פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, אני בחורה כבת 25 ,נשואה. אני אובחנתי ע"י בעל מקצוע כסובלת מדיכאון (מזה 5 שנים) מאז שאבי נפטר. נטלתי את כדור הפריזמה לתקופה קצרה והפסקתי. כיום לא נוטלת אף כדור. לאחרונה התפתחה אצלי תופעה שפוגעת לי באורח החיים. בכל פעם שאני משוחחת עם חברה/חברים (אפילו אם חברה קרובה) ,בטלפון -או פנים מול פנים אני מרגישה שאני נתקפת בקשיי נשימה ,אני לא מצליחה לסיים את המשפט כי קשה לי לנשום! (בלי להתאמץ כמובן) ואז אני פשוט מתביישת ומבקשת שיחכו לי על הקו אני תיכף חוזרת או בורחת לחדר אחר כדיי להסדיר את הנשימה (מה שלרוב לא עוזר)........האם זה מה שנקרא התקף חרדה? ממה זה נובע ומה הטיפול? תודה רבה!!

שלום נועה, קוצר נשימה יכול להיות קשור בחרדה (בהנחה שאין לו בסיס אורגני, והוא מופיע באופן סלקטיבי במצבי לחץ). כדי לדעת מה מקור החרדה יש להכיר אותך מקרוב, ללמוד את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה שלך, ובהתאם לכך גם לכוון את הטיפול. ככלל, הטיפול המומלץ בהפרעות חרדה הוא שילוב של שיחות עם תרופות נוגדות חרדה. עד שתגיעי לפסיכולוג קליני (שזאת המלצתי העיקרית) נסי פחות להיבהל מן התופעה, ולהימנע מהפסקת השיחה הטלפונית. כאשר את מרגישה שזה בא, קחי שלוש נשימות ארוכות, נסי להרפות את הגוף, ולהמשיך בשיחה. סביר להניח שמעבר לקו לא יחושו במה שעובר עליך. בהצלחה ליאת

אני בן 47. מבחינת עבודה ומבחינת חיי משפחה אני מרוצה. יש לי כבר הרבה שנים בעייה שמציקה לי. בסיטואציות מסוימות יש לי רעידות בידים, זה במיוחד בא לידי ביטוי בארוחת צהרים עם בכירים ממני בעבודה ואז לעיתים ידי רועדות וזה מאוד מביך אותי. אני מנסה לשכנע את עצמי שאין מה להתרגש אולם בד"כ זה אינו עוזר. האם יש תרופה שיכולה לעזור לי בכך כאשר אני לפני מצבים כאלו? בתודה

שלום מאיר, לפני שאפשר יהיה להסיק על קיומה של בעיה פסיכולוגית, כדאי לעשות ברור קצר אצל רופא המשפחה שלך. יתכן שמדובר בתופעה בעלת מקור גופני כלשהו. בהיעדר כל הסבר אחר, אפשר יהיה לפנות להסבר חלופי בעל גוון פסיכולוגי. בינתיים, נסה להירגע ככל האפשר, ולסמוך על כך שבארוחת הצהריים כולם עסוקים בצלחותיהם, מכדי להבחין ברעד כלשהו בכפות ידיך. אגב, אם תתבונן בידיהם של האחרים, תוכל למצוא לא מעט אנשים עם תופעה דומה, זה לא כל כך נדיר. בברכת תחזקנה ידינו... :-) ליאת

שלום אורנה, הייתי מעוניינת לדעת מדוע יש אנשים הנמשכים לגראס ומעשנים וככל הנראה אין להם בעיה פסיכולוגית כלשהי.

שלום ג'וינט, בחלק מהמקרים, משום שזה מהנה ומשחרר. במקרים אחרים, כמיסוך לקשיים רגשיים (שאינם חייבים להתבטא בבעיה פסיכולוגית מוגדרת כלשהי). בברכה, אורנה

שלום, מהי ההשפעה לטווח הרחוק אצל מבוגר, כאשר בילדות ובבגרות זכה לפינוק יתר מהוריו והגנתיות מצד הוריו? תודה רבה רימה

שלום רימה, בפסיכולוגיה הקלינית אנחנו מחפשים אחר הסיפור האישי, הפרטי, הייחודי לכל אדם. לכן, אין טעם רב בחיפוש השפעות של פינוק והגנתיות בילדות באופן כללי, אלא אצל אדם ספציפי. כדוגמה לכך, אזכיר שאדם אחד יכול לגדול להיות תלותי ולא בשל, ואילו אדם אחר יכול למרוד בכך במלוא כוחו ולהיות עצמאי באורח קיצוני. וכמובן שבאמצע נמצא טווח שלם של אפשרויות... חפשי את הסיפור האישי, אורנה

שלום רב אני ילדה בת 17 לפני שנתיים אני ומורה שלי מאד התחברנו ונוצר בינינו קשר טוב,ודיברנו אחרי שעות הלימוד,ולפעמים נסעת אלי (היא גרה בעיר אחרת) ישבתי עם הילדים שלה,עזרתי לה בבית. הקשר שלי עם אמא שלי לא ממש טוב,והיא היתה עבורי כמו אמא. חשוב לציין שהקשר שלי איתה התחילה בגלל שהיתה תסבוכת בנושא מסויים והיא ממש עזרה לי מזמנה הפרטי,ולי היתה תחושה של הכרת הטוב אליה וכך הכל התחילה. ועם הזמן נהייתי מאד קשורה אליה. הבעיה היא שעכשיו היא מאד עסוקה ועובדת בשני מקומות ויש לה 5 ילדים ובעל והיא בהריון- וזה יוצא שאין לה ממש זמן בשבילי. אנחנו בקושי נפגשות וכמעט שלא מחליפות מילה. אני מאד מרגישה בחסרונה ומתגעגעת המוןןן אליה, לחיבוק ממנה, מילה טובה,דאגה. כשאני חושבת על המערכת יחסים הזאת היא נראית לי קצת מוזרה וחשבתי אולי יש פה מין ניצול. אני כל הזמן נותנת לה ומעניקה מזמני למרות שגם אני בתקופה לחוצה של זמן כי היא חשובה לי ,ואילו היא לא מוצאת דקת פנאי עבורי אני יודעת שאני נמצאת אצלה במקום סדר עדיפויות נמוך יותר מאשר היא אצלי. אני לא יודעת מה לעשות,אני מרגישה שאני קצת תלויה בה,היא מאד גדול מחיי,ואני מאד אוהבת אותה ,ובעבר היא היתה מוצאת זמן בשבילי,ועת לא כל כך.רציתי לדעת אולי הקשר הזה לא בריא עבורי? אם כן מה עלי לעשות כדי שהקשר יהיה בריא? או מה לעשות כדי שארגיש טוב יותר בקשר?

שלום דסי, אני יכולה להבין את כאב הגעגוע שאת חשה, וגם את התסכול שהופך לאיטו לכעס. אני לא בטוחה שאני שומעת בתיאור שלך ניצול מצד המורה, אלא מציאות שהשתנתה ובעקבותיה הקשר ביניכן משנה את פניו. אני מציעה לך לשוחח עמה שיחה כנה, ולשמוע את דעתה על השינויים שחלו בקשר ביניכן. בהדרגה, כדאי להפנות את כוחותייך למקומות אחרים. בנוסף, אולי תרצי לעבוד על הקשר עם אמך, כך שיהיה מספק ומיטיב יותר. בהצלחה, אורנה

שלום רב, תודה רבה על התשובה,רציתי לדעת האם נראה לך שאני יכולה לפתור את הבעיה מבלי לדבר איתה?(הכוונה לשנות את דפוס המחשבה שלי ,שהשינוי יהיה בי בלי קשר אליה) כמן כן להיטייב את הקשר עם אמא זה מאד בעייתי, היא לא מקבלת אותי כמו שאני ולא נראה לי שעלי לעשות את הצעד הראשון היא גרמה לכך שאהיה מרוחקת ממנה, אם המצב מפריע לה לדעתי עלי לעשות את הצעד הראשון,לא? כמו כן נראה לך שהקשר עם המורה בריא עבורי?או שהיא משמשת עבורי קרש ההצלה?

שלום מאז ותמיד אני שונאת עצמי אבל תמיד הערצתי את הגוף שלי פעם כאשר עשיתי ניתוח להסרת אדנומה בראש הסירו אותה דרך האף , מאז אני מרגישה שהאף שלי לא בסדר ופניתי לרופא א.א.ג שאמר לי שהאף שלי עקום ומאותו יום אני לא מקבלת את האף שלי ועושה צילומים על מנת לוודא שהכול בסדר אבל אני מרגישה שהעצם לא בסדר ולא חלקה . גם כן לאחרונה התחלתי להתעסק יותר מדי באוזן השמאלית אני מרגישה שהיא יותר שונה מהימנית שיש סחוס מורגש יותר באוזן השמאלית מה לעשות

שלום קרן, נשמע שאת במצוקה מאוד גדולה, ושהפתרון אינו מצוי בידי רופאי הגוף. אני ממליצה לך לנסות את רופאי הנפש... ולתאם פגישת התיעצות עם פסיכיאטר או עם פסיכולוג קליני. בהצלחה, אורנה

יש בה נימה מתנשאת, לאקונית, כמעט...צינית.. עוד שני משפטים אמפתיים לפני ההפניה לרופא הנפש היו יכולים לגרום להודעה לעבור חלק יותר (דרך הלב). מעבר מרופאי הגוף, לרופאי..הנפש. מאוד יבש. רופא הנפש לא אמור לתת מענה קצת יותר...הממ..נפשי/רגשי? למחשבה, רק אם רוצים. ענבל.

אורנה, נכון שרכושנות זה דבר מאוד מאוד לא טוב? גורם לרצות לאמר דברים שאתחרט עליהם. דברים רעים. מאוד. זה יכעיס אדם יקר. בינתיים זה מכעיס אותי. מרעיד אותי. מישהו יכול לקחת את המפלצת הזו ממני? מפלצת מאנית-דיפרסית. לפעמים עושה טוב, לפעמים מאוד מכאיבה. כמעט מוכנה לוותר על הטוב. כמה שמתחשק לי להגיד דברים רעים!!! אני אשלוט בעצמי הפעם... אבל זה עלול להתפרץ יום אחד. כבר יש נוסח. אני צריכה לצעוק אותו. אולי מישהו ישמע. אולי זה יכנס הפעם באמת. לפני שזה יקרה, אולי עדיף להרוג את המפלצת. להקטין לפחות. איך? מישהי מסיני

לא מחזיקה... פינוק היתר שלי יהרוג אותי. הפעם אתפרק לבד. איך הפכתי להיות סמרטוט? :-(

בלי משמעות יקרה, כתבת מילים רבות משמעות, וכאב, ואהבה ושנאה. אני חושבת שכדאי ל-ד-ב-ר עם מושא הרגשות האלה. אני בטוחה שאפשר להבין. אורנה

כולם רק א-ו-מ-ר-י-ם שמבינים. בפועל לא קורה כלום. תודה בכל אופן. לילה טוב.

שלום רב, ברצוני לשאול אודות יעילותם של הטיפולים הפסיכולוגיים. אינני יודע אם את הכתובת הנכונה לשאלה זו מכיוון שהינך עוסקת בתחום אולם אשמח לשמוע את דעתך. אני חש כי עליי לטפל בעצמי בדחיפות. עם זאת, קשה לי להבין כיצד טיפול באמצעות דיבור, פסיכותרפיה, יכול לסייע. בעבר לקחתי חלק בטיפול, יכול להיות שהטיפול לא התאים לי (נעשה שימוש בטכניקה של EMDR) אבל הוא כן סייע לי להבין דברים מסויימים. עם זאת, ההבנה לא שיחררה אותי מן הקושי. בצורה זו או אחרת, אני מרגיש שאני קצת משתחרר מהכבלים שכבלו אותי באספקט מסויים בחיי ללא טיפול, וזה מעניין ומעודד. עם זאת, יש לי קשיים רבים, רשימה ארוכה לצערי, והייתי רוצה לפתור אותם. אני מעוניין ללכת לטיפול אבל, שוב, לא כל כך מאמין ביכולתו לסייע לי. ישנה אפשרות נוספת - שמשהו בתוכי עוצר אותי מלגשת לטיפול ולכן אני מחפש תירוצים מדוע לא להתחיל בו. אשמח לשמוע את דעתך. אני מאד מודה לך.

