פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אורנה, האם הפסיכולוגיה הקלינית,בדומה לפסיכולגיה החברתית,גורסת כי יש לעזור לכל אדם ואדם המגיע לטיפול למצוא את מקומו הראוי בתוך הסטטיסטיקות החברתיות ולשבת שם בשקט? (תוך שהוא לומד להרגיש טוב עם עצמו, כמובן).

שלום ראובן, אחלק את תשובתי לאבחון ולטיפול. אבחנה של הפרעה נפשית ללא ספק מושפעת מהנורמות החברתיות והתרבותיות של התקופה, כפי שהן משתקפות בספר האבחנות המשמש פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ואנשי מקצוע אחרים בתחום בריאות הנפש. טיפול נפשי הוא תהליך אחר, שאני רואה אותו כתהליך מאוד אישי וייחודי-לאדם. כמספר המטופלים כך מספר המטרות הטיפוליות והתהליכים הטיפוליים. לאור זאת, לא אוכל להסכים עם הטענה שהצעת. בברכה, אורנה

שלום, המטפל שלי לא רשום ביומן הפסיכולוגים וכששאלתי אותו לכך הוא אמר לי שהוא פסיכותרפיסט. למה התכוון? אין לי כ"כ אמון בו..

הי מיכל, עד שאורנה תשיב, הנה תשובה שמופיעה באתר של מנהל פורום פסיכותרפיה הסמוך, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.com/faq/faq1.html

הוא התכוון חרטא ברטא......

שלום מיכל, בהמשך לתשובתו המפורטת והמדוייקת של גידי רובינשטיין, אציין שהבעיה המרכזית בנוגע לפסיכותרפיה איננה אצל פסיכולוגים קליניים (המוגדרים כפסיכותרפיסטים מעצם הכשרתם), ואף לא אצל פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים קליניים (המוגדרים כפסיכותרפיסטים לאחר סיום לימודים בבית-ספר לפסיכותרפיה), אלא ממוקמת אצל בעלי מקצועות אחרים שהכשרתם בפסיכותרפיה מצומצמת לאין שיעור. זוהי אחת הסיבות לכך שחשוב ונכון לברר בתחילת הטיפול מהי ההכשרה המקצועית של המטפל. בברכה, אורנה

הי, גם אני עניתי לך אי שם למטה

שוב :) (יותר קצר הפעם)

הבעיה בטוח מוכרת לכולם. זה קרה בפעם האחרונה לפני כמה ימים היה לי יום מאוד ארוך לפני והיה לי 5 שעות ברוטו לשינה אמנם יום לפני קמתי די מאוחר אך בכל זאת הייתי חייב לישון . כשניכנסתי למיטה היה לי אנדרנלין באופן מוזר כאילו אני באמצע משחק כדורגל , לאט לאט זה נרגע אבל לא הצלחתי להרדם , והשעות עוברות ואני יותר נלחץ כשאני חושב על מה מחכה לי באותו יום . וישנו המצב המוזר שלפעמים הוא לא ברור לי גם כשאני נרדם בסדר וזה עצם ההרדמות , אתה שוכב על המיטה עוצם עיניים אתה מחכה להרדם וכאילו אתה מחכה להגיד ok שנירדמתה כשכמובן זה לא מציאותי . איזה דרכים יש להתמודד עם זה ? אם לא נתתי מספיק פרטים תכתוב לי מה ואוסיף. אני בן 25.

שלום אבי, שינה היא אחד התפקודים שלא ממש מתחשבים ברצוננו. היא באה כרצונה והולכת כרצונה. ככל שנאבקים בה יותר, כך היא 'מתמרדת' ומתרחקת. מחשבות מתפקדות באופן דומה: אם סובלים ממחשבה מטרידה מומלץ לא להיאבק בה ולא לנסות להיפטר ממנה, אלא 'פשוט' לתת לה להיות (אני יודעת שזה לא כל-כך פשוט). לכן בפעם הבאה שהשינה תחמוק ממך נסה לא לרדוף אחריה, אלא דווקא להרפות ולוותר על המאבק. דווקא אז, השינה תפתיע אותך... שינה נעימה, אורנה

