פורום פסיכולוגיה קלינית

: רטלין זייבן טופמקס תאריך: 15.6.2007 שעה: 19:32 בני בן השמונה אובחן עם בעיית קשב וריכוז האם כל מי שמאובחן עם בעית קשב ישאר כך לתמיד או שהדבר חולף עם הגיל?, כמו כן ניסינו סוגים שונים של ריטלין , הן הריטלין 20 מ"ג בשחרור איטי שמשפיעה כ-8 שעות והן ריטלין 10מ"ג לאחר לקיחה של כשבוע גרמו לתופעות לוואי קיצוניות במקרה הראשון לכאבי ראש בלתי ניסבלים ואפיסת כוחות, ובמקרה השני לתוקפנות קיצונית בתום ההשפעה של התרופה,האם יש תרופה מומלצת נוספת ?(מלבד קונצרטה שהבנתי שהיא חזקה יותר) כמו כן הבנתי שיש דרגות שונות בהפרעת הקשב, מי אמור לאבחן את רמת הפרעת הקשב? בני עשה אבחון עם ריטלין וללא ריטלין ווניכר שינוי משמעותי כאשר לקח את הריטלין BRC. אשמח לתשובה בהקדם

שלום רב, הפרעת קשב וריכוז ממקור אורגני מלווה, מן הסתם, את האדם לכל חייו, הגם שהשפעותיה עשויות להשתנות ואף להתמתן עם הגיל. יש, כמובן, מצבים נפשיים שונים, הכרוכים בפגיעה זמנית במשאבי הקשב והריכוז, כמו גם בכישורים קוגניטיביים אחרים. כמובן שקיימות דרגות שונות של חומרה, אותן ניתן לאבחן בצורה מקצועית במסגרת מכונים או מרפאות המתמחים בנושא. ככלל, אבחון טוב ומדוייק יותר יהיה כזה המסתמך על מקורות מידע רבים ככל האפשר (שאלון הורים, שאלון מורים, בטרייה דיאגנוסטית רחבה לאיתור לקויי למידה, מבחן TOVA הממוחשב, בדיקת נוירולוג ובדיקת פסיכיאטר). חשוב לעשות את ההתאמה התרופתית בליווי רופא, והוא גם הכתובת הראויה להתייעצות לגבי תרופות חלופיות. בהצלחה ליאת

שלום רב, מדוע יש משהו ממכר במחשבות שליליות כגון ציניות,ביקורתיות ופסימיזם,אך עם מחשבות חיוביות זה לא המצב? תודה.

שלום דוד, לא בטוח שמדובר בהתמכרות. ציניות וחספוס רגשי, כמו גם פסימיות, יכולים להוות טקטיקה הגנתית יעילה כנגד דיכאון, בדידות, ייאוש ואכזבה. כאשר אני מצפה לרע מכל, אפשר להיות מופתע רק לטובה. כאשר אני ציני וביקורתי, אני משאיר את האחרים (אנשים ומה שהם נותנים לי להרגיש) הרחק בפריפריה, ולא מאפשר להם לגעת בי באמת. הצרה עם המנגנון הזה, שגם שום דבר טוב לא יכול להתקרב. הכל נשאר מורחק ולא נוגע. כנראה שגמישות או וויסות הן המפתח לחיים מסתגלים ובריאים. אבל צריך לעבוד על זה. שבת שלום ליאת

שלום ליאת, פניתי השבוע לאורנה בשאלה, ויש לי הרגשה לפי התשובה שלה, שהיא לא הבינה אותי טוב. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-732,xFT-650085,xFP-650298,m-Doctors,a-Forums.html שאלתי היא ביותר בירור אם אחרי זמן כה רב בטיפול ואני עדיין לא מצליחה להביא את עצמי ואת כאבי לטיפול, האם זה אומר שמשהו לא נכון שם? או יכול להיות שזה הדפוס שלי, ואפילו אם אני משנה מטפלת אני אתנהג באותה צורה.? - והשאלה השניה הייתה לגבי היציאה מהחדר, אז מה אם המטופל מחליט לצאת מהחדר באמצע הפגישה, אני למשל, ברגעים הכי קשים מעדיפה להיות לבד! מה היטעם בלשבת שם בשקט אחד מול השני ולחכות שהפגישה תסתיים? - ומה הבעיה בלהראות לחולה קצת"חום", במגע של יד, בליטוף. ואני לא מחפשת משהו מיני. לא. אבל הרי הטיפול עובד על הרגשות שלנו, על הדברים הכי אינטימיים שלנו, ואתם הפסיכולוגים נהפכים למישהו מאוד קרוב וחשוב בחיינו, אז מה הבעיה בלהראות את האיכפתיות שלכם! אני עדיין רואה בזה סוג של התעללות, ההימנעות מחיבוק בשעת הבכי, או השקט שלכם והבהיה בנו בעת בכי או שקט שלנו.... אשמח אם תבהירי את הנקודות יותר...

שלום שיר, שאלתך הראשונה היא שאלה שקשה מאד להשיב עליה. אפשר להניח בזהירות שאם נשארת זמן כה רב בטיפול, לא מדובר בהיעדר כימיה, אלא בקשר מכיל שהצליח להשאיר אותך שם למרות הקשיים. בעניין השני שהזכרת. יציאה מהחדר היא סוג של "ביטוי בפעולה" (acting out) של רגשות שאינם יכולים להיאמר או לקבל ביטוי בדרך מסתגלת. היכולת לחלוק עם אדם נוסף דווקא את הרגעים הקשים היא יעד חשוב, והיא קריטית אף יותר במקרה של קשיים בזירה הבינאישית. יש טעם רב בישיבה המשותפת, גם אם בשתיקה, שכן היא לא מאפשרת לך לברוח לדפוס ישן של נסיגה או טריקת דלת במצבים רגשיים טעונים. על נושא המגע בטיפול דובר כאן רבות, ואני מוצאת את תשובתה של אורנה ממצה מאד. כשמדברים על התעללות, מתכוונים לדפוס יחסים פוגעני והרסני, כשהפגיעה באחר נעשית במכוון, ובמטרה לספק את צרכיו החולניים של המתעלל. אני משוכנעת שלא לזה התכוונת בדברייך. ובכל זאת, הטיפול הוא מקום בו עולים הצרכים העמוקים שלנו ומבקשים תוקף וקיום. תפקידו של המטפל להקשיב לצרכים הללו ולסייע בהעלאתם אל המודעות, אך לא להיות מי שיספק אותם. אכפתיות, חום ואהדה אפשר להביע בדרכים רבות, וכדאי מאד לחדד את הרגישות לכל אופנויות הביטוי הרגשי. אני שולחת לך עידוד ואומץ להמשיך בטיפול שלך, ללמוד עוד על הצרכים והמשאלות שלך, ולחתור למימושם הבריא בחייך שמחוץ לחדר. שבת שלום ליאת

מה שבטוח שנכון לעכשיו כך אני מרגישה .(וכל מילה נוספת מיותרת). ביצוע: מירי מסיקה מילים: דידי שחר לחן: דידי שחר טיפה טיפה שוב הולכת ברוטשילד כבר לא אכפת לי אם תעבור שוב הולכת ברוטשילד כבר לא אכפת לי לחזור ולזכור שוב שומעת שירים שאהבת בלי להעביר תחנה וכשמישהו בדלת כבר לא מחסירה פעימה טיפה טיפה אני חוזרת לעצמי טיפה טיפה אני אוספת את השקט שלי אולי אפילו מתייפה טיפה טיפה תשעים וחמש דקות סרט לגמרי שכחתי אותנו השחקן לא הזכיר לי אותך הסיפור לא מזכיר את שלנו והמספר אצלך אני כבר לא בטוחה אם נגמר בשבע או שתיים וככל שאתה נעלם שוב זורם לי הדם ללחיים טיפה טיפה... שוב הולכת ברוטשילד כבר לא אכפת לי אם תעבור שוב הולכת ברוטשילד כבר לא אכפת לי לחזור ולזכור שוב שומעת שירים שאהבת בלי להעביר תחנה וכשמישהו בדלת כבר לא מחסירה פעימה שבת שלום.איריס.

איריס יקרה, שמחה לשמוע שהדברים מסתדרים, ושאת טיפה טיפה חוזרת לעצמך. שמחה לא פחות לראות שאת נשארת כאן, גם בימים שלי. שבת שלום, ותודה על השיר ליאת

ששונים ממה שחשבתי וממה שרציתי לשמוע ועל זה אני מאוד מעריכה אותך.(-: שבת שלום. איריס.

הטיפול עושה לי הפוך. כלומר במקום להיות משהו שעוזר הוא הופך להיות היום הקשה בשבוע. מה שקורה בטיפול מציף אותי כל השבוע ואינני מצליחה להשתחרר או לחשוב על זה בדרך אחרת, ואז אני לא מצליחה להתרכז לא בלימודים ולא בעבודה.... הדבר היחידי שאני יכולה לעזות זה להדחיק את הכל, או לא להקשיב לה בפגישה, ואז יש לי שבוע יותר שקט. זה לא נכון, נכון???

אין ספק שלא לראות, לא לשמוע ולא לדבר זה סגולה לשבוע שקט :-))) אני מאמינה שאם הגעת לטיפול, גם לא ממש אהבת את השקט. זה הרי שקט מתעתע, שאין בו מנוחה של ממש. אם באת לטיפול זיהית צורך. מצוקה. בזמן טיפול יש תקופות קשות, בהן הדברים המכאיבים צפים אל המודעות, ויוצרים נסיגה זמנית במצב הרוח. במקום לברוח למצבים של חוסר הקשבה או ניתוק, הייתי מציעה לך לדבר על כך עם המטפלת, ולבקש ממנה לאפשר *לך* לווסת את קצב ההתקדמות. כך תרגישי יותר שליטה על התכנים שעולים ועל השפעותיהם עליך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום,מאתמול אני מתלבטת איך אנסח את הודעתי,וזה לא כ"כ אופייני לי - לפחות לא בקשר לכתיבת הודעות; הבעיה היא שבימים האחרונים,וביקר-אתמול והיום,אני חשה עוד יותר במצוקה ומופנמות - יותר מ'מצבי הרגיל',ודווקא כשהכי כואב לי ואני סובלת,קשה לי מאוד להביע רגשות - בכל דרך.פשוט המצב כ"כ מייאש ומתסכל שאיני מרגישה שיש לו פתרון כלשהוא,וזו תחושה כמו של 'פצע פתוח' - שאפילו כשמחטאים כדי שירפא,זה כואב ושורף,זה אולי נשמע מוזר לומר,אך אני מרגישה כעת כאב-נפשי עצום,וש'כואב ושורף' לי ב'נפש הפצועה' שלי,ואיני מגזימה בתיאור - להיפך - אולי אני אפילו מפחיתה; אך נוצר'מצב מוזר' שבו דווקא בגלל שכ"כ רע לי,איני מסוגלת אפילו לחשוב על כך,או לראות אחרים שיש להם את כל מה שאני רוצה בחיים בלי שארגיש 'אפס' ונחותה מהם,ואקנא בהם ואחפש במה הם טובים יותר ממני שדברים מסתרים להם,וזה לא שאני רוצה חלילה שדברים לא יסתדרו לאחרים טוב,אלא זה רק רצון שגם לי דברים יסתדרו בחיים - שכרגע זה נראה לי כמו 'חזון אחרית הימים'. רציתי לכתוב בכותרת"בקשה לעזרה - קריסת חיים טוטאלית",אך לא רציתי להבליט את הודעתי יותר מידי.

נראה לי שגם הזיכרון שלי קצת 'נדפק',כיוון שבזמן האחרון קרה לי מספר פעמים שעמדתי להגיד למישהו משהו,ושכחתי,אם לא אמרתי זאת מידית,ואם חלפה מחשבה אחרת בראשי או דיברו על משהו והקשבתי; בד"כ אני נזכרת באותו דבר אחרי מספר דקות,אך זה מתסכל מאוד. שמעתי שזה קשור לדיכאון - האם זה נכון?

משתנה חביבה, אני רוצה להאמין שמה שאת מתארת אכן קשור לתהליך הטיפולי שאת עוברת, ולמידה רבה יותר של אחריות שאת לוקחת על עצמך. חוסר ריכוז וקשיים בזיכרון אכן יכולים להיות קשורים למצבים דיכאוניים או חרדתיים, אך גם מצבים כאלה הם חלק מטיפול 'עובד'. שתפי את המטפלת שלך בתחושות הללו. תמיד קל יותר לשאת זאת בשניים. אני חייבת לציין שאיני חווה אותך כקורסת טוטאלית, אלא דווקא כמי שמתחילה לטפס. או כמו שאומרים החבר'ה - "אם קשה, סימן שאנחנו בעלייה". המשיכי להשתנות. שלך ליאת

תודה ליאת- על התמיכה, אך אם איני 'קורסת' כמו שציינת,אז למה אני מרגישה ככה? למה אני מרגישה ששום דבר בחיים (אף תחום) לא מסתדר לי כעת? ויותר גרוע -למה אין לי את הכוחות הדרושים לצאת ולשנות מצב זה? אני מודה לך על האמונה בי,אך לא מובן לי איך הגעת אליה,אם אני כבר מזמן הפסקתי להאמין בה?! לגבי שיתוף הפסיכולוגית שלי בתחושותיי האמיתמיות,התחלתי לעשות זאת ממש השבוע,וגם לא באופן מלא,כי עד עכשיו דיווחתי יותר על מעשיי ותחושותיי,אך לא על ריגשותיי האמיתיים, ועדיין לא הסרתי את 'החומה הענקית' שבניתי כמעט בפני כולם,אך השבוע התחלתי לעשות זאת,בכך ששיתפתי אותה בקושי שיש לי לדבר על רגשותיי האמיתיים ובאמת לחוות אותם, ואת צודקת בכך שקל יותר לשאת בשניים. אם זה היה באמת כך - שאיני ב'קריסה' אלא ב'עלייה',לא היו אומרים לי זאת הפסיכולוגית והפסיכיאטר שלי,במקום להגיד לי שמאז ששהפסקתי עם הכדורים הOCD החמיר והדכאון חזר?זה לא שאיני מעריכה את דברייך,להיפך - אני מעריכה אותך ואת דברייך מאוד,ולכן אני מעדכנת ומתייעצת איתך במה שעובר עליי,אך למה הצוות המטפל כרגע לא נותן לי אינדיקציה לחשוב שאני אולי באמת במגמת עליה - אם זה באמת כך?