שלום עמיחי, ישנם סוגים רבים של טיפול, לא רק טיפול פרטני בדיבור. אם אתה מרגיש נוח יותר בהבעה עצמית בתנועה, באומנות פלסטית, במוזיקה, בקבוצה, אל תהסס לחפש את הדרך הנכונה לך. לגבי יעילות הטיפול תוכל לעיין במחקר בתחום, המצביע באופן כללי על כך שטיפול (בצורותיו השונות) עוזר יותר מאי-טיפול. במה שלא תבחר, אל תוותר על החיפוש הכנה אחר דרך שתעזור לך, אורנה

ובכל בחירה כדאי לוודא שהמטפל מקצועי עם תעודות.. בענף של טיפול באומנות וכד' יש הרבה מאוד אנשים עם "חצאי" או מעין תעודות.

אורנה יקרה, הלילה ישנתי.לא לקחתי סיכונים ונעזרתי במה שצריך.חוסר השינה כשלעצמו יכול להוציא אדם מדעתו.. "הבית" שלי אצלה נבנה לאיטו בשנית.באהבה.אף שלגבי העתיד הקרוב עוד אין לי המידע הדרוש. אני מניחה שזה כבר לא מעניין אותך.בצדק... הלוואי וגם כאן היה נשאר עבורי ה"בית".אני קצת מרגישה שהחליפו לי מנעול.. הייתי רוצה לשלוח ידיים מבעד למסך,אל ידייך שלך,לאחוז.לדעת שאת שם. כמה דפוקה אני יכולה להיות,תגידי??..............

ויק יקרה, אני שמחה לשמוע שאת דואגת לעצמך, שאת שומרת על עצמך, ושאת בונה לעצמך בית ממשי חם. אני שולחת לך חיבוק ווירטואלי, ומחזקת את ידייך בבנייה שאת עושה. כל הכבוד! בהצלחה בכל, אורנה

לא הבנת כלל.... או שהבנת ובחרת "לא להבין"... לא הבנת אותי.

אורנה, מקווה שעוד יהיה לך כוח אליי היום. מרגישה שכבר לאף אחד אין סבלנות אליי. אנשים עסוקים בצרות שלהם, למה שיהיה כוח עוד אל אחת כמוני? שמכל זבוב של זז בוכה? ומה אני מאשימה בחוסר סבלנות? אני שמסוגלת להוציא את הבנאדם הרגוע ביותר משלוותו... חבר שלי שהוא הבנאדם הכי רגוע ,גם לו כבר נמאס ממני. כמובן שהוא לא אמר לי אבל אני מרגישה זאת. דיברתי איתו על זה ,הוא אמר לי מה פתאום, ושהוא לא מרגיש כך... שזה הכל אצלי בראש. לאחר הריב האחרון אתמול(אחד מיני רבים) שבזכותו התקרבנו יותר,כי אחרי כל ריב אנחנו מתקרבים יותר,רק כשאני רבה איתו אני מצליחה לספר באמת מה הבעיה שלי,והבעיה היא לא בו ולא באף אחד אלא רק בי. הוא יודע שאני בטיפול ,הצלחתי לספר לו מה עובר עליי בעיקר בתקופה האחרונה שמרגישה שמתמוטטת ומרגישה הקלה שהצלחתי לדבר עם מישהו,ואני שמחה שדיברתי איתו. כי פרקתי קצת... הלוואי והייתי מצליחה לפרוק גם בטיפול. אולי זה היה קצת מקל עליי... עכשיו אחרי שדיברתי איתו,מרגישה חשופה מידי, ומחר טיפול(פגישה שנייה השבוע,היא הסכימה לקבל אותי בגלל המצב) ולא חושבת שאצליח לדבר איתה בפגישות לאחרונה כמעט ולא מדברת,ואני לא מפסיקה לבכות במשך השעה שאני נמצאת אצלה. ואני רוצה לדבר. אני רוצה להוציא. אבל זה לא מצליח לי... ואני מחכה לפגישות אבל כשהן מגיעות אני לא מצליחה לנצל אותן.

שלום חן, את מתארת תנועה מכאיבה בין קרבה להתרחקות, בין אינטימיות מיטיבה לתחושת נטישה וחוזר חלילה. לאורך תנועת המטוטלת הזו, ברור לי שאת רוצה להרגיש אהובה ולא להרחיק אף אחד בשל צרכייך (אותם את חווה כבלתי נסבלים). נראה לי שתצטרכי להמשיך לבוא אל המטפלת שלך ולבכות שם, עד שיהיה לך ברור שהיא עומדת בצרכים שלך, ולא דוחה אותך. אז גם יהיה מקום למילים... בברכה, אורנה

אני נמנעת מלקנות לעצמי דברים (חוץ מאוכל וסמים) ולרוב אני משקיעה את כל כספי באוכל לחתולים- מזון יבש, פחיות וכו'. מה זה אומר עליי? פעם היתי קונה לעצמי בגדים, מתלבשת ומתאפרת בקפידה, מסדרת גבות, ציפורניים, שיער. היום אני יכולה ללכת כמו ג'וחה לעבודה ולא יהי איכפת לי, מתוך נקודת מבט שכל זה הבל הבלים ולא שווה להשקיע בטיפוח עצמי, אלא עדיף לעזור לבעלי חיים ולטפל בהם- זה גורם לי להרגיש יותר חיה. אפילו כשבנות בעבודה מדברות על בגדים או איפור- אני נגעלת וחושבת שהן שטחיות. זה נורמלי?

עילית יקרה, טיפול עצמי בגראס היא תופעה מוכרת, שיכולה להכהות רגשות של ריקנות ודיכאון. הסיבות לרגשות אלה הן יחודיות לכל אדם, ואינני יכולה לדעת אותן מבלי להכירך באופן מעמיק. נשמע לי שיש מספר דברים שכדאי לך לברר לעצמך, על-מנת שאיכות חייך תהיה טובה יותר, ומבלי שתזדקקי למיסוך של עננת הגראס... מכיוון שמדובר בתהליך רגשי עמוק שמתחיל בחשש רב מצידך, קואצ'ינג אינו התשובה המתאימה, אלא דווקא פסיכותרפיה. בהצלחה בכל, אורנה

תודה אורנה. זה ממש משחרר לכתוב בפורום הזה ולדעת שיש מי שמקשיב לך ולא שופט אותך.

I'm lonely. and i cling to my loneliness. Stopped returning phone calls, stopped talking to others, stopped feeling like i have a chance of feeling part of something. I am always a passer-by. a bystander. My therapist told me that i tend to stay on the safe side of things, talking either of the philosophical layers, OR simply about details- without talking much about the inner layers. without letting go of this constant control.. letting myself express my emotions instead of talking about them. She said that maybe it was time to start my journey. She repeated this sentence over AND over, watching me as i slowly freeze. I couldn't move for a whole hour afterwards. Sat in the street, gazing into space without moving. my mind empty of thoughts. then fell into bed for a couple of hours. I am scared. (don't know what of). ..I hardly know what i feel.. I was sure i was doing ok, but now i think that maybe she was simply being patient with me up to now.. a bit like a slap in my face.. I don't know how to act.. just know how to talk about acting. Don't know how to let go. wish i knew why. Maybe i have no good reason to go to therapy. Maybe i cannot give her what she wants. Maybe i should just leave if i cannot do better. How should i act now on future sessions? After what she said i have to do an extra-effort to feel without explaining. but i don't know how to do it. I'll probably feel silly AND vulnerable.. maybe she won't be able to relate to the stupid little feelings.. How can i do more to give her what she asks for? Don't know why in English this time, Orna.. simply spilled out this way (kind of a billingual). Nothing came out in Hebrew somehow.. I feel weird today. Please don't try guessing my name.. Thank you, as always.. and sorry for being so long.. Ani

כואבת יקרה, מותר לומר כמה דברים בתור מישהי שמזדהה, מנקודת המבט שלה? אומר לך את הדברים שהייתי אומרת לעצמי. את יודעת, כמישהי שנמצאת גם בטיפול, אולי תוכלי לקחת מכאן משהו קטן. הכאב... החרדות... זה אומר שאת כבר בפנים שמה, במקום הזה שלפעמים מתחרטים שנכנסנו לתוכו בכלל. בלתי נסבל, הא. אני מסתכלת על רגעים כאלה כרגעים שבהם כאילו לאף אחד אסור לגעת, אנחנו רוצים להיות-ולא-להיות, רק לצפות מלמעלה, קצת מסוכן, ממולכד, ואולי דווקא הכי רוצים עכשיו שיהיה שם מישהו שייגע, אבל נגיעה מדויקת ועדינה שבעולם (היא גם זו שכואבת כ"כ בקצוות), נגיעה עם אומץ ושלא יהיה צורך במילים, ואולי, אולי רק חיבוק מגן, אבל לא כובל. עם מרחק ביטחון. שמשאיר לך מקום. להיות את. לחשוף תהליכים לא מודעים, או לשקף, זאת רק התחלה קטנטנה, קשה ומפחידה נורא בפני עצמה. זה לא אומר בכלל שאת חייבת להשתנות ולהיות אחרת בבת אחת, או לעשות בכוח משהו שאין מצב שתצליחי בקלות כזו. זה פשוט לא עובד ככה. מה גם, שהשגת ה'מטרה' כאן אינה מהווה תנאי להמשך קיומו של הטיפול (וגם לא להפסקה). ממילא כואב ה'רק לדעת' הזה, והוא עדיין לא מספיק. ובכל זאת, צריך להתקדם קצת קצת (שיט! ממש לא מתאים לשמוע את זה עכשיו, נכון?). מטפלים טובים יודעים מה הם עושים ומתי. הם לא מזיזים בכוח רב מידי (כן... עם התגבשות הקשר הטיפולי, מגיע השלב שבו חייבים לנסות לדחוף קצת קצת, בעדינות ובאומץ....). הם יודעים שאם יופעל כוח רב מידי נשיג את הדבר ההפוך ונגדיל את ההתנגדות מידי (שוב) מעבר לגבול. ברוב המקרים, אנחנו כמעט כמעט על הגבול, אבל, בלי לעבור אותו. נראה כאילו הולכים לאבד שליטה... ובכל זאת - לא. וזה נורא כואב. המממ... חולירע, אי אפשר להתקדם בלי ההעזות הקטנות האלה. קטנות-גדולות שראויות לתודות הענקיות ביותר. בדיעבד. זה נכון. המון חוסר ישע יש שם כשאנחנו מרגישים שאנחנו נדרשים להיות מה שהולך לנו נגד כיוון השערות, כאילו מנסים לפצח אותנו, לדבר שאיננו יכולים עדיין ומי יודע אם נוכל אי פעם, אין לאן להימלט, ובכלל לקחו לנו משהו כל-כך יקר, הכי יקר וקשור אלינו, אנחנו חשופים ונטולים כל-כך, ואין, עדיין אין תחליף שימלא את החסר. זה קשה מאד... נסי לחשוב על הרעיון (שתמיד רושמים בפורומים) לנסות להביא לשם את מה שרשמת פה. הכל. יש לך פה ים של חומר לעבוד עליו בטיפול. כמו שממליצים פה לרוב, את יכולה אפילו להדפיס (ככה, באנגלית, וגם זה אומר את דברו...) ולתת לה ב'עיניים עצומות' בלי לדעת, או, עם לדעת... אם לא תוכלי להביא בפניה את הדברים בכל צורה שהיא, לא לדאוג, זה יקרה מתי שזה יקרה, לאט לאט כשכן אפשר יהיה. וכמו ששומעים את הדברים הללו פה המון בפורום - על אף הקושי צריך לעשות את כל המאמצים כדי להגיע לפגישות איך שייצא. אפילו להגיע בשביל לא לומר כלום אלא רק להיות שם. אפילו להגיע בשביל לומר "אין לי בשביל מה לבוא יותר" או "בשביל מה אני ממשיכה, כי הרי...?" או " לא רוצה להיות פה". זה נורא נורא קשה אבל אפשרי בסופו של דבר. הם שורדים וגם אנחנו. קורה גם לפעמים שכואב מידי מידי ולא מצליחים להגיע, כי חייבים לתפוס מרחק, וגם זה בסדר אם עד כדי כך לא ניתן. אבל בסוף, בסוף חוזרים. בקושי רב, אבל כן, חוזרים למקום הטוב הזה (וגם המכאיב הזה, שילך לעזאזל) שהוא היחיד שבסופו של דבר יכול לעזור לנו. על באמת. כן... קל לומר מבחוץ, וכשאת בפנים - ממש כמעט בלתי אפשרי... הלאה התלות! P-: הא! איך הם מנצלים את העובדה שאנחנו נקשרים אליהם בשביל לקדם (נאמר אך רק באהבה...) את לא חייבת לעשות בהכרח שום דבר. אם נראה בעינייך שהמטפלת ניסתה לקחת קצת יותר מידי דברים לידיים, או נתנה איזו 'הוראה' או רק עצה מכוונת שנראית לך לא מבטיחה או ממש גדולה עליך, תמיד תמיד, את יכולה 'להוריד הכל עם המים באסלה' ולבחור לומר לה - זה לגמרי לא יכול ללכת עכשיו; בחדר הטיפולי יש לך מקום לומר "לא יכולה / לא רוצה" על כל הנפח, מבלי להיות ילדה רעה / פוגעת / לא מושלמת / מאכזבת / לא כל יכולה / "אשמה" (תחשבי איך זה בעולם האמיתי שלך? מדבר אליך איכשהו?). ו...לסיום, לא לדאוג, אם באמת באמת לא יכולת, זה לא אומר שויתרת לחלוטין ושלהבא לא תנסו שוב. לא אבדה ההזדמנות. לא החמצת הכל. להיפך, חשוב להגיע לשם מכיוונים שונים ובעתות אחרות ממקומות אחרים. אני, לפחות הייתי רוצה, מאד רוצה, שתעמודנה בפניי אפשרויות מסוימות לחזור למקום שעכשיו סירבתי לו נורא, אפילו מיליון פעם. במקרים מסוימים זו הדרך הנכונה, למיטב הבנתי. אז כך שאפשר, רצוי, וחשוב להגיע לנושאים אחדים בפעם אחרת מכיוון אחר (אם לא הצלחנו הפעם). אולי הפעם האחרת היא ממש עוד מעט קט ואולי יסתבר שלא. אל הלב מגיעים תמיד אחרי עבודה מאומצת... וסתם כך, אפשר גם שיהיו נושאים שעוזבים. לתמיד. אבל חשוב להגיד לה ולדבר על זה... מה דעתך? אני חושבת שאת הדברים שנאמרו, בעיקר בשתי הפסקאות האחרונות היית צריכה לשמוע ממנה. שיאמרו במו פיה... ולא ממני... אם יש פה משהו באיזה כיוון זה אחלה נושא לדיון בטיפול. את בידיים טובות. היא איתך, היא איתך המטפלת, והיא כנראה מצליחה לגעת במקומות הנכונים, מאד, ואולי זה בדיוק מה שהכי מפחיד. הכי לבד מרגיש כשאת ביחד, כשיש לידך זולתך... אכן מ-א-ד confused... מ-א-ד. בעיניי, זה טוב ככה לפעמים להתכנס פנימה ולשמור על אינטימיות מוגנת החזיקי מעמד

