פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
הי, האם בשפת הפסיכולוגים "מה המשמעות עבורך של להשיג את הדבר הזה" זהו בעצם תרגיל מריחה שנועד לגרום למטופל להבין שעליו להתרחק מיעדים שאפתניים מדי?
שלום דורון, בשיח הטיפולי שאני מכירה מנסים לברר את ההיבטים האישיים של כל מחשבה/הרגשה/רעיון/התנסות בעולמו של המטופל. כך אני מבינה את השאלה שנשאלת בטיפול. המחשבה שהמטפל/ת מנסה (בדרכים עקלקלות) לגרום לך להבין משהו, והתחושה שהוא/היא מבטאים אי אמון בכוחותיך, הן חומר טיפולי חשוב שראוי שיבדק בתוך השיח הטיפולי. נסה להביא את המחשבה הזו גם לשם. בברכה, אורנה
שלום לכול מי שעוזר, אני סך הכול בחורה צעירה שתמיד אהבה לנסוע ממקום למקום... אחרי שתי נסיעות שלא שהיה לי בהן פיפי לוחץ, כמעט ללא יכולת התאפקות, לחץ שגבר עוד ועוד ועוד לאחר שהיו פקקים, יצרתי לעצמי חרדת נסיעות. זה מתבטא בכך שאני עולה לאוטובוסים כמעט בוכה ונרגעת אולי, במקרה הטוב עם כדור רגיעון.. מחר יש לי נסיעה חשובה, שאני אחראית אוטובוס, איך אני עוברת את זה???? אני כבר עכשיו ב"סרטים", כולי פרפרים ולחץ, מזיעה נורא נואשת לעזרה אנא מישהו עיזרו לי!!! סך הכול בחורה בת 24 שכול החיים לפניה וזה הורס לי הרבה תודה לכול מי שיעזור הנואשת!!
שלום נואשת, אל נא תהיי נואשת. תחושת הלחץ שחווית בשתי הנסיעות האחרונות עברה הכללה, כך שכרגע את חווה חרדה סביב כל מצב של נסיעה. החדשות הטובות הן שניתן לטפל בבעייתך ביעילות רבה, בטיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר הנקרא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. בינתיים, נסי לזכור שבעוד הנטייה האינטואיטיבית היא להימנע מהמצב מעורר החרדה (כלומר, לא לנסוע), הדבר החשוב ביותר שתוכלי לעשות למען עצמך הוא דווקא כן לנסוע - עם החרדה, עם הפרפרים, עם הלחץ, עם הזיעה ועם הנואשות. קשה, אבל ככל שתמעיטי בהימנעות כך ייקל עלייך לפתור את הבעיה. מחזיקה אצבעות לנסיעה של מחר, אורנה
אני מרגישה עכשיו הרבה יותר לבד. היום סיימתי לעבוד ובדרך אמרתי למישהו שלום והוא אפילו לא אמר לי בחזרה, וקראתי לו והוא לא הסתובב. סתם מישהו, לא איזה "מישהו" חשוב בחיי. פתאום הרגשתי קצת כמו רוח רפאים. גם עכשיו אני מרגישה ככה. עצוב נורא להיות לבד, להרגיש לבד... אני מרגישה ממש לבד...
למה יקרה, אל תרגישי לבד. זו אי הבנה פשוטה- שאלי שוב, או צרפי קישור לשאלתך. אם תציצי למסגרת שלמעלה תגלי ששאלת ביום שבת- היום בו הפורום לא זוכה למענה של ליאת דרור או אורנה. זה לא היה מכוון אם כך. פשוט בלבול. שאלי שוב.
שלום # אכן היתה אי הבנה משום שהפורום לא פעיל בשבת. למה שאלי שוב בטוחה שמנהל התורן במשמרת ישמח לתת לך מענה. ישנם משתתפים ששואלים כשהפורם פעיל ולא זוכים להתייחסות ,אני אחת מהם, זו הרגשה באמת קשה. אני פונה לכאן כמוצא אחרון כשאני במילא מרגישה לבד וכאשר אני לא מקבלת מענה או כשאחד המנהלים (ולא אציין שמות) מבקש ממני כלל לא לפנות אליו- זה מותיר אותי בתחושות קשות שיכולות להימשך מספר ימים , צר לי שלפעמים יוצא שאני רושמת כדי להיעזר וקורה בדיוק את ההיפך. בתודה - עוד משתתפת מאוכזבת. לתשומת ליבך אורנה,ליאת
שלום למה, מעליב כשמישהו לא מגיב לקריאתנו. אני חושבת שלפעמים אנחנו נוטים למצוא את התחושה או את חוויית החיים המעסיקה אותנו בעוד הקשרים ובעוד מקומות, ואולי אולי זה מה שקרה הפעם. אני מקווה שתקבלי את ההצעה הנבונה של #, ותשלחי את הודעתך שוב. שיהיה קל ופחות לבד, אורנה
שלום דרור, ראשית תודה על תשובתך. הייתי מעוניין לנסות לתרגם את תשובתך ותגיד לי באיזו מידה של דיוק צדקתי: "כשאתה רואה בחורה שנראית יותר טוב ממך אז אתה בטח יודע שהסיכויים שלך איתה הם לא משהו.....הסיבה האמיתית שאתה נמשך אל בחורה כזו היא בשביל לטפח את הדימוי העצמי שלך.בטיפול אתה תלמד להמשך גם אל בחורות שלא נראות מי יודע מה ושם יוציאו אותך מהסרט הזה שאתה חושב שאתה יכול להשיג איזו בחורה שאתה רוצה.ילמדו אותך להסתפק במה שיש ולהתחיל עם בחורות שהן יותר ברמה שלך." אנא תקן אותי היכן שטעיתי.
גל שלום, בטיפול ישנו ניסיון להבין מה המשמעות האמיתית של משהו עבורך, במה הוא נוגע. למשל מה המשמעות של להשיג אישה יפה, מדוע זה כה חשוב עבורך עד כי כל אפשרות אחרת מעליבה אותך. מדוע האפשרות היא או שאשיג את הכי טוב שיש או שלא אנסה כלל. לרוב חשיבה מעין זו לא מאפיינת רק קשרים עם נשים, אם כי ייתכן ושם זה בולט יותר. דרור
בחורות שהיו אטרקטיביות בעיניי ישארו אטרקטיביות וכאלו שלא ישארו לא...הכל שאלה של טעם
האם תשובתך המתחמקת מרמזת שצדקתי במידת מה?
אשמח לקבל המלצה לפסיכולוגית טובה מאזור תל אביב והסביבה. רצוי כזו שעובדת עם מכבי, אבל לא חייב. מישהי שאוהבת את מה שהיא עושה, רגישה, חכמה ובעלת לב רחב.
שלום לך, אני רואה שצירפת את כתובת המייל שלך ואני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על מטפלת. להמלצה ממנהלי הפורום ניתן לפנות למייל האישי המופיע ליד השם של אותו מנהל. דרור
לליאת! תודה על העידכון אני מרגישה יותר טוב. עזרת לי הרבה סיגלית
סיגלית שלום, ליאת תהיה פה ביום חמישי, את מוזמנת לכתוב גם במהלך השבוע, או לפנות ולהודות לה כשתהיה כאן. דרור
פרח שלום, אני שם לב שחזרת לכתוב לאחר הרבה זמן שלא כתבת. אני מבין שקשה לך ואני מזמין אותך לשתף פה בפורום ולהיעזר בי ובחברי הפורום האחרים, אנחנו כאן בשבילך. דרור
דרור יקר, תודה על המילים החמות. כבר מרגישה יותר טוב, על אף שלא אני כתבתי את ההודעה. ולמרות שמצבי כרגע, לשם שינויי לא רע בכלל.. נראה כי השתמשו בשמי.. ייתכן בשוגג וייתכן כי יש מי המנסה לברר מצבי בדרכים עקיפות. נכנסתי לכתוב שאלה וזאתנראת לי כבר לא רלוונטית. מבאס שמשתמשים לי בשם. מקווה שתראה את ההודעה ותודה בכל זאת דרור. פרח...
חברה שלי בגדה בכל הבני זוג הקודמים שלה, מה הסיכוי שזה יקרה גם איתי? היא מסיימת קשרים בבגידה איך אוכל לסמוך עליה?
איתי שלום, ישנה סבירות לא קטנה שכאש רחברתך תרצה לסיים את הקשר מסיבה כלשהי היא תבגוד. נשמע שזהו דפוס עבורה. אולי מתוך קושי להיפרד. אולי מתוך חיפוש אחר ריגוש חדש, כשעצם החיפוש מבהיר לה שהיא לא מעוניינת יותר בקשר, ואולי מסיבות אחרות. אולם, נשמע לי שזה קשור בעיקר לסיום הקשר. היא לא בוגדת סתם. לכן זה תלוי לאיזה כיוון הקשר ביניכם יילך. במקביל חשוב לדעת האם היא הולכת לטיפול שם היא יכולה לעבד את התהליכים הללו כך שלא תצטרך לבגוד, אלא תוכל לדבר איתך כשמשהו יפריע לה. דרור
בשביל מה טיפול מילים ועוד מילים ריקות מתוכן חסרות משמעות שיחות מופשטות על כלום. ואילו הכאב כל כך מוחשי ושורף ודוקר, ועוד מילים. למה לא ממציאים איזה טיפול שיוציא את הכאב באיזמל כמו זה של מנתחים ואחרי יומיים של אישפוז יהיה אפשר לחיות באמת ולא ליד או בצד או כאילו. מי נתן למילים כזו משמעות וכח כשאני כל כך חסרה בהן ביכולת לומר אותן ולהגיד את כאבי או לתת שם לקושי הזה. מי נתן למילים תואר וסטטוס ויוקרה ולכאב שתיקה.
ועם כל הכבוד לתואר,סטטוס ויוקרה,הרי אין באמת שום מילה שיכולה לתאר כאב. זה אשליה, ועובדה שכל הקלה היא זמנית בלבד.
שלום לך, לפעמים יש אכן תחושה ששום דבר לא יעזור. הכאב כה חזק ומילים, מה זה מילים. לעיתים ישנה משאלה שאכן ניתן יהיה לעשות ניתוח גם כשכאב הוא נפשי. אבל זה לא אפשרי. כוחן של המילים הוא דווקא כאשר לכאב אין מילים, הוא לא מוגדר ולכן לא ניתן להתמודד איתו. בטיפול יש ניסיון לתת שם לכאב, לתת לו מילים, וכך הכאב יפחת, ובעיקר ניתון יהיה להתמודד איתו טוב יותר, גם אם הוא לא ייעלם לגמרי. דרור
לא הצלתי את החתולה. ראיתי אותה היום באיזה רחוב רחוק ליד הפחים. ליד הכביש. גורה בת בקושי שבועיים. רק פקחה עיניים. לבד לבד. בדקתי שהיא חיה בכלל. היא חיה ושורדת עדיין. עמוסת פרעושים ונמלים. העורבים חגים למעלה בשמיים. לא נתנה להתקרב. אבל אני יודעת איך. יודעת. אז התקרבתי. לקחתי אותה ושמתי בחצר, בצל. אולי במקרה אמא שלה שם, ואולי לא תזניח אותה כי מגע יד אדם היה בה. אשליה גמורה. אבל אולי מישהו יראה ויציל. בספק רב מאד. וכל הקטע הוא שאני יודעת להציל, ואני יודעת לגדל, ועשיתי זאת פעמים רבות המון. אבל בחרתי להשאיר אותה שם ולא להתחיל מסכת טיפולים חדשה. אני מגדלת חיה חולה מאד משל עצמי, בקושי מגדלת אותי ופשוט אוזל לי הכוח. כל החיים הצלתי. ניסיתי. בעלי חיים. ילדים. רק אותי לא. וגידלתי אמא חולה כל-כך. ואני קטנה כל-כך הייתי. וקרו דברים גרועים כל-כך. הותשתי מלגדל חולים... כן, ראיתי והשארתי את הגורה שם. לסוף מר. אשמת סבל העולם על כתפיי תמיד. מגע ידיי מסב מוות. יודעת שזו לא אמת, אך זו התחושה שמקננת בי ולא מרפה. גורת חתולים קטנה. יהיה לי עם מי לדבר על זה והדברים ימתינו בסבלנות למועדם.