שלום לך, אשמח אם תוכלי לעזור לי בהתלבטות שלי. עברתי תקופה קשה בחיי, וסחבתי אותה עוד הרבה שנים עד שהחלטתי לפנות לטיפול. אני בטיפול יותר משנה עכשיו אבל אני לא מצליחה להפיק את המקסימום ממנו. זה הולך לאט, ולפעמים אני בקוש מדברת בפגישות. אני מרגישה תקועה בתוך הטיפול, כלומר אני לא יכולה לעזוב (מרגישה שאני צריכה אותה ומחכה לפגישה) למרות שהרבה פעמים אני משוכנעת שזה לא עושה לי כלום. ומצד שני אם אני אעזוב אני יודעת שאני לא אעבור לטיפל אחר כי אינני יכולה לעבור עוד פעם את כל הסרט מחדש. הרגשת הפספוס אחרי כל פגישה היא נוראית, כלומר כאילו שהייתה לי אופציה להיעזר ולא השתמשתי בה!! אני לא יודעת מה לעשות בעניין...

בלי להבין הרבה בתחום חשבתי לעצמי למה שלא תעלי את נושא התקיעות בטיפול? לפמעמים אם מדברים על זה אז זה משחרר את המצב. מה גם שהרבה פעמים שוקא לאחר המצב התקוע יש תקופה יותר מועילה.

שלום כרמית, התיאור שלך נשמע, בוודאי, מוכר מאד למשתתפים רבים כאן אצלנו. זהו נושא שעולה מפעם לפעם, ואני ממליצה לך מאד לערוך חיפוש קצר בפורום ולקרוא את מה שכבר נאמר בנושא. את אומרת שאת צריכה את המטפלת ומתקשה לעזוב אותה, וכמעט באותה נשימה את אומרת שלעיתים קרובות את "משוכנעת שזה לא עושה לי כלום". משפט כזה מעורר מיד את הצורך לבחון מה היו (ועודן) הציפיות שלך מהטיפול. יש אנשים עבורם קשר קרוב ומכיל הוא תכליתו העיקרית של הטיפול. ההתנגדות רבת השנים שלך להגיע לטיפול והקושי להיפתח בפגישה הטיפולית יכולים לרמוז לכך שגם עבורך קשר של אמון אינו דבר של מה בכך. גם הרגשת הפספוס לאחר כל פגישה, מגלמת איזו ציפייה מוקדמת שהעניינים יכולים לזוז באופן מוחש בפגישה בודדת. כדי להעריך נכונה את תוצאותיו של טיפול פסיכולוגי נדרשת פרספקטיבה רחבה יותר. ולבסוף, כדאי להימנע מגינוי עצמי או אשמה סביב הקושי להיעזר. לכל אחד קצב משלו. בכל מקרה, מומלץ מאד לשתף את המטפלת בחוויית התקיעות שלך, ולדון על כך עמה. בהצלחה ליאת

לשם מה הולכים לטיפול? רק בכדי שיהיה לנו קשר קרוב? ומה לגבי הקשיים והבעיות שבאנו בעטין לטיפול, אם הם עדיין לא באו על פתרונם?

היי..לפני 3 שנים חברה שלי היתעוורה בתאונת דרכים ומאז יש לי פחד ואובססיה מעיוורון לא דיברתי אם אף אחד על זה עד היום......יש לי מחשבה כפייתית שאולי גם לי זה יקרה......שאלתי היא כזאת.........האם כתוצאה מהמחשבות על עיוורון שלא פוסקות ומטרידות אני יכולה ליפגוע בראיה שלי....בקיצור האם אפשר להיתעוור ממחשבה אובססיבית וכפייתית על העיוורון או שזה דבר שלא קיים והוא סתם בראש שלי?האם זה כמו שבנאדם אפחד שפיתאום הוא יהיה על כיסא גלגלים בלי סיבה?...מבקש תשובה מספקת זה מלווה אותי הרבה זמן בבקשה תורידי לי את האבן מהלב אני מתארת לעצמי שזה מחשבה חסרת כל תכלית תודה מראש מורן..

שלום מורן, המחשבה האובססיבית על עיוורון ממש *לא* תגרום לך להתעוור, אבל היא גורמת לך סבל גדול ומטרד. אני חושבת שאת עשויה להפיק רווח גדול מפניה להתייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת, שם תוכלי לבחון את האפשרות לטפל במחשבות הטורדניות ולסלקן. בברכה ליאת

שלום! אני נמצאת בטיפול מזה שנתיים,בטיפול עולה כל עיניין ונושא מול המטפלת-פסיכולוגית. הנושא לגביי ספקותיי בזהותי המינית,עלה לאחר ששיתפתי אותה בעינייןריגשותיי כלפיה , נושא זה קיבל מקום רב, ואולי, הפך למרכזי .עדיין לא הצלחתי להבין למרות הבדיקה המשותפת עם הפסיכולוגית,את הנטייה הראשונית שבי.מעולם קודם לטיפול לא עלתה בתוכי התלבטות או ספק בנושא זה.(למרות שבמבט לאחור ,ייתכן והיו אי אילו סימנים ורמזים.) ,"התאהבותי" בפסיכולוגית מערערת את הצורך ומפחית מערכם של הנושאים שלשמם הגעתי מלכתחילה. ולשאלתי: כיצד ומתןך מה אוכל לזהות\לקבל \לדעת שריגשותיי כלפיה אינם מהיותי לסבית או דו-מינית,או שהם אכן מ"המקום" שנדמה ומתרחש תמיד בתהליך הטיפולי, ואולי בכל טיפול,ההתאהבות במטפל בהכרח מושפעת בעיקר מהחזרה(אולי מתוך חסךה אימהי,או החסר בנוכחותה המשמעותית) שבמערכת היחסים .אשמח אם תהייה בהמתחתך\ם עוד נקודת מבט נוספת . תודה,דפנה. בכל מקרה לאהוב זו הרגשה נהדרת,

שלום דפנה, אהבתי את אקורד הסיום שבחרת להודעתך. לאהוב זה אכן נפלא. קשר טיפולי מיטיב, יכול לעורר רגשות עזים אצל מטופלים, בהם גם אהבה ממשית כלפי הדמות הטיפולית. מאחר ומדובר בקשר שאינו נשחק בחיי היומיום, והוא 'מתודלק' רק בסיטואציה הטיפולית, ומאחר והמטופל יודע מעט מאד על המטפל שלו מעבר לסיטואציה הזו, קיימת העצמה של הרגשות, הרבה מעבר למה שמתרחש במצבים מציאותיים. מאחר ולאהבה פנים רבות, נכנס לעניין, כמעט באופן בלתי נמנע, גם ההיבט הפיזי, המשתקף במשאלה למגע קרוב או במשיכה מינית ממשית. אני לא בטוחה ששאלת הנטייה המינית שלך צריכה להיבחן לאור יחסך למטפלת. אלה שני נושאים שונים שאינם בהכרח כרוכים זה בזה. כלומר - המשיכה כלפי המטפלת אינה אינדיקציה לנטייתך המינית. אני מניחה שאת השאלות הקשורות באוריינטציה המינית שלך תצטרכי לבדוק בטיפול ומחוצה לו, כמו כולנו... :-) בשמחות ליאת

שלום, אני בטיפול שנה וחצי. אני מסרבת לקחת תרופות, וממשיכה ללכת לטיפול, שלטענת המטפלת שיהיה תהליך ארוך בגלל הקצב שלי ובגלל סירובי לתרופה. השבוע היא הציעה שאני שאתייעץ עם פסיכיאטר או שהיא תתיעץ על מנת שיעשה את האבחנה (בלי המלצה על תרופה). יש לי הרגשה שהיא לא יודעת להגיע אלי ואז היא לא יודעת לטפל בי. האם בגלל זה היא ביקשה שתעשה את האבחנה הזו, והאם יכול להיות שאחרי שנה וחצי היא עדיין לא מצליחה להגדיר את מצבי והיא צריכה עזרה בזה. אשמח אם תוכלי לפרט . תודה

שלום ע.א לא פרטת ממה את סובלת, אבל ההתרשמות היא שלא מדובר בקושי להגדיר אבחנה, אלא אולי בניסיון לגרום לך לבחון שוב את האופציה התרופתית בצורה שקולה ואחראית בעזרת הגורם המוסמך לכך. יש אנשים רבים שנרתעים מאד מלהגיע לפסיכיאטר, מה שלא מאפשר להם להיווכח שמדובר במפגש ידידותי שתרומתו לטיפול מכרעת. במקרים מסוימים אחרים (כמו למשל במקרים של סכנת אובדנות, אך לא רק בהם) עלול להתעורר הצורך לחלוק אחריות עם גורם מקצועי נוסף. אני חושבת שאת עשויה להרוויח מאד מהכנסת הפסיכיאטר לתמונה, גם אם תבחרי בסופו של דבר לוותר על הטיפול התרופתי. בכל מקרה, התייעצות בין עמיתים היא דבר רצוי ומקובל, ואין בכך כדי להעיד על חוסר מקצועיות או חוסר אונים מקצועי. ברוב המקרים ההפך הוא הנכון. בהצלחה ליאת

אני פניתי לטיפול עקב אובדן ותקיעות במצב, ואז התגלו עוד כמה דברים בדרך. הבעיה שאני מתנגדת מאוד לטיפול (למרות כל נסיונותי להתמיד), ומתנגדת באופן חד וחלק לתרופה. מה שמפחיד אותי, שמרוב שאני מתנגדת, אני מרגישה אותה לפעמים חסרת אונים, וכל פעם היא מוציאה לי אבחנה חדשה. ובכל פעם שאני מראה קצת עייפות בקשר לטיפול היא חוזרת לנושא התרופה. הפעם היא אמרה לי שהיא רוצה או שאני אלך או שהיא תתיעץ לגבי אבחנה ולא לגבי טיפול תרופתי (כי היא יודעת שאני לא אסכים לזה, כי כבר דיברנו על זה הרבה). *אמרת שאני ארוויח מהכנסת פסיכיאטר לתמונה" איך? ולמה?

שלום ליאת. יהיה נחמד אם תוכלי להמנע מלמחוק הודעות כשאת משוטטת בפורום בימים לא שלך, ויהיה נחמד גם אם תועילי בטובך לא להתערב בטיפולים של אחרים, והרי זו לא פעם ראשונה. את ההודעה הזו את דווקא מוזמנת למחוק, אם את חפצה בכך. כל טוב.

שלום למבקשת, ההודעה שנמחקה לאחרונה מן הפורום הייתה פוגענית ומעליבה, ואין לה מקום בפורום המכבד את כותביו, קוראיו ומנהליו, גם אם היא נאמרת מתוך כאב. הפורום, בכל ימות השבוע, נמצא תחת אחריות שלושת מנהליו, ושלושתם רשאים (וחייבים) לסלק ממנו הודעות סרות טעם. אם הודעתך הייתה חלק מהטיפול שלך, מקומה היה שם מלכתחילה. ליאת

גם אני קראתי את ההודעה שנמחקה והוקל לי לראות שמישהו טרח למחוק אותה. תודה שאת שומרת עלינו למרות שלא ידעתי שזאת את. וחבל שהסגנון הזה ממשיך. מציעה לך להתעלם מאנשים כמוה. זה לא לרמה שלך אני

ליאת באיזה הודעה מדובר מה נכתב שם שבת שלום סקרנית

.

צר לי על האכזבה שנגרמה. אשתדל לפצות על כך בנוכחות רבה יותר במהלך השבת. למציאות יש לפעמים תכניות משלה... :-)) ליאת

אני חיה עם הצורך לפגוע בעצמי מאז גיל ההתבגרות, למעלה מעשרים שנים. לאחרונה, לראשונה בחיי, התחלתי לדבר על כך בתוך מסגרת טיפולית. זה גרר החמרה מסויימת. הרצון הפך למעשה. אני חשה שזה לא תואם גיל. שהחיתוך הפיסי הוא משהו של גיל ההתבגרות ולא של 40+. בעצם כאן סימן השאלה.