הלוואי וידעתי איך את מזהה אותי... בכל שפה ובכל שם.. מדהים. כאילו עומדת שם מעבר לרשת, מוכנה תמיד לתפוס ולמסור כל כדור שאשלח. המממ... חשבתי על טניס, אבל הרשת האינטרנטית זה גם טוב מרגיע..ומחמם את הלב. הזרות קצת מצטמקת תודה לך, חיפושית יפה! מעומק הלב ותודה גם לך, אהובה, שהשבת את המילים לחיקי.. שאפשרת לי לבכות. ולצחוק. (כן, כן, א?ת..)

אני יקרה, אני יכולה להבין כיצד דברי המטפלת שלך נחוו כסטירה, כהרחקה. אני מבינה את התחושה שלך שאם זה מה שאת יכולה, אולי לא נכון להמשיך בטיפול. זה עצוב בעיני, משום שהתחושה שלי כשקראתי את דברי המטפלת שלך הייתה מאוד שונה - לי יש הרגשה שהיא מזמינה אותך לצאת למסע א-י-ת-ה. ללכת איתה בדרך של העמקה, והסתכנות, וקרבה... זה נשמע כל-כך אחרת, האין זאת? חשבי על כך, ואם תרצי ספרי לנו עוד בהמשך, אורנה

To my colorful beetle-friend, AND to Orna Wanted to write more than just thank you.. maybe to try AND explain. But i can't.. so thank you both for being here for me i mean it

היי , אני בטיפול 7 שנים ..אין ספק שאני אדם בוגר ושקול יותר, בעיקר פתוחה וחושפה ולא מפחדת כל כך מקרבה ...המטרה העיקרית שלי עכשיו בטיפול להכיר בן זוג ולהיות בזוגיות לאורך זמן ...עדיין לא מצליחה להגשים מטרה זו ....מיותר לציין שאני כל כך קשורה למטפלת שלי אוהבת אותה כמו אמא ששומרת עליי למרות שעדיין קשה לי לסמוך עליה שהיא באמת אוהבת אותי (עובדות על זה כל הזמן),לאחרונה התחלתי קורס קאוציניג שבסופו אני אתחיל לאמן בעצמי אני מרגישה מאין קונפליט. מאז שהתחלתי, הטיפול נראה לי פתאום מעייף ומייגע ולא עוזר כמו פעם ... אני מרגישה שאני אפילו כועסת עליה שהיא לא מקצרת לי את הדרך .התחלתי להתאמן על מתאמנים ואני רואה איך הדברים זזים כל כך מהר ,אני יודעת שאם לא הייתי עוברת את הטיפול לא הייתי מסוגלת להיות מה שאני היום החיבור לעצמי וליכולות שלי מאפשר לי לעסוק בתחום החדש...אני מרגישה שאולי הגיע הזמן ללכת לדרך אחרת ...אבל קשה לי לוותר על הקשר שיש לי עם המטפלת שלי וגם אני לומדת ממנה כל כך הרבה בחיים שזה עוזר לי להתפתחות האישית שלי מה עושים עכשיו עם זה שאני מרגישה ששני הדרכים מתבלבלות לי ....אני

שלום אני, ההודעה שלך העלתה על שפתיי חיוך של הבנה... כי זה נכון - אימון ופסיכותרפיה הן מתודות הפונות לסוג דומה של קהלים, אך מציעות משהו מאוד שונה. אני לא נכנסת כעת ליתרונות ולחסרונות של כל טכניקה, משום שלדעתי זהו אינו מוקד הקונפליקט שאת חווה. להרגשתי זהו קונפליקט של גדילה שלך למול המטפלת שלך - יתכן שבתחילת הטיפול היה ברור יותר מי "גדולה", אצל מי נמצאות "הידיעה" וה"הבנה", ומי עוד צריכה לגדול... עכשיו הדברים משתנים - את הופכת בעצמך לדמות טיפולית, את מתלהבת מטכניקה שונה משל המטפלת שלך, את חווה נפרדות ממנה בדרכים חדשות ומרגשות. מאחר ואת מטופלת מנוסה, את וודאי יודעת שכדאי להביא נושאים אלה אל תוך הדיבור איתה. אשמח אם תעדכני, אורנה

את יכולה להסביר בבקשה את משמעות הבטוי דיסוציאציה של טראומה?

שלום ש, הכוונה לניתוק כלשהו, למשל ניתוק בין הזיכרון לבין הרגש שנלווה אליו באירוע המקורי. כך אפשר לכאורה לזכור, אך ללא החוויה הרגשית המתאימה הנותרת עלומה, וממשיכה להשפיע את השפעתה המכאיבה. לילה טוב, אורנה

ערב טוב, עברתי תקופה ארוכה וממש לא קלה בטיפול באמא שלי שחלתה בסרטן תקופה ארוכה. התקופה האחרונה ממחלתה הייתה הכי קשה לה ולי מבחינה רגשית ונפשית, אבל החזקתי מעמד בשבילה ובכדי לתת לה כוחות היא נפטרה ואני נשארתי לבד עם הרבה כאב, געגוע, רגשי אשם ועצב. אני בטיפול כבר בערך שנה, אבל רגשי האשם לא עוזבים אותי למרות כל מה שהענקתי לה. שאלתי היא האם התנדבות ועבודה עם חולי סרטן תתן לי כוח להיפטר מרגשות אלו, או שזה יחזיר אותי בחזרה לתקופת מחלתה וזה יוסיף לי עוד כאב? מה את מציעה לי?

שלום עצובה, ראשית, השתתפותי בכאבך. אני יודעת מעט מאוד פרטים, אבל אני רוצה להציע שרגשות האשם שאת חשה אינם נובעים באופן ישיר מהאופן בו סעדת את אמך במחלתה. אני מתכוונת לכך שניתן להרגיש אשמה גם אם טיפלנו באדם יקר לנו באופן מ-ו-ש-ל-ם. אפשר לשער שרגשות האשם שאת חשה קשורים באופן כלשהו למורכבויות במערכת היחסים עם אמך, שנותרו לא פתורות וללא מענה. את העבודה על נושאים כאלה אפשר לעשות גם כשהאדם כבר אינו עימנו - עם הדמות הפנימית הקיימת בתוכנו, ועמה אנחנו ממשיכים לקיים מערכת יחסים גם שנים רבות אחרי... יתכן שהתנדבות עם חולי סרטן תועיל, אבל אני רוצה להציע לצרף לכך טיפול פסיכולוגי, שיאפשר לך לחשוב ולהרגיש את הדברים לעומקם, ולתת להם מילים. שיהיה קל יותר, אורנה

שלום אורנה, הגעתי לטיפול בגלל נושא מסוים, והמטפלת שמה לב שאני מתחמקת כל הזמן מלדבר על זוגיות וחברים בחיי... היא לחצה עד שהזכרתי את נושא ההתעללות שעברתי בילדות. רק הזכרתי, לא הסכמתי לדבר. אחרי אולי חצי שנה, דיברתי על הפרטים ומרוב שהיה לי קשה לחזור לשם סירבתי לחזור לנושא. שבוע שעבר ואחרי שנה וחצי של טיפול דיברתי על הנושא עוד פעם. זה היה עוד פעם נורא קשה ולא נראה לי שאני רוצה לחזור לשם. מרוב שזה כואב וקשה אני גם מתעצבנת עליה כאילו שהדבר קשור אליה וזה ממש לא נעים לי. אבל אני מקשרת אותה, החדר, הכסא...כל מה שיש בחדר עם האירוע. אם אני מנסה עכשיו להזכר בחדר, אז יש לי אותם הרגשות גופניות שהיו לי שם, אני לא יכולה לנתק את שני הדברים. אשמח לקבל את דעתך בנושא. תודה

שלום כרמית, התחושה שאת מתארת מאוד מובנת. את מתאמצת לחזור למקום עתיק וכאוב, ובתהליך ההיזכרות את חוזרת גם אל התחושות הגופניות הקשות, אל הכעס, אל השנאה לכל מי ומה שסביבך. דברי איתה על זה! היא תסייע לך להפריד, ולחבר, ושוב להפריד... בהצלחה, אורנה

