פורום פסיכולוגיה קלינית

תודה לדרור שטרנברג על התשובה המהירה. שאלה שמציקה לי - בני בן ה-18 שכתבתי כאן בתאריך 13.8.07 -נפצע ובכה בקופת חולים -דלף לו האף ולא היה אדכפת לו- מה שמאוד מציק לו היא התחבושת שעל האצבע. הוא מסתיר את האצבע. יושב ומחביא מאחורי כרית. ???? בכלל לא רוצה לעשות דברים בגלל התחבושת ,שמאוד מעסיקה אותו. אף דולף לפני אנשים -לא הפריע לו ----- ותחבושת -כן???? מה ההסבר??? מחכה לתשובה תודה למה?

אמא יקרה, אני רוצה לתאר לך את הרגשתי כאשר סיימתי לקרוא את הודעתך, משום שאני מאמינה שמדובר במשוב משמעותי, גם אם מכאיב. כשסיימתי לקרוא את דברייך שאלתי את עצמי האם שכחת לציין שבנך בן 18 חודשים, או שמא הספרה 1 השתרבבה לשם בטעות ומדובר בילד בן 8. התיאור שלך נשמע כל-כך לא מתאים לבחור בן 18, וחשוב להכיר בכך, לתת לו משוב אמיתי על כך, ולעזור לו להשתמש בכאב שמשוב כזה יעורר בו כמנוף לגדילה ולהתפתחות. פני לייעוץ אישי אצל פסיכולוג קליני, ותארי שם את מהלך ההתפתחות של בנך ואת הקשיים המאפיינים את התנהגותו הנוכחית. ביחד תוכלו לחשוב על דרכים לעודד את בנך להגיע בעצמו ליעוץ אישי (אני מבינה שכרגע הוא מסרב לכך). אגב, בייעוץ תוכלו לבחון דרכים לשנות דברים במציאות חייו, גם ללא שיתוף פעולה מיידי מצידו. בהצלחה, אורנה

לדר שלום, תודה על התשובה .

שלום אורנה, היית מקבלת לטיפול מישהו המשתתף בפורום אותו את מנהלת? מה את חושבת על זה? סתם מתעניינת.

כבר היינו בסרט הזה לא?! באמת מספיק זה ממש לא לעניין, מי לא הסכים ולמה!שכל אחד יעשה מה שנראה לו נכון וזהו.

שלום מתעניינת, כאשר אדם פונה אלי לטיפול אני מתייחסת לכך בכובד הראש הראוי בעיני להחלטה כה משמעותית. שיחת הטלפון הראשונה, הפגישה הראשונה, ולעיתים יותר מאחת, מוקדשות לכן להבנת הצרכים והמשאלות, ולבדיקת האפשרות שנעבוד היטב ביחד. זה נכון באשר לכל פנייה, ללא קשר למקורה. לאחר מכן אפשר להתחיל בטיפול, ולקוות לטוב... וזה נכון לגבי כל טיפול, ללא קשר לאופן בו המטופל הגיע אלי. אני בטוחה שדרור וליאת יסכימו איתי. בברכה, אורנה

"קודם ספה, אחר כך איזמל" http://health.walla.co.il/?w=/5012/1152330

למה אני לא מצליחה להעלות אותה?

שלום, אכן כתבה מעניינת וחשובה, לא רק בכל הנוגע לניתוחים פלסטיים אלא ככלל על ה"עיוותים" הנוצרים לעיתים בהסתכלות על העולם ועל עצמנו בשל גורמים פנימיים. דרור

שלום לרופא יש לי בן נבון ואינטליגנטי בן 18, סיים עכשיו תיכון . יש לו אינטליגנציה תקינה +בעיות מוטוריות ולקויי למידה. את התיכון עשה בחינוך מיוחד. יש לו בעיה בהתמודדות במצבי לחץ. הוא נפצע קלות . בקופת חולים בכה מאוד ודלף לו האף וכלל לא היה אכפת לו. לא ידעתי איך להרגיעו. אפילו הכניסו אותו בלי תור בגלל התנהגותו. ממש ממש מעמד לא נעים כלל וכלל.!!!!! מה עושים .איפה אפשר לקבל הנחיה כיצד ללמדו להתמודד במצבי לחץ? הוא בשום פנים לא רוצה ללכת לפסיכולוג.

שלום לך, ראשית תיקון, אני פסיכולוג ולא רופא. ההתנהגות שאת מתארת היא אכן התנהגות חריגה לגילו, בעיקר משום שיש בה היעדר שליטה ומודעות. ייתכן וזו גם הסיבה שהוא לא רוצה ללכת לטיפול, היעדר המודעות לכך שיש לו בעיה. אבל אני משער שעיקר התנגדותו נוגעת לכך שהוא מרגיש שרוצים לשנות אותו, לתקן אותו כך שיתאים לסביבה. זו תחושה אופיינית אצל ילדים שחווים אבחון מוקדם, ואולי קטלוג מוקדם, ללא נסיון להתייחס למצוקה הנגרמת מכך, או למצוקה שהם חשים בכלל. יש כאן שאלה באיזו מידה ניתן לעזור לו להרגיש שהוא הולך לפסיכולוג לא כדי שילמד אותו להתמודד במצבי לחץ, אלא שיוכל לתת לו מקום לבטא את הרגשות שלו. לעבור תהליך התבגרות בקצב שלו, ובעיקר בשביל עצמו ולא בשביל אחרים. זה פתרון היחיד העולה בראשי - פנייה לטיפול פסיכולוגי. דרור

שלום, אני נשואה דיי טרייה – אבל לא מאוד ומתכננת בקרוב גם ילדים. לבעלי ולי המון חילוקי דעות על רקע התנהגויות כפייתיות שאני סובלת מהן, פחד חברתי, דמוי עצמי ועוד המשבשים מאוד את תפקודי המקצועי ובבית. אני חייבת בדחיפות מירבית – נוכח המצב – ולטובת שלום הבית – את עזרת כולכם המאוד מיידית במציאת מטפל פסיכולוגי איכותי לטיפול בעלות נמוכה. (בקופ"ח חיסלתי את הזכאות שלי וביישוב שלנו אין עזרה קהילתית). אני יודעת שזה אולי too much to ask . אבל זה המצב. תודה מראש.

שלום לך, אנו לא נוהגים להמליץ על גבי הפורום על מטפלים. אך אני בטוח שחברי הפורום ישמחו לשלוח לך למייל האישי המלצות על מטפלים. בנוסף את יכולה לפנות לאחד ממנהלי הפורום לקבלת המלצה או חוות דעת אישית, דרור

שלום, אני נשואה דיי טרייה – אבל לא מאוד ומתכננת בקרוב גם ילדים. לבעלי ולי המון חילוקי דעות על רקע התנהגויות כפייתיות שאני סובלת מהן, פחד חברתי, דמוי עצמי ועוד המשבשים מאוד את תפקודי המקצועי ובבית. אני חייבת בדחיפות מירבית – נוכח המצב – ולטובת שלום הבית – את עזרת כולכם המאוד מיידית במציאת מטפל פסיכולוגי איכותי לטיפול בעלות נמוכה. (במכבי חיסלתי את הזכאות שלי וביישוב שאנו גרים זה לא אפשרי). אני יודעת שזה אולי too much to ask . אבל זה המצב. תודה מראש.

בדקי במכונים להכשרה של פסיכותרפיסטים או מטפלים משפחתיים וזוגיים, הם מעניקים טיפולים מוזלים על ידי מתמחים

אני שוקעת בשום דבר. מכבה מנועים. לא רוח, לא מפרשים, לא משוטים ובטח לא כוח או חשק לחתור לחתור לאן? המאבק בפסימיות, בפסיביות, בהרמת הידיים ובתחושת חוסר הטעם הוא מאבק מתמיד. אני שוקעת בעצמי. אין לי חשק לומר מילים יותר. מחשש שאם ישאלו מה נשמע אענה יותר ממה ששאלו, אני נמנעת מחברה. אין לי עניין ואין לי חשק. העתיד לא מרגש או מסקרן במיוחד, הוא מעייף, ואני לא מצליחה לדמיין את עצמי בו. לא חושבת לרגע על למות, אבל חיים של חוסר טעם והמתנה שיעבור..זה לא משהו. התחושות האלה באות והולכות, אבל לאחרונה הן כאן רוב הזמן.. והאמת, אני לא מתנגדת כל כך. כמעט מרגישה שבא לי לשקוע בזה. בדכדוך הזה. בשיח הפנימי ובשתיקה הבלתי פוסקת. לפעמים בא לי להתמסר לאיזה דכאון, שיפטור אותי מהצורך להילחם בו ולחיות את חיי במלואם. לא יודעת.. איזו הודעה משעממת. יש אלף כמותה. לפעמים קשה לי להאמין שאני כותבת בפורום.. כאילו שאני צריכה משהו. מילא. נשלח ודי. (מניחה ששוב זיהיתן.. אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה בכלל).

לא. אין אלף. ולא מאה ולא עשר. יש בדיוק הודעה אחת ויחידה כזו עם חיבור המילים המיוחד הזה שנשלחה בשעה הזו עם הנושא הזה לפורום הזה בעולם הזה. רק מישהי אחת ויחידה שהקלידה את ההודעה הזו. את ורק את. אני חושבת שאת צריכה המון. המון המון המון. להיות את. תחומה ומיוחדת כמו שרק את. גם כשבא לך לוותר כל-כך על האחיזה, אני מאמינה שיש מישהו ששולח לך גלגל הצלה ומחזיק ומאמין שישוב הכוח. ולא כוח הכבידה שגורם לשקוע.

נגעת בליבי תודה.. סליחה שאני מקמצת במילים חמות, זה קשה לי היום- הדיבור אבל אני מתכוונת ליותר ממה שאני יכולה לכתוב כרגע. תודה..באמת

קראי נא עד הסוף. ב ב ק ש ה. יש כה המון יופי בחוץ. כמה יפה הוא העולם. צאי וחייכי אל אנשים וראי איך הם משיבים לך בחיוך. לא פעם אני הולכת ברחוב ואנשים מחייכים אלי. שמתי לב שלפעמים יש לי כמן חיוך קטן על השפתיים .אנשים חושבים שאני מתכוונת אליהם. וכך בלי כוונה רק עם חיוך קטן קטן הלב מתרחב בהרגשה טובה. ודבר יוביל לדבר .וכך מתחילה שרשרת של תחושה נעימה. צאי למסעדה שם המצלרים מחייכים וכה אדיבים. עני להם בחויך. לכי למקומות שאנשים אדיבים בהם ( אז מה אם זה בגלל התפקיד. אז ,מה ?) מאור פנים למישהו והעולם נצבע כולו באור. חיוכון קטן מצטרף לעוד חיוכון קטן ולאט לאט הרגשה טובה אופפת, ולא עוד תחושת שיממון וריק. ואחרי זה -- אחרי החיוכים יבואו המעשים. ב ה צ ל ח ה ! יום טוב ! : ) כתבתי לך על דברים טובים- יש לי עכשיו הרגשה נעימה יותר.