שלום לך, הייאוש וחוסר האונים עלולים להגיח ולפגוש בנו שוב ושוב, מעבר לכל עיקול בדרך הפתלתלה של החיים. הרצון להקיז מתוכנו את הכאב, הזעם או האימה אינו דוהה עם השנים, אלא אם אפשרנו להם מוצא קודם לכן. ההחמרה שאת חשה דווקא עכשיו, אופיינית למצבים השבריריים שטיפול טוב יכול לזמן. אל תוסיפי לך גם את משא האשמה או הבושה המיותר כל כך. המשיכי לעבוד, לתת לעצמך את הזמן והמרחב, ואת הרשות להתבגר בכל גיל. יש לא מעט סערות גם בשנות הארבעים לחיינו, ואני אוהבת לראות בזה לפעמים סוג של מתנה. מה את אומרת? ליאת

הרמזור מתחלף, ואני לא, הצבעים ברמזור משתנים ואני מדשדשת, ברמזור- המעבר בין אדום לירוק, בין עצור לעבור, הוא ברור בד"כ. לעיתים מלווה בכתום הססני. לרמזור שלי אין צבעים. הוא מתחלף, אבל לא יודע מה לעשות עם ההשתנו?ת הזאת. אצלי כל "הפקודות" טושטשו. לא ברור מה כן, מה לא, הכל מעורפל עכשיו. לא יודעת מה נכון, מה לא, מתי מציאות, מתי אשליה, מתי פחד מאשליה. רוב הזמן כתום מהבהב, כתום דהוי, מתלבט, מפקפק. כבר בעצמו לא בטוח למה הוא נועד. נדמה שהרמזור שלי מקווה לפעמים שיוכל, רק ליום אחד, לא להתחלף, להשאר כמו שהוא, להיות ברור, לעצמו, לסביבה. להשהות את ההתלבטות ואת ההססנות לרגע, ולנוח בשקט. שואף להקטין את משרעת התנודות. לצמצם את חוסר היציבות, למזער את הנדידה, את קלות ההתפוגגות וההתנדפות, את הקלות הבלתי נסבלת של ההעלמות.

תכף נכנסת השבת. איזה מזל שאנחנו יותר מתיבת מתכת מהבהבת, שיש בנו חיים ונשמה ורוח. המקום של אי הידיעה, טורד ככל שיהיה, הוא אחת הפריווילגיות של האדם החושב. יהודה עמיחי כתב כל כך יפה - "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב. המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס כמו חצר. אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש." (ציטוט חלקי) למרות ההשתוקקות המובנת אל האדום או הירוק, אל הידיעה, יש לי הרגשה שגם לו יכולנו לבחור, לא היינו מוותרים על הכתום המהבהב של הספק. שבת שלום ליאת

רמזור בלי צבעים יקרה, כל כך הרבה צבע יש בכתיבה שלך... (אני חושבת שזו את, אבל לא בטוחה..) הדברים שכתבת גרמו לי להרגיש מסוחררת קצת, מעין מחלת-ים קטנה אלף ריצודים, הבהובים, אורות וחיצים הופיעו בדימיון בזמן קריאת השורות, כמעט עד כדי בחילה של בלבול ועומס.. האם כך זה מרגיש גם לך? (ואולי הדמיון שלי קצת מוגזם) תחושת חוסר היציבות יכולה לפעמים לאיים מאוד; כאילו אין מספיק זמן לחשוב, אין מספיק זמן לעצמנו. כאילו הסביבה ואנחנו נעים במקצבים שונים.. (ואולי לא הבנתי אותך כמו שהתכוונת..) כשניסיתי לחשוב מה לכתוב לך נזכרתי איכשהו בשיעורי הספורט בבית הספר- בקפיצה למרחק מהמקום (זוכרת?) עומדים על הקו, מכופפים ברכיים, מתחילים לנענע את הזרועות אחורה וקדימה ומקוים לטוב.. ובכל זאת, כל ההתכננות החיצונית הזו לא מספיקה (או ככה רציתי להאמין כילדה). מה שהיה חשוב באמת היה המבט; לאן לכוון ולרכז את המבט. הרי דרושה מידה נכונה של ריכוז כדי להצליח לקפוץ קפיצה שתהיה משמעותית. אם נכוון אותו רחוק מדיי, קרוב לוודאי שנתאכזב. אם נכוון את המבט לקצות הנעליים שלנו, יש סיכוי סביר שבדיוק לשם נגיע... מרחק כלום מהמקום בו אנו עומדים עכשיו. אני הייתי מכוונת תמיד לקצה המזרון. כשהמבט מרוכז מגיע גם הביטחון שזה אפשרי. אז גם תנועת האגן והזרועות, ושרירי הרגליים הדרוכים, נחושים יותר לפעול יחד. הצבעים קצת פחות מטושטשים. לפחות במזרון הנוכחי.. לפחות בקפיצה הזו הקטנה... מזרון-מזרון (זו הגירסא שלי לפרה-פרה). בקצב שלך, בובליקה,... לאט-לאט. כווני את המבט למזרון אחד, ואחריו לעוד אחד. ועוד אחד. את יודעת, מותר גם לעמוד על הגדה כמה זמן שרוצים. גם בירוק מותר לעמוד. גם בכתום. תדליקי את הפנס הקטן שלך פנימה. אני בטוחה שתוכלי למצוא שם בתוכך את הרמזור הפנימי, המוכר והטוב, שיכוון אותך בקצב שלך. לירוק שיגיע בזמנו. בזמנך. שהחיצוני יתחלף כאוות נפשו..אנחנו לא ממהרים לשום מקום.. לפעמים כדי לא להתבלבל צריך להתעלם מההתחלפות ומהתמונה הגדולה ולדמיין בעיני רוחנו את הקבוע. לפעול על פי חלק קטן מהתמונה, ובלבד שהשקט הנפשי יחזור לכנו. בלבד שנרגיש שתחושת השליטה והיציבות שבה למחוזותינו. מאחלת לך a leap of faith (וגם שבת מנוחה) ל.

ל. יקרה וטובה, מצטערת שגרמתי לך לסחרחורת.... בטח שלא רציתי לגרום לך למחלת ים.... מקווה שאת כבר בסדר :-). אני עצמי רגילה לתחושת בלבול ועומס- אני עושה את זה לעצמי רוב הזמן, אני קצת חסרת רחמים כלפי עצמי... תודה שאת קשובה, תודה על התגובה שלך. התיאור היפה שלך של הקפיצה למרחק (בטח זוכרת, אף פעם לא הייתי טובה בזה) שם קצת בפרופורציות את התחושה שלי שלפעמים המזרון הוא קצת הצוק, והקצה של המזרון היא תהום. התוצאה של הקפיצה אל התהום יכולה להיות, לפחות בתחושה, הרסנית, טובענית, קטלנית וממיתה. היא גם יכולה להיות קפיצה אל מים בגובה סביר, שיאפשרו התחלה של שחיה נורמאלית, השחייה המיוחלת. הבעיה, בד"כ, היא שכשעומדים בראש הצוק, קשה להעריך אם אנחנו קופצים אל השחייה האפשרית או אל הלהבות ההורגות, אל הסלעים החדים, בעלי הזיזים שיכנסו ישר בבשר, ויסבו לנו ייסורי תופת ועינויים (אופס, יצא לי תאור קצת אכזרי, אבל לפעמים זאת התחושה שלי). ואז, אז ההססנות וההתלבטות אם לקפוץ קשה ומענה, כמעט כמו הסלעים עצמם. הדימויים שלי הם בד"כ קיצוניים טוטאליים, וקשה לי לראות שזה אפשרי לחיות קצת בכתום המהבהב, להבין שזה לא תמיד עניין של חיים ומוות, שמותר קצת להסס, שמותר גם לשחות עם מצופים במרחק בטוח מהחוף, שמותר להרגיש בסדר עם ההתחבטות והספק, ושהם לא בהכרח מעלימים וממסמסים אותי, לא מנדפים אותי. אני חושבת שאולי אני אתן לעצמי קצת להבהב בכתום איזה תקופה, ואנסה לנוח, לצוף בתוך כל זה (לא יודעת אם אצליח- זה לא כ"כ טבעי לי, אבל אנסה בכל זאת). "בקצב שלך, בובליקה"- זה נוגע ללב....באמת.... לקבל כזה כינוי בתוך כל הפעלתנות הוירטואלית הרוחשת כאן.... גרמת לי לחייך לעצמי...אני מרגישה קצת פחות לבד עכשיו. איך את? מאפשרת לעצמך קצת יותר להרגיש? וליאת- תודה על ההארה והתובנה- יש משהו מפייס בלראות את ההתלבטות, הספק וההססנות כזכות ולא כמעמסה... אבישג (רמזור שמפסיק קצת לרדוף אחרי הצבעים שלו)

שלום אני לא בטוחה שהשאלה שלי מתאימה לפורום הזה, אבל מנסה בכל זאת.. במידה ובמהלך טיפול, המטפלת- פסיכולוגית, מחליטה לפנות לפסיכיאטר המחוזי לגבי מטופל שלה, מתוך מחשבה שהמטופל אובדני. איך הדברים עובדים? מה קורה מהרגע שהיא פונה לפסיכיאטר המחוזי? איך מגיעים למטופל? לוקחים אותו לאבחון? בברכה שיר

שלום שיר, מבלי להיכנס לפרטים טכניים (פשוט כי אני לא בטוחה שאני יודעת אותם עד הסוף), בעקבות הפנייה לפסיכיאטר המחוזי, מוטל עליו שיקול הדעת האם יש מקום להוציא הוראת אשפוז בכפייה או לא. אשפוז כפוי נעשה רק במקרים בהם אדם עלול לפגוע בעצמו (או באחרים) בגלל מצב נפשי הפוגם ביכולת השיפוט שלו. במידה והפסיכיאטר המחוזי מתרשם שכך המצב, הוא מתיר את האשפוז הכפוי, הנעשה (אם אינני טועה) בעזרת אנשי בריאות הנפש האמונים על משימה זו. בחדר המיון הפסיכיאטרי תעשה הערכה נוספת, פנים אל פנים, ותתקבל החלטה לגבי אופן הטיפול מכאן ואילך. לא נעים, אבל מציל חיים. שבת שקטה ליאת

הרגשתי כאילו היה הכול כמו בחלום..לא אמיתי...קול עמוק בתוכי זועק...למה לא רואים אותי..למה אני מרגישה כאילו כל מה שאני חשה זו התנכלות...מה רוצים ממני , לעזאזל...אולי פשוט כדיי לוותר, להיכנע...לתת את עצמי לידי השיגעון. יושבת שם איתם בארוחת הפרידה ממני ואני לא מסוגלת להאמין..מתקשה לקלוט להבין שתמה התקופה...היה לי בסה"כ כיף, נהניתי, כן היו ימים טובים וטובים פחות אבל באופן כללי הרגשתי על גג העולם...עושה כל העולה על רוחי..כן יש אנשים רעים שעומדים בדרכי...מתנכלים ומציקים..לרגע אחד לא חשתי בחמימות נעימה.חשבתי שצרות עין וקנאה יהרסו את העולם ובמיוחד אותי...הלכתי ודעכתי עד שנעלמתי. היה לי קשה, ידעתי שאני חייבת לעבוד, להשתכר, להצליח, עבודה כהישוע שלי מהתפרקות ...נתתי כל כך הרבה כך הרגשתי וקיבלתי בעיטה ויריקה בפרצוף שבהמשך אני מפנה את הלחי השנייה לקבל סטירה. התחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר איתי, כל המילים המעליבות מהאדם שאליו נחשפתי ונפתחתי, הייתי פגיעה והיא כל כך , כל כך קשה, לא עדינה ורגישה...ואני רוצה את קבלתה...והיא הודפת אותי בכל פעם מחדש בדרך לא דרך של שפה פסיכו לוגיסטית מאיימת מבהילה מפחידה..הנה אישור לדברי שאני משוגעת....גם הטוב נהפך לשפל ומלא בחסכים ...האמונות שלי התחלפו במפלצת ירוקה שיורקת אש לעברי בכל דקה מהיום. מחשבה רדפה מחשבה אסוציאציות רצות חופשי בראשי והכול מתכרבל ומתחפר במעין עיסה דביקה שצורבת את נפשי. זקוקה בדחיפות לאינפוזיה למח...הסתבר שהאינפוזיה הייתה מזוהמת בשפה הקודמת שחוויתי בטיפול..חטפתי הרעלה מוחית...נזקקתי בדחיפות לאישור שבסדר אם אעזוב אותה..אבל איך יכולתי, הרי שנתיים אני מנסה ולא מצליחה אז מה..עכשיו לנטוש את הספינה השוקעת ואותה בתוכה. הדרך היחידה שלי לעזוב אותה הייתה בלהשתגע..שתראה מה היא גרמה לי..."מענישה" אותי..לא , לא אותי בעצם..די, כבר לגמרי הייתי מבולבלת, מי אני , אני זו היא, היא זו אימי...מי לעזאזל זו אני אם לא המשוגעת. היא התרחקה יותר יותר..לא שקודם הייתה קרובה בכלל...אבל עכשיו אמרה גם שהיא לא אוהבת אותי ככה כמו שאני והחלה לגלגל את עיניה למראה עיניי הפעורות והמזלזלות. קמתי כעבור עשר דקות כשאני בסערה שעוד לא נראתה כמוה במאה הזאת...מסתובבת כמו סהרורית , ידיים על ההגה והראש בעולם הבא...לא יודעת לאן אני נוסעת...פונה לשמיים אולי תצא משם יד מכוונת ושולפת אותי מחלום הבלהות הזה...הלוואי והיה זה חלום, לפחות הייתי מתעוררת ממנו בשלב כזה או אחר. שומעת את קולה באוזניי..."לפחות עכשיו את מחוברת לעצמך" "בשביל לבנות צריך להרוס", "את פסאדה", "את בשיגעון גדלות"..ידעתי שאני צודקת...המפצלת רודפת אותי עד היום..אם רק הייתה מרימה טלפון ומבקשת סליחה..אם רק הייתה מתקשרת...אם רק הייתה..אם ...