אורנה שלום, שלחתי לך מייל לפני מספר ימים ורציתי לדעת אם קראת אותו. תודה

שלום t, השבתי היום למספר מיילים שהמתינו בתיבה. תבדקי אם נענית? אורנה

שלום. שמי יובל ואני מטופל אצל פסיכולוג שנה וחצי. כל הזמן אני מביע בפניו את רצוני לסיים את הטיפול אבל תמיד משתכנע להישאר בגללו ובגלל התלות שפיתחתי בו. לדעתי יש משהו שתוקע אותי שם ולא נותן לי להתקדם. והוא אומר תמיד שזו בדיוק העבודה. אני חושב לפעמים על כך שיש לו מניעים נסתרים ושהוא משכנע אותי להישאר שם לא כי הוא רוצה בטובתי. אני חושב פשוט להעלם לו ולהפסיק להגיע בלי להגיד כלום. אולי להתחיל ללכת לפסיכולוג אחר אולי לפסיכולוגית. איך יודעים שהטיפול לא טוב? איך אני יכול לדעת אם להאמין למטפל שלי שהוא רוצה בטובתי ולא מנסה לקדם אינטרסים אישיים על חשבוני? כדאי לי להתנסות בטיפול אחר במקביל לטיפול שלי כדי לבדוק אם קורה אותו דבר גם עם מטפל אחר? בתודה מראש על חוות דעתך המקצועית, יובל

שלום יובל, אינני יודעת האם דיברת בכנות עם המטפל שלך על כל קשת התחושות שתיארת בהודעתך. חשוב ונכון לדבר איתו גם על החשד שטובתו האישית קודמת לטובתך, על פנטזיית ההיעלמות, על התשוקה להיות אחוז בידיו של אחר או אחרת... כשאני כותבת את הדברים עולה גם בי מחשבה שתזכיר לך את הקביעה ש"זו בדיוק העבודה"... מחשבה שאומרת שגם אם הטיפול הזה יסתיים בקרוב, גם אם אינו "הטיפול של חייך", יש כאן עוד לא מעט דברים לבדוק. אני מתכוונת לניסיון ללמוד מתוך ההתנהלות שלך בטיפול על עצמך באופן רחב יותר - מתי אתה חשדן, מה מאפשר לך להאמין, איך אתה מתמסר, מתי אתה מפצל את ההתמסרות שלך למספר דמויות (מטפל אחד אמיתי ואחד או שניים מפונטזים...), מתי אתה מפסיק לפצל... אלו הן שאלות קשות וחשובות, ונדמה לי שהוא יכול לעזור לך לחפש את התשובות ולהשתנות באמצעות החיפוש. תחשוב על הדברים? לילה טוב, אורנה

קראתי את הודעתך יובל, ואני חושב קצת אחרת מד"ר אורנה, אני דווקא חושב שאתה צריך להקשיב לתחושות שלך ולא לנתח ולחשוב עליהם, אתה מרגיש שמיצתה, אתה חושד שמא יש לו אינטרס למשוך את הטיפול, ואתה מרגיש שהיה יכול להיות לך טוב יותר עם מטפל אחר, לפעמים מה שאדום בפנים, ירוק בחוץ, ויש בו גרעיני אבטיח, אומר שזה אבטיח. לא קל לסיים טיפול אצל מישהו במיוחד כשהוא לא משחרר, קח יוזמה וקבע פגישה עם פסיכולוגית אחרת ותתייעץ עימה, אני לא חושב שהוא הכתובת לשתף אותו בתחושות שלך, כי ברור שהוא לא יסכים איתך כי אולי יש לו אנטרסים אחרים, וגם אם לא, אולי אין לו יותר מה להציע לך, אני בטוח שלו הטיפול היה ממשיך להניב לך הבנות, תובנות וצמיחה, לא היית מרגיש כך. בברכה הניג

מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לבין פסיכוטרפיסט? תודה

שלום ''', עניתי על מספר שאלות דומות בעת האחרונה, ואולי תרצה/י לערוך חיפוש בפורום על-מנת לקרוא גם אותן. בעיקרון מדובר בניואנסים של הכשרה. פסיכולוג קליני עובר הכשרה מעמיקה וממושכת, והוא מוגדר כפסיכותרפיסט מעצם הכשרתו. פסיכותרפיסט היא הגדרה עמומה יחסית, שיכולה להסתיר מאחוריה אדם שלמד בבית-ספר גבוה לפסיכותרפיה, ולצערי לפעמים גם אנשים עם הכשרה מאוד מצומצמת. בקיצור, צריך לבדוק ולשאול. בברכה, אורנה

