פורום פסיכולוגיה קלינית

מגוון רב של הגנות נפשיות חוסמות את דרכה של הטראומה אל התודעה והזיכרון. האדם כמו שומר את ההתעללות בסוד בפני עצמו. גם במקרים רבים בהם לא היתה דרישה ישירה לשמירה על הסוד, יש הבנה שנעשה משהו אסור ורע . בספרה 'המלך עירום' כותבת דורית אברמוביץ' על חוויתה כילדה שעברה גילוי עריות ' לא היה שום צורך לאיים עלי שמא אגלה את הסוד. שנאתי כלפי עצמי היתה כה עזה שהאפשרות להיזכר ולהכיר בקיומה (של הפגיעה) היה בלתי אפשרי..' דיסוציאציה הנה תהליך שבו יש הפרדה של מחשבות, רגשות וחוויות, שבדרך כלל עוברות אינטגרציה והופכות להיות חלק מהמודע והזיכרון [DSM-IV]. שקיעה בעולם הדמיון או בעולם הפנימי, הן דוגמאות למצבים דיסוציאטיבים נורמטיבים. לעומת זאת איבוד הזיכרון של חוויה טראומטית, ולעיתים של פרקי חיים שלמים הוא תהליך פתולוגי. בתהליך זה מורחקים הזיכרונות הטראומטיים מהתודעה, ורק פיסות זיכרון עולות בצורה של זיכרונות פולשניים, לא מוזמנים. במצב דיסוציאטיבי מסוגל האדם שלא לחוש כאב עז, כמו 'להיות במקום אחר', יש שינוי בתחושת הזמן, המקום והסיטואציה. נמצא שבתנאים חמורים של התעללות מוקדמת, ואצל ילדים שנולדו עם היכולת להשתמש במנגנון זה, נעשה שימוש מאסיבי במנגנון זה. מנגנון זה יכול להיות מקיף וליצור אישיות נפרדת, המתפקדת אל מול החוויה הטראומטית, ואישיות אחרת שלא מודעת לטראומה וממשיכה לתפקד את היומיום Dissociative Identity Disorder ) ( [Kluft R, 1985]. יש קלינאים רבים שלא מקבלים את האבחנות של ההפרעות הדיסוציאטיביות, ולכן לא יאבחנו זאת בקליניקה (אי אפשר לאבחן דבר שאתה לא מאמין בקיומו...), ולכן מטופלים עם הפרעה דיסוציאטיבית יקבלו לעיתים אבחנות שונות ממטפלים שונים...וגם טיפולים שונים. דיסוציאציה יכולה להסביר גם את הדרך שבה הופך הנפגע לפוגע ומנצל חלשים ממנו כפי שנוצל בעצמו. בדרך זו חוזרת ונשנית טראומה שלא עברה עיבוד פנימי וממשיכה לתת את ביטוייה ההרסני. אדם במצב דיסוציאטיבי יכול לשחזר רגע קשה מזמן אחר. ילד שהיה מוכה על ידי האם, כשזו הייתה במצב דיסוציאטיבי, מתאר: "בכל פעם שניסיתי להמציא שיטת התמודדות, החוקים היו משתנים. הוכיתי כמעט יום יום, במברשת או בחגורה מסומרת. בזמן שהייתה מכה, הייתי מתכווץ בפינה בברכיים מורמות, השתנו פניה, כאילו לא אותי הכתה, אלא מישהו אחר. כאשר הייתה נרגעת הייתי מראה לה את סימני המכות הגדולים, האדומים, והיא הייתה אומרת 'מאיפה קיבלת את זה?' " [הרמן ג', 1992]. ויכוח נוסף בין העוסקים בנושא הינו לגבי השאלה האם מדובר בספקטרום דיסוציאטיבי, עם טווח נורמלי, (ובו לדוגמא חלימה בהקיץ, שקיעה לעולם הדמיון -absorption , מצב שיכול להיות נעים למדי... ) ועד שימוש קיצוני ופתולוגי. להבדיל מהגורסים שדיסוציאציה היא מצב פתולוגי חד משמעי , ובו 2 סוגים עיקריים – העדר אינטגרציה של חויות, הבנות ותיפקודי האגו (מידור- compartmentalization), ומצב שונה של המודע (נתק - detachment) . במידור, הידע על חויה מסוימת ממודר ונשמר בזיכרון בהקשר הספציפי שבו נרכש או קודד ולא היה זמין למודעות בהקשר סביבתי אחר, אף אם חלפו מספר שניות מאז נשמר בזיכרון. (כדוגמא אפשר לתת כשמחליטים לעשות משהו בבית אך כשמגיעים לחדר השני, שוכחים מה רצינו לעשות שם). בהשלכה על מצב של פגיעה מינית בילדות, ילדה נפגעת יכולה להיות נאיבית לגמרי בכל הנוגע למין בעת שיחה עם חברות, אך לגלות בקיאות וניסיון מיני נרחבים בעת החשיפה לגירוי מיני המפעיל את החומר הממודר. מידור הגנתי כזה מאפשר לילדה לשמור בנפרד שתי מערכות ידע, זהות ורגש שעלולות לעורר קונפליקט בלתי נסבל אם המודעות אליהן היא בו זמנית. מבחינה קלינית המידור מתבטא באמנזיה דיסוציאטיבית, כלומר לא זוכרים חויות מסוימות. 'דליפות' מהמדורים הטראומטים תתבטאנה בפלאשבקים של הטראומה או בסימפטומים אחרים, לדוגמא סימפטומים קונברסיבים. ילדה כזאת תכחיש פגיעה מינית באמונה שלמה. כמובן שיש ילדות שלא ממדרות ומגלות ידע מיני עשיר ומודע. ב- detachment מדובר על חויה סוביקטיבית שונה של המודע, עפי"ר עם השטחה של חויות רגשיות, לדוגמא מצבי דראליזציה (בה המציאות מרגישה מוזרה 'כמו בסרט') ודפרסונליזציה (בה לדוגמא הגוף מרגיש מוזר, 'לא הגוף שלי'). לציין שמדובר בשני מצבים עם פרופיל נוירולופיזיולוגי שונה, שהיום מנסים להתחקות על מקורותיו [מאמרים עדכניים בנושא - Holmes EA,2005; Spitzer C, 2006 ] . כמה מילים לגבי הפרעת אישיות גבולית (Borderline personality disorder) [DSM-IV], הפרעה שאובחנה בשיעור גבוה יותר במבוגרים שעברו פגיעה מינית בילדות. הפרעת אישיות זו מאופיינת בדפוסי התנהגות בלתי יציבים. קיימים מאפיינים קליניים מגוונים הכוללים: חוסר יציבות של הקשר הבין-אישי, חשש רב מנטישה, הפרעה בזהות ותחושת ריקנות פנימית. קיימים אי-יציבות אפקטיבית, התקפי זעם ואימפולסיביות המתבטאת בפגיעה עצמית נשנית. הנטייה לפגיעה עצמית יכולה לנבוע מתחושת ריקנות, מכאב נפשי עצום או כמחווה אובדנית. נפגעת גילוי עריות מספרת על ילדותה : "הייתי לוקחת אופניים ודוהרת בצורה מאוד מאוד מסוכנת כדי שאפגע בכוונה תחילה. הייתי קופצת עם הבנים ממקומות גבוהים, הם היו קופצים בצורה שלא תסכן אותם לתוך ערימה של חול ואני הייתי קופצת לתוך מקום שבו יכולתי באמת לקבל מכה קשה, או להיהרג" [לבבי י', 1997 ]. האבחנה של הפרעת אישיות גבולית מעוררת הסתייגות אצל רבים מאנשי המקצוע העוסקים בתחום, שרואים בכל התסמינים הללו את ההשלכות של טראומה ממושכת לאורך הילדות ולכן חולקים על תיוג של הפרעת אישיות וקוראים להכרה בכך שמדובר בהפרעה פוסט טראומטית. ג'ודית הרמן מתארת הפרעה, לה קראה Complex PTSD, המאפיינת אנשים שעברו התעללות ממושכת. בהפרעה זו היא כוללת שינויים בויסות (של מצב הרוח, פגיעה עצמית, של המיניות ועוד), שינויים בתודעה, בתפיסה העצמית וביחסים עם אחרים (האבחנה לא נכנסה לסיווג הפסיכיאטרי DSM, אך הפכה שגורה בקרב אנשי המקצוע בתחום, אולי בגלל שהיא 'כל כך קיימת בשטח'). השלכה נפשית נוספת שתוארה היא הפרעות אכילה [HernandezJ, 1995]. במקרים מסוימים תוארה הפרעת אכילה כשהנפגעת רצתה לשנות את צורת גופה, כך שהתוקף לא יחשוק בה עוד. לעיתים לרזות מאד, לאבד את המבנה הנשי, ל'הצטמק' לגוף ילדי צנום ושלדי, ולעיתים להשמין מאד, שוב מתוך מיאוס בגוף הנשי 'אם לא אהיה יפה, אולי הוא יעזוב אותי בשקט'. אולם בהשוואה של מחקרים שונים שבהם נבדק שיעור הפרעות האכילה בקרב נפגעות ((meta analysis, נמצא שיעור גבוה אך במעט בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, של בולמוס האכילה [1995,Evrill JT]. לסיכום, אציין שהעדר אבחנה פסיכיאטרית סגולית אינו שולל קיום של התעללות או פגיעה מינית, כפי שקיום הפגיעה אינו מחייב הפרעה נפשית. נמצא, שרוב הנפגעים ממשיכים בתפקוד תקין למרות הטראומה שעברו. עם זאת גם בעידן הנוכחי, שבו הנושא לא עוזב את הכותרות, יש להיות רגיש וקשוב לקולות השונים - יהיו קולות רמים שלא יהססו למחות על העוול שנעשה ולדרוש צדק, לצד קולות מבוישים, הססניים או חלשים מאד שלא בטוחים מהו הצדק. ואסיים במשפט יפה של אמנון שמוש, שכאילו 'ידע' את הקליניקה - 'הזיכרון פעם מנפה, פעם מייפה ופעם מחפה' ?

מזדהה עם מה שכתוב .. הניתוק ..הקבוע הזה ..הרצון להרס ..הפרעות האכילה ..בעקבות האונס .. ככ מוכר ..וזה לא חדש .. אין לי מה להוסיף.. מלבד מקווה לטוב .. מקווה שאפשר לצאת מההרס הזה של הדבר הזה שנקרא "אונססססס"

החומר שהבאת מרתק השאלה אם את מנסה להגיד משהו אישי בזה או פשוט ליידע את הגולשים במידע חשוב ללא ספק, אך רלוונטי למה??? האם עברת התעללות בילדותך? האם את סובלת מן התסמינים הנ"ל ומנסה לברר לעצמך אם עברת התעללות מינית שמודחקת אצלך?? האם את מנסה לעורר דיון בנושא??

שלום לך, הקטע שהבאת מעניין לקריאה. אני מניח שכמו הקטע הקודם הוא נוגע בחלק ממשתתפי הפורום ומעורר בהם רגשות שונים. הנעים מהזדהות ועד לכעס וחרדה. יחד עם זאת לדעתי הדיון יכול להיות יעיל יותר אם תובא גם אמירה אישית מצד הכותב. כך יוכלו אחרים לבוא ולהשתתף עם תחושת בטחון גדולה יותר. דרור

האווירה בחדר הטיפול של נפגעי טראומה מינית נעמה בר-שדה, פסיכולוגית קלינית ומדריכה מתוך הרצאה במכון סאמיט, ספטמבר 2006 העבודה עם נפגעי תקיפה מינית מפגישה את המטפל עם מחוזות שמצויים בהם רגשות מעורבים של כאב וזעם, בדידות מהולה בייאוש, גועל, אשמה, ובושה. רב בהם הבלבול הכאוטי, ההצפה הרגשית ואי-ההבנה. יש קושי בעיכול וב??יכולת להכיל. הפחד וחוסר האונים-משתקים. השנאה העצמית חוסמת כל אפשרות של הנאה. תחושת הפרת הפרטיות והחודרנות היא בלתי נסבלת. המטפל נפגש ב??ידיעה של הקורבן את שהוא לא אמור לדעת. ידיעה הרסנית שנחתה עליו מבלי שיכול היה להתגונן בפניה. ידיעת הרוע והנבזות. ההתעללות, הניצול והבגידה. האגוצנטריות והעדר האמפתיה. ידיעה שהופכת סדרי עולם פנימיים וחיצוניים כאחת, אשר מוטבעת בה הנחייה לעתיד: אין לבטוח באחר, גם לא במי שנחשב הקרוב ביותר. המטפל מיטלטל נוכח השו?ק וההפתעה, הזעקה שאינה נשמעת או נראית ובוודאי שאינה נענית. הוא מתעמת עם האמביוולנציה, האומניפוטנציה והאימפוטנציה ונקלע למציאות סדיסטית, או סאדו-מזוכיסטית קשה, אשר נראית כמו לקוחה מעולם אחר. המפגש עם הפגיעה המינית מעמת אותנו עם מציאות שעולה לעיתים על כל דמיון, כאשר קצות העצבים חשופים, עד שאי- אפשר לשאת. לכן המטפל אינו יכול להיות 'מסך חלק' (או 'ראי אטום'- opaque mirror), שפרויד הטיף לו (אם כי לא נהג כך בפועל). נהפוך הוא. סגירת המרחב הפנימי להעברה נגדית שלו, על ידי החלפתו בניטרליות או בריחוק מדעי, תקשה על יצירת מרחב, אשר מאפשר ביטוי שלם וברור יותר של ההעברה. המטפל עסוק לעיתים במציאת המינון הנכון בין ריחוק ואובייקטיביות סבירים- אשר לא י?חוו כניכור ואדישות לבין רגישות, חמלה, הזדהות ואנושיות, שכל כך מתבקשים בעבודה עם מטופלים אלו. הוא בו-זמנית צופה ניטראלי ושותף אמוציונאלי. כשנדמה לו שהמטופל זקוק להארכת זמן הפגישה, הוא ישאל את עצמו עד כמה הפרת ה-setting מחוברת לצרכים של המטופל, מספקת לו לראשונה ה?ענות אמיתית לצרכיו, או שמא היא נובעת מן הצרכים האומניפוטנטיים שלו להיות המושיע, ונחווית כפולשנות או אפילו פתיינות מסוכנת בעיני המטופל. העיסוק בשאלת הגבולות בטיפול והפרתם נחווה לעיתים כעיסוק טורדני. ראשיתו כמובן, בחוויה הטראומטית עצמה. המשכו- בחייו של המטופל שאינו יכול לסמוך יותר על השיפוט שלו, כי הנכון הוכח כמוטעה, האהבה הפכה במפתיע להתעללות, ההורות הפכה לזוגיות, והיציב והבטוח הפך למאיים ולמפתיע. המטופל כמ?ה? לאהבתו של המטפל, אבל פוחד משחזור החוויה הטראומטית של הפרת האמון. לכן, הוא עסוק באופן מתמיד בבדיקת הגבולות של המטפל ושל עצמו. הוא משתוקק, כמו רבים ממטופלינו, להיות האחד והיחיד. אולם הוא מרכיב משקפיים אחרים, מעוותים. משקפיים של אבא שאמר "את האחת ויחידה, רק איתך אני עושה את הדברים המיוחדים האלה, אני בטוח שיהיה לך טוב ונעים ומיוחד...נכון שזה נעים"?...אבל זה כואב ומשפיל! המטופל שואל את עצמו האם הוא אוהב או אדיש, מסור או מנותק. רגיש ומבין, או אטום ולא רואה. "איך אוכל, הוא שואל בתוכו, "לגעת ב??כ??מוס מכל ולהיות בטוח שהוא לא ילעג, יגע?ל, ישפיל וידחה. איך אדע שהוא מספיק חזק כדי להכיל אותי. איך אהיה בטוח שלא אהרוס אותו. איך לא אגרום לו שינטוש אותי. אני הרי מומחה בזה..." הוא בודק מידי פעם את יכולת המטפל להעמיד ולכונן גבולות. מזמין אותו לשחזור חווית הפגיעה. מנסה להפעיל אותו ולחלץ ממנו כניעה כהוכחה לאכפתיות. כשהוא בטוח שהמטפל לא נכנע למשאלת השחזור, לא נהרס על ידי דרישות שאין להשביען ולא נוקם בו בשל כך, רק אז הוא יכול להירגע, ולבטוח בתהליך הטיפולי. הבושה והאשמה הבושה והאשמה מתבלים את האווירה מתחילתו של הטיפול. יש בהם עוצמות חוסמות ומשתקות. תחושות הבושה והאשמה מעוותות את ביקורת המציאות של הנפגע, ומאפשרות בנייתה של תפיסת מציאות אידיוסינקרטית, בה מי שהותקף ונפגע הוא האשם והאחראי על הפגיעה. לפעמים המטפל שואל את עצמו איך מאפשרים "עיבוד לעומק" מבלי לעודד את אשמת הקורבן. מתלבט לגבי הצורך לעבוד על קורב??נותו, כהכנה לחיים בחוץ. באינטראקציה הטיפולית, המטופל עושה מאמצים כדי שהמטפל לא יחשוב עליו כעל מישהו פגוע, אשר לא ניתן לאהוב אותו. כתוצאה מתלווים אל האשמה והבושה הפחד מפני נטישה. אווירה מעודדת ומקבלת בחדר, תאפשר לו לזנוח את ההגנות ההמנעותיות, ולהעיז להיות במגע עם מגוון התחושות המכאיבות והמבישות שחו?וה בעת הפגיעה. כך יוכל לצמצם באופן הדרגתי את תחושות האשם והבושה, אשר כה חיבלו באני שלו וביכולתו ליצור אינטראקציה בריאה עם האחר.

