פורום פסיכולוגיה קלינית

אצלי זה קצת ארוך ומסובך אני התגרשתי מבעלי לפני כ 3 שנים בני ובתי מבקרים בהסדרי ראייה אצל האב באופן קבוע באמצע השבוע אך לא בחופשים או בשבתות למעט מקרים יוצאים מין הכלל הפרשי הגילאים בין הילדים הינו 3.5 ו 5 בת ובן , כמובן יש תחרות וקינאה בינהם ולא קל להיות עם שניהם בשעות מסויימות, כבר פעם שנייה שהילד חטף מאביו סטירה או מכה (כך הילד סיפר) בגלל שהם השתוללו בבית וסרבו לדברי הילד לציית לאב,הילד לא רצה לדבר עם האב מספר ימים אך לאחר זמן מה , הוא הלך שוב לאב ומייד שהאב ראה אותו האב אמר:נכון שקיבלתה מכה מהצעצוע והילד אמר: כן,לי הילד גם אמר בבית אני אוהב את אבא אך הוא עושה מעשים רעים.. כיוון שהאב פעל כנגדי באלימות בעבר או חוסר שליטה אנני יודעת כיצד לנהוג עם האב, ביקשתי שיבקש מהילד סליחה אך הוא סירב בתואנה שאני ממרידה את הילדים, מצד שני אני לא רוצה שהילדים יפגעו..אשמח לתשובתך גל

גל יקרה בסיום פנייתך, כתבת "אני לא רוצה שהילדים יפגעו", זוהי מבחינתי נקודת המפתח אשר תכתיב את תגובתך . אכן טובת הילדים ומניעת הפגיעה בהם חשובה מכל, האם כוונתך שאינך רוצה שימשיכו להיפגע פיזית מידי האב או שלא יפגע הקשר שלהם עם אביהם? בכל מקרה, במחלקה לשרותים חברתיים בעיריה או במועצה, ישנה פקידת סעד לסדרי דין, שתפקידה להיות מעורבת בכל הקשור לסדרי ראייה וקשר עם ההורה הלא משמורן. במרבית המחלקות לש"ח ישנם "מרכזי קשר", שבהם מתאפשרים קיום הסדרי ראייה עם הורים שישי חשש שיפגעו או שפגעו בעבר בילדיהם (גם נפשית) , בהשגחה של עובדת סוציאלית המתמחה בנושא, ואשר תפקידה כולל השגחה וגם הכוונה והדרכה של ההורה הלא משמורן לצורךי קיום קשר תקין ובטוח עם ילדיו. אני ממליצה לך, לפנות בהקדם לפקידת הסעד וליידע אותה, ולבדוק את האופציה כי הסדרי הראייה יתקיימו במרכז הקשר , על פי שיקול דעתה כמובן. בהצלחה, גאולה

ערב טוב, עזבתי טיפול אחרי שנה (קצת יותר) כי לא הרגשתי הרבה התקדמות. הרגשתי יותר מדי תלויה בה ובפגישות. כל השבוע התעסקתי בנושאים שהועלו שם, התחלתי לקרוא הרבה חומר פסיכולוגי, הרגשתי יותר עצבנית... הטיפול פשוט לקח ממני הרבה זמן וכוחת. אז החלטתי שאני לוקחת הפסקה (פשוט לא חזרתי לפגישה) וההפסקה הקטנה הפכה לעזיבה של הטיפול. יש בינינו קשר טלפוני פעם ב---, אבל עכשיו אני נורא מתגעגעת, יותר עצבנית מאי פעם, יותר בודדה, ומרגישה שהשארתי המון דברים אצלה שיש לטפל בהם. הבעיה שאני לא יודעת אם אוכל לחזור? איך אוכל לחזור? ואם אחזור זה יחזור להיות אותו הדבר (כלומר שקט בפגישות, תלות בה, התעסקות יותר מדי בתכנים בין הפגישות, דבר הגורם לי להרגיש רע)? מה את מציעה לעשות.? מודה לך על השעות שאת מעניקה לנו כאן!!! אירית

שלום אירית, נדמה לי שאת לא צריכה אותי כדי להבין שצריך לחזור לשם :-) לא בטוח שהעיסוק התיאורטי (קריאת חומר פסיכולוגי) הוא הדבר הנכון לעשותו, שכן יש בזה משהו מרחיק, היוצר יותר 'רעש' מתועלת. זה קצת כמו לנסוע באוטובוס, כאשר במקום לשבת עם ה-MP3, לעצום עיניים ולהירגע, את יושבת על יד הנהג, משגיחה עליו בכל פיתול של הכביש, דרוכה ועצבנית שמא יטעה בדרך או יירד חלילה מהכביש. מוטב להשאיר את החומר התיאורטי לפסיכולוגים, ואת הכוחות להשקיע במה שחשוב באמת: בקשר הטיפולי ובמשמעותו עבורך, בחומר הטיפולי שאת מביאה אל החדר, בניסיונות להבין את המקור לסבל שלך, ובמאמצים לכונן אינטימיות וקרבה. אני מציעה לך ליצור קשר עם המטפלת בהקדם, ואולי להביא איתך את הפניה שלך הנה, מודפסת. יכול להיות שזה יהיה דומה, ויכול להיות שלא. כך או כך, הדברים לעולם דינמיים וחיים, ואינם עומדים מלכת. כשתרצי בשינוי, ותסכימי לקחת עליו אחריות, הוא יבוא. מחזיקה לך אצבעות ליאת

ליאת שלום, שוב אני רוצה לוודא שקיבלת את המייל שלי. שלחתי שוב, תמי

תמי, כרגע יש לי איזו בעיה במייל, ולכן, הגיוני לצפות שאשיב לך רק מחר, אחרי שזאביק, הטכנאי, יעבור כאן. עוד קצת סבלנות ליאת

תודה, מקווה שלא יהיה מאוחר מדי...

היי ליאת מה את עושה פה?:) את יודעת נראה לי שאני חסרת מזל עם גברים, עבודה ופסיכולוגים.... נראה לי אני צריכה לקחת חופש לפני שאתמוטט ובנוסף המקרר שלי ריק.... ואת מה איתך? מקרר מלא ומזל בשפע?:) לא זוכרת איך נראית הפסיכולוגית (את האוטו שלה אגב אני זוכרת היטב)

שלום ME חופשת הקיץ, כמו הקיץ בכלל, מכה במלוא עוצמתה דווקא באקורד הסיום שלה. הפורום קצת חוגג השבוע, אבל זה בנסיבות טובות. אני כאן היום ומחר ואורנה תשיב ביום שישי. בשבת חופש כרגיל, וביום ראשון דרור יחזיר את הפורום לשגרה. ההסתמכות על המזל, לפחות ככל הנוגע לגברים, עבודה ופסיכולוגים, עלולה להיות בעייתית, שכן היא מסירה ממך אחריות. אל תתפתי לזה! מקווה שכל הפסיכולוגיות יחזרו מחופשתן לרווחת כולם. אני מכירה לפחות אחת שלא שמעה על חופש חודשים ארוכים :-(( לילה טוב ליאת

ליאת אינני מסתמכת על מזל כי אין לי:) כל פעם אני מתמגנטת אל אותם גברים...נו ומה עושים שמודעים...? ולא יודעת מה איתך אבל אני כבר הצצתי ביומן לבדוק את ימי החופש ויש לא מעט החודש החגים נופלים לקראת סוף שבוע, כך שיש סופ"ש ארוך. ארבעה ימי חופש תודי שזה מעודד... אם אשאל אותך משהו את חושבת שתוכלי להשיב?

איזה כיף! אני יותר טוב. הרוגה מעייפות, אבל בסדר. מתקדמים... וכן, אני יודעת שיש עוד דרך... לקחתי אויר... כיף שאת פה. לישון. חיייבת לישון. נורית

לילה טוב, חביבתי. אני יודעת טוב מה את עוברת. יופי שאת בסדר. שמרי על הכוחות. עוד נדבר. איתך ליאת

שלום, יש לי שתי שאלות בשני נושאים שונים: 1) אני אמא לשלושה. הילד הקטן עוד מעט בן שנה ואני לא יודעת איך להפסיק להניק אותו. הוא מסרב לאכול (אני מצליחה לשלב מעט מאוד אוכל במשך היום). בכל פעם שהוא מתקרב אלי ומריח אותי, הוא רוצה הנקה. מה אפשר לעשות בעניין? האם לעזוב אותו כמה ימים עם אבא שלו, ולהתעלם מהבכי שלו? להרחיק אותו ממיטתי? איך? מה לעשות? עם שני אחיו זה לקח כמה ימים של בכי אבל זה עבר, אצלו לא מראה בכלל שיהיה כך! או האם הדבר תלוי בי? 2) אם מטפלת אומרת למטופל שהיא לא יודעת מה לעשות איתו, שהיא מבולבלת, אבל כפי שנראה לה היא עושה הדברים בדרך הנכונה, אבל המטופל הוא "אגוז קשה" או "דפוס קשה" שאי אפשר להתקרב אליו, לעזור לו. אבל אם יתן לה להמשיך בדרך שהיא מכירה (ואם ישתף איתה פעולה והיא תקח הדרכה) היא בטוחה שיגיעו לתוצאות טובות. איך אפשר לבטוח בטיפול שלה, אחרי שמרגישים בחוסר בטחון שיש לה. או שזה דווקא טוב שהיא אומרת את האמת ומה שהיא מרגישה!!!!!!

שלום דינה, גמילה מהנקה היא שלב בלתי נמנע בהתפתחותו של התינוק, גם אם הוא כרוך בתסכול וזעם מצד התינוק. מדובר בתהליך המשותף לאם ולתינוקה, כאשר הקשיים משקפים בדר"כ מידה של אמביוולנטיות גם מצד האם (ולא רק קושי של התינוק). אני מאמינה שמרגע שגמלה אצלך ההחלטה להפסיק להיניק, עליך להביא בחשבון מחאות קולניות והתנגדות מצד התינוק, שאינם אמורים לעכב את התהליך. לתפיסתי, אפשר לעשות תהליך זה בהדרגה, מתוך הבנה ואמפתיה לקושי של התינוק, אך בנחישות הנדרשת כל אימת שעלינו להציב גבול לילדינו. אל תיעלמי מהבית ובטח שלא כדאי להרחיק את התינוק מקרבתך. אדרבא, העניקי לו את כל האהבה ותשומת הלב לה הוא נזקק *ללא* השד. תוכלי להאכילו בעצמך, תוך שאת טורחת על סביבה נעימה ורגועה ככל האפשר. אל תילחצי מהבכי. תוכלי לאפשר יניקת לילה - אם רצונך בכך - או בכל זמן אחר שיתאים לך, אך לעמוד על כך שיתר הארוחות יסופקו ממקור אחר. לשאלתך השניה, אני מאמינה שקשר טיפולי חייב להיות קשר של כנות דו סטרית. לא בכל אסכולה מטפל ירשה לעצמו לשתף את המטופל בלבטים או בבלבול שלו, אך אין זה אומר שהם אינם. ספק, חוסר ידיעה או בלבול הם חלק מכל טיפול, לפחות בשלבים מסוימים בו, והדרכה היא הדרך המקובלת להתמודד איתם. ככל הנוגע ל"אגוזים קשים", ההתנגדות נוכחת מאד, ואינה בהכרח קשורה להתנהגותו או דבריו של המטפל. ובכל זאת, לעולם עומדת האפשרות - לפני שמתייאשים - לבדוק מטפל נוסף ולראות אם יהיה שינוי. בהצלחה ליאת

האם יש שלבים במסגרת הטיפול הפסיכולוגי, שניתן לזהות, המשותפים לכלל הטיפולים? תודה על ההתייחסות.

שלום לך, השאלה שלך כללית מאד, והתשובה עליה יכולה להשתנות בהתאם לאוריינטציה הטיפולית ול'מטריה' התיאורטית המנחה את העבודה הטיפולית. באופן גס, השלב הראשוני בטיפול יתמקד בבדיקה וגישוש בניסיון לבסס אמון וביטחון בקשר הטיפולי. עם התבססות הקשר והאמון ילכו התכנים ויעמיקו, ויאפשרו נגיעה ברבדים פחות גלויים. אז נראה יותר העזה לספר דברים, להתגלות בפני המטפל. בשלב הבא תיתכן מעין רגרסיה, נגיעה יותר מרחיקת לכת ויותר מעמידה במבחן את המטפל - עד כמה הוא מכוונן וקשוב. לעיתים נראה ניסיונות להרוס את הקשר בדרך של התרחקות, ניסיונות לפרוץ גבולות, להציף בתכנים קשים מאד, וכד'. לקראת סיום הטיפול יש איזו רגיעה, יש הרבה 'ביחד' והרבה 'לחוד'. יש איזו התכוננות לפרידה. אורך השלבים והאינטנסיביות שלהם תלויה מאד בצמד הטיפולי, ואין גזירה היפה לכולם. כמובן שייתכנו גם המשגות אחרות על פני זו המוצגת כאן. בברכה ליאת

תודה ליאת. ענית בדיוק לשאלה שלי.

ליאת , האם השלבים בטיפול עוברים את כל המטופלים? האם זוהי טכניקת הטיפולים או יש טכניקות אחרות. בטיפול חשתי בתחילה אמפתיה , אח"כ ריחוק, וכשאמרתי זאת למטפלת היא כמובן הכחישה וטעמה עמה, עם רגשות קשה להתווכח, נראה מה יקרה אחרי החופשה. תודה על תגובתך.

ליאת , האם השלבים בטיפול עוברים את כל המטופלים? האם זוהי טכניקת הטיפולים או יש טכניקות אחרות. בטיפול חשתי בתחילה אמפתיה , אח"כ ריחוק, וכשאמרתי זאת למטפלת היא כמובן הכחישה וטעמה עמה, עם רגשות קשה להתווכח, נראה מה יקרה אחרי החופשה. תודה על תגובתך.

שלום רב, ביקרתי בפורום "זוגיות,חברה ותעסוקה" מספר לא קטן של פעמים,השארתי הודעות וקראתי את התשובות שקיבלתי.כמו כן,התעניינתי בשאלות ששאלו יתר חברי הפורום ובתשובות שקיבלו.בתחילה היה נראה לי כי יש נטייה של מנהלי הפורום להפנות אנשים למטפלים ויועצים פסיכולוגיים על דברים של מה בכך,כמו שמפנים אדם למיון עקב שריטה קטנה בברך.אך התברר לי שכלל אין זה כך. העניין רציני הרבה יותר.הפסיכולוגים בהיותם משכילים וחכמים הם כה מורמים מהעם, עד כי כל ניסיון של אדם שפוי לשמוע בקול האינטואיציה שלו או לקבל ייעוץ חינם מפי חבריו שלא הוסמכו לכך,אינו אלא מעשה איוולת חסר אחריות שנועד מראשיתו לכישלון. כך שלא משנה אם קמתם היום בבוקר על צד שמאל או שאתם סובלים מהתלבטות קלה כמו שלעיתים קורה לכולנו.פנו לטיפול או ייעוץ פסיכולוגי קצר או ארוך מועד וזכרו-גם אם הפסיכולוג לא יעזור לכם,דעו שלפחות אתם עזרתם לפסיכולוג. יום נעים.