שלום נעלמה, באמת נשמע כמו סרט אימה. קשה לנוע, כך, בעולם שמפנה עורף, ובמקום להכיל ולחבק, הופך דוקרני ועולב. את מתארת את השיגעון כמפלט, כמוצא אחרון ממציאות דביקה שאינה מאפשרת לך להיות. זה עצוב. נוגע ללב. איני יודעת מה בחרת לעשות, והאם בסופו של דבר העדפת לברוח מהמפלצת הירוקה אל זרועותיו החובקות של השיגעון. כך או כך, יש גם דרך חזרה. כדאי להלך בה בזהירות, לבחור את הנתיבים המסומנים בלבד, ולהצטייד במפה, מצפן והרבה סבלנות. שולחת לך כוח להמשיך לשמור על עצמך, ומעודדת אותך למצוא מקום רך להניח את עצמך לתוכו. שבת שלום ליאת

היתה לי תקופה מסויימת שלא הצלחתי לא בראיונות עבודה וגם לא הצלחתי לעבור טסט, הרגשתי רע עם עצמי( מן דיכאון קטן כזה) אחר - כך נכנסתי להריון התחלתי להרגיש מעולה, הייתי ממש מאושרת אבל לעובר לא היה דופק ונאלצתי לעבור הפלה. עכשיו אני אחרי חודשיים מאז ההפלה, נמצאת בדיכאון( הדברים היחידים שעוזרים לי הם אלכוהול וספורט) לא מצאתי עוד עבודה וגם לא עברתי טסט איך אני יוצאת מהמצב הזה ומתחילה להרגיש טוב עם עצמי? רוצה כבר לחזור מאוד לשגרה

שלום אלמונית, לאבד תינוק רצוי זו תמיד חוויה מטלטלת ומכאיבה. תוכלי להתנחם בחכמתו של הטבע, ששמר עליך מלידת תינוק פגוע. נחמה קטנה נוספת, אפשר למצוא בכך שקיבלת שהות נוספת להתפנות לצרכייך שלך לפני היותך א?ם. באופן טבעי, ההמלצה שלי היא לנצל את הזמן להשקעה עצמית במסגרת טיפולית מיטיבה, כדי ללמוד לחיות עם עצמך בשלום. כך תבואי אל הא?מהו?ת ממקום יותר נינוח, בשל וכשיר, לרווחתך שלך וכמובן גם למען תינוקך לעתיד לבוא. בהצלחה ליאת

ובכל זאת אין לי כוח לכלום ואני רוצה למות, להתאבד. אין לי כוחות לסיים יום עבודה אחד, ועוד פחות להתחיל אותו. בקושי יש לי כוח לזוז ואין כוחות לדבר. המחשבות האובדניות לא עוזבות לרגע. אבל אני לא מצליחה לראות במחשבות האלו דבר שלילי. מה רע? לא רוצה לא צריך. הכל רציונלי, מתוכנן. לא לפי רגשות. הרצון למות, הדרכים לביצוע - הכל עובר דרך מסנן ההגיון. הכל עובר. אין לי כוחות להחזיק את עצמי בחיים, זה הכל. מה עושים? שמעתם על התאבדות שלא נובעת מסבל? ולמה הרצון למות לא מפריע לי אפילו קצת? למה הכל רציונלי ומתוכנן? הכל מלא בריקנות בתוכו הכל חסר משמעות. לא חווה רגשות...

לא להרגיש זה אולי הסבל הכי גדול שיש. לפעמים מפחדים להרגיש כי אז זה יהיה בלתי נסבל פשוט והריקנות היא התהום הנוראית ביותר מה מונע ממך להרגיש?

אני לא יודעת מה מונע ממני להרגיש... משהו בי דפוק כנראה... אולי סתם כי אין לרגשות האלו שום משמעות... עצוב? עצוב שמח?שמח. שיהיה, מה אכפת לי?

שלום, הרצון למות, המחשבות על המוות, ואפילו המחשבה על דרכים אפשריות לעשות זאת, הם עניין לגיטימי, ובמצבים מסוימים אף מובן. אחרי הכל, אנשים ברי שיפוט הם בני חורין, ומי שבאמת רוצה למות יכול לעשות זאת ללא קושי מיוחד. למרבה המזל, יש בנו תמיד גם את הקול הנוסף, שמכיר באפשרות שיכול להיות אחרת. יש את הכוח להישאר בחיים גם כאשר הם חובטים בנו קשות. גם החספוס וההתכחשות לרגשות אינם אלא מנגנון הישרדותי כנגד צריבתם המרה של הדיכאון, הייאוש, הבדידות, האכזבה, העלבון, העצב, הזעם, ובעצם כל מה שפוצע אותנו מבפנים. בחרת לתת לדבריך את הכותרת "אני לא סובלת", ואפשר להבין מדוע את כותבת זאת. אבל אולי כשתסכימי לפגוש את הכאב, ייגעו בך גם החמלה, הרוך, השלווה והאהבה, שלא מצליחים לחדור את מעטה הקשיחות הרציונלי בו את בוחרת להתעטף. שולחת לך כוח ותקווה ליאת

תודה תודה על התגובה לא לכולנו יש את הכוח להישאר בחיים. והקול הנוסף אותו אני שומעת הוא לא קול שאומר לי: "יכול להיות אחרת" אלא קול שאומר לי שאני רק אפצע ולא אצליח למות ואהיה משותקת לכל החיים שלי בלי יכולת אפילו לזוז... אני לא חושבת שזה כ"כ פשוט למות למי שרוצה.

היי...אני אדם מאוד פרנואיד ופחדן מילדות כל דבר אני לוקח ללב.....וניראה שפיתחתי אובססיות(ocd)כל מיני בדיקות חוזרות בקיצור טורדנויות.......וגם מחשבות אובססיביות מעצבנות.....לפני כמה חודשים חבר שלי אמר לי שיש לי לפעמים מבטים כועסים....זה נהפך אצלי לאובססיה וכימעט רוב הזמן אני מרגיש לא נוח אם עצמי בגלל מה שחבר שלי אמר לי....אני יודע שהכל בסדר אצלי אבל זה מישתלט עליי איך אני יוצא מהאובססיה הזאת וחוזר להיות כמו שהייתי ליפני שהוא אמר לי על המבטים איך אני יוצא מי זה ומה יש לי???תודה מראש על העזרה.............................

שלום גרגורי, אובססיות ופחדים בדר"כ מגיבים טוב לטיפול שיחתי קוגניטיבי-התנהגותי המשולב בתרופות נוגדות חרדה. לכן, הייתי ממליצה לך לפנות ללא דיחוי לפסיכולוג המתמחה בסוג כזה של טיפול, ולהתחיל בתהליך. בשלב מאוחר יותר תוכל לעבור גם לכיוון דינמי, כדי להבין את המקורות העמוקים לחרדה, שמקורם, כפי שרמזת בעצמך, עוד בילדות המוקדמת. בהצלחה ליאת

שלום ניראה לי שאני סובל מocd וחרדה חברתית לפעמים שאני עונה לטלפונים אז קשה לי לדבר כהילו אני יכול פיתאום להישתקק כהילו משהו עוצר אותי וליפעמים גם הכל זורם איך את מסבירה את התופעה הזאת מה יש לי האם זה חוסר ביטחון וחרדות תודה.

שלום נמרוד, התופעה שאתה מתאר יכולה להיות קשורה באמת לסוג של הפרעת חרדה כלשהי, אותה אפשר יהיה לאבחן במלואה רק בשיחה פנים אל פנים עם איש מקצוע. הפרעות חרדה מהסוג שהזכרת מטופלות בהצלחה באמצעות שילוב של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ותרופות נוגדות חרדה. חבל לחכות :-)) ליאת

בני בן ה- 5.5 עבר טאומה. חמותי עשתה מעשה חמור- השאירה אותו עם אחיו בן השנתיים וחצי באוטו לבד ועלתה לקחת טלפון ששכחה בבית. הוא סיפר לנו שהוא בכה כי הוא פחד אבל אחיו לא בכה. הוא פתח לו ולאחיו את החגורה יצא והוציא אותו מהאוטו ונכנס ללובי של הבנין. מאותו יום כל לילה הבן הגדול מתעורר ואומר שהוא חולם שדובים רודפים אחריו ועל איש שחוטף ילדים. הוא מתעורר 3 פעמים בלילה ואומר שהוא מפחד מחושך ולא יכול לישון. אנחנו מחזירים אותו למיטה ואומרים לו שאין לו מה לדאוג שאנחנו פה ושומרים עליו ולא נעזוב אותו . בסוף החודש אנחנו סוף שוף החלטנו לנסוע לבד לפראג. פעם ראשונה בלי הילדים. ואני חוששת לאור התפתחות העינינים. מה לעשות?????

שלום נועה, להשאיר לבד ילדים קטנים במכונית זה באמת מעשה חמור, וטוב שאת מזכירה לכולנו עובדה חשובה זו. לא סיפרת כמה זמן עבר מאז אותו אירוע, וכמה זמן נמשכים הפחדים. בכל מקרה, אתם נוהגים נכון בלילה, כאשר אתם מחזירים אותו למיטה ומזכירים שיש מי ששומר. הייתי יוזמת שיחה עם הילד בעקבות אותו אירוע, ומסבירה שהסכנה האמיתית שעמדה מולו היא מכת חום והתייבשות, ולאו דווקא חוטפי ילדים (מאיפה הוא שמע על זה?) או דובים. תמיד עדיף לתת גם לסכנות בחיינו ממדים מציאותיים, כך קל יותר להתמודד איתן. בישראל, עדיין קל יותר למות מחום מאשר להיחטף... בעניין הנסיעה, לא הייתי מבטלת אותה בצל האירועים הללו, אלא (שוב!) מדברת איתו, מסבירה שמדובר בימים ספורים, בהם יהיה מטופל היטב ע"י אנשים שאתם אוהבים וסומכים עליהם (בהנחה שזה אכן כך). עלינו לזכור שבגיל הילדות יש תקופות של חרדות ופחדים גם ללא אירועים טראומטיים, ולכן הדילמה שאת מעלה נכונה כמעט תמיד. כאשר נוסעים לחו"ל יש להביא בחשבון שמדובר בתקופה רגישה ושברירית עבור ילדים צעירים, המעמיסה עליהם תביעות חדשות מעבר לאלה שמציבה השגרה. עוד יש לזכור, שלילדים אין עדיין תחושת זמן טובה, וגם מס' ימים נחשבים כנצח. אפשר לעשות טבלת ייאוש קטנה, להשאיר מתנות קטנות או מכתבים לכל יום, להתקשר הרבה, וכמובן להביא מתנה שווה מחו"ל. חופש נעים ליאת

אני רק רוצה להודות לכל מי שהתאמץ וענה לי זה חשוב מאוד בעיני. האם הדמות באמריקו פסיכו סובלת גם מהפרעה זו? או שאלו רק קוים בולטים בזה שהוא פסיכופט? סליחה על כל הבלאגן... אני מחפשת בנרות דמות מספר או סרט בעל הפרעה נרציסטית תודה על הכל

רעיון נוסף עמוס עוז - חרוזי החיים והמוות http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/844199.html בהצלחה

כואבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב לייייייייייייייייייייייייי. היא אמרה עכשיו שגם ביום א' היא לא תהיה ואני כועסת, פגועה, מאוכזבת, לא יודעת מה יותר. אני כועסת כי היא לא ממש אמרה לי שהיא לא תהיה חודש. בהתחלה אמרה שנדלג על פגישה אחת, אחר כך רגע לפני הנסיעה אמרה שאנחנו מפספסות שתיים ועכשיו היא אומרת שגם ביום א' לא. היא פותחת ופותחת ופותחת לי דברים ואז נעלמת לי. היא לא עושה בכוונה, אבל זה כל כך מכאיב..... ומשאיר אותי כל כך חסרת אונים. אף אחד לא היה כאן כשהייתי צריכה והיא עושה את אותו דבר, כמו כולם. שילכו לעזאזל.

הי רשת, באמת כואב. כפי שכתבתי אתמול, אני חושבת שאי אפשר להשאיר את פצעי ההתרחקות האלה ללא דיבור. איכשהו, יהיה צורך לחבר את ההפסקות בטיפול לזמנים בהם הוא קיים במלוא מאודו. ואיכשהו, אני סומכת עליכן שתמצאו את הדרך (לא עכשיו, עכשיו את כועסת). את יודעת שאנחנו נמשיך להיות כאן. לא טיפול, אבל נוכחות שקטה וקבועה... לילה טוב, אורנה

מה עושים כשמוצפים כל כך? כבר כמה ימים אני לא מצליחה לישון. הראש שלי עמוס אני גם לא מציחה להתרכז בחימודים עמוס לי בפנים ומה עושים עכשיו...?

רשת, רשת את מקסימה אמיתית, אפילו כשאת כועסת, אני מסכימה עם אורנה "אי אפשר להשאיר את פצעי ההתרחקות האלה ללא דיבור" . נכון לא בריא לכעוס.אבל הרבה יותר מזיק לשמור את הכעס,ולא לדבר עליו, גם אם תכעסי עליה, או אם תאמרי לה דברים קשים, חשוב שתדברי איתה על הרגשות המעיקים. ומותר גם לכעוס. מקווה שתצליחי למצוא לך יד מושטת ואוזן קשבת. לפעמים הלבד הוא הרגשה פנימית גם אם מוקפים באנשים..

יודעת שאני צריכה ועדיף כמה שיותר מהר לפנות לעזרה אבל לא מצליחה להביא אותי לזה. צריכה מישהו שיעשה בשבילי את הצעד הראשון... אין לי מישהו שיעזור לי לעשות אותו. מה עושים?

צריכה עזרה יקרה, בקשה נוגעת ללב: רק תתחילו עבורי, ומשם אני כבר אמשיך... האמת היא שטיפול דורש הרבה מאוד כוחות, כוח להתמיד מתוך הכאב והקושי. לכן, רק מתאים שגם תחילתו לא פשוטה... אני מבטיחה להחזיק לך אצבעות מכאן, להחזיק איתך את התקווה שתוכלי להתחיל ותוכלי להתמיד... בהצלחה, אורנה

אני מצטערת אולי לא הבהרתי את עצמי נכון אני מאוד רוצה עזרה ואני לגמרה מוכנה להתחיל לטפל בעצמי אבל אני שואלת ומבקשת שימליצו או יפנו אותי למקום שבו ניתן לקבל טיפול במחיר סביר שמתאים לכל כיס ולא 200 ש"ח לפגישה ושוב תודה מראש

לאורנה, תודה. אך הסיכוי שאדם חסר כוחות שכמותי וכל-כך מקובע בחיים שלו יצליח להיפתח מספיק לטיפול... קלוש. אני מנסה להביא את עצמי לטיפול כבר 4 חודשים וכל פעם דוחה מסיבה כזאת או אחרת...