שלום יש בעייה עם בעלי : אנו נשואים טריים ואני מתקרבת ל 40 בעוד מס' שנים מעטות ללא ילדים כרגע. הקשר שלנו לא נקי מקונפליקטים. יצא שבשנה האחרונה היו לו כל מני לחצים אבל אין חיים בלי לחצים. וגם על המעביד שלו הוא לא צועק. יצא שהרבה מאוד פעמים בשנה האחרונה – מייד עם פתיחת הנשואין ספגתי עלבונות וצעקות. אני לא אחת שמחפשת לצעוק או להעליב. מצד שני אני מאוד פגיעה, הגם שאנו בשכונה נורא שקטה עם המון משפחות שגרות קרוב קרוב אלינו. אני עדיין אוהבת אותו. ותמיד מנסה לשמור על סטריליות – לא ללכת עם ידידים, לא לעזוב אותו יותר מדיי, סובלת בימי ו בערב עם המשפחה שלו – שכל כך שונים ממני סוציואקונומית ותרבותית (חסר שם עומק), אילפתי את עצמי לסדר ונקיון ועוד ועוד. אני בטוחה יודעת וערה שגם לי יש שטיקים משלי. כעת לא מדברים. מפחיד אותי מה יקרה שיכנסו ילדים. הרי הוא מלבין את פניי בקביעות. "מטומטמת" נאמר מס' פעמים, "חולת נפש" כי יש לי טיפה ocd , "מסריחה" "חבל שהתחתנו - איזו שטות", "מתי תעופי מפה" "עצלנית" כששכבתי מתה מכאבי מחזור ועוד. (אלו החמורים). בעיקר דציבלים מאוד מאוד גבוהים של צעקות בבית – הלבנת פנים מול השכנים. אני לא חושבת שעל ידי יציאה מהבית בכל פעם שזה קורה וחזרה לאחר מחצית השעה לשוחח על זה – ייפתר משהוא. אני רואה שגם החרם לא עוזר בינתיים והוא ממשיך בצעקות. לצעוק בחזרה – זו לא אני ולא לרמתי. הסברים למה אפשר גם אחרת – הסברתי בלי הרף – לא מקשיב. חושב שאני הבעיה וימשיך כל פעם שיימצא לי טעות כטענתו. לא מסכים לטיפול זוגי. אין ילדים עדיין והגיל שלי לא סימפטי משום בחינה (שעון ביולוגי, מבחר...). אוהבת. מה לעשות ?

שלום אשה בוכה, אכן בעיה מורכבת. הנישואים טריים אבל השסע ביניכם מתקדם במהירות, וכדאי להזדרז ולעצור אותו. נראה לי נכון לעבוד על צמצום הפער ביניכם במסגרת של יעוץ זוגי, ואני מאמינה שלא כדאי להתייאש בנוגע לשיתוף הפעולה שלו. אולי תרצי לתת לו לקרוא את המילים שכתבת אלינו, על-מנת שידע בדיוק היכן את עומדת. את אוהבת ומקווה, אך גם פגועה מאוד וחוששת לעתידך, ואת המילים הקשות האלה חשוב שידע. אחרי שתציגי את עמדתך בנושא הייעוץ הזוגי בסבלנות ובאהבה, תוכלי לומר לו שאת מתכוונת לגשת לייעוץ בכל מקרה, וכך עשי. לא מעט שינויים זוגיים התחוללו באופן חד-צדדי, כשבן/בת הזוג הצטרפו מאוחר יותר. מעבר לכל זאת, אל תשכחי לטפל בעצמך היטב, לשמור על עצמך ולדאוג לרווחתך ולשמחתך. בתקווה לטוב, אורנה

שואלת נכבדה אין שום סיבה שתסבלי מאלימות נפשית ומילולית. לכי מייד לטיפול. תבררי שם למה את ממשיכה לאהוב מישהו שכל כך מתעלל בך. בהצלחה!