אתה צודק בהחלט בגרסתך. הקלות הבלתי נסבלת בה נשלחים אנשים לטיפול/יעוץ. אני משוה זאת למתן אנטיביוטיקה למצב של וירוס ,העיקר לתת משהו ,גם כשיודעים שהוירוס חולף מעצמו.

ונניח שבאמת מישהו מכוון אותך לטיפול פסיכולוגי בגלל דבר פעוט בעינייך. ונניח שזה משהו שאתה חושב שהוא בר פתרון בדרך עדיפה משלך, ומצאת לך דרך מסודרת וברורה שמניבה תוצאות של ממש (זה לא מספיק רק לפסול ולבטל). אז יאללה. מה שאומרים לך זו רק המלצה. המלצה בלבד. באופן טבעי, אם בחרת להיכנס לפורום שמנהליו פסיכולוגים או מקום דומה, יש להם נטייה להזכיר גם את האפשרות הזו. ואם נניח שאתה מרגיש באופן נחרץ שהם פוסלים מכל וכל את דרכך (שזה מאד לא נכון מציאותית, אבל לא משנה כרגע), אם אינך ממשיך בטיפול בשביל לדבר על זה ולנסות להבין מאיפה דברים צומחים, אז איזה דבר חיובי יוצא לך מלהתעסק בעניין באופן בלתי פוסק ולמה בכלל אתה צריך להיות תלוי בדברים האלה? מטפלים לא נוהגים לקבל לטיפול אדם שלא מעוניין לשתף עימם פעולה מלכתחילה. הבנאדם צריך להגיע מיוזמתו, ובבואו הוא אומר "רוצה אני" ורק משם ממשיכים. לא תגיע - לא יהיה טיפול. תגיע רק בשביל להוכיח שהטיפול לא שווה, כל המאמצים הכי מקצועיים שלא יהיו, לא תמיד יוכלו להועיל, ויש סיכוי שתצליח "לנצח" את הפסיכולוג. יש בעולם יותר אנשים שלא נמצאים בטיפול מכאלה שכן ורוב האנשים מסתדרים בסופו של דבר בדרכם. אפשר לפעול לבד, אפשר ללכת לרב, למשל, ויש גם מי שמאמין שרגלי צפרדעים ומרקחת מעושנת של לשונות חדות של לטאות יעשו לו את זה.

מי שעשה חושבין והגיע למסקנה שהוא זקוק לטיפול מסודר,צריך לעשות זאת.עם זאת,כאשר מדובר בדברים שאינם חריגים(ובשביל זה יש שיקול דעת בריא,גם של הפונה וגם של מנהלי הפורומים) או שסתם אדם מרגיש שזקוק למעט תמיכה או עצה פסיכולוגית,ניתן לעיתים לענות גם בפורום אינטרנטי במקום להתמקצן על עצות,אפילו שכבודו השקיע שנות לימוד רבות בלימודי הפסיכולוגיה(כוונתי לפורום ההוא).אחרת מה מטרת הפורום בדיוק?"מתן הכוונה" כמו שקוראים לזה שם?בשביל הכוונה יש את דפי זהב. אין זה ראוי לדעתי שפסיכולוגים יעשו שימוש בפורומים בשביל לפרגן לקולגות שלהם ולעצמם כמה קליינטים.

שלום דוד, איני מכירה את הפורום עליו אתה מדבר, אבל נדמה לי שגם אצלנו נשמעת לעיתים טענה דומה. אני מסכימה עם קודמי, ומזכירה שטיפול פסיכולוגי אינו מתאים לכולם, בוודאי לא למי שמבקש עצה ולא מעוניין בתהליך התבוננות פנימי מתמשך. כפסיכולוגים, אנו אמונים על עבודתנו, מאמינים בה, ומכירים ביתרונותיה. אין בכך כדי לפסול או לבטל ערוצי סיוע נוספים. עם זאת, כאשר אתה מבקר בפורום פסיכולוגי מובהק, עליך לצפות שהפתרונות וההתייחסות אל הפונים תהיה מתוך זיקה חזקה לתחום זה. בברכה ליאת

ומה בדיוק רצית??? שיתנו לך עצה של זהב ב-1.99 ש"ח?? פורום אינטרנטי אינו יכול לעמוד על מכלול ההיבטים של חייך. כשעולה בעיה חוזרת ונשנית בתחום הזוגיות בדרך כלל מקורה יהיה עמוק, והתשובה (לדאבוננו) לא תסתכם בפסקה או במאמר, אלא בהבנה רגשית שנקנית בשנים של התנסות וצבירת הבנות (אם בכלל). ככה זה - אי אפשר לשים פלסטר על שטף דם פנימי. לפסיכולוג לא הולכים בהכרח אנשים שהם "לא בסדר". לפסיכולוג הולכים אנשים שמבינים ברמה כלשהי כי ישנו דפוס תגובה/ התנהגות/ רגש/ פרשנות שתוקע אותם וגורם להם לחוש שלא בטוב. לילה טוב

הי, מצד אחד אתה מקטין מאד את הפסיכולוגים, אבל מצד שני אתה פונה לפורום של פסיכולוגים שיתנו לך עצת קסם, כאילו הם כל יכולים... כמו שאתה לא אפס אבל גם לא כל יכול, גם הם לא. ככל בני האדם. יש משהו נוגע ללב לראות שבאמת בתוככי ליבך אתה איכשהו מאמין לסיוע של הפסיכולוגים ובך עצמך, אפילו שאתה רותח מזעם. זה נכון שבשלב זה יש להם משהו שאין לך ממנו. לקנא בו. לחמוד אותו. עדיין אין לך. אבל, יש לך אפשרות להשיג את זה - אם תלך לטיפול תוכל גם לטעום וגם לאכול ממש כמו שצריך. הקטע הוא לא רק להראות לך שיש להם ולגרום לך לקנא בשביל לקנא, אלא באמת לתת. שיהיה גם לך. זה אפשרי רק בטיפול, בקצב ומינונים נכונים עם גבולות. וזכור! תצטרך להתאמץ ולעבוד בסבלנות למשך תקופה לא קצרה. אחד הדברים הראשונים, אם לא הראשון שביניהם שרשמתי לך כאן היה למה לצפות מעצות אינטרנט. נדמה לי שניסית מספר פעמים לשאול שאלה 'קטנה' ולקבל עליה תשובה גדולה בכמה פורומים מאותו התחום. לא הצלחת ממש לקבל את מבוקשך. זה די מוכיח שהדרך הזו לא תוביל רחוק. אם כך אפייני לתחומים אחרים בחייך, זה, למשל, נושא לדבר עליו בטיפול פסיכולוגי. טיפול דינמי ארוך ועמוק באמת יכול לשנות את מערכת היחסים שלך עם הסביבה. בני זוג זה רק חלק מעניין הרבה הרבה יותר רחב.

אחד הדברים התמוהים בעיני, מדוע אנשים שלא מאמינים בפסיכולוגיה נכנסים וכותבים שאלות על התחום? כשתחומים מסוימים לא מעניניים אותי כמו למשל אסטרולוגיה אני אל יכנס לשם וישאל שאלות, בסגנון למי, למה, האם זה עוזר, האם זה עבודה בעיניים וכד'.

הי רחל היקרה, זה לא תמוה בכלל. קול ההיגיון אינו מדבר כאן, אלא רגש עירום נטו. תוכן טבוע עמוק חזק מכל היגיון מכוון את המערכות, ויש הסברים מאד ברורים למשיכה.

ודווקא זה פורום סבבה יחסית....

ליאת שלום, עוברת עליי כעת תקופה קשה ולחוצה מאוד,ותודה-לאל ה"דבר" שאני מחכה לו כבר חודשים בעזרת-השם,עומד לקרות בקרוב,ואני מרגישה תחושה מעורבת של פחד וציפיה ובעיקר לחץ נוראי; גם עקב מצבם הרפואי של אחד מהוריי,ויחד עם כל הלחץ הנוראי הזה,ועם כך שביקשתי מפורשות מאחי הגדול שלא ילחיץ אותי עוד יותר בתקופה זו ,נראה שדווקא בקשתי זו גורמת לו לעצבן ולהלחיץ אותי עוד יותר,וכבר איני יודעת מה לעשות,כי להתעלם מ'ירידותיו' עליי ומהריבים התכופים שלו איתי,ולא לענות לו ולא להתרגז ממנו,זה קשה מאוד וכעת אפילו כמעט בלתי אפשרי עבורי,ולחץ יתר יפגע בי וב'תוכנית' שלי. עקב כך אני מוצאת את עצמי ביומיים האחרונים ב'מצב מגוחך' שאני בוכה הרבה מאוד ונכנסת לחרדות רבות,וגם מצבי הרפואי התדרדר עקב כך,עקב לחץ שמחליש את המערכת החיסונית שלי עוד יותר ממה שהיא כבר חלשה,וזה אמר לי הפסיכיאטר,אחרי התסמינים הקליניים שתיארתי לו. מה עושים? אני משתדלת להתרחק ממנו,אך זה כמעט בלתי אפשרי,כיוון שהבית לא גדול כ"כ,ואיני רוצה להישאר כל הזמן בחדרי או בחדר אחר,ואיך שהוא רואה אותי הוא מיד מתחיל לריב איתי,ונראה לי שהוא ממש נהנה מזה. גם אני אשמה - בכך שאני עונה לו,ובכך שהרבה פעמים הO.C.D משפיע על התנהגותי - רצון לשמירה על החפצים בבית וכו'. בתודה מראש, משתנה (היום יותר מתמיד הרגשתי ממש געגועים לפסיכולוגית שלי ולטיפול,וממש קשה לי שאיני יכולה ליצור איתה קשר חופשי-בין הפגישות).

שלום משתנה, יש לי הרגשה שאחיך קיבל איזה תפקיד מיוחד, מעין "כליא ברק", הסופח את כל המטען המסוכן שבאוויר, ומנקז אותו אל הקרקע. לתחושתי, יש איזו הערכת-יתר לכוח ההרס שלו, ואני רוצה להאמין שהוא אינו רוצה בחורבנך. המשיכי לעמוד בקשר עם הפסיכיאטר והפסיכולוגית, ולהיעזר בתמיכתם. סלקי 'רעשים' מיותרים, ונסי להתמקד במטרותייך, גם אם הדרך אליהן פתלתלה מכפי שציפית. ממשיכה לעודד אותך מכאן, ולחזק את ידייך לקראת הבאות. ליאת

תודה ליאת, אולי קצת הגזמתי ואולי אני רגישה במיוחד השבוע,ונפגעת מהר מאוד,אך לפעמים איני מסוגלת לא להגיב ל'ירידות'עליי,כעת שמתי-לב שגם אחי השני משתמש בי כ'שק התסכולים המשפחתי הנייד' וכשאני אומרת משהו שלא נראה לא ושאולי מעצבן אותו,מיד הוא מתחיל להעליב אותי ולפגוע בי מילולית; ואני מבינה שהוא עצבני לפני משהו חשוב,אך איני מוכנה להיות 'שק החבטות המילולי שלו' וזה שהוא עושה זאת ליד אחי הגדול,מוכיח לי שאולי הוא מנסה להרשימו ע"י כך שישפיל אותי ויעליב אותי,כי בד"כ בזמנים אחרים התנהגותו אליי שונה. עם הפסיכיאטר אני שומרת על קשר,אך עם הפסיכולוגית קשר בין הפגישות בלתי-אפשרי ולכן זה לא רלוונטי. ובינתיים אני השבוע בלחץ נוראי - שמשפיע על בריאותי ועל מצב-רוחי,אך זה לחץ חיובי, של ציפיה לבאות יחד עם החשש מהן. תודה על תשובתך, וחבל שלא אוכל להתייעץ איתך מחר, אפשר אולי לכתוב למייל שלך בהמשך? משתנה

פעם ראשונה שאני כותבת כאן.. אנו בטיפול משפחתי. במהלך הטיפול נעשו גם שיחות באופן פרטני מולי. מאוד אהבתי אותה והערצתי אותה והקשר הטיפולי היה נהדר. בעקבות השתלשלות עיניינים בלתי נעימה בטיפול חוויתי טריגר בעוצמה רבה. עכשיו אני כועסת עליה ורוצה להחליף אותה. בפגישה האחרונה (אמא+ילד+פסיכולוגית) התנהגתי כמו "בתחנת אוטובוס" או במעלית. בלי קשר עין, מבטים לצדדים רק לא אחת על השנייה, חלילה. זה כבר בלתי נסבל. אין ביננו יותר תקשורת. עד כדי כך שאני אפילו לא יכולה לומר לה שאני רוצה להחליף. בא לי להבריז ולא להגיע יותר. להעלם! אבל אני חייבת את הטיפול לילד שלי- אותו אני לא רוצה לאכזב. אז אני אמשיך איתה בלית ברירה - אבל לא אדבר איתה או אסתכל עליה יותר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כאילו היא עציץ בחדר ואשמע עצות רק במה שנוגע לילד. זהו!

שלום לך בת-בלי-שם, למרות עוצמת הרגשות שלך, איכשהו משתרבבת גם נימה של הבנה, שאולי הייתה כאן באמת השתלשלות עניינים שהדליקה משהו רדום (אבל חי) שהיה בתוכך עוד קודם. ההחלטה להמשיך להגיע לחדר הטיפול למרות הכל, ולו למען ילדך, פותחת מרחב נוסף, והלוואי שתצליחו, שתיכן, למלא אותו במשמעות והבנה. אני בוחרת להיות אופטימית. תצטרפי אלי? ליאת

למרות הדרדרות המצב אני אופטימית וחוזרת לחדר הטיפולים. אני בעצם אוהבת לבוא לשם. לא יכולה בלי זה. למרות הקשיים. אני חייבת את חדר הטיפולים. אבל הדבר הזה שהיה רדום בי שנים לא היה צריך להתעורר. אני כועסת על המטפלת! כשזה היה רדום היה לי טוב. עכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם זה. בתקופה האחרונה נעזרתי בפורום מסויים אבל החלטתי לצאת משם כי זה עושה לי רע! והבנות שם תוהות לאן נעלמתי. כמו כן אני לא יכולה לדבר על זה עם המטפלת. אני מתביישת לספר לה על זה. שלא תחשוב שאני מחפשת תשומת לב ממנה ותלעג לי. אבל בפועל עובר עליי מכבש! בלי לשים לב אני פוצעת את עצמי כשאני חושבת מחשבות ואח"כ מתביישת במראי. אני נראית טוב מאוד- אבל מכערת את עצמי. אין לי איש בעולם. אם הפסיכולוגית תראה את מצוקתי לבד זה יהיה גדול מהחיים. אני לא יכולה לבוא אליה ישירות בעניין. אסור לי להיכנע ליצר לספר לה. אני מחכה לה. אבל חייבת וחייבת להפסיק עם הפציעה העצמית הזאת! לא יודעת מה לעשות- אין מוצא!