זה אכן נראה כשיעור פסיכולוגיה .. אבל זה שיעור חשוב .. אני התחברתי מאוד למה שכתוב .. בעקבות תהליך עמוק וקשה שאני עוברת מול המטפל ...וכנפגעת תקיפה מינית .. לפעמיים לקרוא את זה ..זה להבין שהכל בסדר אצלנו .. להזכר .. שהמקום שאנחנו נמצאים בו הוא אכן חשוף, פגיע .. בעיית הגבולות האלו ככ נכונה ..מוכרת ..וככ קשה לטיפול בעקבות הפגיעה הנוראית שחווינו .. מציאת האיזון ..בתהליך הזה בין המטפל למטופל ..ככ קשה .. אבל ..עצם המקום המוגן שהמטפל נותן למטופל..השמירה ..ההגנה ..ההכלה .. מצמצים את גודל האשמה אפילו במעט ונותנים כח להתקדם הלאה.. ש'

שלום לך, הקטע שהבאת נראה כמנסה לשלב את זווית הראייה של המטפל ושל המטופל. היה מעניין לקרוא מהצד שלי כמטפל. דרור

שמנה וחשדנית? לפסיכיאטרים יש את הפיתרון בשבילך סיפורה של חברת העמותה "מיכל תגמרי להתקלח, מישהו מחכה לך" אמרה אימי במתיקות בצהריי ה-16.11.1993, יום חורפי ואפור. כשיצאתי ראיתי מולי אדם לבוש בחליפה, מבט לגלגני בעיניו. "זה דר' חייט" הציגה אותו אימי. מיד היה ברור לי שמתכוונים לאשפז אותי בכפיה. מדוע לא התקשרת לתאם איתי פגישה? "אני באתי וההורים שלך נתנו לי להיכנס", הוא התחיל לשאול אותי, בטון לגלגני ופוגע, סדרת שאלות משפילות וגסות. –"למה אני מסתגרת, למה אני לא פונה לטיפול, למה אני לא עובדת". הרגשתי שהוא חודר לפרטים אינטימיים בחיי, הוא מבטיח ש"יעזור לי" ולאחר כ-20 דקות שנראו כנצח הוא מתפלא שאיני מוכנה ללחוץ את ידו לשלום ומבטיח להורי ש"יהיה בסדר" והוא יסדר את אשפוזי. כשדרשתי את דו"ח הפגישה צחק וענה שקופ"ח לא מוסרת מידע רפואי. השבתי לו שאם לא ימסור אמצא דרך לקבל את הדו"ח. אני לא רוצה לדבר ברשימה זו על בעיותיי האישיות. מספיק יהיה לומר שאני בת 29 וגרה עם הורי בביתם. אני עובדת לפעמים ורוב הזמן אני מסתגרת בחדרי. ביני לבין הורי יש חיכוכים רבים. הרי פשוט אינם מוכנים לקבל שאני שמנה מטבעי ולפעמים נראה לי שהם יהיו מוכנים 'לפתור את הבעיה' הזו אפילו אם נבוט בראשי. ברשימה זו אני רוצה לספר על ההשפלות, על הפגיעה בכבודי ועל החדירה לפרטיותי, שעברתי מידי הפסיכיאטר המחוזי והמרפאה לבריאות הנפש. בדו"ח על הפגישה הנ"ל מ- 22.11.93 שכתב דר' משה חייט ממרפאה לבריאות הנפש ברחוב הרא"ה 8 ר"ג לדר' משה זהר, הפסיכיאטר המחוזי של ת"א, מתוארת כך תגובתי לחדירתו זו לפרטיותי. "הייתה חשדנית בגישתה. שאלה שאלות על זהות המבקר. על מטרות הביקור. הוסבר לה שהמטרה לשמוע על מצבה ולהציע לה עזרה. דחתה את זה מיד. הביעה חשש שמתכוונים לאשפזה. בהופעה חיצונית מאוד שמנה, מבט חשדן, מדברת בלחץ עד לתוקפנות ואיומים מילוליים. למשל לא תיתן למבקר לצאת ללא חוות דעת בכתב על הביקור". "לרוב לא הייתה מוכנה לספר וכך אי אפשר היה לקבל מידע מפורט יותר על מחשבותיה ורגשותיה". "סובלת ממצב פסיכוטי ממושך מסוג פרנוידלי. תיפקודה אשר פוגע בבריאותה וגם מהווה מיטרד קבוע לבני משפחתה". באותו ערב שמעתי מחדרי את הורי משוחחים ביניהם בחדרם: מסתבר שדר' חייט הסביר להם, טלפונית, שהוא אכן ביקש מהפסיכיאטר המחוזי לכלוא אותי אך זה הסכים רק לזמן אותי לטיפול מרפאתי כפוי, והחוק מאפשר לי, לאחר קבלת הצו, משך זמן של 24 שעות שבהן אני יכולה לערור לוועדה הפסיכיאטרית ולעכב בכך את ביצוע גזר הדין. אימי אמרה שחייבים להסתיר מידיעתי את צו הזימון כשזה יגיע לבית כך שלא אוכל לערור (אדם שאינו נענה לצוו טיפול מרפאתי כפוי נחטף מיידית לבית חולים פסיכיאטרי ל"בדיקה כפויה", דבר שמבטיח את כליאתו). אבי הזכיר לאימי שיש לי תא דואר משלי ושניהם תכננו "לאלתר משהו" כדי להוציא את המכתב מצא הדואר. בימים הבאים ממש 'שמתי מצור' על תיבת הדואר בבית אך למזלי צו הזימון שנשלח לביתי, כשבועיים לאחר מכן, הועבר ע"י הדוור ישירות לתא הדואר שלי. רצתי מיד עם המכתב לעו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח ת"א. בשנת 1993 עדיין ייצגה האגודה לזכויות האזרח נפגעי טרור פסיכיאטרי. כיום היא הפסיקה לחלוטין לייצגם. עו"ד יקיר פנה מיד לפסיכיאטר המחוזי בדרישה לקבלת חומר 'הראיות לכאורה' המצדיק, לפי החוק, את זימוני לטיפול כפוי ואת דו"ח הבדיקה הנ"ל. עו"ד יקיר גם דאג להזהיר אותי, לטובתי, שמאחר והוצאה נגדי הוראת טיפול מרפאתי פסיכיאטרי כפוי הרי שאי התייצבותי במרפאה תשמש את הפסיכיאטרים כעילה לכליאתי. ולכן הלכתי – לא מרצוני כמובן, לשיחה אחת במרפאת הרא"ה ברמת גן. במהלך השיחה הכפויה עם דר' בר-הלפרין הצהרתי כי אדבר רק בנוכחות עו"ד וכי מימשתי את זכותי לערור לוועדה הפסיכיאטרית, עובדות שתוארו ע"י דר' בר-הלפרין במכתבו מ-27.12.93 לפסיכיאטר המחוזי דר' זהר, בדרך הפסיכיאטרית האופיינית, כסימנים למחלתי: "לא שיתפה פעולה בבדיקה הפסיכיאטרית אך הרושם שמדובר בבחורה חשדנית מאוד, יתכן ברמה פרנוידית, נגטביסטית מאוד". מכיוון והוכחתי לדר' בר-הלפרין כי אני יודעת את זכויותיי החוקיות להגנה ומאחר והצהרתי כי אדבר רק בנוכחות עו"ד הוא חזר ופנה (במכתב מ-9.4.95) לפסיכיאטר המחוזי של ת"א דר' מרגולין, בהצעה לכלוא אותי המנומקת כך: "טענה שתדבר רק בנוכחות עו"ד. התרשמתי מהתנהגות פרנוידית עם נגטביזים וחוסר תובנה ושיתוף פעולה...הנני מונה לשיקולך באם יש מקום להוצאת הוראת בדיקה בחדר מיון בבית חולים פסיכיאטרי בכדי לשקול אשפוז כפוי". כלומר דר' בר-הלפרין מציע ש'בדיקתי' הבאה תעשה רק לאחר חטיפתי מביתי ובתוך חדר מיון של בית חולים פסיכיאטרי, מה שימנע ממני לבקש עזרה מיידית מעו"ד ושלפי ניסיונו של דר' בר-הלפרין כנראה יבטיח את כליאתי. פנייתו של עו"ד יקיר לעזרתי הצילה אותי. הוועדה שהיתה אמורה לדון בערר כלל לא התכנסה. תוקפו של צו הטיפול המרפאתי הפסיכיאטרי הכפוי פג לאחר חצי שנה ולא נעשה כל ניסיון פסיכיאטרי לחטוף אותי. רק שנתיים לאחר מכן, כשהורי ניסו שוב לכלוא אותי ופנו למערכת הפסיכיאטרית בטענות דומות, קיבלתי לידי את המסמכים מהם אני מצטטת ונודעו לי הנימוקים 'הרפואיים' לניסיון כליאתי בשנת 93'. העברתי אותם לידיעתו של עו"ד יקיר שהעיר לפסיכיאטר המחוזי כי חומר זה מעלה בו תמיהות לא מעטות: "לא הבחנתי כי היא בעלת משקל או כי היא סובלת מכך" כתב והוסיף כי הוא אינו מוצא טעם לפליאה בהצהרתי כי "אשיב לשאלות רק בנוכחות עו"ד". לאחר התערבותו של עו"ד יקיר לעזרתי השתנתה מקצה לקצה זווית הראיה הפסיכיאטרית. התנגדותי לכפייה הפסיכיאטרית שעד כה העידה, לדעתם של דר' חייט ודר' בר-הלפרין על עובדת היותי חולת נפש מסוכנת שרק כליאתי תבטיח את שלום הציבור, קיבלה לפתע פירוש שונה לגמרי. כך כותב לאבי, שביקש ב-2.10.96 שוב את עזרת הפסיכיאטרים כדי לכלוא אותי, דר' א. ברוך, מנהל המרפאה לבריאות הנפש הרא"ה 8 ר"ג: "מעיון מדוקדק בתיק הרפואי וקריאת מכתבך, אינני רואה אפשרות לפעול לאור הסירוב של בתך לכל שיתוף פעולה מרצונה". וכך עונה דר' ש. ליטמן, פסיכיאטר ארצי ראשי למכתב תלונה שהפנה אליו אבי ב- 3.2.97 בנוגע לסירוב הפסיכיאטרים לכלוא אותי: "...אין עילה להתערב בכפייה, בהתחשב שלא מדובר במחלת נפש עם המרכיבים השונים בחוק לטיפול בחולי נפש 1991 – כלומר שאין פגיעה בכושר השיפוט או ביקורת המציאות לא ניתן לחייב את מיכל לטיפול כפוי". וכך הוחלט בוועדה הפסיכיאטרית ששוב דנה – ודחתה – ב- 18.12.96 בבקשתו של אבי לאשפז אותי: "החומר שהיה לפני הפסיכיאטר המחוזי אינו מצביע על מחלת נפש במובן החוק ופגימה בכושר השיפוט במידה ניכרת, או בכשרה לביקורת המציאות". מבחינה מסוימת אני בת מזל. לא נכלאתי, לא סוממתי ולא עוניתי במכות חשמל. אמנם אני יודעת את זכויותיי אך מי יערוב לי שבתקיפה הפסיכיאטרית הבאה אמצא עו"ד שיחלץ לעזרתי. אני עדיין חיה מחדש, כל יום ויום, את הסיוט, את הרגשת חוסר האונים והפחד מהתקיפה הפסיכיאטרית שעברתי. האיום מרחף תמידית מעל לראשי, כמו מעל לראשי אלפי קורבנות תקיפה פסיכיאטרית. העובדה שהיחסים ביני לבין הורי בעייתיים היא ענייני הפרטי, והיא לא מצדיקה כליאה ועינויים בבית חולים פסיכיאטרי. זה לא 'הפתרון' אותו אני רוצה. זה לא פתרון בכלל. אתמול החליטו הפסיכיאטרים כי כליאתי הכרחית ומוצדקת היות ואני "שמנה וחשדנית" ומחר יחליטו שהיא מוצדקת היות ואני "גרומה ורגזנית". אני מחפשת עו"ד שיעזור לי להגיש תביעת נזיקין על הסבל הגופני והעינוי הנפשי שעברתי, על ההתעללות, על הפגיעה בפרטיותי. כתבו אלי. פורסם ב'כפיה' מס. 3, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר) אפריל 98

מזעזע!!! אני לא מבינה למה את נשארת בבית כשאת נמצאת כל הזמן מאויימת! גם אני כל הזמן חיה בפחד מאשפוז כפוי ולא לא עברתי משהו דומה לשלך, אני הייתי מאושפזת ולא תופתעי לשמוע שלא רק "חולה נפש" מאשפזים, ואני אחת מהם. תברחי מהבית כל עוד נפשך בכדי שלא תעמדי מול ניסיון נוסף. אם את כל כך מפריעה להם שם והם מנסים בכל מחיר להרחיקך אל תשתפי עם זה פעולה. האמיני לי אשפוז( למרות שלא קיבלתי מכות חשמל ואפילו לא כדורים) זה "תענוג שאני לא מאחלת לאף אחד, ואת תמיד אבל תמיד חיה עם הידיעה הזו שיש תקופה אפלה בחייך-כאילו שלא חסרות אחרות). בהצלחה.

היה לי מאוד קשה לקרוא את המקרה המזעזע שלך, למרות שכבר קראתי ושמעתי לא פעם על דברים כאלו. כל הכבוד לך על החשיפה ועל הבאת המקרה שלך לידיעת הציבור, זה חשוב מאוד. דבר נוסף, ההתנהגות של הורייך היא הנוראית ביותר כאן, מה את עוד מחפשת אצלם? הורים שמעוללים דבר כזה לביתם לא ראויים בכלל ליחס ולכבוד ממך, תתרחקי מהם, אולי לגור אצל אח או חברה יכול להיות פיתרון זמני... מה שהכי כואב בסיפור שלך הוא שההורים שלך עוללו את כל זה...מזעזע. מקווה שתתחזקי ותתגברי כמה שאפשר על הטראומה.