קוראת יקרה, תודה שנחלצת והזדעקת כך לעזרתי.. אני מהמחייכים האנונימיים ברחוב, לפעמים גם סתם לעצמי, ברחוב ריק (אני מקווה ריק) וגם מאלה שנרגשים מכל עלה, פרפר או גשם.. ובכל זאת רע לי וקשה. יהיה בסדר.

רק מקברי לילות, על משכבי לפעמים ראיתי מרחוק אילן שחור באור הכוכבים, ויש שהזכירני לבבי כי עם עלות השחר הוא ירוק. (לאה גולדברג)

חשבתי שתצטטי את 'שיר בלי שם' אבל איזה יופי של שיר!! תודה.. (כתמיד..)

כתיבתך נוגעת בי באופן בלתי מוסבר.. עצוב לי לשמוע שאת עוברת ימים לא קלים ,קראתי אותך גם בהודעה קודמת שלך ,וכך התרשמתי גם אז. קשה לא לזהות אותך וקשה גם לפספס אותך עם כתיבה נהדרת כמו שלך. לא מתימרת לתת לך הוראות איך להרגיש טוב יותר ,כי אין כאלה באמתחתי ,והלואי והיו לי. מה שכן, לא הייתי מציעה לך לשקוע לתוך הדכדוך הזה ,תני לגל הזה לעבור לשקוע מאליו מכל הלב מאחלת לך ימים שלוים יותר.

תודה רבה קוראת נוספת.. להיום זה קצת נרגע לי.. תמיד מפתיע אותי מחדש לקרוא שאני כותבת בסדר, שאפשר להתחבר לסגנון ולמילים. אז תודה.. (ועוד יותר מפתיע לקרוא שכל כך בקלות מזהים אותי.. ) זה גל מובן לי.. זו תקופה קצת מורכבת לי. אבל אני מרגישה צורך לא ברור לשקוע בתוכו, לתת לעצמי לצלול קצת. לא יודעת אם זו עייפות וצורך במנוחה שמניעים אותי להפסיק לשחות, או שזו באמת החלטה טובה. אני חוששת קצת.. יש איזו נקודת אל חזור לא מסומנת, כך נדמה לי, שמרגע שעברת אותה והחלטת להמשיך להתגלגל למטה, לא תמ?צ?א לך צומת נוספת של בחירה. מכאן ואילך כבר אין בחירות ואין צמתים להחליט בהם לחזור לפני הים. it's all down hill אני לא שם, אבל זו מחשבה מטרידה.. בעיקר כשהגברת לא שם איתי. *עדיין* לא שם..עוד לא איבדתי תקווה.. ועם המילה תקווה אלך לישון.. תודה לכל הנחמדות; על שנרתמתן והתגייסתן כך לטובתי..זה מחמם את הלב.. (נחמדות ונחמד, סליחה דרור ..) לילה טוב, ל.

נפרדתי לפני 5 חדשים מגבר שהתעלל בי נפשית. העיר הערות מעליבות, התרחק, התנתק, נטש חזר -שחק לי ברגשות וכל הזמן התלונן שאני לא מספיק נותנת מעצמי. הוא טפוס דכאוני שניסה להתאבד 3 פעמים בעבר. היתה לי תקוה שעכשיו,עם טפול נאות ישתנה. התבדיתי. הוא ראה בי כלי לצרכים הנפשיים והגופניים והכלכליים שלו. נשארתי שם בגלל חרדת נטישה, לא יודעת להיות לבד. עדיין קשה לי, אני מקנאה כי הוא מיד מצא מישהי אחרת, אשה מכוערת מאוד שהכיר לפני שהכיר אותי, וזה הוציא אותי מדעתי איך כל כך מהר פנה לאיזה קופה. מצבי יותר טוב אבל לא יודעת איך להוציא אותו מהראש , כי הוא הרי כלומניק בסוף העניין. הפגיעות שלי מאוד גבוהה. מה דעתך תודה

שלום לך, מדברייך נשמע לי כי עיקר הכאב שלך כיום קשור בכך שהוא התגבר עלייך מהר, מהר מדי. את רואה בזה עדות לכך שלא היה אכפת לו ממך, וזה מייסר אותך כי את שלושה חודשים אחרי עדיין עסוקה בו. אבל האם את אכן עסוקה בו, או שכדברייך את רגישה משום שקשה לך עם פרידות. פרידות שלא משנה כיצד מסתיימות הן נוגעות בחרדת הנטישה שלך. ברגע שתוכלי לעשות את ההפרדה הזו תוכלי להתמודד טוב יותר עם הפרידה ועם העובדה שהוא הלך לדרכו, ואת לדרכך. בסופו של דבר מבחירה שלך, ולפנות לבחירה הבאה שלך, שאני מקווה שתוכלי להינות ממנה יותר. דרור

אני ובעלי נשואים מס' שנים. לא רציתי ילדים בהתחלה בגלל שרציתי ללמוד ולהיות אשת קריירה. אכן למדתי והוצאתי תעודות ועבדתי כשכירה ואף ניסיתי את מזלי גם כעצמאית. אך לצערי בשנה שהייתי בהיריון היקף העבודה כעצמאית ירד מאוד וייאש אותי והרג לי את המוטיבציה. בנוסף, בתחילת היריוני אמא של בעלי נפטרה ועכשיו לקראת סוף ההיריון אבי חולה. אני מרגישה רע מאוד זה לא מה שציפיתי שיקרה בזמן הזה. חוץ מזה אני מרגישה כל כך בודדה, למרות שיש לי בעל מקסים שנותן לי הרבה אהבה. לא אוהבת את החיים האילו יותר. אני מרגישה שהכל קורה לי בכוונה שאני בהיריון בגלל שדחיתי את זה די הרבה. די נמאס לי כברררררררררררררררררררררררררררר מהרגשות האילו עם עצמי שמחלישים אותי וגורמים לי רק למכאוב נפשי

יש לי הצעה שנשמעת ממש ממש טפשית... ניסית לעשות ספורט? התעמלות מול הטלויזיה או הליכה קלה שעה ביום יכולות מאד לעזור לך לנקות את הראש, מבחינה הורמונלית (כלומר פיסיולוגית נטו) מאד מומלץ, משתחררים הורמונים נוגדי דיכאון שלפחות יחזירו לך את האהבה לחיים למספר שעות ביום. אולי זה נשמע טיפשי אבל מה אכפת לך לנסות?- חצי שעה-שעה ביום כולל המקלחת. ועוד משהו קטן- אל תשכחי לחבק ולאהוב את הבעל גם בימים קשים משהו בסגנון "הכל בעסה אבל חשוב לי שתדע שאני אוהבת אותך כל זמן"... ואנחנו כאן שמוע אך הולך ולהציע דברים אחרים אם לא עוזר.. בהצלחה

נטע יקרה כמדומני , פנית בעבר לפורום ושיתפת בחששותייך, ואם מדובר במשיהי אחרת, זה רק מראה שאינך היחידה. בצד הציפיה לתינוק, הריון היא תקופה לא קלה של מוגבלות פיזית ונפשית, מלאה במתח וחששות, יחד עם זאת ועם העובדה כי כלל לא רצית בילדים, ושאיפתך לקרירה שלא מומשה. זוהי המציאות! אני מניחה שלמרות הכל זו גם היתה בחירתך, וחשוב שתנסי להתחבר גם לחלך בך שבחר בהריון. זיכרי שההריון הוא מצב זמני, שמסתיים בלידה שאחריך חייך ישתנו שוב, לכוון של לקיחת אחריות מלאה על חייו של התינוק! ואת תידרשי לכוחות רבים כדי למלא משימה זו, במידה ואת חשה שאינך מצליחה להתמודד בכוחות עצמך, אני ממליצה לך מאוד לפנות לטיפול, רצוי אצל מישהו שמתמחה בתחום של טיפול בנשים ובתחום הדיכאון לאחר לידה, אפשר לברר בקופות החולים או בתחנות "טיפת חלב" לגבי קורסי הכנה ללידה הכוללים גם היבטים נפשיים של הריון ולידה וכן קבוצות של אימהות לתינוק ראשון. ככל שתרחיבי את מעגל הנשים הנמצאות בשלב דומה לשלך תמצאי שלא רק את מרגישה את אותן תחושות וחווה את אותן התלבטויות וכך תרגישי פחות בודדה . בהצלחה.

אני לא בדכאון ולא חושבת שאני צריכה ללכת לטיפול. ציפיתי שתתני לי כלים איך להתמודד עם המצב שאני נמצאת בו בהיריון. בכל אופן תודה

הי דרור, קראתי איזה ספר פסיכולוגי, והמחבר מדבר שם הרבה על דמיון לעומת פינטוז. הוא נותן הרבה דוגמאות אבל אני בכל זאת מבינה את ההבדל.. אתה חושב שתוכל להסביר קצת? הספר נקרא משחק ומציאות, משהו בסגנון, של ויניקוט. וקצת כדי להסביר: חלקים הולכים וגדלים מהיום אני משקיעה בלא לעשות כלום. לשבת ולדמיין סיפורים לא הגיוניים ולשקוע בזה. אני יכולה לעשות את זה במשך כל היום אם לא היו מפריעים לי. גם בבית וגם לא בבית. השבוע אני עושה את זה מלא וזה מזכיר לי תקופות מפעם מזמן, שהייתי עושה את זה הרבה מאוד. זה בסדר לפעמים, או שזה לא טוב תמיד..? הניתוק הזה מהעולם וההתכנסות? אני חושבת שאני מעדיפה להימנע מחברת אנשים כדי להמשיך בדמיון/פינטוז הזה.. זה טיבעי? למה אנשים עושים את זה? תודה

שלום לך, ההבדל בין דמיון לפינטוז כפי שוויניקוט מתייחס אליו, הוא שבעוד הראשון הוא מבחירה, דרך להעשיר, "לשחק" עם המציאות, תוך ידיעה כי זו לא המציאות, והנאה ממשחק זה, הרי שהשני הוא לרוב לא מודע, לא משפר את איכות חייו של האדם, הופך לדרך התמודדות עם העולם ולעיתים לתחליף לעולם, למציאות. מדברייך נשמע לי כי את נוטה להחליף את חברת האנשים בדמיון שלך. שם את מרגישה יותר בטוח. בין אם זה מבחירה ובין אם לא, נשמע שזה פוגע בך ובאיכות חייך וגורם לך להצטמצם יותר ויותר. את עושה זאת מסיבה לא ברורה עדיין. אבל לדעתי יש טעם לבדוק מדוע ולנסות להפוך את הסיבה למודעת, ולאפשר לך לדמיין אבל לא כתחליף למציאות ולאנשים. דרור

איך זה קורה שמספר אחים הגדלים עם אותם הורים ואותה אווירה וחינוך הופכים בבגרותם לכל כך שונים מנטלית והתנהגותיתזה מזה?