ליאת, אני רואה שאת כאן. אני מבקשת ממך רק מילת עידוד אחת קטנה. אני מרשה לעצמי פעם אחת הודעה לקונית, מבלי להסביר. אני סדואגת מאד. עוצרת נשימה ומחכה - זה מה שאפשר לעשות עכשיו. להתראות, נויה

זה בסדר. כנראה סיימת לענות לעכשיו. פשוט סבא בבית חולים (גם הוא... וגם עוד כמה שאת כבר יודעת עליהן). צריך לחכות ולראות. אז אני מחכה

נויה שלי אהובה.. שולחת לך חיבוק מאופק לאופק, הכי רחב שאפשר חושבת עלייך היום המון! אשב לידך בשקט, בלי להפריע, ואחכה איתך.. נחכה יחד, (בסדר?) שולחת כוח לחכות וקרניים בהירות של תקווה ואמונה, אולי יעזרו קצת.. אוהבת המון אני

נויה'לה, זה נשמע קצת מפחיד, ואני מקווה שבכל זאת מדובר בעוד אחד מרגעי המבחן שמזמנים לנו החיים, עליהם ניתן להסתכל אחר כך ממרחק, כי יכולנו להם. מניסיוני, יש לעשות כל מאמץ דווקא להרפות, לנשום עמוק ולאט, ולקחת הרבה אוויר. בעיתות חירום צריך חמצן, והרבה. שולחת חיבוק חזק חזק, ומתפללת שייגמר טוב. אשמח להתעדכן מה שלומך. אהיה כאן שוב מאוחר בערב. שלך ליאת

אוי ליאת, אמרת רגעי מבחן, ואני אומרת - באופטימיות זהירה - שיתכן שצדקת. היום סבא התחיל לנשום לבד -ללא עזרת מכונה. הוא עדין חלוש, נזקק מאד, ומדבר אלינו בעיניים. אבל נושם לבד. אני מנסה להחזיק בתוכי את הרושם העמוק של תחושת חוסר הודאות (כשמדובר ברמה כזו, היא פשוט מטריפה) שכן הסיפור עדין לא נגמר והכל עוד עומד למבחן. נדמה לי שהיום אני מצליחה קצת יותר ליישם את עצתך ואוגרת חמצן במאגרי החירום. תודה על הכל - ליאת, אני לא יודעת איך את מצליחה כך לגייס מתוכך את המילים הנכונות כשצריך. הן הלכו אתי הרבה ביום וחצי האחרונים... ולילכי - בולדוזרית קטנה - הרי כבר אמרתי לך: היית שם אתי באמת; ממש יכולתי לחוש בכך... שולחת גם אני חיבוק ענק ומייחלת אתך לטוב (מאד אפילו). נויה

שלום לך, אחי אובחן כנמצא במצב פסיכוטי מזה זמן מה ומסרב לקחת תרופות (פרפנאן או משהו בסגנון..) רציתי לשאול האם התקף פסיכוטי יכול לעבור מעצמו ללא כל טיפול תרופתי? ואם כן, תוך כמה זמן ובאיזה תנאים? תודה מראש

שלום דניאלה, פסיכוזה יכולה להיות תולדה של מגוון מצבים שונים, ובהתאם להם גם 'התנהגותה' על פני רצף הזמן. כדי לדעת האם תיתכן החלמה עצמונית, יש צורך להבין את מקורותיה. אם, למשל, ההתקף הפסיכוטי התפרץ בעקבות שימוש בסמים (או תרופות, או כל חומר בעל פוטנציאל רעלני), תיתכן נסיגה של הפרודוקציה הפסיכוטית גם ללא טיפול. במקרה של התקף פסיכוטי כחלק ממחלת נפש כרונית, הפרוגנוזה פחות טובה, ויש חובה לטפל בה תרופתית. כדאי לזכור שלהחרפה פסיכוטית הנובעת ממחלה יש מחירים כבדים, לא תמיד הפיכים, ולכן יש חשיבות קריטית לתחזוקה התרופתית השוטפת (שגם לה יש מחירים, אני יודעת...) הרבה בריאות ליאת

ליאת שלום, שלחתי לך מייל לתיבת הדואר האישית שלך. אנני יודעת אם ראית את זה ואם את עונה תשובה או שזה רק בפורום הזה? אשמח לדעת אם קיבלת . תודה, תמי נ.ב. כתבתי לך באופן אישי כיוון שידעתי שזה אישי אליך ולא כל אחד יכול לקרוא. (גם מחשש שיזהו אותי). את הדברים שכתבתי לך לא הייתי מעלה את בפורום.

תמי, לא ראיתי פניה אישית למייל שלי שלא קיבלה מענה. נסי לשלוח שוב. ליאת

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-765,xFT-670809,xFP-670807, m-Doctors,a-Forums.html

מקווה שהקישור יעלה טוב http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-765,xFT-670809,xFP-670807,m-Doctors,a-Forums.html

נראה לי שאני יודעת מי את ,את מהקבועות כאן ואת רושמת בעיקר במשמרות של ליאת..... חחחח ,אני יודעת מי...מקווה שתחסכי ממני הפעם את תגובותייך המיותרות. שאת טורחת לרשום ובכל פעם כשאני מעירה משהו למנהלי הפורום. מבינה שאת קוראת אותי באדיקות מ05 .... אבל תתאפקי הפעם לא לקרוא,ולא להגיב.

שלום לך, מנהלי הפורום אינם מתעלמים מפניות של משתתפים, אלא במקרה שהם חשים שתגובתם אינה מתבקשת (כמו במקרה של שירים ללא שאלה, או הגיגים ללא שאלה, או דיבור המופנה ישירות למשתתף פורום אחר). לעיתים, ישנן תגובות המשך אותן ניתן לפרש בטעות כ'סגירה' של הנושא, ובדיעבד מתברר שהכותב ציפה לתגובה. גם זה כבר קרה. התעלמות מכוונת אינה נעשית כאן בכל מקרה. בקשה שלא לפנות ביום התורנות נעשתה, ככל הידוע לי, רק פעם אחת בכל תולדותיו של הפורום, והרציונל שלה נומק והוסבר היטב כבר אז. בברכה ליאת

הי ליאת, אני הבת שהתכתבה איתך. כיום אני נשואה 10 חודשים,בהריון בחודש השביעי ונושאת על גבי את הסיפור הכאוב הזה, מכיוון שרואה ושומעת כל יום את הורי רבים ,רואה את אימי בוכה וממש כואב לי. אני כתבתי לך לפני 10 חודשים ומאז לא התכתבנו יותר.בקשר לסודות, עמוד 651 , הסיפור נחשף לאימי, אחיותיה סיפרו לה , מאז חרב עליה עולמה היא לקחה את זה קשה מאוד, יש לה עליות וירידות במצב הרוח והיא בוכה הרבה. ואף הלכה מס פעמים לפסיכולוג שלא עזר לה בכלום כך טוענת ולא נפגשת איתו , היא לוקחת כדורי הרגעה עכשיו, לא יודעת עד כמה זה עוזר.עם אחיותיה כרגע היא לא מדברת.ועל אבי היא ממורמרת ורבה איתו כל הזמן הם לא נפרדו הם חיים ביחד חיים ללא חיים. היא אומרת שהיא נשארת איתו משיקולים כלכליים ובגלל הילדים, ומרחמת עליו שאין לו לאן ללכת, הוא לא ממש קשור למשפחה שלו.אני עדין מעורבת בסיפור הזה גם שאני אומרת להם לא לשתף אותי כי אני בהריון ואין לי כוח אבל הם ממשיכים לריב, אז אני הולכת פחות לביתשלהם, אבל גם שאני מתקשרת לאימי לשאול לשלומה היא פתאום מתפרצת מבכי ואומרת לי אל תתקשרי שאני מדוכאת אני מדכא אותך, אבל היא אמש שלי אני לא יכולה לתת לה לבכות ולנתק איתה את הטלפון אני אוהבת אותה היא אישה מקסימה.כרגע היא ביקשה מאחיות שלה לא ליצור איתה קשר כי היא כועסת גם עליהם מרגישה שכל השנים האלה לא גילו לה וכל החיים היתה כמו אם בשבילהם והיא מרגישה שהן ניצלו אותה כי עד לפני 10 חודשים היו באים אלינו תמיד הבית היה מלא, ישנים אצלנו והכול רגיל היא אומרת שעזרה להם הרבה בחייהם כולל אחרי לידות ....שישנו אצלה ממש תיפקדה כאם. אני מבינה את כאבה. היא כועסת הכי הרבה שהן שיתפו את הבעלים שלהם ועכשיו כולם מחרימים את אבי ולא אומרים לו שלום וזה קשה להם. היא אפילו לא הלכה לברית של בן אחותה שנולד לשלחה רק אותנו ילדיה. עד לפני חודש היתי עצמי בטיפול פסיכולוגי כ 10 חודשים אבל זה נגמר לי. כולם אומרים לי שזה לא הסיפור שלי ולא לקחת על עצמי, אבל הנה עדין אני בתוך זה אפ אחד לא התחשב בזה שאני בהריון כולם הפילו את הכאב שלהם ועד עכשיו ומשתפים אותי למרות שנמאס לי כבר. אמי היא טיפוס עם גאווה, לוקחת הכול ללב, ועוקצת את כל הסביבה מאז הסיפור,אין לה ראש פתוח במיוחד, היא פרימיטבית בראש.מה יהיה? מה אפשר לעשות? איך אפשר לעזור? כואב לי הן היו אחיות הכי מאוחדות בעולם ועכשיו היא לא רוצה לשמוע מהן. ואיזה מין קשר יש לה עם אבי? הוא גם בכה המון והצטער על מעשיו ואומר שהיה דפוק ולא יודע להסביר את עצמו. מס' פעמים ביקשתי ממנו לא לערב אותי בסיפור הזה , והוא עדין אומר שהם רבים ואני צועקת עליו שאני לא רוצה לשמוע. לפני שבועיים בא אלי לבית ללא התראה בזמן שישנתי צהרים וזמזם בפעמון והעיר אותי שהיה לו דמעות בעיניו. צעקתי עליו שמצידי כבר יתגרשו. אין לי כוח ואנרגיה לראותם ככה. אני גרה במרחק 20 דק מהם נסיעה ברכב. והולכת לשם פעמיים בשבוע בערך ועכשיו מנסה ללכת רק בימי שישי שבעלי איתי כך לא מדברים לידו על זה , כך הציעה לי גם דודתי ניבה שכתבה לך ושאר הדודות. אני בקשר איתן אבל פחות מפעם כלום לא נשאר אותו דבר . אבקש את עצתך דחוף אני כבר מיואשת. תודה לך.

שלום לך, הודעתך, שהוצמדה לעץ של לפני שנה הגיעה אלי למייל האישי, ולכן שם גם עניתי לך. כבר אתמול. בהצלחה ליאת

שנים רבות הוא פגע בי כל כך, שנים רבות הייתי שם וכך עזרתי לו לפגוע בי. מזמן הפסקתי לשאול למה או למה אני? זה לא נראה חשוב כל כך.הוא ודאי לא יודע שמאז אותו יום ארור בו נעצר(בגללי) מלבד המגע הפיזי כלום לא נעצר! שנים שאני יום יום לילה לילה מרגישה אותו, את הנשימות הכבדות את הריח את הכח ואפילו את המגע יודעת שזה כבר לא אמיתי.אבל הוא כל כך מוחשי. כן פוגע יקר אני לא שונאת אותך קשה לי לומר זאת בקול רם אבל זו האמת אני אפילו אוהבת אותך וזה מפחיד אותי מאוד.ואולי בגלל זה ה"חיים" שלי נעצרו באותו יום בו הוא נעצר. רק הבדל מאוד קטן בניינו, אחרי תקופה קשה שהייתה לו והוא השתחרר, הוא השתחרר תרתי משמע. לא יודעת איך אך זאת עובדה.הוא הצליח להניח הכל מאחור ולהמשיך כאילו כלום ובשיא המרץ. האמת אני גאה בך וקצת מקאנה. מצאת את המקום שלך בעבודה טובה(בה אוהבים אותך כולם) בנית משפחה מדהימה ממש אדם חדש וטוב. עצוב לי שכולם משווים אותי אלייך ליכולות שלך ומנגד לתקיעות שלי. איש לעולם לא יבין ויידע, מה באמת יושב לי בראש ובנשמה וכמה גדול זה ונורא. רואה אותו ומדברת איתו כאילו כלום ורק אלוהים יודע איזב רעד יש לי בלב, ולא אין לי פחד שיפגע בי היום- לפעמים אני אפילו מייחלת לזה כך או כך אני חווה את הכל כל כך מוחשי אולי המגע שלו בפעם האחרונה באמת יגמור אותי סופית. ואפסיך להתהלך כמו חי-מת.אלא מת-מת.שונאת את עצמי שלא יכולה לשנוא אותו אבל לא יכולה. מתעבת כל כך את המעשים שלו,אבל שנאה היא דבר שהקדשתי לעצמי בלבד! הייתי שם פוגע יקר בדיוק כמוך ולא חשוב כמה בכיתי התחננתי או התנגדתי הייתי שותפה מלאה. אולי לכן אני נענשת כל כך, ואולי בגלל שאתה פגעת רק בי ואילו אני נפגגעתי.... באמת שמגיע לי למות עכשיו אני פה מוצפת גועל ועוד דקה פוגעת אבל זה לא מספיק רק המוות יכול באמת לשחרר אותי מאותם ריחות נשימות מחשבות ועוד.....למות!