שלום, אני כותבת מתוך כאב וייאוש על אמי..בתקווה לקבל ייעוץ או כיוון לגבי אופן טיפול... אמי בת 55 חיה לבד. לפני יותר מ-15 שנה הוריי התגרשו ומאז היא ממאנת להמשיך הלאה..למרות שהיו לה 2 מערכות יחסים מאז אך הם לא החזיקו מעמד... כל עולמה מסתכם בדירת חדר וחצי ו2 בנות, שזו אני ואחותי שכל אחת כבר בנתה לעצמה תא משפחתי. אבי גם המשיך בחייו והקים עוד משפחה ואנחנו בקשר מצויין. לפני כ10 שנים החלה ההתדרדרות אצל אמי והמצב רק הולך ומחמיר. אנסה להסביר במה זה מתבטא - היא לא עובדת, כל היום שולחת הודעות טקסט לי ולאחותי, היא לא מפסיקה לדבר על העבר...איפה טעתה, מה היינו צריכים לעשות, איפה היינו יכולים להיות היום, שהיא רוצה את המשפחה חזרה, מבקרת אותנו בלי סוף , לא מפרגנת, תמיד תמיד יש לה משהו רע להגיד, רואה רק שחור, שלילית , אנטי , כל שיחת טלפון נגמרת בצעקות וריבים, היא לא מודעת ממש למצבה, ניסינו לדבר איתה על טיפול והיא לא רוצה. זה הגיע למצב שאין כבוד הדדי, אני מוצאת את עצמי אומרת לה דברים איומים ואחר כך טובעת בייסורי מצפון. אנחנו מביאות לה מדי פעם קצת מוצרים מהמכולת ולפעמים גם כסף... זה הגיע למצב שמצד אחד הכאב הוא עצום, הכעס עוד יותר שעם הזמן הפך לשינאה... היא פשוט בודדה את עצמה מהעולם ורוצה רק אותנו . אני מרגישה שאני נושאת נטל ותפקיד שהוא לא שלי...ועל זה אני הכי כועסת עליה. אנחנו לא מצליחות לתקשר, אני לא סומכת עליה, לא מאמינה למה שהיא אומרת והיא מנסה לקשור אותנו אליה בכל דרך אפשרית. היא גורמת לסכסוכים וריבים עם בני הזוג שהם הפכו כבר לשק איגרוף עבורינו... מאחר והמצב בלתי נסבל החלטנו אני ואחותי להציב לה אולטימטום... היא עושה שינוי בחייה..מחפשת דירה חלופית, מוצאת עבודה והולכת לטיפול אחרת מנתקות איתה כל קשר. מבחינתי , אני לא מאמינה שמשהו ישתנה, אני לא מצליחה להתנתק רגשית ואני כבר עייפה ומותשת מהמצב. ואני כבר לא יודעת מה לעשות... אולי אוכל לפחות לקבל טיפים או ייעוץ לגבי ההתמודדות שלי מולה...ומה אפשר לעשות כדי שתקבל טיפול בכל זאת?? אשמח לשמוע חוות דעת. בברכה וחג שמח המיואשת...

מיואשת, אכן נשמע סיפור קשה. היום הפורום סגור והפניות אינן מקבלות מענה. תוכלי להעתיק את הודעתך ולשלוח אותה בשנית, כהודעה חדשה, היום לאחר השעה עשר. הודעות שנכתבות אחרי עשר (או מחר) ייענו מחר (בלילה בדרך כלל).

שלום אני נמצאית בתקופה די ארוכה מבלי לעשות הרבה הזחתי את הלימודים שלי,אני לא עובד ,היית מאוד מרחפת ולא על הקרקע דחיתי דברים הכחשתי,הדחקתי,וכולם פתאום מעבירים עליי ביקורת אח שלי,אמא שלי,"בן זוגי" שטוען שאני לא רצינית ושלא נוכל לקדם כלום אם זה לא יישתפר הוא בכלל טוען שאני לא עושה למענו דברים אנחנו גרים ביחד והוא הכי תומך ונותן מה שאני צריכה ואני מבחינתו לא תורמת הוא משלם שכר דירה ולמעשה הכול ואני לטענתו אפילו להזמין מישהו לתקן את הדי וי די לא עושה הוא מרגיש שאנחנו יותר כמו חברים טובים שאין זוגיות אנחנו גם לא שוכבים כבר המון זמן אני מרגישה מאוד עצובה וחסרת תועלת ורוצה להרים את עצמי למעלה אני גם רוצה לעזוב את הדירה איתו כי לא מרגיש לי נעים למרטות שאני מאוד אוהבת אותו וכואב לי מאוד זה די לא נתן לי כוח כול ההעברות ביקורת הזאת ומצד שני הם כולם עזרו לי כספית וכו,אני מרגישה בפרשת דרכים יודעת מה לעשות אבל זה כול קשה אני חייבת להשלים מטלות של הלימודים זה גם נורא חשוב לי אני לא רוצה לוותר על זה עזרו לי כמה עצות איך ממשיכים איך דוחפים קדימה וחוזרים למסלול מה אני אעשה עם החבר הוא לא יבין את זה שאני רוצה לעזוב את הדירה ולא מדובר בלוותר על היחסים שלנו למרות שעייפתי מאוד מכול מה שקורה בינינו ואני גם לא מגיעה להחלטות כי די נאחזתי כלכלית

ירין יקירה, מנהלי הפורום אינם עונים לשאלות שנשלחות לפורום בשבת (בין יום שישי ב - 22:00 לבין שבת בשעה זו). אם את מעוניינת בתשובה מקצועית העלי את שאלתך שוב בלילה או מחר. לו ידעתי מה לכתוב יותר הייתי מנסה לעזור לך בינתיים. החזיקי מעמד

אני סובלת מחרדה ודכאון ללא טיפול. לאחרונה בשל הרעה החלטתי לפנות לטיפול אך איני מכירה מומחים לנושא. אני מבקשת בפורמים שונים המלצות למומחים ולצערי איני מקבלת שמות. מנהלי הפורום אינם ממליצים והמשתתפים גם הם אינם מנדבים איפורמציה. אם כך כיצד אמצא רופא מטפל? קופ"ח לאומית בה אני חברה אינה מתעסקת בכלל בנושא, לתחנה לבריאות הנפש איני רוצה להגיע, כך שאני נשארת במצבי הרע ואין מושיע. האם אפשר לקבל המלצה לפסיכיאטר מומחה באיזור נתניה? בתודה

נסי לפנות לקומונה בתפוז "פסיכיאטריה לכל". יש שם כמה חברים טובים שאולי יוכלו לעזור לך. http://communa.tapuz.co.il/psychiatry

ליאת מנהלת הפורופ עובדת בנתניה תנסי לפנות אליה והיא בטוח תעזור לך.

רק רציתי לציין שאני לפעמים כותבת כאן עם הניק של "רחל" ולא מדובר בי....

האם גם דרור וליאת פסיכולוגים קליניים, לא כל כך הבנתי מהכרטיס ביקור שלהם מה הם סליחה על הבורות.

יש להם הכשרה קלינית, אך הם עדיין בהתמחות. לכן הם עדיין לא יכולים לכתוב שהם פסיכולוגים קליניים

סליחה.., כאן מאחלים לילה טוב? :-) ליל מנוחה למומחים שבינינו, למתמחים וגם לסתם קוראים (ל.)

לילה טוב ושבת שלום לכל התוהים, הדברים די פשוטים, ורשומים בבירור בכרטיסי המידע האישי אודותינו. כולנו למדנו פסיכולוגיה קלינית, ליאת ודרור נמצאים בשלהי תהליך ההתמחות, ו... הגיע זמן ללכת לישון... להתראות בשלישי, אורנה

היי אורנה, אני מאוד פגועה מהסובבים אותי ! בעבודה - אני מגלה כמה אנשים מסביבי לא נחמדים ,ואפילו מנסים לחבל לי. במשפחה - שניים מתוך שלושה אחים אגואיסטיים ולא איכפת להם ממני באמת. במסגרת החברות - חברות טובות איכזבו אותי. אחת מסבר שיקרה לי לאורך כל השנים שאני מכירה אותה וסיפרה סיפורים לא אמיתיים. בהתחלה האמנתי בכנות שלה אבל הסתבר שזה שקר, השניה - בקשר אגואיסטי איתי. מספרת לי ,מתייעצת,מבקשת עזרה. ואני מתאמצת,עוזרת משתדלת ובסוף כשאני מספרת משהו, זה נראה שהיא מגיבה מתוך נימוס,אבל עסוקה רק בעיניינים שלה. גם כשהיא שואלת לשלומי זה נשמע מתוך נימוס. אני תמיד עוזרת לקרובים לי,גם אם אני במצב לא טוב,לא מבקשת עזרה מאף אחד. ובסוף, מתנהגים אלי בצורה כזו. אז החלטתי שאני לא מתאמצת יותר למען אחרים, ואני מתחילה לשקול אם כדאי לנתק את כל החברויות הצבועות האלה. זה לא פשוט,אבל אולי עדיף להיות לבד או בקשרים קצרים ולא משמעותיים ???הקשרים המשמעותיים שלי מתגלים בסופו של דבר כלא טובים ולא נעימים לי. מה את אומרת?? עזבתי את הטיפול שלי לפני כארבעה חודשים (מסיבות אחרות),ותוך כדי כתיבת ההודעה אני שואלת את עצמי למה אני ממשיכה לחשוב עליה כל התקופה,ולרצות לחזור לטיפול אבל גם לא לרצות. הקשר איתה היה ממש נהדר,הרגשתי שאני חשובה לה ואיכפת לה ממני, ועכשיו אני תוהה אם גם הקשר הזה הוא סתמי. והרי הוא מסתיים באיזה שהוא שלב. הדמעות חונקות אותי. שבת שלום טל

טל יקרה, כתבת על אכזבה ויאוש, על רצון למיין את ה'אמיתי' מתוך ה'לא-אמיתי' ולהישאר עם המעט שאפשר לבטוח בו. ואולי גם המעט הזה יכזיב... אלו הן תחושות קשות ומייאשות. ופתאום, בין מילותייך - פרח ענוג... "הקשר איתה היה ממש נהדר, הרגשתי שאני חשובה לה ואיכפת לה ממני". ברור לי שפרח ענוג שכזה עלול להיות בסכנה תמידית של קלקול, או במילים שלך: "ועכשיו אני תוהה אם גם הקשר הזה הוא סתמי. והרי הוא מסתיים באיזה שהוא שלב". טל, זה לא דבר קטן שמתוך הכאב פורח פרח ענוג. אני חושבת שצריך לאחוז בו חזק, לצמוח דרכו, ללמוד להאמין דרכו. מה דעתך לחזור ולבדוק את האפשרות הזו? (ואל תדאגי עכשיו לגבי הסיום. יש דרך ללכת בה עד לשם...). אורנה

שלום, אימי מתמודדת כיום עם מחלת הסרטן. לצערי, מצב רוחה וחוסנה המנטלי מדרדר בצורה מהירה ככל שעובר הזמן. אני מחפשת באופן דחוף ובהול פסיכולוג שיוכל לסייע לנו ולה בהתמודדות עם המחלה. חשוב מאד שהפסיכולוג יכיר את צורת ההתמודדות עם תופעות הלוואי של הטיפולים (נשירת שיער, חולשה וכו'), ושיהיה מאיזור הרצליה שכן הניידות שלה מאד מאד מוגבלת. תודה רבה, קרן

קרן יקרה, צר לי לשמוע על מצבה של אימך. אני חושבת שהדבר הנכון ביותר יהיה לפנות לאיגודים התומכים בחולי סרטן ובבני משפחותיהם, דוגמת האגודה למלחמה בסרטן, ולבקש את הכוונתם במציאת מטפל. בנוסף, כדאי לברר אצל העובד/ת הסוציאלי/ת במחלקה בבית-החולים. בתקווה להקלה, אורנה

****** ***** *** ** ***** ******* **** ** ******** ****** ***** ***** **** **** ****** ***** **** *** *** **** ***** ** ** ***** ** ***** **** ****** ****** **** ****** ***

אורנה יקרה, סתם התגעגעתי... שיהיה לילה טוב... ד' (דחיינית:)

ד' יקרה, אני מבינה וזוכרת. מקווה שמחר תרשי לעצמך ללמוד בכיף ובזמן, כי מגיע לך... לילה טוב, אורנה

אני שוקל לפנות לטיפול, המטפלים שמנהלים את הפורום "נראים" נחמדים ורגישים. האם מישהו מהפורום מטופל אצל אחד מהם לא מבקש פרטים עליכם חלילה רק כנות, ועל מי אתם ממליצים?

מיכאל לבחור מטפל, מזכיר לי פגישה עיוורת.... צריך לראות כדי להתרשם ובעיקר לנהל שיחה כדי להבין עם קצת מתחברים. היתרון של לבחור מטפל שהוא מנהל הפורום זה שאם אתה מתחבר לתשובות שלו, אולי זה יכול להעיד על איזו כימיה קטנה שיכולה להיווצר בטיפול. אני רוצה להזכיר לך,שכל מטופל מגיע עם "הסיפור" שלו, ולכן מטופל מסוים יכול להמליץ מאוד,והשני יכול להשמיץ מאוד(ואני בכוונה קיצונית) מסיבותיו האישיות. זה לא מעיד על הקשר שיהיה לך בטיפול עם אותו מטפל . הייתי מציעה לך לשקול, אם מתאים לך שהמטפל שלך יהיה "מפורסם". יש כאלה שזה מפריע להם ולאחרים זה בסדר. בכל מקרה - בהצלחה כמובן.

למה מחקת???? למה??

שלום מיכאל, אם אתה שוקל ברצינות לפנות לטיפול, אני מציעה להתייחס אל מנהלי הפורום באופן דומה לפסיכולוגים שתפגוש בדרכים אחרות. אני מתכוונת לכך שמקיימים שיחה קצרה בטלפון, מתאמים פגישה ראשונה, יושבים ומדברים, מתרשמים, מרגישים, חושבים, לפעמים לוקחים עוד פגישה-שתיים על-מנת לגבש החלטה וזהו - יוצאים לדרך... כשתהיה בטיפול תוכל לחוש עד כמה התהליך הטיפולי הוא אישי ופרטי, מתנהל בחדרי חדרים ולא מעל 'גלי האתר'. לאור זאת, לא יתקיים כאן דיון בין מטופלים של מנהלי הפורום, וטוב שכך... בהצלחה, אורנה

נראה לי שההודעה הזו רלוונטית לאור מה שקורה כאן לאחרונה. ואולי לא. אבל משהו מרגיז אותי. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-666,xFT-603669,xFP-604073,m-Doctors,a-Forums.html סליחה

שלום חיוך עצוב, תצטרכי להסביר לי יותר, במה את רואה את הרלוונטיות של הודעתי מהזמנים ההם, מה מרגיז אותך, ועל מה את מתנצלת... בינתיים לילה טוב, אורנה

הי, כשחולה פונה לרופא,לעתים הרופא מסתמך על נסיונו ואומר:"אני יודע בדיוק מה האבחנה,כבר ראיתי הרבה מקרים כמו שלך".החולה עשוי להתווכח,אך ללא הועיל,מכיוון שהרופא כבר מנוסה מספיק בשביל לקבוע אבחנה מדויקת.האם גם בטיפול פסיכולוגי המטפל "יודע הכי טוב" כמו שאומרים,אם כי לא ממהר לתת אבחנה? האם הפסיכולוג מעוניין להכתיב למטופל דרך חשיבה מסוימת(בעקיפין כמובן)? האם הפסיכולוג משאיר מקום לספק,שמא המטופל הוא לא כמו במקרים דומים? אשמח לקבל את תשובותיך.

מעולם הטיפול שלי למדתי שכל מטופל מורכב אחרת והוא מקרה מיוחד בפני עצמו. הוא גם נמצא במקום אחר ובזמן אחר. חווה חוויות ייחודיות לו. מתקדם בקצב שלו. זה אף פעם לא בדיוק אותו דבר. הפסיכולוגים לוקחים משהו שהם יודעים ממקרים דומים אחרים ומנסים. צריך להתחיל מאיפשהו. אבל הדרך תהיה הדרך שלך. אינדיבידואלית עבורך. אבחנה זאת כותרת שמחפשת להכניס אותך לאותו סל עם אחרים. היא לא מגדירה *אותך*. נכון שיש דימיון בין אנשים, ואיפשהו אנחנו רוצים גם להיות דומים, אבל יש גם שוני רב. אתה נשאר תמיד אתה. החרדות מובנות, אבל בוא נאמין שאין כאן באמת שטיפת מוח סמויה.

שלום שושי, את מעלה סוגיות חשובות הנוגעות לסמכות ולידיעה, ומצביעה על-כך שבמקצוע הרפואה הדברים יחסית ברורים: החלוק הלבן מכתיב סמכות, והידיעה מונחת בביטחה אצל בעל החלוק... בתחילת דרכה של הפסיכואנליזה (וינה, שלהי המאה ה- 19) הדברים דומים: הפסיכואנליטיקאי (אגב, באותם ימים הוא גם רופא) מחזיק בתיאוריה שמסבירה את מבנה הנפש של המטופל, ובידיו הפתרון ל'קלקול' בנפש. מאז אותם ימים השתנה העולם, השתנתה הפסיכולוגיה, ואני מאמינה שגם החינוך שמקבלים רופאים בימינו הולך ומשתנה... השתנה העולם משום שזרם המחשבה המשפיע והמעצב ביותר בעשרות השנים האחרונות גורס שאין אמת אחת, אלא שלל אמיתות ונקודות מבט, ומכאן שאין אמת ברורה וחד-משמעית המונחת בביטחה בידיו של הפסיכולוג. הפסיכולוגיה היא כיום שם כולל למגוון עצום של טכניקות וגישות, ברובן העמדה של המטפל איננה עמדה של גורו יודע-כל, אלא עמדה של שותף לדרך שיש לו מיומנויות יחודיות לקיים שיח טיפולי. בעיני זוהי עמדה פתוחה ומאפשרת, ומודל לא רע לחיים... בברכה, אורנה

היכן ניתן לקבל המלצה על פסיכולוג מהשרון המתמחה בחרדות ועובד עם קופ"ח ?