אורנה...זה לא הצליח.ניסיתי להסביר.והיא כל כך ניסתה להבין.אבל כעסתי כל הזמן, והרגשתי שאני לא יכולה להגיד את המילים.ורציתי שהיא תשאל אותי את השאלות ה"נכונות" ,אלה שמחלצות...ועכשיו היא תיעדר לשבוע הקרוב.ואני רוצה שתישאר, בא לי לנסוע לשם מחר רק לראות אותה..אבל אני לא יכולה.ואני גם לא מבינה למה אני רוצה בכלל...ולמה אני כועסת עליה, ולמה עליי? הלכתי לקוסמטיקאית היום.אחרי יותר מחודשיים שלא...זה דבר שבימים כתיקונם הייתי מקפידה לעשות כל שלושה שבועות.ואני רוצה שימים יחזרו לתיקונם,את מבינה? אני רוצה לחזור להיות.טיפשי לספר לך את זה ? זה פשוט אחת ההתגלמויות של החולי הזה..שיהיה לך סופ"ש נעים וטוב.

ויק-ויק, אולי היה קשה במיוחד להסביר מתוך ההיעדרות הצפויה שלה, כמעין הכנה קטנה ללבד הצפוי. בעוד שבוע, כשתחזור, נסי גם את לחזור אל הדברים ולהסביר שוב. טוב שטיפלת בעצמך גם בעזרת קוסמטיקאית, וזה לא נשמע לי טיפשי בכלל - זה אומר לראות את עצמך ולדאוג לעצמך. זה יופי. לילה טוב, אורנה

שלום רב האם מישהו יודע על סרט או ספר בהם ישנה דמות שלה הפרעת אישיות נרציסטית אשמח לקבל כל תשובה שבוע מקסים

יש לך במציאות את אבישי רביב, היטלר, סטאלין, אלביס פרסלי, לפחות ככה אומרים עליהם. אומרים גם שאחת הדמויות ב - דילברט גם נחשב כזה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%98 ומאמר שמצאתי אולי יוכל לעזור לך למצוא הלאה http://www.levanco.com/readings/narcissistic_leaders.html

בסדרה "המשחק של אנדר" סופר: אורסון סקוט קארד החל מהספר "הצל של אנדר" - דמות בשם "אשיל"

שלום עדי, לא עולה בדעתי כרגע משהו ברור. נסי להסתכל בביוגרפיות של אמנים ושחקנים (לא להיעלב בבקשה, אני לא אומרת בזה שכל אמן או שחקן סובל מהפרעת אישיות נרציסטית), אולי תזהי שם אלמנטים מסוימים. בהצלחה, אורנה

בתי בת שנתיים ו 3 חודשים, ילדה שמחה, מאד תקשורתית ובהחלט ניתן לומר שאנו מגדלים אותה בנחת ושלווה. (בת יחידה נכון לכתיבת השאלה... ) היא נמצאת מגיל שנה וחצי במשפחתון בו 3 ילדים באוירה מאד ביתי ונעימה ועתידה לעבור כבר השבוע לגן ילדים בו 15 ילדים בקבוצה. (המעבר בשל לידה צפויה של מטפלת המשפחתון). כיוון שהיא ילדה מאד זהירה וכלל לא שובבה מעטות הפעמים שיש לנו, ההורים, צורך לאסור עליה בנחרצות איסורים שונים כגון נגיעה בחשמל או מצבים בהם היא שומעת "לא" מוחלט וחד משמעי. כמובן שאנחנו אוסרים עליה דברים , אך אלו הערות שמוצגות כמשפטי הסבר- לדוגמא " לא עושים.... כיוון ש...." זה לרוב מספיק. השאלה שלי מתיחסת לעובדה שכאשר מעירים לה אחרים (סבא/סבתא/ שכנים וכו') ואומרים לה לא לעשות משהו היא נעלבת עד עמקי נשמתה העדינה ומגיבה בבכי היסטרי שניתן להרגיעו רק בחיבוק ארוך של אחד ההורים. - כמובן שאם הערה שכזו היתה מגיעה מאחד מאיתנו ההורים התגובה היתה שונה, למרות שהיו גם מצבים שהערה שלנו בנוכחות סבא/סבתא גרמה לעלבון דומה. אנו מנסים לתמלל את רגשותיה במצבים אלו ולגרום לה לדבר ולומר מה היא מרגישה במקום לבכות ללא שליטה, אך במצבים אלו היא אילו "נאטמת" ולא שומעת אותנו. החשש הגדול שלי הוא שבגן החדש היא מן הסתם תחשף להערות שונות של המטפלות שיעוררו אצלה תגובה דומה והיא לא תמצא נחמה כיוון שאנחנו לא נהיה שם . בנוסף אציין שבכיה כל כך היסטרי שמביא אותה להקאה אם לא עוצרים אותו בזמן- דבר שאותי מאד מלחיץ. מצד אחד אני מרגישה שאין הרבה מה לעשות לגבי הגן ושאחרי פעמיים או שלוש היא פשוט תלמד להתמודד, אך מצד שני הייתי מעוניינת להתייעץ האם ניתן להקל עליה באיזו דרך וללמד אותה דרכים ברורות יותר להתמודד עם רגשות אלה שמציפים אותה. אודה מראש על תשובתכם,

שלום לך. לדעתי .הדבר הכי פשוט שאת יכולה לעשות כצעד ראשון , זה לדבר עם הגננות . ולספר להם את מה שספרת פה בפורום. אני בטוחה שתמצאי אוזן קשבת . עם הזמן .בתך תלמד" להשתחרר" מאותו דפוס התנהגותי .ככל שהיא תחשף לדגם ההתנהגותי המקובל במסגרות .היא גם תלמד להכיר תגובות אחרות של ילדים לכל מיני הערות וגערות מצד המחנכים. בקיצור .היא תלמד להתחספס....... לא נעים ...לא נורא!

שלום מישמיש, אכן, ילדה נבונה ורגישה, ונדמה לי שאפשר לזהות בכתיבתך שהיא ירשה עדינות נפש ורגישות לניואנסים מאמה... אם אני צודקת בהתרשמותי, אולי יקל עלייך להיזכר בזכרונות הילדות שלך, בהם יופיע מן הסתם גם ההכרח להתמודד עם אחרים שיש להם עמדות, וכוונות וסגנון שונים משלנו. זהו חלק משמעותי מהגדילה של כולנו. לצד זאת, בנושא ההקאות הייתי מתייעצת טלפונית עם הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (חפשי בפורום או באמצעות מנוע חיפוש), זה פשוט נשמע לי חבל. בהצלחה, אורנה

באתי היום מותשת לגברת שלי.. סחוטה ומרוקנת מרוב מחשבות כל כך רציתי להתפרק לידה להרגיש, סוף סוף, במלוא מובן המילה, בנוכחותה אבל הייתי כל כך סחוטה שיצא לי בעיקר דיווח, יבש קצת, על רגשות ועובדות. אמנם סיפרתי, שזה כבר טוב, אבל וודאי נראיתי לה מוזרה קצת. ביכולת הזו שלי לדבר על הניצול שניצלתי את המצב החדש כדי לזכות בתשומת-לב, וכמה זה לא ראוי. ולא לדבר על איך המצב החדש גורם לי להרגיש. דיברתי על כמה אני לא אוהבת לעשות סצנות, כמה זה לא הסגנון שלי לנפח דברים. כמה זה בלתי נמנע- הניפוח הזה- כשמעלים או מספרים משהו. כך התחמקתי, בדיעבד, מלדבר בצורה מפורשת ומלאה על רגשות. להודות שזה משהו שמצדיק לספר אותו. היא לא האמינה שכל כך הרבה זמן שמרתי את הדברים לעצמי. אני לבטח משונה בעיניה.. כל כך הרבה פערים בין הבפנים לבחוץ. היא וודאי לא יודעת כמה היא כבר קרובה אליי. לא מודעת לזה שהיא כבר צורך של ממש עבורי. שאני אוהבת אותה; את המבט שלה, השקט, את המבט שלה הסקרן, את זה המחייך בקריצה- חצי קונדס, את המבט הממתין. את זה המתאפק. את כולם אני אוהבת. מתבוננת בהנאה שקטה איך הם מתחלפים..תופסים את מקומם, לפעמים בצורה חלקה ולפעמים בקפיצות היסוס קטנות. אני אוהבת את זה שאנחנו כבר מכירות תקופת מה. אוהבת את זה שהיא לא חברה שלי או אמא שלי,לא מעורבבת בי. אדם שלם ונפרד בפני עצמו. ואנחנו מדברות, חושבות בלי להתערבב. אני כל כך אוהבת את החדר שלה- את זה שהיא נותנת לי בו מקום. שהיא מאפשרת לי לנשום.. שיגרתי אליה , בסופו של דבר, כמה מילות קירבה, מהלב לנייד, כמו שרק בכתיבה אני יודעת לשגר. ואז טלפון הבייתה...ודאגה.. כואב לה.. שרק לא יכאב לה..

י?ד?ים חמות ופנים א?למו?ת/ תרצה אתר ידים חמות ופנים א?למו?ת וצ?ו?אר כמו ת?ו?ך-הקיץ, מלא מ?סתורי שרב, רחוקה, רחוקה ומרבה בשתיקה אני לצידך עכשיו. השמים השילו עורות ושינו את פניהם הרטובים, עיני הדגים באקוריום דולקות כשלושה פנסי מדרכה עצובים. ובקרן האור שמתוך המנורה יורדת, אולי, ננסית זעירה, כמו כל הדברים שאולי ישנם, כי פשוט נעים להמציא אותם, ונעים שאולי הם כן ואולי הם לא- אך ידים חמות ופנים א?למו?ת הן ממש אנחנו, ממש כמעט הרגע הזה בעצמו (א)

שלום לילך, שלום אבישג (?) עם השיר הנפלא, כמה יפה אתן כותבות...תיאור חם ורך של אינטימיות בהתהוות. נשמע לי יופי מה שקורה שם עם הגברת. מילה על אימא - לילך, זה בסדר גמור להרגיש שפע מבלבל של רגשות גם למול כאב של אדם אהוב. (אפילו אדישות. אפילו לבלוב.). שלא יכאב, אורנה

תודה אורנה,.. אכן, חמימות נעימה וטובה כלפי הגברת שלי הנחמדה זה מרגיש בטוח, גם אם אני יודעת שזה לא לנצח ושקרוב לוודאי שגם אם אני מרגישה מובנת, אני עדיין לא לחלוטין מובנת ושעוד יהיו מתחים פה ושם בינינו.. אבל למה אני ישר מסייגת :-) נעים לי איתה. לפעמים אפילו נעים מאוד. אני אשתדל לזכור את מה שכתבת לגבי אמא, לימים בהם אייסר את עצמי על אנוכיות או אדישות או מה שיבוא קודם.. וא' נפלאה... איזה שיר יפה ומרגש.. קראתי אותו כמה פעמים. וכנראה שעוד אקרא תודה על הרגישות וה"אישיות" (לא מצאתי את המילה) ועל שטרחת וחיפשת את השיר היפה תודה.. ל.

בני בן 5 שנים. היום במהלך האמבטיה אמר לי "את יודעת מה אני יעשה? אני יהרוג את עצמי". הייתי המומה! שאלתי אותו איך הוא חושב לעשות זאת והוא ענה "אקפוץ מהחלון". שאלתי אותו מה יקרה לו אם הוא יקפוץ "אני אמות" ומה קורה כשמתים? "אני אהיה שליח, יוכלו אותי חרקים ולחברים בגן יהיהו הרבה חרקים לתפוס". יש סיב לכך שאתה רוצה להרוג את עצמך? "כי את מכעיסה אותי" אמרתי לו שטוב שמספר לי ואם ירגיש כך שוב שיספר לי ונדבר על כך. מהלך כול הזמן הזה טיפלתי גם בבני בן ה 1.6 ולמעשה לא יכולתי לפנות לו זמן יחידני. אחר כך הוא שב וחיבק ונישק אותי הרבה פעמים (לא אופייני לו) דיבר איתי כמה הוא אוהב אותי. עוד הוא הוסיף שיש לו חלומות רעים בלילה שרובוטים ומפלצות טורפות/הורגות אותו. אני חייבת לציין עוד שני פרטים: לאחרונה לאחר חצי שנה יבשה הוא הרטיב פעמים בלילה. אביו היה במילואים 10 ימים וצפוי לחזור לשם שוב השבוע. מה אני עושה עם זה?????????? עד כמה להיות מודאגת. אנחנו בבית שכור קומה שנייה ללא סורגים בסלון. עד כמה להילחץ ולעקוב אחריו. האם חיוני ללכת לפסיכולוגית? הוא להסתפק בהיוועצות איתה. האם ליזום איתו שוב שיחה בנושא או לעזוב את זה ולבדוק עד כמה זה התכנים האלו עולים שוב?

