פורום פסיכולוגיה קלינית

דרור אני מקווה שאתה עדיין באתר. זה דחוף!! אני לא יודעת איך אני מתפקדת אבל אני בקושי ישנה. יש לי סיוטים בעקבות האונס שעברתי בילדות זה בא והולך וכרגע אין לי טיפול (חופש) העניים שלי אדומות ושורפות דמעות יורדות ללא מעצורים אני ככ רוצה לישון אבל זה לא בשליטתי. אין לי רסקיו או רגיעון מה עלי לעשות כרגע? אני צריכה לקום ליום עבודה. יש לציין שאני איכשהו מצליחה לעבוד אבל נשחקת. מה אעשה????? מיואשת.

דרור אולי לא פה,אבל אנחנו פה אם את צריכה עזרה

תודה, אני באמת זקוקה לעזרה... אשמח לשמועעעעעע

כן את לא לבד!דברי נעביר ביחד את נדודי השינה

שלום לך, לילות טרופים הם דבר קשה ביותר, בעיקר כשהם נטרפים כתוצאה מזיכרונות עבר מרים. אני לא בטוחה שפורום כמו שלנו יכול לתת מענה למצוקה דחופה מן הסוג שאת מתארת. יחד עם זאת, נעים לראות היענות ידידותית וחמימה מצד משתתפים-ציפורי-לילה כלפי משתתפת במצוקה. מקווה שרווח לך לבסוף. ליאת

שלום לכולם, מחר וביום חמישי ליאת תענה לשאלות, בשישי אורנה ובראשון שוב אני, עד אז לילה טוב, דרור

דרור- תקרא הודעות המשך מיום ראשון שהיית

שלום דרור כשכותבים לכם שאלות בהמשך להודעות, אתם מקבלים הודעה לאימייל שלכם?

שלום לך, אני, ולמיטב ידיעתי גם שאר מנהלי הפורום, משתדלים לענות גם להודעות המשך. לא תמיד זה מתאפשר שכן הודעות חדשות קודמות, אבל במידה וזה מתאפשר הן מקבלות תגובה. לעיתים ישנו עיכוב של יום יומיים אך כאמור לרוב לאחר מספר ימים ישנו מענה. לכן כאשר כותבים הודעת המשך חשוב לקחת בחשבון שייתכן ויעבור זמן עד שהיא תקבל מענה, ולעיתים גם לא תקבל מענה באותו שבוע. דרור

הי דרור, וברוך הבא ליום שלישי! רציתי לשאול אותך, איך אפשר גם להרגיש רוגז ותרעומת ואכזבה שלא נגמרת מהמטפלת..עד כדי תחושה לפעמים שלא חשוב מה תגיד היא תאכזב איכשהו (מה שמוביל כל יום מחדש להחלטה שאיון מנוס אלא לעזוב), וגם במקביל- לחייך כל הפגישה, לשלוח אס-אם-אסים שעשויים לשמח אותה, ולעזוב את ביה"ח (בו מאושפזת אימי), לנסוע 5 שעות הלוך ושוב כדי לפגוש אותה ל-50 הדק' שלנו. איך זה יכול להיות ביחד?.. זה נורא מבלבל אותי. אני מרגישה שצריך לדבר על פרידה והיא רואה את הכל כחלק מאיזשהו תהליך. אני בכלל לא בטוחה שהיא מבינה עד כמה אני רחוקה ממנה. עד כמה לא בא לי לשתף אותה יותר, עד כמה אני מרגישה ערומה ולא מוגנת כשהיא "עולה על משהו". זה לא היה ככה קודם. לפעמים נדמה לי שאני פחות ופחות מכירה אותה עם הזמן. כשאני מדברת איתה על הדואליות הזו, היא מקשיבה בעיקר לחלקים שמדברים על הקשר שעדיין קיים ואילו אני מנסה להדגיש שהצד הפגוע והמתרחק הוא זה שמתחיל להיות דומיננטי, ושאני לא יודעת מה לעשות עם זה. מה לעשות עם זה שלא בא לי יותר. שזה מתסכל אותי שאני לא יודעת איך הדברים הגיעו לזה. אולי היא רגילה שזה קורה עם מטופלים אחרים ולכן לא מתרגשת יותר מדיי ממה שאני מרגישה, אבל אני המטופלת הראשונה של עצמי ואותי זה מבלבל .. אולי גם לך זו נשמעת "שאלת מטופלים שכיחה", אני לא יודעת. אני אפילו לא בטוחה שזה העניין שכל כך מטריד אותי ולא משהו אחר.. אני צריכה עוד לחשוב על זה כנראה. אשמח לשמוע את דעתך בכל מקרה. שיהיה לילה טוב, לילך התשושה מאוד.

לילך שלום, מדברייך נשמע לי שאת מאוד חוששת לפגוע במטפלת שלך, ואולי בעצמך. את מחייכת למרות שאת לא רוצה ושולחת אס - אם - אסים שיעשו לה טוב, ובמקביל מתחילה להתרחק ממנה. אני תוהה האם את יודעת מדוע את מתרחקת, מה מוביל לכך. האם זה מדובר ביניכן. אני גם מרגיש אותך חווה את הטיפול כרגע כמאבק כוחות. את מושכת לכיוון פרידה והיא נחווית כמושכת לכיוון של התמדה בטיפול, מבלי שהיא מבינה לדעתך כמה את רחוקה ממנה. משום כך את לא יכולה להרשות לעצמך לבדוק באמת מה את מרגישה שם כי את חווה אותה כמנסה לשכנע אותך לעשות משהו שאת לא רוצה, וזה רק מבצר אותך בעמדתך עוד יותר. לדעתי חשוב לנסות ולברר כרגע מה קורה ביניכן, ולבדוק מדוע זה קורה. בלי מסיכות. הייתי מציע לברר גם האם יש לכך קשר לאמא שמאושפזת. דרור

הי תשושה... יודעת מה יכול להיות מבלבל כל-כך, קורע כל-כך? ואיך זה ביחד? (אולי...) לפתח כעס כבוש על אדם שאוהבים וקרובים אליו מאד. אפילו לא להצליח לדעת להרגיש אותו באותו הקשר. להתבייש בו, ולחוש עימו אשמה גדולה. להעצים את האשמה הזו יותר כאשר האדם שמולך סובל כל-כך. חלש כל-כך. כעס שלא מקבל מקום ומושתק, ואיננו סופגים אותו באופן מניח. לפעמים מפנים אותו כהגנה בלי דעת לכיוון אחר. אוי, איזו מן תפיסה מייסרת של כעס הרסני ומזיק. תחושת האשמה הזו מובילה לניסיונות אנושים לתקן. לרפא. לפצות בהמון מעשים טובים. ובמקביל, הענשה והלקאה עצמית, דחיקה, כיבוש מקום, התחננות לסליחה, הקרבה... המאמצים העקרים האלה, יש בהם משהו ילדי נוגע ללב כל-כך. הכעס יכול להיות על האדם הכי יקר לנו בעולם, הכי קשור, שפתאום תפס לו מקום בדיוק בעיתוי הזה, כאשר אנחנו ניסינו לתת לעצמנו קצת ולטפל בנו. כאילו, משהו שנעשה בשביל עצמנו בא על חשבון מישהו אחר. וההיפך. כאילו, גם וגם לא מסתדר ואין נתיב מאוזן באמצע. זה קורע. שני כוחות חזקים שמושכים לכיוונים מנוגדים... לקחת את הילדה שקטנה שבך ונסעת כל השעות הללו לטפל בה. אולי כל השעות הללו נתפסות כעונש מתחייב. אולי אם תענשי ותתייסרי ייסלח לך, תתירי לך טיפה מקום בתמורה. אולי תתגשם משאלת הקסם. אולי ההקרבה שבעזיבה של הטיפול תרפא את אמא. אולי בגלל שכעסת ונתת מקום לדבר משלך היא חולה... :-( וקל לומר... אין לנו באמת כוחות שכאלה, אין לנו שליטה באמת. זו "רק" המחשבה הילדית הקדומה הזו שעובדת ככה ומסבה סבל רב והמון חרדות מסביבה. המון. כבד ומתיש ושורף. אם רק תוכלי לדבר על הכעס ולאתר בדיוק למי הוא מכוון. עם הבושה. עם האשמה והכאב והחרדות המפחידות האלה. הלוואי שתוכלי לצרוח אותן החוצה יום אחד. נחזיק אצבעות להתחזקות שלך ושל אמא. כל אחת לחוד וגם מה שביניכן

הי ליאת, אני הבת שהתכתבה איתך. כיום אני נשואה 10 חודשים,בהריון בחודש השביעי ונושאת על גבי את הסיפור הכאוב הזה, מכיוון שרואה ושומעת כל יום את הורי רבים ,רואה את אימי בוכה וממש כואב לי. אני כתבתי לך לפני 10 חודשים ומאז לא התכתבנו יותר.בקשר לסודות, עמוד 651 , הסיפור נחשף לאימי, אחיותיה סיפרו לה , מאז חרב עליה עולמה היא לקחה את זה קשה מאוד, יש לה עליות וירידות במצב הרוח והיא בוכה הרבה. ואף הלכה מס פעמים לפסיכולוג שלא עזר לה בכלום כך טוענת ולא נפגשת איתו , היא לוקחת כדורי הרגעה עכשיו, לא יודעת עד כמה זה עוזר.עם אחיותיה כרגע היא לא מדברת.ועל אבי היא ממורמרת ורבה איתו כל הזמן הם לא נפרדו הם חיים ביחד חיים ללא חיים. היא אומרת שהיא נשארת איתו משיקולים כלכליים ובגלל הילדים, ומרחמת עליו שאין לו לאן ללכת, הוא לא ממש קשור למשפחה שלו.אני עדין מעורבת בסיפור הזה גם שאני אומרת להם לא לשתף אותי כי אני בהריון ואין לי כוח אבל הם ממשיכים לריב, אז אני הולכת פחות לביתשלהם, אבל גם שאני מתקשרת לאימי לשאול לשלומה היא פתאום מתפרצת מבכי ואומרת לי אל תתקשרי שאני מדוכאת אני מדכא אותך, אבל היא אמש שלי אני לא יכולה לתת לה לבכות ולנתק איתה את הטלפון אני אוהבת אותה היא אישה מקסימה.כרגע היא ביקשה מאחיות שלה לא ליצור איתה קשר כי היא כועסת גם עליהם מרגישה שכל השנים האלה לא גילו לה וכל החיים היתה כמו אם בשבילהם והיא מרגישה שהן ניצלו אותה כי עד לפני 10 חודשים היו באים אלינו תמיד הבית היה מלא, ישנים אצלנו והכול רגיל היא אומרת שעזרה להם הרבה בחייהם כולל אחרי לידות ....שישנו אצלה ממש תיפקדה כאם. אני מבינה את כאבה. היא כועסת הכי הרבה שהן שיתפו את הבעלים שלהם ועכשיו כולם מחרימים את אבי ולא אומרים לו שלום וזה קשה להם. היא אפילו לא הלכה לברית של בן אחותה שנולד לשלחה רק אותנו ילדיה. עד לפני חודש היתי עצמי בטיפול פסיכולוגי כ 10 חודשים אבל זה נגמר לי. כולם אומרים לי שזה לא הסיפור שלי ולא לקחת על עצמי, אבל הנה עדין אני בתוך זה אפ אחד לא התחשב בזה שאני בהריון כולם הפילו את הכאב שלהם ועד עכשיו ומשתפים אותי למרות שנמאס לי כבר. אמי היא טיפוס עם גאווה, לוקחת הכול ללב, ועוקצת את כל הסביבה מאז הסיפור,אין לה ראש פתוח במיוחד, היא פרימיטבית בראש.מה יהיה? מה אפשר לעשות? איך אפשר לעזור? כואב לי הן היו אחיות הכי מאוחדות בעולם ועכשיו היא לא רוצה לשמוע מהן. ואיזה מין קשר יש לה עם אבי? הוא גם בכה המון והצטער על מעשיו ואומר שהיה דפוק ולא יודע להסביר את עצמו. מס' פעמים ביקשתי ממנו לא לערב אותי בסיפור הזה , והוא עדין אומר שהם רבים ואני צועקת עליו שאני לא רוצה לשמוע. לפני שבועיים בא אלי לבית ללא התראה בזמן שישנתי צהרים וזמזם בפעמון והעיר אותי שהיה לו דמעות בעיניו. צעקתי עליו שמצידי כבר יתגרשו. אין לי כוח ואנרגיה לראותם ככה. אני גרה במרחק 20 דק מהם נסיעה ברכב. והולכת לשם פעמיים בשבוע בערך ועכשיו מנסה ללכת רק בימי שישי שבעלי איתי כך לא מדברים לידו על זה , כך הציעה לי גם דודתי ניבה שכתבה לך ושאר הדודות. אני בקשר איתן אבל פחות מפעם כלום לא נשאר אותו דבר . אבקש את עצתך דחוף אני כבר מיואשת. תודה לך.