אורנה יקרה, נמאס לי, אני כל כך שונאת את עצמי. לא מצליחה להבין את הנפילות האלו.. כל הזמן נעלבת מהערה או משהו קטן וזה הורס לי את מצב הרוח לכמה שעות טובות (במקרה הטוב). עכשיו הייתי אצל חברה והיא ביקשה ממני לשטוף את הבקבוק של התינוק, זה לא שהוא היה רעב, או שזה היה דחוף, סתם היא ביקשה.. בבקבוק היה קצת חלב אז שמתי מיים על מנת לשטוף את החלב לפני שאני מנקה. בעלה ראה את זה ואמר לי- "לא ככה, תביאי " ולקח לי את הבקבוק מהיד. נורא נעלבתי, אני יודעת לשטוף בקבוק של תינוק. כבר שטפתי כמה פעמים אצלה, אני עוזרת לה כל יום עם התינוק. מאותו הרגע הפסקתי לדבר, לחייך ולהגיב, רק רצו לי מחשבות על זה שהוא חושב שאני לא יודעת לעשות כלום, שהוא חושב שאני טיפשה, הוא בטח לא סובל אותי...ועוד, אחרי חצי שעה הלכתי הבייתה התחלתי לבכות. כבר עברו כמה שעות ואני עדיין בוכה. אני יודעת שהוא פשוט לא מרגיש נוח עם זה שאני מנקה אצלם ושהוא התכוון לטוב. אני מכירה אותו כבר. ועדיין עכשיו זה גורם לי לחשוב שהוא שונא אותי. כתבתי לך את הסיפור המשעמם הזה, כי אני יודעת שסך הכל אין מה להעלב, רציתי להמחיש לך מאיזו שטות נופל לי המצב רוח. וזה כל יום ככה. כל רגע. כל הזמן אני נעלבת משטויות ומרגישה ששןנאים אותי. חוץ מאותה חברה אני לא מצליחה לשמור על קשרים, תמיד בטוחה ששונאים אותי ונעלמת. רק עם אותה חברה יש לי קשר כי היא יודעת איך להתנהג איתי. היא אמרה לי שהיא נזהרת איתי תמיד.. אני יודעת שהיא תגיד לו לא לעשות את זה יותר... ועדיין אני בוכה וזה לא עובר. סליחה על ההודעה הארוכה... אין ממש שאלה... פרח

פרח יקרה, כואב להיות חשופה כל-כך, חסרת עור כמעט. כל דבר עובר דרכך, עלול לרמוס משהו מבפנים. אני מקווה שיש לך מרחב טיפולי שבו אפשר להתבונן בתהליכים האלה באופן סבלני ומיטיב. לאט לאט, צעד צעד, תלמדי איפה מותר להציב חומה ואיפה לא כדאי. מקווה שהדמעות יבשו, ולילה טוב, אורנה

רשת אטומה. כולם רואים אתה מבחוץ, אבל אף אחד לא רואה מבפנים. אף אחד לא יודע עם מה היא מתמודדת. אף אחד לא יודע מה עובר לה בראש מה עובר לה בלב. היא כבר יודעת חלק, אבל היא לא יכולה להיות כאן תמיד. וגם היא טועה וגם היא מפספסת. כי כולנו בני אדם. וכשהיא לא כאן רשת לגמרי לבד. רשת נשארת אטומה. בלי אף אחד שיראה. רשת שקופה. הגוף של רשת מגיב להכל. מגיב לכל מה שלא יוצא במילים. השבוע הוא קרס הוא אמר שהוא לא יכול. רשת לא יכולה.

רשת רשת, השורות הקצרות האופייניות לך כל-כך מעבירות אלינו בבהירות את הבהלה והייאוש. בזמן האחרון, הכאב שלך מבטא את עצמו במידה רבה דרך הגוף, ואני יודעת מדברים שכתבת כאן בעבר שזה לא מפתיע אותך, שזה היה צפוי. אבל אם הגוף מדבר, כדאי להקשיב לו, להתבונן בו, להצמיד לו מילים... חזקי ואמצי, אורנה

אורנה שלום, מהי ההגדרה המדויקת של מישהי שהיא נפומנית- לא כמו שמתיחסים לזה היום, אלא הכוונה לבחורה שמושכת גברים בעזרת סקס ומקיימת יחסים ע"י שימוש בסקס. מה יכול להיות הגורם לכך?

שלום ציפורה, נימפומניה מוגדרת כהפרעה של דחף מיני מופרז. הרעיונות שתיארת, אודות שימוש במיניות כמרכיב כמעט בלעדי ביצירת קשר מזכירים לי יותר הפרעת אישיות היסטריונית. הפרעה זו מאופיינת בהתנהגות פתיינית, בהתעסקות יתר בהופעה הגופנית, בתיאטרליות וחיפוש מתמיד אחר ריגושים. את מוזמנת לקרוא בנושא עוד באמצעות חיפוש פשוט במנוע חיפוש אינטרנטי. בברכה, אורנה

שלום נמאס לי מהכל מהחיים מהלימודים משגרת היום מהאוכל שאני אוכל....כבר לא נהנה מאוכל נמאס לי מפורנו נמאס לי מנשים נמאס לי מאנשים נמאס לי מהמקומות בילוי שהייתי הולך אליהם נמאס לי מחיבה לא אמיתי נמאס לי משנאה נמאס לי להרגיש נמאס לי לכתוב כאן כמה רע לי כל הזמן ובטח לכם נמאס לשמוע בעיקר מיאוס חוסר תחושה של הנאה הרבה זמן לא הרגשתי שאני נהנה שטוב לי לרגע אחד קטן ממשהו בעולם הזה גמה אני מתגעגע לפעם שיכולתי להנות מדברים קטנים מדי פעם שנמוגו מהר והתחלפו בדכדוך אבל לפחות נהנתי מקווה למות במהרה הלוואי והייתי יכול להרשות לעצמי ליטול את חיי והייתה תקופה שחשבתי על זה היו תכנונים והכל......רק שאני אהיה אגואיסט כלפי אבא שלי שהוא איש מקסים שבאמת באמת אוהב אותי ודואג לי ......אני חושב שהוא לא יוכל לחיות עם מותי לא שהוא מסוגל לחיות עם החיים שלי כרגע הוא מעשן הרבה יותר אפילו ראיתי אותו בוכה בגללי אפילו הלך לכותל להניח תפילין(ולא שהוא דתי במיוחד) וכמו כל סיוט אמיתי וטוב חיי ימשכו לנצח כנראה איך אני מקנא בכל אותם אנשים שהבחירה למות נעשית על ידי גורל כמו תאונות והגורל ומי שמכוון אותו (אין לי מושג מי לא מאמין באלוהים אם הוא לא קיים אין מה להאמין ואם הוא קיים אז הוא רשע גמור) לא רוצים לתת לי לנוח להרגע .......מוכן לתת את חיי עבור כאלו אנשים שמתו והיו יכולים להיות מאושרים יותר שהם לא נחותים פתאטיים ועלובים כמוני אדם קטן ומנוול.....אני רק רוצה למצוא מנוחה נכונה......להתראות(כנראה שאחיה עוד קצת לכתוב לכם את החרא שלי ולהמשיך להטריד את מנוחתם של חברי הפורום ומנהליה)

נשמה, אתה נשמע לי על הכיפאק ממש. צר לי שאתה מרגיש כמו שאתה מרגיש. אני הייתי ממליצה לשנות אוירה כללית- אם יש אפשרות לחיות בסביבה כפרית, לטפל בבעלי חיים (מניסיון- זה מעביר את תחושות הבדידות והדיכאון, יש לך תחושה שזקוקים לך ומחכים לך וחייך מקבלים מעט צבע. אח"כ יבואו שאר הדברים הטובים). בהצלחה

אני גוש צואה שכבתי עם זונה איך את יכולה לחשוב שאני אדם טוב????אני מלוכלך ומגעיל ונורא...אני מתחזה לבנאדם אבל ייצור דוחה ומגעיל

MR BLUE יקר, נשמע לי שיש כמה נושאים חשובים ובוערים שהגיע הזמן לחזור ולבטא אותם בטיפול שלך. אנחנו כאן נמשיך להקשיב לך בחיבה (ללא הביקורת המכאיבה שאתה משמיע על עצמך), אבל אתה זקוק לאוזן קשבת באופן אישי. לילה טוב, אורנה

יש לי שאלה שאני לא יודעת אם זה המקום בכלל לשאול, אם לא: אשמח אם תכוונו אותי למקום הנכון. רציתי לדעת אם קיימת תופעה כזו של פחד מהליכה לשרותים, ז"א לא מהחדר אלא ממה שעושים שם?

בטח שכן, את לא לבד...(: (: קראתי כתבה מצחיקה בידיעות אחרונות על כך שרוב הנשים צריכות שלא יהיה אף אחד ברדיוס של קילומטר כדי להרגיש בנוח לעשות קקי, את יודעת, אנחנו אמורות להפליץ עננים ורודים...ו ת'כלס, לא כזה קשה לגרום לבן אדם טראומות בקטע הזה, לי הרבה שנים היה סיוט מזה, כי כשהייתי קטנה היה בורח לי כל הזמן במכנסיים, וילדה ראשונה והכל, עליי עשו את כל הטעויות, אז ההורים שלי היו מרביצים לי ומשפילים אותי, עד שהתחלתי להתאפק ונהייתה לי עצירות כרונית, ואז התחילו לעשות לי חוקנים ואבא שלי היה עומד בשירותים וצוחק עליי כי הייתי מתאפקת, עד שכבר לא יכולתי - טראומה או לא טראומה? אבל יצאתי מזה, בעזרת שותפה מופרעת שהייתה הולכת לשירותים עם דלת פתוחה ומבקשת ממני מים כדי שיצא לה יותר בקלות...! סתם סיפור עצוב / משעשע, כדי שתביני שאת לא לבד...ואפילו יצאה לי מזה שאלה קיומית בשלב מסויים - האם יקבלו אותך, עם כל החרא שלך??? ( התשובה היא כן..) (:

שלום נואשת, העובדה שהפרשות הגוף מהוות נושא כה מובהק לבדיחות מצביעה על כך שאת לא לבד... זהו נושא שלא מרבים לדבר עליו 'ברצינות', אבל בטיפול פסיכולוגי הוא יכול לקבל מקום של 'כבוד' בהתאם לצורך ולקושי של המטופל. לצד זאת, אני רוצה לבדוק עמך כיוון נוסף: אם את חוששת ללכת לשירותים בגלל האפשרות להזדהם / להידבק / לחלות, אזי כדאי לבדוק בשיחה עם פסיכולוג/ית קליני/ת את נושא החרדה. בהצלחה, אורנה

קודם כל תודה רבה על ההתייחסות. וחשבתי על זה הרבה, אין לי שום דאגה בנוגע למחלות וזיהומים וכו' זה פשוט (בעצם לא פשוט בכלל) מאוד מגעיל אותי, אבל לא בצורה רגילה אלא משהו הרבה יותר קיצוני שיכול לגרום לי לבכות ולקלל (ואני לא אחת שבוכה מהר). ואני נמצאת בטיפול ואני מאוד מתביישת לעלות את הנושא הזה.

שלום בתי בת הכמעט 9 מדברת לעיתים בצורה ילדותית (המורה ציינה זאת בפני), אני אינני מטילה עליה משימות אני לא יודעת מה מתאים לגילה ומה לא היא יכולה/צריכה לשמור על אחיה בן ה- 6 משעת הגעתה מביה"ס ועד חזרתי מהעבודה בסביבות 5 אחה"צ??? אינני יודעת מה לעשות אני לא הייתי ילדת מפתח אמי תמיד היתה בבית כדי לקבל אותי, אפרופו אמא שלי יש לי בעיה היא מתערבת לי באיך ומה לעשות עם ילדי גם בעלי לא מקבל את זה ומאד כועס דבר שגם מוביל לפגיעה בבטחונה העצמי של ביתי וגם לא מעט שלי אני מאד צריכה עזרה בנושאים ספציפיים אלו יש אתר שמכוון את ההורים לאיך לגדל את הילדים בצורה הטובה ו/או בכלל ייעץ לי תודה

שלום שרונה, אני מעלה תהיות חשובות בנוגע למידת הבגרות והעצמאות להן יש לצפות מבתך. בעיקרון, הדבר תלוי מאוד באישיותה ובהרגלים המקובלים בסביבתה הקרובה. לי, אישית, השגחה על ילד בן 6 משעות הצהריים ואילך ניראית משימה לא פשוטה לגילה, אבל יתכן שבסביבת מגורייך הדבר מקובל (לפעמים הדבר קל יותר אם גרים ביישוב קטן ובסביבה יש מבוגרים מוכרים וזמינים). מעבר לשאלה הספציפית בנוגע לבתך, אני מבינה שאת עצמך מתמודדת עם שאלות של עצמאות ונפרדות למול אמך, ואולי גם את תוהה מה 'מקובל לגילך'... אני מציעה לך לא להשתיק את השאלה הזו, אלא לבדוק אותה לעומק בשיחות התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת. יתכן שתרצי להיפגש עם פסיכולוג/ית המתמחה גם בעבודה עם ילדים, על-מנת שתוכלי להיעזר בהדרכת הורים. בהצלחה, אורנה

שלום רב. בני בן ה 3 מגרד כל פצע / עקיצה / שריטה שהוא מוצא בגופו וכך לא נותן לפצע להגליד. האם מדובר באובססיה ? מה ניתן לעשות כדי להפסיק את התופעה הזו ??? תודה מראש, אמא מיואשת...