תשובה לא מקצועית: לדעתי אין מה להלחץ למרות ההצהרה הקשה. נראה לי שילד בן חמש לא מבין את המשמעות האמיתית של המוות ויתכן שהאמירה באה מתוך איזה תחושת מצוקה וקושי זמניים שהוא לא יודע איך להתמודד איתם. מה שנראה לי זה שכדאי להיות עם אצבע על הדופק ולבחון האם ההצהרה הזו מופיעה שוב ועד כמה היא נובעת מבעיה אמיתית. רק אם נראה לך שהעניין ממש מטריד אותו כדאי לפנות לפסיכולוגית. כאמור, זוהי דעתי האישית הנובעת מן השכל הישר וההיגיון ולא מתוך ידע מקצועי.

שלום אם, בגיל חמש פורחים הפחדים, ומגוון אינפורמציות שמספרים ילדי הגן האחרים חוברות למפלצות הפנימיות... לאור זאת, העמדה הראשונית שלי היא שאין צורך להגיב באורח אקטיבי, אלא בעיקר להקשיב, להסביר את העולם המבלבל הזה, ולהיות נוכחת עבורו. לצד זאת, בהחלט כדאי להיות עם היד על הדופק, ולהתייעץ עם איש/ת מקצוע במידה והפחדים מתמידים ומפריעים לבנך. בתור התחלה, כדאי לשוחח טלפונית עם מומחי הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (חפשי את הטלפון בפורום או במנוע חיפוש אינטרנטי), מהם תוכלי לקבל הכוונה ראשונית. בהצלחה, אורנה

שלום רב לאם השואלת ודאי שהצהרה מסוג זה תעורר אצלך דאגה תדאיג תלחיץ ואף תפחיד. אך לפי דעתי אליך ראשית לוודא ביחד עם הילד איךיגיעה למצב כזה בגיל כמו שלו לומר או יותר נכון לצאת בהצהרה כזאת.נסי לברר זאת איתו ונןסף ליזכר אולי הוא נכח בזמן מריבה אפילו ברחוב או בבית אחר כשאת נככת גם ושמע את זה.הייתי רואה בזה אומץ כי יש הרבה מבוגרים שלא מדברים עלל המוות אלא גם לא יודעים ליתמודד עם זה. ולא מצליחים לשלליהם הרבה שנים עם אובדן.הייתי גם מעיצת לך לגשת עליו בעדינות ולשאול אותומדוע הוא אמר כך. יכול להיות שהוא מרגיש שלא מתיסים אליו.ורוצה להשיג יתיחסות מכם על ידי התנהגות קיצונית. ולכן באה בהצהרה מסוג זה.יש בכל אופן כל גורם שיכול לססייע לכם ומיוחד משהו מקצועי שידבר איתו ויכול להגיע לשורש הבעיה. ולמצוא לה יחד איתכם פתרון. שולמית

אני בן 27 ,יש לי בעיות נוראיות שגורמות לי עצבות ודיכאון נוראי.מעולם לא התחלתי עם בחורה לא קיימתי יחסיםשזה הכי מדכדך אותי.אין לי חברים מתקשה "לקנות לעצמי חברה"ל.לא מצליח להיות מרוכז לא ממצא את היכולות שלי.הביטחון שלי מתחת ל-0. אני יודע שאני בחור שווה(אני מקבל ביקורות טובות)אבל לא מצליח לעשות שום דבר. העניין החברתי פשוט מדכא אותי. אני רוצה להצליח ולחיות חיים הרבה יותר שמחים!!! אני מבקש ייעוץ עזרה כנה! בבקשה אני מרגיש נורא

שלום עידן, אתה מתאר תחושות של חוסר ביטחון עצמי, וקושי חברתי ובין-אישי. אלו הן שאלות מתאימות מאוד לטיפול פסיכולוגי, ואני מאמינה שזוהי העזרה הטובה ביותר שתוכל לתת לעצמך. מוכן לנסות? אורנה

הייתי בטיפול וזה לא עזר

אנחנו עומדים לעבור דירה בעוד חודשיים ויש לנו 2 בנים בני 6 ו4 הגדול עולה לכיתה א עד היום הילדים היו ביחד בחדר, אך בדירה החדשה יש באפשרותינו להפריד בניהם כך שלכל אחד יהיה חדר משלו. הגדול מבקש זאת וזה בה ממנו, ואילו הקטן טוען שהוא יפחד לישון לבד בלילה. מה נכון יותר בגילאים אלו האם להשאירם יחד ולעשות חדר משחקים נפרד. או לכל אחד חדר משלו. מודה מראש על הייעוץ נאוה

שלום נאוה, אין כללים חד-משמעיים בנושא, ובסופו של דבר כל משפחה בוחרת את הדרך הנכונה עבורה. כאשר אתם מהרהרים בנושא, נסו לחשוב מה מבטאת העמדה של כל אחד מהאחים, כלומר איזה צורך עולה כאן והאם ההפרדה ביניהם באמת עונה על הצורך בצורה טובה. למשל, אם הבכור מבטא צורך להיות גדול ועצמאי באופן מודגש, ניתן לאפשר זאת בדרכים נוספות פרט לחדר משלו. אני יכולה לציין שדעתי האישית היא שמגורים משותפים היא דרך מצויינת לקדם אחווה וקרבה בין אחים, וכי ההפרדה מתאימה לגילאים בוגרים יותר בהם הפרטיות מהווה צורך ממשי. עם זאת, חפשו את הדרך שלכם... תתחדשו! אורנה

ערב טוב, יש לי שני נושאים שקשורים יחד.... אני בטיפול בערך שנה וחצי, ואני עדיין הולכת לפגישה וממתינה לפסיכולוגית שתתחיל נושא/שיחה. אני בחורה שקטה מופנמת אבל עצבנית נורא (מבפנים, לא מוציאה את זה כלפי חוץ אלא לעיתים נדירות). אני מחליטה לפעמים שאני רוצה לדבר על מה שעבר עלי באותו שבוע, או מה שמציק לי, אבל ברגע שאני מגיעה לשם, אני שותקת, ואז היא מתחילה ליזום כל מיני שיחות עד שנסכם על נושא מסוים. בפגישה האחרונה, נורא התעצבנתי מעצמי שלא הצלחתי להגיד לה מה שאני רוצה ושהיא התחילה בנושא שקשה לי נורא לדבר עליו. התעצבנתי נורא ויצאתי מהחדר. היא לא הסכימה שאצא, אז חזרתי ושתקתי כלללללל הפגישה.... עכשיו, לא נעים לי לחזור לשם.....היא מאוד נחמדה אלי, סובלנית והולכת בקצב שלי. אבל לפעמים אני מרגישה שהיא רחוקה ממני או שהיא מרחיקה אותי ממנה או שאני מתרחקת ממנה, מין משחק כזה...להתקרב ולהתרחק.... וחסר גם בצד כל האיכפתיות הזו, קצת מגע חיבוק למשל בשעות הקשות, (היא כן מחבקת ומנשקת אחרי חופשות, וזה עושה לי טוב) אבל איך אתם יכולים להתאפק, אם כפי שאתם טוענים מטופל מסוים נורא חשוב לכם, איך אתם נותנים לו לשבת שם בקורסה לבד ולהתפתל בכאב שלו לבד....איך? בעיני זה התעללות בפני עצמה!!!!!

אהלן, כמובן שאני לא מטפלת או משהו אבל סתם בא לי להגיד... (מצטערת אם זה מפריע) אני עצמי לא מסוגלת שאנשים יגעו בי, אם הפסיכולוגית שלי הייתה מנסה לגעת בי זה היה גורם לי לדחייה כ"כ חזקה שמן הסתם הייתי מפסיקה את הטיפול... כמובן שכל מקרה לגופו...

שלום שני, כאשר בחרת ללכת לטיפול פסיכולוגי דינמי, לקחת על עצמך השתתפות במערכת שיש לה כללים ברורים. למשל, המטופל (ולא המטפל) מביא את התכנים בהם תעסוק הפגישה הטיפולית, הטיפול יתבצע במילים בלבד (ללא מגע גופני), הטיפול יתרחש בתוך השעה הטיפולית ולא מחוצה לה (ויש עוד הרבה מאד כללים, כמו קביעות מקום הטיפול ומשך הפגישה, תשלום עבור הפגישה וכיוצא באלה). מרגע שברור מהם הכללים המאפיינים את המערכת, אפשר לשים בצד את רעיון ההתעללות. זהו המבנה שבתוכו מתרחש הטיפול, זוהי המציאות שבתוך גבולותיה הטיפול מתקיים. אפשר כמובן לבחור בטכניקות טיפוליות אחרות, למשל כאלה הכוללות מגע גופני, אך לפני כן אני רוצה להציע לך להשתמש במבנה הזה על-מנת ללמוד על-עצמך: מה קורה לך למול גבול מציאותי? מה בתוכך מרגיש משותק וחסר מילים? מה מייצג עבורך החיבוק - משהו הורי? חברי? טיפול פסיכולוגי דינמי מאפשר התבוננות בשאלות אלה ואחרות דווקא בגלל גבולותיו הברורים, ואף שמדובר בתהליך קשה הדורש מהמטופל כוחות התמדה רבים, שכרו בצידו. בהצלחה, אורנה

האם מותר למרצה באוניברסיטה שהוא גם פסיכולוג קליני לתת טיפול לסטודנט שלו לשעבר?

אני בטיפול אצל מרצה שלי לשעבר... היא אמרה שאין שום בעיית אתיקה, כל עוד הקורס וכל החובות הנלוות אליו אכן הסתיימו. בהצלחה :-)

שלום לירון, למיטב ידיעתי, אם אכן מדובר בסטודנט לשעבר - כלומר אין כל חובות לימודים שהמרצה אחראי עליהם, לא מתקיים מצב של ניגוד אינטרסים ואפשר להתחיל בטיפול. בהצלחה, אורנה

שלום. אני לא יודעת אם זו הכתובת, אבל רציתי לשאול אם חרדה וOCD הן בעיות גנטיות או סתם דברים שאספנו במשך השנים..... השאלה הזו עלתה אצלי, אני לא טיפוס שמזיק לאף אחד, אבל למה אנשים לא מבינים ששתי התופעות הללו אינן תלויות בי? אגב, אם התופעות גנטיות, ידוע מה הגן שגורם להן? (כיום כבר סיימו/ לקראת סיום פרוייקט הגנום האנושי). אשמח לקבל מידע בנידון. אשמח לתשובה מהירה. א'

שלום א', ישנם מספר מודלים המנסים להסביר התפתחות של הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, וקרוב לוודאי שיש תפקיד הן להיבטים גנטיים, הן להיבטים של פעילות מוחית (שינויים ברמות של נוירוטרנסמיטורים מסוימים), והן להיבטים סביבתיים. עם זאת, למיטב ידיעתי, עדיין אין אפשרות להשיב באופן חד-משמעי על שאלתך בנוגע לגן האחראי. למרות שאינך 'אשמה' בהתפתחות ההפרעה כלל וכלל, אני מציעה לפתח עמדה אקטיבית בטיפול בה. לרשותך עומדים טיפול תרופתי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי המאופיינים ביעילות גבוהה. בהצלחה, אורנה

ערב טוב, לאחרונה אני מרגישה דיכאון ואיני יודעת לאן לפנות. אני רווקה ללא ילדים בת 34. כל חברותיי נשואות ומסודרות.אני מרגישה אבודה...שאלתי היא- הייתי רוצה לפנות לטיפול (רצוי התנהגותי)ואני לא יודעת מהיכן לקבל המלצות. אשמח אם תוכלו לעזור לי, אני מרגישה שהמצב שעברתי לפני מספר חודשים עומד לחזור על עצמו (הייתי מטופלת תרופתית בעקבות דיכאון)ואני ממש לא מעוניינת שזה יקרה. תודה מראש, זה חשוב לי מאוד. רונית.

שכחתי לציין שאני מאזור הקריות.ורצוי שהמטפל יהיה מהסביבה. תודה רבה.

שלום רונית, טוב שאת רוצה לפנות לטיפול, ולהקל על תחושת הדיכאון שאת חשה. אני מציעה לשקול הן טיפול דינמי והן טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. על-מנת לקבל המלצות על מטפלים באיזור הקריות תצטרכי לצרף כתובת דוא"ל פעילה, אליה יכתבו משתתפי הפורום ישירות. שיהיה בהצלחה, אורנה

הי אורנה ערב טוב(בטח כשתקראי יהיה כבר לילה אז לילה טוב) אשמח לשמוע גם את חוות דעתך על שאלתי לדרור מה-6\10 שזה המשך לשאלתי את ליאת מה-6\7 . ליאת לא ידעה מה לענות לי(היא ציינה שאין לה דעה וגם שדעתה לא חשובה?!? ) ולכן שאלתי את דרור,אם זה בסדר אשמח שגם את תחווי דעה מנקודת המבט שלך. איריס.

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-729,xFT-648469,xFP-648465,m-Doctors,a-Forums.html

באותה הזדמנות תקשרי גם את התגובה של דרור.מה-6\10).

שלום איריס, ותודה על הד"ש שהלך וחזר... אני שמחה לשמוע שבפגישה השנייה עם הפסיכולוגית החדשה הרגשת טוב יותר. בדומה לקשרים אחרים, התפתחות הקשר הטיפולי דורשת זמן. אך לא רק זמן, אלא גם נכונות למושקעות רגשית. דעתי האישית בנושא, לאור התיאורים שנתת בשבועות האחרונים, היא שכדאי לבחון באופן מעמיק את האפשרות החדשה. החזרה אל הטיפול הקודם נחווית בעיני כחזרה אל בעייתיות שלא עובדה בצורה טובה, ואינני רואה בה תועלת רבה עבורך. אני מזכירה שזוהי דעתי האישית בלבד. שיהיה בהצלחה, אורנה

(-:

שלום רב! אני בת 28 מעולם לא אהבתי עבריינים,ןפתאום ניכנס ל י ג'וק לראש כל היום אני חושבת על עבריין ספציפי אחד שגר בעיר שלי,ואני ממש רוצה אותו,אין לי כל קשר אליו אך אני רוצה אותו וכל היום וכל דקה הוא נמצא במוח שלי. יש לי פסיכולוגית וספרתי לה על כך,איך אוכל לצאת מזה????