שלום לך, היום אני במשמרת, אבל מאחר וניהלת התכתבות ארוכה עם ליאת אני ממליץ לך לחכות למחר, אז היא תהיה פה ולפנות אליה. דרור

המטפל שלי אמר שהוא חש נורא מודאג ממני בפגישה האחרונה ושהוא מציע לי לשקול את האפשרות לעבור לפעמיים בשבוע "כדי שתהיה לי החזקה לתקופה הזו" הבעיה היא שאין לי אפשרות כלכלית לפעמיים בשבוע למרות שאני יודעת על מה הוא מדבר, הוא גם אמר שברגעים שאני מרגישה צורך להרים אליו טלפון והגדיר שעות שנוחות לו. מה לעשות אני מתביישת להגיד לו שאני צריכה פעמיים בשבוע אבל אין לי כסף, אני בת 28 סטודנטית וההורים בקושי תומכים. אבל אני יודעת שאני עוברת תקופה קשה אני אחרי פרידה מחבר שלי ואני ממש בדיכאון.

רותם שלום, את אומרת שהמטפל שלך זיהה משהו נכון אצלך והזמין אותך לעבור לפעמיים בשבוע. עצתי לך היא לפתוח את הקושי שלך מולו. אני בטוח שהוא לא יעשה משהו שיגרום לך לחוש בושה על המצב שלך, אבל הוא כן יכול לשקול איתך אפשרויות להנחה, דחיית תשלום, ואפשרויות נוספות שתעלו ביניכם וייראו הומות. בכל מקרה נסי להתגבר על הבושה ולהיענות, נשמע שזה חשוב. דרור

מה עושים שכל השבוע אני לא בוכה, אני רק נכנסת לטיפול היא רק שואלת אותי מה שלומך ואני בוכה כל הטיפול. ככה כבר חמישה חודשים, משהו במטפלת גורם לי לבכות בלי הפסקה, אין ספק שזה עוזר לי לצבור כוחות עד לפגישה הבאה אבל כבר לא נעים לי גמרתי לה את כל הטישו והיא כזו מקסימה אוחזת בידי ולפעמים נדמה כאילו היא עוד שניה בוכה איתי. מתי אפסיק לבכות ומה לדעתכם היא חושבת על הבכיינות שלי?

המטפלת שלי מוטרדת מזה שאני לא בוכה בכלל, היא אומרת שזה מצביע על יאוש גדול. שכל עוד שבוכים יש תקווה. וזה די נכון לי.

גם אני לא בוכה ואפילו לא מרגישה שיש מישהו שמוטרד מזה... שזה חלק בי בעצם... ובכלל, הטישו הרך הזה מרגיש לי תוקף. מעוות... אילו הייתי מצליחה לבכות בדמעות, זה היה אולי ברגע שהייתי מרגישה קירבה, מרגישה שלמישהו אכפת או שיש רגש של אהבה. מקנאה מאד במי שמצליח לשחרר ולבכות.

הי, לפני זמן מה שוחחתי באחת הפגישות עם הפסיכולוגית שלי על איזו החלטה שהייתי אמור לקבל בעניין שנגע לעירוב גורם זר בטיפול(אם ניתן להגדיר זאת כך).הרגשתי כי ההחלטה שעמדתי לקבל עוררה התנגדות מסוימת מצדה,ומכיוון שהיה חשוב לי לא לדחות את קבלת ההחלטה ולפעול בשיתוף עם המטפלת,התקשרתי אליה לקליניקה על מנת ללבן את הסוגיה בשיחה טלפונית קצרה.לאחר שהיא ענתה ואמרתי לה שלום, ציינתי כי הרגשתי שהיא מתנגדת להחלטתי, והיא מיד אמרה שהיא אינה מתנגדת, אך היא הייתה מעדיפה שנדבר על כך בשבוע הבא בפגישה.כשהגעתי לפגישה הבאה היא אמרה לי: "אני רוצה לחשוב איתך ביחד באילו מקרים כדאי להתקשר לקליניקה ובאילו לא"- ודי לחכימא ברמיזא.... ובכל זאת,מעניין.האם היא עשתה זאת מתוך: א.חוסר אכפתיות למטופלים כאשר הם שוהים מחוץ לחדר הטיפולים+בזבוז זמנה היקר בשיחה עם מטופל? ב.חשש שמע דברי החוכמה שלה עלולים להשמע בחינם? ג.כלל שאומר שאסור לקיים שיחות מחוץ לחדר הטיפולים אלא בענייני מנהלה? ד.כל התשובות נכונות. אודה על תשובתך אורנה ותשובת חברי הפורום.

היא לא ענתה לטלפון באמצע פגישה או משהו כזה,היא חזרה להודעה שהשארתי לה...

דורון חוסר נחמדות אפשר למצא בכל מגזר ובכללם גם אצל פסיכולוגים . אני יכולה להבין את הכעסים המופנים בפרט ללפסיכולוגים כאשר הם אינם נחמדים. התשלום הגבוה שהם גובים ,צריך לכלול גם אמפתיה גם כשלא מתחשק להם להיות כאלה. וזמן סביר מחוץ לשעת טיפול יכול להיות כלול גם כן.

הי, אתה מדבר על נושא עמוק שדורש דיון ממשי אפילו במספר פגישות לא קטן, שיחה טלפונית אינה תחליף לשיחה טיפולית ואינה דומה לה. האפקט שלה הוא שונה באופן מהותי. נושא האמון הוא נושא נכבד מאין כמותו בטיפול ועירוב גורם שלישי קשור לכך קשר הדוק. במיוחד, כאשר דנים בנושאים הקשורים לאמון - חשוב לעשות זאת במקום אמיתי רק בשיחה תלת מימדית פנים מול פנים עם נוכחות ממשית. לא בכדי מתקבלת ההחלטה הזו ויש מאחוריה חשיבה מרובה ביותר. ושוב, תלוי גם בגישה הטיפולית ובעיתוי וכד'. אם תמשיך בטיפול אולי תוכל להבין גם את זה בשלבים מתקדמים שלו. את הרמזים שנדמה לך שעוברים בדרך הביטוי שלה והחשדנות - גם חשוב להחזיר אל המטפלת. הנושא שהעלית כאן נשאל רבות בפורום. תוכל לעשות חיפוש של המילים "טלפון" או "גבולות".

ד. כל התשובות נכונות! וניתן להוסיף עוד כמה סיבות

אולי כולכן צודקות/צודקים.. אותי זה מעצבן: "אני רוצה לחשוב איתך ביחד באילו מקרים כדאי להתקשר לקליניקה ובאילו לא" בי זה היה פוגע ומעליב לי זה מתפרש פטרוני איכשהו אני הייתי מעדיפה שתגדיר היא מתי זה מקובל בעיניה ומתי לא, ושלא תלאה אותי ב"לחשוב איתך ביחד".. זה מתפרש לי כמשפט כיסוי, בתחפושת נאורה ומתחשבת, למשפט לגיטימי לגמרי של "לא מתאים לי לדון בדברים בטלפון". ללכת מסביב ולומר "בוא נחשוב ביחד" גורם לי להרגיש שהיא מתייחסת אליי כמו אל תינוק שצריך להסביר לו לאט כדי שיבין. אוף, אני קוראת את מה שכתבתי ומצטערת שזו הנקודה שהגעתי אליה עם המטפלת שלי. שכל דבר מעורר התנגדות.. אוף :-( לא לכאן תכננתי להגיע.. (דורון- תקן את אי ההבנה לפני שתגיע לזה..)

יגידו לך זה תלוי גישה. בגישה הפסיכודינמית הקלסית יש משמעות לשמור על הגבולות וכד' יהיו עוד הסברים בסגנון...... אני באופן אישי זה היה מעצבן אותי, לא קונה את כל ההסברים מסוג זה בעיני אנושיות זה מעל הכל, ואפילו יש סיכוי שהתנהגות כזו היתה גורמת לי לומר יפה שלום ולא להתראות.

גבולות ,גישה או מה שזה לא יהיה. היא יכלה לומר לא מקובל עליי שמתקשרים מחוץ לשעת הטיפול( ואם היא טיפה אנושית היתה מוסיפה אלא אם מדובר במקרה חרום). ולא להתנהג כאילו *מטופלים* הם מוגבלים! ולנסות גם להוכיח ע"י הסברים. נמאס שמסתכלים עלינו מלמעלה ומדגישים בלי סוף את העליוניות הזו ומתרצים אותה בגבולות!

גם בטיפול במשפחה. אני בת 25 ויש לי בעיות עם אמא שלי שמחייבות טיפול

שלום לך, אנא צרפי כתובת מייל עדכנית, כך שחברי הפורום יוכלו להמליץ לך על מטפלת. לחוות דעת אישית מאחד ממנהלי הפורום ניתן לפנות למייל האישי שלו המופיע ליד שמו. דרור

תגידו האם מטפלים באמת חשים את הכאב שלנו? האם הם עושים שיקוף אוטומטי או שהם באמת רגישים? האם יוצא למטפלים להקשיב למטופל ולגחך בתוכם?ואיך זה שמטפל הופך אחרי שנה מזר לבן אדם הכי קרוב שיודע אשקרה הכל עלינו? האם אתם חושבים עלינו לפעמי? והאם מטפלים באמת אוהבים את המטופלים שלהם? תנו תשובה אמיתית

"מילה נוספת - פסיכולוגים קליניים עושים קצת יותר משיקוף (תודה לאל...). אחד הדברים החשובים שמטפל יכול לעשות הוא להתבונן במחשבות ובתחושות שמתעוררות בו במהלך השעה הטיפולית, מתוך מטרה לרתום אותן להבנת המטופל ולקידום התהליך הטיפולי. לכן, אפשר לקוות שאם מתעוררת במטפל התחושה שאינו אותנטי, הוא ישתמש בכך על-מנת להבין את המטופל ואת הכאב שהוא מתמודד עמו. מילה אחרונה - בטיפולים טובים ומעמיקים עולה קשת רחבה של רגשות, כולל שנאה ותוקפנות, וטוב שכך... אבל בבסיס יש קשר עבודה טוב, מלא חיבה ונכונות להיות מושקעים בתהליך המפרך הזה. קשה לי להאמין שזה מתאפשר אם המטפל מרגיש באופן עקבי שהוא משתין בקשת רחבה..."