שלום לך כוכבית, ישנם כל כך הרבה הסברים לכך, החל מהבדלים גנטיים מולדים, הבדלי טמפרמנט מולד, יחס שונה שמקבלים מההורים, אינטראקציות שונות בין האחים, אירועי חיים שונים, בתוך המשפחה ומחוץ למשפחה ועוד ועוד. דרור

אני רוצה לנוח.לנוח.די.לנוח.אני רוצה לנוח.

ויק שלום, אני שומע את הקושי שלך ואת הרצון שלך לנוח מהקשיים היומיומיים, את תחושת החוסר כח שאת מבטאת. את מוזמנת להמשיך ולשתף כאן, ואולי לשאוב כוחות בינתיים מכאן, דרור

אבל מה יהיה אתי....אני כמו שני אנשים שונים. קרה לך פעם שמטופל שלך מת?אם מטופל היה מתאבד היית כועס עליו? כשהלילה יורד אני לכודה בעצמי.שקט רועש.ריקנות שבולעת אותי.ואז באה המיית היום ואני נאבקת.זה בדכ מצליח.אבל מרגיש כמו משהו זמני וחמקמק. ואז אני רוצה להשחית הכל רק מחשבה על קריעת הבשר מרגיעה מעט.אני רוצה לשבור את קירות חדר הטיפול ושהיא תחזיק אותי חזק.

ויק יקרה, יוצא לי לקרוא אותך המון ולהזדהות עם כל מה שאת כותבת "שקט רועש" כמה זה נכון. ואם מטופל היה מת והוא היה כועס עליו אז? זה לא באמת משנה למי שמת! ובכל זאת והאמיני לי שקשה לי לומר זאת בדיוק כמו שקשה לי ליישם זאת בעצמי,אבל השאיפה לנסות ולהאחז בכל זאת בדבר קטן אפילו אם פצפון או חמקמק,בכול פעם עוד קצת עד שתגלי ותדעי לילות וימים קלים יותר, זה חייב לבוא אני רוצה להאמין כך לפחות! החזיקי מאחלת לך בדיוק כמו לעצמי שתחזיקי מעמד אני לפעמים חושבת כמו מכור בגמילה רק להיום! רק לעוד שעה! וכו' תנסי!

האם מבחינת ההשלכה - ילד שרואה משהו מיני באופן קבוע , והדבר מפריע לו ,מגעיל אותו ולא נוח לו, אך מבלי שהמבוגר מודע או מתכוון לפגוע בו - זה למעשה כמו הטרדה/התעללות מינית? יכול להיות שילד כזה, שהיה משהו כזה בילדותו, יהפוך למבוגר עם בעיה כזו או אחרת ואף בעל קווים של אישיות גבולית?

שלום לך, חשיפה לאקטים מיניים, או תכנים מיניים בילדות, כאשר אין עדיין כוחות אגו להתמודד עם חשיפה זו, יכולה להיות בעלת השפעה רבה על התמודדותו של הילד עם מיניות בבגרותו. יתר על כן חשיפה לא מודעת שכזו יכולה להעיד על בית חסר גבולות, חסר מודעות לצרכים ולשלבים ההתפתחותיים של הילד, ובמקרים מסויימים זה אכן יכול לתרום להתפתחות הפרעת אישיות גבולית, דרור

אני לקראת סיום הטיפול שלי, אני מאוהב במטפלת שלי אבל אף פעם לא אמרתי לה. אני באמת מאוהב בה, אתם יודעים לא הכל העברה יש גם רגשות אמיתיים. רציתי לדעת - אם אני אתקשר אליה אחרי הפגישה האחרונה להזמינה לקפה, או סתם להיפגש לא כמטפלת וכמטופל אלא כשני אנשים בוגרים, איך לדעתכם היא תגיב. אני יודע שהיא לא נשואה ואני מרגיש שיכולה להתפתח ביננו אהבה אמיתית. איך מטפלים מגיבים להצעה כזו? ולמנהלי הפורום האם קרה לכם פעם דבר כזה? אשמח לשמוע סיפור אישי.

יוני שלום, כאשר מדברים על העברה אין המדובר ברגשות לא אמיתיים אלא ברגשות שהועצמו על רקע דמויות מהעבר. בכל מקרה אם כוונתך היא למפגש על רקע רומנטי, היא אינה יכולה לנהל איתך קשר רומנטי, בגלל חוקי האתיקה המקצועית, גם אם היא סיימתם את המפגשים ביניכם. דרור

שלום רב, אני אמא טרייה לתינוקת בת 5 חודשים. חודש הבא אנחנו (אני ובעלי לבד) מתועדים לטוס לשבוע. היא תהיה בת חצי שנה. אציין כי איני עובדת ואני נמצאת עם בתי כל היום. כשבתי הייתה בת חודשיים נסענו לסופש והיא נשארה אצל הסבתא. במשך השבוע שנעדר, בתי אמורה להשאר מספר ימים אצל שתי הסבתות בחלוקה. (אין אפשרות אצל סבתא אחת-חייבת לחלק) האם העדרות שלנו - לשבוע יכולה להזיק בגיל חצי שנה? אשמח לקבל דעה/המלצה...... תודה!!

לימור שלום, אין דעה חד משמעית, אולם ככלל, לא מומלץ ליסוע לטווח זמן של שבוע או יותר בגיל כזה. יחד עם זאת הדבר החשוב עבורה הוא גם לא להיפרד מההורים, אך יותר מכך לדעת שיש דמות מטפלת משמעותית קרובה. לעיתים סבא וסבתא הם דמויות קרובות כאלו. אם זה המצב ניתן ליסוע למספר ימים, אך עדיין הייתי ממליץ לא ליסוע לשבוע או יותר. לא מדובר בהכרח בנזק שייגרם, אבל זה לא מומלץ. דרור

סיפוק בנתינה קטנה, מגע קטן גדול, בשילוב סקרנות, לימוד, חקירה והתבוננות במדיה חדשה ומעניינת והקשר שלה לתהליכים נפשיים. אתגר וחוויה בפני עצמה. לעתים נעימה יותר לעתים פחות.

מעבר לכול מה שנאמר בתגובה הקודמת וזה יפה מאד, הם מקבלים גם פירסום ומקור להפניות לקליניקות הפרטיות.

ובכל זאת אם נתייחס לנתונים מציאותיים ומהיכרות עם הנהלה של פורום שכזה, במשך תקופת ניהול לא קצרה בכלל פנו אליה בסה"כ מספר מצומצם מאד של אנשים לטיפול פרטי. הכיוון המחשבתי שהצגת רווח גם שם, והוחצן במיוחד בעתות כמו זו שמשתקפת בפורום הזה לאחרונה. כך שהארגומט הזה לא תופס תמיד. להיות מנהל פורום מעין זה דורש אומץ ותעוזה רבה יותר מכל דבר אחר. אפשר להשאיר מקום לספק למניעים נסתרים, וגם אם הדוגמא הקודמת אינה מעידה על הכלל, והכוונות תהיינה אשר תהיינה, מה זה אכפת בכלל. עבודה קשה שכרה בצידה, אז שיתפרסמו. אז מה. החשוב הוא שכל אחד צריך לדעת להשתמש בפורום בדרך המתאימה לו ולהפיק את המיטב. שכולנו נרווה נחת

האם יכול להיות שהמטפלת תרגיש שהיא לא מאמינה למטופל שלה. בלי להגיד לו זאת מפורשות אלא משהו שהמטופל מרגיש. ובגלל זה הוא גם נמנע מלספר לה דברים קשים על חייו. איך אפשר לדעת שלמטפלת יש רגשות אם פניה חתומות? איך אפשר להרגיש שכואב לה איתי היא ישנן המון שתיקות? ואיך כשאני רוצה לבכות אני מרגיש חיוך בקצה שפתיה? איך אפשר להרגיש בטוח במקום שאתה לא?

שלום לך, הכל יכול להיות בטיפול, ויותר מזה לכל דבר יש מקום להיות מדובר בטיפול. האם שיתפת את המטפלת שלך בתחושות אלו. בקושי שלך לבטוח בה. האם זה קורה לך רק מולה בחיים, כמה אתה בטוח שהיא אכן מסתירה חיוך, או שהיא לא מאמינה לך. האם יש לה סיבה לא להאמין. אלו חלק מהשאלות שיכולות להישאל ולהיות מדוברות בתוך טיפול. זה הכוח האמיתי שלו, לא הנחות יסוד על הרגשה בטוחה בתוך החדר. כי לעיתים למרות המאמצים זה לא קורה. אז אפשר לעזוב, ואפשר לנסות ולהבין למה ומה אפשר לעשות עם זה. אני ממליץ על הדרך השנייה. דרור

בפורום הזה רושמות בעיקר בנות. מלא בנות. יש לי תחושה שהבנות כשרוצות להביע את התוקפנות שלהן מסוות את עצמן כבנים בדרך הביטוי וגם בכינויים. כאילו יש להן פתאום את הדבר הזה שאין להן מבחינה גופנית. מעניין לחשוב על זה.