שלום לך, ראשית, טוב שיש לך עם מי לדבר. ובכל זאת, מאחר ושיתפת כאן אני רוצה להתייחס. יום יום אנו נתקלים באינספור מצבים קשים, בין אם של אנשים או של חיות. לרוב, כפי שאת תיארת קשה לנו להתעלם ממצבים המזכירים לנו את עצמנו, למשל חתול נטוש. ובכל זאת שמעתי בדברייך רגישות רבה, אולי רבה מדי, שאינה מאפשרת לך להתעלם לעיתים כדי שתוכלי לתפקד בחיי היומיום שלך. בעיניי אם תוכלי למתן מעט את הרגישות שלך, בלי לאבד את היופי שבה, אך עם יותר סינון ואיזון תוכלי להתמודד טוב יותר עם העולם. עם פחות תחושת סבל ואשמה. דרור
איך אמורה בת 36 נשואה שנה וחצי ללא ילדים, להתמודד מול בעלה שצועק עליה ומכנה אותה בכינויים על "טעיויות" שלה, כאשר כל שהיא מנסה לעשות במישור של לדבר לא עוזר וכאשר היא בת 36 ורוצה כבר ילדים ממנו וכאשר הוא טוען שהוא לא צריך טיפול ולא מוכן לטיפול ?
גליה שלום, את אכן מתארת מצב לא פשוט. אבל אני תוהה האם זהו מצב חדש עבורך. האם לפני החתונה זה היה אחרת. משהו בדברייך גרם לי להרגיש שאת חושבת שהגיל הוא הגורם המרכזי הגורם לך לחוש בדרך ללא מוצא. אם כך הדבר הרי שאני לא שותף לדעתך. אם באמת חשוב לך לעשות שינוי ולבדוק מה נכון לך פני בהקדם לטיפול ובדקי מה קורה שם. למה נכנסת לקשר, מה את מפיקה ממנו ומדוע את כה מתקשה לעזוב. דרור
מה הסיבה לשינויים קיצוניים במצב הרוח? איך אפשר לטפל בזה?
יונית שלום, יכולות להיות הרבה סיבות. מסיבות ביולוגיות בעיקרן ועד סיבות פסיכולוגיות בעיקרן. הטיפול כמובן נגזר מההבנה מה הגורם לתנודות במצב הרוח. אם תרצי לפרט עוד על אופי השינויים, התכיפות שלהן אשמח לנסות ולומר לך מה הטיפול המומלץ. לחלופין ניתן לפנות לאיש מקצוע ולקבל אבחון והצעה לטיפול. דרור
נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס ועוד אלף פעם נמאס לי מעצמי הלוואי והיה לי את האומץ לשים לזה סוף
שלום לך, אני מבין את התחושה שנמאס מהכל, שאת רוצה לגמור עם הכל, ובכל זאת אני מקווה שבעזרת התמיכה כאן ובטיפול תוכלי לבחור בחיים לא רק כי אין לך אומץ, אלא כי החיים ייראו לך נסבלים יותר. דרור
דרור שלום, נאמר לי שבגלל שייתכן ויש לי דימוי עצמי נמוך אני נמשך לבחורות שאינן רוצות אותי,כי הן כביכול מאשרות את המחשבה שלי שאני "לא שווה". אבל אינני הרי קורא מחשבות ואין לי דרך לדעת אילו בחורות רוצות אותי ואילו בחורות לא עד הרגע שאני מתחיל איתן.... איך הטיפול הפסיכולוגי אמור ללמד אותי למי להמשך ולמי לא?
גל שלום, אני משער שהכוונה של מי שאמר לך זאת הייתה שבתוך תוכך אתה מרגיש ויודע, מרמזים או בדרכים אחרות, שאותן נשים לא ירצו אותך ובכל זאת אתה בוחר להימשך דווקא אליהן. מכשיל את עצמך כדי לאשש את ההשקפה שלך על עצמך. בטיפול, יש לך הזדמנות להתבונן על התנהגויות כאלו, הנראות לא הגיוניות, לתת מקום לתהליכים לא מודעים הגורמים לך להתנהג בדרכים כאלו, ולאפשר לך להרגיש אחרת לגבי עצמך. כך גם תוכל להתייחס אחרת, לעולם שבחוץ ובאופן ספציפי לנשים. כלומר נשים שעד כה נראו כלא אטרקטיביות, ככאלו שלא יעלו את ערכך בעיני אחרים ובעיני אחרים יוכלו לבוא בחשבון מבחינתך כעת. דרור
איך אמורה בת 36 נשואה שנה וחצי ללא ילדים, להתמודד מול בעלה שצועק עליה ומכנה אותה בכינויים על "טעיויות" שלה, כאשר כל שהיא מנסה לעשות במישור של לדבר לא עוזר וכאשר היא בת 36 ורוצה כבר ילדים ממנו וכאשר הוא טוען שהוא לא צריך טיפול ולא מוכן לטיפול ?
גליה יקרה מנסיוני , בסופו של דבר לכל דבר יש שאלה של מחיר. הבעל אשר עושה שימוש באלימות מילולית , אינו משלם כל מחיר על התנהגותו ולכן הוא ימשיך בה.. בת הזוג חוששת כי כל צעד שתנקוט עלול לעלות לה במחיר ההורות.. היא בת 36 והשעון הביולוגי מתקדם ולא לטובתה..בתמורה לסיכוי שאולי יהיו לה ילדים מבן הזוג, היא מוכנה להמשיך ולספוג אלימות ולשלם בכך מחיר של אבדן הביטחון והשקט המגיעים לה. אכן, יש כאן התלבטות קשה, אלא, שהמעבר מזוגיות להורות מלווה לרוב במשבר ומחריף משברים שקדמו לו, צריך לשאול את השאלה, האם בן הזוג הנוטה לעשות שימוש באלימות ראוי להיות האב של ילדי?, האם אזכה לתמיכה במהלך ההריון? כיצד יתייחס לילדים? מה יקרה לזוגיות לאחר בוא הילדים? אני מעריכה התשובותלשאלות הללו יוכלו לסייע במציאת הדרך להתמודדות. ובל מקרה גם אם בן הזוג אינו מעוניין בטיפול מומלץ לגשת לטיפול פרטני!
אמרתי למטפל שלי את כל מה שאני עוברת בתקופה האחרונה על הקשיים והכאב ובכיתי כל הזמן, אני כל כל הזמן בוכה אצלו, הוא כל כך מקסים ודואג ואחרי פגישות קשות במיוחד הוא מתקשר לשאול לשלומי, אבל עדיין אני לא יודעת מתי אפסיק לבכות. הדבר המרכזי שאנו עובדים עליו הוא המערכת היחסים התלותית שלי באמא שלי, שכל דבר אני שואלת ותלוי בה, אני בת 28 וגרה עם הורי אני כל כך רוצה להתשחרר מהם ולהיות עצמאית ועדיין אחרי טיפול של כמעט שנה אני עדיין רוצה שאמי תהיה לידי, אפילו אבא שלי מנסה לשכנע אותי למצוא דירה להירשם ללימודים ולעשות דברים שאני אוהבת אבל כל כך קשה לי לעשות דברים בעצמי. האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להיות בחורה עצמאית ולא ילדה מטומטמת.
בגילך מותר לך להיות ילדה ואת לא מטומטמת!!!!
מרי שלום, אורנה תהיה פה ביום שלישי ואת מוזמנת לכתוב אליה אז. בינתיים אשמח להתייחס לשאלתך. הצורך שלך בתלות באמא מספק עבורך משהו חזק. משהו שאת כרגע לא רוצה לוותר עליו, אולי זהו ביטחון, אולי זה ממלא אותך, ואולי זהו החשש כיצד אמא תגיב אם את תתרחקי ממנה. קשה לדעת מכאן אבל חשוב לעבוד על זה בטיפול. אחד הדרכים לעבוד על זה היא דרך הדיבור על מה קורה בינך לבין המטפל. האם את מרשה לעצמך לאכזב אותו, להתרחק ממנו, או שמא גם מולו קורה משהו דומה. ככל שתרגישי בטוחה יותר להתרחק, כך תוכלי להעז יותר לנסות. דרור
אני בת 37 ולפני ארבעה חודשים אחותי שגדולה ממני בשלוש שנים סיפרה לי שאבא התעלל בה מינית. היא שאלה אותי לגבי ואמרתי לה שלי הוא לא עשה זאת, אני מרגישה נורא אשמה שלא ידעתי ושזה קרה לה ואני לא יכולה לעזור לה, היא גילתה זאת דרך טיפול, יש לנו אחות קטנה בת 29 ואני פוחדת לשאול אותה שמא אגלה שגם היא עברה זאת ומצד שני לגרום לה להזכר בדברים שהיא אולי לא זוכרת. מאז שאחותי סיפרה לי אני לא מתפקדת, לא ישנה ולא יוצאת מן הבית. אני לא יודעת איך אני יכולה לחיות עם הידיעה הזו ואיך אני שואלת שאלה כזו את אחותי הקטנה שכל כל קשורה לאבא. הצילווווווווווווווווו
אלה שזוכרים חיים עם הכאב ואלה שלא זוכרים לא מבינים מאיפה הכאב...
דרור שלום, רציתי לדעת מה ניתן לעשות במקרה של אדם מאני שאינו מכיר בכך ומסרב לקבל טיפול. תודה, רונן
רונן שלום, במקרה כזה חשוב לדעת מה חומרת המאניה. האם יש בה חלקים פסיכוטיים, כגון מחשבות גדלות, אובדן קשר עם המציאות ועוד. האם נשקפת סכנה לאדם עצמו או לסובבים אותו. במקרה בו יש מאניה חריפה וסכנה לאדם או לסביבתו ניתן להוציא הוראת טיפול מרפאתי כפוי, או הוראת אישפוז כפוי. כמובן שעדיף לפני כן לנסות ולעזור לאותו אדם לפנות באופן עצמאי לעזרה. דרור
שלום רב, אני סטודנט בן 24.לפני כחצי שנה התחלתי בטיפול דינמי עקב כמות גדולה של דחיות שצברתי מצד בחורות שחשקתי בהן,מה שפגע לי בדימוי העצמי.תכופות אני שואל את עצמי אם הייתי צריך לפנות לאימון אישי,מכיוון שמידת הפרגון והאמונה בענייני הזוגיות שאני מקבל בטיפול נראית לי בינונית למדי.כאשר שאלתי בפורום "זוגיות,חברה ותעסוקה" על ההשוואה בין טיפוח הציפיות בטיפול לבין טיפוח הציפיות באימון ניתנה לי התשובה המלומדת הבאה: "כל הפסיכולוגים, ללא יוצא מהכלל, הינם בעלי תואר שני, ומכאן משתמע, ללא פשרות, שהם מיומנים בגישות מדעיות שמחיבות להסתמך על עובדות, תאוריות מקובלות, ונתונים עדכניים ככל האפשר. התאוריה של 'העלאת ציפיות', (ששמה המדעי: הציפיה מגשימה את עצמה) מבוססת על ידיעה מפורטת של הפרט (או כל אחד מקבוצה), והפוטנציאל הגלום בו/בם, לאור מחקרים ואומדנים מדעיים. הגישה אינה מזמינה דיבורים בעלמא והפרחת סיסמאות או הבטחת אשליות. המאמן המצוי הינו בעל השכלה של כמה חודשים, ערב או שניים בשבוע, במקרה הטוב. הם לומדים פרקים יישומיים בתחום מדעי ההתנהגות, ובד"כ ניזונים ממטען גבוה של ביטחון עצמי." תאר לעצמך שהייתי בוחר במסלול של אימון אישי.אז המאמן חסר ההשכלה עוד היה מפריח באוזניי ססמאות בעלמא,כגון: "אם תאמין בעצמך,אולי תשיג גם את הבחורה הכי שווה באוניברסיטה,אין סיבה שלא", אך המאמן הכסיל הלא-מלומד הזה אינו יודע שטענתו כלל לא הוכחה מבחינה מדעית,ושהיא אינה עולה בקנה אחד עם התיאוריות המדעיות המקובלות.ויש לציין כי החמור מכל הוא שהיא מטפחת אצלי ציפיות להישגים שהם,רחמנא ליצלן,מעבר לאומדנים והמחקרים המדעיים העדכניים ביותר!!!! אז מדוע בכל זאת אני תוהה אם הטיפול הפסיכולוגי היה הבחירה הנכונה? אולי עם קצת פחות פלצנות מדעית כפי שהיא משתקפת בתשובה שקיבלתי בפורום האחר,אבל עם קצת יותר אמונה,נחישות ותכנית פעולה מפורטת הייתי כבר משיג לעצמי אחת מאותן בחורות יפות ומעניינות שרציתי ומתמיד איתה בקשר? הייתכן כדבר הזה או שזה טעון בדיקה מדעית?