שלום לך נושאת החותם, הדברים שאת כותבת נוגעים מאד, מעוררים למחשבה, ומעציבים - בעיקר מעציבים - שכן הכעס שלך אינו מצליח להתאגרף אלא מולך. מקווה שאת נמצאת במסגרת טיפולים תומכת כלשהי, בעזרתה תוכלי למתן את הכעס והאשמה שאת מפנה פנימה, לתוכך, ללמוד לסלוח לעצמך, ולהצמיח מתוך הטראומה את הנחמה והתקווה. איתך ליאת

לא ידעתי שאת פה היום,וזו בהחלט הפתעה נעימה. מאמינה ויודעת שאת איתי גם כשזה רק מרחוק ותודה לך על כך.

דרור אני מקווה שאתה עדיין באתר. זה דחוף!! אני לא יודעת איך אני מתפקדת אבל אני בקושי ישנה. יש לי סיוטים בעקבות האונס שעברתי בילדות זה בא והולך וכרגע אין לי טיפול (חופש) העניים שלי אדומות ושורפות דמעות יורדות ללא מעצורים אני ככ רוצה לישון אבל זה לא בשליטתי. אין לי רסקיו או רגיעון מה עלי לעשות כרגע? אני צריכה לקום ליום עבודה. יש לציין שאני איכשהו מצליחה לעבוד אבל נשחקת. מה אעשה????? מיואשת.

דרור אולי לא פה,אבל אנחנו פה אם את צריכה עזרה

תודה, אני באמת זקוקה לעזרה... אשמח לשמועעעעעע

כן את לא לבד!דברי נעביר ביחד את נדודי השינה

שלום לך, לילות טרופים הם דבר קשה ביותר, בעיקר כשהם נטרפים כתוצאה מזיכרונות עבר מרים. אני לא בטוחה שפורום כמו שלנו יכול לתת מענה למצוקה דחופה מן הסוג שאת מתארת. יחד עם זאת, נעים לראות היענות ידידותית וחמימה מצד משתתפים-ציפורי-לילה כלפי משתתפת במצוקה. מקווה שרווח לך לבסוף. ליאת

שלום לכולם, מחר וביום חמישי ליאת תענה לשאלות, בשישי אורנה ובראשון שוב אני, עד אז לילה טוב, דרור

דרור- תקרא הודעות המשך מיום ראשון שהיית

שלום דרור כשכותבים לכם שאלות בהמשך להודעות, אתם מקבלים הודעה לאימייל שלכם?

שלום לך, אני, ולמיטב ידיעתי גם שאר מנהלי הפורום, משתדלים לענות גם להודעות המשך. לא תמיד זה מתאפשר שכן הודעות חדשות קודמות, אבל במידה וזה מתאפשר הן מקבלות תגובה. לעיתים ישנו עיכוב של יום יומיים אך כאמור לרוב לאחר מספר ימים ישנו מענה. לכן כאשר כותבים הודעת המשך חשוב לקחת בחשבון שייתכן ויעבור זמן עד שהיא תקבל מענה, ולעיתים גם לא תקבל מענה באותו שבוע. דרור

הי דרור, וברוך הבא ליום שלישי! רציתי לשאול אותך, איך אפשר גם להרגיש רוגז ותרעומת ואכזבה שלא נגמרת מהמטפלת..עד כדי תחושה לפעמים שלא חשוב מה תגיד היא תאכזב איכשהו (מה שמוביל כל יום מחדש להחלטה שאיון מנוס אלא לעזוב), וגם במקביל- לחייך כל הפגישה, לשלוח אס-אם-אסים שעשויים לשמח אותה, ולעזוב את ביה"ח (בו מאושפזת אימי), לנסוע 5 שעות הלוך ושוב כדי לפגוש אותה ל-50 הדק' שלנו. איך זה יכול להיות ביחד?.. זה נורא מבלבל אותי. אני מרגישה שצריך לדבר על פרידה והיא רואה את הכל כחלק מאיזשהו תהליך. אני בכלל לא בטוחה שהיא מבינה עד כמה אני רחוקה ממנה. עד כמה לא בא לי לשתף אותה יותר, עד כמה אני מרגישה ערומה ולא מוגנת כשהיא "עולה על משהו". זה לא היה ככה קודם. לפעמים נדמה לי שאני פחות ופחות מכירה אותה עם הזמן. כשאני מדברת איתה על הדואליות הזו, היא מקשיבה בעיקר לחלקים שמדברים על הקשר שעדיין קיים ואילו אני מנסה להדגיש שהצד הפגוע והמתרחק הוא זה שמתחיל להיות דומיננטי, ושאני לא יודעת מה לעשות עם זה. מה לעשות עם זה שלא בא לי יותר. שזה מתסכל אותי שאני לא יודעת איך הדברים הגיעו לזה. אולי היא רגילה שזה קורה עם מטופלים אחרים ולכן לא מתרגשת יותר מדיי ממה שאני מרגישה, אבל אני המטופלת הראשונה של עצמי ואותי זה מבלבל .. אולי גם לך זו נשמעת "שאלת מטופלים שכיחה", אני לא יודעת. אני אפילו לא בטוחה שזה העניין שכל כך מטריד אותי ולא משהו אחר.. אני צריכה עוד לחשוב על זה כנראה. אשמח לשמוע את דעתך בכל מקרה. שיהיה לילה טוב, לילך התשושה מאוד.

לילך שלום, מדברייך נשמע לי שאת מאוד חוששת לפגוע במטפלת שלך, ואולי בעצמך. את מחייכת למרות שאת לא רוצה ושולחת אס - אם - אסים שיעשו לה טוב, ובמקביל מתחילה להתרחק ממנה. אני תוהה האם את יודעת מדוע את מתרחקת, מה מוביל לכך. האם זה מדובר ביניכן. אני גם מרגיש אותך חווה את הטיפול כרגע כמאבק כוחות. את מושכת לכיוון פרידה והיא נחווית כמושכת לכיוון של התמדה בטיפול, מבלי שהיא מבינה לדעתך כמה את רחוקה ממנה. משום כך את לא יכולה להרשות לעצמך לבדוק באמת מה את מרגישה שם כי את חווה אותה כמנסה לשכנע אותך לעשות משהו שאת לא רוצה, וזה רק מבצר אותך בעמדתך עוד יותר. לדעתי חשוב לנסות ולברר כרגע מה קורה ביניכן, ולבדוק מדוע זה קורה. בלי מסיכות. הייתי מציע לברר גם האם יש לכך קשר לאמא שמאושפזת. דרור

הי תשושה... יודעת מה יכול להיות מבלבל כל-כך, קורע כל-כך? ואיך זה ביחד? (אולי...) לפתח כעס כבוש על אדם שאוהבים וקרובים אליו מאד. אפילו לא להצליח לדעת להרגיש אותו באותו הקשר. להתבייש בו, ולחוש עימו אשמה גדולה. להעצים את האשמה הזו יותר כאשר האדם שמולך סובל כל-כך. חלש כל-כך. כעס שלא מקבל מקום ומושתק, ואיננו סופגים אותו באופן מניח. לפעמים מפנים אותו כהגנה בלי דעת לכיוון אחר. אוי, איזו מן תפיסה מייסרת של כעס הרסני ומזיק. תחושת האשמה הזו מובילה לניסיונות אנושים לתקן. לרפא. לפצות בהמון מעשים טובים. ובמקביל, הענשה והלקאה עצמית, דחיקה, כיבוש מקום, התחננות לסליחה, הקרבה... המאמצים העקרים האלה, יש בהם משהו ילדי נוגע ללב כל-כך. הכעס יכול להיות על האדם הכי יקר לנו בעולם, הכי קשור, שפתאום תפס לו מקום בדיוק בעיתוי הזה, כאשר אנחנו ניסינו לתת לעצמנו קצת ולטפל בנו. כאילו, משהו שנעשה בשביל עצמנו בא על חשבון מישהו אחר. וההיפך. כאילו, גם וגם לא מסתדר ואין נתיב מאוזן באמצע. זה קורע. שני כוחות חזקים שמושכים לכיוונים מנוגדים... לקחת את הילדה שקטנה שבך ונסעת כל השעות הללו לטפל בה. אולי כל השעות הללו נתפסות כעונש מתחייב. אולי אם תענשי ותתייסרי ייסלח לך, תתירי לך טיפה מקום בתמורה. אולי תתגשם משאלת הקסם. אולי ההקרבה שבעזיבה של הטיפול תרפא את אמא. אולי בגלל שכעסת ונתת מקום לדבר משלך היא חולה... :-( וקל לומר... אין לנו באמת כוחות שכאלה, אין לנו שליטה באמת. זו "רק" המחשבה הילדית הקדומה הזו שעובדת ככה ומסבה סבל רב והמון חרדות מסביבה. המון. כבד ומתיש ושורף. אם רק תוכלי לדבר על הכעס ולאתר בדיוק למי הוא מכוון. עם הבושה. עם האשמה והכאב והחרדות המפחידות האלה. הלוואי שתוכלי לצרוח אותן החוצה יום אחד. נחזיק אצבעות להתחזקות שלך ושל אמא. כל אחת לחוד וגם מה שביניכן

הי ליאת, אני הבת שהתכתבה איתך. כיום אני נשואה 10 חודשים,בהריון בחודש השביעי ונושאת על גבי את הסיפור הכאוב הזה, מכיוון שרואה ושומעת כל יום את הורי רבים ,רואה את אימי בוכה וממש כואב לי. אני כתבתי לך לפני 10 חודשים ומאז לא התכתבנו יותר.בקשר לסודות, עמוד 651 , הסיפור נחשף לאימי, אחיותיה סיפרו לה , מאז חרב עליה עולמה היא לקחה את זה קשה מאוד, יש לה עליות וירידות במצב הרוח והיא בוכה הרבה. ואף הלכה מס פעמים לפסיכולוג שלא עזר לה בכלום כך טוענת ולא נפגשת איתו , היא לוקחת כדורי הרגעה עכשיו, לא יודעת עד כמה זה עוזר.עם אחיותיה כרגע היא לא מדברת.ועל אבי היא ממורמרת ורבה איתו כל הזמן הם לא נפרדו הם חיים ביחד חיים ללא חיים. היא אומרת שהיא נשארת איתו משיקולים כלכליים ובגלל הילדים, ומרחמת עליו שאין לו לאן ללכת, הוא לא ממש קשור למשפחה שלו.אני עדין מעורבת בסיפור הזה גם שאני אומרת להם לא לשתף אותי כי אני בהריון ואין לי כוח אבל הם ממשיכים לריב, אז אני הולכת פחות לביתשלהם, אבל גם שאני מתקשרת לאימי לשאול לשלומה היא פתאום מתפרצת מבכי ואומרת לי אל תתקשרי שאני מדוכאת אני מדכא אותך, אבל היא אמש שלי אני לא יכולה לתת לה לבכות ולנתק איתה את הטלפון אני אוהבת אותה היא אישה מקסימה.כרגע היא ביקשה מאחיות שלה לא ליצור איתה קשר כי היא כועסת גם עליהם מרגישה שכל השנים האלה לא גילו לה וכל החיים היתה כמו אם בשבילהם והיא מרגישה שהן ניצלו אותה כי עד לפני 10 חודשים היו באים אלינו תמיד הבית היה מלא, ישנים אצלנו והכול רגיל היא אומרת שעזרה להם הרבה בחייהם כולל אחרי לידות ....שישנו אצלה ממש תיפקדה כאם. אני מבינה את כאבה. היא כועסת הכי הרבה שהן שיתפו את הבעלים שלהם ועכשיו כולם מחרימים את אבי ולא אומרים לו שלום וזה קשה להם. היא אפילו לא הלכה לברית של בן אחותה שנולד לשלחה רק אותנו ילדיה. עד לפני חודש היתי עצמי בטיפול פסיכולוגי כ 10 חודשים אבל זה נגמר לי. כולם אומרים לי שזה לא הסיפור שלי ולא לקחת על עצמי, אבל הנה עדין אני בתוך זה אפ אחד לא התחשב בזה שאני בהריון כולם הפילו את הכאב שלהם ועד עכשיו ומשתפים אותי למרות שנמאס לי כבר. אמי היא טיפוס עם גאווה, לוקחת הכול ללב, ועוקצת את כל הסביבה מאז הסיפור,אין לה ראש פתוח במיוחד, היא פרימיטבית בראש.מה יהיה? מה אפשר לעשות? איך אפשר לעזור? כואב לי הן היו אחיות הכי מאוחדות בעולם ועכשיו היא לא רוצה לשמוע מהן. ואיזה מין קשר יש לה עם אבי? הוא גם בכה המון והצטער על מעשיו ואומר שהיה דפוק ולא יודע להסביר את עצמו. מס' פעמים ביקשתי ממנו לא לערב אותי בסיפור הזה , והוא עדין אומר שהם רבים ואני צועקת עליו שאני לא רוצה לשמוע. לפני שבועיים בא אלי לבית ללא התראה בזמן שישנתי צהרים וזמזם בפעמון והעיר אותי שהיה לו דמעות בעיניו. צעקתי עליו שמצידי כבר יתגרשו. אין לי כוח ואנרגיה לראותם ככה. אני גרה במרחק 20 דק מהם נסיעה ברכב. והולכת לשם פעמיים בשבוע בערך ועכשיו מנסה ללכת רק בימי שישי שבעלי איתי כך לא מדברים לידו על זה , כך הציעה לי גם דודתי ניבה שכתבה לך ושאר הדודות. אני בקשר איתן אבל פחות מפעם כלום לא נשאר אותו דבר . אבקש את עצתך דחוף אני כבר מיואשת. תודה לך.

שלום לך, היום אני במשמרת, אבל מאחר וניהלת התכתבות ארוכה עם ליאת אני ממליץ לך לחכות למחר, אז היא תהיה פה ולפנות אליה. דרור

המטפל שלי אמר שהוא חש נורא מודאג ממני בפגישה האחרונה ושהוא מציע לי לשקול את האפשרות לעבור לפעמיים בשבוע "כדי שתהיה לי החזקה לתקופה הזו" הבעיה היא שאין לי אפשרות כלכלית לפעמיים בשבוע למרות שאני יודעת על מה הוא מדבר, הוא גם אמר שברגעים שאני מרגישה צורך להרים אליו טלפון והגדיר שעות שנוחות לו. מה לעשות אני מתביישת להגיד לו שאני צריכה פעמיים בשבוע אבל אין לי כסף, אני בת 28 סטודנטית וההורים בקושי תומכים. אבל אני יודעת שאני עוברת תקופה קשה אני אחרי פרידה מחבר שלי ואני ממש בדיכאון.