ואיך אחרי שנה מטפל הופך בחזרה לזר? איך אחרי שחושבים שהיה שם משהו, פתאום מתחילים לחשוב שאולי לא היה שם כלום חוץ מאשר הדמיון שלנו. שאולי מרוב שרצינו שיהיה אז דמיינו שיש באמת. אוף :-(

שלום למבולבל, אין לי אלא להסכים עם דבריה של אורנה, שכמו בכל קשר קרוב יש מגוון של רגשות שבבסיסם יש מחויבות לקשר, חיבה ורצון לעזור. לגבי השאלה השנייה, מטפל הופך לאט, בהדרגה לאדם קרוב, לעיתים הכי קרוב, דווקא בשל השילוב המיוחד של דמות שיש בה גם זרות מסויימת. כך על בסיס הקרבה האמיתית שנוצרת ישנה גם ידיעה שלפחות המטפל שומר עליה שזהו קשר טיפולי, לא קשר חברי. ובעזרת הידיעה הזו ניתן לשתף את המטפל בדברים שלא מספרים לאף אחד. זה לא אומר שבסיום הטיפול הכל נמחק. דרור

יש לי חברה כבר שבעה חודשים, אנו מקיימים יחסי מין אבל היא לא מוכנה להתפשט לידי אמרתי לה שזה נורא מצחיק שאנו שוכבים אבל לראות אותה עירומה אי אפשר. היא לא אמרה לי מה הסיבה פשוט זה נראה לי כך כך מוזר. יש לה גוף מדהים היא אחת היפות והמדהימות שפגשתי מבריקה וחכמה היא בת 28 וחצי ואני בן 26 ואנו מאוד אוהבים אבל אני מתחיל לחשוב שאולי משהו אצלי לא בסדר?

אחי אולי היא מעותת מתחת לבגדים ואתה לא יודע, חשבת על זה?

מאור שלום, ראשית אני לא חושב שהבעיה אצלך. כנראה שמפריע לה שתראה אותה עירומה, לראות אותך רואה אותה. עבורה לקיים יחסי מין, בחושך או כשהיא לא רואה אותך מתבונן בה יותר קל לה מאשר להתפשט לידך. ייתכן והדבר מעורר בה אסוציאציות לא נעימות. אם זה מפריע לך מאוד, נסה לדבר איתה, בעדינות תוך שאתה משדר לך תחושת ביטחון שתישאר איתה לא משנה מה. אולי אז היא תרגיש בנוח לשתף אותך בסיבה להתנהגות הזו. דרור

אני בטיפול כבר חצי שנה שהגעתי אליו עקב כשלונות בחיים באישיים.אומרים שזה עוזר לדבר עם איש מקצוע,אך גיליתי כי כל החיטוט המתמיד בפח האשפה של הנפש לא עושה לי טוב כלל... אני רק יותר מתוסכל,כל התיאוריות הפסיכולוגיות רק מעצבנות אותי ומורידות לי את הביטחון העצמי והציפיות, והיעדים שלי רחוקים ממני יותר מאי פעם.אומרים שהטיפול נותן מקום לבחון כל מיני תהליכים לא מודעים שצצים שם.לא הבחנתי עוד בשום תהליך לא מודע שצץ,וגם אם הוא כן צץ המטפלת לא מזכירה זאת במפורש. בגדול אני חושב שכל הפסיכולוגים אותו דבר ואין הבדלים מהותיים בשיטות בהן הם בוחנים את המטופל.אני מרגיש שאני זקוק לאיזה סוג של טיפול שיצית בי את האש הזאת ,האש שגורמת לאנשים ללכת ולהשיג יותר מכפי שהם עצמם או אנשים אחרים חלמו שאפשרי.כבר הבנתי שבטיפול פסיכולוגי אין שום סיכוי להצית אש כזאת. אז לאן עליי ללכת?

אייל מאוד מזדהה עם דברים שכתבת ,גם אני למודת נסיון מטיפולים שעשו לי רע ,ובטח לא ענו על הצפיות שהיו לי בנוגע לשנויים בחיי. לדעתי ,רוב הפונים פה כותבים ברוח דומה . גם אני כמוך שואלת מדוע טיפולים פסיכולוגים שאמורים לעזור ,אינם עוזרים? יחד אתך מחכה לאותו מטה קסמים ,שיעורר בנו איזשהו זיק של תקוה....(לפחות) אשרי המאמין...

הי חבר, את מי הטיפול לא מעצבן? שיקום ;-) תראה, אש שנדלקת מהר ובבת אחת, מרהיבה ומרגשת מאד בהתחלה. אבל מה קורה לטווח ארוך? כמו שהיא נדלקת ככה גם יש סכנה שתתקוף ותהרוס מהר, נאבד עליה שליטה ובסוף יבוא אוטו מכבי אש ונשאר עם שלולית ומבנה שרוף... זה תופס גם לגבי קשרים בין בני זוג ואהבה ואקטים מיניים וכו'... מה דעתך להתחיל בגחלת קטנה ולהגדיל בהדרגה? ברגוע, בלי פיצוצים גדולים אבל כן ניצוצות קטנים של אור? ציפייה מעודנת מרוככת משהו. ואפרופו תהליכים לא מודעים - כדאי לך לעשות חיפוש בפורום או באינטרנט בכלל בהקשר המושג "התנגדות". המממ בכל זאת, אם כבר פנית גם ל"פורום פסיכולוגיה קלינית", אז.. מניסיוני, עם כל הקושי (והקושי רב מאד מאד, ראה לעיל ערך "התנגדות"...:-)))) - החזרת רגשות כמו זעם, תסכול, אכזבה, אפסיות המטפלת מולך, הביטול וחוסר האכפתיות, התלהבות ואכזבה וכד' שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ממש לתוך הטיפול שלך, עשויות לקדם אותו בקצב שלו. אם אתה מוצא שמה שקורה לך בטיפול מאפיין גם חלקים בהיסטוריה שלך שחוזרים על עצמם, טיפול הוא מקום נכון לעבד אותם. אלא אם הטיפול עד כדי כך נורא מכאיב לך, ואינך רואה בו אפילו תועלת קטנה שבקטנות - אז אתה באמת בוחר לעזוב. אתה חופשי לעזוב. חופשי לקחת מרחק. חופשי לחזור. חופשי לקחת פסק זמן. חופשי לנסות ולראות. חופשי לבחור בכל דרך אחרת שתראה לך מועילה יותר מאשר מזיקה. בלאגנים הטיפולים האלה. לכולנו... ובתקווה...

את האש הזו, את התיקווה, את הכוחות וההנעה לעשייה איש לא יתן לכם אלא רק אתם בעצמכם.אל תחכו לקבל זאת ממקור חיצוני (למרות שתמיד עידוד והבנה והקשבה מאדם קרוב שאוהבים עוזר) ובמיוחד לא מפסיכולוג, זאת לא הכתובת. אל תדאגו, זה יגיע לכולם יש עליות וירידות בחיים, יש תקופות של מוטיבציה ועשייה ויש תקופות של קיפאון. עצם ההבנה, "נפילת האסימון" שזה תלוי רק בנו, זה כבר שינוי בדרכנו, ורק מנקודת הבנה זו האדם מוכן באמת לשינוי לכיוון שאותו תיארתם. בהצלחה, תרגישו טוב...

אייל שלום, אני מבין מדבריך שאתה מחפש משהו שישנה אותך, שיבעיר בך אש, ושיעשה את זה מהר. אבל נשמע שאתה עושה דברים תמיד מהר, אתה נמצא חצי שנה בטיפול וכבר אתה מרגיש שאין בו טעם, ויותר מכך שאין טעם בכל הטיפולים הפסיכולוגיים. אני לא מכיר את הסיבה שבגללה הגעת לטיפול אבל אולי לעשות דברים מהר זה לא מה שאתה צריך. אולי לנסות ולתת לדברים את הזמן, להתקדם בהדרגה דווקא זהו הדבר שאתה צריך. ואולי באיזשהו מקום, כמו שכבר נאמר לך, אתה גם יודע את זה אחרת לא היית פונה לפורום פסיכולוגיה קלינית בשאלה. ומשום שזהו פורום פסיכולוגיה קלינית, ומשום שאני פסיכולוג המאמין בדרך הזו וחושב שאולי גם עבורך היא נכונה אין לי להמליץ לך על דרך אחרת. דרור

הי, למה אומרים שרק מספר קטן של זוגות מצליחים להכיר דרך אתרי הכרויות,ושהסיכוי למצוא שם משהו קטן?האם זה כך ולמה?

ירון שלום, אין לי נתונים סטטיסטיים בנושא ולכן אני לא יכול לומר לך אם זה כך או לא. אני גם לא יודע מי זה הם, ומהיכן הם יודעים. אבל אני יכול לחשבו איתך ביחד, שירותי היכרויות, בניגוד לצ'טים, מנסים להפוך את משימת מציאת בן הזוג למשימה פשוטה. כל שעליך לעשות הוא להגדיר את עצמך במספר קריטריונים ויציעו לך את בן הזוג המתאים לך לפי קריטריונים אלו. גם אלו שלא עושים זאת בצורה כזו עדיין משדרים שהסוד הוא בחיפוש אחר האדם המתאים לך. אבל זה בדיוק הקושי, לא ניתן להגדיר כל כך בקלות מי מתאים ומי לא, למי אנו נמשכים ולמי לא. אם זה היה כלך כך פשוט לאתרי ההיכרויות לא הייתה עבודה. דרור

שלום דרור, הסתכלתי ביומן הפסיכולוגים שמפורסם באתר של משרד הבריאות. והמטפלת שלי שהיא פסיכולוגית קלינית (ראיתי את התעודה שלה תלויה בקליניקה) לא מופיעה ביומן. למה? התוקף שלה פג? יש לי קושי בלסמוך עליה. שאלתי אותה והיא ענתה שיש לה תעודה. ענין אותה לדעת למה הלכתי לבדוק באתר. ועוד היא אמרה שאנשים פועלים לפי אינטואציה רגשית ושהאינטואיציה אומרת אם המטפל הוא טוב הוא לא? התשובה שלה לא סיפקה אותי. אני כל הזמן עסוקה בלבדוק אותה ולתפוס אותה משקרת לי... רוני

באותו נושא האם פסיכולוג שסיים תואר שני קליני הוא פסיכולוג קליני? והאם הם כבר יכולים לטפל?

רוני שלום, אני לא יודע למה היא לא מופיעה בפנקס הפסיכולוגים, שאגב אינו מפריד בין פסיכולוגים קליניים לפסיכולוג ארגוני למשל. ולשאלתך, כבר במהלך לחמודי התואר השני מתחיל הפסיכולוג לטפל. לאחר התואר השני הוא עובר התמחות במסלול קליני ולאחריה הוא מוכר כפסיכוולוג קליני. יחד עם זאת אני מצטרף לשאלה של המטפלת שלך, מה יש שם שמעורר חשד, מדוע קשה לך לסמוך עליה. ייתכן שלשאלות אלו יש משמעות טיפולית עבורך והייתי ממליץ לך לברר אותן. דרור

בבית. שלום ! הבן שלי מתחיל מאוד להדאיג אתנו בבית , הוא מדבר על דברים כמו אני חונק אותך מהגרון. מתחיל לקשור בובות מהידיים וללפף סביבן שרוכים וחוטים. אנחנו לא יודעים למה הוא עושה זאת . ולא יודעים מאיפה הרעיונות האלו . כי כבלים אין לנו בטלויזיה ובמחשב אני יודעת בדיוק לאיזה אתרים הוא אוהב להכנס ,כך שזה לא בה מהמדיה. הוא מציק לאחותו הגדולה {בת עשר} ולפעמים הוא בכאילו הוא מפליק לה בישבן . ובגלל שזה נורא מעצבן אותה הוא ממשיך לעשות זאת למרות ההפצרות והעונשים שהוא מקבל . אנא עזרו לי , לאן עליי לגשת ? עם מי להתיעץ?