שלום יש בעייה עם בעלי : אנו נשואים טריים ואני מתקרבת ל 40 בעוד מס' שנים מעטות ללא ילדים כרגע. הקשר שלנו לא נקי מקונפליקטים. יצא שבשנה האחרונה היו לו כל מני לחצים אבל אין חיים בלי לחצים. וגם על המעביד שלו הוא לא צועק. יצא שהרבה מאוד פעמים בשנה האחרונה – מייד עם פתיחת הנשואין ספגתי עלבונות וצעקות. אני לא אחת שמחפשת לצעוק או להעליב. מצד שני אני מאוד פגיעה, הגם שאנו בשכונה נורא שקטה עם המון משפחות שגרות קרוב קרוב אלינו. אני עדיין אוהבת אותו. ותמיד מנסה לשמור על סטריליות – לא ללכת עם ידידים, לא לעזוב אותו יותר מדיי, סובלת בימי ו בערב עם המשפחה שלו – שכל כך שונים ממני סוציואקונומית ותרבותית (חסר שם עומק), אילפתי את עצמי לסדר ונקיון ועוד ועוד. אני בטוחה יודעת וערה שגם לי יש שטיקים משלי. כעת לא מדברים. מפחיד אותי מה יקרה שיכנסו ילדים. הרי הוא מלבין את פניי בקביעות. "מטומטמת" נאמר מס' פעמים, "חולת נפש" כי יש לי טיפה ocd , "מסריחה" "חבל שהתחתנו - איזו שטות", "מתי תעופי מפה" "עצלנית" כששכבתי מתה מכאבי מחזור ועוד. (אלו החמורים). בעיקר דציבלים מאוד מאוד גבוהים של צעקות בבית – הלבנת פנים מול השכנים. אני לא חושבת שעל ידי יציאה מהבית בכל פעם שזה קורה וחזרה לאחר מחצית השעה לשוחח על זה – ייפתר משהוא. אני רואה שגם החרם לא עוזר בינתיים והוא ממשיך בצעקות. לצעוק בחזרה – זו לא אני ולא לרמתי. הסברים למה אפשר גם אחרת – הסברתי בלי הרף – לא מקשיב. חושב שאני הבעיה וימשיך כל פעם שיימצא לי טעות כטענתו. לא מסכים לטיפול זוגי. אין ילדים עדיין והגיל שלי לא סימפטי משום בחינה (שעון ביולוגי, מבחר...). אוהבת. מה לעשות ?

אישה יקרה, ממש לא חוות דעת מקצועית (מצטערת) אבל לעניות דעתי את צריכה לשאול את עצמך האם זה מה שאת רוצה להמשך חייך. אני לא יודעת מי את ומה את אבל מעטים האנשים שיקראו לנשותיהם "מטומטמת" ועוד יותר אלו ש"ישחקו" על מצבך הנפשי. אני מאחלת לך כל טוב ושולחת לך חיבוק ענק, אנחנו כאן ודעות כמה קשה לתקן או לעזוב אז אל תהססי לשתף כי כאו באמת מתעניינים ועוזרים מצטערת על ההתפרצות, אני

תברחי מהר פשוט נשמע לי מוכר

הי אורנה, חזרתי היום לטיפול. הרגשתי בפרפרים בבטן ומחנק בפנים אני לא יודעת למה התחושות האלה? התרגשות? בהתחלה כרגיל לא דיברתי אבל המטפלת שלי נתנה לי את הזמן ולאט לאט נפתחתי סיפרתי לה על הטיול שעשיתי במזרח ועוד דברים. יש בה משהו שמאוד מציק לי. אני לא אוהבת את החיוך שלה ואיך שהיא צוחקת. אני מרגישה קצת יותר טוב וחושבת שהגיע הזמן להפסיק את הטיפול אני לא רוצה להיפגע ממנה אולי באמת עדיף שאעזוב אותה שלא אקשר אליה מחדש שיש לי כוחות להתמודד עם הפרידה. אני מאוד תלותית בה בעקבות התעללויות בילדות שחוויתי מינית ופיזית אני לא מטופלת הרבה זמן ואין לי אמון בה אני לא גומרת לבדוק אותה. ומחכה לגלות שהיא ככל האנשים, שקרנים, נצלנים וכו.. מה אעשה? רוני