אולי.. למרות שדווקא הבנים שפה ושם צצים לא כותבים בתוקפנות בכלל.. וחלק מהבנות יודעות דווקא לכעוס עם פול תוקפנות אז אולי פשוט אין כאן הרבה בנים שכותבים וזהו. טוב שיש את דרור :-)

שלום לכם, אכן נראה כי יש כאן נוכחות גבוהה יותר של נשים. אולי זה קשור ליכולת לבטא רגשות, או הרצון לבטא רגשות. אולי זו מוכנות להיעזר על ידי שיתוף או בקשת עזרה. מורג אתה מעלה נקודה מעניינת. אני כמו טל לא בטוח שזה מייצג את כל המקרים בהם יש הבעת תוקפנות, אבל ייתכן שבחלק מהמקרים אכן יש שימוש בשמות של גברים גם כשהכותב הוא כותבת. דרור

אמא שלי לקראת שנות ה -60 לחייה, גרושה (מבחירה) עוד מעט שנה, גרה אצל ביתה קרוב לשנה עד שהבית החדש יהיה מוכן. הבעיה שאמא שלי מאז שאני זוכר אותה מלנכולית דכאונית, אכן אבא שלי לא בן אדם קל, אבל עדיין היא אף פעם לא חיפשה את הנתיב לחיים יותר מאושרים, היא לא הייתה ועדיין לא יוצאת מהבית עם חברות או בכלל, גם כשהיא סוף סוף נרשמה לקאנטרי היא רק הלכה לקורס אינטרנט ופעם אחת לא הלכה לשחות או סתם להשתזף, היא נתנה לנו להרגיש שהיא סובלת, תמיד היה לה מיגרנה, כילד רוב הזמן הייתה ישנה בסלון במקום בחדר שיינה וזה כדי להמחיש לנו לילדים שהיא סובלת. גם היום אחרי שהיא התגרשה, שלטענתה אבא הוא הבסיס לסבל שלה בחיים, היא עדיין בסוג של דיכאון, המצב הבריאותי יותר גרוע, רוב הזמן היא על כדורים נגד כאבים, לא יוצאת מהבית, לא עושה שום דבר בשביל עצמה, אמא שלי טובה בשביל עצות לאחרים היא יחסית טיפוס מודרני וטיילה המון בעולם עם אבא בתקופת נישואייה, אבל בשביל עצמה היא לא עושה כמעט דבר, ודיכאון זו ההתמודדות היחידה שהיא מכירה. גם כשהייתי מנסה לדבר איתה לנסות ללכת לדבר עם מישהו מקצועי התגובה או התמודדות שלה הייתה בכי תמרורים, והשיחה הייתה עולה בתהו ומסתיימת ללא שום כיוון. אני יודע ומבין שלאמא שלי יש בעיות בראותיות והיא באמת סובלת עם כאבים פיזיים, אני לא דן אותה וכמובן לא הייתי רוצה להיות במקומה אבל עדיין היא רק מתמקדת בפיתרון לכאביים פיזיים, היא לא מקבלת שהנפש חולה הגוף חולה. היום שוב הייתה לי שיחה קשה עם אמא שלי, ואכשהו היא מוכנה ללכת לטיפול מקצועי. אני לא יודע אייזה סוג של טיפול מתאים לה במקרה כזה? ואם יש מרפאה או רופא מטפל במסגרת קופת חולים של מכבי וגם פרטי שאתה יכול להמליץ? תודה רבה

תומר שלום, ראשית הדאגה שלך מובנת, מה עוד שנראה כי אמא גורמת לך לחוש שהיא במצוקה והיא צריכה עזרה, עזרה שאתה מרגיש שגם עם כל האהבה אתה לא יכול לתת. אתה נראה כמבין שאמא התרגלה להתנהגות הדכאונית, ייתכן והיא אפילו משרתת עבורה משהו. דרך להתמודד עם העולם, עם הקשיים שבו. ואולי דרך לשדר לאחרים שקשה לה. הקושי כפי שאתה מביא אותו הוא שנראה שהיא כבר התרגלה לדכאון, לא מוכנה כל כך לוותר עליו, ואולי גם לא מוכנה להכיר בכך שיכולה להיעזר בטיפול נפשי. אתה מנסה לגרום לה ללכת לטיפול, וזה חשוב, כי ייתכן שבתוך הטיפול היא תצליח לוותר קצת על העמדה הזו, אבל ייתכן גם שלא. הטיפול היעיל עבורה הוא טיפול פסיכודינמי שיאפשר לה מקום לעצמה, ויעזור לה לזוז מעט מהמקום המלנכולי בו היא נמצאת. לגבי המלצות למטפלים, צרף כתובת מייל ואני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ מניסיונם. כמו כן אתה יכול לפנות לאחד ממנהלי הפורום במייל האישי לקבלת חוות דעת והמלצה אישית. דרור

אשמח אם תמליצו במייל על מטפלים תודה רבה על עזרתכם [email protected]

האם נכון לקחת פסק זמן מהטיפול? המטפלת יוצאת לחופשה, וחשבתי שטוב לעשות פסק זמן . נדמה שמצידה לא כדאי, ולי דוקא נראה שלתת למוח לנוח מהחיטוטים יכול לעזור. אשמח על התגובות.

שלום לך, את כותבת שהמטפלת יוצאת לחופשה והדבר עורר בך את המחשבה על סיום הטיפול. ייתכן ואכן הגיע זמן לסיום, והחופשה מסמלת נקודת זמן למחשבה, וחשוב לברר את זה בטיפול. אבל ייתכן גם שהמחשבה לסיים היא תגובה ליציאה שלה לחופשה, רצון להראות לך ולה שאת יכולה להסתדר לבד, שאת לא תלויה בה. בכל מקרה רצוי לדבר על כך בטיפול ולנסות להבין את המניעים לרצון להפסיק ולבחון ביחד האם זה הזמן המתאים. דרור

החלטתי שאני אשלים עם המציאות ואתמודד עם האמת,מוותרת על הציפייה לטוב שכבר לא יגיע,משהו פשוט דפוק אצלי,משהו בשורש שלא מאפשר את השינוי.אני מרגישה לפעמים כאילו לא באמת חשוב לה לעזור לי ,כאילו אני עול.כאילו היא שונאת אותי,והיא לא מבינה מה אני רוצה ממנה,למה אני ממשיכה לבוא מצד אחד ומצד שני אני באותו מצב עגום. לפעמים מרגישה שהיא לא מאמינה לי שכל כך כואב לי.למרות שהיא אומרת שהיא כן.קשה לי להאמין לה כשנראה לי שהיא מוותרת עליי בכזאת קלות. אני הבנאדם הכי לא תלותי בעולם,אולי ככה זה נראה..אבל אני כל כך לא תלותית זה רחוק ממני אלפי שנות אור... אף פעם לא רציתי שהיא תהיה משהו שהיא לא, אני רק רוצה שהיא תהיה המטפלת שלי,שתעזור לי(זו המטרה של הטיפול) אבל מצד שני איך היא יכולה אם אני מקרה אבוד? אני כל כך מבולבלת .אני רוצה לוותר על עצמי,להרפות,אבל אני גם לא רוצה. הקול שאומר לי חן תוותרי הוא חזק יותר,כי כולם כבר ויתרו אף אחד לא רואה או שפשוט לא אכפת לאף אחד,ולמה שיהיה ?אני פשוט שונאת את עצמי,רוצה למחוק אותי להעלים אותי...

מחר טיפול ואני לא הולכת.והיא יודעת דיברנו בטלפון.היא אמרה שזו החלטה שלי .שעליה כדאי לדון בפגישה ולא בטלפון. אני לא רואה טעם לדון בזה,דיברנו על כך מספיק . היא מקסימה , היא מטפלת טובה, אי אפשר להאשים אותה, אני מאשימה רק את עצמי

ורע לי עצוב לי והלב נשבר לאלפי רסיסים קטנים שאי אפשר כבר לאסוף.ואני ככ עייפה ומותשת ואני רוצה לישון ולא להתעורר

שלום, אני בת 23 ויש לי בעיה. אני בחרדות, אני עושה דברים מוזרים מפחד שאם אני לא אעשה אותם יהיה לי יום רע או שיקרה משהו רע, למשל: אני אומרת לעצמי (ואז גם מבצעת) שאם אני לא אשתמש בשמפו מסויים יקרה לי משהו רע, או ששבוע לבשתי את אותו התחתון כי החלטתי שאם אני לא אעשה את זה אז זה שאני יוצאת איתו יפרד ממני. אני מסדרת את השטיח (או שלט טלויזיה או כל דבר אחר) ישר בקוים של המשבצות שבריצפה (ולא עוזבת את זה עד שזה בול) כי אם לא יקרה משהו רע, אני תמיד סוגרת את הנגן על אותו שיר כדי שיהיה טוב ולא יקרה משהו רע. אני לפעמים חוזרת כמה פעמים רק כדי לבדוק אם משהו מסויים במקום כמו שהוא אמור להיות. אני מודעת לזה שזה טיפשי וששיר מסויים לא יכול להשפיע לי על היום אבל זה חזק ממני וכל המצב הזה רק גורם לי להרגיש רע וללחץ. אני יודעת שזה נשמע מאוד טיפשי אבל זה ממש הורס לי את היום. מה לעשות? איך לטפל בזה? אפשר לבד?

נשמע כמו הפרעת אישיות כפייתית יש טיפול יקירה לא להיבהל.

שלום לך, מהתיאור שלך נשמע שהמדובר בהפרעה אובססיבית קמפולסיבית (OCD), הפרעה בה בשל חרדה וקושי לשלוט בדחף ולעשות טקסים (למשל לסדר את הדברים בקו ישר) ישנה פגיעה באיכות החיים. ישנן דרגות חומרה שונות להפרעה זו ולשם כך י צורך שאיש מקצוע יראה אותך ויאבחן. קיים טיפול גם תרופתי וגם פסיכולוגי להפרעה זו, המאפשר לכל הפחות הקלה מסויימת בסימפטומים ותפקוד טוב יותר. אגב, הפרעה זו שונה מהפרעת אישיות אובססיבית. שם אין מחשבות שמשהו רע יקרה, והשאיפה לסדר וניקיון לא באה כדי לבטל את המחשבות הרעות אלא ממקום אחר לגמרי. דרור

אורי שלום, אתה שואל שאלה קשה, שאני לא בטוח אם סמינר שנתי יכול היה לתת עליה תשובה מקיפה. אבל בקצרה, כמטופל, אם אתה מרגיש שזה מקום בטוח עבורך, מקום שבו אתה מרגיש שאתה יכול לספר מה עובר עליך. והאם יש נגיעה בנקודות החשובות והכואבות, כך שהכאב מרגיש נסבל. דרור

אני עורכת מאמר בלימודים על נושא ההתאבדויות בארץ. חסרות לי תשובות לשאלות כמו אילו סוג כדורים נוטלים ומה המינון הנכון למניעת תקלות. אודה לכם על מידע אמין בנושא.או הפניה לקראיה בנושא.