שלום מורן, הדרך לאבחנה של אובססיה רחוקה מאוד! לפני כן, הייתי חושבת על כיוונים של מתח רגשי הבא לידי ביטוי באמצעות הגוף. אני מציעה להתייעץ טלפונית עם הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (חפשי את הטלפון באמצעות מנוע חיפוש או באתר זה), ובמידת הצורך להיפגש עם פסיכולוג/ית התפתחותי/ת ולשמוע את חוות דעתם. בברכה, אורנה

איך קורה שאדם לא זוכר כלום, ממש שום דבר מהילדות שלו?

שלום רות, שני כיוונים למחשבה: הראשון הוא 'שכחת ילדות', שהיא שכחה נורמלית של זכרונות הילדות המוקדמים (עד גיל שלוש לערך). השני הוא שכחה במובן של הדחקת או הכחשת זכרונות מסוימים, המעוררים הקשרים רגשיים מכאיבים. לילה טוב, אורנה

לא ישנה כל הלילה הארור הזה.אני כבר לא יכולה לישון ללא כדורי השינה. ואני עייפה.כואבות לי הידיים והרגליים והעיניים.יש לי צורך חזק להשחית את עצמי. ומצד שני אני פוחדת שאפול היום.אפול ואתרסק.לא אוכל לעבור את היום. אני עייפה עייפה.אין שקט בראש.

ויק יקרה, אני כל-כך מקווה שהלילה הזה יהיה קל יותר. החזיקי מעמד, אנחנו כאן איתך. אורנה

"פיצול אנכי.."???

שלום, עניתי לך למטה, דרור

זה לא הפוך ? נדמה לי שפיצול אנכי הוא בין מודע ולא מודע ופיצול אופקי מתבטא בדיסוציאציה.

כואב לי כל הגוף!!!!!!!!!! אני שוב מרגישה קושי לצאת מהבית, בקושי הצלחתי היום, ומחר...אני מרגישה גועל מהגוף שלי, וכולם רחוקים, אין פאקינג בן אדם אחד שיחבק ופשוט יהיה שם, אני כל כך משתדלת להחזיק את עצמי ולא לחתוך, אבל אני מרגישה שאני מחזיקה משקולות בגודל חמישים קילו והשרירים שלי כבר רועדים ואני עומדת ליפול ):

היי אופיר... אני לא חושב שמישהו יכול להבין את מה שכתבת יותר ממני, אני ממש מזדהה איתך. גם אני הייתי בסרט שלך הרבה שנים, שנאתי את החיצוניות שלי כ"כ והסתגרתי רוב הזמן בחדר... זאת הרגשה נוראית!!!. רק רציתי שתדעי שיש מי שמבין אותך והכי חשוב שתהי חזקה. מאחל לך רק טוב...

אופיר שלום, אני שומע את הכאב העצום שלך, התחושה שאין מוצא ואין אף אחד שם שיחבק. הזמנתי אותך לכתוב כאן מתוך תקווה שזה יקל, ואולי זה מקל, אבל אולי זה לא מספיק. לא ברור מה קרה שככה כואב לך עכשיו אבל כתבת שהפסקת את הטיפול ואולי זה לא זמן טוב להיות בלי טיפול בכלל. אולי את צריכה משהו יותר תומך ומחזיק מהטיפול שהיה לך שלא יכל לאפשר לך החזקה כל יום. תחשבי על זה, ובנתיים מקווה שתעברי את הלילה הזה ואת הבאים בשקט, דרור

דרור שלום, מה הטיפול המתאים לילד בן 17 (אחי הקטן),שלא מגיש עבודות בבית הספר, וכנראה סובל מחרדה חברתית. הוא רוצה טיפול מכיוון שמרגיש שרוצה להגיש את העבודות ובכל זאת לא מצליח לשבת וללמוד (באיבחון אצל פסיכולוגית דובר על בעיה של דחיינות ובעיות קשב וריכוז). הוא התחיל טיפול אצל פסיכולוגית והפסיק בשל חוסר כימיה. למי לפנות על מנת לקבל רטאלין בשבילו והאם לא עדיף טיפול קוגניטיבי לבעיות שלו?

דרור, עוד שאלה קטנה, מה בעצם הבעיה שלו? למה הוא לא מגיש את העבודות ולא לומד למבחנים? אם זה משנה- הוא אובחן כילד מחונן וחונך ילדים אחרים בגילו - כולל ללמד אותם ולעזור להם להכין שיעורים.

שלום לך, קשה לענות מה הבעיה בדיוק ומה הסיבה. אבל אם להסתמך על הפסיכולוגית ייתכן והפרעת הקשב וריכוז מפריעה לו, ואם אני מחבר את זה להיותו מחונן אולי קשה לו במפגש עם מקום בו לא קל לו, מקום בו הוא פחות טוב ומתקשה. אבל אלו רק השערות. כדי לקבל ריטלין עליו לפגוש פסיכיאטר, רצוי כזה המתמחה בהפרעות קשב ורכוז. בנוגע לטיפול בדחיינות אני יודע כי בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת ת"א ישנו טיפול המתמחה בדחיינות, אולם איני יודע אם הם מקבלים גם תיכוניסטים. בכל מקרה לא יזיק לנסות בטלפון 03-6408505 לילה טוב, דרור

מה נקרא התקדמות כלשהיא בטיפול? באיזה אינדיקטור הוא נבחן? מה חלקו של המטפל לעומת המטופל בתהליך הטיפולי? מבחינת אחריות לשיפור והתקדמות? האם מצב תקוע הוא יחסי וישנה התקדמות בעצם מתחת לפני השטח? אני מטופלת כחצי שנה ללא הטבה משמעותית הניכרת לעיין וזה מתסכל. אני סובלת משלל בעיות נפשיות והמטרות הן גדולות והיעדים עוד רחוקים מכיבוש ואני חוששת לעיתים שכל מאמצי הטיפול יהיו לשווא. מה העבודה שאני צריכה להעשות בין הטיפולים באם מדובר בטיפול פסיכודינאמי ולא התנהגותי קוגנטיבי?

שלום לך, את שואלת שאלות קשות וחשובות מאוד המעסיקות מטופלים רבים ומטפלים רבים וטוב שכך. על כל אחת מהשאלות ניתן למלא קורס לפחות ולכן לא אתיימר לתת לך תשובה מלאה כאן. בטיפול דינאמי ההתקדמות לא תמיד תואמת את המטרות שהוצבו או הסיבות להגעה לטיפול. לעיתים הסיבה להגעה היא לא הנושא המרכזי שתופש מקום בטיפול ועל כך יש למטופל לא פחות אחריות מאשר למטפל. בעיני הדבר החשוב הוא הקשר שנוצר בין המטפל למטופל, אז אפשר לברר שאלות אלו מבלי להאשים אחד את השני אלא לדבר על תחושת התקיעות ולברר מהיכן נובעת ומה ניתן לעשות איתה. לעיתים עצם הצורך לעשות משהו, למשל לעבוד בין הפגישות הוא ההתנגדות עצמה לטיפול. מה שאני מנסה לומר הוא שקשה לומר מכאן האם יש התקדמות בטיפול ובוודאי מה הקריטריון לכך. אבל מאחר ונשמע שזה מפריע לך אני ממליץ לפתוח את זה בטיפול, לילה טוב, דרור

מי שזה נוגע לו מוזמן לפורום עבור כל מי שנפגע מהמערכת http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=2931

http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?pagenumber=7&passok=yes&FolderName=ympr&blogId=71204&tagname=

תודה רבה על הקישור :) זה לא פורום זה הבלוג שלי :) למי שלא יודע מה זה בלוג זה תוכנה באינטרנט של יומן אישי שניתן לפרסם אותה באינטרנט זה הבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/ympr וכאן למטה כמה מהדברים שכתבתי על כך שנפגעתי ביותר ממערכת בריאות הנפש - "דברים שנפגעתי מהם שלא תלויים בי" http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=787013 "עוד על הבית חולים ההתייחסות הגרועה הOCD וכל הסבל" http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=840974 עוד על חיי "מערכת בריאות הנפש שגורמת לחולי בנפש" http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=776122

מהו "פיצול אנכי.."

שלום לך, פיצול אנכי הוא פיצול בעצמי המבטא חוסר יכולת לראות בעצמי כדבר שלם אחיד, אלא כדבר שיש בו שני חלקים שאינם במגע זה עם זה. כך בהפרעות דיסוציאטיביות נהוג לדבר על פיצול מסוג זה בו חלק אחד של האדם אינו במגע עם החלק האחר. פיצול שכזה שונה מפיצול אופקי המבטא הפרדה ללא מגע בין המודע ללא מודע. דרור

שלום! כשאני יוצא החוצה מבית אני כל הזמו חושב על החפצים שלי שלא ילכו לעיבוד או יגנבו אותם , למשל שאני הולך לבית ספר ומניח את התיק שלי על הרצפה בכיתה ויוצא להפסקה אני כל הזמן חושב על התיק שלי ולא מרוכז בכלום וגם שהפלאפון בכיס שלי אני כל הזמן מרוכז בפלאפון שלא יפול לי וזה משו חדש שהופיע אצלי . בגלל זה אני לא מתחבר לחברים וחברות כי אני מרוכז בחפצים שלי ובדברים אחרים. אתה יודע ממה נובע הבעיה הזוווו?ואיך אני יוכל ליפתור את הבעיה הזאת

ירון שלום, לא כתבת בן כמה אתה, וזה דבר חשוב במקרה הזה. אבל נראה שהתחילו להופיע אצלך מחשבות שמטרידות אותך ומפריעות לך לתפקד כרגיל. מחשבות שמשהו רע יקרה. ייתכן ומדובר בכיוון של אובססיות וקופולסיות (כלומר צורך לעשות דברים כדי לוודא ששום דבר רע לא יקרה גם אם יודעים שסביר להניח שהדבר הרע לא יקרה). כך למשל אנשים בודקים את הגז מספר פעמים. אם זה ממשיך להפריע לך ספר להוריך ופנה לאבחון אצל פסיכולוג קליני, או אצל פסיכולוגי בית הספר. חשוב לאבחן ולטפל בזמן. דרור

אני לומדת פסיכולוגיה ובדיוק אני לומדת על הפרעות נפשיות וכו.. נתקלתי בהפרעה מסוימת ואני ממש ממרגישה שזה מה שיש לי. "אנשים בעלי פוביות חברתיות אחוזי אימה מהאפשרות שהם עשויים להבין עצמם בפומבי ולכן נמנעים מקשרים חברתיים." האם אני סובלת מזה?? המשפט הזה כאילו נכתב עליי. אני מתביישת ברכב של אמי ולכן אם לא אוספים אותי אני לא יוצאת, אני מתביישת לומר משהו לא במקום והלרגיש לא קשורה ואני נמנעת מקשרים חברתיים מעבר למקום העבודה והלימודים כמו שאמרתי. האם זו הפרעה? מה ניתן לעשות ? תודה!