שלום לך, נשמע שהבן שלך מבטא תוקפנות בעוצמה גבוהה, לא ברור מה גורם לכך אבל נראה לי שהוא מחפש דרכים לתעל את הרגשות שלו שכרגע הוא לא יודע מה לעשות איתם. אני יכול להבין את תחושת חוסר האונים והבהלה שלך ולכן אני ממליץ לפנות לפסיכולוג קליני של הילד. הוא יוכל גם לעבוד ולעזור לילד וגם להדריך אתכם. דרור

לצערי, לא הצלחתי להעביר לך את הקישור המתאים בקשר למיסוי עקרות בית, אך הפניתי את תשומת ליבך כיצד למצוא זאת באתר גוגל. עם זאת אנסה לבדוק עם ספק האינטרנט מה הבעיה בהעברת הקישור. חשוב לי שגם את תקראי את המידע ושביחד נוכל להגיב כדי ליצור העצמת נשים אמיתית! אודה לך על שתוף הפעולה

בסופו של דבר, הצלחתי להיכנס, ומאחר ולא הייתי מעודכנת בעניין אני עוד לומדת את הנושא, וטרם גיבשתי דעה- האם זה מזיק או מועיל לנשים. בכל אופן, חשוב שכאשה תביעי את הדעה שלך ותשמיעי את קולך באחת מהדרכים שהצעתי. אם תשאירי פה כתובת דוא"ל, אוכל לשלוח לך רשימת כתובות של מערכות עיתונים אשר מפרסמים מאמרי דעה, וכן של אתרי אינטרנט. מניסיוני, מאמר שמנוסח היטב יתפרסם, מה גם שהנושא אקטואלי ביותר !!!, (אשמח לעזור לך בניסוח). להשמעת קול באמצעי תקשורת יש הד רחב !!

אני שמחה שהצלחת להכנס ולראות במה מדובר, אך לא הבנתי את פשר הדבר שאת בודקת אם זה מועיל או מזיק לנשים. הכיצד תשלום נוסף שעקרות בית צריכות לשלם יכול להועיל להן עצמן? אולי יועיל לקופת המדינה. אשמח מאוד להשמיע את קולי באמצעי התקשורת לאחר הלידה. אני צפויה ללדת בעוד כמס' ימים. תודה על שתוף הפעולה. לילה טוב

שלום יש לי בן זוג קבוע מזה כבר תשעה חודשים. אנחנו בני 25, הקשר שלנו רציני, פתוח ותומך. אני מאוד אוהבת אותו ומקבלת ממנו את מלוא היחס בכל הנושאים. אך בזמן האחרון שמתי לב שגופי לא מגיב מינית לתשומת לב שלו. אני מאוד רוצה להיות איתו, אוהבת לתת לו יחס בכל דבר, אבל לקבל נהיה לי בעיה. חשוב לציין שכרגע אני בתקופת טיפול בכדורים נגד דכאון, וידוע לי שזה משפיע על תפקוד מיני, אבל קיבלתי תרופה נוספת שמבטלת את תופעת הלוואי של אנטי-דפרסנט בעניין זה. חודש בערך לא הרגשתי שום צורך ביחסי מין ורק נתתי מעצמי, וניסיתי גם לקבל, אך לא הצלחתי. עכשיו גופי כאילו "שכח" מה זה וכאילו לא מוכן לקבל שום דבר... עם עצמי אני בקושי הצלחתי להגיע לסיפוק, ואליו אין לי שום תגובה פיזית, חוץ מרצון נפשי ליהנות איתו יחד. אני מתחילה לשקר לו שאני רוצה יחסי מין אבל לא נהנת כלל. גם פוחדת לספר לו כי הוא אלול לחשוב שאני לא רוצה בו יותר...מה עליי לעשות? מה קורה איתי? למה זה קורה? איך אני יכולה לצאת מהמצב הזה? אולי אני פונה למקום הלא נכון, אז תכוונו אותי בבקשה...זה מאוד חשוב לי, כי הזוגיות שלי בסכנה..

דנה שלום, את מתארת מצב מורכב בו הפסקת להינות מיחסי מין ומפחדת לאבד בשל כך את בן זוגך. מדברייך אני מבין שאת מרגישה שזה לא בגלל שאת לא נמשכת אליו אלא בגלל קושי להינות מיחסי מין ככלל. לכן המלצתי היא כזו, פני לפסיכיאטר שרשם לך את התרופות, ואם היה זה רופא משפחה, אז פני לפסיכיאטר, ספרי לו על המצב כך שיוכל לבדוק האם יש קשר לטיפול התרופתי ואם כן אז מה אפשר לעשות. במקביל פני לטיפול פסיכולוגי, ניתן לשלב פסיכולוג שהוא גם סקסולוג או שעובד עם סקסולוג כדי לבדוק מה הגורם הנפשי לכך, יוכל לעזור לך להתמודד עם הדיכאון וגם עם הפחד שהחבר יעזוב אותך. בהצלחה ובתקווה שתשובי להינות בכלל, דרור

תגיד/י, איך את/ה נכנס/ת להודעות האלה שאין בהן שם מחבר ונושא? אני חייבת להבין את זה :-)

פשוט מאד, צריך להכנס להודעה שלפניך/ אחריך ואז ללחוץ נושא הבא/ נושא קודם בהתאמה.

על איזה טווח סימפטומים מדובר?? מה הקשר למחלות נפש כגון סכיזופרניה או מאניה-דיפרסיה? מהו הטיפול המוצע על ידי הפסיכיאטריה ומהם טיפולים אלטרנטיביים אפשריים???

הפרעה שפוגעת באורח קשה במכלול התפקודים של הפרט. הביטויים העיקריים הם: חוסר יציבות ביחסים הבין אישיים תוך גילויים מתחלפים של אהבה ושנאה, חוסר יציבות קיצונית במצבי רוח, הפרעה בתחושת זהות, אימפולסיביות שעלולה לגרום להתנהגות מסוכנת, התקפים של כעס בלתי מרוסן, תחושה של ריקנות.

תודה ואבקש הבהרה נוספת האם מדובר ב"מחלה" שניתנת לטיפול? בהפרעה פרמננטית או במצב חולף?? מהי "התנהגות מסוכנת"?? איזה טיפולים מוצעים לאנשים כאלה?? האם אדם שאובחן כבעל הפרעת אישיות גבולית יכול להיכנס למצבים פסיכוטיים עקב הפרעה זאת??

האם שלחתי הודעה זאת לפורום הלא נכון???

הפרעת אישיות גבולית אינה מחלה. היא חלק ממרכיבי האישיות של האדם. אינה קשורה לסכיזופרניה או מאניה דיפרסיה. היא משוייכת להפרעות חרדה. אנשים בעלי הפרעה זו אינם חריגים ולעיתים אף קשה לזהות בהם סוג של משהו שונה. הם בעלי נטייה לפגיעה עצמית והרס וכו'. אם תרשמי במנוע חיפש B.P.D תמצאי הרבה מידע בנושא. דרך אגב 70 אחוז מבעלות הפרעה זו חוו בילדותן התעללות מינית ולעיתים אף מאובחנות בטעות כהפרעת אישיות גבולית במקום הפרעת בתר טראומטית (C.P.T.S.D) ובהחלט מאחלת לך עד 120.

הפרעת אישיות גבולית בשונה מהפרעות אישיות אחרות, השם של ההפרעה אינו מעיד על התכונה שעומדת במוקד שלה. השם "גבולי" נובע מכך שהפרעה זאת נחשבה כנמצאת על הגבול שבין ההפרעות הקלות יותר שכונו בעבר "נאורוזות" לבין ההפרעות הקשות יותר, הפסיכוזות. הפרעת אישיות גבולית נחשבת לאחת הקשות מבין הפרעות האישות, ובחלק לא מבוטל מן המקרים הלוקים בה מגיעים לאשפוז פסיכיאטרי. המאפיין הבולט ביותר של ההפרעה הגבולית הוא חוסר יציבות ואימפולסיביות, אשר באים לידי ביטוי בתחומים כמו יחסים בין אישיים, דימוי עצמי, והתנהגות רגשית. מערכות היחסים של אנשים עם אישיות גבולית מאופיינות בחוסר יציבות ובתנודות חריפות. הם מסוגלים לנקוט בפעולות קיצוניות כמו איום בהתאבדות, כדי למנוע נטישה על ידי אחרים משמעותיים, בין אם הנטישה היא אמיתית או מדומיינת. ההתייחסות לאנשים אחרים, במיוחד אלה החשובים עבורם, מאופיינת בקיצוניות, כלומר אידיאליזציה מצד אחד, וביקורתיות קיצונית מצד שני. מצבי הרוח שלהם משתנים במהירות, ולעיתים הם מגיבים בהתפרצות של כעס קיצוני בתגובה לגירוי פשוט או ללא כל סיבה נראית לעין. נראה שהסימפטומים האלה קשורים באי יכולת לגבש זהות עקבית ויציבה. הפרעה זאת מתפתחת בבגרות המוקדמת ויכולה לבוא לידי ביטוי בחלק מן הסימנים הבאים: * ניסיונות למנוע נטישה - אמיתית או מדומה - באמצעות פגיעה עצמית * יחסים הבין אישיים בעלי עוצמה חזקה וחוסר יציבות, שיכולים לנוע בין אידיאליזציה לבין פיחות בערכו של האחר. * הפרעות בזהות: שינויים דרמטיים ופתאומיים בתפיסה העצמית, מבחינת ערכים, זהות מינית ונטיות מקצועיות * התנהגות אבדנית או איומים בהתאבדות שחוזרים ונשנים, או פציעות עצמיות * שינויים פתאומיים וחזקים במיוחד במצב הרוח * תחושה כרונית של ריקנות, משתעממים בקלות * ביטויים קיצוניים של כעס, שאינו מוסבר, וקשיים בשליטה בכעס.

שלום, אני בת 24 פגועה מינית ומטופלת. יש לי בעיה אני מרגישה דוחה, שמנה ומגעילה. אני 1.62 מטר, שוקלת 44 כולם מסביבי מדברים על כמה שאני רזה ויש טוענים שמדי ומשום מה אני מרגישה שהג'נסים מתפוצצים עלי אני מידה 34/36 שיש לי ירכיים בולטות ואני מדמיינת שהחולצות מתפוצצות עלי בגלל שהחזה שלי גדול שמידת החזיה שלי היא 75/A אני כל הזמן מתהלכת בתחושה הזאת פעם אחת העלתי את זה בטיפול והרגשתי לא בנוח מהמבטים שהמטפלת תקעה בי ומאז אני לא מדברת על זה יותר. אני לא רוצה להיות רזה ושבחורים ירצו אותי אני רוצה להיות הכי דוחה ושמנה ושאף אחד לא יתקרב אלי מבינה? מה עלי לעשות? אני אוכלת מ ל א !!!! ממתקים שוקולדים ולא משמינה. תודה,

לא הבנתי מה מפריעה לך יותר העובדה שאת שמנ או רזה? אבל כן לא כל דבר צריך להגיד בטיפול.

איך מישהי מרגישה דוחה ושמנה מצד אחד,רוצה להשמין מצד שני, ולא משמינה בנוסף כל כך רזה. תגידי את מקיאה?פשוט לא ברור כל השילב הזה

תודה על התגובה שלך. לידיעתך ולהזכירך לא פניתי אליך ואני לא מעונינת להגיב לך. ברור!!