יונתן שלום, הרבה מטופלים ומטופלות פונים לטיפול בדיוק מהסיבה שאתה ציינת. התחושה שמשהו שם לא מסתדר בכל הנוגע לקשרים זוגיים. אני שומע את הכעס שלך, ואולי גם העלבון שאתה חש כשאתה מרגיש שמתייחסים אליך על פי הסטטיסטיקה. בשבוע שעבר הבעתי את דעתי בשאלה דומה. ואני חוזר עליה בקצרה. המטפל אכן מתעדכן במחקרים ותיאוריות, אך הם אינם מכתיבים את הטיפול ואת ההתייחסות למטופל. בדבריך אתה אומר שחווית דחייה שוב ושוב, והדבר פגע בדימוי העצמי שלך. ניתן לבדוק בתוך טיפול מדוע נדחית. מדוע הייתה לכך פגיעה כה קשה בדימוי העצמי. מדוע כה חשוב לך להתחיל דווקא עם הבנות הכי שוות. באימון לא נעשית בדיקה שכזו. ייתכן ואתה אינך מעוניין בה, אלא מעוניין בהשגת המטרה מתוך אמונה שאז תרגיש טוב יותר. אני, מהדברים ששמעתי לא בטוח בכך, אבל אם אתה מרגיש כך אולי באמת תפנה לאימון. ולסיום, זה נכון שכדי להיות מאמן לא צריך הכשרה של שנים, ויש מאמנים המסתמכים על אינטואיציות וביטחון עצמי יותר מאשר על הבנה מעמיקה, ועלולים גם לפגוע במקרים מסויימים. אבל ישנם גם פסיכולוגים, שאחת הטכניקות בהן הם משתמשים יש גם אימון. ניתן ורצוי לפנות אליהם במקרה כזה. דרור
גם אני חשבתי כך, ואלי היא רצתה לעורר את זעממם של אלו שלו נענו,עד כה ללא הצלחה
חשבתם שאולי זו ליאת????
לא, לא שמתי לב, דרור
דרור, אתה גדול! מלך! כל הכבוד על התשובה לשטות הזאת!
אין לי ממש שאלה פשוט לא מסוגלת להירדם. כל כך כואב הכל, אני בת 33 בלי בן זוג בלי ממש חברים וההורים שלי נפטרו לפני שנה בתאונת דרכים. אני בטיפול ושום דבר לא עוזר, אני חושבת על התאבדות פעם ביומיים רק מחכה לרגע ששום כח פנימי לא ימנע זאת ממני. היתצה לי ילדות כל כך יפה והבגרות כל כך מסריחה חשבתי שכשאגדל יהיו לי חיים יפים ושההורים שלי יהיו גאים בי, אין לי כלום וגם לא הורים כדי להגיד להם זאת. החברים מסביב עם בני זוג לומדים עובדים ונהנים מנוכחות הוריהם בחייהם, כנראה שאף אחד לא אוהב להידבק בעצב רק בשמחה. סליחה אם הטרחתי אתכם או העצבתי מישהו מקווה לא להיות פה בקרוב
יקרה שלי את כל כך צעירה מכדי להרים ידיים, אני מבינה את הכאב ואת היאוש ויש לך את כל האישור שבעולם להרגיש כך, אני בטוחה שעם הזמן כשהכאב יתפוס מרחק תוכלי לבחון אפשרות לזוגיות, לימודים חברים וכל מה שתרצי, תרשי לעצמך לכאוב אבל בבקשה תשארי איתנו עכשיו מחר ובכלל. עצוב לשמוע על הורייך אבל בשבילך ובשבילם ובשביל הילדות הנהדרת שנתנו לך נסי למצוא את המקום הנעים שלך בעולם, בגילך אנשים רק מתחילים לחיות אחרי גיל ההתבגרות ושנות העשרים המבלבלות, עכשיו זה הזמן הנכון ביותר לאפשר לעצמך לחיות ואני שמחה שאת בטיפול מקווה שהמטפל שותף לתחושות שלך ושהוא עם היד על הדופק, אם הוא לא יודע תשתפי אותו אולי יש לו כמה וכמה דרכים לעזור לך בדרך הלא פשוטה הזו. נשיקות וים של אהבה
ליבי איתך נשמה יקרה, עברת את הנורא מכל, ובאמת יש לך את כל הלגיטמציה להרגיש את אשר את מרגישה, ועם זאת כאדם המאמין בנצחיות הנשמה(אינני אדם דתי)אני רוצה לומר לך שהורייך שסיימו יחדיו את מחזור החיים הזה שלהם עדיין צופים בך, עדיין רוצים באושרך, ועדיין אוהבים אותך, החיים האלה צופנים בחובם נסתרות, הנשמה שלך בחרה להתמודד עם אובדן, זה שיעור חשוב עבור נשמתך, אסור לך להישבר ולהרים ידיים, המשיכי להילחם ובטוחני שיום יבוא ותפגשי את הנשמה התאומה שלך, יחדיו תקימו משפחה חמה ואוהבת, ותדעו ימים של אושר ושמחה, בנתיים המשיכי לטפל בעצמך, אל תשקעי ברחמים עצמיים, קחי יוזמות ושליטה על המצב, אל תהיי בעמדת הקורבן, התגברי על הקשיים, את מסוגלת, חבל לבזבז גילגול חיים שלם, אל תתיאשי, עכשיו עדיין הכול עודנו טרי, ולכן עוצמת הכאב איננה פוחתת, אך גם זה יבוא, הכאב יפחת ויבוא ימים יפים יותר. הייתי רוצה מיכל שתספרי יותר על עצמך, מה את עושה בחייך, האם נותרו לך אחים, האם היית במערכת זוגית משמעותית בעבר? שולח לך חיבוק מלא באהבה ומבקש שתמשיכי. ואני אהייה כאן אם תרצי בשבילך בכל פעם שתרגישי צורך לשתף. ממני יוסי
אני ממש מצטערת לקרוא את מה שכתבת וכואבת את כאבך ובאמת מבינה אותו או את חלקו. נכון, זה עצוב אף אחד לא אוהב להידבק בעצב.... אבל עצב כמו שלך יתכן וכן כי זה עצוב אמיתי הגיוני שכל אדם אחר היה מרגיש כמוך ומייחל לאותם דברים. בכל מקרה שווה למרות הסבל הרב והקושי לחכות שנה שנתיים אולי משהו ישתנה אף פעם לא יודיעם מה החיים מצפים לנו לטוב ולרע. אני מרגישה קצת פסיכיגית לכתוב כי מצב כמו שלך בטח כל מילה לא מספיק חזקה לא מביעה את ההבנה לכאב , אבל עדיף מכלום.. תעשי הכל לחמי כדי להרגיש טוב את ראויה לזה!
מיכל שלום, את מתארת אירוע טראומטי שקרה לך סביב מותם הפתאומי של הורייך, אירוע שמצטרף ומחמיר את החוויה שחייך כיום אינם שווים. את חווה פער גדול מאוד אל מול ילדותך הטובה. לעיתים עוצמת הפער גורמת לכאב רב. אחת הדרכים בטיפול היא לנסות ולגשר, ככל הניתן בין העבר להווה. כך תחושת הזרות שאת חשה לעצמך, המובילה לכך שאת מרגישה כה בודדה, תהיה פחות חזקה. למשל על ידי חיפוש חלקים בך כיום בהווה שלך הממשיכים את ילדותך. אני בטוח שבטיפול יש התייחסות לכך, אבל חשוב לתת לזה את הזמן. הצטערתי מאוד לשמוע על המוות של הורייך, ואני שולח לך גם את תנחומיי. דרור
שלום רב למנהלי הפורום היקרים, אם החלטתם לסגור את הפורום בשבת, אז אנא סגרו אותו לגמרי. אל תתנו לפונים אליכם לשאול שאלה שלא מקבלת התייחסות לאחר מכן. נקודה למחשבה. שבוע טוב
למה לסגור לגמרי? אני רוצה לקבל לפעמים גם תשובות מאנשים שמזדהים כמוני... מצד שני, אתמול הרגשתי ממש בודדה, לא שעכשיו אני לא מרגישה בודדה. ולא לקבל תשובה במשך למעלה מיום גורם לי להרגיש הרבה יותר בודדה... אז זו גם נקודה למחשבה.. חבל שאין פה מישהו לדבר איתו כי לא על כל שטות ומחשבה אובדנית צריך לפנות לבית חולים (לא שחשבתי מחשבות אובדניות, אבל "אם").
לליאת תודה ושבוע טוב.
סיגלית יקרה, אני עונה לך באופן חריג, כי אני יודעת שעדיין אינך מכירה את הכללים. הפורום פעיל בכל ימות השבוע מלבד שבת. בהודעה שבראש הפורום מפורטים הימים בהם עונה כל אחד ממנהלי הפורום. את מוזמנת להמשיך ולבוא אל הפורום. אני שמחה לראות שאת בסדר :-)) המשיכי כך! ליאת
רציתי לדעת אם הדיכאון והחרדה גורמים להפרעות קשב וריכוז או שאפשר ללכת למי שמתמחה בהפרעות קשב וריכוז לבדיקה ולטפל בזה באופן יסודי יותר.
סיגל, דיכאון וחרדה יכולים לגרום למוסחות ולטווח קשב מוגבל. אני מציעה להמתין לרגיעה בדיכאון ובחרדה, ורק אז לבחון את נושא הקשב והריכוז. יופי שאת כאן, וקראי גם את תגובתי למעלה. שבוע טוב ליאת
שלום גאולה הפרידה מהבן זוג מאוד קשה. כבר חודשיים לא ראיתי אותו. בשתי שיחות הטלפון היחידות הייתי מאוד חד משמעית איתו ואפילו אמרתי לו שאני לא אוהבת אותו יותר - מה שלא נכון- רק כדי שילך ממני ויעזוב אותי בשקט. והוא עשה את זה, הוא לא מתקשר יותר ולא בא. מצד אחד יש לי הקלה כי אני פוחדת ממנו קצת, אבל לרוב זה קשה מנשוא מרגישה כמו ציפור שפתחו לה את הכלוב והיא פוחדת לצאת לחופשי אני לא יודעת מה לעשות. מפקפקת בעצמי ובמה שעשיתי. מתגעגעת. כואב לי על ההריון.