שלום לינור, מחשבות מטרידות נרגעות בצורה הטובה ביותר דווקא כאשר נותנים להן להיות. נסי להתבונן במחשבותייך מבלי לנסות לגרש אותן או להיפטר מהן, והשתמשי בפגישות הטיפוליות על-מנת להתאמן ולחזק מגמה זו. בהצלחה, אורנה

מה עושים כשמגיעים לקצה גבול היכולת? כבר יותר מיידי זמן שאני מוצפת, המים מגיעים לי עד הראש ואני לא מוצאת שום דרך שפוייה להוריד את מפלס המים. בפגישה שלפני הנסיעה שלה היא אמרה שהיא מרגישה אותי מוצפת מאוד ושצריך למצוא דרך לשחרר קצת. אחר כך היא טסה ואני המשכתי לחפש דרכים להקל. כלום לא עזר ובשלב מסויים פשוט הפסקתי להרגיש. פיספנו שתי פגישות, היא חזרה, אבל עדיין לא ברור אם ניפגש בשבוע הבא או לא. אם לא אז זה יהיה כבר חודש בלי טיפול. השוע חזרתי להרגיש ואני מרגישה זוועה. פקעת עצבים והכל כואב לי נורא. העוצמות האלה הן בלתי נסבלות. עשיתי כל כך הרבה שטויות בשבועות שהיא לא היתה, כאילו זרקתי את הכל לעזאזל. את כל מה שבניתי עד עכשיו (טוב לא את הכל, אבל די הרבה...). מיידי פעם ניסיתי לתפוס את עצמי כדי לא להרוס עד הסוף, אבל לא תמיד זה הלך וחלק ממש התחרבש. אני לא יכולה לחיות עם כל זה, בטח שלא כל כך לבד, אבל אף אחד חוץ ממנה לא יודע ולא יכול להבין. רשת חיה בגהנום. הגוף של רשת אגר בתוכו כל כך הרבה דברים ורשת לא יכולה להבכיל את כל זה. הנפש שלה חבולה עד מוות. רשת רוצה לחזור לטיפול כדי שמישהו ירגיע אותה ויחבוש את הפצעים, אבל רשת מרגישה כל כך רחוקה עכשיו וכל כך לא קשורה לכלום. אני כבר יודעת שכשהיא חוזרת מחו"ל אין לה זמן אלי. אני צריכה לחכות בתור עד שיא תתפנה ותתארגן על עצמה בחזרה- וכבר אין לי כוח לזה. אני רוצה לצרוח, אבל הקול לא יוצא. שום דבר טוב לא יוכל לצאת ממני :-(( רשת רקובה לגמרי.... הכל רקוב מבפנים וכל כך כל כך פצוע.

קראתי ויש משהו שאני חייבת להגיד..נשמע שעברת דרך מסויימת ולמדת דברים,הסקת מסקנות ואת גם יודעת את זה.למרות כל הכאב יש משהו מאוד יפה במסע הזה.בין אם תרצי או לא מה שלמדת לא יילקח ממך לעולם ע"י שום דבר ואף אחד.זה פשוט חוק פיזיקלי:)אין לך ברירה אלא להיות מודעת לכלים שלמדת.הייתה נקודת שבירה ומטבע החיים,העולם והזמן להמשיך הלאה. תניחי לדברים..נשמע שבאמת קשה לך אבל זה מופרז להגיד שזרקת הרבה לזבל...פשוט אי אפשר.העלייה עכשיו תהיה שונה.זה לא הכל מהתחלה..את תלכי לישון ותקומי ליום חדש שבו תחזרי להלחם.ואת יודעת איך.תראי שדי מהר המצב יתאזן קצת,תשובי לשיחות ותמצאו ביחד פתרון לשחרר לחצים.

רשת רשת אהובה, אני מרגישה את ההיפצעות שלך במרחק ממנה, והיא נוגעת בליבי מאוד. אני חושבת שיש צורך לדבר עוד ועוד על ההפסקות בטיפול. למצוא דרך לחבר אותן אל זמן המגע והמפגש. הלוואי שאפשר להקל את משא החבורות והחבלות שאת סוחבת. הלוואי שיכולתי... אורנה

אורנה יקרה. הגענו לדבר על נושא הגוף,משקל,סלידה....זה רק עלה כמשהו שאני רוצה לפתור או לשנות,וניסיתי להגיד לה שאני רוצה שהיא תוביל אותי למקום הזה כי אני לא יודעת איך ואני גם מאד לא אוהבת לדבר על זה כי אני מרגישה שזה דוחה אותי,ושאני בעצם לא יודעת מה להגיד על זה..רק שאני מרגישה שזה משהו שאני חייבת להגיע אליו ולפתור אותו.אבל היא לא כל כך הבינה מה אני בדיוק רוצה..ואני לא יודעת איך להסביר את עצמי... אני יוצאת מנקודת הנחה שכפסיכולוגית שלי יש לה מספיק מידע עליי, וכפסיכולוגית בכלל יש לה ידע והבנה תיאורטית וקלינית של המצבים האלה ומכאן שיש לה גם מעין "תכנית עבודה"...אני רוצה שתהיה לה כזו, ושהיא תעביר לי אותה ושהיא תכוון אותנו כך שנגיע למקום ההוא.את מבינה? אני בכלל לא יודעת אם אני ברורה..אבל אם הבנת אותי, אני בעצם שואלת איך להסביר לה את זה כדי שתבין אותי וכדי שתוכל לעזור לי בנקודה הזו? תודה וחיבוק.

ויק יקרה, כתבת כל-כך ברור... אני חושבת שאני מבינה. אני מבינה עכשיו מעט יותר למה התכוונת בהודעה הקודמת שלך, בה הפסיכולוגית הופיעה כדמות נשית רזה ומתוחכמת, שאיך תוכל לדעת על מכאובי הגוףנפש שלך. אני מבינה שאת רוצה תוכנית עבודה, תוכנית-אם שתוביל אותך אל המנוחה, ובטיפול יש הרבה פעמים תוכנית, ולעיתים קרובות היא משתנה עם הדרך. הסבירי כפי שכתבת. עד שתשמעי בבירור. אורנה

היי אני צרקסית בת 20 פלוס נשואה שנה בעלי מצא עבודה זמנית בקיבוץ שדי קרוב למכללה שאני לומדת בה ואנחנו נגור שם הבעיה אני תיכף מסיימת את הסמסטר ולא יודעת אם אמצא עבודה בחופשת קיץ ,אני די קשורה למשפחתי מה שגם עברתי לגור בכפר שבו גר בעלי אחרי חתונה ועד שהצלחתי להתרגל אנו שוב עוברים אומנם זמני...אבל אני לבושה בלבוש דתי מוסלימי לא יודעת איך יקבלו את זה בקיבוץ...אומנם יכולה לשים מטפחת כמו יהודיה..אבל מעדיפה להיות אמיתית עם עצמי ...קצת ביישנית יש לי בעיה להכיר אנשים ,מה גם שבעלי ממש טיפוס לא דברן מידי ואני קצת יותר מדי פטפטנית די טיפשי אבל בגלל שבעלי לא מדבר איתי כמו שאני רוצה אני מתחילה לחשוב שזה בגלל שלא אוהב אותי או שדאני משעממת אותו מצד אחד יש בזה יתרון כי גרנו ביחידה נפרדת מהוריו וזה מאוד השפיע על הזוגיות שלנו בכל התחומים (ברוך השם הוריו מעריכים אותי מאוד והיתי מאחלת חמה מתוקה כזאת לכולן) מה לעשות? חוששת...קצת בחרדות...קצת קשה לי להתרגל לשינויים ...נפגשת עם פסיכולוגית במכללה אך לא מרגישה שהיא עוזרת לי במשהו...

בקיבוץ שלי יש לפחות מוסלמית אחת מסורתית שעובדת כאן והולכת בלבוש דתי מוסלמי. לא נראה לי שמישהו מסתכל עליה באופן מיוחד. אני חושבת שכמו בכל מקום יש בקיבוץ כאלה ואחרים, ואולי דוקא בגלל שאת מעידה על עצמך כעל פטפטנית תוכלי לצור הכרויות ואז באמת לא משנה איך נראית המטפחת...

שלום נטלי, נעים לשמוע על התערבבות של דתות ולאומים, ואני מאחלת לכם הצלחה רבה במקומכם החדש. העלית מספר רב של נושאים שונים: הקושי הטמון במעברים, אי הבטחון שאת חשה לעיתים למול בן-זוגך, השונות והמרחק שמתעוררים לפעמים ביניכם, המאפיינים המגוונים שלך - מביישנות ועד פטפטנות, ועוד. אני קוראת את הדברים כתהיות מובנות ותואמות לגילך, ולשינויים הדרמטיים בחייך בשנה האחרונה. אינני יודעת מה עוצר אותך מלהשתמש בטיפול שלך באופן מלא. אני כן רוצה להציע לך לנסות להפוך את הטיפול למקום לדיון אמיתי וכנה בתכנים אלה, כלומר להפוך אותו למקום משמעותי שילווה אותך בדרכך. בהצלחה בכל, אורנה

היי האם כשבחור מטריד בחורה זה יכול לנבוע מזה שנמשך אליה אטך דרכו להביע זאת בתוקפנות? או שזה לא משיכה בכלל אלא סתם נהנה להתעלל בבחורה? (הכוונה לא לאונס או ניסיון לאונס)?

שלום סתיו, תוקפנות ומיניות קשורות זו בזו במגוון דרכים, ויתכן שהבחור שתיארת נמשך אל הבחורה אותה הוא מטריד. עם זאת, אני חושבת שהדרך להתמודד עם הדברים היא שימת גבול ברור לתוקפנות. בהצלחה, אורנה

יש לי ילדה בת 8.5. הילדה מחוננת בעלת יכולות קוגניטיביות מאד מאד גבוהות (היא עברה את המבחנים לאיתור מחוננים ומשולבת בתוכנית של יום העשרה למחוננים). יחד עם זאת לילדה סף תסכול מאד נמוך. היא פורצת בבכי על דברים פעוטים, לא מצליחה להירגע, לחוצה מאד,ף סובלת מחוסר ארגון קיצוני. אני זקוקה בדחיפות לסיוע מקצועי ורצוי מאד בראשון לציון, אבל אני לא רוצה לפנות דרך קופת החולים אלא רק באופן פרטי. אני יודעת שאתם לא ממליצים בפורום, אבל אולי תוכלו לשלוח לי המלצה למייל. תודה רבה, [email protected]

שלום אורית, אני מקווה שאת מקבלת המלצות אל המייל. אני מציעה לשקול גם התייעצות עם הפסיכולוגים העובדים בשפ"ח ובשפ"ם, אליהם תוכלי להגיע דרך ביה"ס. בהצלחה, אורנה

הי ליאת את פשוט מקסימה הוקסמתי הוקסמתי ושוב הוקסמי .לא מגזימה בטןחה שיש כאן עוד כמה שהיו מצרפים אליי להלל ומשבח ובעיקר לחמם את ליב על עצם עבודת הקודש שאת עושה לאחר ובנוסף לשעות העבודה הכל כך באנלים שלך כאן תמיד בשביל זה שולמית

אורנה ודרור גם הם ראויים להערכה רבה ופרגון. אז תודה לכולכם על הסבלנות,השקעה,אמפטיה וכו..

ליאת ענתה לך מה שרצית לשמוע,החוכמה היא לפתוח את הראש גם לדעות שונות משלך. ושולמית אם את רוצה להודות רק למישהו ספציפי ראוי שתעשי את זה ביום שלו. אז אורנה דרור וליאת אתם כ"כ שונים בדעותכם ותמשיכו כך אתם עושים עבודת קודש. איריס.

שלום, קוראים לי רותם, סטודנטית ל-B.A. בפסיכולוגיה. ברצוני להתנדב לאחד ההוסטלים באיזור אשדוד-באר שבע. אשמח אם תוכלו להפנות אותי למקומות בהם הינכם יודעים שצריכים עזרה (גם אם היא לא מקצועית ברורה ובעיקרה תרומה אישית שלי לאלו שנזקקים לחבר לשיחה). המייל שלי הוא [email protected] כל תשובה תתקבל במייל בברכה, ערב טוב, רותם.