לקרוא אותך כאן עכשיו, בהפתעה...היה נעים וחם (לפחות) כמו שמרגישים כשמתעוררים ומגלים שעוד נורא מוקדם ואפשר להמשיך לישון.... ימים הפכפכים אלה וסוערים.העלו לי מינונים...ואני חייבת כדורי שינה אחרת אני ערה כל הלילה.אני קצת מיואשת,מאד עייפה ומואסת בעצמי. היום הזה אחר.אני כאילו מרחפת מחוץ לעצמי מסתכלת עליי מלמעלה. מבחוץ שקט יותר. אני חושבת להפסיק את הטיפול.אני חושבת שאני מאמללת אותה,ושהיא כבר לא תהיה כמו קודם עבורי ושזה מסוכן.ניסינו לדבר על זה,לא הצלחנו..אבל בתוכי אני יודעת.אבל זה מרגיש רע כמו מוות.איך אוכל בלעדיה.איך אוכל להגיד לה...אפילו שהיא בעצמה יודעת גם.ומה יהיה עליי? בלעדיה ואיתה?....חשבתי שהיא תלווה אותי שנים ארוכות...אני רוצה ליווי כזה את מבינה? אני זקוקה לזה.אבל אני חושבת שאני והיא הרסנו את השביל או לפחות הפכנו אותו צר מדי בשביל להלך בו זו ליד זו.ולא בגלל הק"ג הרבים שהוספתי לעצמי בחודשים האחרונים...מחכה למילים טובות.

אני מסתכנת בחטא קטן של אחרי השעה 22:00, מקווה שייסלח לי... לא אהיה כאן עד יום שישי, גם לא אוכל לראות אם תכתבו שאלות המשך, אבל אין בכך כל כוונות נטישה וקיפוח... ויק יקרה, צעדתן זמן רב זו לצד זו. לפעמים צועדים אחד אחרי השני, לפעמים אחד רץ והשני מדדה... (כמו נישואים, האין זאת?). אל תמהרי ליישם החלטות. הרעיון שאת מאמללת ומזיקה בוודאי אינו שייך רק לשם, תני לעצמך לברר אותו. הייתי רוצה בשבילך שתהיי רכה וסבלנית אל עצמך. למה לא בעצם? מי אמר שזה לא מגיע לך? ממחר! אורנה

סלחנו לך ובהחלט מגיעות לה מילים טובות אחרי שבוע כל כך קשה

שלום אורנה, כבר כמעט חודש שלם שאני לא בטיפול המטפלת שלי יצאה לחופש אנחנו מתכתבות במייל אבל... אני חוויתי אונס וניצול מיני בילדות במשך שנים. כמעט 3 שנים אני מטופלת מאד קשה לי להתחבר ולהפתח לאנשים אני כל הזמן במקום של הסתרה ולא נותנת שמישהו יחשוד וידע מה עברתי באמת. אף אחד לא יודע גם ההורים שלי. כיום אני בת 25+ וההורים שלי יודעים שנפגעתי אבל במשך כמה זמן מה, איזה זוועות עברתי הם לא יודעים. כלום!! זאת הסיבה שהתנגדתי בכל תוקף ללכת לקולגה שהמטפלת שלי הציע לי. עכשיו כשאני חושבת על החזרה של המטפלת לעבודה ושאצטרך לחזור לטיפול אני לא רוצה, לא יכולה מבחינה רגשית התנתקתי ממנה. איך אחזור ב 5 לספטמבר? אני לא חוזרת לטיפול!!! אני לא כועסת עליה שהיא יצאה לחופש אני מבינה את הצורך, אבל, אני מנותקת לגמרי מהטיפול אני לא יכולה לחזור. שוב להתחיל מההתחלה, שתיקות, עזיבה באמצע, בריחה, אני כבר לא צריכה אותה יותר ולא אף אחד אחר. יש לי תקופות שאני פוגעת בעצמי כדי להרגיש/לראות כאב מוחשי. כשהכאב הפנימי חזק ואני לא יכולה יותר זה מה שאני עושה. לא יודעת למה אני כותבת את הדברים אולי כדי להיות שלימה עם ההחלטה שלי. לדעת שאמרתי את הדברים וזהו. תודה על הקריאה. רוני

רוני יקרה, טוב שכתבת את הדברים. עכשיו, כשהם בחוץ, אני מקווה שתוכלי לקרוא אותם שוב ולראות משהו ממה שאני רואה בהם: שנפגעת, שלמרות כל ההבנות ההגיוניות בדבר חופשות של מטפלים את בטחת בה ונעזבת, שאת לבד כל-כך, שאי אפשר יותר... רוני, תחושות אלה הן סימן חשוב לכך שנוצר קשר. רק משום שהוא קיים אפשר להתאבל על אובדנו בחודש האחרון. נוצר קשר... לכי לשם ב- 5 לספטמבר והרשי לעצמך להעמיק את הקשר. מחזיקה אצבעות, אורנה

שלום כולם, לאור החום וחגיגות סיום החופש הגדול, שבוע מעט משונה לפנינו: אני אשיב על שאלותיכם היום, דרור ישיב בשלישי, ליאת ברביעי ובחמישי, ושוב אני בשישי. אני יודעת שזה מבלבל, אבל אולי גם הזדמנות ליהנות מהסגנונות השונים של כולנו בעירבוביה... בכל מקרה - נעבור גם את זה... שבוע מוצלח לכולנו, אורנה

אורנה יקרה שלי, נכנסתי להציץ... לבדוק מה קורה השבוע :-) מעניין מה היה קורה לולא דיברתי :-))) ועכשיו אני עפה... לפני שתתחילי את המסע (תרתי משמע :)) אוהבת, ד' שלך :)

ד' שלי, מזל שהזכרת לי... תודה על האיחולים... בסדר גמור שכתבת, אבל כדאי להפסיק כי אף-אחד לא מבין על מה אנחנו כותבות. יוצאת למסע, ועומסת אותך על לוח ליבי, אורנה

אני בחורה בת 24 1.66 ושוקלת 64 קילו , אני מרגישה כמו הבן אדם הכי שמן בעולם , בנים מתחילים איתי ורוצים איתי קשר , אבל אני תמיד מנתקת אותו לפני שמגיע השלב של המגע בגלל שאני לא מסוגלת לסבול את הגוף שלי (והם תמיד לא מבינים מה הם עשו לא בסדר , למרות שאני מסבירה שזה לא הם זאת אני ) , אני בטיפול כבר שנה אבל מעולם לא העלתי את הנושא , מה אפשר לעשות ששונאים את עצמך ? (חוץ מדיטאה )

שלום אחת, לצערי עדיין לא נמצאה הדרך לסייע בטיפול פסיכולוגי למטופל שאינו מעלה את בעייתו... טיפול פסיכולוגי יכול בהחלט לסייע בבעיות של דימוי גוף וביטחון עצמי, כך שכדאי לאזור עוז ולדבר על הדברים! תחשבי על כך? אורנה

יעלה ,נורית אורנה מתנצלת מאוד על התגובה המאוחרת...הרגע הגעתי ונחתתי היישר אל הפורום.. אכן ביליתי בנעיימים ,חגגתי ונחגגתי כמו שרק אני יודעת ואוהבת.. יעלה, כלכך יפה כתבת לי,עם מלותייך החמות היפות והקולעות . אני באמת מרבה כאן בקריאה ,וממעטת בכתיבה ,(סוג של עצלות ,אולי ?) או אולי הקבלה כל שהיא לחיי הלא אנטרנטיים ,יותר קשובה ופחות דברנית . בכל אופן ,יישר כח לך על היוזמה הברוכה , והמון תודות לאחולים והברכות . הנה מגיעה לה שנה חדשה ,ואני רוצה להוסיף אחולי בריאות והמון כוחות להתמודדות עם קשיי היוםיום המוכרים לכולנו. ולכן נורית אורנה, תודה גם כן, נטע.

היי נטע, שמחה שחגגת ונחגגת כמו שרק את יודעת (מעניין מה זה אומר :- ). שמחה שחזרת. להשתמע, יעלה

כל כך מבלבל.פעם היה פסיכולוג וידענו לאן אנחנו הולכים. מה מתאים למה? או איזה "תואר" מתאים לטיפול כמו: חוסר ביטחון, חרדה חברתית, דיכאון,או בכלל טיפול רציני.

שלום נורית, מדובר בהכשרות שונות, ואני נוטה לחשוב שהן היו קיימות גם בעבר, כך שתמיד היה מבלבל... עובד סוציאלי קליני למד תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. במידה ועבר הכשרה נוספת בפסיכותרפיה הרי שמדובר בהכשרה מקיפה ביותר. פסיכולוג קליני למד תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, 4 שנות התמחות קלינית ומבחן מומחיות מטעם משרד הבריאות. הוא מוגדר כפסיכותרפיסט מעצם הכשרתו. פסיכולוג הוא אדם שלמד תואר שני בפסיכולוגיה, אך לא סיים תהליך התמחות וטרם עמד בבחינת מומחיות. יש לברר באיזה תואר מדובר ובאיזה שלב בהתמחות. לגבי פסיכותרפיה ההגדרה עמומה ביותר. ישנם מטפלים מגישות שונות ועם הכשרות מגוונות המגדירים עצמם כפסיכותרפיסטים, וזוהי הגדרה שמומלץ לבדוק בקפידה. יוצאים מכלל זה בתי הספר המתקדמים לפסיכותרפיה, בהם לומדים פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאלים קליניים (אבל להם מלכתחילה לא הייתה בעיה בהכשרה...). ומעבר לכל זה - חפשי מטפל/ת שמעוררים בך תחושת אמון ורצון להעמיק בדיבור... בהצלחה, אורנה

דרור שלום, כיצד משתנה ערכו של טיפול אם הדברים הנאמרים מהמטפל למטופל אינם אותנטיים? כשמטופל מביע כעס או תסכול אז הפסיכולוג כמובן יבצע שיקוף תוכן ושיקוף רגש עפ"י כל הכללים והנהלים,כמו למשל: "כן,אני מבין שאתה כועס"(ובלב עשוי להגיד:אני משתין עליך בקשת רחבה....) תחת ההנחה כי המטופל אינו מטומטם,האם עדיין יש אפקטיביות טיפולית בפעולה מסוג זה? השאלה אינה צינית אגב,אני שואל ברצינות.

שלום יואב, אני בטוחה שאתה שואל ברצינות, ואפילו בכאב. לא נעים לחשוב שרגשותיו הכנים של המטפל כה רחוקים מדבריו וממראה פניו. תחושת הנטישה הזו, האפשרות המטרידה להיות איתך מבלי באמת להיות איתך, היא נושא חשוב לעבודה טיפולית משום שיש יסוד להניח שאתה מרגיש כך בהקשרים נוספים. מילה נוספת - פסיכולוגים קליניים עושים קצת יותר משיקוף (תודה לאל...). אחד הדברים החשובים שמטפל יכול לעשות הוא להתבונן במחשבות ובתחושות שמתעוררות בו במהלך השעה הטיפולית, מתוך מטרה לרתום אותן להבנת המטופל ולקידום התהליך הטיפולי. לכן, אפשר לקוות שאם מתעוררת במטפל התחושה שאינו אותנטי, הוא ישתמש בכך על-מנת להבין את המטופל ואת הכאב שהוא מתמודד עמו. מילה אחרונה - בטיפולים טובים ומעמיקים עולה קשת רחבה של רגשות, כולל שנאה ותוקפנות, וטוב שכך... אבל בבסיס יש קשר עבודה טוב, מלא חיבה ונכונות להיות מושקעים בתהליך המפרך הזה. קשה לי להאמין שזה מתאפשר אם המטפל מרגיש באופן עקבי שהוא משתין בקשת רחבה... בברכה, אורנה

שלום.אני רועי בן 25,סובל שנים ארוכות מחרדה חברתית.אמנם אני מתפקד ועובד אך חש אי-נוחות גדולה ליד אנשים זרים וגם בני משפחה(דודים וכו').יש לי גם התרגשות גדולה מאוד מבחורות.אציין שאני אדם נחמד לסביבה,שואל לשלום אנשים אבל בפנים יש לי תחושה פיזית לא נוחה.ארצה בבקשה לשאול האם טיפול פסיכולוגי קצר מועד של 3-4 חודשים יכול לפתור את הבעיה בהנחה ומדובר על פגישה לשבוע? אשמח לדעת מניסיון מומחי הפורום על ספציפית על השאלה שלי.