עדילי יקרה אני איתך בכאבך, הכאב על כל האובדנים שחוית לאחרונה. בתגובה לכל אובדן יש תהליך של אבל- תהליך מתמשך שכרוך בכאב . ככל שתאפשרי לעצמך לחוות את הכאב, לדבר עליו , לבכות, או לבטא אותו בכל דרך אחרת . כך רבים הסיכויים שתצליחי להתאושש ולהתארגן מחדש לחיים טובים , מספקים ובטוחים יותר. אין דרך לקצר את התהליך או לדלג עליו, והוא הכרחי להתאוששות. החופש , על כל האפשרויות שבו והלא ידוע, הוא מפחיד. מאידך גם מה שהיכרת ותיארת כאן בעבר היה די מפחיד ואף מסוכן!! אני מאמינה כי בסופו של דבר תמצאי את הכוח להתאושש לבנות לעצמך חיים חדשים, ולברך על ההחלטה שעשית- להיפרד מבן זוג אלים, למרות המחיר ששילמת.
למה אני תמיד מוצאת את עצמי עם גברים שאומרים שהם רוצים אותי ואז נעלמים כש"קורה משהו"... למה אף אחד לא רציני כלפיי, כולם מתייחסים אלי כאל עוד גרב. כולם אומרים "את מיוחדת", מדברים איתי, באפלטוניות אבל זה אחרי שהם השיגו את מבוקשם. האם אני נראית להם זולה? ואז כשאני קולטת שעומד לקרות משהו שיפגע בי אני עוקצת אותם ורבה איתם כדי לא להפגע אבל אני הכי נפגעת מהם והם אפילו לא קולטים את זה. בבקשה שמישהו יענה לי אני לא מחבבת את הפורום של זוגיות....
אני מרגישה ממש לבד.
למה כשרוצים למות שום דבר לא מנחם? נמאס לי לנסות להרגיש טוב בטיפול וביום יום. נמאס שלא יודעת מה כדאי לחיות או למות נמאס שהכל נראה כמו בור שחור ששואב אותי למטה נמאס לי ללכת שעה בשבוע למטפלת ולחיות באותו כלום וכאב נמאס שמייחסים לטיפול מרכיב חשוב כאשר מתוך שבוע שלם הוא מחזיק רק שעה ואפשר ורוצים למות בכל דקה אחרת נמאס לפחד ולכאוב נמאס לנסות להרגיש חיה כשרגלי מצולקות נמאס לחייך כדי להיראות שפויה נמאס לרצות כשלא רוצה כולם נמאס שנמאס לי מזה שנמאס הלוואי ויכולתי לחיות פעם אחת בלי למות בכל רגע מחדש נמאס שלא יודעת למה כואב נמאס להבין ולשאול שאלות נמאס שלאף אחד אין תשובות נמאס שרואים בי יפה נמאס שרואה בעצמי רקובה נמאס מזה שאוהבים אותי נמאס לי מלשנוא את עצמי נמאס מלנסות לשתף נמאס מהשיגעון המאיים לבוא ומהשפיות המבצבצת נמאס מהורים מתעללים ומזכרונות נעלמים נמאס
קראתי את הודעתך הכואבת והנוגעת עד דמעות, הרגשתי כאילו והיית הבת שלי, כואב לראות מישהי כל כך אבודה ומיוסרת וחסרת כוחות נפש ואמונה בבני אדם ובחיים. אני כל כך מבין לליבך, ואנסה לתת לך כיווני מחשבה שאולי יעזרו לך נשמה יקרה. באתי לכתוב לך כל מיני רעיונות בתקווה שיעזרו לך, וכל הזמן מהדהד בראשי הספר "מי יבכה כשאמות", שכתב רובין ס' שארמה, ספר שאני ממליץ לך עליו בחום, אני מאמין שהספר הזה ממש יתן לך כלים להפסיק לחטט בעבר ולהתחיל לחיות את חייך ממקום אחר, מקום יותר אוהב גם את עצמך וגם את החיים. אל תתיאשי מתוקה, המשיכי להאמין שעוד יהיו לך ימים יפים יותר והם יופיעו, אני בטוח, הייתי גם אני בתקופה קודרת ומדכאת, וכבר הרבה שנים שאני במקום אחר, שמח ומאושר בחלקי. אז נעמי, תתחילי לחפש את נקודות האור בחייך עד שיהפכו לכדור אור ענק. באהבה יוסי
נעמי יקרה מרגישה אותך כל כך קרוב אני בת 28 וחצי והתחושה היא של בת 80 גוססת והכאב שלך חודר בי כמו סכין כמה היה לי קשה לקרוא את שכתבת אין לי מה להוסיף לזה חוץ מלשלוח לך חיבוק והלוואי שהנמאס יתחלף ברוצה והכאב יתחלף בהנאה והעבר ישאר שם וההווה יסמן על בא העתיד. שלך אפרת
טריק קצת מלוכלך מצידי, אני יודעת.. להצמד להודעה שלך אחרי השעה 22.. אבל תספיק המילה "קראתי". אני בתהליך גמילה לא פשוט מפה :-) אבל הערב מתחשק לי לשבור גמילה לרגע כדי לספר לך שביום ראשון אמא שלי עוברת ניתוח נוסף. עבר כבר חודש וקצת מאז הקודם (כן, אני יודעת, הזמן עובר מהר כשנהנים..) אני קצת מתוחה ולפעמים מתוחה מאוד, אבל באופן מפתיע - מוכנה. הכל כבר בשליטה ומתפקד, ה"לא רוצה לא רוצה לא רוצה שוב!!!" חלף איכשהו ואני כבר מרגישה מגוייסת שוב בשירות המלחמה (בסרטן). התפקיד הזה יושב עליי טוב כנראה (ובכל זאת מקווה בכל ליבי שזו הפעם האחרונה שאהיה כל כך הרבה זמן בבי"ח). זהו. רק רציתי לספר לך וכבר כתבתי יותר ממה שתכננתי.. אז שיהיה לאמא שלי בהצלחה ולך שבת של שלום ומנוחה, תחזיקי לי אצבעות? לילך.
שיהיה בהצלחה, ורק בריאות והרבה בריאות לאמא שלך. ץחזיקי מעמד ותהיי חזקה עכשיו בשבילה.... אח"כ מותר לך להתמוטט, לצעוק....הכל .. כל טוב
לילך, מחזיקה אצבעות לשתיכן. תעדכני אותנו. טוב? יעלה
לילך, שמחה שאפשרת לי לדעת מבעוד מועד, להיות איתך בלבי ביום ראשון ואחריו, ולהתפלל שהכל יעבור מהר מהר ובהצלחה. כבעלת קילומטראז' רציני בבתי חולים, אני יכולה להבטיחך שבמבט לאחור אפשר למצוא לא מעט נקודות אור (והומור) גם בהקשרים הללו, ולבסס עליהם מורשת קרב משפחתית לתפארת. מסרי לאמא, גם ממני, הרבה רוח גבית, רוח קרב, רוח טובה ואורך רוח במערכה הבאה. אני מאמינה בכל לבי שהניצחון המוחץ הוא רק עניין של זמן. נסי לזכור להפעיל את צופרי הארגעה בזמן, כדי שירווח גם לנו, כאן. בהצלחה והרבה בריאות לכולכם ליאת
לילכי, אני רוצה להצטרף לאיחולים. בריאות. בריאות. בריאות. בריאות. ושוב בריאות. גם לי יהיה השבוע זמן בית חולים. אולי נפגש? מחזיקה אצבעות. נורית
רגעי התכנסות מעגליים אינטימיים של משפחות קטנות. דקירות מכונסות שבלב, המון תקווה וחששות שמנגד, ושקט. של לחוד. של ביחד. ואנחנו גדלים... יקירה, מאחלת לך שתוכלי להחזיק עימך שם, ליד חדר הניתוח, (גם, ואם רק תרצי לבחור) דמות של מטפלת טובה-חביבה אחת. שתהא איתך ברוחך, לצידך. בלפני. בזמן. בהמתנה. באחרי. שתוכלי לצפות בכיליון עיניים למפגש אמיתי משותף. בהחלפות מילים. במבט עיניים. רוצה להאמין כל-כך, שתוכלי להרשות לעצמך להיתמך בידיה הטובות, שתשמור גם על הנפח של לב קטן של ילדה-לילך שבפנים, שלא תאבד מאחור בבדידות צורבת בתוך קהל רב והומה. בשבילך. למענך. ... בלבבות של גיבורים סדקים מפלסים לעצמם נתיבים. תנו להם מקום מספיק, לסדקים, כדי שנצליח איכשהו ורוב הזמן לשמור על דבר שלם, גם אם חסר בו. שיהא, בכל זאת, מאוחה. בכל זאת, ביחד. נשיקה מאמא למצח של לילך, נשיקה מלילך למצח של אמא. הכיני גם לך שתייה חמה ומפנקת, או כל דבר אחר שיעורר בך חיוך ומעט נחת, וגם... נגיעות קטנות של עצב. דוד רופא שולח מילותיו הכי חמימות מעצם היותו. אוהב אדם. שבת מנוחה והמון תקווה (לפחות כמו בכותרת שבראש העץ הנוכחי... :-) ) (מארץ הסוריקטות)
ערב טוב, רציתי לשאול מאיפה נובעת התלות של המטופל במטפל? למה צץ הצורך הזה? והאם הוא מופיע אצל כל המטופלים? או שיש חלק מהם שלא נותן לו לעלות, או שנלחמים בו? ומה זה מביע? איך נפטרים ממנו? האם רק עובדים על זה בסוף הטיפול? תודה לך
שלום נגה, אני מצרפת קישור לתשובה שנתתי בעבר לשאלה זהה. אם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. http://nana.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-631637,xFP-631704,m-Doctors,a-Forums.html שבת שלום ליאת
כמה חזק הוא הצורך בשקט,כמה קשה היא אותה מחשבה- זו שמאיימת סוחפת חונקת ומרחיקה את רגעי השפיות. מעמידה בפנייך קושי ואתגר יחדיו וכמו רוצה לדעת מי יותר חזק,או עד לאן תלכי רחוק הפעם? ואם אכן חשוב לך שקט התתאמצי? התוותרי? כ"כ קשה ההחלטה למרות שאת יודעת מה את רוצה. מה קורה לי בראש? מרגע אחד של צלילות ומודעות אני מאבדת שפיות ורודפת בדבקות לשם לשם לשם.כבר יודעת איך יהיה המשכו של הלילה הזה ובכל זאת מקווה ורוצה להאמין שעצרתי כשנרגעתי,כשאוכל לראות את הכאב ולהביט לו בעניים ולומר לו גם הפעם ניצחתי לא כמו שרוצה אבל...אז ליאת יקרה לא אומר מי אני רק אומר שכמו שאני מקווה לעצמי כך מאחלת לכולם שהשבת הזו תעבור בשקט יחסי וללא זעזועים חדים.ולך שתנוחי ותהני מזו השבת שבת שלום.
שלום לך, חסויה מאחלת לכולנו שהמשכו של הלילה הזה יהיה רך ומאפשר, קריר וצלול, רגוע שקט ומערסל. מבקשת שתוכלי לדחף המניע לשם לשם לשם, ותוותרי על המשאלה לחדול. אמרו שכבר יש חצבים. אותי זה ממלא תקווה. בואי ננסה. ליאת
חצויה בליבי בנשמתי חצי רוצה עכשיו וחצי אומר חכי עוד קצת. מעניין אם במשפט שלמה ההחלטה הייתה קשה?. ואולי אם הייתי באמת חצויה אז הייתי מרגישה שלמה. בנתיים שלמה או חצויה רע לי נורא.והדחף...קיים ובענק אבל חייבת להיות יכולה לו בכל מחיר,אבל אני חנוקה רועדת פוחדת והלילה עוד כל כך ארוך.למה קשה לי להחליט יותר מלבצע? ואיפה יד הגורל שצריך אותו? אם זה לא זמן להתערב אז מתי?!!!!!!!!!!!!