שלום ערן, על-מנת לקבל המלצות ממשתתפי הפורום יהיה עליך לצרף כתובת מייל פעילה. בנוסף, באפשרותך לכתוב אל המייל האישי של מנהלי הפורום. בהצלחה, אורנה

האם קרה לכם/ן מצב שלפני משהו מאוד חשוב בחייכם שעומד לקרות חשתם תחושה מעורבת של : שמחה וציפיה ובאותו זמן גם כעס וחשש רב,ולא הבנתם בדיוק מה אתם מרגישים? איך התמודדתם עם תחושה מוזרה זו,שלא זכור לי שחשתי אי-פעם?

אני מנסה לברר לעצמי מה באירוע הקרב גורם לי לשמוח ומה גורם לי לחשש ובגדול תחושות מעורבות הן עבורי סימן לשינוי....

נכון,תחושות מעורבות הן באמת סימן לשינוי,אך למה במקרה של דבר חיובי מרגישים גם אי-שקט נוראי - תחושה של 'קוצים'? גם לך זה קרה בעת שינוי?

הי משתנה יקרה, אשתף אותך קצת במשהו שלמדתי באופן חלקי בטיפול. ניסיונות בתחומים חדשים שלא נגענו בהם קודם מובילים אותנו לעתים למצוא בנו רגשות לא מוכרים לנו, או רגשות ששכחנו מקיומם. ויתרנו על ההימנעות שהגנה עלינו מחוויה של רגשות לא מוכרים, והנה הם כאן. מרגשים, מבלבלים ומפחידים כאחד. מן סוג של גילוי. מקסים, בעיניי. שינוי הוא דבר מעורר חרדות לכולם, משום שאנו מתייצבים בפני משהו חדש לנו. דבר שלא התמודדנו איתו עד כה. אז יש המון ציפיות, ומובן שיש חשש משום שתמיד ישנו איזה פער לא ידוע מראש בין הציפייה לתוצאה. לאחר מעשה, לפעמים נצטרך למצוא את עצמנו מוותרים ומתפשרים ומתמודדים רגשית עם המצב החדש. האם שווה יהיה לעבור לפאזה החדשה? בגדול, כנראה שכן ומאוד, אפילו אם נשלם איזה מחיר, הרווחנו. טוב שאת לא לבד ויש לך תמיכה והמון בהצלחה

תודה לך, באמת יש לי תמיכה,אך לצערי הרב היא חלקית,אך למרות זאת אני יודעת בפירוש שהמעבר לפאזה החדשה יהיה שווה הכל.

אענה לך באופן הכי פשוט: שינוי זה דבר מפחיד קשה לנו להיפרד מהמוכר והנוח כמה שלעיתים הוא אפילו בלתי נסבל הוא לפחות ברור וידוע. הפחד המהול בטוב רק מוכיח על הקושי שבשינוי. אני בטוחה שיש בך את הכוח והרצון לקבל את השינוי ולכן קוראים לך משתנה לא?......

שלום משתנה, התחושה המוזרה הזו, עירבוביה של שמחה וציפיה עם כעס וחשש, נקראת החיים... החיים לקראת בחירה חשובה ומכוננת לא יכולים להיות שלווים ובוטחים, זוהי ציפיה לא מציאותית. נסי לתת לעצמך לחוות את החיים, את העירבוביה הזו, מתוך קבלה ותקווה. אורנה

אורנה תודה, אני באמת מנסה לחוות את החלק החיובי של החיים בשלב זה של חיי {ולהנות מהשלבים שאני עוברת להשגת מטרתי},שזו "משימה חדשה" עבורי (כי עד עכשיו ידעתי בעיקר איך להרגיש דכדוך וייאוש),ובאמת קלטתי היום שלרוב אני מייחסת חשיבות רבה למחשבותיי ולרגשותיי,ו'חוקרת' כל מחשבה ו/או רגש-לעומק,דבר המקשה עליי כמובן,ומעתה אשתדל להרגיש יותר מאשר לחשוב לעומק ו'לנתח' את רגשותיי ומשמעותן. שבת-שלום, משתנה

אני בת 29 התחלתי טיפול לפני מספר חודשים, עברתי התעללות פיזית ונפשית בילדות, אני לא זוכרת את רוב אירועי הילדות שלי. האם יתכן שעברתי גם התעללות מינית ואני לא זוכרת. איך אני יכולה כן לזכור, מנסה ושום דבר לא עולה. מפחיד אותי לחשוב שפתאום יעלו זכרונות שלא אוכל להתמודד איתם. רוב חיי אני סובלת ממצבי רוח קיצוניים וריקנות נוראית לכן פניתי לטיפול, פתאום התחלתי לחשוב שאם אני לא זוכרת את ההתעללות הפיזית אולי יש עוד דברים וזה מפחיד אותי. מה לעשות?

שלום נעמי, זה באמת מפחיד להיות במגע עם חלקים של הנפש שעד כה היו נסתרים מאיתנו. עם זאת, אני חושבת שהתחושה הקטסטרופלית שעלתה בך, כאילו מעתה צפויים לך עוד ועוד גילויים מחרידים אינה בהכרח נכונה. זו דרכה של נפשך לאותת שעכשיו זמן עיכול והתמודדות עם מה שעלה. וזו התמודדות מספיק קשה כפי שהיא... חזקי ואמצי, אורנה

שלום אורנה, מדברים הרבה על חשיבות האמון בקשר דינמי ועל הצורך מצד המטופל להיות גלוי ככל האפשר עם הפסיכולוג.יחד עם זאת,יש בטח דבר או שניים שהפסיכולוג בוחר להסתיר מן המטופל,לטובת המטרה טיפולית כמובן.ולמרות שההסתרה היא רק לטובה, משום מה מסקרן אותי לדעת איזו אינפורמציה עסיסית הייתי יכול למצוא על עצמי אם רק היתה ניתנת לי האפשרות להציץ ביומן הטיפולים.....

אחלה שאלה לדבר עליה בטיפול. אם תחזיר את השאלה הזו לטיפול, מסוגננת כמו שהיא, עם התכנים הללו, תוכל לגלות עולם ומלואו מאחוריה, ובעיקר מאחורי התשובות שאתה נותן לעצמך בהקשר לשאלה הזו והאסוציאציות שבאות בעקבותיהן. כך תמצא את המשאלות, את החרדות וכד' ותוכלו לדבר עליהן בהקשר להיסטוריה שלך.

אליהו יקר, שאלתך העלתה בי שני הרהורים: הראשון מתייחס לתחושתך שעולם שלם מתרחש 'מאחורי הקלעים' של הטיפול, ושהחלק הזה נסתר וסודי (קצת כמו שהורים סוגרים את דלת חדרם בלילה, וסוד מסקרן מתרחש שם מחוץ להישג ידו של הילד). ובכן, מובן שלמטפל יש מחשבות משלו על ההתרחשות הטיפולית, וחלקן באמת פרטיות, אבל מאוד כדאי לדבר בטיפול על חוויית 'מאחורי הקלעים' הזו, ולחפש את הקשר שלה להיבטים מסוימים בחייך ובאישיותך. הרהור נוסף קשור לאופן בו שאלתך נוגעת ומתכתבת עם שאלות עליהן השבתי ביום שני, אודות הפסיכולוג שנראה קשוב אבל בעצם משתין על המטופל בקשת... בשאלה שלך הדגשת חזור והדגש את ההנחה שאי-אותנטיות מצד המטפל מונעת על-ידי מטרה טובה, ואולי יעניין אותך לקרוא תחושות של מטופלים שאינם כה בטוחים בכך (אם תרצה לחפש את הדיאלוג ההוא, נדמה לי שכותרתו הייתה 'אותנטיות בטיפול'). בחיוך, ובכנות, אני רוצה להוסיף שלו הייתם רואים את מחברותינו, אני חוששת שהייתם מוצאים אותן משעממות למדי... טיפול הוא עבודה שקטה איטית ויסודית, הנעשית בחדרי חדרים, וכך גם כלי העבודה... בברכה, אורנה

הי, הבנתי כבר כי בטיפול פסיכולוגי מייחסים משמעות רבה לדרך שבה המטופל רואה את העולם,וחשיבות מועטה בלבד לדרך שבה העולם רואה את המטופל.כאשר אנשים מגיעים בחיים להישגים שאינם משביעי רצון,אומרים להם שזו בעיה של דימוי עצמי,או בלשון העם-הכל בראש.אך למען הדיוק,זה חצי-חצי: חצי בראש,וחצי תלוי בגורמים אחרים. אז הפסיכולוג יטפל בחצי שבראש,אבל מי יטפל בחצי השני?

אין לך שליטה על החצי השני. אתה יכול לקחת אחריות רק על החצי שלך וזה אומר, בין השאר, שאתה לומד איך מוטיבים מסוימים משתחזרים במערכות היחסים שלך, ואיך כל פעם אתה נכנס לאותו מעגל. כדי לשבור את המעגל תוכל, למשל, * לבחור לך סביבה חדשה בעלת אופי שונה מהסביבה שאתה נמשך אליה בדרך כלל (מה הכיוון - זה דבר שלומדים רק בטיפול וזמן ההפנמה לא קצר) * להכיר את התגובות האוטומטיות שלך, אבל בתכלס להגיב רק אחרי שיקול דעת, ולא ליצור כביכול שוב את הסביבה המוכרת (ושוב זה דבר שלוקח זמן ללמוד אותו בטיפול) הדברים הללו יכולים לשפר את מערכות היחסים שלך עם הסביבה. אין ערובה לכך שתמיד דרכך תעבוד, אפילו תשתמש בכלים הטובים שיהיו בידייך, אבל, לפחות אתה יודע שאתה מנסה בדרכים חדשות, ובאופן כללי, משתפר הקשר שלך עם הסביבה. שאלה מצוינת להחזיר לטיפול.

מה זה אומר לבחור סביבה בעלת אופי שונה מזו שנמשכים אליה בדרך כלל? ולמה זה טוב בדיוק?

שלום איילה, את מעלה את התהייה מי 'יטפל' במציאות החיצונית של המטופל, כאשר הטיפול הפסיכולוגי מוקדש לשינוי המציאות הפנימית. האמת היא שפסיכולוגים נוטים לחשוב שהמציאות החיצונית אינה כה נפרדת מהמציאות הפנימית, ולכן כאשר מטפלים במרחב הפנימי נוצרים בהדרגה שינויים בתפיסה שלנו את החוץ ובהתנהלות שלנו בחוץ. כך שנכון הדבר שלמטפל אין 'שליחים' בעולם ש'מתקנים' עוולות ופותרים קשיים, אבל ככל שמטופל לומד להכיר את עצמו ולהתנהל בנינוחות עם חלקיו השונים, כך יקל עליו לשנות את חייו בכוחות עצמו. לילה טוב, אורנה

כמו חץ בלי כיוון, הולכת, אבל לא יודעת לאן מתקדמת, רק לא בטוח שבכיוון הנכון ממשיכה, אבל לא בטוחה שיש תכלית מובילה, אבל יש סיכוי שלמבוי סתום מכוונת, אבל אולי לתחתית מתכוונת, אבל הכל יוצא עקום צועדת, אבל אולי במעגלים לא נשברת, אבל לא בטוחה שזה חכם יוצאת מדעתי, אבל בשקט

חץ יקרה, אני מבינה שאת הולכת, מתקדמת, ממשיכה, מובילה, מכוונת, מתכוונת, צועדת, לא נשברת... קצת כמו בטיפול, אני מרשה לעצמי להשהות לרגע את ידיעת הכיוון והתכלית, ולכתוב לך שהתנועה הזו חשובה בפני עצמה. הכיוון והתכלית יצטרפו, אני בטוחה, ובינתיים ואת מוזמנת לצאת מהדעת איתנו... אורנה

הפניות מכאן ואילך ייענו מחר ע"י אורנה. סוף שבוע נעים לכולנו. ליאת

רציתי להודות לך מקרב לב על ההתייחסות. ואני עוד אעדכן אותך. נעמה

רע לי .. וזה לא משנה מה אני עושה לא טוב לי, אני בטיפול כבר שנה ועכשיו הרבה יותר רע לי מלפני שנה (למרות שכביכול קרו לי רק דברים טובים בשנה האחרונה ) , אני סתם כל יום מחכה שיגמר כדי שיגיע הלילה כדי שיגיע הבוקר ששוב יגיע הלילה בלי שום מטרה או תכלת . יש לי הרבה אנשים טובים אבל אין אף אחד שמבין אותי (אני כבר הפסקתי להבין את עצמי ) , וגם הטיפול לא עוזר (קשה לי עם העובדה שהיא שם רק במשך הפגישה בדיוק 50 דקות ושום קשר מעבר לזה , גם אם יצאתי במצב ממש לא טוב מאחת כזו - אני מבינה שיש גבולות וכאלה , אבל עדיין זה לא עושה את זה פחות עצוב מבחינתי שהיא מוכנה להיות שם בדיוק במסגרת התפקיד ואף לא SMS נוסף מעבר לזה ,) דבר נוסף היא שהפסיכולוגית שלי המליצה לי על טיפול תרופתי אני ממש נגד אני לא חושבת שזה יכול לעזור לי , וזה רק גורם ליותר יאוש לדעת שגם לא חושבת שהיא יכולה לעזור בלי עזרה כימית ..ויחד עם זאת פיתחתי בה תלות שבגללה אני מפחדת לעזוב .. איך יוצאים מהסיוט המתמשך הזה ? איך מצליחים להנות ממשהו בחיים ולא רק לחכות שהם יסתיימו ..

שלום מישהי, שנה בטיפול אינה תמיד מספיקה לצורך יצירת שינוי בר קיימא. את מתארת מצב נפשי מורכב, דכאוני מאד, ללא יכולת להנות או לחגוג באמת גם את הדברים הטובים שקרו לך השנה. אני שומעת את ההתנגדות שלך לטיפול התרופתי ומכבדת אותה, אך לתחושתי אינך יודעת עליו מספיק. אני מציעה לך להגיע לפגישת התייעצות עם פסיכיאטר, שיוכל להקשיב לחששות שלך ולהרגיעם. תרופות הן דרך טובה, יעילה ומקובלת "לצאת מהסיוט המתמשך הזה", ואין בכך כדי להעיד על איכות המטפלת שלך. בהצלחה ליאת

ליאת , תודה על התגובה , אני מאוד נקשרתי למטפלת שלי , ואני לא חושבת שהיא לא טובה אין לי תלונות אליה , פשוט כנראה הבעיה היא אצלי .. אני יודעת מה גורם לי להרגיש ככה ואני לא חושבת שתרופות יעזרו.. בכול אופן תודה רבה ולילה טוב ..

היי ליאת. תודה על תשובתך מאתמול. הבעיה שאני נורא מתגעגת, וחסרה לי הפגישה איתה. אבל הפחד מהתלות הזו מונע ממני להתקשר. וגם - אני לא יודעת איך היא תקבל אותי בחזרה. אני פשוט נעלמתי לה. הייתי אמורה לחזור שבוע אחרי. אבל פשוט שלחתי לה ס.מ.ס שאני לוקחת הפסקה וכפי שאמרתי לך ההפסקה הפכה לחודשים. איך היית מקבלת מטופלת שעושה דבר כזה איתך???!!!! זה נורא לא מנומס, אבל לא יכולתי לעמוד אחרי החיזורים שלה ויש לה שיטת שכנוע מדהימה, לכן התנתקתי בכדי שלא תשביע עלי. אני נורא עייפה, וכל הדברים מציפים אותי בחזרה, ואני לא משתפת אף אחד חוץ ממנה.? תודה עוד פעם

שלום אירית, יש משהו נעים ומרגיע בידיעה שמותר לנו לפשל, לקלקל, לטעות - ובכל זאת לא לאבד את המקום שלנו, את הקשר, את הקבלה. לכל אחד מאיתנו יש איזו מערכת יחסים ישנה שהסתיימה בגלל שהיה "לא נעים", "כי לא צלצלנו", "כי לא קנינו מתנה", "כי לא הזמנו" ועוד ועוד. הנכונות והיכולת להתעקש על קשרים חשובים ומשמעותיים לנו היא קריטית, ויש לי הרגשה שאת נמצאת כרגע בשיעור הכי חשוב :-)) אני חושבת שהיא תקבל אותך בשמחה, גם אם היא תרצה ללבן את הדברים או להביע את רגשותיה שלה בנושא, זה חלק מאותו שיעור. בהצלחה ליאת.