שלום רועי, הטיפול המומלץ בבעיות חרדה חברתית הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ובהחלט ניתן לסייע בפרק הזמן שציינת. קח בחשבון שטיפול קבוצתי בחרדה חברתית נחשב ליעיל ביותר, וכדאי לבדוק האם מתקיימות קבוצות באיזור מגוריך (במרפאת החרדה של גהה ישנה יחידה מצויינת, שווה בדיקה אם אתה בסביבה). בהצלחה, אורנה

דרור שלום, אומרים שכאב קושי ותסכול, יכולים להוציא מאדם גם צדדים מכוערים. לגבי לפחות זה נכון, אני בילתי נסבלת בלשון המעטה,רוב הזמן תוקפנית.( לא תוקפת תחילה אלא עונה בתוקפנות) ותמיד תמיד זה מופנה דווקא לאיפה שלא צריך, לאנשים שהכי מנסים לעזור לנסות ולהיות איתי,כשכל מה שאני רוצה לומר להם בעצם זה: תודה גם אני מאוד אוהבת אבל את מה שאני באמת צריכה איש לא יכול לתת,אז תעזבו אותי במנוחה. ובכל זאת אני יודעת למה אני כועסת וכואבת וממש לא חושבת שמישהו אמור וצריך לשלם את המחיר על כך. לרוב מנסים להבין ולהבליג מה שמחמיר לי יותר את ההרגשה הרעה של היחס שלי. לא נראה לי הוגן להסתתר אחרי כאב ולפגוע גם שלא במתכון, ובטח לא לבקש סליחה ולחזור על כך שוב. אני לא כועסת על אף אחד מלבד על עצמי,ואני לא מבינה למה אני מתנהגת כך כשזה ממש לא אופייני לי. איך אני עושה את ההפרדה הזו?( גם כשאני סופרת עד עשר אני מגיבה עוד קודם.) ובמיוחד שמי כמוני יודעת שיש מילים שאף סליחה לא תספיק להם -ושאי אפשר לקחת חזרה. רוצה למנוע את בקשת הסליחה, רק שיניחו לי להיות בעולמי טוב או רע.

שלום ד., אני מסכימה: יש משהו מאוד טרגי בכך שהכאב לא מאפשר לנו להיעזר. הרי זה כאילו שהאנשים שלא נפגעו יכולים להמשיך ליהנות מהטוב שיש בעולם, ודווקא אלה שנפגעו מאוד, שזקוקים כל-כך ליד מושטת, מצליחים (בגלל הכעס והיאוש) להרחיק מעצמם שוב ושוב את הסיכוי. מילה אחת של עידוד: אני מאמינה בכל ליבי שיש עוד דרכים, שאנחנו לא נידונים להתנהג באותה הדרך שוב ושוב. אני יודעת מנסיוני שמדובר בתהליך ארוך וכואב, אבל אני רואה מטופלים ששמטו שוב ושוב את היד המושטת, המתעקשת, ומתישהו מצליחים להחזיק בה חזק חזק ולצמוח הלאה... תחשבי על זה? אורנה

רגישות היא דבר יפה כשהיא בטעם, קצת מעבר זה כבר רגשי נחיתות. אמרו לך לא פעפ ולא פעמיים שתשאלי כשתרצי וגם נענית במשמרות של כולם, ההתעסקות בזה ללא סוף כל כך מיותרת.

ממש לא קיבלתי מענה במשמרות של כולם. והנסיונות שלך לענות לי במקום מנהלי הפורום גם הם מיותרים, עד כמה שזכור לי לא שאלתי אותך, אני מתייחסת לתגובה שלך כאל תגובה של מישהי שלא מבינה את ההרגשה שלי

התגובה שלי אולי מיותרת-אך מתבקשת. כמעט על כל פניית שלה שלך לאחריה נוספת תגובה (לרוב טענה), על כך שלא עונים לך, שלא תכתבי פה יותר( אגב ראיתי הודעות עם איום כז משנת 05 ובכל זאת את כאן)! אם היית טורחת לכתוב את שמך היית חוסכת את תגובתי, כי לא הייתי קוראת אותך מתוך ידיעה של מה כתוב שם. ועובדה שכך! חבל לבזבז הרבה אנרגיה בכלום.

אני חושבת שנושא הקיפוח והנטישה בפורום קיבל התייחסות מספקת. הלוואי שתחושו אחרת... אורנה

לדרור שלום באיזה מקרים אתה כמנהל פורום מרגיש שנכון להתעלם ממשתתפים או לבקש להפסיק לפנות אליך בימי התורנות?

שלום, דרור יהיה כאן מחר, וכדאי להפנות את תשומת לבו על-מנת שיוכל להתייחס לדברים באופן אישי. בינתיים, אני רוצה להזכיר שכולנו עושים כמיטב יכולתנו להשיב לכל הפונים. הודעות שנמחקות מהפורום הן הודעות פוגעניות שסגנונן אינו הולם, וזאת על-פי שיקול דעתם של מנהלי הפורום. בברכה, אורנה

אני אחרי ארבע שנים של טיפול והמטפל אמר שאנו צריכים לדבר על סוף הטיפול, אני לא מרגישה מוכנה , אם אני אגיד לו שאני רוצה להמשיך האם הוא יסכים? ואיך הוא יכול לדעת שזה סוף הטיפול. הגעתי אליו בגיל 31 בגלל שלא מצאתי אהבה ועדיין לא מצאתי אהבה. אני בחורה ממוצעת לא הורסת ביופי מתלבשת יפה נעימה לשיחה ועדיין לא מצליחה למצוא מישהו. אני מתחילה לשאול את עצמי למה בזבזתי ארבע שנים מחיי בדיבורים ולמה הכל נשאר באותו מצב. לא הייתה לי ילדות עשוקה או חיים מורכבים או טראומות וכל הדברים המסבכים טיפול. למה דבר יחיד שרציתי לפתור עדיין נשאר כך?

אבל את חושבת שהטיפול עזר לך בדברים חשובים אחרים? מה שמשיגים בטיפול לא חייב להיות מה שבאנו אליו איתו כמו שהוא. מה שמסביב יכול לעזור מאד בפני עצמו ואינו בזבוז. והייתי רוצה לשאול משהו - את חושבת שהיית יכולה למצוא אהבה במקביל לטיפול? לקיים את שני הקשרים יחד? לעבוד על קשר אהבה ממומש מבחוץ בתוך הטיפול? האם חיפשת אהבה בחוץ? אולי הקשר הטיפולי עצמו קצת מעכב את המוטיבציה למצוא קשר אחר? את יכולה לשאול את המטפל למה הוא מציע לסיים. חשוב לדעת.

שלום אורנית, ההצעה לדבר על סיום הטיפול מציפה באופן טבעי תהיות ושאלות סביב הישגי הטיפול. אני מציעה להתבונן בשתי השאלות הללו בנפרד: שאלה לגבי סיום הטיפול (מדוע עכשיו? אילו תחושות מעוררת בך העובדה שהמטפל הוא זה שהציע לדבר על הסיום? איזה תחושות קשורות אצלך לפרידה? איך מתמודדים עם אי הסכמה בנוגע לזמן הנכון לסיים את הטיפול?), ושאלה לגבי הישגים (איך נמדדים הישגי הטיפול - האם על-פי העולם הפנימי שלך או על-פי הישגייך בעולם החיצוני? כיצד מפרידים בין יאוש בטיפול ויאוש בתחום הזוגי?). כל השאלות שהעליתי, ועוד רבות נוספות, הן חומר חשוב לעבודה בתוך הטיפול. אני בטוחה שתמצאי את הדיבור הזה פורה ביותר. בתקווה להגשמת משאלותייך בקרוב קרוב, אורנה

אני בטיפול דינמי כבר שמונה חודשים שאלתי את המטפל מה האבחנה שלו והוא אמר שזה "הפרעת דחק פוסט טרואמטית" . לא כל כך הבנתי ממנו אם זו מחלה או הפרעה ואם זה עובר. אני בן 36 אב לילדה בת שנה ואני פוחד להגיד לאישתי שלא תחשוב שאני חולה ותצטער שהתחתנה איתי. אודה לכם על הסבר איך מטפלים בזה והאם טיפול דינאמי הוא הטיפול הנכון או שעלי לקחת כדורים. היה לי יותר נוח לא לדעת מה יש לי פתאום השם לזה גורם לי לתפקוד נמוך, אני עוסק בתחום המחשבים מה שדורש ממני תפקוד מלא וריכוז ואין לי זאת כרגע. בסך הכל הייתה לי ילדות יפה ונורמאלית והאירוע שהשפיע על חיי זה כשהייתי בן תשע ילדים הכו אותי ואושפזתי חודשיים בעקבות כך. האם לחוויה אחת בחיים ישנה השפעה כל כך גדולה על הבגרות שלנו או שהמחלה שהוא אמר קשור גם למשהו גנטי?

שלום זאב, בעיקרון, האדם שאליו חשוב ונכון שתפנה את שאלותיך הוא המטפל שלך - הוא צריך לדעת שאתה מוטרד מהאבחנה ותוהה לגביה. הוא יוכל לסייע לך בצורה הטובה ביותר כאשר יתאר את האינדיקציות לאבחנה, יסביר אודותיה ויבהיר כיצד תטפלו בה. אני מצרפת מספר מילים אודות האבחנה שקבלת, על-מנת שתוכלו לדון בדברים בטיפול: PTSD, או בשמה העברי הפרעת דחק בתר-חבלתית, מתעוררת בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי. באירוע טראומטי האדם עד או חווה איום של מוות או פציעה משמעותית, וחווה חוסר אונים ואימה. האדם ממשיך וחווה את האירוע באמצעות זכרונות חוזרים וחודרניים מהאירוע, חלומות חוזרים ומעיקים על האירוע, פלאשבקים, מצוקה ניכרת בחשיפה לגירויים המסמלים או מזכירים את האירוע ועוד. ברמה ההתנהגותית האדם מנסה להימנע מפעילויות, מקומות ואנשים שמזכירים את הטראומה, חווה ירידה ניכרת בעניין והרגשה של זרות או נתק מאחרים, קשיים בשינה, התפרצויות זעם, קשיים בריכוז ועוד. בריאות, אורנה

יש לי חבר הרבה זמן ואנחנו גרים ביחד. יש לו בעיה עם מגע וזה אומר שהוא לא אוהב לדוגמא לשתות מאותה הכוס ולא לגעת באנשים אחרים למשל כשרוקדים ועד לבעיות בינינו שאין לו צורך או רצון למגע פיסי לא להתנשק לא לחבק ועד לקיום יחסי מין רק לעיתים רחוקות. הוא אומר גם שהוא לא אוהב להתחבק והוא לא יודע אם הוא יחבק את ילדיו. אני אומרת לו שברור שיש דברים בגו והוא לא רואה בזה בעיה ולא מסביר את זה או מחפש בתוכו הסברים לעניין הזה שלו. לדעתי יש איזו בעיה ואני לא מצליחה להבין בדיוק מה. בנוסף אני מפחדת שזה אומר על הפרעה כלשהי שאני לא מודעת לה. אני אשמח אם תוכלו להאיר את עיני. תודה

שלום 22, ישנם הבדלים ניכרים בין בני-אדם מבחינת חיבתם למגע גופני, ויש לקחת זאת בחשבון. עם זאת, מתיאורך עולה כי לבן-זוגך יש קושי משמעותי, שיכול להיות קשור למצבים חרדתיים מסוימים. אני מבינה שהוא אינו מייחס לכך כל בעייתיות, אבל חשוב שידע באיזו מידה ההימנעויות שלו מפריעות לך (משום שכרגע יש לו בעיה מבחינת שביעות הרצון שלך, והיא מתקיימת גם אם לדעתו אין לו קושי). אני ממליצה לפנות לשיחת אבחון וייעוץ אצל פסיכולוג קליני, ולשקול בכובד ראש את האפשרות של טיפול זוגי ו/או ייעוץ סקסולוגי. בהצלחה, אורנה

תודה רבה

שלום, בני פג שנולד בשבוע 28 במשקל 115 גר' כיום הוא בן שנה. בזמן שהותו בפגיה היה לו IVH דרגה 2 הדמם נספג, ונוצר פוראנצפליה אוקסיפיליט בחדר שמאל. לפי שנמסר לי בפגיה הפגיעה יכולה להיות במוטוריקה או קוגנתיבית כיום אנו בטיפול פיזיוטרפי בבי"ח תל-השומר במכון להתפתחות הילד ונראה שהבעיה היא לא מוטורית. אך הוא מתנהג לא לגילו, אין לו אוצר מילים . שאלותי הם: 1. מה יכולת להיות הפגיעה הקוגנתיביות? האם יכול להיות גם אוטיזם? מהו אוטיזם? 2. כיצד ניתן לאבחן מה יש לבני. 3. אילו סוגי טיפול ניתן לילד בגיל הזה? והאם הטיפול יניב פרות? 4. למי ניתן לפנות לצורך אבחון וטיפול?