שלום לך, בעיני יש לשים לב בעיקר למילה "אימה". האימה מתבטאת בעיסוק בלתי פוסק בעצמך, תוך דפיקות לב מואצות, תחושה של הסמקה ותופעות פיזיות נוספות לצד החשש של מה יגידו ואיך יראו אותי. נסי לחשוב האם את יכולה לעמוד מול קהל. בכל מקרה נשמע לי שזה לא הדבר המרכזי, בעיקר כי את אומרת שאת יכולה ללצחוק מול אנשים, אבל רק במקום העבודה. אני עדיין נשאר בדעתי שכתבתי לך אותה בתגובה הקודמת. לילה טוב, דרור

שלום רב. אני בת 30. מאז שהתחלתי לעבוד במקום החדש (כמעט שנה) לפעמים נדמה לי שאני רואה אנשים ממקום העבודה בכל מקום שאני הולכת מחוץ לעבודה (לדוגמה, במכללה שאני לומדת בה, בקניון וכו'). כלומר, אני רואה בן אדם מסוים ולרגע נדמה לי שזה אדם שאני מכירה ממקום העבודה שלי. אני מסתכלת על הבן אדם שוב ואז מבינה שזה לא מי שחשבתי. הבעיה שזה קורה הרבה בזמן האחרון וזה מפריע לי מאוד. עלי להוסיף כי מאז שהתחלתי לעבוד שם אני בלחץ די גדול (מבחינת העבודה עצמה והממונים), האם זה נובע מלחץ? מה לעשות? תודה

שיר שלום, כאשר יש משהו שמטריד אותנו מאוד, כמו העבודה וגורם לנו לעיסוק רב בו אנו נוטים לראות אותו בכל מיני הקשרים (לרוב כאשר ישנו דמיון מסויים). למשל ידוע שנשים בהריון מגלות לפתע שהן מוקפות בנשים בהריון גם כן. נשמע לי שמשהו כזה קורה לך. את עסוקה באנשים מהעבודה, מסיבות שונות, ואז אדם המזכיר לך מישהו מהעבודה הופך להיות אותו אדם. הבעיה כאן היא הלחץ, ואם הוא ממשיך זמן רב ומפריע לך הייתי ממליץ על טיפול. דרור

בחודשים האחרונים אני שרויה במצבי רוח קשים ביותר (הייתי אומרת דיכאון, אבל לא משהו שמאובחן ככזה), משהו שאין לו שום תקדים אצלי. אני בת 29 ותמיד הייתי יציבה ומאושרת בחיי. הטריגר הוא פגמים שהתחלתי לגלות בגופי (שאני בטוחה שהיו שם קודם), ושהפכו עבורי לסוף העולם. אין לי ספק שבעוד שהבעיות הפיזיות באמת קיימות, העוצמות הנפשיות שמתלוות אליהם הן לא תקינות, אבל כמה שאני מנסה להילחם בעניין בצורה רציונלית, המחשבות הרעות משתלטות עלי ומדכאות אותי לחלוטין. עצה?

ענת שלום, נשמע לי שהתעוררות הבעיות הפיזיות אצלך, ובעיקר הגילוי שלהן פגעו בך בצורה קשה, עוררו בך תחושות של פגימות ודימוי עצמי לא טוב ומכאן התחושות הרעות והדכאון. בעיני זהו זמן טוב לעצור, לפנות לטיפול ולגעת גם בדברים שעד עכשיו היו שם אבל איכשהו היו נסתרים ממש כמו הבעיות הפיזיות. בעיני זהו דבר חשוב שאת צריכה לעשות בנקודת הזמן הנוכחית, ולא להקל בעוצמת הסבל הפיזי והנפשי שלך כעת, בהצלחה, דרור

דרור שלום, מהי ההגדרה של נמפומנית? האם זו נחשבת הפרעה? ומה גורם לבחורה להתנהג בדרך זו? תודה

ציפי שלום, למיטב זכרוני אין הגדרה רשמית לנימפומניה. יחד עם זאת כאשר אישה מתארת עצמה כניפומנית, נוטים לקשר זאת להתמכרות לסקס. כלומר תחושה של חיפוש תמידי אחר יחסי מין ללא יכולת לשלוט בהתנהגות זו גם כאשר היא מזיקה, ועם תחושה שאי אפשר לשבוע. המקור לכך יכול להיות נעוץ בקושי לשלוט בדחף, ובמחינה עמוקה יותר בקושי לראות ביחסי מין כמשהו המאחד רגש ומין. כלומר ייתכן והדבר שהאשה רוצה למלא הוא ריקנות רגשית אך מסיבות שונות מנסה לעשות זאת דווקא דרך מין. הסיבות לכך יכולות להשתנות מאדם לאדם. דרור

דרור תודה התכוונתי לזה שמנסים להשיג יחסים באמצעות סקס

שלום, רציתי לדעת האם קשר גרוע ביותר שיש עם אב יכול להשפיע על החיים הבוגרים ,כיצד ובאילו עוצמות? אני בת 23 כל חיי המתבגרים(15-20) הייתי רבה עם אבי,צעקות ,הכל. הייתי כועסת על היותו מובטל כ"כ הרבה שנים ושאני מגיל15 יצאתי לעבוד כדי לממן לי יציאות,בגדים, כל מה שהורים נתנו לחברות שלי באותו הזמן. עם הזמן,הפסקנו לריב (התבגרתי מעט) אבל אנו פשוט לא מדברים,שום מילה בקושי שלום ואנו גרים תחת אותה קורת גג. לפני 3 שנים אבי נכנס לדיכאון עקב היותו מובטל רזה המון נכנס לתוך עצמו והיום הוא כמו רוח בבית הזה. בקושי מוציא מילה,גם עם אימי. אני והוא-כלום.אני רק מחכה לצאת מהבית כי בכל פעם שאני פה אני ישר נכנסת לחדר שלי, לא נחמדה, לא מסוגלת לנהל שיחה נורמלית עם אמא שלי כמעט. כלפי חוץ אף אחד לא רואה את זה אני חברתית מאוד,מלאת שמחת חיים,מצחיקה,עובדת,יש לי חבר ,אני סטודנטית,נראה הכל טוב. שאלתי היא,האם הקשר עם אבי מסתתר איפה שהוא באישיות שלי ויכול לפגוע לי בחיים? כיצד זה משפיע?

שלום לך, כל קשר עם ההורים נמצא ומשפיע עלינו בדרכים שונות. בוודאי קשר כל כך לא פשוט כמו שיש לך עם אבא. אבל כשאני אומר משפיע אני לא אומר בהכרח הרסני. מדברייך נשמע שכרגע יש פיצול בין חייך בבית שהם קשים, ואת מלאת כעס ובחוץ זה כלל לא מופיע. ייתכן ואת באמת לא מרגישה כעס בחוץ, ונראה שהכל טוב שם והוא אכן כך. אבל זו גם שאלה האם את מרשה לעצמך להיות גם לא נחמדה מחוץ לבית. אם לא הרי שגם זו השפעה של הבית. כרגע נשמע לי שאין השפעה משמעותית. אבל עצם השאלה שלך מעידה שאת חשה משהו בפנים. עצתי לך, אם אכן כך הוא הדבר, לפנות לטיפול ולגעת בכעס שלך, ביכולת שלך לכעוס, ובעיקר בפחד שלך שזה ישפיע על חייך בהמשך. לילה טוב, דרור

היי גיליתי שאחותי הקטנה בת 18 חשפנית, היא גרה עם שותף בארצות הברית, אין לי מושג מה לעשות, והיא לא מוכנה להפסיק היא אמרה שאני צריכה לקבל אותה איך שהיא תעזרו לי בבקשה אני לא יודעת עם מי לדבר ואני מפחדת לספר להורים שלי כי יקרה להם משהו

מורן שלום, נשמע לי שאת במצוקה ולחץ גדולים, ובעיקר חשה לבד עם הסיפור הלא פשוט הזה. זה באמת מדאיג הדרך שבה היא בחרה לחיות, דרך שמן הסתם עלולה לפגוע בה, ומזה את כנראה חוששת. היא אומרת לך שאת צריכה לקבל אותה כמו שהיא וזו אמירה הדורשת בירור. שכן יש כאן רמז שזה משהו שהיא חשה שהוא חלק ממנה ושאת צריכה לקבל חלק זה. השאלה אם היא מודעת לסכנות ולדאגה שלך, ולא רק לתוכחה שנראית כבלתי נמנעת במקרה כזה. ייתכן ולדאגה היא תגיב טוב יותר. אני שומע שאת חוששת להורייך, ייתכן ובצדק, וייתכן ולא. אבל כך או כך אני לא חושב שאת צריכה להשאר עם זה לבד, ולא לספר לאף אחד. גם אם זה לא ההורים. ובסופו של דבר אולי צריך גם להכיר בעובדה שלא את הכל ניתן לשנות, ובוודאי דברים שלא תלויים רק בנו. איתך בקושי שלך, דרור

אני החלטתי לנתק איתה כל קשר עד שהמצב לא ישתנה האם אני עושה בצדק?

שלום דרור, גונב לאוזניי שזוהי האבחנה שלי. מה זה אומר? מה אני אמורה לעשות? תודה

גלית שלום, הפרעת אישיות היא אבחנה המתייחסת לקווים משותפים כלליים של סימפטומים מהם אנשים סובלים. אבל מעבר לקווים המשותפים הללו יש הרבה שוני. ואי אפשר להתעלם ממנו כאשר באים לטפל. ובכל זאת מאחר ושאלת על הקווים המשותפים, הרי שאחד מהם הוא הקושי לוות רגש והתנהגות אימפולסיבית המערבת לעיתים פגיעה עצמית או התנהגות מסוכנת ומחפשת ריגושים. ברמה הפנימית יש חוויה של ריקנות המתלווה לעיתים קרובות בדכאון ובחרדה. השאלה אלו מהדברים הללו את מכירה והיית רוצה לטפל בהם. כי יש סגנונות טיפול שונים כגון טיפול בשיטה התנהגותית, וטיפול דינמי הנוגעים באספקטים שונים של ההפרעה. בכל מקרה, בעיני, חשוב שלא להפוך את ההפרעה לשם שני. זה רק מכאיב, מפריע ולא מקדם. בהצלחה בהמשך, דרור.

תנודות חדות במצב הרוח- שינויים תכופים וקוטביים ללא קשר ישיר למציאות ושקיימים אצל הרוב המכריע של הסובלים מהפרעת אישיות גבולית.

הי דרור אני עייפה כבר ואין לי בשום צורה כוח לעוד גל של אובבסיות, של רצון אובססיבי לחתוך את עצמי, הזמזמונים הטורדניים המוח שלי שלא מאפשרים לי לחשוב..אין לי כוח. הפסיכולוג שלי לא מוכן להיות איתי בקשר בין הפגישות, למרות שאני יוצרת קשר רק כשאני מרגישה שאני עומדת לחתוך את עצמי, וכולי תקווה שהמשברים יחולו רק בראשון שמונה וחצי ושישי בשלוש..לא נראה לי הגיוני אז הפסקתי כרגע ללכת, אני רגילה להוציא את עצמי לבד מהבוץ הזה, רק שהפעם הקודמת עייפה אותי מדי, פשוט אין לי כוח שוב פעם, ממש ממש אין, וגם לסביבה הקרובה אין- הורים חברים, כל אחד שקוע בסרט היצקוקי משלו, רק אני כרגיל בנוסע השמיני, האויב שלי פורץ מבפנים, לא מבחוץ): ): ): סתם הייתי צריכה קצת לפרוק, כי אין מישהו כרגע שבאמת מוכן להקשיב..אני פשוט מנסה לשחזר מתי התעוות לי כל כך המוח..אני יכולה להשבע שאני זוכרת שהייתי פעם מתישהו נורמאלית, אבל זה נראה בחיים אחרים, המוח שלי כמו תקליט שרוט, די, לפח!

ממי מה המצב? אני שומעת שלא משהו... מזל שאנחנו כאן ולא יכולים לברוח כי ככה אנחנו לפחות שומעים מה איתך (אחרי שלמשפחה ולחברים נמאס ממך??)!!! הקיצר, עזבי אותך מאובססיות וחתיכות... האביב הגיע!! לבשי ביקיני ורדי לים, או בואי אליי לי-ם נלך לאכול חומוס בעיר העתיקה... הקיצר, עצתי כרגיל, תתרכזי בחיים!!! במה שכיף ונחמד לא במה שמעפן וחותך בקלות!! אוהבת ומחכה לתשובה, אני

הדס, תודה רבה על התמיכה, את מאוד...מאוד אופטימית...אבל לי קצת קשה עם השקפת עולם כזו, אני פסימית מטבעי, אם זה היה כל כך קל ולא ממלא את כל המחשבות שלי, מן הסתם כבר הייתי בביקיני..רק שכל הרגליים שלי מלאים חתכים ולמה לעשות טראומות לילדים קטנים?