רותם שלום, את אומרת שהמטפל שלך זיהה משהו נכון אצלך והזמין אותך לעבור לפעמיים בשבוע. עצתי לך היא לפתוח את הקושי שלך מולו. אני בטוח שהוא לא יעשה משהו שיגרום לך לחוש בושה על המצב שלך, אבל הוא כן יכול לשקול איתך אפשרויות להנחה, דחיית תשלום, ואפשרויות נוספות שתעלו ביניכם וייראו הומות. בכל מקרה נסי להתגבר על הבושה ולהיענות, נשמע שזה חשוב. דרור

מה עושים שכל השבוע אני לא בוכה, אני רק נכנסת לטיפול היא רק שואלת אותי מה שלומך ואני בוכה כל הטיפול. ככה כבר חמישה חודשים, משהו במטפלת גורם לי לבכות בלי הפסקה, אין ספק שזה עוזר לי לצבור כוחות עד לפגישה הבאה אבל כבר לא נעים לי גמרתי לה את כל הטישו והיא כזו מקסימה אוחזת בידי ולפעמים נדמה כאילו היא עוד שניה בוכה איתי. מתי אפסיק לבכות ומה לדעתכם היא חושבת על הבכיינות שלי?

המטפלת שלי מוטרדת מזה שאני לא בוכה בכלל, היא אומרת שזה מצביע על יאוש גדול. שכל עוד שבוכים יש תקווה. וזה די נכון לי.

גם אני לא בוכה ואפילו לא מרגישה שיש מישהו שמוטרד מזה... שזה חלק בי בעצם... ובכלל, הטישו הרך הזה מרגיש לי תוקף. מעוות... אילו הייתי מצליחה לבכות בדמעות, זה היה אולי ברגע שהייתי מרגישה קירבה, מרגישה שלמישהו אכפת או שיש רגש של אהבה. מקנאה מאד במי שמצליח לשחרר ולבכות.

הי, לפני זמן מה שוחחתי באחת הפגישות עם הפסיכולוגית שלי על איזו החלטה שהייתי אמור לקבל בעניין שנגע לעירוב גורם זר בטיפול(אם ניתן להגדיר זאת כך).הרגשתי כי ההחלטה שעמדתי לקבל עוררה התנגדות מסוימת מצדה,ומכיוון שהיה חשוב לי לא לדחות את קבלת ההחלטה ולפעול בשיתוף עם המטפלת,התקשרתי אליה לקליניקה על מנת ללבן את הסוגיה בשיחה טלפונית קצרה.לאחר שהיא ענתה ואמרתי לה שלום, ציינתי כי הרגשתי שהיא מתנגדת להחלטתי, והיא מיד אמרה שהיא אינה מתנגדת, אך היא הייתה מעדיפה שנדבר על כך בשבוע הבא בפגישה.כשהגעתי לפגישה הבאה היא אמרה לי: "אני רוצה לחשוב איתך ביחד באילו מקרים כדאי להתקשר לקליניקה ובאילו לא"- ודי לחכימא ברמיזא.... ובכל זאת,מעניין.האם היא עשתה זאת מתוך: א.חוסר אכפתיות למטופלים כאשר הם שוהים מחוץ לחדר הטיפולים+בזבוז זמנה היקר בשיחה עם מטופל? ב.חשש שמע דברי החוכמה שלה עלולים להשמע בחינם? ג.כלל שאומר שאסור לקיים שיחות מחוץ לחדר הטיפולים אלא בענייני מנהלה? ד.כל התשובות נכונות. אודה על תשובתך אורנה ותשובת חברי הפורום.

היא לא ענתה לטלפון באמצע פגישה או משהו כזה,היא חזרה להודעה שהשארתי לה...

דורון חוסר נחמדות אפשר למצא בכל מגזר ובכללם גם אצל פסיכולוגים . אני יכולה להבין את הכעסים המופנים בפרט ללפסיכולוגים כאשר הם אינם נחמדים. התשלום הגבוה שהם גובים ,צריך לכלול גם אמפתיה גם כשלא מתחשק להם להיות כאלה. וזמן סביר מחוץ לשעת טיפול יכול להיות כלול גם כן.

הי, אתה מדבר על נושא עמוק שדורש דיון ממשי אפילו במספר פגישות לא קטן, שיחה טלפונית אינה תחליף לשיחה טיפולית ואינה דומה לה. האפקט שלה הוא שונה באופן מהותי. נושא האמון הוא נושא נכבד מאין כמותו בטיפול ועירוב גורם שלישי קשור לכך קשר הדוק. במיוחד, כאשר דנים בנושאים הקשורים לאמון - חשוב לעשות זאת במקום אמיתי רק בשיחה תלת מימדית פנים מול פנים עם נוכחות ממשית. לא בכדי מתקבלת ההחלטה הזו ויש מאחוריה חשיבה מרובה ביותר. ושוב, תלוי גם בגישה הטיפולית ובעיתוי וכד'. אם תמשיך בטיפול אולי תוכל להבין גם את זה בשלבים מתקדמים שלו. את הרמזים שנדמה לך שעוברים בדרך הביטוי שלה והחשדנות - גם חשוב להחזיר אל המטפלת. הנושא שהעלית כאן נשאל רבות בפורום. תוכל לעשות חיפוש של המילים "טלפון" או "גבולות".

ד. כל התשובות נכונות! וניתן להוסיף עוד כמה סיבות

אולי כולכן צודקות/צודקים.. אותי זה מעצבן: "אני רוצה לחשוב איתך ביחד באילו מקרים כדאי להתקשר לקליניקה ובאילו לא" בי זה היה פוגע ומעליב לי זה מתפרש פטרוני איכשהו אני הייתי מעדיפה שתגדיר היא מתי זה מקובל בעיניה ומתי לא, ושלא תלאה אותי ב"לחשוב איתך ביחד".. זה מתפרש לי כמשפט כיסוי, בתחפושת נאורה ומתחשבת, למשפט לגיטימי לגמרי של "לא מתאים לי לדון בדברים בטלפון". ללכת מסביב ולומר "בוא נחשוב ביחד" גורם לי להרגיש שהיא מתייחסת אליי כמו אל תינוק שצריך להסביר לו לאט כדי שיבין. אוף, אני קוראת את מה שכתבתי ומצטערת שזו הנקודה שהגעתי אליה עם המטפלת שלי. שכל דבר מעורר התנגדות.. אוף :-( לא לכאן תכננתי להגיע.. (דורון- תקן את אי ההבנה לפני שתגיע לזה..)

יגידו לך זה תלוי גישה. בגישה הפסיכודינמית הקלסית יש משמעות לשמור על הגבולות וכד' יהיו עוד הסברים בסגנון...... אני באופן אישי זה היה מעצבן אותי, לא קונה את כל ההסברים מסוג זה בעיני אנושיות זה מעל הכל, ואפילו יש סיכוי שהתנהגות כזו היתה גורמת לי לומר יפה שלום ולא להתראות.

גבולות ,גישה או מה שזה לא יהיה. היא יכלה לומר לא מקובל עליי שמתקשרים מחוץ לשעת הטיפול( ואם היא טיפה אנושית היתה מוסיפה אלא אם מדובר במקרה חרום). ולא להתנהג כאילו *מטופלים* הם מוגבלים! ולנסות גם להוכיח ע"י הסברים. נמאס שמסתכלים עלינו מלמעלה ומדגישים בלי סוף את העליוניות הזו ומתרצים אותה בגבולות!

גם בטיפול במשפחה. אני בת 25 ויש לי בעיות עם אמא שלי שמחייבות טיפול

שלום לך, אנא צרפי כתובת מייל עדכנית, כך שחברי הפורום יוכלו להמליץ לך על מטפלת. לחוות דעת אישית מאחד ממנהלי הפורום ניתן לפנות למייל האישי שלו המופיע ליד שמו. דרור

תגידו האם מטפלים באמת חשים את הכאב שלנו? האם הם עושים שיקוף אוטומטי או שהם באמת רגישים? האם יוצא למטפלים להקשיב למטופל ולגחך בתוכם?ואיך זה שמטפל הופך אחרי שנה מזר לבן אדם הכי קרוב שיודע אשקרה הכל עלינו? האם אתם חושבים עלינו לפעמי? והאם מטפלים באמת אוהבים את המטופלים שלהם? תנו תשובה אמיתית

"מילה נוספת - פסיכולוגים קליניים עושים קצת יותר משיקוף (תודה לאל...). אחד הדברים החשובים שמטפל יכול לעשות הוא להתבונן במחשבות ובתחושות שמתעוררות בו במהלך השעה הטיפולית, מתוך מטרה לרתום אותן להבנת המטופל ולקידום התהליך הטיפולי. לכן, אפשר לקוות שאם מתעוררת במטפל התחושה שאינו אותנטי, הוא ישתמש בכך על-מנת להבין את המטופל ואת הכאב שהוא מתמודד עמו. מילה אחרונה - בטיפולים טובים ומעמיקים עולה קשת רחבה של רגשות, כולל שנאה ותוקפנות, וטוב שכך... אבל בבסיס יש קשר עבודה טוב, מלא חיבה ונכונות להיות מושקעים בתהליך המפרך הזה. קשה לי להאמין שזה מתאפשר אם המטפל מרגיש באופן עקבי שהוא משתין בקשת רחבה..."

ואיך אחרי שנה מטפל הופך בחזרה לזר? איך אחרי שחושבים שהיה שם משהו, פתאום מתחילים לחשוב שאולי לא היה שם כלום חוץ מאשר הדמיון שלנו. שאולי מרוב שרצינו שיהיה אז דמיינו שיש באמת. אוף :-(

שלום למבולבל, אין לי אלא להסכים עם דבריה של אורנה, שכמו בכל קשר קרוב יש מגוון של רגשות שבבסיסם יש מחויבות לקשר, חיבה ורצון לעזור. לגבי השאלה השנייה, מטפל הופך לאט, בהדרגה לאדם קרוב, לעיתים הכי קרוב, דווקא בשל השילוב המיוחד של דמות שיש בה גם זרות מסויימת. כך על בסיס הקרבה האמיתית שנוצרת ישנה גם ידיעה שלפחות המטפל שומר עליה שזהו קשר טיפולי, לא קשר חברי. ובעזרת הידיעה הזו ניתן לשתף את המטפל בדברים שלא מספרים לאף אחד. זה לא אומר שבסיום הטיפול הכל נמחק. דרור

יש לי חברה כבר שבעה חודשים, אנו מקיימים יחסי מין אבל היא לא מוכנה להתפשט לידי אמרתי לה שזה נורא מצחיק שאנו שוכבים אבל לראות אותה עירומה אי אפשר. היא לא אמרה לי מה הסיבה פשוט זה נראה לי כך כך מוזר. יש לה גוף מדהים היא אחת היפות והמדהימות שפגשתי מבריקה וחכמה היא בת 28 וחצי ואני בן 26 ואנו מאוד אוהבים אבל אני מתחיל לחשוב שאולי משהו אצלי לא בסדר?

אחי אולי היא מעותת מתחת לבגדים ואתה לא יודע, חשבת על זה?

מאור שלום, ראשית אני לא חושב שהבעיה אצלך. כנראה שמפריע לה שתראה אותה עירומה, לראות אותך רואה אותה. עבורה לקיים יחסי מין, בחושך או כשהיא לא רואה אותך מתבונן בה יותר קל לה מאשר להתפשט לידך. ייתכן והדבר מעורר בה אסוציאציות לא נעימות. אם זה מפריע לך מאוד, נסה לדבר איתה, בעדינות תוך שאתה משדר לך תחושת ביטחון שתישאר איתה לא משנה מה. אולי אז היא תרגיש בנוח לשתף אותך בסיבה להתנהגות הזו. דרור

אני בטיפול כבר חצי שנה שהגעתי אליו עקב כשלונות בחיים באישיים.אומרים שזה עוזר לדבר עם איש מקצוע,אך גיליתי כי כל החיטוט המתמיד בפח האשפה של הנפש לא עושה לי טוב כלל... אני רק יותר מתוסכל,כל התיאוריות הפסיכולוגיות רק מעצבנות אותי ומורידות לי את הביטחון העצמי והציפיות, והיעדים שלי רחוקים ממני יותר מאי פעם.אומרים שהטיפול נותן מקום לבחון כל מיני תהליכים לא מודעים שצצים שם.לא הבחנתי עוד בשום תהליך לא מודע שצץ,וגם אם הוא כן צץ המטפלת לא מזכירה זאת במפורש. בגדול אני חושב שכל הפסיכולוגים אותו דבר ואין הבדלים מהותיים בשיטות בהן הם בוחנים את המטופל.אני מרגיש שאני זקוק לאיזה סוג של טיפול שיצית בי את האש הזאת ,האש שגורמת לאנשים ללכת ולהשיג יותר מכפי שהם עצמם או אנשים אחרים חלמו שאפשרי.כבר הבנתי שבטיפול פסיכולוגי אין שום סיכוי להצית אש כזאת. אז לאן עליי ללכת?

אייל מאוד מזדהה עם דברים שכתבת ,גם אני למודת נסיון מטיפולים שעשו לי רע ,ובטח לא ענו על הצפיות שהיו לי בנוגע לשנויים בחיי. לדעתי ,רוב הפונים פה כותבים ברוח דומה . גם אני כמוך שואלת מדוע טיפולים פסיכולוגים שאמורים לעזור ,אינם עוזרים? יחד אתך מחכה לאותו מטה קסמים ,שיעורר בנו איזשהו זיק של תקוה....(לפחות) אשרי המאמין...

הי חבר, את מי הטיפול לא מעצבן? שיקום ;-) תראה, אש שנדלקת מהר ובבת אחת, מרהיבה ומרגשת מאד בהתחלה. אבל מה קורה לטווח ארוך? כמו שהיא נדלקת ככה גם יש סכנה שתתקוף ותהרוס מהר, נאבד עליה שליטה ובסוף יבוא אוטו מכבי אש ונשאר עם שלולית ומבנה שרוף... זה תופס גם לגבי קשרים בין בני זוג ואהבה ואקטים מיניים וכו'... מה דעתך להתחיל בגחלת קטנה ולהגדיל בהדרגה? ברגוע, בלי פיצוצים גדולים אבל כן ניצוצות קטנים של אור? ציפייה מעודנת מרוככת משהו. ואפרופו תהליכים לא מודעים - כדאי לך לעשות חיפוש בפורום או באינטרנט בכלל בהקשר המושג "התנגדות". המממ בכל זאת, אם כבר פנית גם ל"פורום פסיכולוגיה קלינית", אז.. מניסיוני, עם כל הקושי (והקושי רב מאד מאד, ראה לעיל ערך "התנגדות"...:-)))) - החזרת רגשות כמו זעם, תסכול, אכזבה, אפסיות המטפלת מולך, הביטול וחוסר האכפתיות, התלהבות ואכזבה וכד' שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ממש לתוך הטיפול שלך, עשויות לקדם אותו בקצב שלו. אם אתה מוצא שמה שקורה לך בטיפול מאפיין גם חלקים בהיסטוריה שלך שחוזרים על עצמם, טיפול הוא מקום נכון לעבד אותם. אלא אם הטיפול עד כדי כך נורא מכאיב לך, ואינך רואה בו אפילו תועלת קטנה שבקטנות - אז אתה באמת בוחר לעזוב. אתה חופשי לעזוב. חופשי לקחת מרחק. חופשי לחזור. חופשי לקחת פסק זמן. חופשי לנסות ולראות. חופשי לבחור בכל דרך אחרת שתראה לך מועילה יותר מאשר מזיקה. בלאגנים הטיפולים האלה. לכולנו... ובתקווה...