שלום מרינה, אני חוששת שפורום זה אינו המקום הנכון להשיב על שאלותייך. השאלה היא כרגע רפואית-התפתחותית, ויש מסגרות רב-מקצועיות (כלומר מסגרות שכוללות רופאים, פסיכולוגים התפתחותיים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, פיזיוטרפיסטים ועוד)שמיועדות לאבחן את ילדך ולהציע לו את הטיפול המתאים. שאלי בביה"ח או בטיפת חלב לאן לפנות, ונסי לא למהר למסקנות עצמאיות. בריאות ושלווה, אורנה

יש לי בעיה שאני רוצה להתגבר עליה ולא יודעת איך . אני בת 28 , עובדת כ- 3 שנים (מאז סיום התואר הראשון ) במשרד בעבודה מזכירותית ובגדול לא מאד מרוצה ממצבי המקצועי כיום . לפני התואר היו לי שאיפות להצליח במשהו ולעשות משהו משמעותי עם עצמי אבל אף פעם לא הייתי פושרית או אמביציוזית בצורנ חריגה (הייתי פעם באבחון מקצועי והפסיכולוג אמר לי שאני אחת שרוצה לעשות משהו משמעותי בחיים אבל רוצה כבר להיות שם ולדלג על הדרך והאמת שיש בזה משהו...) . העניין הוא שעם הזמן נכנסה לי מחשבה שהיא הרבה מעבר לעובדה שלא בא לי לעבור את הדרך הקשה , אני כל הזמן אומרת לעצמי למה להתאמץ , הרי הכל יגמר מתישהו , הכל הבל הבלים כמו שאומרים אז בשביל מה בכלל להשקיע . וכך עובר עוד יום וחודש ושנה ובראש שלי רצים דברים שהייתי רוצה לעשות , כמו ללמוד ניהול עסק ועוד רעיונות רבים שעולים בי אך בד בבד עולה המחשבה של מה הטעם בסוף כולם מתים... ייתכן שהחשיבה הזו התחזקה בעקבות ההתקרבות לדת שזה תהליך ארוך אצלי שמתרחש מגיל 17 . אבל גם לדתיים יש שאיפות ויש עשייה... אני לא יודעת איך לצאת מזה , זה גומר לי כל שביב מוטיבציה אפילו קטנה לעשות דברים ע"מ להתפתח . אני יודעת שאני מבוזבזת אבל לא יודעת כיצד לצאת מדפוס החשיבה הזה . מה עושים? בתודה מראש...

שלום שיר, את מתארת תחושת ייאוש שמרפה את ידייך. למול כל שאיפה שמתעוררת בך, את מציבה את האמת הבלתי ניתנת לעירעור שהכל זמני, ומוותרת... ובכל זאת, למרות שכולנו נמות, בני-אדם מתאהבים, מציבים מטרות, נאבקים על אידאלים, יולדים ילדים, מקווים לטוב... הקושי שלך לחוש כך יכול להעיד על נטייה דכאונית או חרדתית שכדאי לטפל בה בטיפול פסיכולוגי, ובכל מקרה כדאי שיהיה לך מקום לדבר בו על תחושותייך, ובהדרגה למצוא מחדש את התשוקה וההתלהבות. תחשבי על כך? בהצלחה בחיפוש הדרך, אורנה

ראשית תודה על ההתייחסות . אני אשקול שיחות עם איש מקצוע . האם ישנם צעדים פרקטיים שניתן לעשות מלבד שיחות או חומר קריאה שאפשר לקרוא שמתייחס למצב כזה? הייתי שמחה לחוש התלהבות ולשים בצד את החשיבה הזו .

הי, האם בשפת הפסיכולוגים "מה המשמעות עבורך של להשיג את הדבר הזה" זהו בעצם תרגיל מריחה שנועד לגרום למטופל להבין שעליו להתרחק מיעדים שאפתניים מדי?

שלום דורון, בשיח הטיפולי שאני מכירה מנסים לברר את ההיבטים האישיים של כל מחשבה/הרגשה/רעיון/התנסות בעולמו של המטופל. כך אני מבינה את השאלה שנשאלת בטיפול. המחשבה שהמטפל/ת מנסה (בדרכים עקלקלות) לגרום לך להבין משהו, והתחושה שהוא/היא מבטאים אי אמון בכוחותיך, הן חומר טיפולי חשוב שראוי שיבדק בתוך השיח הטיפולי. נסה להביא את המחשבה הזו גם לשם. בברכה, אורנה

שלום לכול מי שעוזר, אני סך הכול בחורה צעירה שתמיד אהבה לנסוע ממקום למקום... אחרי שתי נסיעות שלא שהיה לי בהן פיפי לוחץ, כמעט ללא יכולת התאפקות, לחץ שגבר עוד ועוד ועוד לאחר שהיו פקקים, יצרתי לעצמי חרדת נסיעות. זה מתבטא בכך שאני עולה לאוטובוסים כמעט בוכה ונרגעת אולי, במקרה הטוב עם כדור רגיעון.. מחר יש לי נסיעה חשובה, שאני אחראית אוטובוס, איך אני עוברת את זה???? אני כבר עכשיו ב"סרטים", כולי פרפרים ולחץ, מזיעה נורא נואשת לעזרה אנא מישהו עיזרו לי!!! סך הכול בחורה בת 24 שכול החיים לפניה וזה הורס לי הרבה תודה לכול מי שיעזור הנואשת!!

שלום נואשת, אל נא תהיי נואשת. תחושת הלחץ שחווית בשתי הנסיעות האחרונות עברה הכללה, כך שכרגע את חווה חרדה סביב כל מצב של נסיעה. החדשות הטובות הן שניתן לטפל בבעייתך ביעילות רבה, בטיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר הנקרא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. בינתיים, נסי לזכור שבעוד הנטייה האינטואיטיבית היא להימנע מהמצב מעורר החרדה (כלומר, לא לנסוע), הדבר החשוב ביותר שתוכלי לעשות למען עצמך הוא דווקא כן לנסוע - עם החרדה, עם הפרפרים, עם הלחץ, עם הזיעה ועם הנואשות. קשה, אבל ככל שתמעיטי בהימנעות כך ייקל עלייך לפתור את הבעיה. מחזיקה אצבעות לנסיעה של מחר, אורנה

אני מרגישה עכשיו הרבה יותר לבד. היום סיימתי לעבוד ובדרך אמרתי למישהו שלום והוא אפילו לא אמר לי בחזרה, וקראתי לו והוא לא הסתובב. סתם מישהו, לא איזה "מישהו" חשוב בחיי. פתאום הרגשתי קצת כמו רוח רפאים. גם עכשיו אני מרגישה ככה. עצוב נורא להיות לבד, להרגיש לבד... אני מרגישה ממש לבד...

למה יקרה, אל תרגישי לבד. זו אי הבנה פשוטה- שאלי שוב, או צרפי קישור לשאלתך. אם תציצי למסגרת שלמעלה תגלי ששאלת ביום שבת- היום בו הפורום לא זוכה למענה של ליאת דרור או אורנה. זה לא היה מכוון אם כך. פשוט בלבול. שאלי שוב.

שלום # אכן היתה אי הבנה משום שהפורום לא פעיל בשבת. למה שאלי שוב בטוחה שמנהל התורן במשמרת ישמח לתת לך מענה. ישנם משתתפים ששואלים כשהפורם פעיל ולא זוכים להתייחסות ,אני אחת מהם, זו הרגשה באמת קשה. אני פונה לכאן כמוצא אחרון כשאני במילא מרגישה לבד וכאשר אני לא מקבלת מענה או כשאחד המנהלים (ולא אציין שמות) מבקש ממני כלל לא לפנות אליו- זה מותיר אותי בתחושות קשות שיכולות להימשך מספר ימים , צר לי שלפעמים יוצא שאני רושמת כדי להיעזר וקורה בדיוק את ההיפך. בתודה - עוד משתתפת מאוכזבת. לתשומת ליבך אורנה,ליאת

שלום למה, מעליב כשמישהו לא מגיב לקריאתנו. אני חושבת שלפעמים אנחנו נוטים למצוא את התחושה או את חוויית החיים המעסיקה אותנו בעוד הקשרים ובעוד מקומות, ואולי אולי זה מה שקרה הפעם. אני מקווה שתקבלי את ההצעה הנבונה של #, ותשלחי את הודעתך שוב. שיהיה קל ופחות לבד, אורנה

שלום דרור, ראשית תודה על תשובתך. הייתי מעוניין לנסות לתרגם את תשובתך ותגיד לי באיזו מידה של דיוק צדקתי: "כשאתה רואה בחורה שנראית יותר טוב ממך אז אתה בטח יודע שהסיכויים שלך איתה הם לא משהו.....הסיבה האמיתית שאתה נמשך אל בחורה כזו היא בשביל לטפח את הדימוי העצמי שלך.בטיפול אתה תלמד להמשך גם אל בחורות שלא נראות מי יודע מה ושם יוציאו אותך מהסרט הזה שאתה חושב שאתה יכול להשיג איזו בחורה שאתה רוצה.ילמדו אותך להסתפק במה שיש ולהתחיל עם בחורות שהן יותר ברמה שלך." אנא תקן אותי היכן שטעיתי.

גל שלום, בטיפול ישנו ניסיון להבין מה המשמעות האמיתית של משהו עבורך, במה הוא נוגע. למשל מה המשמעות של להשיג אישה יפה, מדוע זה כה חשוב עבורך עד כי כל אפשרות אחרת מעליבה אותך. מדוע האפשרות היא או שאשיג את הכי טוב שיש או שלא אנסה כלל. לרוב חשיבה מעין זו לא מאפיינת רק קשרים עם נשים, אם כי ייתכן ושם זה בולט יותר. דרור

בחורות שהיו אטרקטיביות בעיניי ישארו אטרקטיביות וכאלו שלא ישארו לא...הכל שאלה של טעם

האם תשובתך המתחמקת מרמזת שצדקתי במידת מה?

אשמח לקבל המלצה לפסיכולוגית טובה מאזור תל אביב והסביבה. רצוי כזו שעובדת עם מכבי, אבל לא חייב. מישהי שאוהבת את מה שהיא עושה, רגישה, חכמה ובעלת לב רחב.