אילו התנהגויות של אנשים צריכות להדליק נורה אדומה אצל הסובבים אותם? דיבורים מפורשים על הרצון למות, על תחושת חוסר מוצא וחוסר תקווה, על התאבדות כמוצא לבעיות התייחסות מפורטת להתאבדות , כמו הדרך שבה תתבצע, המקום, המועד. ביצוע מעשים של פרידה, כמו החזרת חובות, כתיבת צוואה, שיחות פרידה האם נכונה הטענה שאנשים המאיימים בהתאבדות אינם מתאבדים? הטענה אינה נכונה. חלק מהאנשים שמאיימים בהתאבדות אכן מתאבדים, ולכן צריך לקחת ברצינות כל איום. אמנם, יש מקרים בהם אנשים המאיימים בהתאבדות אינם מתכוונים לבצע אותה, ועושים זאת כביטוי של זעקה לעזרה או כניסיון לגייס את תשומת הלב של הסביבה. אולם יש מקרים בהם אנשים נמצאים בהתלבטות אמיתית בין הרצון לשים קץ לסבל שלהם לבין הרצון להמשיך לחיות. הם מאיימים בהתאבדות ואינם יודעים בעצמם כיצד יסתיים האיום. לתגובה של הסביבה יש חשיבות קריטית במצבים אלה. התייחסות מבינה ותומכת, יחד עם מאמץ לשנות את העמדה של האדם ביחס להתאבדות, והפנייה לטיפול מקצועי, עשויים למנוע את ההתאבדות. האם יכול להיות שאנשים מתאבדים מבלי להשאיר סימנים מוקדמים? יכול להיות, אבל זה קורה בחלק קטן מן המקרים. מחקרים על התאבדויות מראים שברוב המקרים (כשבעים אחוזים) אנשים שהתאבדו שידרו לסביבה מסרים על כוונתם. המסרים התבטאו בהצהרות מילוליות (כמו "אני לא רואה מוצא" "הלוואי ולא אהיה כאן יותר") ובהתנהגויות (התנתקות מפעילות, איבוד עניין, מעשים של פרידה). לא תמיד הסביבה קולטת את המסרים כמעידים על רצון להתאבד.

קיימות עדויות לכך, שברוב המקרים אנשים שהתאבדו השאירו סימנים שהעידו על כוונתם. בחלק מן המקרים סימנים אלה היו אמירות מפורשות ביחס להתאבדות ובחלק אחר של המקרים הסימנים היו סמויים, והופיעו בצורות שונות, כגון: שינויים קיצוניים בהתנהגות או במצב הרוח. למרות הימצאותם של סימנים מוקדמים, הסביבה של המתאבד מגיבה לעיתים בהפתעה מוחלטת לנוכח ההתאבדות. אחת הסיבות לכך היא, שהסימנים הם מוסווים והסביבה אינה מפרשת אותם בצורה מדויקת. בנוסף, גם כאשר אנשים משדרים מצוקות באופן ישיר, הן לא תמיד נתפסות על ידי הסביבה כמעידות על כוונה אובדנית.

אבל עניתי לך לפני כמה ימים בצורה מאוד מפורטת!

זה לא היה מפורט

יודעת עוד כמה דברים אבל לא ארשום לך מסיבות ברורות, ולו רק בגלל נוכחות של חברי פורום רגישים. אפילו לא אכוון אותך איך לחפש באינטרנט. אם את זקוקה לעזרה דחופה, אנא...

אולי בכל זאת תכווני איך לחפש באינטרנט?

מה דעתך כמנהל פורום על הסיפור בין ליאת למר T?

מעניין שזה תמיד קורה דווקא לליאת שלא יודעת לשמור על גבולות ולא מבינה שקשר דרך פורום או נט חזק פי 80 מכל קשר אחר, אפילו קשר טיפולי. התלות גדולה וחזקה הרבה יותר בגלל הזמינות - העובדה והידעה שהוא תמיד שם. רק ליאת לא מבינה את זה וזה קורה לה שוב ושוב. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-757,xFT-666112,xFP-666112,m-Doctors,a-Forums.html

על מה את מדברת זה היה אירוע חד פעמי וזו לא אשמתה. ההוא היה נודניק ותלותי.

נו באמת. להאשים את ליאת בגלל שני מטורפים... ואיך אתם יודעים כמה מטורפים מתקיפים את אורנה ודרור?

כי ראיתי את דרכי, נעלמת ביער סבוך בין קירות חורשים, בתוך האדמה המדממת רגליים ננעצו, היכו שורשים. ולרגע יכולתי לשמוע עלים מלמדים שירתם, ורציתי לעלות גבוה לפרוח איתם. הכרתי טיפותיו של הגשם, נקבות בתוכי, יורדות מתחתיי, והרוח קרה ונואשת הקפיאה אותי, הכבידה עליי. ולרגע יכולתי לנגוע בקצה הכאב האפור, ורציתי לעלות גבוה לראות את האור, לראות את האור. אומרים השמיים כחולים מעלינו, מלאים באורות. אולי יום אחד אוכל גם אני לראות... לראות... ונפלתי לארץ בשקט עצמתי עיניי, אטמתי ליבי והרגשתי איך אני מתפרקת, מכל כאביי, מכל בדידותי. ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור, והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור, לראות את האור. ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור, והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור, לראות את האור.

אני מגיבה כי אני חושבת שייקח למנהלים פה זמן ואני לא רוצה שתרגישי לבד חס וחלילה !!!: כולנו היינו שם, לפחות מי שנכנס לפורום.. אני רק יכולה להבטיח לך שהחיים הם כמו עונות ולפעמים האושר נראה כל כך רחוק ולא מצליחים להיזכר שהיינו שם ובטח שלא מאמינים שזה יחזור... אחנו נוטים לשייך את התחושה האחרונה שלנו ולצמד לה את כל התקופות כלומר אני אם יש לי יום גרוע אני ישר רוצה למות כי החיים שלי זבל וברור לי שאת מאמינה בכל ליבך שהחיים שלך בקרשים אבל ברור לי שאת בדיכאון ובלי להכיר אותך (עדיין) אני מוכנה להישבע שהיה לך לפחות רגע אחד קטנטן של אושר ואם היה אז יכולים להיות עוד. הנוסחא לאושר באחוז גדול יותר מהזמן היא להקיף את עצמך באנשים שאת אוהבת ושאוהבים אותך, ולהבין שאנשים והחיים בכלל לפעמים מאכזבים ולקבל את זה כדבר שהוא בסדר, שקורה אין מה לעשות. אני חושבת שככל שתעמיקי לתוכך תראי שאת בשום אופן לא חושבת שעיקר החיים או הרוב הוא לא יפה ואם תהיה כנה אם עצמך אולי תצליחי לדעת שתהיינה תקופות יפות, אפילו יפות מאד, של אהבה, פריחה, ובתוכן גם קצת אכזבות...:) מחכה לשמוע איך את מרגישה, מישהי שאוהבת אותך

חיבקת אותי במילים שלך כמו שאף אחד לא עשה ואני אפילו לא מכירה אותך, אוהבת גם.

כל כך יפה כתבת לנואשת ,וגם נכון מאוד... ןאם באמת את רק נערה ,אזי את נערה בוגרת ולענין. כל הכבוד לך!

את מרגישה יותר טוב ממי? את רוצה לספר מה היתה או עדיין הבעיה?

זה נלחץ לי באמצע על האנטר... רציתי לחתום באוהבת שלך, דברי אליי

אז זהו, היא יצאה לחופשה השנתית שלה.. הגיהנום שלי רק מתחיל.. אני לא מפסיקה להתעסק בה, להיות צמאה אליה, להתגעגע ולהכסף אליה... מה זה נותן הטיפול הזה שמעלה בי רגשות נזקקות נואשיים? מה זה נותן לי להרגיש כל כך הרבה, להיות צמאה לקרבתה והיא רק מתרחקת...הרי היא לעולם לא תיהיה באמת שלי, הרי הקשר בחיים לא יהיה אמיתי..אז מה זה נותן לעזאזאל? מה אני יכולה לעשות בתקופה הקשה הזאת, היא כמו אובססיה בראשי , מה יהיה ? ואיך אפשר לא להרגיש שהתקופה הזאת היא נצח עבורי, לא מסוגלת אפילו לראות את קצה האור של הפגישה הבאה... אני נזקקת ועייפה מהנזקקות אליה...איך שורדים את התקופה, האם לרגשות שיש לי יהיה אי פעם קץ?

ניבה שלום, נשמע לי שהמטפלת שלך מאוד חשובה לך ואת מאוד זקוקה לה. וכמו בכל קשר קרוב כאשר ישנה פרידה, אפילו זמנית זה קשה. השאלה היא האם את יכולה להחזיק את הדמות שלה בראש, להיעזר בה ברגעים קשים. לא לחשוב רק על התלות שלך בה ועל מתי היא תחזור. זה רק מגביר את הקושי. אלא לנסות לחשוב איך הנוכחות שלה הייתה עוזרת, ולנסות להיעזר בכך. למצוא את האיזון בין תחושה שאת לא יכולה בלעדיה אך גם לא להתנתק ממנה לגמרי. זה אמנם קשר מסוג אחר, אך הוא אמיתי לגמרי. הוא נותן לך להרגיש מוכלת, שיש לך מקום, נסי לזכור זאת. גם כשהיא נוסעת, היא לא עוזבת אותך. דרור

דרור, האם זה לא קלישאה "גם כשהיא נוסעת, היא לא עוזבת אותך"

דרור, תודה על תגובתך. חשבתי על מה שכתבת. העניין הוא שאני עברתי נטישה של אמי בגיל 4-7 , נטישה קשה ואכזרית. היום בטיפול כל הרגשות האלה עולים ורגשות אהבה עזה כלפי המטפלת, שממש לא מתאימים למציאות, ההזדקקות שלי היא של ילדה קטנה שנזקקה לאמה. העניין הוא שאני עייפה מזה, ושום דבר לא קורה. כלמור, ציפית שהרגשות יחלשו, שמשהו ישתנה, שהפכיסולוגית שלי תיהיה פחות דומיננטית או משמעותית ברמה של הנזקקות שלי, וזה לא קורה. האם זה יעבור, רגשות העברה ההללו האם חולפים מתי שהו? מתי.. עוד כמה זמן אני אסבול כל כך להרגיש דבק אליה. מה זה נותן להרגיש את זה ולא לקבל מענה, זה סתם ע י נ ו י. כמו כן , בתוכי איני נושאת אותה חיובית כמו שאני זועמת שאני לא צמודה אליה כמו דבק וחיה את הכאב הזה בכל פגישה מחדש, אבל עכשיו זה עוד יותר קשה, כי לא אראה אותה כשלושה שבועות.. אני פטתית, אני עלובה, "מאוהבת" בה עד כלות וזה לא בשליטתי. מה אני צריכה להגיד בטיפול בכדי שהרגשות הללו והנזקקות ירדו? אשמח אם תענה לי בנושא ניבה