את האש הזו, את התיקווה, את הכוחות וההנעה לעשייה איש לא יתן לכם אלא רק אתם בעצמכם.אל תחכו לקבל זאת ממקור חיצוני (למרות שתמיד עידוד והבנה והקשבה מאדם קרוב שאוהבים עוזר) ובמיוחד לא מפסיכולוג, זאת לא הכתובת. אל תדאגו, זה יגיע לכולם יש עליות וירידות בחיים, יש תקופות של מוטיבציה ועשייה ויש תקופות של קיפאון. עצם ההבנה, "נפילת האסימון" שזה תלוי רק בנו, זה כבר שינוי בדרכנו, ורק מנקודת הבנה זו האדם מוכן באמת לשינוי לכיוון שאותו תיארתם. בהצלחה, תרגישו טוב...

אייל שלום, אני מבין מדבריך שאתה מחפש משהו שישנה אותך, שיבעיר בך אש, ושיעשה את זה מהר. אבל נשמע שאתה עושה דברים תמיד מהר, אתה נמצא חצי שנה בטיפול וכבר אתה מרגיש שאין בו טעם, ויותר מכך שאין טעם בכל הטיפולים הפסיכולוגיים. אני לא מכיר את הסיבה שבגללה הגעת לטיפול אבל אולי לעשות דברים מהר זה לא מה שאתה צריך. אולי לנסות ולתת לדברים את הזמן, להתקדם בהדרגה דווקא זהו הדבר שאתה צריך. ואולי באיזשהו מקום, כמו שכבר נאמר לך, אתה גם יודע את זה אחרת לא היית פונה לפורום פסיכולוגיה קלינית בשאלה. ומשום שזהו פורום פסיכולוגיה קלינית, ומשום שאני פסיכולוג המאמין בדרך הזו וחושב שאולי גם עבורך היא נכונה אין לי להמליץ לך על דרך אחרת. דרור

הי, למה אומרים שרק מספר קטן של זוגות מצליחים להכיר דרך אתרי הכרויות,ושהסיכוי למצוא שם משהו קטן?האם זה כך ולמה?

ירון שלום, אין לי נתונים סטטיסטיים בנושא ולכן אני לא יכול לומר לך אם זה כך או לא. אני גם לא יודע מי זה הם, ומהיכן הם יודעים. אבל אני יכול לחשבו איתך ביחד, שירותי היכרויות, בניגוד לצ'טים, מנסים להפוך את משימת מציאת בן הזוג למשימה פשוטה. כל שעליך לעשות הוא להגדיר את עצמך במספר קריטריונים ויציעו לך את בן הזוג המתאים לך לפי קריטריונים אלו. גם אלו שלא עושים זאת בצורה כזו עדיין משדרים שהסוד הוא בחיפוש אחר האדם המתאים לך. אבל זה בדיוק הקושי, לא ניתן להגדיר כל כך בקלות מי מתאים ומי לא, למי אנו נמשכים ולמי לא. אם זה היה כלך כך פשוט לאתרי ההיכרויות לא הייתה עבודה. דרור

שלום דרור, הסתכלתי ביומן הפסיכולוגים שמפורסם באתר של משרד הבריאות. והמטפלת שלי שהיא פסיכולוגית קלינית (ראיתי את התעודה שלה תלויה בקליניקה) לא מופיעה ביומן. למה? התוקף שלה פג? יש לי קושי בלסמוך עליה. שאלתי אותה והיא ענתה שיש לה תעודה. ענין אותה לדעת למה הלכתי לבדוק באתר. ועוד היא אמרה שאנשים פועלים לפי אינטואציה רגשית ושהאינטואיציה אומרת אם המטפל הוא טוב הוא לא? התשובה שלה לא סיפקה אותי. אני כל הזמן עסוקה בלבדוק אותה ולתפוס אותה משקרת לי... רוני

באותו נושא האם פסיכולוג שסיים תואר שני קליני הוא פסיכולוג קליני? והאם הם כבר יכולים לטפל?

רוני שלום, אני לא יודע למה היא לא מופיעה בפנקס הפסיכולוגים, שאגב אינו מפריד בין פסיכולוגים קליניים לפסיכולוג ארגוני למשל. ולשאלתך, כבר במהלך לחמודי התואר השני מתחיל הפסיכולוג לטפל. לאחר התואר השני הוא עובר התמחות במסלול קליני ולאחריה הוא מוכר כפסיכוולוג קליני. יחד עם זאת אני מצטרף לשאלה של המטפלת שלך, מה יש שם שמעורר חשד, מדוע קשה לך לסמוך עליה. ייתכן שלשאלות אלו יש משמעות טיפולית עבורך והייתי ממליץ לך לברר אותן. דרור

בבית. שלום ! הבן שלי מתחיל מאוד להדאיג אתנו בבית , הוא מדבר על דברים כמו אני חונק אותך מהגרון. מתחיל לקשור בובות מהידיים וללפף סביבן שרוכים וחוטים. אנחנו לא יודעים למה הוא עושה זאת . ולא יודעים מאיפה הרעיונות האלו . כי כבלים אין לנו בטלויזיה ובמחשב אני יודעת בדיוק לאיזה אתרים הוא אוהב להכנס ,כך שזה לא בה מהמדיה. הוא מציק לאחותו הגדולה {בת עשר} ולפעמים הוא בכאילו הוא מפליק לה בישבן . ובגלל שזה נורא מעצבן אותה הוא ממשיך לעשות זאת למרות ההפצרות והעונשים שהוא מקבל . אנא עזרו לי , לאן עליי לגשת ? עם מי להתיעץ?

שלום לך, נשמע שהבן שלך מבטא תוקפנות בעוצמה גבוהה, לא ברור מה גורם לכך אבל נראה לי שהוא מחפש דרכים לתעל את הרגשות שלו שכרגע הוא לא יודע מה לעשות איתם. אני יכול להבין את תחושת חוסר האונים והבהלה שלך ולכן אני ממליץ לפנות לפסיכולוג קליני של הילד. הוא יוכל גם לעבוד ולעזור לילד וגם להדריך אתכם. דרור

לצערי, לא הצלחתי להעביר לך את הקישור המתאים בקשר למיסוי עקרות בית, אך הפניתי את תשומת ליבך כיצד למצוא זאת באתר גוגל. עם זאת אנסה לבדוק עם ספק האינטרנט מה הבעיה בהעברת הקישור. חשוב לי שגם את תקראי את המידע ושביחד נוכל להגיב כדי ליצור העצמת נשים אמיתית! אודה לך על שתוף הפעולה

בסופו של דבר, הצלחתי להיכנס, ומאחר ולא הייתי מעודכנת בעניין אני עוד לומדת את הנושא, וטרם גיבשתי דעה- האם זה מזיק או מועיל לנשים. בכל אופן, חשוב שכאשה תביעי את הדעה שלך ותשמיעי את קולך באחת מהדרכים שהצעתי. אם תשאירי פה כתובת דוא"ל, אוכל לשלוח לך רשימת כתובות של מערכות עיתונים אשר מפרסמים מאמרי דעה, וכן של אתרי אינטרנט. מניסיוני, מאמר שמנוסח היטב יתפרסם, מה גם שהנושא אקטואלי ביותר !!!, (אשמח לעזור לך בניסוח). להשמעת קול באמצעי תקשורת יש הד רחב !!

אני שמחה שהצלחת להכנס ולראות במה מדובר, אך לא הבנתי את פשר הדבר שאת בודקת אם זה מועיל או מזיק לנשים. הכיצד תשלום נוסף שעקרות בית צריכות לשלם יכול להועיל להן עצמן? אולי יועיל לקופת המדינה. אשמח מאוד להשמיע את קולי באמצעי התקשורת לאחר הלידה. אני צפויה ללדת בעוד כמס' ימים. תודה על שתוף הפעולה. לילה טוב

שלום יש לי בן זוג קבוע מזה כבר תשעה חודשים. אנחנו בני 25, הקשר שלנו רציני, פתוח ותומך. אני מאוד אוהבת אותו ומקבלת ממנו את מלוא היחס בכל הנושאים. אך בזמן האחרון שמתי לב שגופי לא מגיב מינית לתשומת לב שלו. אני מאוד רוצה להיות איתו, אוהבת לתת לו יחס בכל דבר, אבל לקבל נהיה לי בעיה. חשוב לציין שכרגע אני בתקופת טיפול בכדורים נגד דכאון, וידוע לי שזה משפיע על תפקוד מיני, אבל קיבלתי תרופה נוספת שמבטלת את תופעת הלוואי של אנטי-דפרסנט בעניין זה. חודש בערך לא הרגשתי שום צורך ביחסי מין ורק נתתי מעצמי, וניסיתי גם לקבל, אך לא הצלחתי. עכשיו גופי כאילו "שכח" מה זה וכאילו לא מוכן לקבל שום דבר... עם עצמי אני בקושי הצלחתי להגיע לסיפוק, ואליו אין לי שום תגובה פיזית, חוץ מרצון נפשי ליהנות איתו יחד. אני מתחילה לשקר לו שאני רוצה יחסי מין אבל לא נהנת כלל. גם פוחדת לספר לו כי הוא אלול לחשוב שאני לא רוצה בו יותר...מה עליי לעשות? מה קורה איתי? למה זה קורה? איך אני יכולה לצאת מהמצב הזה? אולי אני פונה למקום הלא נכון, אז תכוונו אותי בבקשה...זה מאוד חשוב לי, כי הזוגיות שלי בסכנה..

דנה שלום, את מתארת מצב מורכב בו הפסקת להינות מיחסי מין ומפחדת לאבד בשל כך את בן זוגך. מדברייך אני מבין שאת מרגישה שזה לא בגלל שאת לא נמשכת אליו אלא בגלל קושי להינות מיחסי מין ככלל. לכן המלצתי היא כזו, פני לפסיכיאטר שרשם לך את התרופות, ואם היה זה רופא משפחה, אז פני לפסיכיאטר, ספרי לו על המצב כך שיוכל לבדוק האם יש קשר לטיפול התרופתי ואם כן אז מה אפשר לעשות. במקביל פני לטיפול פסיכולוגי, ניתן לשלב פסיכולוג שהוא גם סקסולוג או שעובד עם סקסולוג כדי לבדוק מה הגורם הנפשי לכך, יוכל לעזור לך להתמודד עם הדיכאון וגם עם הפחד שהחבר יעזוב אותך. בהצלחה ובתקווה שתשובי להינות בכלל, דרור

תגיד/י, איך את/ה נכנס/ת להודעות האלה שאין בהן שם מחבר ונושא? אני חייבת להבין את זה :-)

פשוט מאד, צריך להכנס להודעה שלפניך/ אחריך ואז ללחוץ נושא הבא/ נושא קודם בהתאמה.

על איזה טווח סימפטומים מדובר?? מה הקשר למחלות נפש כגון סכיזופרניה או מאניה-דיפרסיה? מהו הטיפול המוצע על ידי הפסיכיאטריה ומהם טיפולים אלטרנטיביים אפשריים???

הפרעה שפוגעת באורח קשה במכלול התפקודים של הפרט. הביטויים העיקריים הם: חוסר יציבות ביחסים הבין אישיים תוך גילויים מתחלפים של אהבה ושנאה, חוסר יציבות קיצונית במצבי רוח, הפרעה בתחושת זהות, אימפולסיביות שעלולה לגרום להתנהגות מסוכנת, התקפים של כעס בלתי מרוסן, תחושה של ריקנות.

תודה ואבקש הבהרה נוספת האם מדובר ב"מחלה" שניתנת לטיפול? בהפרעה פרמננטית או במצב חולף?? מהי "התנהגות מסוכנת"?? איזה טיפולים מוצעים לאנשים כאלה?? האם אדם שאובחן כבעל הפרעת אישיות גבולית יכול להיכנס למצבים פסיכוטיים עקב הפרעה זאת??

האם שלחתי הודעה זאת לפורום הלא נכון???

הפרעת אישיות גבולית אינה מחלה. היא חלק ממרכיבי האישיות של האדם. אינה קשורה לסכיזופרניה או מאניה דיפרסיה. היא משוייכת להפרעות חרדה. אנשים בעלי הפרעה זו אינם חריגים ולעיתים אף קשה לזהות בהם סוג של משהו שונה. הם בעלי נטייה לפגיעה עצמית והרס וכו'. אם תרשמי במנוע חיפש B.P.D תמצאי הרבה מידע בנושא. דרך אגב 70 אחוז מבעלות הפרעה זו חוו בילדותן התעללות מינית ולעיתים אף מאובחנות בטעות כהפרעת אישיות גבולית במקום הפרעת בתר טראומטית (C.P.T.S.D) ובהחלט מאחלת לך עד 120.