אני בטיפול דנמי בערך שנה וחצי, עם מעט מאוד שיפור או התקדמות במצבי. אני הגעתי לטיפול עקב דכאון אחרי שני אובדנים במשפחה. הבעיה שכל הזמן המטפלת מתלוננת או "מאשימה" אותי שאינני עובדת מספיק בין הפגישות, כלומר שהאחריות של התקדמות הטיפול מוטלת עלי, בעוד אני רואה שהאחריות היא כולה שלה. הטיפול בינתיים תקוע, אין תזוזה, והתחיל להיות אפילו קצת מעיק. דיברנו על זה אבל זה לא ממש עזר. אתה יכול להסביר לי בבקשה מה אחריות המטפל ומה אחריות המטופל בקשר הטיפולי. תודה

כרמית שלום, השאלה שלך לא פשוטה והתשובה עליה תלויה בין היתר בגישה הטיפולית של המטפל. יחד עם זאת אני חוש שמעט המטפלים שלא יסכימו עם האמירה שלקשר הטיפולי, ולברית הטיפולית אין חשיבות מכרעת. כלומר בכל טיפול יש את המטפל את המטופל ואת מה שקורה ביניהם. את החלק השלישי ניתן לכנות בשם קשר טיפולי. מדברייך נשמע שאת עסוקה באחריות שלה, והיא עסוקה בזו שלך. אני לא שומע עיסוק במה קורה ביניכן. למרות שנשמע לי ששם הדבר המרכזי, שם המקום בו הטיפול תקוע. כאילו יש נסיון להעביר את תפוח האדמה הלוהט הזה מהיד שלה אל שלך ומשלך לשלה מבלי לעשות נסיון להחזיק אותו ביחד. אבל כך הוא רק כואב יותר. עצתי היא להתמקד במה קורה ביניכן. היכן הקושי, ואיך אפשר לחזק את הקשר הטיפולי מאחר וזה רצון משותף של שתיכן. בהצלחה, דרור

ערב טוב, למה מטפל אינו יכול להאיץ את התהליך הטיפולי? כלומר אם הוא מרגיש שהמטופל מפחד וכל הזמן מראה התנגדות, למה הוא אינו יכול לתת לו PUSH אחד קטן? ומה אם המטופל אינו יודע איך להאיץ את התהליך ויש הרגשת תקיעות בחדר הטיפולי? תודה

שיר שלום, השאלה שאת מעלה היא שאלה חשובה מאוד ומעוררת מחשבה הנשאלת פעמים רבות בחדר הטיפולים. בעיניי העבודה על ההתנגדויות היא אבן בסיס בטיפול ולא ניתן לדלג מעליה. הפרשנויות, השיקופים כל אלו נועדו לעזור בעבודה על ההתנגדויות ולהביא להתקדמות משמעותית בטיפול התקיעות חשובה מאוד והיא מעידה על משהו שדרך עבודה קשה ניתן לגלותו. משום כך לא ניתן ל"האיץ" באופן מלאכותי את הטיפול, לומר למטופל כמה ומתי להתקדם וגם לא נכון לעשות כך. יחד עם זאת, המשאלה שניתן יהיה להפקיד את עצמך בידי המטפל והוא יהיה זה שיכוון ויעזור מובנת מאוד, וגם אם היא לא תמיד אפשרית חשוב להחזיק בה וניתן גם לדבר עליה. לילה טוב, דרור

שלום, ומה קורה כאשר המטפל אינו מסוגל לקבל את הצד הכעסני והאירוני של המטופל? אני עזבתי "מטפל צמרת", מה שנקרא, בדיוק בגלל הסלידה שהקרין כלפי ומאז נשבעתי שלא אלך לטיפול נוסף. פסיכולוגית אחרת אמרה שאינה יכולה להתמודד עם כעסים. כלומר, צריך להגיע לטיפול מרוצים מהחיים ומהעולם ואז אולי יעשה המטפל טובה ויסכים לקבל אותך, תרתי משמע - גם לפגישה וגם כאדם!

שלום לך, דעתי היא שבטיפול יש מקום לכל רגש ולכל דבר כל עוד הוא מילולי, ואפשר לדבר עליו. כמובן שגם כעס ואפילו שנאה מוצאים את מקומם בטיפול. טיפול שאינו מאפשר זאת הן מצד המטפל והן מצד המטופל הוא טיפול שיש לבדוק אותו. אין זה אומר שביטויי רגש כאלו לא יעוררו דבר במטפל, גם כאן, זה לא אפשרי. לא תמיד זה ייראה אבל לעיתים זה כן. השאלה מה עושים עם זה אז. כיצד נשארים עם זה? כמובן שלהשאר בטיפול בו התחושה היא שרוצים ל"חפש" אותי היא תחושה קשה. אבל ניתן גם לדבר על מה קורה כשכועסים ושונאים. האם יש לזה אפקט, האם ניתן להתמודד עם האפקט הזה ולא לחשוש מזה יותר מדי. בעיני אם תמצאי מטפל שיוכל לאפשר לך זאת זה יהיה מקום טיפולי חשוב מאוד עבורך, ופתח להתמודדות עם כעסים גם מחוץ לחדר הטיפולים. דרור

יש לי שאלה..כמובן..השתחררתי לפניי 10 חודשים מהצבא.חודשיים לפניי השחרור התחלתי לקבל התקפי חרדה. סיימתי את שירות צבאי מלא,המליצו לי על ביופידבק ונסיתי.באמת היה נחמד ועזר אבל הרגשתי שמאז ומתמיד הייתה לי נטייה לחרדה ורציתי לרדת לשורש העניין אז פניתי לפסיכולוג קליני. הוא מאוד עזר לי ומצבי השתפר אבל החלטנו לקחת הפוגה כדי לתת לי זמן להתקדם בכוחות עצמי.האמת שרציתי להפסיק את הטיפולים גם בגלל שהרגשתי מאוד לא בנוח בשיחות לדבר על נושאים מסויימים(לא שחוויתי טרואמות פשוט כנראה שזאת הגישה שלי להתייחסות בדברים מסויימים) המשכתי בטיפול כי הרגשתי טוב אחריי השיחות.כעת אני שוקלת לפנות לפסיכיאטר לאיבחון כי אולי תרופות יצליחו לעזור לתת לי עוד דחיפה קטנה,הבעיה היא שאני מרגישה שהמצב הזה זה משהו שהיה קיים בי כל הזמן וכשהחלטתי להתמודד איתו לעומק אז פתחתי מעין "תיבת פנדורה" וזה מרגיש כמו מחלה שהתפרצה.אני מתנגדת לתרופות כאלו (כעיקרון) אבל אני מתחילה להיות אובדת עצות.

שלום לך, נשמע לי שאכן משהו בך נפתח בשנה האחרונה מסיבה כלשהי. אני לא חושב שזו מחלה אלא משהו שהיה טמון בך שנים רבות. התהליך הזה מפחיד ומן הסתם כואב אבל העובדה שטוב לךבטיפול ואת ממשיכה איתו היא חשובה. לגבי תרופות דעתי היא שאם הן יכולות לעזור ולהקל אז למה לא? אבל לאו דווקא בשביל להאיץ דברים. לא תמיד האצה היא דבר טוב שיש לשאוף אליו. לפעמים יש לתת לדברים לקרות בקצב שלהם. במשך שנה הספקת די הרבה מבחינה טיפולית, אולי זה הזמן גם להאט ולתת לעצמך את הזמן. בהצלחה, דרור.

http://www.keshet-tv.com/UvdaVideoPage.aspx?MediaID=14059

שלום לך, זו אכן כתבה המעלה שאלות קשות ונוקבות בכל הנוגע לטיפול באמצעות סרוגייט. כגון האם אפשר לטפל כאשר ישנו מגע פיזי, מיני. האם ניתן לשמור על המקום הטיפולי במצב כזה? יש הטוענים שכן, אך בוודאי שגם לשיטתם הדבר אינו פשוט ודורש הדרכה וליווי צמוד תחת כללים ברורים מאוד למטפל ולמטופל כאחד. דרור

כנראה שלא ראית את הכתבה, אלמלא היית רואה היית מגיב אחרת.

הכתבה של אילנה דיין איננה טוענת שום דבר נגד שיטת טיפול מיני ע"י סרוגייט אלא רק נגד המכון של ד"ר אילן בירן, שעפ"י הכתבה, פועל בצורה בלתי מקצועית ושרלטנית. ישנה מרפאה אחרת לסרוגייט בת"א של ד"ר רונית אלוני ושם הדברים מתנהלים בצורה שונה לחלוטין מבחינה מקצועית ואתית.

שלום רב ביתי הקטנה מבין שני ילדים הגדול בן 6.5 והיא בת 4.5. עליי לציןן ששניהם ילדים מאוד מאוד טובים , וחכמים (מתקדמים לגילם) ביתי הקטנה היתה תינוקת קשה מאוד בכתה נון-סטופ מבוקר עד לילה וחוזר חלילה , עד היום יש לה יקיצות בלילה. אבל היא ילדה נוחה ואהובה. בגיל שנתיים היו לה (עד גיל 3.5) פחדים רבים ממקומות חדשים, אנשים חדשים (אם מישהו לא מוכר היה מתקרב גם אם זה היה בגן שעשועים היא היתה צורחת ובוכה, לא היתה משתתפת פעילה באף מסיבה. כיום המצב השתפר מאוד היא משתפת פעולה בגן ובצהרון בחוגים , יש לי הרגשה שקודם כל היא בוחנת את המצב ואז מחליטה לעצמה אם כן או לא כדאי לה להשתתף. חוץ ממסיבות בגן עם הורים היא דיי משתפת פעולה. בזמן האחרון, כשקורה משהוא בבית שלא מוצא חן בעיניה עם בני דודים או אמא אבא או סבתא, היא נעלבת לוקחת את עצמה לחדר ומסתגרת (אני כמובן לא נותנת לסגור את דלתותהחדר) ןהיא אומרת דברים כמו אני מגעילה, או אני מכוערת, מסריחה ועליי לציין שהיא ילדה יפיפיה מהממת ביופיה חכמה חריפה ושנונה יודעת לכתוב וגם מראה סימנים של יכולת קריאה. עוד דבר שמפריע לי הוא שלפני כמה ימים היא ביקשה ממתק אחרי ארטיק וכשאמרתי לה לא היא אמרה אז אני אקח חבל ואקשור אותו בצוואר שלי לקחה שתי קצוות שיער משני הצדדים של הראש והדגימה. התגובה שלי היתה שלא עושים דבר כזה כי זה מאוד מכאיב ולא נעים וגם אם היא חושבת שהיא בדרך זו תקבל דברים אז היא טועה. אמרתי לה שאני אוהבת אותה ולא רוצה שיקרה לה משהו רע. עוד דבר (אם כבר אז כבר) כשהיא רואה חבר מהגן בדרך אל הגן היא קופאת במקום ולא מסכימה ללכת עד שהוא יעבור , או לפעמים כשמגיעה חברה הביתה לשחק איתה היא מהתרגשות מנבלת את הפה או דוחפת אותי ואומרת לי אמא נו לכי , הסברתי לה שכשמתרגשים צריך להתנהג קצת באיפוק ולא לדבר לא יפה. מה אתם מציעים לי? האם הילדה הקטנה והמקסימהשלי בסדר? האם אני סתם אמא לחוצה? תודה מראש נלה לפני כמה ימים היא הטרידה אותי מאוד ואולי אני

נלה שלום, ישנם ילדים הנולדים עם טמפרמנט "קשה" יותר. הם מגיבים יותר ברגישות לסביבה, מפחדים ונרתעים מדברים חדשים או רועשים וכן הלאה. מדברייך נשמע לי שאת עושה את הדברים הנכונים מולה. מנסה להציב לה גבולות, תוך שאת מסבירה לה את הרציונל העומד מאחורי זה. השיפור הכללי במצבה מעיד שזו אכן הדרך הנכונה. יחד עם זאת נראה שמאוד לא קל לה וגם לך ולכן לא הייתי פוסל אפשרות לפנות לאבחון אצל פסיכולוגית קלינית של הילד, ולהיעזר בהנחיות ממנה. זה לא אומר שיש בה משהו לא בסדר, אלא שיש משהו המקשה עליה ושאולי ניתן להקל עליו בתוך מסגרת טיפולית. בהצלחה, דרור

יש בי תחושת פחד...אני לא יודעת אך להגיע לטיפול היום , אני לא יודעת אך אני אצליח לדבר , אך אני אוכל הסתכל עליה , לשמוע את הקול שלה , הריח....כל דבר מזכיר לי ומחייה לי סיוטים-כ"כ קשה.... יש לי כ"כ הרבה מחשבות - אני חושבת שאם אני אשאר בטיפול אני לא אחזיק מעמד כל פעם פגישה בשבוע - מצד שני הייתי מעדיפה שהיא תגרום לי להרגיש שזו המתכונת הנכונה גם מבחינתה , אני לא כ"כ מאמינה וסמוכה שהיא מרגישה אותי....אם לא במתכונת הזאת- אי אפשר יהייה לעבור את זה אחרת.... כואבת לי הבטן - לא יכולה לישון - לא יכולה לאכול - והידיים רועדות לי כל הזמן... אני ממש מפחדת. וכ"כ לבד עם זה...

