למות בעבר כמעט והתאבדתי אבל משהו עצר אותי ממש בשניה האחרונה מעולם לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי או לייעוץ - אני מתביישת ומפחדת מבקשת ממישהו שיתן לי עצה איך להמשיך עם "החיים האלה" תודה....
לינוי יקרה, נשמע שאת סובלת מאוד מאוד. יש דרכים לטפל ולהקל על דיכאון, אבל הן מחייבות עבודה אישית ומאומצת שלך עם הכאב שלך, והן בדרך כלל כוללות קשר עם מטפל/ת שילווה אותך בדרך הלא פשוטה הזו... כך שאין לי ממש עצות בשבילך, פרט להמלצה להתגבר על הביישנות ולפנות לטיפול פסיכולוגי. בינתיים אני שולחת לך את כל החמימות והאהדה שאפשר לשלוח באינטרנט... אורנה
אין לך עצה בשבילי איך לעבור את היום יום משהו שלא קשור לטיפול?? בבקשה
את 'נשמעת' לי כאדם כ"כ חיובי -אופטימי, אפילו שמרגישים שקשה לך (לפי תאורייך ושבטח את גם סובלת,תקני אותי אם אני טועה). הלוואי והיית 'מקרינה' חלק מהאופטימיות שלך גם אליי,ואיני כותבת זאת מקינאה,אלא רק מתוך הערכה גדולה על 'צורת תפיסתך'את החיים- על חיפושך את החיובי בכל תחום. היה חשוב לי לציין זאת.
לפעמים אופטימית לפעמים פחות... תודה לך... לילך
אני מצטערת לקרוא שהיום את אופטימית פחות,ומקווה שמחר תהיי שוב אופטימית, ושבעייתך תיפתר.
שולחת לך פרח קטן וכחול וחיוך עייף.. ליל מנוחה, (לילך).
לילכי, למה עייף? אורנה, אני מצטרפת ללילך. ליל מנוחה. נורית
תודה נורית יקרה, זה שום דבר, נראה לי סתם, יום כזה אולי שקועה במחשבות ולא לגמרי בטוחה על מה אני חושבת (מכירה את זה?) לא נורא. זה כלום. יהיה בסדר. מקווה שטוב היום לנורית הישנה והטובה :-) לילה טוב בובליקה, לילך.
שוב אני, נורית, רגע לפני כיבוי המחשב התנגן לי בראש השיר "פרח נתתי לנורית, קטן ויפה וכחול.." מצחיק נכון? אולי בבלי דעת נענית למילות השיר. ... לפרח הכחול שנתתי לאורנה.. מזל שאת לא נורית מהשיר!! :-)) אם תרצי תפוח, אגב, אל תתביישי... עכשיו לישון, לילך.
שלום לילך עם המילים הרכות והמסתלסלות, שלום מצחיקונת שהשתחררה קצת מכובד הספרים, כל-כך נעים לקרוא את המילים האישיות ממרחק הלא-נודע... ליל מנוחה גם לכן, ואני בסדר גמור גמור (תודה, וברור שמותר לשאול), אורנה
שלום, יש לי שאלה שמציקה לי מאוד... אני בת 25, ומעולם לא הייתי במערכת יחסים ארוכת טווח עם גבר. לפני כשנתיים יצאתי עם מישהו, והוא היה הראשון איתו קיימתי יחסי מין. הבעיה הייתה, שלא הרגשתי כלום בחדירה. לא הרגשתי אותו... נבדקתי אצל רופא, ומבחינה פיזית אין לי בעיות, אני בריאה לחלוטין. בנוסף, מעולם לא הצלחתי להגיע לאורגזמה, לא באוננות ולא ביחסי מין. האם יכולה להיות לכך סיבה פסיכולוגית? מה יכולה להיות הסיבה לחוסר התחושה? איך פותרים את זה? תודה, טל
שלום טל, בהחלט יכולה להיות לדברים סיבה פסיכולוגית. על-מנת לברר את הדברים כדאי לגשת להתייעצות אצל סקסולוג/ית, שיוכלו לאבחן את הקושי ולהציע את הטיפול המתאים. בהצלחה, אורנה
שלום, אני אמורה לטוס בשבוע הבא לאירופה למסי ימים. לצערי, אני ממש חוששת מהטיסה ומהתקפי חרדה במהלכה. לא אוכל לגשת לטיפול מפאת קוצר הזמן. אני ממש חוששת מהתקף חרדה / פאניקה שבו אני מקיאה ודופק מהיר ביותר למשך כל שעות הטיסה. אני חוששת שהטיסה תהיה סיוט מתמשך ואני פשוט אשתגע, ואולי לא אעלה עליה בכלל!!! באיזה טכניקות ניתן להשתמש כדי להקל על עצמי במהלך הטיסה ומהחרדה לפניה. תודה מראש
שלום מיכל, למרות קוצר הזמן, אני מציעה לך לשקול ברצינות את האפשרות להיפגש לפגישה אחת או שתיים עם פסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה. אמנם בפגישה כזו לא תהיה אפשרות להעמיק בהבנת המצב, אך תוכלי ללמוד באורח ראשוני את אחת הטכניקות הרלוונטיות, דוגמת הרפייה או mindfulness. במקביל, נסי להספיק להיפגש עם רופא/ה פסיכיאטר/ית ולהתייעץ בנוגע לטיפול תרופתי לטווח קצר (הטיסה עצמה) או לטווח ארוך יותר. לפעמים, עצם הידיעה שיש לך בתיק כדור שיאפשר לך הירגע ולישון, יכולה להועיל. שתהיה טיסה קלה ככל האפשר, אורנה
שלום אורנה, מקווה שאת עדיין כאן.... התקפי החרדה שלי התחילו, כנראה (אני מנסה לברר) לאחר שהתעלפתי במסגרת בדיקה בקופת חולים מסיבה פסיכוסומטית כפי שהגדירה הרופאה. אני זוכרת שכשסיפרתי על המקרה בכמה הזדמנויות,הייתי מרגישה את תחושת העילפון ומפחדת ולאחר כמה דקות נרגעת. זמן מה לאחר המקרה התחילו התקפי חרדה שכללו סמפטומים רבים(כמו דפיקות לב,יובש בפה,סחרחורת,פחד להשתגע ועוד) אך היתה גם תחושת עילפון חזקה ופחד גדול שזה יקרה. היום, לאחר כחמש שנים, התקפי החרדה כמעט ונעלמו, אך עדיין קיימת חרדה מסויימת ולפעמים גם תחושת עילפון (בעוצמה נמוכה יחסית ). איך אפשר להסביר את הקשר בין הפחד מעילפון לבין תחושת העילפון תוך כדי ההתקף?? אני לא מצליחה להבין מדוע ואיך ההתעלפות בקופ"ח "יצרה" התקפי חרדה. תוכלי לעזור לי לחשוב על הסברים אפשריים/כיוונים לחשיבה?? (אני מקווה שלא הגזמתי בשאלתי) תודה רבה!!