הפרעת אישיות גבולית בשונה מהפרעות אישיות אחרות, השם של ההפרעה אינו מעיד על התכונה שעומדת במוקד שלה. השם "גבולי" נובע מכך שהפרעה זאת נחשבה כנמצאת על הגבול שבין ההפרעות הקלות יותר שכונו בעבר "נאורוזות" לבין ההפרעות הקשות יותר, הפסיכוזות. הפרעת אישיות גבולית נחשבת לאחת הקשות מבין הפרעות האישות, ובחלק לא מבוטל מן המקרים הלוקים בה מגיעים לאשפוז פסיכיאטרי. המאפיין הבולט ביותר של ההפרעה הגבולית הוא חוסר יציבות ואימפולסיביות, אשר באים לידי ביטוי בתחומים כמו יחסים בין אישיים, דימוי עצמי, והתנהגות רגשית. מערכות היחסים של אנשים עם אישיות גבולית מאופיינות בחוסר יציבות ובתנודות חריפות. הם מסוגלים לנקוט בפעולות קיצוניות כמו איום בהתאבדות, כדי למנוע נטישה על ידי אחרים משמעותיים, בין אם הנטישה היא אמיתית או מדומיינת. ההתייחסות לאנשים אחרים, במיוחד אלה החשובים עבורם, מאופיינת בקיצוניות, כלומר אידיאליזציה מצד אחד, וביקורתיות קיצונית מצד שני. מצבי הרוח שלהם משתנים במהירות, ולעיתים הם מגיבים בהתפרצות של כעס קיצוני בתגובה לגירוי פשוט או ללא כל סיבה נראית לעין. נראה שהסימפטומים האלה קשורים באי יכולת לגבש זהות עקבית ויציבה. הפרעה זאת מתפתחת בבגרות המוקדמת ויכולה לבוא לידי ביטוי בחלק מן הסימנים הבאים: * ניסיונות למנוע נטישה - אמיתית או מדומה - באמצעות פגיעה עצמית * יחסים הבין אישיים בעלי עוצמה חזקה וחוסר יציבות, שיכולים לנוע בין אידיאליזציה לבין פיחות בערכו של האחר. * הפרעות בזהות: שינויים דרמטיים ופתאומיים בתפיסה העצמית, מבחינת ערכים, זהות מינית ונטיות מקצועיות * התנהגות אבדנית או איומים בהתאבדות שחוזרים ונשנים, או פציעות עצמיות * שינויים פתאומיים וחזקים במיוחד במצב הרוח * תחושה כרונית של ריקנות, משתעממים בקלות * ביטויים קיצוניים של כעס, שאינו מוסבר, וקשיים בשליטה בכעס.

שלום, אני בת 24 פגועה מינית ומטופלת. יש לי בעיה אני מרגישה דוחה, שמנה ומגעילה. אני 1.62 מטר, שוקלת 44 כולם מסביבי מדברים על כמה שאני רזה ויש טוענים שמדי ומשום מה אני מרגישה שהג'נסים מתפוצצים עלי אני מידה 34/36 שיש לי ירכיים בולטות ואני מדמיינת שהחולצות מתפוצצות עלי בגלל שהחזה שלי גדול שמידת החזיה שלי היא 75/A אני כל הזמן מתהלכת בתחושה הזאת פעם אחת העלתי את זה בטיפול והרגשתי לא בנוח מהמבטים שהמטפלת תקעה בי ומאז אני לא מדברת על זה יותר. אני לא רוצה להיות רזה ושבחורים ירצו אותי אני רוצה להיות הכי דוחה ושמנה ושאף אחד לא יתקרב אלי מבינה? מה עלי לעשות? אני אוכלת מ ל א !!!! ממתקים שוקולדים ולא משמינה. תודה,

לא הבנתי מה מפריעה לך יותר העובדה שאת שמנ או רזה? אבל כן לא כל דבר צריך להגיד בטיפול.

איך מישהי מרגישה דוחה ושמנה מצד אחד,רוצה להשמין מצד שני, ולא משמינה בנוסף כל כך רזה. תגידי את מקיאה?פשוט לא ברור כל השילב הזה

תודה על התגובה שלך. לידיעתך ולהזכירך לא פניתי אליך ואני לא מעונינת להגיב לך. ברור!!

לקרוא אותך כאן עכשיו, בהפתעה...היה נעים וחם (לפחות) כמו שמרגישים כשמתעוררים ומגלים שעוד נורא מוקדם ואפשר להמשיך לישון.... ימים הפכפכים אלה וסוערים.העלו לי מינונים...ואני חייבת כדורי שינה אחרת אני ערה כל הלילה.אני קצת מיואשת,מאד עייפה ומואסת בעצמי. היום הזה אחר.אני כאילו מרחפת מחוץ לעצמי מסתכלת עליי מלמעלה. מבחוץ שקט יותר. אני חושבת להפסיק את הטיפול.אני חושבת שאני מאמללת אותה,ושהיא כבר לא תהיה כמו קודם עבורי ושזה מסוכן.ניסינו לדבר על זה,לא הצלחנו..אבל בתוכי אני יודעת.אבל זה מרגיש רע כמו מוות.איך אוכל בלעדיה.איך אוכל להגיד לה...אפילו שהיא בעצמה יודעת גם.ומה יהיה עליי? בלעדיה ואיתה?....חשבתי שהיא תלווה אותי שנים ארוכות...אני רוצה ליווי כזה את מבינה? אני זקוקה לזה.אבל אני חושבת שאני והיא הרסנו את השביל או לפחות הפכנו אותו צר מדי בשביל להלך בו זו ליד זו.ולא בגלל הק"ג הרבים שהוספתי לעצמי בחודשים האחרונים...מחכה למילים טובות.

אני מסתכנת בחטא קטן של אחרי השעה 22:00, מקווה שייסלח לי... לא אהיה כאן עד יום שישי, גם לא אוכל לראות אם תכתבו שאלות המשך, אבל אין בכך כל כוונות נטישה וקיפוח... ויק יקרה, צעדתן זמן רב זו לצד זו. לפעמים צועדים אחד אחרי השני, לפעמים אחד רץ והשני מדדה... (כמו נישואים, האין זאת?). אל תמהרי ליישם החלטות. הרעיון שאת מאמללת ומזיקה בוודאי אינו שייך רק לשם, תני לעצמך לברר אותו. הייתי רוצה בשבילך שתהיי רכה וסבלנית אל עצמך. למה לא בעצם? מי אמר שזה לא מגיע לך? ממחר! אורנה

סלחנו לך ובהחלט מגיעות לה מילים טובות אחרי שבוע כל כך קשה

שלום אורנה, כבר כמעט חודש שלם שאני לא בטיפול המטפלת שלי יצאה לחופש אנחנו מתכתבות במייל אבל... אני חוויתי אונס וניצול מיני בילדות במשך שנים. כמעט 3 שנים אני מטופלת מאד קשה לי להתחבר ולהפתח לאנשים אני כל הזמן במקום של הסתרה ולא נותנת שמישהו יחשוד וידע מה עברתי באמת. אף אחד לא יודע גם ההורים שלי. כיום אני בת 25+ וההורים שלי יודעים שנפגעתי אבל במשך כמה זמן מה, איזה זוועות עברתי הם לא יודעים. כלום!! זאת הסיבה שהתנגדתי בכל תוקף ללכת לקולגה שהמטפלת שלי הציע לי. עכשיו כשאני חושבת על החזרה של המטפלת לעבודה ושאצטרך לחזור לטיפול אני לא רוצה, לא יכולה מבחינה רגשית התנתקתי ממנה. איך אחזור ב 5 לספטמבר? אני לא חוזרת לטיפול!!! אני לא כועסת עליה שהיא יצאה לחופש אני מבינה את הצורך, אבל, אני מנותקת לגמרי מהטיפול אני לא יכולה לחזור. שוב להתחיל מההתחלה, שתיקות, עזיבה באמצע, בריחה, אני כבר לא צריכה אותה יותר ולא אף אחד אחר. יש לי תקופות שאני פוגעת בעצמי כדי להרגיש/לראות כאב מוחשי. כשהכאב הפנימי חזק ואני לא יכולה יותר זה מה שאני עושה. לא יודעת למה אני כותבת את הדברים אולי כדי להיות שלימה עם ההחלטה שלי. לדעת שאמרתי את הדברים וזהו. תודה על הקריאה. רוני

רוני יקרה, טוב שכתבת את הדברים. עכשיו, כשהם בחוץ, אני מקווה שתוכלי לקרוא אותם שוב ולראות משהו ממה שאני רואה בהם: שנפגעת, שלמרות כל ההבנות ההגיוניות בדבר חופשות של מטפלים את בטחת בה ונעזבת, שאת לבד כל-כך, שאי אפשר יותר... רוני, תחושות אלה הן סימן חשוב לכך שנוצר קשר. רק משום שהוא קיים אפשר להתאבל על אובדנו בחודש האחרון. נוצר קשר... לכי לשם ב- 5 לספטמבר והרשי לעצמך להעמיק את הקשר. מחזיקה אצבעות, אורנה

שלום כולם, לאור החום וחגיגות סיום החופש הגדול, שבוע מעט משונה לפנינו: אני אשיב על שאלותיכם היום, דרור ישיב בשלישי, ליאת ברביעי ובחמישי, ושוב אני בשישי. אני יודעת שזה מבלבל, אבל אולי גם הזדמנות ליהנות מהסגנונות השונים של כולנו בעירבוביה... בכל מקרה - נעבור גם את זה... שבוע מוצלח לכולנו, אורנה

אורנה יקרה שלי, נכנסתי להציץ... לבדוק מה קורה השבוע :-) מעניין מה היה קורה לולא דיברתי :-))) ועכשיו אני עפה... לפני שתתחילי את המסע (תרתי משמע :)) אוהבת, ד' שלך :)

ד' שלי, מזל שהזכרת לי... תודה על האיחולים... בסדר גמור שכתבת, אבל כדאי להפסיק כי אף-אחד לא מבין על מה אנחנו כותבות. יוצאת למסע, ועומסת אותך על לוח ליבי, אורנה

אני בחורה בת 24 1.66 ושוקלת 64 קילו , אני מרגישה כמו הבן אדם הכי שמן בעולם , בנים מתחילים איתי ורוצים איתי קשר , אבל אני תמיד מנתקת אותו לפני שמגיע השלב של המגע בגלל שאני לא מסוגלת לסבול את הגוף שלי (והם תמיד לא מבינים מה הם עשו לא בסדר , למרות שאני מסבירה שזה לא הם זאת אני ) , אני בטיפול כבר שנה אבל מעולם לא העלתי את הנושא , מה אפשר לעשות ששונאים את עצמך ? (חוץ מדיטאה )

שלום אחת, לצערי עדיין לא נמצאה הדרך לסייע בטיפול פסיכולוגי למטופל שאינו מעלה את בעייתו... טיפול פסיכולוגי יכול בהחלט לסייע בבעיות של דימוי גוף וביטחון עצמי, כך שכדאי לאזור עוז ולדבר על הדברים! תחשבי על כך? אורנה

יעלה ,נורית אורנה מתנצלת מאוד על התגובה המאוחרת...הרגע הגעתי ונחתתי היישר אל הפורום.. אכן ביליתי בנעיימים ,חגגתי ונחגגתי כמו שרק אני יודעת ואוהבת.. יעלה, כלכך יפה כתבת לי,עם מלותייך החמות היפות והקולעות . אני באמת מרבה כאן בקריאה ,וממעטת בכתיבה ,(סוג של עצלות ,אולי ?) או אולי הקבלה כל שהיא לחיי הלא אנטרנטיים ,יותר קשובה ופחות דברנית . בכל אופן ,יישר כח לך על היוזמה הברוכה , והמון תודות לאחולים והברכות . הנה מגיעה לה שנה חדשה ,ואני רוצה להוסיף אחולי בריאות והמון כוחות להתמודדות עם קשיי היוםיום המוכרים לכולנו. ולכן נורית אורנה, תודה גם כן, נטע.

היי נטע, שמחה שחגגת ונחגגת כמו שרק את יודעת (מעניין מה זה אומר :- ). שמחה שחזרת. להשתמע, יעלה

כל כך מבלבל.פעם היה פסיכולוג וידענו לאן אנחנו הולכים. מה מתאים למה? או איזה "תואר" מתאים לטיפול כמו: חוסר ביטחון, חרדה חברתית, דיכאון,או בכלל טיפול רציני.

שלום נורית, מדובר בהכשרות שונות, ואני נוטה לחשוב שהן היו קיימות גם בעבר, כך שתמיד היה מבלבל... עובד סוציאלי קליני למד תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. במידה ועבר הכשרה נוספת בפסיכותרפיה הרי שמדובר בהכשרה מקיפה ביותר. פסיכולוג קליני למד תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, 4 שנות התמחות קלינית ומבחן מומחיות מטעם משרד הבריאות. הוא מוגדר כפסיכותרפיסט מעצם הכשרתו. פסיכולוג הוא אדם שלמד תואר שני בפסיכולוגיה, אך לא סיים תהליך התמחות וטרם עמד בבחינת מומחיות. יש לברר באיזה תואר מדובר ובאיזה שלב בהתמחות. לגבי פסיכותרפיה ההגדרה עמומה ביותר. ישנם מטפלים מגישות שונות ועם הכשרות מגוונות המגדירים עצמם כפסיכותרפיסטים, וזוהי הגדרה שמומלץ לבדוק בקפידה. יוצאים מכלל זה בתי הספר המתקדמים לפסיכותרפיה, בהם לומדים פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאלים קליניים (אבל להם מלכתחילה לא הייתה בעיה בהכשרה...). ומעבר לכל זה - חפשי מטפל/ת שמעוררים בך תחושת אמון ורצון להעמיק בדיבור... בהצלחה, אורנה

דרור שלום, כיצד משתנה ערכו של טיפול אם הדברים הנאמרים מהמטפל למטופל אינם אותנטיים? כשמטופל מביע כעס או תסכול אז הפסיכולוג כמובן יבצע שיקוף תוכן ושיקוף רגש עפ"י כל הכללים והנהלים,כמו למשל: "כן,אני מבין שאתה כועס"(ובלב עשוי להגיד:אני משתין עליך בקשת רחבה....) תחת ההנחה כי המטופל אינו מטומטם,האם עדיין יש אפקטיביות טיפולית בפעולה מסוג זה? השאלה אינה צינית אגב,אני שואל ברצינות.

שלום יואב, אני בטוחה שאתה שואל ברצינות, ואפילו בכאב. לא נעים לחשוב שרגשותיו הכנים של המטפל כה רחוקים מדבריו וממראה פניו. תחושת הנטישה הזו, האפשרות המטרידה להיות איתך מבלי באמת להיות איתך, היא נושא חשוב לעבודה טיפולית משום שיש יסוד להניח שאתה מרגיש כך בהקשרים נוספים. מילה נוספת - פסיכולוגים קליניים עושים קצת יותר משיקוף (תודה לאל...). אחד הדברים החשובים שמטפל יכול לעשות הוא להתבונן במחשבות ובתחושות שמתעוררות בו במהלך השעה הטיפולית, מתוך מטרה לרתום אותן להבנת המטופל ולקידום התהליך הטיפולי. לכן, אפשר לקוות שאם מתעוררת במטפל התחושה שאינו אותנטי, הוא ישתמש בכך על-מנת להבין את המטופל ואת הכאב שהוא מתמודד עמו. מילה אחרונה - בטיפולים טובים ומעמיקים עולה קשת רחבה של רגשות, כולל שנאה ותוקפנות, וטוב שכך... אבל בבסיס יש קשר עבודה טוב, מלא חיבה ונכונות להיות מושקעים בתהליך המפרך הזה. קשה לי להאמין שזה מתאפשר אם המטפל מרגיש באופן עקבי שהוא משתין בקשת רחבה... בברכה, אורנה

שלום.אני רועי בן 25,סובל שנים ארוכות מחרדה חברתית.אמנם אני מתפקד ועובד אך חש אי-נוחות גדולה ליד אנשים זרים וגם בני משפחה(דודים וכו').יש לי גם התרגשות גדולה מאוד מבחורות.אציין שאני אדם נחמד לסביבה,שואל לשלום אנשים אבל בפנים יש לי תחושה פיזית לא נוחה.ארצה בבקשה לשאול האם טיפול פסיכולוגי קצר מועד של 3-4 חודשים יכול לפתור את הבעיה בהנחה ומדובר על פגישה לשבוע? אשמח לדעת מניסיון מומחי הפורום על ספציפית על השאלה שלי.