מה אפשר לעשות עם אהבה שאני יודע בראשי שאינה יכול להתממש אך אני חושב עליה כל הזמן, אני מחכה לאפשרות לראות אותה, וכשאני רואה אותה קשה לי כשהיא הולכת. אני יודע שאהבה זו אינה יכולה להתממש אבל אני חושב עליה לפחות פעמיים ביום, אני מסביר לעצמי רציונאלית שזה בלתי אפשרי אבל הלב עם רצונות משלו. הקול שלה, היופי שבה, הדברים הקטנים האלה שנותנים ללב להתכווץ. אני מתחיל לחשוב שלא סתם נפגשנו אלא שלאהבה יש דרך משלה מוזרה אבל עדיין דרך להפגיש בין שני אנשים. איך אפשר להתגבר על משהו כל כך חזק? אני גנן בגן ילדים והיא אחת האמהות, ובבוקר כשאני מגיע לעבודה אני מחכה שהיא תביא את הילדה שלה, כשהיא מחייכת הכל נראה טוב יותר, אני תמיד מרגיש צער שלא הכרתי אותה לפני מספר שנים, אני בן 26 והיא נראית כבת 32, יש לה בעל מדהים כפי שנראה והם מאוד אוהבים אבל זה משהו שלא הרגשתי כלפי אף אחת.

בהנחה שאין לה אחות...:) זה בסדר להיות מאוהב בה כי זה יעבור לך עם או בלי שתהיו ביחד. לדעתי זה נחמד אפילו כי ה מראה שאתה יכול להתאהב ואם יש אותה אז בטח יש גם עוד לא? אל תילחם בזה, דברים עוברים מעצמם אם תרצה או לא... (אני לא דר' או פסיכולוגת או יועצת משום תחום, סתם אישה שנשבר לה הלב ועבר לה)

אלעד שלום, יש משהו מאוד מתסכל בלהתאהב במישהי שאתה מרגיש ויודע שאינה מושגת עבורך. ויחד עם זאת, לעיתים יש בזה משהו מסעיר, הנותן טעם ליום, כפי שאמרת החיוך שלה, לראות אותה. השאלה האם אתה נוטה להתאהב בנשים שאתה יודע שהן לא מושגות עבורך או שזהו מקרה חד פעמי. אם זהו דפוס חשוב לנסות להבין מה המקור שלו, וכיצד מתמודדים איתו ועם ההשלכות שלו על חייך. אם זהו מקרה חד פעמי, ניתן לתת לפנטזיה מקום, לא להיבהל ממנה כל כך, ומדברייך אני מתרשם שיש לך את הכוחות להתמודד עם אי ההגשמה של הפנטזיה. דרור

בעלי רוצה לבוא איתי לטיפול, הוא רוצה לדעת מה קורה איתי ולספר למטפל שלי כמה קשה לו איתי, אני מרגישה כמו ילדה בת עשרים אני בת 41 והוא החליט שהוא בא או שהוא מתקשר אליו מה לעשות?איך המטפל יגיב? אני פוחדת שהמטפל יספר לבעלי תחושות ודברים שקרו בטיפול!

סתם מחשבה שחלפה לי בראש.. את יכולה להגיב באולטימטום משלך או שהוא מותר על הרעיון ,או שאת מפסיקה טיפול (אם הטיפול חשוב לו..) קשה לי להאמין שהמטפל שלך ידווח לבעלך על התרחשויות טיפוליות ללא הסכמתך.

אם בעלך ינסה ליצור קשר עם המטפל הפרטי שלך (זה לא טיפול זוגי) הוא יתקל בחומה ככל הנראה. החומה ששומרת עליך ועל המקום הבטוח שלך. שלך ורק שלך. אולי בעלך מקנא או מנסה להשיג שליטה ולכן הוא מנסה לפרוץ לתוך הטיפול שלך? אם זה טיפול אישי מקומו לא שם. זו דעתי.

ציפי שלום, אורנה תהיה פה ביום שלישי אך עד אז אשמח להגיב לשאלתך, מבחינה אתית המטפל שלך לא יכול ולא ימסור מידע כלשהו העולה בטיפול. אני מניח גם שהוא ייטה לומר לבעלך שזה לא מקצועי ולא נכון עבורו לדבר איתו. אבל השאלה היא מה קורה שם. נשמע שבעלך זקוק שמישהו בעל סמכות, ידע, יאמר לו שהוא צודק, שקשה איתך, יטפל בך עבורו. כך שהוא יהפוך למוקד ומטרת הטיפול. עצתי היא לא להיבהל מכך אבל כן להקשיב למסר הלא מדובר של בעלך על הקושי ביניכם ולהציע לו שבמקביל לטיפול שלך, שיישאר רק שלך, תפנו למטפל זוגי, מטפל חדש, מטפל של שניכם. דרור

אני בטיפול אצל מטפלת מצויינת, כל תקופת הטיפול זה היה פעם בשבוע. בחודש האחרון אני במצב רגיש והיא רואה זאת , השאלה היא למה היא לא מציע לי להגיע פעמיים בשבוע. אני לא רוצה לבקש פעמיים בשבוע, כי חשוב לי שזה יבוא ממנה, מפריע לי שהיא רואה את כאבי ואת הצורך שלי ולא מציעה תדירות גבוהה יותר. האם אתם מציעים פעמיים בשבוע רק לאנשים במצב ממש קשה? לתשובתכם המנוסה אלישע.

אלישע שלום, אני נוטה להציע פגישות נוספות כאשר אני חש שהמטופל זקוק לכך או עשוי להפיק מכך תועלת. גם אם הוא לא במצב ממש קשה כדבריך. לעיתים אני "שומע" בדבריו של המטופל את הבקשה, שאותה הוא מתקשה לבטא, ואני אומר אותה במקומו. לעיתים מטופלים מבקשים ישירות. אני תוהה מה קורה ביניכם, מדוע היא לא מציעה, בהנחה שמדובר במסגרת טיפולית המאפשרת זאת, ומדוע כל כך חשוב לך לא לבקש בעצמך, או לשאול אותה מדוע לא מציעה לך. אני לא יודע את התשובה, וממליץ לך לנסות לברר, גם אם זה אומר שתרגיש שאתה זה שרצית וזה לא בא ממנה, על כל המשתמע מכך. דרור

יש לי שלושה ילדים אחת בת 28 אחריה 16 והקטן בן 10. הבת הגדולה בקושי מגיעה הבייתה היא כל הזמן מבלה עם חבריה ועם החבר שלה. בעבר היינו בקשר מצויין אבל בשנה האחרונה היא התרחקה. השבוע היא הודיעה לנו שהיא נוסעת לטיול בעולם למשך שנתיים ואולי אף תתחיל ללמוד צילום בניו-יורק. אני לא יודעת מה לעשות הפרידה קשה עלי, איך היא תסתדר שם. היא עד לפני שנתיים הייתה מאושפזת תקופה ארוכה עקב בולמיה קשה ונסיון התאבדות שכשל תודה לאל, ואני פוחדת ששם לבד היא תחזור לזה ואנו ההורים לא נהיה שם לעזור לה. היא גם ילדה שלא מספרת אם קשה לה, היא תמיד דאגה לאחיה וכולם מעריצים אותה בגלל כשרונותיה הרבים. היא אמרה לאבא שלה שהיא צריכה למצוא את עצמה ורוצה לעשות זאת הרחק מהכל. מה לעשות ואיך למנוע ממנה ליסוע. תודה אסתר וגדעון

לא פסיכולוגית אבל.... מנסיון אישי שלי ,אין מה לעשות! אם היא החלטית היא תסע ,בלי להתחשב באלה הנשארים. וחבל לבזבז אנרגיות על מלחמות . תצטרכי לקבל את הדין ,ולתת לה את ברכת הדרך..... ומה שהכי חשוב להתפלל ולקוות שהכל יעבור בשלום. שיהיה בהצלחה.

רציתי לדעת האם בולמיה בה משקל הגוף נשאר תקין זה מסוכן או שאין צורך להתערב? מדובר באחותי

שלום, אימי איבדה את זכרונה באופן מוחלט לפני שנה ו4 חודשים עקב דום לב. אנחנו 5 אחים שהגדולה (אני) בת 25 והקטן בן 9 (יש עוד אח בן 21 שהפך נכה לאחר תאונת דרכים קשה). אני יודעת שכולנו "התבלבלנו" לאחר הארוע הזה וכל אחד נכנס בתוך עצמו וחש עצב פנימי. אחי הקטן בן 9 התחיל להשמין וזה רק הולך וגובר מה לעשות? איך לכוון אותו לדרך טובה ובריאה?

כמה עצוב היה לי לשמוע את שאת עוברת, לדעתי את צעירה מדי מכדי להיות אמא לאחייך, תנסו ללכת לטיפול משפחתי ואף כל אחד מכם לטיפול פרטני ולנסות לעבור את הטראומה הקשה הזו בצורה השפויה ביותר. שולחת לכם חיבוקים והמון תמיכה

שלום לך, את מאוד מודאגת מהקושי של אחיך, ואכן ייתכן והוא משתמש במזון כדרך להתמודד עם בעיותיו. אוכל מהווה נחמה בסיסית ביותר, ואף מהווה מבחינה פסיכולוגית חיבור ראשוני לאם. חיבור שאולי כעת הוא מנסה להחזיר. בכל מקרה המלצתי היא שתנסי לדבר איתו, לברר איך הוא מרגיש בעניין. זה נכון שיש אולי סימפטום של השמנה אך זו בוודאי לא הבעי הגדולה ביותר שלו ושלך. תהיי שם בשבילו, נסי לשמוע אותו. אם תרגישי שהכאב שלו גדול, או שאת לא יכולה להתמודד איתו, ובהחלט ייתכן שזה המצב. פני לטיפול עבורו. באותה הזדמנות נסי לבדוק גם עם עצמך איך את מתמודדת. דרור

קראתי את ההתקשרות שלך מול מר T מלמטה, אני פשוט מזועזעת ממה שהוא עשה לך, לא יאמן שהוא העז להתקשר אלייך ולשלוח SMS בשעות הקטנות של הלילה וכל מה שסיפרת שם. אני שולחת לך את תמיכתי ואני מצטערת שאנשים מתייחסים למנהלי הפורום כאילו הם המטפלים האישיים שלהם. ויותר מזה אפילו למטפל שלי אני לא מתקשרת באמצע הלילה ועושה את הדברים שהוא עשה. ולמר T תטפל בעצמך.