חצויה בליבי בנשמתי חצי רוצה עכשיו וחצי אומר חכי עוד קצת. מעניין אם במשפט שלמה ההחלטה הייתה קשה?. ואולי אם הייתי באמת חצויה אז הייתי מרגישה שלמה. בנתיים שלמה או חצויה רע לי נורא.והדחף...קיים ובענק אבל חייבת להיות יכולה לו בכל מחיר,אבל אני חנוקה רועדת פוחדת והלילה עוד כל כך ארוך.למה קשה לי להחליט יותר מלבצע? ואיפה יד הגורל שצריך אותו? אם זה לא זמן להתערב אז מתי?!!!!!!!!!!!!
שלום ליאת, קיבלת את העפרון? את יודעת, מתרחשים אצלי הרבה דברים אך הפסיכולוגית שלי בחופשה.... שיהיה סופש נעים
שלום ME, תודה על העפרונות. זה באמת מקסים. מקווה שהשינויים אצלך הם בכיוון הטוב, כדי שתוכלי לספר לה בתום החופשה. כשיש הרבה חומר חדש זה עוזר להתגבר על מבוכת המפגש המחודש. או טו טו ספטמבר, והכל חוזר לשגרה... שבת נעימה ליאת
בוקר טוב ליאת, זה לא העניין שלספר לה בתום החופשה...אלא אני צריכה לקבל כמה החלטות...(את יודעת איך אני בקבלת החלטות:)הכולל מעבר מגורים לעיר מרוחקת ומבוכה- לא חושבת שתהיה. אנחנו מכירות לא מעט...
את יודעת נזכרתי ב"OCD כבר אמרנו.."(משהו כזה..)בקשר לקבלת החלטות....זוכרת? בכל אופן הפסיכולוגית מתעלמת ממני לא יודעת אם יש טעם להמשיך... זהו אזלו לי הכוחות. יום ראשון גומר אותי... בטח גם את לא תגיבי...שיהיה לילה טוב
ליאת לא יודעת אם תראי...בכל אופן התגלתה אצלי איזו מחלה...לא מסוגלת לרשום לך מה...גורם לי להרגיש רע מאד... לא יודעת אם ייצא לנו לדבר אזשתהיה לך שנה טובה ללא קונפלקטים לא פתורים:)
שלום ליאת, את זוכרת אותי? אני אותה אחת מאתמול ששאלה לגבי חזרה ואי חזרה לטיפול. הלכתי דווקא היום אליה כי היה לה זמן. היא אמרה שהיא לא מבינה איפה היא טעתה ולמה תגובתי/התנגדותי לטיפול כזה עזה. והיא עוד אמרה שאני אתגר קשה בשבילה ואם אני אחזור היא רוצה שאני אעבוד איתה יותר ושגם היא תצטרך לעבוד יותר ואפילו גם לקבל הדרכה. כי במשך הקריירה שלה לא פגשה בכזה תגובה. איך אני יכולה עכשיו לחזור. עם כל הכנות הזאת דווקא אני מרגישה יותר פחד עכשיו שהיא כן טעתה באיזשהוא שלב ואכן הטיפול תקוע בגללה. כל אחת מאשימה את השניה בצורה מנומסת. אין לי כוח לחזור בינתיים למרות שאני מתגעגת אבל מצד שני אני לא יכולה גם לעבור את התהליך מההתחלה. לקח לי שנה עד שהגעתי לכאן.... אני מבולבלת לגמרי והיום היא תרמה לזה עוד.
יש לי עוד שאלה האם מטפלת וותיקה לוקחת הדרכה? והאם היא מקבלת הדרכה עבור מטופלת אחת בלבד? שקשה לה איתה?
ממש רע לי עכשיו. אני מרגישה יותר בודדה, יותר דחויה, נטושה.... נבגדת..... לא יודעת, למרות כל הכנות הזה מרגישה נורא רע אחרי השיחה הזו. האם אני צריכה להתקשר אליה בחזרה והסביר לה את זה... כנראה שיש נתק בינינו ושהיא אינה מצליחה להגיע או להתקרב אלי למרות כל המאמצים אחרי שנה שלמה- האם זה אומר שאני צריכה לעזוב.... אני צריכה הדרכה... איך לחשוב....
שוב שלום, ראשית אקדים ואומר שהדרכה היא עניין מקובל, ומטפלים רבים - גם וותיקים וטובים - נעזרים בסוגים שונים של הדרכה וייעוץ, הן במסגרת מסודרת והן כהתייעצות-עמיתים, לפעמים כחלק בלתי נפרד מעבודתם, ולפעמים לפי צורך, במקרים של התלבטות או תקיעות. האופן בו את מתייחסת למה שקרה ביניכן משקף איזו תפיסה, כאילו המטפל אמור לדעת איזו אמת אבסולוטית ביחס למטופל שלו, ולהוביל אותו לחוף מבטחים, אם רק יפעל כל הזמן נכון, ללא טעויות. תפיסה זו אינה משקפת את המציאות הטיפולית, לפחות לא את זו שאני מאמינה בה. המטפל והמטופל יוצאים למסע משותף של התבוננות, חיפוש, וניסיון להבין, ומסעם מתנהל שלא בשבילים המסומנים. פעמים רבות זוהי דרך מפותלת, מתעתעת, עם שבילים ללא מוצא, המאלצים אותם לשוב על עקבותיהם ולחפש נתיב חדש. מן התיאור שלך, לא הרגשתי שהמטפלת שלך מאשימה אותך בתקיעות. אדרבא, היא מוכנה לקחת על עצמה אחריות רבה יותר, ואף להשקיע בך מעבר לשעה הטיפולית ולקבל הדרכה מן החוץ. ההדרכה יכולה לשמש מעין מבט חיצוני (קצת כמו המסוק של גלגל"צ :-)) ולהתריע על סיבות אפשריות לפקק, אותן רואה רק מישהו שנמצא מעט מבחוץ. במקומך, הייתי לוקחת את זה בשתי ידיים. בהצלחה ליאת
יש בי אי שקט כזה תמידי שמסרב לעזוב , מצד אחד אני חייה חיים תקינים למידי , עובדת , סיימתי לימודים , יש לי הרבה חברים טובים , אבל כל הזמן לא טוב לי ורע לי , ויש בי מין אי שקט שכזה שמסרב להניח.. אני מרגישה שאני חיה בתוך קופסאת זכוכית , מצד אחד מבחוץ הכול ניראה טוב מצד שני אני לא מצליחה לחיות את החיים באמת ולחוות אותם חוץ .. מלפחד מהם , עם כל זה שלא חסר לי חברים אני לא מצליחה לתת לאף אחד להתקרב אלי באמת באמת (אפילו לא לפסיכולוגית שלי ..) ולא כי אני לא רוצה .. אני פשוט לא מצליחה ..איך שוברים את הזכוכית ?! (הטיפול לא מצליח לעזור ..)
שלום מישהי, כנראה ש'חיים תקינים' אין בהם די כדי לחוש מאושרים ומסופקים. כאשר אין הלימה בין המצג שאנו מ?פנים אל החוץ לבין החוויה הפנימית שלנו, נוצרת תחושת זיוף מטרידה, בעקבותיה עלולים לבוא גם דיכאון או חרדה. הצורך 'לזייף' נולד, ככל הנראה, מוקדם בחיינו, מתוך התכווננות לצרכים של מישהו אחר. לפעמים נדרשת עבודה ממושכת בטיפול, כדי שאפשר יהיה להעיז ולהתיר למישהו להתקרב מספיק כדי לראות אותנו באמת באמת. נסי לא לדחוק בתהליך, ותני לעצמך את הזמן. אולי האי-שקט שלא עוזב משרת את התהליך ומזכיר לך לא לוותר. בהצלחה ליאת
ביתי החיילת בת 20,כבר מכיתה י'ב החלה להתייחס אלינו, הוריה, בפסילה,חשבנו זה גיל ההתבגרות והבלגנו.כיום היא לא מפסיקה לתקוף אותנו ואת אחיה, עצבנית תמיד,תוקפנית ומזלזלת.אך כלפי שאר בני המשפחה המורחבת או חברים היא מגלה בגרות, נימוסיםויחס אוהד.במקביל, אני ואביה רואים שהיא מאוד ילדותית לגילה,היא מתעניינת רק במסיבות בסופי שבוע ואין באפשרותנו לנהל איתה שיחה מעמיקה . הודה לכם להדרכה בנידון.
שלום חנה, כאשר פוסלים אותנו מתייחסים אלינו בזלזול בוטה, הבלגה עלולה לסמן למזלזל שהכל בסדר, ושאפשר, איכשהו, להמשיך. הבת שלכם למדה, כנראה, שללא קשר להתנהגותה, תמשיכו לאפשר לה את כל הטוב שבבית, מבלי שמשהו מאורח חייה ייפגע. שיטת חינוך זו, הנהוגה - לצערי - בבתים רבים, מולידה אצל הילדים אוריינטציה נצלנית, נהנתנות וחוסר אחריות (אותם את מכנה "ילדותיות"). מעניין לראות שדווקא מחוץ לבית היא מתנהגת למופת, ומשום כך אפשר להניח שהיא למדה על בשרה שהתנהגות כזו מחוץ לבית לא תספק לה תגמולים רבים, ואולי אפילו תפגע בה. אינני יודעת מהיכן יש לה תקציב לנהל את אורח החיים הבלייני, אך אני חושדת שאתם מעורבים גם בזה. נסו להשתמש בתבונה במשאב הזה, ולהבהיר לה שלא תוכלו להמשיך ולתמוך בה כל עוד היא נוהגת כלפיכם בחוסר כבוד. כדאי לזכור שכבוד והערכה כלפי הורים אינם באים מעצמם. נסו להרוויח אותם. כאשר אתם מרשים לה לרמוס אתכם ולזלזל בכם, היא לומדת שזה אפשר, ומסיקה בטעות שאתם אכן ראויים לזה. אישית, אני מאמינה שגבולות אפשר וחובה להציב לילדינו בכל גיל, ואם מתקשים לעשות זאת לבד, אפשר להיעזר במס' פגישות של הדרכת הורים אצל פסיכולוג. בהצלחה ליאת
שלום לכולם:אני מוכרחהלשתף במשהו שאני וברת עם חבר שלי אם אפשר בכלל לקרוא לזה כך אנ בחורה בת 24 והוא בן 35 והקשר מוד לא ברור אננו גרים יחד אבל עם זאת לא שכבנ המון זמן הוא דואג לי לכול מ שאני צריכה אבל היחסים האישיים לא מתדמים לאף מקום הוא מאוד רוצה שיהיה לי טוב ודוחף אותי להצלחה אבל עם זאת לא יודעת אם הוא סגור עליי הוא אומר שאני לא סגורה ואם אני ומרת לו שאני עוזבת את הבית הוא לא רוצה אני כברמרגישה כבולה בקשר נזה מאוכזבת ובעיקר חסרת תשובות דוע הוא משאיר אוי כך על קטנהומדוע כול העזרה הזאת אנחנו אפילו לא שוכבים זה כאילו נהיה חברים טובים אני מאוד עצובה נעשיתי תלותית ואני רוצה להרים את עצמי למעלה ולהשתחרר מזה אני אשמח לחוות דעת מקצועיתתתתתתתתתתתתתת בברכה ותודה מראש ואני אשמח אם ליאת תגיב גם כן!