היי ליאת, בדיוק כמו שחשבתי קודם ועל אף שאני באמת מנסה,זה פשוט לא זה.לא מצליחה להבין מה באמת קורה לי שמצליח לזעזע אותי כ"כ. הבועה שחייתי בה ניסדקה והאויר שנכנס הוא מזוהם ביותר. ואני רק רוצה לחזור לאותה בועה שם- כמה רע היה לי, היתה לי הגנה מעצמי בעיקר. מעולם לא פגעתי בעצמי בתקופה כ"כ קצרה כ"כ הרבה פעמים ולא אין לי בעיה עם הפגיעה ובטח לא עם תוצאותיה. רק שאני מותשת כ"כ אין לי כח וחשק לכלום. מאסתי במלחמה מול עצמי בה אני תמיד מפסידה מראש,למה צריך לחיות למען מישהו שכמו שאני היום זה אפילו לא עושה לו טוב. הכל עבורי הוא כלום וסתם ובכל זאת אני כאן. וזה רק כי אני טיפשה,אחרת הכל היה שונה. אני מבולבלת מאוד לא יודעת מה לעשות בעצם זה יותר מזה יודעת טוב מה לעשות והמבט של העניים שלה מולי אם ו... גומר אותי. אבל איפה אני? הלכתי לאיבוד ולא נראה לי שאי פעם אמצא.מאסתי מאסתי ובעיקר נמאסתי ובצדק.כמה עוד? דנה

שלום דנה, כשיוצאים למערכה עם תחושה של הפסד מראש, הסיכויים לנצח אכן קלושים. אני מאמינה מאד ביכולתנו לבחור ולהשפיע על מהלך חיינו, לפחות כאנשים בוגרים. אני יודעת שהתחלת תהליך, ומפצירה בך להמשיך בו, בנחישות ורגישות. אם הכל הוא סתם, הרי אפשר רק להרוויח, נכון? נסי לחשוב על הבועה שנסדקה כעל אות וסימן לכך שהגיע הזמן. בהצלחה וסוף שבוע נעים ליאת

שלום איבדתי את אמי לפני בערך שנה ומשהו. בכיתי המון בעת מחלתה, כשכאב לה, כשנפרדתי ממנה, וכשהתגעגתי אליה. היום, ועם טיפול, אני לא מצליחה לבכות, אפילו אם המטפלת מנסה בכל הדרכים, אני מתחמקת מהדמעות שלי ומונעת מהן לרדת. למה חשוב לי כל כך לחנוק את הבכי שלי? אפילו לבד, אני לא מרשה לעצמי לבכות? ואם זה קורה אני מוצאת משהו בכדי להסיח את דעתי!! אני לא מרשה לאף אחד להתקרב ולחבק אותי כשקשה לי, כי אני יודעת שזו רגע האמת שבה אני אתחיל לבכות . ואפילו בשיחות עם חברות שבהם אפשר לשפוך את הכל לפעמים, גם שם אני יודעת איך להתחמק. איך את מסבירה את העניין?

שלום שירה, יש אנשים שאינם מרגישים נוח עם ביטויים גלויים של רגש. הם נוטים להימנע ממצבים טעונים רגשות, ולהגן על עצמם באמצעות מנגנונים של בידוד והשטחה. המקור לנטייה הזו יכול להיות נעוץ אי שם בילדות המוקדמת (למשל כשההורה אינו מסוגל להכיל ביטויים רגשיים עוצמתיים, והוא כועס, מעניש או מתמוטט מולם). לעיתים מדובר בקושי לווסת ביטויי רגש, ובחרדה מפני "הצפה הרסנית" של העולם שסביבי. יתכן שתגובת הריחוק שלך מאנשים משקפת את החרדה מפני נטישה נוספת, שתפגע בך - שוב - באורח אנוש. אני מאחלת לך שתוכלי לצער, ושבסופו של דבר תרשי לעצמך להתנחם בקרבתם של האנשים הטובים שעל ידך. סוף שבוע נעים ליאת

שלום, אני כבר 7 חודשים בטיפול דינמי.שמתי לב שהיתרון הגדול של הטיפול הוא שיש לי שם מקום לבוא כל שבוע ולפרוק את הזעם והתסכול שלי על דברים ואנשים שעצבנו אותי,ועל דברים רגישים בחיי שלא צלחו.יחד עם זאת,אני חש שהחיטוט המתמיד במקורות החשיבה ובאשפתות התת מודע הוא די מדכא ולא עושה לי טוב - זה כמו חיטוט בלתי פוסק בפצעים, וזה בנוסף מעייף ולא מוביל לשום מקום שאני רואה כרגע.הזעם והתסכול הישנים לא נעלמים ואני נטען בהם מחדש שוב ושוב די מהר.מעבר לכך אני אדם די עקשן (ואוהב את זה....)האם לפי מה שאני מתאר יש תקווה לחולל בטיפול הזה שינוי של ממש,ותוך פרק זמן סביר פחות יותר?

שלום יוסי, אתה מבקש ממני משהו שאינו אפשרי: להעריך האם ובכמה זמן יתחולל בך שינוי ממשי. ראשית, אקדים ואומר שכאדם אופטימי, אני מאמינה ששינוי אפשרי תמיד. אבל (וזה אבל גדול) את השינוי הזה מישהו צריך לרצות להניע. איני יודעת למה אתה מתכוון כשאתה אומר "אני אדם עקשן, ואני אוהב את זה", אבל זה משפט חשוד, היכול להיות נשא של התנגדות. טיפול דינמי באמת יכול להיות מכאיב וטורד מנוחה, ולכן ההחלטה ש"זה לא עוזר וחבל על הזמן" יכולה לשמש גלגל הצלה. כדאי להיות ער לאפשרות הזו, ולהילחם בנטייה ההימנעותית. אני מציעה לך להמשיך בטיפול ולדבר על ההתנגדות באופן פתוח עם המטפל שלך. זכור שפירותיו של הטיפול הפסיכולוגי יכולים להבשיל לאט. בהצלחה ליאת

שלום, אני חזרתי לפני כמה ימים מטיול במזרח התיכון. מעל חודש שלם לא הייתי פה וגם לא היה לי טיפול. הבאתי כמה מתנות קטנות לאנשים שחשובים לי וקרובים אלי. קניתי ספייר, ושאלתי האם מקובל לתת למטפלת שלי מתנה קטנה? אני מאד משגעת אותה, עושה לה הרבה מאד בעיות, לא מתקשרת איתה, קרה שפעם אחת היא אמרה לי שהכאבתי לה בגלל המצב שבו הייתי נמצאת. לא הסכמתי לקחת את עצמי בידיים וזה כאב לה שהמצב שלי התדרדר מאד. מה את חושבת? האם יהיה נכון ויפה לתת לה משהו? או שזה כלל לא מתאים ? המשך יום טוב!

שלום רב, מזכרות קטנות מחו"ל נראות - בעיני לפחות - כאות לכך ש'חשבתי עליך'; 'שהיית איתי גם שם'; 'שנעים לחזור'. אני רואה בזה מחווה אנושית ונחמדה, כל עוד מדובר באמת במזכרת קטנה ולא במתנות יקרות ומיותרות. ברוכה השבה ליאת

אין לי שום דבר מעניין או חשוב לרשום סתם, מתחשק לי להיות כאן קצת.. אני כל כך עייפה ממסדרונות ומראות ביה"ח מאנשים עם אינפוזיות במעליות, ממיטות חולים שועטות, מבני משפחה (שלי ושל היתר- בתוכם אני..) שממתינים. ממתינים ממתינים ממתינים. ואין מה לעשות, ומוטב להתיידד עם הזמן במקום לטפס על קירות, אבל לפעמים העיניים כבר עייפות מהעולם הזה שבביה"ח. הכל חוזר על עצמו, שוב ושוב. האנשים אולי מתחלפים אבל זה לא משמעותי- רובם דומים, וחלקם הם אני ובני משפחתי. זה מוזר.. זה עולם אחר, שם בביה"ח, והמעברים, ממנו ואליו בחזרה, יוצרים תמיד איזו צרימה או חריקת שיניים קלה. השבוע יצא לי לצאת לכמה שעות בחזרה לעולם שהייתי משוקעת בו לפני כל סיפורי ביה"ח.. לא יכולתי לעשות כלום וגם לא להבין מה לעזאזל אני עושה שם ולא בביה"ח. הרגשתי כמו רוח רפאים. שקופה סהרורית וטרוטת עיניים. ואני בסדר גמור. באמת בסדר. מתפקדת לגמרי, לא דואגת יותר מדיי, מעבירה את הזמן מתוך אמונה שלמה שיהיה בסוף בסדר. ובכל זאת- כשאני לא שם- בביה"ח- אני נורא נורא עייפה. מבפנים. מחפשת את חדרי הבית הקטנים כדי להצטנף שם על הרצפה באין מפריע ולעצום רגע עיניים. ויש לי רגשות אשמה סביב ה"חופשות" הארוכות שלקחתי מעיסוקיי הרגילים כדי להיות כאן בבית ההורים, וכשאני מתחילה לשוב אליהם בחזרה, יש גם רגשות אשמה מהכיוון השני- שאני לא מספיק עם אמא. לא התכוונתי לכתוב הרבה- רק לומר שבא לי להיות כאן קצת, ותראי מה קרה :-) .. חמק קצת יותר משתכננתי אבל זה לא חדש בעצם. אני בסדר גמור. באמת. אני באמת בסדר. (קצת משונה שכל כך מהר הסתגלתי.. מניתוח לניתוח אני משתפרת- לומדת להתמודד עם זה טוב יותר). טוב- אזוז לביה"ח שוב.. נעים שאת כאן. לילך.

לילה טוב לילך, תודה שאת משתפת. רק מי ששהה מספיק זמן במסדרונות הלבנים ההם, מכיר את היכולת הפלאית הזו לנוע בין מרחבי קיום שונים, המוציאים זה את זה איכותית, ולשרוד. כשאנחנו שם - אין עולם מלבד הש?ם, וכשכאן - נעלם ה'ש?ם' כלא היה. תראי כמה מהר חוזר ומגיע ה'כאן', שמקבל חריפות וחגיגיות שלא היו בו קודם. נצלי את השבת למנוחה, את זקוקה לה. הרבה בריאות וכוח ליאת

אני לא יודעת אם זה המקום המתאים אבל אני אנסה.. במהלך בגרותי סבלתי מחזה לא סימטרי. עברתי תקופת התבגרות קשה מאוד (ההבדל בין השדיים ניכר מאוד!) ולאחר כמה שנים, בגיל 23 אזרתי אומץ ועברתי ניתוח להגדלה בצד הנצרך.. כעת, המצב טוב יותר לטעמי אך עדיין ההבדלים משמעותיים. (לא בגודל, אלא בצורה ובמרגש) אני לא מסתובבת בלי חזייה ויש לי פחד מאינטימיות למרות שאני משתדלת להתגבר.. כמו"כ- אני מפחדת להרות, שכן ידוע שהחזה גודל ואז אמור להיווצר שוב- הבדל בינהם. איך אני לומדת לא לפחד? לאהוב את עצמי? אני מרגישה שזה תוקע אותי בחיים. (אני בחורה צעירה, בת 24 עוד מעט..) חן חן.

היי רוניתי, גם אני סובלת מאותה בעיה פיזית המובילה לתקיעות גדולה בחיים. טרם טיפלתי בבעיה, אך פניתי לטיפול פסיכולוגי, אשר ממנו אני מקווה לקבל כוחות לפיתרון הבעיה והתקיעות בכלל. אני יודעת שזה לא המקום, אך אשמח לקבל אינפורמציה ממשהי שעברה את התהליך לגבי הניתוח וכו'. (אפשר ליצור קשר פרטי באימייל). מה דעתך?

האימייל שלי עושה בעיות, אך אשמח לעזור כפי יכולתי. יש דרך אחרת?(אין לי אייסיקיו מסנג'ר ושות'..)

שלום רונית, הגם שכאישה קל להזדהות עם תחושת האי-נחת ממראה הגוף (לכולנו יש נטייה לראות את הפגמים הקטנים והגדולים שאף פעם לא רואים על גופה של הדוגמנית בעמוד השער), בכל זאת יש לי איזו תחושה שמדובר במשהו עמוק יותר, הקשור - אולי - לתפיסת הגוף בכלל והנשיות בפרט. מי שמחפש סימטריה באיברי הגוף סופו אכזבה מרה. הניסיון למצוא איזון ושלמות בין אברי הגוף יכול להיות ביטוי לניסיון אחר, מוצנע יותר של ניסיון להגיע לאיזון ושלמות נפשית, ניסיון להכיל כל מיני היבטים בתוכך, שלפעמים עומדים בסתירה זה עם זה. קשה לי לא להתפתות לסימבוליקה של השד ה'מתוקן', שכיסה מצוקה אחת ועורר מצוקה אחרת, חדשה. מעניין היה לבדוק האם יש בעולמך הפנימי חלקים אותם את תופסת כפגועים/פגומים, כלא שייכים במרקם או במרגש. איכשהו, אני רוצה להאמין שהפניית הזרקור לעבר אותם החלקים הלא מחוברים בתוכך וניסיונות לחבר ביניהם, ירגיעו את החרדה שלך, ויאפשרו לך התקיימות נינוחה יותר גם עם גוף שאינו מושלם. אני, כמו תמיד, ממליצה לעשות זאת במסגרת טיפול פסיכולוגי שילווה את תהליך ההתבגרות החשוב הזה. בהצלחה ליאת

תודה לך. ואני אכן חושבת על טיפול מסוים, אולי קצר מועד. תודה.

היי ליאת, כתבתי פה ולכן אולי עדכון (למרות שלא נראה לי שזה מענין) שבוע שעבר קרסתי לחלוטין אולי לפני 3 שנים הייתי במצב כזה. השבוע חזרתי לעצמי כמעט לחלוטין . אני כותבת כמעט לחלוטין למרות שאני מרגישה מצוין, קשה לי מאוד מאוד לשקם את מה שנהרס מהתמוטטות . אני מרגישה שאבא שלי ניפגע וזה הדבר שהכי כואב לי מהסיפור.. כי בדיכאון כל הזמן מקטרים על כל העולם ובדרך כנראה ש"דרכתי" על כמה אנשים. בעבודה התכסחתי עם בוס שלי, ובקשתי מהמנהל האחראי עצמאות לבטל את ההיררכיה במצב רגיל הייתי מסוגלת להחליק את הסיפור..... והסערה חלפה, כרגע שהכל טוב אין לי עניין לחזור לטיפול ולכלום אני מקווה שזה לא יחזור שוב.. ושוב קשה לי מאוד עם האנשים שהיו סביבי בתקופה זו. רחל נ.ב הופתעתי מהפסיכיאטר שהייתי הוא טלפן אלי לפני יומיים לשאול לשלומי אמרתי לו שמצוין והוא עדין טוען שזה לא דכיאון אלא עומס יתר שאני צריכה למצוא איזון בחיים המורכבים מאוד שלי לטענתו.