דניאלה שלום, אני בטוח שליאת תקבל את דברייך ותמיכתך, ולי אין אלא להצטרף אלייך, ולחזור על ההדגשה כי מנהלי הפורום אינם מחליפים מטפל אישי, והתייעצות בפורום אינה מחליפה טיפול פרטני. דרור

אני בטיפול חצי שנה אצל מטפל שזו הפעם השניה שאני חוזרת אליו, הפעם הראשונה הייתה לפני 12 שנים, הבעיה שהיום כשאני כבר בת 47 אני מרגישה שזו לא אותה קירבה, תקשורת ותמיכה שהייתה בפעם הראשונה. בפעם הראשונה הוא טיפל בי שנתיים עקב תקיפה פיזית חד פעמית שחוויתי בנעורי והשפיעה עלי קשות, הפעם חזרתי אליו בגלל בעיות עם בן זוגי. אז הוא היה רגיש וקרוב יותר, אפילו היה מתקשר פעם בשבוע לשאול לשלומי בעיקר אחרי פגישות קשות. הפעם הוא נתפס בעיני יותר מרוחק עדיין מאוד תומך ורגיש אבל "מקצועי" משהו. מה לעשות כהמצב הנוכחי גורם לי להתרחק ממנו ולא לסמוך עליו כפי שסמכתי עליו בעבר.

יונית שלום, ייתכן בהחלט וכשם שאת השתנית בזמן בו לא היית בטיפול גם הוא השתנה, גם מבחינה מקצועית באופן שמקשה עלייך. ועדיין אני הייתי רוצה להציע לך מחשבה נוספת. את אומרת שאת חווה אותו כמרוחק יותר, פחות אכפתי ושהדבר מפריע לך לסמוך עליו. האם זה משהו שאת יכולה לחשוב עליו כרלוונטי בחייך העכשווים, בסיבת הפנייה העכשווית שלך סביב הקשר עם בן זוגך. כלומר האם ההתרחקות מהמטפל, שהיום, שלא כבעבר מרוחק יותר מזכירה לך משהו מהדינמיקה עם בן זוגך. זו נקודה למחשבה. ובכל מקרה, אני ממליץ לדבר על תחושותייך בטיפול, עם המטפל. יש בכך טעם רב. דרור

אני מתקשר למטפלת שלי כל פעם שאני מבואס, אתם חושבים שזה בסדר? זה יכול להגיע למקסימום שלוש פעמים בשבוע.

גם אני, הרבה מטפלים מוכנים שהמטופל יתקשר אליהם אין בזה שום דבר חריג.

אלון שלום, ככלל אני מאמין שזה משהו שצריך להיות מוסכם ביניכם ומדובר ביניכם. יחד עם זאת לדעתי השאיפה היא שעם הזמן לא תזדקק לטלפון אליה. שיהיה בך את היכולת להכיל את המצוקה שלך במהלך השבוע עד לפגישה, בשלב ראשון, ולאחר הטיפול בשלב שני. זו יכולת לא פשוטה, המתבססת על הפנמה של הדמות שלה, תוכל לחשוב מה היא הייתה אומרת, כיצד הייתה עוזרת לך להתמודד. בינתיים כאמור, אם זה מוסכם על שניכם אין עם זה בעיה, כל עוד זוכרים שזה זמני. דרור

"האוויר סביבך היה עז, מתוח... בגלל ששמעתי אני זוכרת, ובגלל שאני זוכרת טרור, אבא, אני זוכרת אותך. אבא מה אתה זוכר ? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך ? גופי – רכושך ? מה אמר לך העור שלי ? האם הוא רעד כמו הוילונות או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה ? אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. חלקיו נופלים. ריסקת אותי. זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. זה היה רק בבוקר, כל בוקר שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים. אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת הלילה שלך." נושא קודם נושא הבא

שלום לך, אין תשובה למה את, כפי ששאלת בכותרת. את מתארת אירוע שחזר על עצמו מספר רב של פעמים, על ידי אדם קרוב ביותר. אירוע שהושתק שנים ארוכות, ועכשיו מתחיל להיות מדובר בדיאלוג שלך איתו. גם אם כרגע רק את שותפה לדיאלוג הזה. יש משהו בשתיקה שמעצים את הכל. ההחלטה לדבר, גם אם כואבת, יכולה להיות מועילה מאוד אם היא נעשית בליווי מקצועי, או באופן מבוקר. כדי שיהיה מישהו לקלוט את ההצפה של הרגשות שיכולה לעלות. דרור

תגיד לאנשים להפוך נושא כה קשה לשירה. ולמי שבאמת כואב זה לא המקום.

שלום מבקשת לדעת מה זה אדם עם הפרעה אנטי סוציאלית קשה, מה עובר לו בראש, במחשבות, ואיך להתנהג עם אדם כזה (אבא, במקרה שלי).

מירית שלום, הפרעה אנטי סוציאלית היא הפרעה לא קלה להתמודדות איתה, בעיקר לסביבה. היא מערבת התנהגויות פוגעות, היעדר תחושות אשמה, חיפוש ריגושים לרוב על ידי התנהגויות עברייניות או על סף העבריינות. לא מדובר באי שיפוט תואם של המציאות, אלא באנשים המבטאים את הדחפים שלהם ללא מוסר פנימי, כשהדבר המדאיג אותם הוא איך לא להיתפס, ולא איך לא לפגוע באחרים. אם אביך אכן עונה על האבחון של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, הרי שמאוד קשה לשכנע אותו לשנות את דרכיו. עדיין ניתן לנסות ולבדוק מהן הנקודות הרגישות שלו. האם אכפת לו מדברים מסויימים. וכאן יש שאלה גדולה מה זה להתמודד, ועם מה את מבקשת עזרה. דרור

האם הפרעה אנטי סוציאלית יכולה להיגרם עקב לקיחת כדורים לא מתאימים?... איבחון לא נכון של בעיה?

שלום לך, אני שומע את הצורך והבקשה שלך לעזרה ומוכן להיות פה בשבילך, כמישהו לשתף אותו במה שעובר עלייך, דרור

קראתי כתבה פה בפורום משנת 2001 על איזה בחור שמספר את אותו הסיפור שאני עוברת והייתי רוצה להשיג את המייל שלו ....האם יש אפשרות כזאת?

מנהרת הזמן...

וואלה מצחיק

רק אם הוא ציין את כתובת המייל שלו- תוכלי להשיגו. בהצלחה

הי ניקול כנראה שזה הסיפור עליו דיברת כפי שהופיע בפורום http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-178,xFT-166807,xFP-166807,m-Doctors,a-Forums.html חיפשתי אותו גם ברשת ומצאתיו גם באתר הנפלא של קולות. חלק מהרושמים באתר מוכרים ביותר בפורומים, ואולי הם יודעים במי מדובר. אז אולי תוכלי להתחיל איכשהו מכאן http://www.voices.co.il/articles/art68.asp

כן זה זה איך ידעת?....אבל בכל זאת איך אני מוצאת אותו?

האם מקובל לקחת פסק זמן מהטיפול? המטפל יוצא לחופשה ואח"כ אני , חשבתי לעשות פסק זמן של חודש ואח"כ לחזור. למטפל הדבר לא נראה. מוזר? האם יש חוקיות לדבר ? פעמים נדמה שהאינטרס של המטפל גדולה יותר מאשר של המטופל . היה מאוד סימפטי ואמפטי בתחילת השיחות ואילו עתה אחרי שנוצרה היכרות יותר עמוקה משום מה נדמה ומורגש שהקערה התהפכה על פיה.

אנונימוס רק שתדעי שמנהלי הפורום לא עונים על שאלות שנשאלו בשבת, אלא דרור עונה רק על שאלות שנשאלו ביום ראשון.

משנה העיתוי... אם רצית לקחת פסק זמן (או בכלל לחתוך) כתוצאה ישירה לחופש של מטפל (עם או בלי לדעת), ייתכן שיש לכך משמעויות שכדאי לדון בהן. במיוחד לאור ההרגשה של אי האכפתיות שהתעוררה ועוד. נראה לי שכדאי לכם בטיפול עצמו לשים לב לאפשרויות השונות, ואפילו להתעסק בדברים שלכאורה לא קשורים ולהבין ראשית וביחד מאיפה בא הדחף. ייתכן שחבוי כאן כעס על מטפל שנוטש שבא לידי ביטוי בצורה זו או אחרת. כדאי לכם לדון בנושא, כדאי לך להביא את הרגשות שתיארת כאן אל המטפל, ואחר-כך להחליט. בכל אופן, ההחלטה אם לבוא או לא היא תמיד בידיך ובאחריותך.

ליאת יקרה תבורכי על החום, הכנות והרגישות האין סופית, את שילוב מדהים של חמימות וידע. אני לא יודעת אם בגלל היותך עובדת עם ילדים אבל זכינו והם זכו ואת זכית בעצמך. שולחת גם לך מכולנו אני מניחה חיבוק ואיחולים לטוב ביותר.

ערב טוב, לאחרונה, שמתי לב שהמטפלת מחכה את תנועות הגוף שלי, ואני את שלה. מה אתם יכולים לומר על זה?

פעם ראיתי בערוץ 8 שזה סימן לחיבה בין אנשים.

חיבה , קרבה וקשר טוב. בדרך כלל הצד המקשיב והאמפטי הוא הצד היותר מחקה.

שלום רב, הנה משהו מעניין שמצאתי בנושא, מתוך האתר של המרכז לדמיון מודרך http://www.retter.co.il/Default.aspx?tabid=171&ModuleID=504&UserDefinedRowID=265 שבת שלום ליאת

ליאת מה קורה?

נעים להגיע לקצה המשמרת ולראות פורום רגוע. שבת נעימה ליאת

נעים להגיע אחרי דאנס בר ולראות שכברלא מחבבים אותך יותר....האמנם?הייתי מוסיפה עוד אך אני גמורה.....