רותם שלום, אני מניח שחברי הפורום יוכלו להמליץ לך לאן לפנות. אני יכול לנסות לכוון אותך באופן כללי. נסי לפנות לעמותת אנוש בבאר שבע המפעילה הוסטלים ומועדונים חברתיים בכל הארץ, הם תמיד מחפשים מתנדבים. נסי לפנות דרך מרפאות לבריאות הנפש בבאר שבע, הנמצאות בקשר עם הוסטלים בעיר., לבסוף את יכולה להתייעץ עם מרצים המעודכנים בוודאי במקומות הצריכים את עזרתך. לילה טוב, דרור

בעלי רוצה סקס כל יום . לפחות פעם אחת. אנחנו נשואים 18 שנה. אין לי חשק ואין לי כח לזה. כל השנים הסכמתי. עכשיו נמאס לי. הוא עבר לישון בחדר אחר כאות מחאה. מה עלי לעשות? להתחנף אליו? הוא אומר שאני צריכה להיות מרוצה שאחרי כל כך הרבה שנים הוא עדיין חושק בי. אני מפחדת שעכשיו הוא יתחיל לרעות בשדות זרים. אנחנו בני 50

שולמית יקרה הוא אומר שאת צריכה להיות מרוצה, אבל את לא!, למעשה את עייפה, כואבת וחוששת מהעונשים שהוא מטיל עלייך. בעלך מעוניין בהרבה מין אך לא מעוניין במיניות ואינטימיות שהמשמעות שלהן היא קרבה וקשר עם הגוף ועם הנפש שלו ושל בת הזוג שלו למיטה. יש לי הרושם כי בעלך אשר טוען כי הוא חושק בך, חושך בעצם בחלק מאוד מסויים של גופך כדי לעשות בו שימוש לסיפוקו האישי, ואינו חושק במי שאת כולך- אשה עם גוף ונפש, רגשות וצרכים שלא תמיד מסתדרים עם הצרכים שלו! במהלך ה18 השנים האחרונות נענית באופן מלא לצרכיו תוך התעלמות מצרכיך ורגשותייך, ויש לזה מחיר, עשית ניתוק בין הגוף והנפש שלך כדי לענות לדרישותיו. את תופסת את המין כדרך ל"החזיק" בבן זוגך לבל יחליף אותך באחרת- האם לדעתך זוהי משמעות המין והמיניות בין בני זוג? ועוד שאלה- מהי משמעות יחסי המין עבור בעלך? מה תפקידו של המין בזוגיות על פי דעתו ? לפני שקופצים לפתרון כדאי לברר שאלות אלו עם עצמך ועם בן זוגך, אולי שם ימצא גם הפתרון. בהצלחה

שולמית יקרה הוא אומר שאת צריכה להיות מרוצה, אבל את לא!, למעשה את עייפה, כואבת וחוששת מהעונשים שהוא מטיל עלייך. בעלך מעוניין בהרבה מין אך לא מעוניין במיניות ואינטימיות שהמשמעות שלהן היא קרבה וקשר עם הגוף ועם הנפש שלו ושל בת הזוג שלו למיטה. יש לי הרושם כי בעלך אשר טוען כי הוא חושק בך, חושך בעצם בחלק מאוד מסויים של גופך כדי לעשות בו שימוש לסיפוקו האישי, ואינו חושק במי שאת כולך- אשה עם גוף ונפש, רגשות וצרכים שלא תמיד מסתדרים עם הצרכים שלו! במהלך ה18 השנים האחרונות נענית באופן מלא לצרכיו תוך התעלמות מצרכיך ורגשותייך, ויש לזה מחיר, עשית ניתוק בין הגוף והנפש שלך כדי לענות לדרישותיו. את תופסת את המין כדרך ל"החזיק" בבן זוגך לבל יחליף אותך באחרת- האם לדעתך זוהי משמעות המין והמיניות בין בני זוג? ועוד שאלה- מהי משמעות יחסי המין עבור בעלך? מה תפקידו של המין בזוגיות על פי דעתו ? לפני שקופצים לפתרון כדאי לברר שאלות אלו עם עצמך ועם בן זוגך, אולי שם ימצא גם הפתרון. בהצלחה

שולמית יקרה הוא אומר שאת צריכה להיות מרוצה, אבל את לא!, למעשה את עייפה, כואבת וחוששת מהעונשים שהוא מטיל עלייך. בעלך מעוניין בהרבה מין אך לא מעוניין במיניות ואינטימיות שהמשמעות שלהן היא קרבה וקשר עם הגוף ועם הנפש שלו ושל בת הזוג שלו למיטה. יש לי הרושם כי בעלך אשר טוען כי הוא חושק בך, חושך בעצם בחלק מאוד מסויים של גופך כדי לעשות בו שימוש לסיפוקו האישי, ואינו חושק במי שאת כולך- אשה עם גוף ונפש, רגשות וצרכים שלא תמיד מסתדרים עם הצרכים שלו! במהלך ה18 השנים האחרונות נענית באופן מלא לצרכיו תוך התעלמות מצרכיך ורגשותייך, ויש לזה מחיר, עשית ניתוק בין הגוף והנפש שלך כדי לענות לדרישותיו. את תופסת את המין כדרך ל"החזיק" בבן זוגך לבל יחליף אותך באחרת- האם לדעתך זוהי משמעות המין והמיניות בין בני זוג? ועוד שאלה- מהי משמעות יחסי המין עבור בעלך? מה תפקידו של המין בזוגיות על פי דעתו ? לפני שקופצים לפתרון כדאי לברר שאלות אלו עם עצמך ועם בן זוגך, אולי שם ימצא גם הפתרון. בהצלחה

שלום, אני אפילו לא בטוחה שאני שואלת בפורום הנכון, אני פשוט לא יודעת מה לעשות. אמא שלי כבר 3-4 שנים מטופלת אצל לפסיכיאטר (אבל היא תמיד הולכת לבד). אני רואה שמצבה רק מדרדר כל הזמן, וכל התרופות שהיא לוקחת לא עוזרות. אני רוצה ללכת יחד איתה לפסיכיאטר ומחפשת המלצה לרופא טוב (לא משנה אם באופן פרטי או דרך מכבי). ממה סובלת אמא שלי? היא בת 58, סובלת לדעתי מחרדה ודכאון. תגובות שלה מאוד לו מתואמות, היא יכולה להיות סופר קשובה ורגועה ופתאום להיתפרץ ולהתחיל לצרוח. כל התגובות שלה (גם של שמחה וגם של כעס) מאוד מוגזמות. היא כל הזמן נעלבת ואז מתנהגת כמו ילדה קטנה. היא הרבה פעמים חושבת שאנשים פוגעים בה בכוונה. יש לה צורך כפייתי כל הזמן לקנות משהו (כמו להחליף את הרהיטים למשל) או לנסוע לחו"ל למרות שאין לה את הכסף (כלומר היא כל הזמן חייבת שינוי שגרה). חיים של אמא שלי לא קלים בכלל והיא פשוט לא מצליחה להיתמודד איתם. אני מאוד רוצה לעזור לה, כי אני רואה איך מול העיניים שלי בן אדם טוב לב שתמיד עשתה הכל רק בשביל אחרים נעלמת והופכת למישהו שמפחיד אותי.

שלום לך, קשה לקבוע בוודאות מכאן ממה אמך סובלת. אבל נשמע שיש לה תנודות קיצוניות במצב הרוח המלוות בצורך בריגושים מסוגים שונים, גם אם הם פוגעים בה ובסביבתה. ישנן מספר הפרעות פסיכולוגיות שאחד המאפיינים שלהן זה שינויי מצב רוח קיצוניים. אבל לשם כך חשוב לדעת קודם כל האם זהו משהו שהתחיל לאחרונה או שנמשך שנים ארוכות, ולמסור את המידע הזה לרופא המטפל. עצתי לך, לפני שאת מחליפה פסיכיאטר לבקש מאמא להפגש איתו גם כן, או לפחות לשמוע ממנה מה הוא אומר על ההדרדרות במצבה. לאחר מכן תוכלי להחליט האם לפנות לפסיכיאטר אחר. לגבי המלצות צרפי את המייל האישי שלך ואני בטוח שחברי הפורום ישמחו לתת לך המלצות, לילה טוב, דרור

אני אם לבחורה/נערה כבת 19, הסובלת תקופה ארוכה למדי מתלישת שיער מבלי להיות מדעת לכך. מאוד מאוד מבקשת לדעת מה ניתן לעשות בנושא. מדובר בבחורה יפהפיה, מצטיינת בלימודיה, בעלת מודעות עצמית נמוכה ביותר. התמיכה בבית חמה, אוהבת ותומכת, והסיבה שלא טיפלנו בכך עד היום היא חוסר אונים וחוסר ידיעה של: מה עושים בבעיה מסוג זה. מודה מראש ו - אשמח מאוד לקבלת עיצה בנדון. רוני

רוני שלום, ההפרעה שאת מתארת היא הפרעה מוכרת, השייכת למשפחת ההפרועת הקשורות בשליטה בדחף. זוהי הפרעה שללא טיפול מקצועי קשה מאוד להתגבר עליה, ולכן המלצתי החד משמעית היא לפנות בהקדם לטיפול. לעיתים יש צורך בשימוש בתרופות ביחד עם טיפול פסיכולוגי. בכל מקרה אני ממליץ שאת ההחלטה על כך תקבלו עם המטפל שלה. העובדה שיש לה משפחה תומכת יכולה בהחלט לסייע בהצלחת הטיפול. לילה טוב, דרור

תודה על התגובה המהירה. האם ניתן לקבל המלצות למטפל המתמחה בתחום זה, באיזור המרכז (ת"א, רחובות, ראשון לציון והסביבה..) ושוב תודה מראש

היי לא נעיםפ להודות גם לי היתה אותה בעיה היתי תושת שערות ומסתירה מהוריי בסביבות גיל 15 בסוף אימא שלי ביקשה שנלך לרופא עור כי לא ידעה שאני תולשת שערות והרופא אמר שאני תולשת אותם בעצמי ואין לי בעיה של עור או נשירת שערות אצלי הבעיה עברה מאליה כיום אני בת 24

מרגישה שנשברת לחלקיקים קטנים שקשה לאסוף וצריך להפעיל כוח לא לתת לחלקיקים לההינתק אחד מהשני...לחברם לשלם.. כמה כוח יכול להיות בנפש שכ"כ כואבת כמו שלי? אבל הכוח גם אוזל כי הכאב גובר עליו. משהו בי מתפרק....

מה עשיתי שככה אני צריכה לסבול נמאס לי מכל החיים האלה

החלטתי לקחת פסק זמן מהטיפול.או להפסיקו בכלל. אני בטיפול כבר שנה וחצי ולא היה מצב שלא קיבלתי את המילים שהכי נגעו בנפשי כשהיה לי הכי כואב היא ידעה להגיד את המילים הנכונות שהכאב קצת ישכח וכשהיה לי שמח היא, כמובן, שמחה איתי. אבל בשורה תחתונה בסוף הפגישה השבועית אני נשארת לבד אם הכאב. היא לא יכולה להיות שם תמיד. היא יכולה להכיל והכל, אבל מרחוק.. מרגישה שחייבת לצאת מהבועה הזאת. חייבת לקחת את זה מאנשים שבאמת באמת יכולים ורוצים לתת... עכשיו סיימתי לדבר עם חברה טובה היה בא לי לבכות לה על כל החיים האלה ומשהו עצר אותי...ולא דיברתי על זה... התרגלתי שמדברים על הדברים הכואבים רק בטיפול אבל הטיפול זה לא הדבר האמיתי... אני באה לזמן קצוב ,היא מקבלת תשלום עבור הזמן ... זה לא באמת זה... זה חד-צדדי כזה.. כנראה מחר אני אגיד לה... תאחל לי בהצלחה אני צריכה את זה...

לדעתי...ככל שנפש יכולה לכאוב יותר כך גם טמון בה יותר כוח.נשמע שאת מרכזת את הכוחות למלחמות הלא נכונות.אולי בעצמך...תנסי להתמודד עם מה שמפריע וככה תחסכי באנרגיות ואפילו תחדשי אותן כיתחילו להגיע התוצאות.. סתם קראתי והזדהתי קצת..

שלום דרור, האם במסגרת הלימודים המפרכים שלכם כפסיכולוגים, האם למדתם על מקרים בהם יש להתעלם מהמטופל?

שלום לך, התשובה היא כמובן שלא. אבל נשמע לי שנשאלה שלך לא סתמית, ואת מוזמנת לפתוח אותה כאן אם תרצי, דרור

ואם האדם BORDERLINE?

ואם האדם BORDERLINE?

היי ברור לי שאלתך לא סתמית אבל איש מקצוע כמו פסיכלוג הוא יכול להרשות לעצמו ליתעלם ממטופליו הרי שלהיות פסיכולוג זוהי בחירתו בראשית דרכו אך תגובות כאלה לא באים בחשבון. פסיכולוג אמור להיות שם בשביל מטופליו באשר הם . והרי תגובות מנעין אלה גורמות לניתוק ואף לריחוק ויכול להזיק למטופל ולפגוע לו בדימוי העצמי ואף להוריד את ביטחונו ובנוסף גם לגרום לכל אדם לשלול לפסול את האפשרול לפנות לטיפול מסוג זה. מפני שמצב כזה יכול להוביל גם לחוסר אמון של המטפל באנשי מקצוע מסוג זה. שולמית

אוף.

מה-6\7 "עכשיו אני ממש בדילמה",ולחוות את דעתך. תודה וערב טוב איריס..

ערב טוב איריס, אני מבין שאת מאוד מתלבטת מה לעשות עכשיו, ויש לי הרגשה שאת מאוד רוצה לשמוע תגובה מסויימת שתאפשר לך לעשות את מה שאת רוצה, שתאמר שזה בסדר. אני לא יכול לומר לך אם זה בסדר או לא או נכון או לא לחזור לטיפול. אבל אני יכול לשתף אותך במחשבות שלי. ראשית פגישה ראשונה היא לרוב אינפורמטיבית, והיא בעלת ערך טיפולי מהמדרגה הראשונה. שנית, קשה מאוד להיכנס לטיפול חדש כשרוצים לחזור למטפל הישן, קשה עוד יותר כשיש רגשות לא מעובדים כלפיו. את מתבקשת כרגע לנסות להתעלם מהעובדה שיש לך דלת פתוחה לחזור ולנסות להכנס לדלת חדשה. אני חושב שזו משימה קשה מאוד, ולמרות שאני לא מכיר את כל הפרטים נראה לי כרגע לא נכון לחשוב על חזרה לטיפול, לפחות לא עד שזה יעובד בטיפול החדש. לבסוף, גם אם תחליטי לחזור לטיפול, והסברתי את הסתייגויותיי בשבוע שעבר, אני מדגיש את חשיבות עיבוד הרגשות ביניכם, כמו גם הדברים שקורים ביניכם בין הפגישות. לילה טוב, דרור