שלום רועי, הטיפול המומלץ בבעיות חרדה חברתית הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ובהחלט ניתן לסייע בפרק הזמן שציינת. קח בחשבון שטיפול קבוצתי בחרדה חברתית נחשב ליעיל ביותר, וכדאי לבדוק האם מתקיימות קבוצות באיזור מגוריך (במרפאת החרדה של גהה ישנה יחידה מצויינת, שווה בדיקה אם אתה בסביבה). בהצלחה, אורנה

דרור שלום, אומרים שכאב קושי ותסכול, יכולים להוציא מאדם גם צדדים מכוערים. לגבי לפחות זה נכון, אני בילתי נסבלת בלשון המעטה,רוב הזמן תוקפנית.( לא תוקפת תחילה אלא עונה בתוקפנות) ותמיד תמיד זה מופנה דווקא לאיפה שלא צריך, לאנשים שהכי מנסים לעזור לנסות ולהיות איתי,כשכל מה שאני רוצה לומר להם בעצם זה: תודה גם אני מאוד אוהבת אבל את מה שאני באמת צריכה איש לא יכול לתת,אז תעזבו אותי במנוחה. ובכל זאת אני יודעת למה אני כועסת וכואבת וממש לא חושבת שמישהו אמור וצריך לשלם את המחיר על כך. לרוב מנסים להבין ולהבליג מה שמחמיר לי יותר את ההרגשה הרעה של היחס שלי. לא נראה לי הוגן להסתתר אחרי כאב ולפגוע גם שלא במתכון, ובטח לא לבקש סליחה ולחזור על כך שוב. אני לא כועסת על אף אחד מלבד על עצמי,ואני לא מבינה למה אני מתנהגת כך כשזה ממש לא אופייני לי. איך אני עושה את ההפרדה הזו?( גם כשאני סופרת עד עשר אני מגיבה עוד קודם.) ובמיוחד שמי כמוני יודעת שיש מילים שאף סליחה לא תספיק להם -ושאי אפשר לקחת חזרה. רוצה למנוע את בקשת הסליחה, רק שיניחו לי להיות בעולמי טוב או רע.

שלום ד., אני מסכימה: יש משהו מאוד טרגי בכך שהכאב לא מאפשר לנו להיעזר. הרי זה כאילו שהאנשים שלא נפגעו יכולים להמשיך ליהנות מהטוב שיש בעולם, ודווקא אלה שנפגעו מאוד, שזקוקים כל-כך ליד מושטת, מצליחים (בגלל הכעס והיאוש) להרחיק מעצמם שוב ושוב את הסיכוי. מילה אחת של עידוד: אני מאמינה בכל ליבי שיש עוד דרכים, שאנחנו לא נידונים להתנהג באותה הדרך שוב ושוב. אני יודעת מנסיוני שמדובר בתהליך ארוך וכואב, אבל אני רואה מטופלים ששמטו שוב ושוב את היד המושטת, המתעקשת, ומתישהו מצליחים להחזיק בה חזק חזק ולצמוח הלאה... תחשבי על זה? אורנה

רגישות היא דבר יפה כשהיא בטעם, קצת מעבר זה כבר רגשי נחיתות. אמרו לך לא פעפ ולא פעמיים שתשאלי כשתרצי וגם נענית במשמרות של כולם, ההתעסקות בזה ללא סוף כל כך מיותרת.

ממש לא קיבלתי מענה במשמרות של כולם. והנסיונות שלך לענות לי במקום מנהלי הפורום גם הם מיותרים, עד כמה שזכור לי לא שאלתי אותך, אני מתייחסת לתגובה שלך כאל תגובה של מישהי שלא מבינה את ההרגשה שלי

התגובה שלי אולי מיותרת-אך מתבקשת. כמעט על כל פניית שלה שלך לאחריה נוספת תגובה (לרוב טענה), על כך שלא עונים לך, שלא תכתבי פה יותר( אגב ראיתי הודעות עם איום כז משנת 05 ובכל זאת את כאן)! אם היית טורחת לכתוב את שמך היית חוסכת את תגובתי, כי לא הייתי קוראת אותך מתוך ידיעה של מה כתוב שם. ועובדה שכך! חבל לבזבז הרבה אנרגיה בכלום.

אני חושבת שנושא הקיפוח והנטישה בפורום קיבל התייחסות מספקת. הלוואי שתחושו אחרת... אורנה

לדרור שלום באיזה מקרים אתה כמנהל פורום מרגיש שנכון להתעלם ממשתתפים או לבקש להפסיק לפנות אליך בימי התורנות?

שלום, דרור יהיה כאן מחר, וכדאי להפנות את תשומת לבו על-מנת שיוכל להתייחס לדברים באופן אישי. בינתיים, אני רוצה להזכיר שכולנו עושים כמיטב יכולתנו להשיב לכל הפונים. הודעות שנמחקות מהפורום הן הודעות פוגעניות שסגנונן אינו הולם, וזאת על-פי שיקול דעתם של מנהלי הפורום. בברכה, אורנה

אני אחרי ארבע שנים של טיפול והמטפל אמר שאנו צריכים לדבר על סוף הטיפול, אני לא מרגישה מוכנה , אם אני אגיד לו שאני רוצה להמשיך האם הוא יסכים? ואיך הוא יכול לדעת שזה סוף הטיפול. הגעתי אליו בגיל 31 בגלל שלא מצאתי אהבה ועדיין לא מצאתי אהבה. אני בחורה ממוצעת לא הורסת ביופי מתלבשת יפה נעימה לשיחה ועדיין לא מצליחה למצוא מישהו. אני מתחילה לשאול את עצמי למה בזבזתי ארבע שנים מחיי בדיבורים ולמה הכל נשאר באותו מצב. לא הייתה לי ילדות עשוקה או חיים מורכבים או טראומות וכל הדברים המסבכים טיפול. למה דבר יחיד שרציתי לפתור עדיין נשאר כך?

אבל את חושבת שהטיפול עזר לך בדברים חשובים אחרים? מה שמשיגים בטיפול לא חייב להיות מה שבאנו אליו איתו כמו שהוא. מה שמסביב יכול לעזור מאד בפני עצמו ואינו בזבוז. והייתי רוצה לשאול משהו - את חושבת שהיית יכולה למצוא אהבה במקביל לטיפול? לקיים את שני הקשרים יחד? לעבוד על קשר אהבה ממומש מבחוץ בתוך הטיפול? האם חיפשת אהבה בחוץ? אולי הקשר הטיפולי עצמו קצת מעכב את המוטיבציה למצוא קשר אחר? את יכולה לשאול את המטפל למה הוא מציע לסיים. חשוב לדעת.

שלום אורנית, ההצעה לדבר על סיום הטיפול מציפה באופן טבעי תהיות ושאלות סביב הישגי הטיפול. אני מציעה להתבונן בשתי השאלות הללו בנפרד: שאלה לגבי סיום הטיפול (מדוע עכשיו? אילו תחושות מעוררת בך העובדה שהמטפל הוא זה שהציע לדבר על הסיום? איזה תחושות קשורות אצלך לפרידה? איך מתמודדים עם אי הסכמה בנוגע לזמן הנכון לסיים את הטיפול?), ושאלה לגבי הישגים (איך נמדדים הישגי הטיפול - האם על-פי העולם הפנימי שלך או על-פי הישגייך בעולם החיצוני? כיצד מפרידים בין יאוש בטיפול ויאוש בתחום הזוגי?). כל השאלות שהעליתי, ועוד רבות נוספות, הן חומר חשוב לעבודה בתוך הטיפול. אני בטוחה שתמצאי את הדיבור הזה פורה ביותר. בתקווה להגשמת משאלותייך בקרוב קרוב, אורנה

אני בטיפול דינמי כבר שמונה חודשים שאלתי את המטפל מה האבחנה שלו והוא אמר שזה "הפרעת דחק פוסט טרואמטית" . לא כל כך הבנתי ממנו אם זו מחלה או הפרעה ואם זה עובר. אני בן 36 אב לילדה בת שנה ואני פוחד להגיד לאישתי שלא תחשוב שאני חולה ותצטער שהתחתנה איתי. אודה לכם על הסבר איך מטפלים בזה והאם טיפול דינאמי הוא הטיפול הנכון או שעלי לקחת כדורים. היה לי יותר נוח לא לדעת מה יש לי פתאום השם לזה גורם לי לתפקוד נמוך, אני עוסק בתחום המחשבים מה שדורש ממני תפקוד מלא וריכוז ואין לי זאת כרגע. בסך הכל הייתה לי ילדות יפה ונורמאלית והאירוע שהשפיע על חיי זה כשהייתי בן תשע ילדים הכו אותי ואושפזתי חודשיים בעקבות כך. האם לחוויה אחת בחיים ישנה השפעה כל כך גדולה על הבגרות שלנו או שהמחלה שהוא אמר קשור גם למשהו גנטי?

שלום זאב, בעיקרון, האדם שאליו חשוב ונכון שתפנה את שאלותיך הוא המטפל שלך - הוא צריך לדעת שאתה מוטרד מהאבחנה ותוהה לגביה. הוא יוכל לסייע לך בצורה הטובה ביותר כאשר יתאר את האינדיקציות לאבחנה, יסביר אודותיה ויבהיר כיצד תטפלו בה. אני מצרפת מספר מילים אודות האבחנה שקבלת, על-מנת שתוכלו לדון בדברים בטיפול: PTSD, או בשמה העברי הפרעת דחק בתר-חבלתית, מתעוררת בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי. באירוע טראומטי האדם עד או חווה איום של מוות או פציעה משמעותית, וחווה חוסר אונים ואימה. האדם ממשיך וחווה את האירוע באמצעות זכרונות חוזרים וחודרניים מהאירוע, חלומות חוזרים ומעיקים על האירוע, פלאשבקים, מצוקה ניכרת בחשיפה לגירויים המסמלים או מזכירים את האירוע ועוד. ברמה ההתנהגותית האדם מנסה להימנע מפעילויות, מקומות ואנשים שמזכירים את הטראומה, חווה ירידה ניכרת בעניין והרגשה של זרות או נתק מאחרים, קשיים בשינה, התפרצויות זעם, קשיים בריכוז ועוד. בריאות, אורנה

יש לי חבר הרבה זמן ואנחנו גרים ביחד. יש לו בעיה עם מגע וזה אומר שהוא לא אוהב לדוגמא לשתות מאותה הכוס ולא לגעת באנשים אחרים למשל כשרוקדים ועד לבעיות בינינו שאין לו צורך או רצון למגע פיסי לא להתנשק לא לחבק ועד לקיום יחסי מין רק לעיתים רחוקות. הוא אומר גם שהוא לא אוהב להתחבק והוא לא יודע אם הוא יחבק את ילדיו. אני אומרת לו שברור שיש דברים בגו והוא לא רואה בזה בעיה ולא מסביר את זה או מחפש בתוכו הסברים לעניין הזה שלו. לדעתי יש איזו בעיה ואני לא מצליחה להבין בדיוק מה. בנוסף אני מפחדת שזה אומר על הפרעה כלשהי שאני לא מודעת לה. אני אשמח אם תוכלו להאיר את עיני. תודה

שלום 22, ישנם הבדלים ניכרים בין בני-אדם מבחינת חיבתם למגע גופני, ויש לקחת זאת בחשבון. עם זאת, מתיאורך עולה כי לבן-זוגך יש קושי משמעותי, שיכול להיות קשור למצבים חרדתיים מסוימים. אני מבינה שהוא אינו מייחס לכך כל בעייתיות, אבל חשוב שידע באיזו מידה ההימנעויות שלו מפריעות לך (משום שכרגע יש לו בעיה מבחינת שביעות הרצון שלך, והיא מתקיימת גם אם לדעתו אין לו קושי). אני ממליצה לפנות לשיחת אבחון וייעוץ אצל פסיכולוג קליני, ולשקול בכובד ראש את האפשרות של טיפול זוגי ו/או ייעוץ סקסולוגי. בהצלחה, אורנה

תודה רבה

שלום, בני פג שנולד בשבוע 28 במשקל 115 גר' כיום הוא בן שנה. בזמן שהותו בפגיה היה לו IVH דרגה 2 הדמם נספג, ונוצר פוראנצפליה אוקסיפיליט בחדר שמאל. לפי שנמסר לי בפגיה הפגיעה יכולה להיות במוטוריקה או קוגנתיבית כיום אנו בטיפול פיזיוטרפי בבי"ח תל-השומר במכון להתפתחות הילד ונראה שהבעיה היא לא מוטורית. אך הוא מתנהג לא לגילו, אין לו אוצר מילים . שאלותי הם: 1. מה יכולת להיות הפגיעה הקוגנתיביות? האם יכול להיות גם אוטיזם? מהו אוטיזם? 2. כיצד ניתן לאבחן מה יש לבני. 3. אילו סוגי טיפול ניתן לילד בגיל הזה? והאם הטיפול יניב פרות? 4. למי ניתן לפנות לצורך אבחון וטיפול?

שלום מרינה, אני חוששת שפורום זה אינו המקום הנכון להשיב על שאלותייך. השאלה היא כרגע רפואית-התפתחותית, ויש מסגרות רב-מקצועיות (כלומר מסגרות שכוללות רופאים, פסיכולוגים התפתחותיים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, פיזיוטרפיסטים ועוד)שמיועדות לאבחן את ילדך ולהציע לו את הטיפול המתאים. שאלי בביה"ח או בטיפת חלב לאן לפנות, ונסי לא למהר למסקנות עצמאיות. בריאות ושלווה, אורנה