שלום אביב, כדי להתייחס בצורה מקצועית ולהבין לעומק מה קורה לך בקשר הזה, יש צורך לדעת עליך יותר. ובכל זאת, מהמעט שאת מתארת עולות לא מעט שאלות לגבי החיבור ביניכם והמוטיבציות של כל אחד מכם להמשך הקשר. את מתארת התייחסות כמעט הורית מצידו (דוחף להצלחה, נותן לך חסות, ללא סקס), ומעניין לנסות ולהבין מדוע את נמשכת לסוג כזה של קשר. במקום לנסות להבין מה משאיר אותו איתך, נסי להבין מה קורה אצלך, ולמה את נשארת במקום שגורם לך לחוש מאוכזבת, קטנה, עצובה ותלותית. אם תרצי, תוכלי לעשות את ההתבוננות הזו במסגרת טיפול, וללמוד עוד על עצמך, גם בהקשרים נוספים. בהצלחה ליאת
אני לא מאמינה שהכל חוזר אלי , אני בדיכאון בוכה כל היום וגרומת לכל הסביבה שלי להרגיש רע, מרגישה כשלון מוחלט. אתמול שהלכתי ליעוץ אצל הפסיכיאטר הוא לא הבין מה אני רוצה ואמר לי שהוא מכיר את כל הסיפור על "הכשלון" שלי ואני לא יצליח לשכנע אותו לדעתו הכל מצוין וגם על כל המורכבויות השונות יש פתרון, אני לא מוצאת פתרון. ואני די מויאשת כל הזמן יש לי דמעות, אין לי עם מי לדבר על זה.... זה זמן יקר שהולך לאיבוד סוף שבוע זה השמן היחיד שיש לי לסיים חובות לימודיים ואני לא עושה זאת. מרגישה שאין מוצא או פתרון לחיים שלי כל בחירה לא תהיה טובה הכל על הפנים. פשוט נמאס לי...........
מה שהכי מרגיז בסיפור שבעצם לא חסר לי כלום יש לי כסף (מהעבודה לא הון) יש לי נתונים חיצוניים טובים ובכל זאת אין לי טעם בכלום .. ואני גם לא רואה כיוון כל בחירה שלי גורמת לוותור גדול מידי ז"א פספסתי את הרכבת כדי להיות במקום שרציתי. צרות של עשירים חוסר טעם בחיים. (מסכנים הסביבה שלי)
שלום רחל, אם את ממשיכה לחוש את הדיכאון בעוצמות אלה, יש מקום להמשיך ולדבר על תחושות הכישלון והאכזבה שלך מעצמך במסגרת הטיפול. גם הסתייעות תרופתית לגיטימית במצבים כאלה, ותוכלי לנסות דרך פסיכיאטר אחר, נוקשה פחות. בהצלחה ליאת
זה בערך מה שקורה בראש שלי.... הפסיכולוגית שלי התקשרה אליי היום.אחרי שאתמול שלחתי לה הודעה. והיא אמרה שדיברה עם הרופא שלי - ושכדאי שאעלה את המינון של התרופה.חוץ מזה אמרה שאנחנו נתגבר על הגל הזה...היא יקרה.בטח כבר מיואשת ממני. אני מרגישה שאני רעה.היא משתדלת היות בתיאום אתי במחול המטורף הזה, ואני כל הזמן שוכחת את התנועות ודורכת עליה... התרגשתי כשדיברה אתי, ונאלמתי.אבל אני חוששת שאני צריכה להגיד לה שנפסיק את הטיפול. אני צריכה לדעת אם הטיפול מגביר את זה.ולהבין מי אני בכלל.כדי שאוכל להחליט החלטות.לא אוכל למות לפני שאוודא שהמצב הזה בטוח לא מחמיר מהטיפול.ואם אגלה שזה לא קשור לטיפול, ושזה ממשיך גם בלי קשר אליו, אז כבר דברים יהיו ברורים יותר.ואני לא יודעת איך להגיד לה את זה.אני לא רוצה לפגוע בה, למרות שאני מניחה שזה גם יביא לה הקלה להיפטר ממני.אני אוהבת אותה מאד, אבל אני מזהמת את המרחב שלנו בכל נשימה שלי.
אהמ..הכוונה בשטויות זה שתתחילי מלהבין שזה סתם תופעות לוואי.זה לא בעיה שקיימת בך וצריך להתמודד.אלה מחשבות שצריך להתעלם והן יפסיקו. זה בדוק:) נ.ב:זה בהמשך להודעה למעלה.
שלום ויק, שולחת לך עוד כוח לעבור את התקופה הקשה הזו, ומפצירה בך לא להדוף את הדברים הטובים שכן קיימים בחייך. קשר קרוב ומיטיב, מעצם הגדרתו, לא יכול להיות הרסני עבורך. שמרי עליו, ועליך. שבת שלום ליאת
את שומעת ליאת, השעה עכשיו היא 1:36 לפחות בשעוני(של הפורום תמיד לא מדייק). והיום קניתי לי מתנה לא הכי רצויה,אבל בזמן האחרון אני עושה כל כך הרבה טעויות שקטן עליי עוד אחת. וזה משהו שצפיתי שיבוא באלו הנסיבות. בקיצור קניתי משקל ומהצהריים הוא מונח אצלי בחדר, ובכל פעם כשאני נכנסת לחדר אני מסתכלת עליו ואומרת לא עכשיו. אבל כנראה שהגיע הרגע לדעת אחרי כל כך הרבה זמן,וגם להוכיח שאני לא מדמיינת דברים.את לא מאמינה איזה דפיקות לב חזקות יש לי.רגע, שניה אמאאאאאאאאאאאא אני לא מאמינה ידעתי שאסור לי לדעת את לא מבינה אני אפילו מתביישת להגיד לך כמה זהו הרגע שברתי אותו מקומו בפחאיך אעלם עם כל כך הרבה...אני כזאת מטומטמת מתהפכת לי הבטן
הנה לך פורום לפרוש חלומות www.idan-hadli.co.il/forums/topics_list.php?forum_id=12&navid=6 - 77k - עכשיו אפשר להתחיל לחלום!
שלום ד. מעניין שאת פותחת את דברייך, אולי כלל לא במודע, בהבנה שלמספרים שעל הצג יכולות להיות סקאלות שונות מאד, ויתכן שמה שנראה אצל האחד כמציאות, נתפס אצל האחר כשגיאה או תקלה בכלי המדידה או בעיני המתבונן. כאשר משקל המוכנס אל החדר מעורר תגובות אמוציונליות ופיזיולוגיות כה עוצמתיות, יש יסוד להניח שההתייחסות אל משקל הגוף חורגת מהרגיל, ואולי גם מעוותת את תפיסת העצמי שלך. כהרגלי, אני ממליצה בחום לטפל בנושא אצל אנשי מקצוע מיומנים, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה, ושבת קרירה ליאת
היי ליאת מתברר שמצבי רע מאוד עוד מעט שנתיים מאז שזה קרה ואינני מצליח להרגע..... השבוע המטפלת שלי הפסיקה את הטיפול על מנת ליצור מין שיחת סיכום של מה היה עד עכשיו......מן אסיפת הורים כזו רק בלי ההורים........היא טוענת שיש לי תסמינים של טראומה קשה ואני צריך לחשוב איך לעזור לעצמי אם זה אומר לחזור לכדורים שהפסקתי זמן מה........או כל דבר אחר עד אפילו ניסיון מעבר למטפל אחר אני מאוד מוטרד מזה זה מראה שאפילו אשת מקצוע בעצם מרימה ידיים אומרת נואש ואגב אני חושב שהיא מצויינת ואני לא חושב שבמקום אחר טיפול אחר יעזור לי יותר אני מרגיש שאי אפשר כבר לעזור לי שאם אני מתעסק בעניין הזה באובססיביות שנתיים כבר אין מה לעשות........ואם תחושה הזו מלווה אותי שנתיים אין מה לעשות כאשר אפילו שמחה אני לא יכול לחוש יותר....והכל בגלל טעות דבילית בגלל שנאה עצמית ורצון להעניש את עצמי......... מה שעצוב זה שיום אחד ישבתי עם אבא שלי והוא התחיל ללחוץ מה קורה איתך מה קורה איתך איך איבדת את עצמך בלה בלה ספר דבר שתף....בסוף נשבר לי הזין והודיתי ספרתי לו מה קרה באותו לילה ארור והוא התחיל לצחוק כמו מטומטם ושאלתי אותו מה קורה למה הוא צוחק והוא סיפר לי שהוא איבד בתולים לזונה ממש מעשי אבות סימן לבנים אבא שלי הבנאדם שאני הכי אוהב בעולם החבר הכי טוב שלי האיש שגידל אותי להיות בנאדם טוב ובטח ובטח לא ללכת לזונות שזה מעשה נורא הלך בעצמו לזונה ואחכ התחתן עם אמא שלי והביא לעולם ילד ארור ונחות כמוני.......ואז הוא התחיל לספר לי איך במסעותיו כאיש עסקים מוצלח בחול הוא פוגש אנשים שיש להם הכל בחיים וגם הם הולכים לזונות ושזה משהו נורמטיבי שכל גבר חייב לנסות האמת שצחקתי כל כך מכל העניין הזה שנתיים לא צחקתי כמו שצחקתי באותו רגע.......לפחות המעמסה של זה שפגעתי בהורים שלי ירדה ממני .חודשיים אחרי שהייתי אצל הזונה הזו היה לסבא שלי אזכרה חבל שהם באים באותו משפט זה לא מגיע לו.......ולא היה נעים לי לבוא ספרתי לאבא שלי הוא אמר שאני בנאדם דפוק.........אני לא מבין איך אבא שלי שהוא אחד האנשים הכי טובי לב שאני מכיר חושב שללכת לזונה זה דבר רציונלי ........האמת הייתי מעדיף שהוא יצעק עליי ישטוף אותי ייתן לי מה שמגיע לי אבל במקום זה הוא צחק..........אולי בגלל שאני כבר ילד גדול.....מצד שני לאחותי יש חבר ואמא שלי כל הזמן שואלת מאיזה בית הוא הגיע שתחשוב היטב באיזה בית היא גרה עם בעל ובן שהיא עצמה גידלה שהלכו לזונות כל אחד בזמנו הוא......... מייל ארוך פיצוי על הזמן שלא כתבתי ..........גועל נפש....
שלום מיסטר בלו, כיף לראות אותך שוב איתנו. צר לי לשמוע שאתה עדיין מרגיש תקוע. אני כבר יודעת לא לנסות להתווכח עם התחושות שלך, הגם שהפיתוי קיים תמיד :-) התרגשתי לקרוא על רגעי הקרבה עם אבא, בעיקר כשסיפרת על הצחוק המשחרר ביחד. אלה רגעים קטנים שכדאי לשמור ליום סגריר... מקווה שתצליח למצוא עוד נקודות חיבור ביניכם, מלבד העניין ההוא, ולגלות שקיימים בשניכם (כמו בכולנו) חלקים יפים יותר ויפים פחות, ולכולם יש קיום לגיטימי. מקווה שתקופת הבחינות עברה בשלום, ושאתה מצליח להנות מחופשת הקיץ. בינתיים - שבת שלום ליאת
זה שוב שהכל שוקע בי.אני רוצה לכתוב שייצא ממני ויוקל וגם לקבל תשובות אבל מרגישה ככ עייפה כאילו תיכף אפסיק לנשום אני נאבקת אבל התעייפתי רק הילדה האהובה שלי בשבילה אני רוצה/צריכה לחיות אני לא מזייפת איתה - אני בסדר אוהבת מדברת אבל אחכ קורסת מרגישה שאין לי כוחות אפילו לדבר אני כבר לא יודעת עוד מה לעשות יש לי פסיכולוגית טובה וחכמה אבל אני לא מטופלת ככ טובה לא יודעת מה עוד לעשות אני רוצה שישחררו אותי מהעומס שלי לפעמים נדמה לי שאני רוצה להתאבד רק בשביל שישחררו אותי ולא בשביל למות אני לא רוצה למות רק לא להיאבק כל הזמן אין לי עוד כח.