ערב טוב תמר, הנה אני כאן... האופן בו תיארת את החרדה שלך נשמע לי מאוד הגיוני ומוכר. החרדה התפתחה בסיטואציה מסוימת (לא תמיד ברור מדוע דווקא אז), ומרגע זה ואילך כל מה שקשור באותה סיטואציה נחווה כקשור לחרדה. זה יכול להיות מקום (קופת חולים), חלוק של אחות, ואפילו ריח מסויים יכול להוות רמז לאירוע מעורר החרדה. אנשים הסובלים מחרדה משקיעים הרבה מאוד מאמץ בהימנעות מרמזים המזכירים את התקף החרדה, ולפעמים זה נראה כמו פחד מהפחד, חרדה מפני האפשרות לחוות שוב חרדה. הדרך הנכונה להתמודד עם תחושות אלה היא כמובן הפוכה - להימנע מההימנעות, להסכים לחוות את התחושות הקשות שעולות בנו כשאנו מרגישים את החרדה עולה, ואז - החרדה יורדת... כדי להבין זאת יותר לעומק, אני מציעה לך לקרוא את הפרק על פאניקה בספר של יורם יובל (אינני זוכרת פתאום את שם הספר, אך אני בטוחה שתאתרי אותו בקלות - אני מתכוונת לספר הראשון שפורסם). בנוסף, אפשר לחזק את ההישגים היפים שהגעת אליהם באמצעות מספר פגישות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. שיהיה בהצלחה, אורנה
בטח "חסרתי" לך...אני עוד לא מתה אבל כבר לא חיה.אתמול הרופאה המהוללה שלי אמרה שזה כבר ברור שהתרופות לא עוזרות, ולכן צריך להוריד אותן..עוד היא אמרה,שלדעתה אין טעם להחליף את התרופה,כי מדובר ב"קוים אישיותיים" ותרופות לא יעזרו. אמרה להשאר בטיפול הפסיכולוגי ולהגביר תדירות..כן. התנערה ממני.הציעה שאלך לרופא אחר לדעה שניה. ואני חשבתי שאני עושה הכל להינצל.אבל הכל בדיחה גרועה של מישהו... אני צריכה "לדומם" מנוע,אני לא יכולה עוד.אני רוצה שיהיו תרופות שיהיה משהו. אני משתדלת,אבל זה מעל כוחותיי, וכנראה שאני רוצה גם להינצל וגם להיאבד. זה כואב להיות.השעות לא עבירות..
וחלמתי בלילה שאני מדממת.כמו במחזור..אבל לא משהו נורמלי.מדממת בכמויות עצומות ואני לא מצליחה להישאר נקיה.הידיים,הרגליים,אפילו הפנים.גם מהאף דיממתי.כשהתעוררתי מזה הרגשתי רגועה,כאילו זה רמז.פתרון.
ויק יקרה וכאובה כל-כך, אני לא מרימה ידיים. בואי נדבר על פתרונות אפשריים באופן אישי. שלך, אורנה
ויק יקרה. ההודעה שלך מאוד נגעה לליבי. לפעמים אנחנו חושבים שמאסנו על אחרים,והם מתנערים בגלל שנמאסנו על עצמנו ונמאס מהכאב. אני לא יכולה לומר בוודאות למה התכוונה הרופאה שלך, אבל אני חושבת שכדאי לך לפגוש רופא נוסף. רופא שיבחן את הכל מחדש, שיציע אפשרויות נוספות או קצת שונות שיחווה דעה נוספת. כשמעורבים בתוך משהו קשה מאוד לחשוב על דברים אחרים, המחשבות "מתקבעות" ולכן דעה שניה מאוד מומלצת . נראה לי שהרופאה שלך ניסתה להגיד, שהיא לא מכירה דרך אחרת,ולכן המליצה על דעה נוספת. אני מרגישה אותך כמה את זועקת לעזרה,כמה את רוצה שיעזרו לך להציל את עצמך. אל תתיאשי ! לפני מספר ימים היתה הודעה בפורום,נדמה לי בחורה בשם גל, שסיפרה כמה מצבה היה לא טוב,והרופאים אמרו שאין מה לעשות(אם אני זוכרת נכון גם אצלה היתה בעיה שהוגדרה אישיותית) ולמרות זאת היא טיפלה בעצמה והצליחה לשקם את עצמה ואפילו מעבר לזה. מקווה שההקלה תבוא במהרה.