שלום רחל, דווקא מעניין אותנו מאד מה שלומך, ויופי שאת מעדכנת. שמחתי לקרוא שאת מרגישה הטבה, ושהתארגנת קצת מאז פנייתך ההיא. יכול להיות שאת הכעס על אבא, אותו אינך יכולה לבטא ללא אשמה, את מצליחה להחיות מול הבוס בעבודה. אולי גם מאבא היית רוצה יותר עצמאות ופחות היררכיה. נסי לחשוב אם זה יכול להתאים לך. אם תחזרי לטיפול או לא, אין בכך כדי להבטיח שלא יחזרו הסערות לחייך. סערות פוקדות אותנו מפעם לפעם, ומרביתנו מסוגלים להתמודד עמן בהצלחה. לתחושתי, יש אצלך חלק שפוחד מאד מהדיכאון ומתכחש לו. היכולת לחוות ולבטא רגשות ביעילות - גם את הרגשות השליליים - בהחלט יכולה לקדם את רווחתנו הנפשית ואת יחסינו עם הזולת. אל תמהרי לגזור את דינו של הטיפול. חשבי על כך עוד. לילה טוב ליאת

בבקשה תמליצי לי על פסיכולוגית לילדים בגיל ההתבגרות דחוף! הרבה תודה

שלום אור, לצערי, איני מכירה פסיכולוגים מאזור הצפון. אני מציעה לך לצרף לכאן כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו חברי פורום צפוניים לשלוח המלצות במידה ויהיו להם כאלה. אם לא תקבלי המלצות כאן, תוכלי לנסות בפורום הורים וילדים או באלפון הפסיכולוגים באתר "פסיכולוגיה עברית". אפשרות נוספת היא להיעזר ביועצת ביה"ס, שבוודאי מחזיקה אצלה רשימת אנשי מקצוע טובים באזורכם. בהצלחה ליאת

אני מרגישה כל הזמן רצון למות, החיים נראים לי חסרי תכלית, חוסר חשק להכל מרגישה תשושה ועייפה ודיכאונית וההרגשה כל כך חזקה קשה לי לשמור אותה , ולהתמודד איתה אני מרגישה אשמה בתחושות האלה, לא משנה כמה יסבירו לי שזה דיכאון שנובע מחוסר חומרים במוח,אני אאשים את עצמי בהיותי פסימית,דכאונית,בכיינית,עצובה, הטיפול לא עוזר לי ומאז שהתחלתי הדיכאון העמיק, אני כועסת על עצמי שאני צריכה שיחבקו אותי,שילטפו אותי שיעודדו אותי כל הזמן, למה אני לא יכולה לבד?

ליאת אני יכולה לשלוח לך מייל, אני רוצה להתייעץ עמך ואני לא יכולה לרשום כאן כי זה אישי מידי וגם לא בא לי שכל העולם ידע. בתודה מראש, נעמה

נעמה, עצוב לי לשמוע כמה קשה לך. את יכולה לשלוח לי מייל, הבעיה היא שכרגע הוא עושה לי צרות טכניות. מקווה שזה יסודר מחר, ואז גם אשמח להשיב לך. נסי לישון קצת. זה אף פעם לא מזיק :-) לילה טוב ליאת

את עוד פה? תגידי משהו קטן שאולי יאפשר לי עוד קצת זמן

לילה טוב, אני אומרת שכדי להריח סתו, שווה לשאת אפילו את אכזריותו של חודש אוגוסט. על הגבעה של הרצל בצומת גלילות ראיתי אתמול חצבים. תכף ראש השנה, שמתפאר הפעם בשלושה ימי שבתון רצופים. מה עוד אפשר לבקש? :-) ליל מנוחה ליאת

אצלי זה קצת ארוך ומסובך אני התגרשתי מבעלי לפני כ 3 שנים בני ובתי מבקרים בהסדרי ראייה אצל האב באופן קבוע באמצע השבוע אך לא בחופשים או בשבתות למעט מקרים יוצאים מין הכלל הפרשי הגילאים בין הילדים הינו 3.5 ו 5 בת ובן , כמובן יש תחרות וקינאה בינהם ולא קל להיות עם שניהם בשעות מסויימות, כבר פעם שנייה שהילד חטף מאביו סטירה או מכה (כך הילד סיפר) בגלל שהם השתוללו בבית וסרבו לדברי הילד לציית לאב,הילד לא רצה לדבר עם האב מספר ימים אך לאחר זמן מה , הוא הלך שוב לאב ומייד שהאב ראה אותו האב אמר:נכון שקיבלתה מכה מהצעצוע והילד אמר: כן,לי הילד גם אמר בבית אני אוהב את אבא אך הוא עושה מעשים רעים.. כיוון שהאב פעל כנגדי באלימות בעבר או חוסר שליטה אנני יודעת כיצד לנהוג עם האב, ביקשתי שיבקש מהילד סליחה אך הוא סירב בתואנה שאני ממרידה את הילדים, מצד שני אני לא רוצה שהילדים יפגעו..אשמח לתשובתך גל

גל יקרה בסיום פנייתך, כתבת "אני לא רוצה שהילדים יפגעו", זוהי מבחינתי נקודת המפתח אשר תכתיב את תגובתך . אכן טובת הילדים ומניעת הפגיעה בהם חשובה מכל, האם כוונתך שאינך רוצה שימשיכו להיפגע פיזית מידי האב או שלא יפגע הקשר שלהם עם אביהם? בכל מקרה, במחלקה לשרותים חברתיים בעיריה או במועצה, ישנה פקידת סעד לסדרי דין, שתפקידה להיות מעורבת בכל הקשור לסדרי ראייה וקשר עם ההורה הלא משמורן. במרבית המחלקות לש"ח ישנם "מרכזי קשר", שבהם מתאפשרים קיום הסדרי ראייה עם הורים שישי חשש שיפגעו או שפגעו בעבר בילדיהם (גם נפשית) , בהשגחה של עובדת סוציאלית המתמחה בנושא, ואשר תפקידה כולל השגחה וגם הכוונה והדרכה של ההורה הלא משמורן לצורךי קיום קשר תקין ובטוח עם ילדיו. אני ממליצה לך, לפנות בהקדם לפקידת הסעד וליידע אותה, ולבדוק את האופציה כי הסדרי הראייה יתקיימו במרכז הקשר , על פי שיקול דעתה כמובן. בהצלחה, גאולה

ערב טוב, עזבתי טיפול אחרי שנה (קצת יותר) כי לא הרגשתי הרבה התקדמות. הרגשתי יותר מדי תלויה בה ובפגישות. כל השבוע התעסקתי בנושאים שהועלו שם, התחלתי לקרוא הרבה חומר פסיכולוגי, הרגשתי יותר עצבנית... הטיפול פשוט לקח ממני הרבה זמן וכוחת. אז החלטתי שאני לוקחת הפסקה (פשוט לא חזרתי לפגישה) וההפסקה הקטנה הפכה לעזיבה של הטיפול. יש בינינו קשר טלפוני פעם ב---, אבל עכשיו אני נורא מתגעגעת, יותר עצבנית מאי פעם, יותר בודדה, ומרגישה שהשארתי המון דברים אצלה שיש לטפל בהם. הבעיה שאני לא יודעת אם אוכל לחזור? איך אוכל לחזור? ואם אחזור זה יחזור להיות אותו הדבר (כלומר שקט בפגישות, תלות בה, התעסקות יותר מדי בתכנים בין הפגישות, דבר הגורם לי להרגיש רע)? מה את מציעה לעשות.? מודה לך על השעות שאת מעניקה לנו כאן!!! אירית

שלום אירית, נדמה לי שאת לא צריכה אותי כדי להבין שצריך לחזור לשם :-) לא בטוח שהעיסוק התיאורטי (קריאת חומר פסיכולוגי) הוא הדבר הנכון לעשותו, שכן יש בזה משהו מרחיק, היוצר יותר 'רעש' מתועלת. זה קצת כמו לנסוע באוטובוס, כאשר במקום לשבת עם ה-MP3, לעצום עיניים ולהירגע, את יושבת על יד הנהג, משגיחה עליו בכל פיתול של הכביש, דרוכה ועצבנית שמא יטעה בדרך או יירד חלילה מהכביש. מוטב להשאיר את החומר התיאורטי לפסיכולוגים, ואת הכוחות להשקיע במה שחשוב באמת: בקשר הטיפולי ובמשמעותו עבורך, בחומר הטיפולי שאת מביאה אל החדר, בניסיונות להבין את המקור לסבל שלך, ובמאמצים לכונן אינטימיות וקרבה. אני מציעה לך ליצור קשר עם המטפלת בהקדם, ואולי להביא איתך את הפניה שלך הנה, מודפסת. יכול להיות שזה יהיה דומה, ויכול להיות שלא. כך או כך, הדברים לעולם דינמיים וחיים, ואינם עומדים מלכת. כשתרצי בשינוי, ותסכימי לקחת עליו אחריות, הוא יבוא. מחזיקה לך אצבעות ליאת

ליאת שלום, שוב אני רוצה לוודא שקיבלת את המייל שלי. שלחתי שוב, תמי

תמי, כרגע יש לי איזו בעיה במייל, ולכן, הגיוני לצפות שאשיב לך רק מחר, אחרי שזאביק, הטכנאי, יעבור כאן. עוד קצת סבלנות ליאת

תודה, מקווה שלא יהיה מאוחר מדי...

היי ליאת מה את עושה פה?:) את יודעת נראה לי שאני חסרת מזל עם גברים, עבודה ופסיכולוגים.... נראה לי אני צריכה לקחת חופש לפני שאתמוטט ובנוסף המקרר שלי ריק.... ואת מה איתך? מקרר מלא ומזל בשפע?:) לא זוכרת איך נראית הפסיכולוגית (את האוטו שלה אגב אני זוכרת היטב)

שלום ME חופשת הקיץ, כמו הקיץ בכלל, מכה במלוא עוצמתה דווקא באקורד הסיום שלה. הפורום קצת חוגג השבוע, אבל זה בנסיבות טובות. אני כאן היום ומחר ואורנה תשיב ביום שישי. בשבת חופש כרגיל, וביום ראשון דרור יחזיר את הפורום לשגרה. ההסתמכות על המזל, לפחות ככל הנוגע לגברים, עבודה ופסיכולוגים, עלולה להיות בעייתית, שכן היא מסירה ממך אחריות. אל תתפתי לזה! מקווה שכל הפסיכולוגיות יחזרו מחופשתן לרווחת כולם. אני מכירה לפחות אחת שלא שמעה על חופש חודשים ארוכים :-(( לילה טוב ליאת

ליאת אינני מסתמכת על מזל כי אין לי:) כל פעם אני מתמגנטת אל אותם גברים...נו ומה עושים שמודעים...? ולא יודעת מה איתך אבל אני כבר הצצתי ביומן לבדוק את ימי החופש ויש לא מעט החודש החגים נופלים לקראת סוף שבוע, כך שיש סופ"ש ארוך. ארבעה ימי חופש תודי שזה מעודד... אם אשאל אותך משהו את חושבת שתוכלי להשיב?

איזה כיף! אני יותר טוב. הרוגה מעייפות, אבל בסדר. מתקדמים... וכן, אני יודעת שיש עוד דרך... לקחתי אויר... כיף שאת פה. לישון. חיייבת לישון. נורית

לילה טוב, חביבתי. אני יודעת טוב מה את עוברת. יופי שאת בסדר. שמרי על הכוחות. עוד נדבר. איתך ליאת

שלום, יש לי שתי שאלות בשני נושאים שונים: 1) אני אמא לשלושה. הילד הקטן עוד מעט בן שנה ואני לא יודעת איך להפסיק להניק אותו. הוא מסרב לאכול (אני מצליחה לשלב מעט מאוד אוכל במשך היום). בכל פעם שהוא מתקרב אלי ומריח אותי, הוא רוצה הנקה. מה אפשר לעשות בעניין? האם לעזוב אותו כמה ימים עם אבא שלו, ולהתעלם מהבכי שלו? להרחיק אותו ממיטתי? איך? מה לעשות? עם שני אחיו זה לקח כמה ימים של בכי אבל זה עבר, אצלו לא מראה בכלל שיהיה כך! או האם הדבר תלוי בי? 2) אם מטפלת אומרת למטופל שהיא לא יודעת מה לעשות איתו, שהיא מבולבלת, אבל כפי שנראה לה היא עושה הדברים בדרך הנכונה, אבל המטופל הוא "אגוז קשה" או "דפוס קשה" שאי אפשר להתקרב אליו, לעזור לו. אבל אם יתן לה להמשיך בדרך שהיא מכירה (ואם ישתף איתה פעולה והיא תקח הדרכה) היא בטוחה שיגיעו לתוצאות טובות. איך אפשר לבטוח בטיפול שלה, אחרי שמרגישים בחוסר בטחון שיש לה. או שזה דווקא טוב שהיא אומרת את האמת ומה שהיא מרגישה!!!!!!

שלום דינה, גמילה מהנקה היא שלב בלתי נמנע בהתפתחותו של התינוק, גם אם הוא כרוך בתסכול וזעם מצד התינוק. מדובר בתהליך המשותף לאם ולתינוקה, כאשר הקשיים משקפים בדר"כ מידה של אמביוולנטיות גם מצד האם (ולא רק קושי של התינוק). אני מאמינה שמרגע שגמלה אצלך ההחלטה להפסיק להיניק, עליך להביא בחשבון מחאות קולניות והתנגדות מצד התינוק, שאינם אמורים לעכב את התהליך. לתפיסתי, אפשר לעשות תהליך זה בהדרגה, מתוך הבנה ואמפתיה לקושי של התינוק, אך בנחישות הנדרשת כל אימת שעלינו להציב גבול לילדינו. אל תיעלמי מהבית ובטח שלא כדאי להרחיק את התינוק מקרבתך. אדרבא, העניקי לו את כל האהבה ותשומת הלב לה הוא נזקק *ללא* השד. תוכלי להאכילו בעצמך, תוך שאת טורחת על סביבה נעימה ורגועה ככל האפשר. אל תילחצי מהבכי. תוכלי לאפשר יניקת לילה - אם רצונך בכך - או בכל זמן אחר שיתאים לך, אך לעמוד על כך שיתר הארוחות יסופקו ממקור אחר. לשאלתך השניה, אני מאמינה שקשר טיפולי חייב להיות קשר של כנות דו סטרית. לא בכל אסכולה מטפל ירשה לעצמו לשתף את המטופל בלבטים או בבלבול שלו, אך אין זה אומר שהם אינם. ספק, חוסר ידיעה או בלבול הם חלק מכל טיפול, לפחות בשלבים מסוימים בו, והדרכה היא הדרך המקובלת להתמודד איתם. ככל הנוגע ל"אגוזים קשים", ההתנגדות נוכחת מאד, ואינה בהכרח קשורה להתנהגותו או דבריו של המטפל. ובכל זאת, לעולם עומדת האפשרות - לפני שמתייאשים - לבדוק מטפל נוסף ולראות אם יהיה שינוי. בהצלחה ליאת

האם יש שלבים במסגרת הטיפול הפסיכולוגי, שניתן לזהות, המשותפים לכלל הטיפולים? תודה על ההתייחסות.

שלום לך, השאלה שלך כללית מאד, והתשובה עליה יכולה להשתנות בהתאם לאוריינטציה הטיפולית ול'מטריה' התיאורטית המנחה את העבודה הטיפולית. באופן גס, השלב הראשוני בטיפול יתמקד בבדיקה וגישוש בניסיון לבסס אמון וביטחון בקשר הטיפולי. עם התבססות הקשר והאמון ילכו התכנים ויעמיקו, ויאפשרו נגיעה ברבדים פחות גלויים. אז נראה יותר העזה לספר דברים, להתגלות בפני המטפל. בשלב הבא תיתכן מעין רגרסיה, נגיעה יותר מרחיקת לכת ויותר מעמידה במבחן את המטפל - עד כמה הוא מכוונן וקשוב. לעיתים נראה ניסיונות להרוס את הקשר בדרך של התרחקות, ניסיונות לפרוץ גבולות, להציף בתכנים קשים מאד, וכד'. לקראת סיום הטיפול יש איזו רגיעה, יש הרבה 'ביחד' והרבה 'לחוד'. יש איזו התכוננות לפרידה. אורך השלבים והאינטנסיביות שלהם תלויה מאד בצמד הטיפולי, ואין גזירה היפה לכולם. כמובן שייתכנו גם המשגות אחרות על פני זו המוצגת כאן. בברכה ליאת

תודה ליאת. ענית בדיוק לשאלה שלי.

ליאת , האם השלבים בטיפול עוברים את כל המטופלים? האם זוהי טכניקת הטיפולים או יש טכניקות אחרות. בטיפול חשתי בתחילה אמפתיה , אח"כ ריחוק, וכשאמרתי זאת למטפלת היא כמובן הכחישה וטעמה עמה, עם רגשות קשה להתווכח, נראה מה יקרה אחרי החופשה. תודה על תגובתך.

ליאת , האם השלבים בטיפול עוברים את כל המטופלים? האם זוהי טכניקת הטיפולים או יש טכניקות אחרות. בטיפול חשתי בתחילה אמפתיה , אח"כ ריחוק, וכשאמרתי זאת למטפלת היא כמובן הכחישה וטעמה עמה, עם רגשות קשה להתווכח, נראה מה יקרה אחרי החופשה. תודה על תגובתך.