לפעמים נראה לי שהכל מאחוריי.שהנה אני בסדר. חבר מדהים,חברים טובים,עבודה טובה.מה עוד אפשר לבקש הצרות מתחילות כשאני מתחילה לדהור לתוך התהום החשוך. ואני נופלת אליו. לפעמים אני רוצה להגיע אל התחתית ושהכל ייגמר שם. לא מצליחה לא לראות את הדברים כגדולים מנשוא,בלי לחשוב על איך אני גומרת את החיים האלה אני מנסה להיתפס על איזה קרן אור ,לטפס למעלה ,להוציא את עצמי משם ואני לא מצליחה. אני שנתיים ככה עולה ויורדת כאילו מתנדנדת בנדנדה. אם אני בירידה אני מגיעה לתהומות הכי עמוקים. ואם יש עלייה- אז עלייה גדולה . כאילו משהו לא מאוזן אצלי. פשוט רע לי.רע.אני לא יודעת מה אני רוצה לשאול. אין לי אוויר ולא רוצה אותו בכלל.

ערב טוב, החיים בסחרחרה שאת מתארת, אף כי לבטח לא משעממים, יכולים להותיר גם אנשים חזקים באפיסת כוחות. את אמנם מספרת על מעברים חדים שלכאורה באים משום מקום, אך נראה בעיני ראוי לנסות ולהתחקות אחר הסימנים המקדימים שיכולים - אולי - לשפוך אור על המקור לקושי. טוב בהרבה לעשות את התחקיר הזה בליוווי איש מקצוע, שיוכל לסייע בתובנות ובטקטיקות מקלות. שולחת לך בכל זאת קצת אוויר וחיוך :-) ליאת

אני בטיפול כבר שנה .. אתם תמיד אומרים שהיחס בין המטופל למטפל הוא מעין שיחזור של יחסים מהעבר .. אני לא טוענת שזה לגמרי לא נכון .. דבר שלי מציק בטיפול זה העובדה שמצד אחד אני צריכה לסמוך לתת אמון , ולחשוף את עצמי בפני אדם זר .. שאומנם מוכן לשמוע ולהיות שם אבל במסגרת של 50 דקות פעם בשבוע ..(אני מטופלת "טובה " מגיעה בזמן הולכת בזמן .. ואפילו שממש בא לי אני לא מעיזה להתקשר .. ) ,אז אומנם אני מקבלת את זה כי אלו החוקים .. אבל זה גרם לי להגיע למין השלמה כזאת שלאף אחד אף פעם לא באמת אכפת .. וכנראה אני והבעיות שלי תוקועים אחד עם השני לנצח ..

שלום מישהי, הגבולות בטיפול באים, בין השאר, כדי לייצג את המציאות, ובמציאות אפשר לאהוב ואפשר שיהיה אכפת למרות (ואולי דווקא בזכות) האילוצים והגבולות. מטופלים נוטים להתבלבל בנקודה זו, ולפעמים גם ילדים מול הוריהם. הציפייה לקבל ללא גבול ובכל מצב אינה ריאלית, והאכזבה והתסכול הם תופעת לוואי בלתי נמנעת. כמו שכבר נאמר כאן לא פעם, מטופלים רבים מנסים לתקוף את הגבולות שוב ושוב כדי להוכיח או לאשש את הנחת היסוד המעוותת לפיה העולם רע ומתעלם. היכולת לוותר על העמדה הזו טומנת בחובה הבטחה ותקווה לשינוי. חושבת שתצליחי? ליאת

לא יודעת אם אני אצליח.. אבל אני בהחלט מנסה..:) שבת נעימה ורגועה.. תודה ..

שלום, קודם כל אני חייבת להודות לכם על הפורום המעניין. יש לי שאלה, לקחתי את החברה שלי לייעוץ אצל אותה פסיכולוגית שאני הולכת אליה כבר שנה וחצי. החברה שלי הסתדרה איתה והם ממשיכות להיפגש. עכשיו אני מצאת יאת עצמי בורחת משתיהן? למה? לא בא לי לראות את שתיהן, ואם אני כן פוגשת את החברה שלי אני תמיד מנסה לדעת מה היה שם בפגישה שלה, איך הלך....וכו' מה קורה לי? והאם אני צריכה לדבר עם המטפלת שלי על זה? סופ"ש נעים

בתחושה שלי את פוחדת שהן "מדברות" עלייך וכמו לקחו ממך קצת את מרכז הבמה - ככל הנראה, עכשיו שני אנשים שייצגו משהו קרוב אצלך ומשמעותי בחייך "שותפות לסוד משלהן" זה קצת דומה לחברות בילדות כשאנו מכירות לחברה טובה אחת חברה טובה אחרת ופתאום הן מתקרבות ואת ואנו מרגישות קצת "בחוץ". חשוב שתשתפי את המטפלת שאני מניחה ותרד ללב הבעיה מה שיקל עלייך באינטראקציה עם שתיהן. בהצלחה

שלום יפעת, למרות שאנחנו מדינה קטנה, וכולם מכירים את כולם, בכל זאת לא נהוג לקחת לטיפול חברה קרובה של מטופלת, בדיוק בגלל התלונה שאת מעלה כאן. אני מניחה שכרגע זה כבר מאוחר מדי עבורך, וכל מה שנותר לך לעשות זה לשתף את המטפלת שלך בתחושות ה*מאד מאד טבעיות*, ולתת לה לנסות לחשוב על פיתרון מניח את הדעת. עם חברה טובה מומלץ בחום שלא לחלוק בעל או פסיכולוג/ית! בטח לדבר איתה. שבת נעימה ליאת

הילד שלי בן ארבע וכמה חודשים. אני נורא דואגת ולי יודעת מה לעשות בעניין. יש לו שתי אחיות מבוגרות ממנו ונראה לי שהוא כל הזמן מחקה אותם. ז"א הוא כל הזמן רוצה להיות ילדה, אוהב שמלות, עקבים, רואה רק סרטים של בנות, נסיכות, ברבי, בראץ...... ולפעמים הוא מתעקש לצאת מהבית עם שמלה, וכי אני לא מרשה לו אז באוטו הוא לובש את החולצה או את המכנס בצד אחד ואז זה נהיה כאילו שזו חצאית. הוא לפעמים אפילו על רצונו להיות ילדה. הוא אוהב שיער ארוך, גם אצלי . האם יש מקום לדאגה או שזו רק תקופה שתעבור? ואיך אני אמורה להגיב או להתנהג במצבים דומים?

הסיפור שלך מזכיר את שכני בילדותי הלא רחוקה, רק שהיום אותו ילד שרצה באז ככל הנראה למצוא מכנה משותף עם אחיותיו האהובות והנערצות, הוא קצין בצה"ל נשוי ואב לילדה. ואני בטוחה שהוא זוכר זאת כנסיון נעים שלו להתחקות אחר דמויות מרכזיות בחייו. אבל קטונתי מלהסביר את שאלתך.

שלום לאמא המודאגת, מצאתי בשבילך תשובה שנתתי מזמן באותו הנושא ממש. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-517206,xFP-517266,m-Doctors,a-Forums.html אם יהיו שאלות נוספות, אשמח לענות. ליאת

אוי ליאת ליאת, המילים שלך משבוע שעבר היו לי לטנק דלק מלא, נתנו לי המון כוח להמשיך ולעשות. כל כך הרבה דברים הייתי רוצה לספר לך... חשבתי השבוע על תחילת הטיפול, כשאמרתי לה שאני פוחדת להיות כמוהו. היא אמרה שאני לא אהיה. השבוע אמרתי את זה לראשונה לעצמי. היום אני כבר פחות פוחדת. היא לימדה אותי לרצות, להעיז, לחלום. לאחרונה הוא אמר לי שני משפטים שלא יוצאים לי מהראש. ואמא... היא משגעת אותי. אני מבינה אותה, אבל עם זאת סף הסבלנות שלי מגיע לקיצו... זהו בערך. המון שלווה. נורית

נוריתי, לרצות, להעיז, לחלום... מה עוד צריך, בעצם? כל כך הרבה פחדים יכולים לטמון לנו את פחיהם הרעועים, עד כי נדמה שמוטב להניח להם מראש. בשיר העצוב כל כך של אברהם בן זאב, נכתב- כל אחד ממשהו בורח, נס בסתר אל השחר, אל האור. לכאורה בשביל צועד שמח, אך בתוך חדרי ליבו לעד יזכור: יום אביב אשר דעך, צרור תקוות אשר נבל, קבר - בור בודד, נשכח, והרע בו מוטל, ובלב כל איש ישכון סוד עצוב, עצוב כל כך, הד של קרב לא אחרון, יעלה שוב, יתלקח. לרצות, להעיז, לחלום... אני מוצאת שזו הנחמה. וגם לאהוב. מותר לפעמים לאבד סבלנות וכוח. הם חוזרים בגדול, כשלא שמים לב... חיבוק חזק ליאת

ליאת שלום לא נעים 'לומר' אך אני מאוכזבת מכך ש'סגרתם את הפורום' ביום שבת,ומרגישה ש'נטשת' אותנו ושלא איכפת לך יותר מאיתנו,לפחות לא כמו מקודם. זה לא שכל יום אני גולשת וכותבת בפורום,ויש ימים שלמים שאיני נכנסת לפורום,אך הידיעה שאתם תמיד שם בשבילינו,הרגיעה אותי ועזרה לי,וכעת אין לי תחושה כזו,כי אם מחר ארגיש צורך עז להתייעץ איתך או אפילו סתם לקבל תמיכה,עידוד,חיבוק,אני יודעת מראש שלא אקבל זאת ממך. אני יודעת כמה זמן ומאמץ ניהול הפורום דורש ממכם,ומעריכה אתכם על כך,אך לדעתי יכולתם לעשות לפחות 'משמרות' בשבתות,ככה לא כל השבתות היו 'נופלות עלייך'.זו בכל אופן דעתי האישית. להתראות, משתנה

שלום משתנה, אכזבה, כעס ותחושות נטישה הם בהחלט רגשות לגיטימיים, ולא צריך להיות לך לא נעים לבטאם. ההחלטה להשבית את הפורום בשבתות התקבלה אחרי לבטים, מתוך הבנה שייתכנו תגובות אכזבה כמו שלך. אנו מאמינים שהפורום שלנו לא נועד למטרות חירום, ומי שזקוק לעזרה S.O.S יוכל למצוא ברשת ומחוצה לה ארגונים שזה ייעודם דוגמת ער"ן. שלושת מנהלי הפורום הם אנשים שעובדים קשה מאד, וגם להם מגיע להנות משבת מנוחה בחברת בני משפחותיהם. אני מקווה שתצליחי להנות ממה שהפורום מעניק במשך ששת ימי השבוע למרות הכל. בברכה ליאת

אני נמצאת במצב קריטי ,אני רוצה לפנות אליך אבל הנושא הוא מאוד אישי האם מותר לשלוח לך מייל ?