היי רוני, מאוד התחברתי למשפט וחצי האחרונים שלך - "אני לא גומרת לבדוק אותה. ומחכה לגלות שהיא ככל האנשים, שקרנים, נצלנים וכו..". גם אני ככה עם המטפלת שלי, גם אני עברתי חוויות ילדות קשות כמוך. גם אני מחכה לרגע שהיא תפגע בי ותנצל אותי, כמו שאני מכירה מפעם. גם אני בוחנת אותה שוב ושוב. אבל היא עוברת את המבחנים האלה שלי, ואנחנו מדברות על זה. וגם כשהיא טועה (והיא טועה, כי אנשים טועים...) אז אנחנו מדברות על זה, ואנחנו מתקנות ביחד. (ואם צריך, היא גם מבקשת סליחה...). יש להן, למטפלות, איזה קטע כזה של סבלנות, ורצון לתקן איתנו. הן הרי יודעות שכששברו לנו את האמון הכי בסיסי בקשרי הילדות הכי ראשוניים שלנו, זה מה שלמדנו וככה אנחנו מצפות שכל הקשרים שלנו ייראו. אני יודעת שבשבילי, הנכונות הזאת שלה להיבחן שוב ושוב, להוכיח לי שוב ושוב שהיא ראויה לאמון שלי (ואלה המילים שלה) זה מה שמאפשר את הקשר, ואת ביסוס האמון, לאט לאט, כל פעם קצת. וזה קשה. אני יודעת. הרצון הזה להשתחרר מהתלות בטיפול, במטפלת, כי תלות זה מפחיד. תלות זה חוסר אונים וציפייה מהאחר שידאג לנו, רק שבחוויה שלנו לא דאגו לנו. אני כל כך מבינה את הרצון לעזוב, במין תחושה פנימית שלבד זה בטוח יותר, ושהתרגלנו לדאוג לעצמנו, אז מי צריך את הטיפול הזה ואת כל מה שהוא מציף. אבל צריך את הטיפול הזה. צריך לתקן איכשהו את השבר הפנימי הזה, ואפשר לעשות את זה רק דרך קשר טיפולי טוב, קשר נקי מניצול ורמיסה שלנו, קשר שיאפשר להוציא החוצה את כל הכאב והפגיעה והגועל וכל אותם רגשות קשים שמרעילים אותנו מבפנים. והחלק הכי קשה אולי, הוא לא לברוח. להישאר שם, גם כשהאינסטינקטים הישנים צועקים לברוח. גם כשכואב כל כך ואין יותר מילים לדבר את מה שמרגישים. להישאר שם ולתת למבט החם, לחיוך, לקול השקט שלה לחבוש את הפצעים הפתוחים עדיין, גם אחרי כל כך הרבה שנים. תמשיכי לבדוק אותה, רוני. תדברי איתה על כל התחושות האלה שלך, על הציפיה שלך לניצול שלה אותך. תני לעצמך את ההזדמנות להחלים, תני לעצמך את ההזדמנות לחוות תלות בריאה, תלות שתאפשר לך לגדול ולהתפתח... מאחלת לך המון בהצלחה, (ואם בא לך לחזור ולעדכן איך הולך, אני קוראת כאן הרבה, ואשמח לשמוע) קרן

תודה על העידוד, הייתי שמחה להתכתב איתך לא בפורום הזה. החשיפה קשה עלי.. האם זה אפשרי מבחינתך? ואם כן יש לך הצעה כיצד? אני לא מעיזה לפרסם את המייל שלי... שוב תודה, רוני

שלום רוני, אני קוראת בין המילים שלך הרבה מאוד בהלה; שתיקשרי מחדש, שתחושי תלות, שתיאלצי להיפרד ממנה מעמדת חולשה. אני מבינה שאת אומרת לעצמך - עדיף לא להסתכן יותר מדי, עדיף להיפרד בזמן שלי ובתנאים שלי... (בסוגריים, אני רוצה להציע לך לחשוב כך על החיוך והצחוק שאינך אוהבת - הם כמו בלם שעוצר אותך מ'להתאהב' באמת, להתמסר באמת...). אני רוצה שתדעי שאין סיבה להיפרד כשמרגישים קצת יותר טוב. זה הזמן להמשיך לעבוד קשה על-מנת להרגיש מ-מ-ש טוב... וגם אין סיבה לחשוב שתצטרכי להיפרד שלא בזמן המתאים עבורך (נכון, פעמוני האזעקה של הסכנה מצלצלים בעוז, אבל בכל זאת...). מה תעשי? תרגישי את החרדה והבהלה והיאוש, ותמשיכי ללכת לשם ביחד איתם, ותדברי עליהם, ותקווי... מקווה מכאן, אורנה

אורנה האם את עונה אם שולחים לך דואר למייל? אחת שמתלבטת אם לכתוב לך משהו אבל, בפורום הזה זה לא מתאים.