שלום רב, ביקרתי בפורום "זוגיות,חברה ותעסוקה" מספר לא קטן של פעמים,השארתי הודעות וקראתי את התשובות שקיבלתי.כמו כן,התעניינתי בשאלות ששאלו יתר חברי הפורום ובתשובות שקיבלו.בתחילה היה נראה לי כי יש נטייה של מנהלי הפורום להפנות אנשים למטפלים ויועצים פסיכולוגיים על דברים של מה בכך,כמו שמפנים אדם למיון עקב שריטה קטנה בברך.אך התברר לי שכלל אין זה כך. העניין רציני הרבה יותר.הפסיכולוגים בהיותם משכילים וחכמים הם כה מורמים מהעם, עד כי כל ניסיון של אדם שפוי לשמוע בקול האינטואיציה שלו או לקבל ייעוץ חינם מפי חבריו שלא הוסמכו לכך,אינו אלא מעשה איוולת חסר אחריות שנועד מראשיתו לכישלון. כך שלא משנה אם קמתם היום בבוקר על צד שמאל או שאתם סובלים מהתלבטות קלה כמו שלעיתים קורה לכולנו.פנו לטיפול או ייעוץ פסיכולוגי קצר או ארוך מועד וזכרו-גם אם הפסיכולוג לא יעזור לכם,דעו שלפחות אתם עזרתם לפסיכולוג. יום נעים.

אתה צודק בהחלט בגרסתך. הקלות הבלתי נסבלת בה נשלחים אנשים לטיפול/יעוץ. אני משוה זאת למתן אנטיביוטיקה למצב של וירוס ,העיקר לתת משהו ,גם כשיודעים שהוירוס חולף מעצמו.

ונניח שבאמת מישהו מכוון אותך לטיפול פסיכולוגי בגלל דבר פעוט בעינייך. ונניח שזה משהו שאתה חושב שהוא בר פתרון בדרך עדיפה משלך, ומצאת לך דרך מסודרת וברורה שמניבה תוצאות של ממש (זה לא מספיק רק לפסול ולבטל). אז יאללה. מה שאומרים לך זו רק המלצה. המלצה בלבד. באופן טבעי, אם בחרת להיכנס לפורום שמנהליו פסיכולוגים או מקום דומה, יש להם נטייה להזכיר גם את האפשרות הזו. ואם נניח שאתה מרגיש באופן נחרץ שהם פוסלים מכל וכל את דרכך (שזה מאד לא נכון מציאותית, אבל לא משנה כרגע), אם אינך ממשיך בטיפול בשביל לדבר על זה ולנסות להבין מאיפה דברים צומחים, אז איזה דבר חיובי יוצא לך מלהתעסק בעניין באופן בלתי פוסק ולמה בכלל אתה צריך להיות תלוי בדברים האלה? מטפלים לא נוהגים לקבל לטיפול אדם שלא מעוניין לשתף עימם פעולה מלכתחילה. הבנאדם צריך להגיע מיוזמתו, ובבואו הוא אומר "רוצה אני" ורק משם ממשיכים. לא תגיע - לא יהיה טיפול. תגיע רק בשביל להוכיח שהטיפול לא שווה, כל המאמצים הכי מקצועיים שלא יהיו, לא תמיד יוכלו להועיל, ויש סיכוי שתצליח "לנצח" את הפסיכולוג. יש בעולם יותר אנשים שלא נמצאים בטיפול מכאלה שכן ורוב האנשים מסתדרים בסופו של דבר בדרכם. אפשר לפעול לבד, אפשר ללכת לרב, למשל, ויש גם מי שמאמין שרגלי צפרדעים ומרקחת מעושנת של לשונות חדות של לטאות יעשו לו את זה.

מי שעשה חושבין והגיע למסקנה שהוא זקוק לטיפול מסודר,צריך לעשות זאת.עם זאת,כאשר מדובר בדברים שאינם חריגים(ובשביל זה יש שיקול דעת בריא,גם של הפונה וגם של מנהלי הפורומים) או שסתם אדם מרגיש שזקוק למעט תמיכה או עצה פסיכולוגית,ניתן לעיתים לענות גם בפורום אינטרנטי במקום להתמקצן על עצות,אפילו שכבודו השקיע שנות לימוד רבות בלימודי הפסיכולוגיה(כוונתי לפורום ההוא).אחרת מה מטרת הפורום בדיוק?"מתן הכוונה" כמו שקוראים לזה שם?בשביל הכוונה יש את דפי זהב. אין זה ראוי לדעתי שפסיכולוגים יעשו שימוש בפורומים בשביל לפרגן לקולגות שלהם ולעצמם כמה קליינטים.

שלום דוד, איני מכירה את הפורום עליו אתה מדבר, אבל נדמה לי שגם אצלנו נשמעת לעיתים טענה דומה. אני מסכימה עם קודמי, ומזכירה שטיפול פסיכולוגי אינו מתאים לכולם, בוודאי לא למי שמבקש עצה ולא מעוניין בתהליך התבוננות פנימי מתמשך. כפסיכולוגים, אנו אמונים על עבודתנו, מאמינים בה, ומכירים ביתרונותיה. אין בכך כדי לפסול או לבטל ערוצי סיוע נוספים. עם זאת, כאשר אתה מבקר בפורום פסיכולוגי מובהק, עליך לצפות שהפתרונות וההתייחסות אל הפונים תהיה מתוך זיקה חזקה לתחום זה. בברכה ליאת

ומה בדיוק רצית??? שיתנו לך עצה של זהב ב-1.99 ש"ח?? פורום אינטרנטי אינו יכול לעמוד על מכלול ההיבטים של חייך. כשעולה בעיה חוזרת ונשנית בתחום הזוגיות בדרך כלל מקורה יהיה עמוק, והתשובה (לדאבוננו) לא תסתכם בפסקה או במאמר, אלא בהבנה רגשית שנקנית בשנים של התנסות וצבירת הבנות (אם בכלל). ככה זה - אי אפשר לשים פלסטר על שטף דם פנימי. לפסיכולוג לא הולכים בהכרח אנשים שהם "לא בסדר". לפסיכולוג הולכים אנשים שמבינים ברמה כלשהי כי ישנו דפוס תגובה/ התנהגות/ רגש/ פרשנות שתוקע אותם וגורם להם לחוש שלא בטוב. לילה טוב

הי, מצד אחד אתה מקטין מאד את הפסיכולוגים, אבל מצד שני אתה פונה לפורום של פסיכולוגים שיתנו לך עצת קסם, כאילו הם כל יכולים... כמו שאתה לא אפס אבל גם לא כל יכול, גם הם לא. ככל בני האדם. יש משהו נוגע ללב לראות שבאמת בתוככי ליבך אתה איכשהו מאמין לסיוע של הפסיכולוגים ובך עצמך, אפילו שאתה רותח מזעם. זה נכון שבשלב זה יש להם משהו שאין לך ממנו. לקנא בו. לחמוד אותו. עדיין אין לך. אבל, יש לך אפשרות להשיג את זה - אם תלך לטיפול תוכל גם לטעום וגם לאכול ממש כמו שצריך. הקטע הוא לא רק להראות לך שיש להם ולגרום לך לקנא בשביל לקנא, אלא באמת לתת. שיהיה גם לך. זה אפשרי רק בטיפול, בקצב ומינונים נכונים עם גבולות. וזכור! תצטרך להתאמץ ולעבוד בסבלנות למשך תקופה לא קצרה. אחד הדברים הראשונים, אם לא הראשון שביניהם שרשמתי לך כאן היה למה לצפות מעצות אינטרנט. נדמה לי שניסית מספר פעמים לשאול שאלה 'קטנה' ולקבל עליה תשובה גדולה בכמה פורומים מאותו התחום. לא הצלחת ממש לקבל את מבוקשך. זה די מוכיח שהדרך הזו לא תוביל רחוק. אם כך אפייני לתחומים אחרים בחייך, זה, למשל, נושא לדבר עליו בטיפול פסיכולוגי. טיפול דינמי ארוך ועמוק באמת יכול לשנות את מערכת היחסים שלך עם הסביבה. בני זוג זה רק חלק מעניין הרבה הרבה יותר רחב.

אחד הדברים התמוהים בעיני, מדוע אנשים שלא מאמינים בפסיכולוגיה נכנסים וכותבים שאלות על התחום? כשתחומים מסוימים לא מעניניים אותי כמו למשל אסטרולוגיה אני אל יכנס לשם וישאל שאלות, בסגנון למי, למה, האם זה עוזר, האם זה עבודה בעיניים וכד'.

הי רחל היקרה, זה לא תמוה בכלל. קול ההיגיון אינו מדבר כאן, אלא רגש עירום נטו. תוכן טבוע עמוק חזק מכל היגיון מכוון את המערכות, ויש הסברים מאד ברורים למשיכה.

ודווקא זה פורום סבבה יחסית....

ליאת שלום, עוברת עליי כעת תקופה קשה ולחוצה מאוד,ותודה-לאל ה"דבר" שאני מחכה לו כבר חודשים בעזרת-השם,עומד לקרות בקרוב,ואני מרגישה תחושה מעורבת של פחד וציפיה ובעיקר לחץ נוראי; גם עקב מצבם הרפואי של אחד מהוריי,ויחד עם כל הלחץ הנוראי הזה,ועם כך שביקשתי מפורשות מאחי הגדול שלא ילחיץ אותי עוד יותר בתקופה זו ,נראה שדווקא בקשתי זו גורמת לו לעצבן ולהלחיץ אותי עוד יותר,וכבר איני יודעת מה לעשות,כי להתעלם מ'ירידותיו' עליי ומהריבים התכופים שלו איתי,ולא לענות לו ולא להתרגז ממנו,זה קשה מאוד וכעת אפילו כמעט בלתי אפשרי עבורי,ולחץ יתר יפגע בי וב'תוכנית' שלי. עקב כך אני מוצאת את עצמי ביומיים האחרונים ב'מצב מגוחך' שאני בוכה הרבה מאוד ונכנסת לחרדות רבות,וגם מצבי הרפואי התדרדר עקב כך,עקב לחץ שמחליש את המערכת החיסונית שלי עוד יותר ממה שהיא כבר חלשה,וזה אמר לי הפסיכיאטר,אחרי התסמינים הקליניים שתיארתי לו. מה עושים? אני משתדלת להתרחק ממנו,אך זה כמעט בלתי אפשרי,כיוון שהבית לא גדול כ"כ,ואיני רוצה להישאר כל הזמן בחדרי או בחדר אחר,ואיך שהוא רואה אותי הוא מיד מתחיל לריב איתי,ונראה לי שהוא ממש נהנה מזה. גם אני אשמה - בכך שאני עונה לו,ובכך שהרבה פעמים הO.C.D משפיע על התנהגותי - רצון לשמירה על החפצים בבית וכו'. בתודה מראש, משתנה (היום יותר מתמיד הרגשתי ממש געגועים לפסיכולוגית שלי ולטיפול,וממש קשה לי שאיני יכולה ליצור איתה קשר חופשי-בין הפגישות).

שלום משתנה, יש לי הרגשה שאחיך קיבל איזה תפקיד מיוחד, מעין "כליא ברק", הסופח את כל המטען המסוכן שבאוויר, ומנקז אותו אל הקרקע. לתחושתי, יש איזו הערכת-יתר לכוח ההרס שלו, ואני רוצה להאמין שהוא אינו רוצה בחורבנך. המשיכי לעמוד בקשר עם הפסיכיאטר והפסיכולוגית, ולהיעזר בתמיכתם. סלקי 'רעשים' מיותרים, ונסי להתמקד במטרותייך, גם אם הדרך אליהן פתלתלה מכפי שציפית. ממשיכה לעודד אותך מכאן, ולחזק את ידייך לקראת הבאות. ליאת

תודה ליאת, אולי קצת הגזמתי ואולי אני רגישה במיוחד השבוע,ונפגעת מהר מאוד,אך לפעמים איני מסוגלת לא להגיב ל'ירידות'עליי,כעת שמתי-לב שגם אחי השני משתמש בי כ'שק התסכולים המשפחתי הנייד' וכשאני אומרת משהו שלא נראה לא ושאולי מעצבן אותו,מיד הוא מתחיל להעליב אותי ולפגוע בי מילולית; ואני מבינה שהוא עצבני לפני משהו חשוב,אך איני מוכנה להיות 'שק החבטות המילולי שלו' וזה שהוא עושה זאת ליד אחי הגדול,מוכיח לי שאולי הוא מנסה להרשימו ע"י כך שישפיל אותי ויעליב אותי,כי בד"כ בזמנים אחרים התנהגותו אליי שונה. עם הפסיכיאטר אני שומרת על קשר,אך עם הפסיכולוגית קשר בין הפגישות בלתי-אפשרי ולכן זה לא רלוונטי. ובינתיים אני השבוע בלחץ נוראי - שמשפיע על בריאותי ועל מצב-רוחי,אך זה לחץ חיובי, של ציפיה לבאות יחד עם החשש מהן. תודה על תשובתך, וחבל שלא אוכל להתייעץ איתך מחר, אפשר אולי לכתוב למייל שלך בהמשך? משתנה

פעם ראשונה שאני כותבת כאן.. אנו בטיפול משפחתי. במהלך הטיפול נעשו גם שיחות באופן פרטני מולי. מאוד אהבתי אותה והערצתי אותה והקשר הטיפולי היה נהדר. בעקבות השתלשלות עיניינים בלתי נעימה בטיפול חוויתי טריגר בעוצמה רבה. עכשיו אני כועסת עליה ורוצה להחליף אותה. בפגישה האחרונה (אמא+ילד+פסיכולוגית) התנהגתי כמו "בתחנת אוטובוס" או במעלית. בלי קשר עין, מבטים לצדדים רק לא אחת על השנייה, חלילה. זה כבר בלתי נסבל. אין ביננו יותר תקשורת. עד כדי כך שאני אפילו לא יכולה לומר לה שאני רוצה להחליף. בא לי להבריז ולא להגיע יותר. להעלם! אבל אני חייבת את הטיפול לילד שלי- אותו אני לא רוצה לאכזב. אז אני אמשיך איתה בלית ברירה - אבל לא אדבר איתה או אסתכל עליה יותר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כאילו היא עציץ בחדר ואשמע עצות רק במה שנוגע לילד. זהו!

שלום לך בת-בלי-שם, למרות עוצמת הרגשות שלך, איכשהו משתרבבת גם נימה של הבנה, שאולי הייתה כאן באמת השתלשלות עניינים שהדליקה משהו רדום (אבל חי) שהיה בתוכך עוד קודם. ההחלטה להמשיך להגיע לחדר הטיפול למרות הכל, ולו למען ילדך, פותחת מרחב נוסף, והלוואי שתצליחו, שתיכן, למלא אותו במשמעות והבנה. אני בוחרת להיות אופטימית. תצטרפי אלי? ליאת

למרות הדרדרות המצב אני אופטימית וחוזרת לחדר הטיפולים. אני בעצם אוהבת לבוא לשם. לא יכולה בלי זה. למרות הקשיים. אני חייבת את חדר הטיפולים. אבל הדבר הזה שהיה רדום בי שנים לא היה צריך להתעורר. אני כועסת על המטפלת! כשזה היה רדום היה לי טוב. עכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם זה. בתקופה האחרונה נעזרתי בפורום מסויים אבל החלטתי לצאת משם כי זה עושה לי רע! והבנות שם תוהות לאן נעלמתי. כמו כן אני לא יכולה לדבר על זה עם המטפלת. אני מתביישת לספר לה על זה. שלא תחשוב שאני מחפשת תשומת לב ממנה ותלעג לי. אבל בפועל עובר עליי מכבש! בלי לשים לב אני פוצעת את עצמי כשאני חושבת מחשבות ואח"כ מתביישת במראי. אני נראית טוב מאוד- אבל מכערת את עצמי. אין לי איש בעולם. אם הפסיכולוגית תראה את מצוקתי לבד זה יהיה גדול מהחיים. אני לא יכולה לבוא אליה ישירות בעניין. אסור לי להיכנע ליצר לספר לה. אני מחכה לה. אבל חייבת וחייבת להפסיק עם הפציעה העצמית הזאת! לא יודעת מה לעשות- אין מוצא!