לילה טוב ויק, עצוב לשמוע שאת שוב נאבקת, שוב עייפה, שוב נואשת. אני מזכירה לך שהמוות לא משחרר מכלום, כי המת אינו יכול לחוש בהקלה ובשחרור. הללו הם נחלתם של החיים בלבד. מקווה שתוכלי לכל יום בנפרד, במנות קטנות. עד שתאזרי את הכוחות ליותר מזה. שולחת לך את כל הכוח להמשיך, גם אם זה ייקח עוד זמן. סוף שבוע שקט ליאת
שלום, יש לי בעיה עם בנים. בילדות חוויתי ניצול מיני במשך שנים.... לא שיתפתי, תמיד התרחקתי מכל הבנים, בכתה מעולם לא היה לי חבר וחוץ מהפוגע אף אחד לא נגע בי. אני נראת מאד טוב. בחורים מתחילים איתי רק שאני לא יכולה להסתכל עליהם. מבחינתי כל בחור שמתחיל הוא רוצה ממני מין ואני לא מוכנה לספק את זה מספיק מה שעשו לי מגיל 9 היום אני כבר בת 25 אני רוצה להכיר בחור רציני אני רוצה קשר זוגי כמובן לפי מה שיתאים לי ואני חולמת על ילדים.רק לכל הבליינדטים והדייטים שאני יוצאת אף פעם לא התחברתי לבחור שאיתו יצאתי אני מטופלת ועברתי תהליך לפני 3 שנים נפתחתי יותר לבנים ואני כן יוצאת. רק שלצאת למסיבות זה לא בשבילי אני מהטיפוסים שלא אוהבת את כל ההתפרקות הזו ושכל אחד רק במקרה יגע בי יצאתי ונכוותי. מה עלי לעשות? כולם מסביבי חושבים שאני משונה לא מבינים איך אני לא יוצאת להכיר אנשים למרות שאני מאד רוצה. אני מתה כבר למצוא בן זוג ושיהיה לי את הפינה שלי ופה הקושי שלי. המטפלת שלי מאד מעודדת אותי לצאת למקומות בילוי אבל קשה לי הנוכחות הזאת שלי ושכולם מסתכלים ומתחילים זה משגע אותי אולי לך יהיה פתרון? יש ידידים שמנסים להכיר לי אבל זה לא מתאים. תודה, רוני
שלום רוני, הדברים שלך נוגעים ללב, ומלמדים עד כמה אכזרית וארוכת טווח יכולה להיות פגיעתה של ההתעללות המינית בגיל צעיר. ההשתוקקות לזוגיות טובה ולמשפחה משלך היא בעצם הניצחון הגדול, הגם שמימושו אינו פשוט. אין לי ספק שבטיפול תוכלי להגיע להבנות בנוגע לטיב המגע שלך עם גברים, ולשכלל את היכולת שלך לקיים אינטימיות ללא פחד. יתכן שמסיבות ופאבים, המהווים בגילך סביבה טבעית להיכרויות, מתאפיינים באווירה טעונת מיניות, מה שדווקא מקשה עליך. יכול להיות שזירת ההיכרויות המתאימה לך תהיה דווקא כזו שמתאפיינת בקודים התנהגותיים אחרים (אוניברסיטה, ספרייה, קהילות אינטרנטיות סביב תחומי עניין שונים, חוגים לידיעת הארץ, ערבי שירה, הרצאות, וכד'). זכרי שכדי להנות מאינטימיות בטוחה חייבים לעבור את השלב הבלתי נמנע של ההתגברות על המתח והחששות. אני מאמינה שבסופו של דבר המאמץ משתלם. מחזיקה לך אצבעות ליאת
ליאת, החלטתי שאני עוזבת את הטיפול שלי , הייתי שלמה עם ההחלטה הזו במשך חודש וחצי.. פתאום אני כמו לפני שלוש וחצי שנים בעיות של שינה לא יכולה לישון יותר משעה ביממה הולכת לישון סחוטה קמה אחרי שעה וחצי כאלו ישנתי 8 שעות... מגרנה שתוקפת בעוצמה לאחר כמה שנים טובות שנעלמה מתכסת בעבודה עם כל אדם שזז.. ולא חסר דוגמאות בקצור אדם ממוטט שנראה שפוי לסביבה לחלוטין. מה שמוזר בסיפור הזה שאני יצאתי מתהקופה הזו לחלוטין ופתאום חזרה אחורה למצב הכי גרוע שהייתי בו בחיי(בעבודה לא הבינו מה פתאום אני מדברת על התפטרות אבל זה בדיוק מה שהיה פעם שהתעופפתי לחלוטין.. הם אומרים הכל בסדר, כולם מתקשרים לוודא למה , מה לא בסדר, וחושבים שהם "אשמים" שאולי הם פגעו בי ולכן אני רוצה ללכת או לפחות בתקופה זו אני רוצה חדר לבד בעבודה בלי אנשים, הם אומרים טוב נדבר נסכם בינינו מה לא בסדר נתקן וכד' ולי אין ענין לדבר עם אף אחד או לשתף אף אחד זה הכול אני ) היא חוזרת עוד שבוע מחופש חשבתי לומר לה שלום ולא להתראות ועכשיו אולי אני שוב ישאר אצלה, אני לא מאמינה שאני במצב כזה, בשונה מהעבר היום אני יודעת לא לסמוך רק עליה הלכתי . לרופאת המשפחה שלי היא הביאה לי כדור נגד שינה זה מה שביקשתי כדי לא להתמוטט ולחזור ליכולת לתפקד תקין היא גם אמרה לי כמו שכולם אומרים את נראית בסדר גמור אני מאמינה לתיאור שלך אבל לא הייתי מזהה משהו חריג בלי זה. התקשרתי לפסיכיאטר הוא יכל רק עוד שבועיים שאלתי אין משהו קרוב יותר אמר שבוע הבא, אמרתי טוב לא תודה זה לא מתאים לאדם שמתמוטט לחכות שבועיים אני צריכה עכשיו אז הוא קבע להיום (נס, אני בדרך אליו עוד מעט) 3 פעמים הייתי אצל הפסיכיאטר וטענתי לדכאון והוא התנגד לתת תרופות וטען שאני בסדר גמור והלוואי שכל המטופלים שלו היו כמוני, עכשיו מענין מה הוא יחליט תאמת יש משהו טוב בהתנגדות הזו לתרופות מצידו (למרות שלא אופייני לפסיכיאטר) כי אני תמיד יוצאת מהשיחות איתו מחוזקת ... גם בלי תרופה. הפגישות איתו מלוות אותי הרבה יותר מהפגישות עם הפסיכולוגית אליה אני קשורה יותר ברגש של חיבה/אהבה ,אבל ממנו אני מרגישה תמיד שהוא מבין את מציאות חיי טוב יותר ואין לו מושג כמה המשפטים שלו קולעים (כמו שלי אין מושג פעם הוא אמר לי שההתלבטות שלי בדיוק מזכירה לו התלבטות שלו בנושא מסוים וכד' ואני הופתעתי כי דווקא חשבתי שזה משהו שולי, ועוד כמה דוגמאות) חשבתי ללכת אליו בגלל שהוא מבין אותי טוב יותר אבל לפסיכולוגית שלי יש משהו יותר מסור ממנו, היא מתגמשת יותר יכולה יותר (עמוסה לא פחות ממנו) וזה מה שמשאיר אותי אצלה...... ואני חשבתי שאני עוזבת אותה ואת התחום הזה לשלום ופתאום אני בקריסה טוטלאלית שלא ניתן לתאר, עכשיו אני חושבת לעצמי אולי , מי יודע אולי זה פשוט חוסר רצון קושי שלי לעזוב אותה, אבל האם יכול להיות מצב שאני לא רוצה לעזוב אותה ולכן אני עד כדי כך מפתחת מגרנות, הפרעות שינה וכד'???????
זהו גם הוא לא עזר... חושב שהחיים שלי נראים בסדר ואני מסתדרת יופי בחיים עם החיים המורכבים שלי (כך הוא חושב שהם מורכבים) אני לא רואה את זה ככה!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף לאף אחד בעצם אין יכולת אמיתית לעזור.
שלום רחל, לקראת סיום טיפול אפשר לראות לפעמים מעין נסיגה במצב הנפשי, שתתבטא בחזרה זמנית של הסימפטומים שקדמו לטיפול. ברוב המקרים זה אכן משקף את החשש והדאגה נוכח הפרידה הקרובה. נסי לתת לעצמך עוד זמן כדי להבין מה קורה לך. איכשהו, יותר מדי מטפלים יוצרים בעיקר בלבול והשוואה. זה לא תמיד בריא או תורם לשקט ושלווה. ולכן, אני לא משוכנעת שאת צריכה גם את דעתי, שתבלבל אותך אף יותר... :-)) מה שאפשר לחוש ללא קושי מדברייך, זה שעדיין לא הסתיימה העבודה, ויש עדיין על מה להמשיך ולדבר, עם או בלי תרופות. בהצלחה ליאת
רציתי לשאול איך מטפל רואה או מסביר התנהגות של מטופל שמבטל הרבה פגישות, שלוקח המון הפסקות מכל מיני סיבות.... איך מתייחסים למטופל כזה ואיך "מפתים" אתו להתמיד
שלום שלמה, בדרך כלל ביטולים רבים, איחורים והפסקות מייצגים את החלק שמתנגד לשינוי או חרד מפניו. אני מניחה שכל מטפל יפעל בדרך משלו כדי לנסות לשכך את החרדה. אישית, אינני מאמינה בחיזור או "פיתוי", ומעדיפה לשקף למטופל את התנהגותו, כדי שיוכל גם הוא להבינה, ולקחת אחריות על התהליך. בברכה ליאת
למה???????????????לא חשבתי לכתוב פה היום, אבל ארועי היום גרמו לי לעשות זאת בכל זאת.אני יודעת על כך שהיא נידבה מידע עליי,ואני ממש לא מצליחה להבין אותה, למה בעצם?! זה כל כך לא במקום, כל כך לא רצוי ובעיקר לא הוגן! אפילו מואשם ברצח הוא בחזקת חף מפשע עש שלא הוכח אחרת. זה הרבה מעבר לזה שהיא אולי חושבת שאני רואה את הדברים בצורה מעוותת,זה חוסר אמון מחריד! לפעמים ורק לפעמים אפשר לתת אמון במטופל, גם כשהוא רק *מטופל* אלא אם משהו באמון נשבר, מה שלא קרה מולה ועוד בכל כך מעט זמן.האם באמת כל כך קשה לפסיכולוג להבין ולהאמין-שמטופל כן מודע למה שבאמת נחשב דחוף? אני לא בסכנת חיים -לפחות לא גופנית אז למה?. אני מניחה שאני צריכה ל"הודות" לה,על כך שבמילה אחת ובשבריר של שניה,היא גרמה לי לשיתוק מוחלט. לחזור לגיל 15 לשתיקה, ולהזכירה להוציא מתוכי הייתה המטרה בלבד.מסתבר שגם לזה אני לא ראויה. אני לא יכולה לדבר איתה כך שאני מקווה שדרך פה זה יגיע אליה. שתדע שהידיעה הזו לא הוסיפה כלום לכמה מפגשים, אבל היא בהחלט הרסה ופגעה. וכנראה שאמון זה לא משהו שבאמת באמת קיים, בדיוק כמו כנות ויושר. ומסתבר שדווקא העדר שלהם הופך הכל לפשוט יותר. אני אפילו לא כועסת, אני פגועה ומאוד!!! יש מעט מאוד דברים שאני יכולה להאחז בהם בתקופה הזו,ולא בקלות ובסוף הם מתנפצים לי בפרצוף אחד אחרי השני.כן ואין לי ספק שהיא מבחינתה חושבת רק על טובתי.... וזהו שלא התוצאות של זה רחוקות מלהיות טובות, אבל זה בטח לא ממש משנה לה. ואת הנעשה אין להשיב! חבל שכך... דנה
דנה, אני לא ממש בטוחה שאני מבינה עד הסוף מה קרה לך היום, אבל צר לי לשמוע שאת חשה פגועה. איני יודעת מהי המילה האחת שגרמה לך לשיתוק כזה, אבל אני מאחלת לך מכל לבי שתצליחי להתגבר עליו ולעזור לעצמך. אם תפרטי מעט יותר, אולי אצליח להבין ולעזור יותר. סוף שבוע רגוע ליאת
אם את לא מבינה, אני לא רואה למה היא תבין. מה שבטוח שמהתשובה שלך אני זו שלא מבינה כלום. מילא זה כבר אבוד.אני אמשיך לנסות ולהתגבר בדרכים המוכרות לי לפחות עד ש... ובכל זאת תודה על התשובה. לילה טוב דנה
שלום ליאת. שלחתי לך לפני כמה שבועות. סיפרתי לך אז שעזבתי טיפול, אבל הרגשות הפיזיות שעלו בעת השיחה על ההתעללות שעברתי חוזרים אלי בכל רגע שאני חושבת על הטיפול. אמרתי לי שכנראה ישנם עדיין דברים שאינם מעובדים מספיק ויש לטפל בהם. ובכל זאת התקשרתי השבוע למטפלת בכדי לבשר לה את החלטתי הסופית שאני לא חוזרת, אחרי הרבה התלבטויות, וקבעתי לקפוץ שבוע הבא לכמה דקות בכדי לשלם לה. מאז שהתקשרתי אליה וסיפרתי לה על החלטתי (שהיא לא ממש אהבה), יש לי כאבים בגוף, לא מרגישה טוב, כל הזכרונות מציפים אותי.... כנראה שאני לא שלמה עם ההחלטה. אני מאוד רוצה להיות שם, אבל לא יודעת למה אני מנסה להתרחק ממנה, ונמאס לי מתקיעת הטיפול מה אני אמורה לעשות?