לעצמאית שלום, נשמע שמאוד קשה לך בטיפול. משהו שם מזכיר לך חוויות קשות ומעורר בך תחושות קשות. מדברייך נמע לי שבעיקר קשה לך שאת לא לגמרי בוטחת בה, לא לגמרי משוכנעת שאת יכולה להפקיד את עצמך אצלה. היית רוצה שהיא תגרום לך להרגיש שזה כך. שהיא מבינה, רואה אותך ומוכנה להחזיק אותך. אני מניח שזהו גם הציר המרכזי עליו נסוב הטיפול, וזה לא פשוט להגיע לתחושת האמון. היא מייצגת כרגע גם משהו מהעולם כולו שלא ממש מרגיש מה עובר עלייך. אני מאמין שבמהלך הטיפול, אם תתני לזה זמן, תתחילי לבטוח בה בהדרגה ויווצר שם משהו מיוחד, למרות הקושי שבדרך. לילה טוב, דרור

אתה צדקת בהבחנות המדוייקות שלך והתשובה שלך הצליח לקלוע לתיסכוליי, אתמול היתה הפגישה המכרעת מבחינתי בה העלאתי את כל אשר על ליבי מבחינת הקשר הטיפולי. אמרתי לה שנפגעתי ממנה כשהיא העלתה את האופציה להפסיק או לקחת הפסקה בטיפול (למרות שזו היתה כתגובה לבריחה שלי) ושאם זה חלק מאיזה טקטיקה שלה כדי להפעיל עליי לחץ אז הטקטיקה הזאת לא עושה לי טוב ומערערת לי את הביטחון בה - סביבת טיפול לא אידיאלית עבורי . אמרתי לה שאני מבינה שאני צריכה טיפול ושהוא יהייה ממושך קשה ואולי אפילו אינטנסיבי - ושאני חייבת לדעת שמצאתי את הפרטנר המתאים שיעמוד איתי לאורך המשימה אולי הקשה בחיי - היא אכן אמרה שהיא מוכנה ותשמח . הרגשתי טוב - אפילו האמנתי לה...דיברתי איתה באופן גלוי על העובדה שקשה לי לתת בה אמון ושאני עדיין קצת מתנדנדת...אבל סה"כ היתה תפוקה טובה מהפגישה... לפחות החלק הפרוצדורלי בכאב שנוצר מהטיפול קיבל מענה מסויים - כעת נשאר הכאב המהותי והעוצמתי ביותר שאיתו אני עדיין הולכת (או לא ממש מצליחה) לישון בלילה. לפחות עכשיו אני אוכל להתרכז בו ולא בפרוצדורות אחרות.

שלום, אני בת 24 חיי לא היו חיים קלים במיוחד אמא שאושפזה כשאני היתי עוד ילדה קטנה וניפטרה כשהיתי בת 16 אבא שכמעט ולא היה בבית חלקתי חדר עם סבתא שהיתה מאוד זקנה וסבלה מבעיות לב אבל גם לא קשים במיוחד אבא שהקריב את חייו כדי שלי יהיו חיים טובים שסבא שמאוד אוהב אותי ותומך נפשית כללית והמון חברים טובים לכל אורך הדרך אבל כנראה איפושהו שם בהלך חיי המתבגרים משהו נדפק הפכתי מילדה מלאת חיים פעם לאישה חסרת ביטחון חרדה דאגנית אומנם אם מסתכלים מהצד יש לי כמעט הכל בחיים קשר יציב של שש שנים עם בחור שמאוד אוהב אותי עבודה מסודרת עם עתיד מבטיח דירה שהיא פינה משלי אבא אוהב ותומך וחברים המון חברים טובים אז מה עוד אפשר לבקש??? אבל אני אני לא מצליחה להשתחרר ולהיות מאושרת הבחור שאני איתו אומנם אוהב אותי וטוב לנו ביחד אבל אני לא אוהבת אותו העבודה זו עבודה חדשה ותמיד יכולים להגיד לי ללכת הביתה ומה שיותר קשה ונורא ומעצבן שאני לא מצליחה להשתחרר מהעבר ממעסיק שלפני שנים הטריד אותי מינית ועדיין תקוע לי בראש מבוסית שבמשך שנה התעללה בי נפשית והשפילה אותי מקשרי עבר שבאותו זמן נראו לי לא טובים והיום אני מתגעגעת אז אך משתחררים אך משתחררים מהעבר וממשיכים קדימה ולומדים לעריך את מה שיש ולצפות לעתיד במקום לחיות ולבכות על מה שהיה בעבר תודה מראש לכל תשובה וסליחה על אורך הפניה

שלום תמרה, את נשמעת שיש לך הרגשה קשה מאד. אני חייבת להגיד לך שאת נשמעת כאילו קצת מאשימה את עצמך שלמרות שהייתה לך תמיכה ואבא הקריב את עצמו בשבילך עדיין קשה לך. קראתי באיזה ספר משפט שמאד אהבתי, שלפעמים כשאנשים מקריבים את חייהם כביכול בשביל מישהו הם בעצם מקריבים את חייו של אותו מישהו. כלומר אנשים כאלה הם מלאי כוונות טובות, אבל האמת היא, לדעתי, שכל אחד צריך לחיות את חייו ולא להקריב אותם בשביל אף אחד ואז גם האחרים יהיו מאושרים. ברור שזו לא הסיבה היחידה , וברור שיש לך באמת מזל שלפחות הייתה לך תמיכה וקשר משמעותי, אך בכל זאת, אם מישהו מקריב את חייו בשבילך זו ממש לא ערובה שתיהי מאושרת.

תמרה שלום, את מתארת חיים כלל לא פשוטים ונשמע לי שהדבר המרכזי שחסר לך כיום, התחושה המרכזית שחסרה, היא של בטחון, של אמון שיהיה בסדר, שדברים יסתדרו. לא יקרו דברים מפתיעים. שאת יכולה ללכת עם מה שאת רוצה או לחפש את מה שאת רוצה. כל זה אינו מובן מאליו עבורך. ולאור האירועים הקשים שעברת בחייך, ושנוסובו סביב הציר הזה בדיוק, זה לא מפתיע. אני לא רואה פתרון יעיל אחר מלבד טיפול שבו תוכלי לנסות ולשקם את תחושת הבטחון שלך בעצמך ובעולם. ייתכן ומעולם זה לא יחזור ויהיה כפי שהיה. אך זה בהחלט יכול להשתפר ולתת לך איכות חיים טובה יותר. בהצלחה בהמשך, דרור

היי תמרה את כותבת שיש לך הכל ובאותו המשפט ממש כותבת למה הבחור והעבודה הם לא דבר "טוב". אכן זה נחמד שיש מי שתומך אבל אשר להבין למה את לא מאושרת, כי למרות שאת אומרת שיש לך הכל את גם אומרת למה זה לא מספק אותך. זה כמו להגיד " אני בריא, אבל כואב לי הראש- איך אפשר להיפטר מזה?" תעשי בחוכמה לדעתי אם תכירי בכך שאת לא בפסגת האושר שלך וזה בסדר. אני מאמינה שגם טלילי צודקת שהיא אומרת שאת מרגישה "חייבת" שיהיה לך טוב ואני גם בעצמי יכולה להזדהות עם התחושה. אבל לפעמים אפשר לקחת מנוחה ולהרגיש שאנחנו אולי במקום אחר ממה שהיינו רוצים ולא להיות מרוצים ב100%, אפילו שאנחנו בריאים ואהובים... תנסי, זה מרענן להרשות לעצמך להרגיש מה שאתה מרגיש ולא מה שצריך...

היי, אני מתחילה לכתוב לך,ליאת בלי לדעת מה בדיוק אני רוצה לשאול או לומר, קראתי הודעות ישנות שלך ושל כותבים ופשוט הרגשתי צורך לדבר איתך. עליתי על משהו שקורה לי ורציתי לדעת אם ככה דרך הפורום את יכולה לשער מה קורה לי. אני בחורה בת 23 כלפי חוץ מלאת שמחת חיים,תמיד צוחקת,מצחיקה,יש המעידים שאני יפה נורא מבחוץ ומבפנים ושכל אדם שאהיה איתו יהיה בר מזל. אני מהבחורות שתמיד היה להן חבר,מערכות יחסים ארוכות,חבר שלי הנוכחי (שנתיים וחצי יחד) ממש אהבת חיי,ובקיץ אנחנו עוברים לגור יחד,כשאני איתו אני המאושר באדם.אך כמה שקל לי לפתח מערכת יחסים עם גבר כבן זוג ככה קשה לי לפתח מערכות יחסים עם אנשים שיהיו לי חברים לחיים,ידידים,ידידות וכו.. בעבודה יש לי מלא חברים,צוחקים מדברים... בלימודים גם כן אותו דבר(אני לומדת פסיכולוגיה) אך תמיד החברות היא עד גבול מסוים.מבלי לרצות להפגש מחוץ לעבודה או הלימודים,לא לרצות ללכת אליהן הביתה או לצאת ביחד בערב,גם עם החברות שלי מהילדות אני נפגשת פעם ב...לדוגמא אני אסיים לעבוד ומישהו שצחקנו יחד במשמרת יציע לי ללכת לשתות קפה אני יכולה לקפוא במקום ולחפש תרוצים. אני מנסה להבין למה אני לא מצליחה להפתח לאנשים אחרים,באמת לתת להם מקום בחיים שלי? כאילו למקום הכי קרוב אצלי מותר רק לבן זוגי להתקרב. אני בטוחה שזה מורכב אבל אם רק תתני לי אופציות לחשוב עליהן זה מאוד יעזור לי. תודה רבה !! מ.

מ. שלום, אני יודע שפנית לליאת אך מאחר והמשמרת של ליאת הסתיימה אנסה לענות במקומה. את כמובן מוזמנת גם לפנות אל ליאת ביום חמישי במשמרת שלה. נשמע לי מדברייך שאת יוצרת קשר מאוד בקלות עם אנשים. אך את הקשר הקרוב את מאפשרת רק לאדם אחד, לבן הזוג שלך. קצת קשה לדעת מה בדיוק המניע לכך, אבל נראה לי שישנם מספר גורמים המעורבים בכך. ראשית את נעה מקשר לקשר דבר שיכול להעיד על העדפתך להיות תמיד בחברה קרובה של בן זוג. ועל חשש להישאר לבד. ייתכן ובשל כך את מעדיפה שהקשר יהיה עוצמתי ודבר לא יפריע לו, אפילו לא חברות. כאשר מישהו מציע לך להפגש לאחר שעות העבודה ישנה אפשרות לסדק בקשר ההדוק שלך עם בן זוגך וזה מאיים עלייך, כי את חוששת ממהתרחקות הזו. כלומר עבורך התרחקות ונפרדות עלולים להיות שווים פרידה. אני מניח שישנם עוד גורמים ואפשרויות נוספות שטיפול יכול להיות המקום לברר אותן, בכל מקרה אני מאחל לך שתמצאי את המקום שיהיה לך נוח בו, דרור