ליאת, אני רואה שאת כאן. אני מבקשת ממך רק מילת עידוד אחת קטנה. אני מרשה לעצמי פעם אחת הודעה לקונית, מבלי להסביר. אני סדואגת מאד. עוצרת נשימה ומחכה - זה מה שאפשר לעשות עכשיו. להתראות, נויה

זה בסדר. כנראה סיימת לענות לעכשיו. פשוט סבא בבית חולים (גם הוא... וגם עוד כמה שאת כבר יודעת עליהן). צריך לחכות ולראות. אז אני מחכה

נויה שלי אהובה.. שולחת לך חיבוק מאופק לאופק, הכי רחב שאפשר חושבת עלייך היום המון! אשב לידך בשקט, בלי להפריע, ואחכה איתך.. נחכה יחד, (בסדר?) שולחת כוח לחכות וקרניים בהירות של תקווה ואמונה, אולי יעזרו קצת.. אוהבת המון אני

נויה'לה, זה נשמע קצת מפחיד, ואני מקווה שבכל זאת מדובר בעוד אחד מרגעי המבחן שמזמנים לנו החיים, עליהם ניתן להסתכל אחר כך ממרחק, כי יכולנו להם. מניסיוני, יש לעשות כל מאמץ דווקא להרפות, לנשום עמוק ולאט, ולקחת הרבה אוויר. בעיתות חירום צריך חמצן, והרבה. שולחת חיבוק חזק חזק, ומתפללת שייגמר טוב. אשמח להתעדכן מה שלומך. אהיה כאן שוב מאוחר בערב. שלך ליאת

אוי ליאת, אמרת רגעי מבחן, ואני אומרת - באופטימיות זהירה - שיתכן שצדקת. היום סבא התחיל לנשום לבד -ללא עזרת מכונה. הוא עדין חלוש, נזקק מאד, ומדבר אלינו בעיניים. אבל נושם לבד. אני מנסה להחזיק בתוכי את הרושם העמוק של תחושת חוסר הודאות (כשמדובר ברמה כזו, היא פשוט מטריפה) שכן הסיפור עדין לא נגמר והכל עוד עומד למבחן. נדמה לי שהיום אני מצליחה קצת יותר ליישם את עצתך ואוגרת חמצן במאגרי החירום. תודה על הכל - ליאת, אני לא יודעת איך את מצליחה כך לגייס מתוכך את המילים הנכונות כשצריך. הן הלכו אתי הרבה ביום וחצי האחרונים... ולילכי - בולדוזרית קטנה - הרי כבר אמרתי לך: היית שם אתי באמת; ממש יכולתי לחוש בכך... שולחת גם אני חיבוק ענק ומייחלת אתך לטוב (מאד אפילו). נויה

שלום לך, אחי אובחן כנמצא במצב פסיכוטי מזה זמן מה ומסרב לקחת תרופות (פרפנאן או משהו בסגנון..) רציתי לשאול האם התקף פסיכוטי יכול לעבור מעצמו ללא כל טיפול תרופתי? ואם כן, תוך כמה זמן ובאיזה תנאים? תודה מראש

שלום דניאלה, פסיכוזה יכולה להיות תולדה של מגוון מצבים שונים, ובהתאם להם גם 'התנהגותה' על פני רצף הזמן. כדי לדעת האם תיתכן החלמה עצמונית, יש צורך להבין את מקורותיה. אם, למשל, ההתקף הפסיכוטי התפרץ בעקבות שימוש בסמים (או תרופות, או כל חומר בעל פוטנציאל רעלני), תיתכן נסיגה של הפרודוקציה הפסיכוטית גם ללא טיפול. במקרה של התקף פסיכוטי כחלק ממחלת נפש כרונית, הפרוגנוזה פחות טובה, ויש חובה לטפל בה תרופתית. כדאי לזכור שלהחרפה פסיכוטית הנובעת ממחלה יש מחירים כבדים, לא תמיד הפיכים, ולכן יש חשיבות קריטית לתחזוקה התרופתית השוטפת (שגם לה יש מחירים, אני יודעת...) הרבה בריאות ליאת

ליאת שלום, שלחתי לך מייל לתיבת הדואר האישית שלך. אנני יודעת אם ראית את זה ואם את עונה תשובה או שזה רק בפורום הזה? אשמח לדעת אם קיבלת . תודה, תמי נ.ב. כתבתי לך באופן אישי כיוון שידעתי שזה אישי אליך ולא כל אחד יכול לקרוא. (גם מחשש שיזהו אותי). את הדברים שכתבתי לך לא הייתי מעלה את בפורום.

תמי, לא ראיתי פניה אישית למייל שלי שלא קיבלה מענה. נסי לשלוח שוב. ליאת

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-765,xFT-670809,xFP-670807, m-Doctors,a-Forums.html

מקווה שהקישור יעלה טוב http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-765,xFT-670809,xFP-670807,m-Doctors,a-Forums.html

נראה לי שאני יודעת מי את ,את מהקבועות כאן ואת רושמת בעיקר במשמרות של ליאת..... חחחח ,אני יודעת מי...מקווה שתחסכי ממני הפעם את תגובותייך המיותרות. שאת טורחת לרשום ובכל פעם כשאני מעירה משהו למנהלי הפורום. מבינה שאת קוראת אותי באדיקות מ05 .... אבל תתאפקי הפעם לא לקרוא,ולא להגיב.

שלום לך, מנהלי הפורום אינם מתעלמים מפניות של משתתפים, אלא במקרה שהם חשים שתגובתם אינה מתבקשת (כמו במקרה של שירים ללא שאלה, או הגיגים ללא שאלה, או דיבור המופנה ישירות למשתתף פורום אחר). לעיתים, ישנן תגובות המשך אותן ניתן לפרש בטעות כ'סגירה' של הנושא, ובדיעבד מתברר שהכותב ציפה לתגובה. גם זה כבר קרה. התעלמות מכוונת אינה נעשית כאן בכל מקרה. בקשה שלא לפנות ביום התורנות נעשתה, ככל הידוע לי, רק פעם אחת בכל תולדותיו של הפורום, והרציונל שלה נומק והוסבר היטב כבר אז. בברכה ליאת

הי ליאת, אני הבת שהתכתבה איתך. כיום אני נשואה 10 חודשים,בהריון בחודש השביעי ונושאת על גבי את הסיפור הכאוב הזה, מכיוון שרואה ושומעת כל יום את הורי רבים ,רואה את אימי בוכה וממש כואב לי. אני כתבתי לך לפני 10 חודשים ומאז לא התכתבנו יותר.בקשר לסודות, עמוד 651 , הסיפור נחשף לאימי, אחיותיה סיפרו לה , מאז חרב עליה עולמה היא לקחה את זה קשה מאוד, יש לה עליות וירידות במצב הרוח והיא בוכה הרבה. ואף הלכה מס פעמים לפסיכולוג שלא עזר לה בכלום כך טוענת ולא נפגשת איתו , היא לוקחת כדורי הרגעה עכשיו, לא יודעת עד כמה זה עוזר.עם אחיותיה כרגע היא לא מדברת.ועל אבי היא ממורמרת ורבה איתו כל הזמן הם לא נפרדו הם חיים ביחד חיים ללא חיים. היא אומרת שהיא נשארת איתו משיקולים כלכליים ובגלל הילדים, ומרחמת עליו שאין לו לאן ללכת, הוא לא ממש קשור למשפחה שלו.אני עדין מעורבת בסיפור הזה גם שאני אומרת להם לא לשתף אותי כי אני בהריון ואין לי כוח אבל הם ממשיכים לריב, אז אני הולכת פחות לביתשלהם, אבל גם שאני מתקשרת לאימי לשאול לשלומה היא פתאום מתפרצת מבכי ואומרת לי אל תתקשרי שאני מדוכאת אני מדכא אותך, אבל היא אמש שלי אני לא יכולה לתת לה לבכות ולנתק איתה את הטלפון אני אוהבת אותה היא אישה מקסימה.כרגע היא ביקשה מאחיות שלה לא ליצור איתה קשר כי היא כועסת גם עליהם מרגישה שכל השנים האלה לא גילו לה וכל החיים היתה כמו אם בשבילהם והיא מרגישה שהן ניצלו אותה כי עד לפני 10 חודשים היו באים אלינו תמיד הבית היה מלא, ישנים אצלנו והכול רגיל היא אומרת שעזרה להם הרבה בחייהם כולל אחרי לידות ....שישנו אצלה ממש תיפקדה כאם. אני מבינה את כאבה. היא כועסת הכי הרבה שהן שיתפו את הבעלים שלהם ועכשיו כולם מחרימים את אבי ולא אומרים לו שלום וזה קשה להם. היא אפילו לא הלכה לברית של בן אחותה שנולד לשלחה רק אותנו ילדיה. עד לפני חודש היתי עצמי בטיפול פסיכולוגי כ 10 חודשים אבל זה נגמר לי. כולם אומרים לי שזה לא הסיפור שלי ולא לקחת על עצמי, אבל הנה עדין אני בתוך זה אפ אחד לא התחשב בזה שאני בהריון כולם הפילו את הכאב שלהם ועד עכשיו ומשתפים אותי למרות שנמאס לי כבר. אמי היא טיפוס עם גאווה, לוקחת הכול ללב, ועוקצת את כל הסביבה מאז הסיפור,אין לה ראש פתוח במיוחד, היא פרימיטבית בראש.מה יהיה? מה אפשר לעשות? איך אפשר לעזור? כואב לי הן היו אחיות הכי מאוחדות בעולם ועכשיו היא לא רוצה לשמוע מהן. ואיזה מין קשר יש לה עם אבי? הוא גם בכה המון והצטער על מעשיו ואומר שהיה דפוק ולא יודע להסביר את עצמו. מס' פעמים ביקשתי ממנו לא לערב אותי בסיפור הזה , והוא עדין אומר שהם רבים ואני צועקת עליו שאני לא רוצה לשמוע. לפני שבועיים בא אלי לבית ללא התראה בזמן שישנתי צהרים וזמזם בפעמון והעיר אותי שהיה לו דמעות בעיניו. צעקתי עליו שמצידי כבר יתגרשו. אין לי כוח ואנרגיה לראותם ככה. אני גרה במרחק 20 דק מהם נסיעה ברכב. והולכת לשם פעמיים בשבוע בערך ועכשיו מנסה ללכת רק בימי שישי שבעלי איתי כך לא מדברים לידו על זה , כך הציעה לי גם דודתי ניבה שכתבה לך ושאר הדודות. אני בקשר איתן אבל פחות מפעם כלום לא נשאר אותו דבר . אבקש את עצתך דחוף אני כבר מיואשת. תודה לך.

שלום לך, הודעתך, שהוצמדה לעץ של לפני שנה הגיעה אלי למייל האישי, ולכן שם גם עניתי לך. כבר אתמול. בהצלחה ליאת

שנים רבות הוא פגע בי כל כך, שנים רבות הייתי שם וכך עזרתי לו לפגוע בי. מזמן הפסקתי לשאול למה או למה אני? זה לא נראה חשוב כל כך.הוא ודאי לא יודע שמאז אותו יום ארור בו נעצר(בגללי) מלבד המגע הפיזי כלום לא נעצר! שנים שאני יום יום לילה לילה מרגישה אותו, את הנשימות הכבדות את הריח את הכח ואפילו את המגע יודעת שזה כבר לא אמיתי.אבל הוא כל כך מוחשי. כן פוגע יקר אני לא שונאת אותך קשה לי לומר זאת בקול רם אבל זו האמת אני אפילו אוהבת אותך וזה מפחיד אותי מאוד.ואולי בגלל זה ה"חיים" שלי נעצרו באותו יום בו הוא נעצר. רק הבדל מאוד קטן בניינו, אחרי תקופה קשה שהייתה לו והוא השתחרר, הוא השתחרר תרתי משמע. לא יודעת איך אך זאת עובדה.הוא הצליח להניח הכל מאחור ולהמשיך כאילו כלום ובשיא המרץ. האמת אני גאה בך וקצת מקאנה. מצאת את המקום שלך בעבודה טובה(בה אוהבים אותך כולם) בנית משפחה מדהימה ממש אדם חדש וטוב. עצוב לי שכולם משווים אותי אלייך ליכולות שלך ומנגד לתקיעות שלי. איש לעולם לא יבין ויידע, מה באמת יושב לי בראש ובנשמה וכמה גדול זה ונורא. רואה אותו ומדברת איתו כאילו כלום ורק אלוהים יודע איזב רעד יש לי בלב, ולא אין לי פחד שיפגע בי היום- לפעמים אני אפילו מייחלת לזה כך או כך אני חווה את הכל כל כך מוחשי אולי המגע שלו בפעם האחרונה באמת יגמור אותי סופית. ואפסיך להתהלך כמו חי-מת.אלא מת-מת.שונאת את עצמי שלא יכולה לשנוא אותו אבל לא יכולה. מתעבת כל כך את המעשים שלו,אבל שנאה היא דבר שהקדשתי לעצמי בלבד! הייתי שם פוגע יקר בדיוק כמוך ולא חשוב כמה בכיתי התחננתי או התנגדתי הייתי שותפה מלאה. אולי לכן אני נענשת כל כך, ואולי בגלל שאתה פגעת רק בי ואילו אני נפגגעתי.... באמת שמגיע לי למות עכשיו אני פה מוצפת גועל ועוד דקה פוגעת אבל זה לא מספיק רק המוות יכול באמת לשחרר אותי מאותם ריחות נשימות מחשבות ועוד.....למות!

שלום לך נושאת החותם, הדברים שאת כותבת נוגעים מאד, מעוררים למחשבה, ומעציבים - בעיקר מעציבים - שכן הכעס שלך אינו מצליח להתאגרף אלא מולך. מקווה שאת נמצאת במסגרת טיפולים תומכת כלשהי, בעזרתה תוכלי למתן את הכעס והאשמה שאת מפנה פנימה, לתוכך, ללמוד לסלוח לעצמך, ולהצמיח מתוך הטראומה את הנחמה והתקווה. איתך ליאת

לא ידעתי שאת פה היום,וזו בהחלט הפתעה נעימה. מאמינה ויודעת שאת איתי גם כשזה רק מרחוק ותודה לך על כך.

דרור אני מקווה שאתה עדיין באתר. זה דחוף!! אני לא יודעת איך אני מתפקדת אבל אני בקושי ישנה. יש לי סיוטים בעקבות האונס שעברתי בילדות זה בא והולך וכרגע אין לי טיפול (חופש) העניים שלי אדומות ושורפות דמעות יורדות ללא מעצורים אני ככ רוצה לישון אבל זה לא בשליטתי. אין לי רסקיו או רגיעון מה עלי לעשות כרגע? אני צריכה לקום ליום עבודה. יש לציין שאני איכשהו מצליחה לעבוד אבל נשחקת. מה אעשה????? מיואשת.

דרור אולי לא פה,אבל אנחנו פה אם את צריכה עזרה

תודה, אני באמת זקוקה לעזרה... אשמח לשמועעעעעע

כן את לא לבד!דברי נעביר ביחד את נדודי השינה

שלום לך, לילות טרופים הם דבר קשה ביותר, בעיקר כשהם נטרפים כתוצאה מזיכרונות עבר מרים. אני לא בטוחה שפורום כמו שלנו יכול לתת מענה למצוקה דחופה מן הסוג שאת מתארת. יחד עם זאת, נעים לראות היענות ידידותית וחמימה מצד משתתפים-ציפורי-לילה כלפי משתתפת במצוקה. מקווה שרווח לך לבסוף. ליאת

שלום לכולם, מחר וביום חמישי ליאת תענה לשאלות, בשישי אורנה ובראשון שוב אני, עד אז לילה טוב, דרור

דרור- תקרא הודעות המשך מיום ראשון שהיית

שלום דרור כשכותבים לכם שאלות בהמשך להודעות, אתם מקבלים הודעה לאימייל שלכם?

שלום לך, אני, ולמיטב ידיעתי גם שאר מנהלי הפורום, משתדלים לענות גם להודעות המשך. לא תמיד זה מתאפשר שכן הודעות חדשות קודמות, אבל במידה וזה מתאפשר הן מקבלות תגובה. לעיתים ישנו עיכוב של יום יומיים אך כאמור לרוב לאחר מספר ימים ישנו מענה. לכן כאשר כותבים הודעת המשך חשוב לקחת בחשבון שייתכן ויעבור זמן עד שהיא תקבל מענה, ולעיתים גם לא תקבל מענה באותו שבוע. דרור