שלום לך, אני רואה שצירפת את כתובת המייל שלך ואני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על מטפלת. להמלצה ממנהלי הפורום ניתן לפנות למייל האישי המופיע ליד השם של אותו מנהל. דרור

לליאת! תודה על העידכון אני מרגישה יותר טוב. עזרת לי הרבה סיגלית

סיגלית שלום, ליאת תהיה פה ביום חמישי, את מוזמנת לכתוב גם במהלך השבוע, או לפנות ולהודות לה כשתהיה כאן. דרור

פרח שלום, אני שם לב שחזרת לכתוב לאחר הרבה זמן שלא כתבת. אני מבין שקשה לך ואני מזמין אותך לשתף פה בפורום ולהיעזר בי ובחברי הפורום האחרים, אנחנו כאן בשבילך. דרור

דרור יקר, תודה על המילים החמות. כבר מרגישה יותר טוב, על אף שלא אני כתבתי את ההודעה. ולמרות שמצבי כרגע, לשם שינויי לא רע בכלל.. נראה כי השתמשו בשמי.. ייתכן בשוגג וייתכן כי יש מי המנסה לברר מצבי בדרכים עקיפות. נכנסתי לכתוב שאלה וזאתנראת לי כבר לא רלוונטית. מבאס שמשתמשים לי בשם. מקווה שתראה את ההודעה ותודה בכל זאת דרור. פרח...

חברה שלי בגדה בכל הבני זוג הקודמים שלה, מה הסיכוי שזה יקרה גם איתי? היא מסיימת קשרים בבגידה איך אוכל לסמוך עליה?

איתי שלום, ישנה סבירות לא קטנה שכאש רחברתך תרצה לסיים את הקשר מסיבה כלשהי היא תבגוד. נשמע שזהו דפוס עבורה. אולי מתוך קושי להיפרד. אולי מתוך חיפוש אחר ריגוש חדש, כשעצם החיפוש מבהיר לה שהיא לא מעוניינת יותר בקשר, ואולי מסיבות אחרות. אולם, נשמע לי שזה קשור בעיקר לסיום הקשר. היא לא בוגדת סתם. לכן זה תלוי לאיזה כיוון הקשר ביניכם יילך. במקביל חשוב לדעת האם היא הולכת לטיפול שם היא יכולה לעבד את התהליכים הללו כך שלא תצטרך לבגוד, אלא תוכל לדבר איתך כשמשהו יפריע לה. דרור

בשביל מה טיפול מילים ועוד מילים ריקות מתוכן חסרות משמעות שיחות מופשטות על כלום. ואילו הכאב כל כך מוחשי ושורף ודוקר, ועוד מילים. למה לא ממציאים איזה טיפול שיוציא את הכאב באיזמל כמו זה של מנתחים ואחרי יומיים של אישפוז יהיה אפשר לחיות באמת ולא ליד או בצד או כאילו. מי נתן למילים כזו משמעות וכח כשאני כל כך חסרה בהן ביכולת לומר אותן ולהגיד את כאבי או לתת שם לקושי הזה. מי נתן למילים תואר וסטטוס ויוקרה ולכאב שתיקה.

ועם כל הכבוד לתואר,סטטוס ויוקרה,הרי אין באמת שום מילה שיכולה לתאר כאב. זה אשליה, ועובדה שכל הקלה היא זמנית בלבד.

שלום לך, לפעמים יש אכן תחושה ששום דבר לא יעזור. הכאב כה חזק ומילים, מה זה מילים. לעיתים ישנה משאלה שאכן ניתן יהיה לעשות ניתוח גם כשכאב הוא נפשי. אבל זה לא אפשרי. כוחן של המילים הוא דווקא כאשר לכאב אין מילים, הוא לא מוגדר ולכן לא ניתן להתמודד איתו. בטיפול יש ניסיון לתת שם לכאב, לתת לו מילים, וכך הכאב יפחת, ובעיקר ניתון יהיה להתמודד איתו טוב יותר, גם אם הוא לא ייעלם לגמרי. דרור

לא הצלתי את החתולה. ראיתי אותה היום באיזה רחוב רחוק ליד הפחים. ליד הכביש. גורה בת בקושי שבועיים. רק פקחה עיניים. לבד לבד. בדקתי שהיא חיה בכלל. היא חיה ושורדת עדיין. עמוסת פרעושים ונמלים. העורבים חגים למעלה בשמיים. לא נתנה להתקרב. אבל אני יודעת איך. יודעת. אז התקרבתי. לקחתי אותה ושמתי בחצר, בצל. אולי במקרה אמא שלה שם, ואולי לא תזניח אותה כי מגע יד אדם היה בה. אשליה גמורה. אבל אולי מישהו יראה ויציל. בספק רב מאד. וכל הקטע הוא שאני יודעת להציל, ואני יודעת לגדל, ועשיתי זאת פעמים רבות המון. אבל בחרתי להשאיר אותה שם ולא להתחיל מסכת טיפולים חדשה. אני מגדלת חיה חולה מאד משל עצמי, בקושי מגדלת אותי ופשוט אוזל לי הכוח. כל החיים הצלתי. ניסיתי. בעלי חיים. ילדים. רק אותי לא. וגידלתי אמא חולה כל-כך. ואני קטנה כל-כך הייתי. וקרו דברים גרועים כל-כך. הותשתי מלגדל חולים... כן, ראיתי והשארתי את הגורה שם. לסוף מר. אשמת סבל העולם על כתפיי תמיד. מגע ידיי מסב מוות. יודעת שזו לא אמת, אך זו התחושה שמקננת בי ולא מרפה. גורת חתולים קטנה. יהיה לי עם מי לדבר על זה והדברים ימתינו בסבלנות למועדם.

שלום לך, ראשית, טוב שיש לך עם מי לדבר. ובכל זאת, מאחר ושיתפת כאן אני רוצה להתייחס. יום יום אנו נתקלים באינספור מצבים קשים, בין אם של אנשים או של חיות. לרוב, כפי שאת תיארת קשה לנו להתעלם ממצבים המזכירים לנו את עצמנו, למשל חתול נטוש. ובכל זאת שמעתי בדברייך רגישות רבה, אולי רבה מדי, שאינה מאפשרת לך להתעלם לעיתים כדי שתוכלי לתפקד בחיי היומיום שלך. בעיניי אם תוכלי למתן מעט את הרגישות שלך, בלי לאבד את היופי שבה, אך עם יותר סינון ואיזון תוכלי להתמודד טוב יותר עם העולם. עם פחות תחושת סבל ואשמה. דרור

איך אמורה בת 36 נשואה שנה וחצי ללא ילדים, להתמודד מול בעלה שצועק עליה ומכנה אותה בכינויים על "טעיויות" שלה, כאשר כל שהיא מנסה לעשות במישור של לדבר לא עוזר וכאשר היא בת 36 ורוצה כבר ילדים ממנו וכאשר הוא טוען שהוא לא צריך טיפול ולא מוכן לטיפול ?

גליה שלום, את אכן מתארת מצב לא פשוט. אבל אני תוהה האם זהו מצב חדש עבורך. האם לפני החתונה זה היה אחרת. משהו בדברייך גרם לי להרגיש שאת חושבת שהגיל הוא הגורם המרכזי הגורם לך לחוש בדרך ללא מוצא. אם כך הדבר הרי שאני לא שותף לדעתך. אם באמת חשוב לך לעשות שינוי ולבדוק מה נכון לך פני בהקדם לטיפול ובדקי מה קורה שם. למה נכנסת לקשר, מה את מפיקה ממנו ומדוע את כה מתקשה לעזוב. דרור

מה הסיבה לשינויים קיצוניים במצב הרוח? איך אפשר לטפל בזה?

יונית שלום, יכולות להיות הרבה סיבות. מסיבות ביולוגיות בעיקרן ועד סיבות פסיכולוגיות בעיקרן. הטיפול כמובן נגזר מההבנה מה הגורם לתנודות במצב הרוח. אם תרצי לפרט עוד על אופי השינויים, התכיפות שלהן אשמח לנסות ולומר לך מה הטיפול המומלץ. לחלופין ניתן לפנות לאיש מקצוע ולקבל אבחון והצעה לטיפול. דרור

נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס ועוד אלף פעם נמאס לי מעצמי הלוואי והיה לי את האומץ לשים לזה סוף

שלום לך, אני מבין את התחושה שנמאס מהכל, שאת רוצה לגמור עם הכל, ובכל זאת אני מקווה שבעזרת התמיכה כאן ובטיפול תוכלי לבחור בחיים לא רק כי אין לך אומץ, אלא כי החיים ייראו לך נסבלים יותר. דרור

דרור שלום, נאמר לי שבגלל שייתכן ויש לי דימוי עצמי נמוך אני נמשך לבחורות שאינן רוצות אותי,כי הן כביכול מאשרות את המחשבה שלי שאני "לא שווה". אבל אינני הרי קורא מחשבות ואין לי דרך לדעת אילו בחורות רוצות אותי ואילו בחורות לא עד הרגע שאני מתחיל איתן.... איך הטיפול הפסיכולוגי אמור ללמד אותי למי להמשך ולמי לא?

גל שלום, אני משער שהכוונה של מי שאמר לך זאת הייתה שבתוך תוכך אתה מרגיש ויודע, מרמזים או בדרכים אחרות, שאותן נשים לא ירצו אותך ובכל זאת אתה בוחר להימשך דווקא אליהן. מכשיל את עצמך כדי לאשש את ההשקפה שלך על עצמך. בטיפול, יש לך הזדמנות להתבונן על התנהגויות כאלו, הנראות לא הגיוניות, לתת מקום לתהליכים לא מודעים הגורמים לך להתנהג בדרכים כאלו, ולאפשר לך להרגיש אחרת לגבי עצמך. כך גם תוכל להתייחס אחרת, לעולם שבחוץ ובאופן ספציפי לנשים. כלומר נשים שעד כה נראו כלא אטרקטיביות, ככאלו שלא יעלו את ערכך בעיני אחרים ובעיני אחרים יוכלו לבוא בחשבון מבחינתך כעת. דרור

איך אמורה בת 36 נשואה שנה וחצי ללא ילדים, להתמודד מול בעלה שצועק עליה ומכנה אותה בכינויים על "טעיויות" שלה, כאשר כל שהיא מנסה לעשות במישור של לדבר לא עוזר וכאשר היא בת 36 ורוצה כבר ילדים ממנו וכאשר הוא טוען שהוא לא צריך טיפול ולא מוכן לטיפול ?

גליה יקרה מנסיוני , בסופו של דבר לכל דבר יש שאלה של מחיר. הבעל אשר עושה שימוש באלימות מילולית , אינו משלם כל מחיר על התנהגותו ולכן הוא ימשיך בה.. בת הזוג חוששת כי כל צעד שתנקוט עלול לעלות לה במחיר ההורות.. היא בת 36 והשעון הביולוגי מתקדם ולא לטובתה..בתמורה לסיכוי שאולי יהיו לה ילדים מבן הזוג, היא מוכנה להמשיך ולספוג אלימות ולשלם בכך מחיר של אבדן הביטחון והשקט המגיעים לה. אכן, יש כאן התלבטות קשה, אלא, שהמעבר מזוגיות להורות מלווה לרוב במשבר ומחריף משברים שקדמו לו, צריך לשאול את השאלה, האם בן הזוג הנוטה לעשות שימוש באלימות ראוי להיות האב של ילדי?, האם אזכה לתמיכה במהלך ההריון? כיצד יתייחס לילדים? מה יקרה לזוגיות לאחר בוא הילדים? אני מעריכה התשובותלשאלות הללו יוכלו לסייע במציאת הדרך להתמודדות. ובל מקרה גם אם בן הזוג אינו מעוניין בטיפול מומלץ לגשת לטיפול פרטני!