ערב טוב, אני מציעה לך להקדיש עוד מחשבה לנושא. לפעמים, כדי להימנע מאי הנוחות שמסבים לנו מצבים אמביוולנטיים, אנחנו מעדיפים לקבל החלטות ו"לחתוך" מהר. יש לי הרגשה שאם תצליחי לשאת קצת יותר את הרגשות הסותרים המתעוררים בך בטיפול (תלות, הזדקקות, חרדה, אימה, כעס, זעם, בושה, חוסר אמון, רצון להימלט, ועוד), תוכלי לקטוף את הפירות בסופו של דבר. האם תצליחי להחליף את ה"מס' דקות" לשעה שלמה של מחשבה משותפת נוספת? ספרי מה החלטת. סוף שבוע נעים ליאת
האם אפשר לשאול בפורום הזה על הבנת חלום? האם יש פורום מיוחד שבו דנים בפתרון בעיות העולות בחלום? תוד מראש
אני לא מנהלת הפורום פה אבל תמיד אפשר לשאול כאן ונענים לגבי חלומות זה משהו מאוד סוביקטיבי שתמיד מתקשר גם לעוד דברים ואירועים מהחיים, כך שאף אחד לא יכול לתת לך הסבר לחלום בלי להכיר אותך או את מציאות חייך.
שלום אורית, לפחות ככל הנוגע לפסיכולוגים, הנטייה היא שלא לפרש חלום במנותק מן האסוציאציות שמעלה החלום בחולם עצמו או במנותק מהרקע הכללי של חייו. אפשר יהיה- אולי - לתת כיווני מחשבה אפשריים, אך ערכם מוטל בספק שכן הם יישענו על עולם האסוציאציות שלי, ולא בטוח שהוא בהכרח דומה לשלך. לא ידוע לי על קיומו של פורום לניתוח חלומות, אבל אשמח לשמוע על כזה, אם תמצאי. ועד אז- * נסי להעלות במחשבתך כל אסוציאציה אפשרית לתכנים שבחלום. * נסי לחשוב על הדמויות בחלום ועל משמעותן עבורך. * חשבי על התחושות שהיו לך ברגע היקיצה. פחד? בהלה? הקלה? שמחה? עצב? * נסי, כתרגיל, להתייחס אל כל אחת מהדמויות בחלום כמייצגת משהו ממך. * מה היה תפקידך בחלום? האם היית פעילה? פסיבית? * חשבי מה בחלום קשור לאירועי הימים האחרונים, ומה לא. כל הנקודות האלה (ועוד) יכולות להוות קווים מנחים לחשיבה ועבודה עצמית ממנה ניתן ללמוד משהו עליך ועל מה שמעסיק אותך בימים אלה. בהצלחה וחלומות פז ליאת
ביתי בת השש עשרה לא יוצאת מהבית אלא רק לבית הספר ובחזרה. יש לציין שהיא תלמידה מצטיינת אבל חוץ מזה היא כל היום במחשב גולשת באינטרנט- במטבח- כך שאני רואה מה היא עושה במחשב. לרוב היא מדברת עם אנשים מחו"ל ומורידה סרטים. מה אפשר לעשות כדי להוציא אותה מהבית? כל נסיון שלי נתקל בתשובה "לא בא לי" או "לא רוצה"...בשיחה שהייתה לי איתה היא טוענת שהיא מענישה אותי- כי רבתי עם סבתא שלה... תודה אמא מודאגת.
שלום אור, אני תוהה מדוע בחרת לשאלתך את הכותרת "דיכאון"? בני נוער רבים בוחרים לבלות את שעות הפנאי שלהם על המחשב, עליו הם מנהלים גם חיי חברה ענפים וחובקי עולם. בהחלט יתכן שמגעיה עם החברים שמעבר למקלדת מספקים את צרכיה החברתיים, ועולים בקנה אחד עם הנטייה העצלנית של גיל ההתבגרות. אני מביאה בחשבון שאם בחרת במילה "דיכאון", אפשר שאת רומזת לקיומם של אספקטים מדאיגים נוספים בחייה, ואם אכן כך הדבר, כדאי להתייעץ לגביהם (תוכלי להמשיך ולכתוב לכאן). בכל מקרה, אם היא נשארת בבית כדי להעניש אותך, היא מזהה אצלך התעניינות או דאגה מיוחדת סביב זה, ומשתמשת בכך. לכן, אם אתרוצה לראות אותה יוצאת יותר, נסי להפחית לחץ בנושא. מעבר לכל זאת, כדאי להקדיש מחשבה ליחסים שלכן, לטיב התקשורת ביניכן, ולאופן בו אתן מתמודדות עם קונפליקט. כרגע, כך נדמה לי, זו הבעיה העיקרית. בהצלחה ליאת
תודה ליאת על התשובה המהירה, החשש שלי הוא כזה מפני שהיא כרגע כועסת על כל העולם אוליבגלל חוסר התקשורת שיש לי עם אמא שלי- סבתא שלה (אימי בגיל 65 הכירה בחור (זקן) וחיה איתוכרגע וניתקה איתנו- ילדיה קשר בגלל שלא אהבנו אותו במיוחד, בלשון המעטה- הבת שלי הבכורה הייתה קשורה אליה מאוד והיא רואה ושומעת כל מה שקורה ולוקחת את זה קשה. גם המרחק הפיזי שבו אימי בחרה לגור מקשה על הפגישות שלה איתה) אני מקווה שאת צודקת שזה רק גיל ההתבגרות וזה יחלוף. שוב תודה מקרב לב על תשומת הלב וההתייחסות המהירה... אור.
בס"ד שלום וברכה תודה רבה שמצאתי פורום בו אוכל לקבל אולי פתרון לבעיה שלי. אני בת 32 מאז שאני זוכרת את עצמי אני קמה בלילה למקרר ולמעשה כמו עכבר שמחפש רק לזלול ולא חשוב מה , כמובן עם יש משהו מתוק אז נחסל את כל המתוק, ניסיתי כל מיני שיטות להיגמל מהתופעה הנוראה הזאת בחיי יום יום שלי אני בכלל לא בן אדם זלזל או גרגרן אני יכולה לראות מולי מכל סוג של אוכל או קינוח ואני לא יתגרע או יאכל בחזירות, בלילה אני פשוט יכולה לאכול שקית שלמה של וופלים או חפיסת שוקלד שלמה זה טירוף מה קורה פה אני כבר לא יודעת מה לעשות, דרך אגב זה אצלי הגיע בתורשה מאבא שלי וגם אחותי סובלת מזה. אשמח לקבל עצה מה עליי לעשות ואיך אוכל להתגבר על המחלה הנוראה הזו. תודה רבה
שלום אדל, זלילת לילה היא תופעה מוכרת, בעלת היבטים פסיכולוגים ופיזיולוגיים. אני חושבת שהכתובת הטובה ביותר לאבחון וטיפול היא מרפאה (או מטפל/ת) שעניינם הפרעות אכילה. בגלל המרכיב הפיזיולוגי הדומיננטי בהפרעה מסוג זה, חשוב לשלול קודם הפרעות גופניות אפשריות (למשל - הפרעת שינה, חוסר איזון ברמות אדרנלין או שינויים ברמת הסוכר בדם) ורק אח"כ להתמקד באספקטים הפסיכולוגיים. תוכלי להתחיל את ההתייעצות בנושא זה אצל רופא המשפחה. בהצלחה ליאת
טוב לראות את השם שלך על המסך ברוכה השבה! :-)
למה קל לי לכתוב חוויות קשות מהילדות ולא לדבר עליהם? ומה עושים פסיכולוגים כשהמטופל שלהם לא זוכר חוויות ובעיקר טראומות ילדות?
שלום נורית, הדיבור על חוויות קשות בנוכחות אדם נוסף מחייב אמון ואינטימיות - וזה קשה ולוקח זמן... הכתיבה לעומת זאת יכולה להיחוות כאקט אישי-פנימי ופחות בין-אישי. לגבי קושי להיזכר, תלוי באיזה טיפול מדובר (באנליזה המטפל יציע אסוציאציות חופשיות ניתוח חלומות וכד', בטיפול נרטיבי המטפל יציע שילוב של מקטעים שונים בתוך ניסוח כולל של סיפור החיים וכן הלאה). באופן כללי ביותר - מחכים לחומרים החשובים שיעלו, מתוך אמונה שמה שמשמעותי עולה... בברכה, אורנה
איך אפשר לטפל בתחושת ריקנות נוראית שמלווה אותי מאז שאני נערה, אני בת 36 ונמאס לי ממצבי הרוח ומהריקנות, כשטוב לי אני יודעת שהרקנות תגיע וכשאני עצובה אני מחכה לימים השמחים. איך אפשר לחיות כך?
שלום מיה, תחושת הריקנות שתיארת מהווה נושא מצויין לעבודה טיפולית. אני משערת שפנית לפורום פסיכולוגיה קלינית משום שיש לך הרהורים מסוימים סביב האפשרות לפנות לטיפול, ואני רוצה לחזק אותך בבחירה בדרך זו. תחשבי על כך? אורנה