שלום aaa, וודאי שאני עונה, אבל גם מעודדת את המשך התקשורת בפורום ולא במייל האישי. זה נכון יותר מהרבה בחינות. חשבי על הדברים, וכתבי אם תרגישי שאין לך אפשרות ממשית לנסח את שאלתך בפורום. נחשוב ביחד הלאה. לילה טוב, אורנה

הי, אני כבר עוד מעט שנה בטיפול ואני מרגיש שהשיחות בטיפול כל כך מדכאות,שאני עוד מעט אזדקק לפסיכולוג רק כדי להשתקם מהטיפול הפסיכולוגי..... יחד עם זאת,פיתחתי כלפי הטיפול איזושהו הרגל וגם תלות מסוימת,ואינני רוצה כרגע לעזוב.איך השיחות המדכאות האלה יביאו אותי לידי אושר והגשמת חלומות?

אושר והגשמת חלומות? זה לא קצת יותר מידי לצפות שטיפול יגרום לכך? תתעורר, רק אתה בעצמך תגלה את הדרך, שום מטפל או תרופה לא יעשו זאת בשבילך. גם אם זה לא קל, גם אם זה יקח עוד חודש חודשיים או אולי עוד שנה שנתיים...ויותר, מי יודע... העיקר לא להתייאש, ולא להיות פסיבי ולהאמין שמשהו חיצוני יתן לך את אשר אתה מבקש. ואם הטיפול עושה לך רע, למה להשאר??? שיהיה לך רק טוב, תאמין קצת בעצמך ואל תתן לטיפול לדכא את האמונה הזאת. כל טוב.

שלום מני, מטופלים מעלים לעיתים את הטענה שהטיפול מדכא... עם זאת, כדאי לזכור שהטיפול אינו 'ממציא' תכנים אלה, אלא לכל היותר 'מציף' אותם אל פני השטח. אני מקווה שההבנה שמחשבות ורגשות אלה קיימים בתוכך בכל מקרה, גם אם בעבר היית פחות מודע להם, נוסכת בך כוחות להמשיך בעבודה הקשה... בנוגע לאושר והגשמת חלומות - לפעמים הדרך מתארכת, אך היכרות עם עצמך על חלקיך השונים (כולל הדיכאוניים) יכולה רק להועיל. בברכה, אורנה

בוקר טוב , באמת לא יודעת מאיפה להתחיל או אפילו האם כדאי להתחיל ? החיים קשיים , מסובכים , אין להם טעם , ללא ערך , ... אז בו אתחיל כך , אני סובלת מכמה בעיות בחיי כמו : - אם אני בבית , אז אני בחדרי החשוך והקטן ורוב הזמן שוכבת על המטה חושבת , על מה ?! אולהים יודע !!! ( החדר שלי די גדול מבחינת הגודל 6:6מ' , יש בו הכל כמו מחשב , טלוויזיה , מערכת , ספרייה שמלאה בספרים ואגודות שמעולם ולעולם לא אחשוב לשים קריאתם ,יותר ממאה בובה שתלויות על הקיר וחלק מונח על השטח ... - חוסר תיאבון , לפעמים יעבור עלי יומיים או שלושה בלי להכניס משהו לפה חוץ משתיה מעטה . ( גובה 158ס"מ ומשקל 42ק"ג ) . - אם מתעניינת במשהו , אז זה זמני – לא לתקופה ארוכה . - פסימית רוב הזמן . - עייפות רוב הזמן . - מרגישה בנוח כשמזיקה לעצמי !!! זה חלק קטן מהבעיות שלי שבחיי לא חשבתי להוציא אותם , אבל ... !!! זה התחיל אחרי שסיימתי תיכון , למרות שאני לומדת באונ' ההההה... מה לא תאמין לי כבר חמשה שנים לומדת באונ' , מצליחה בלימודים ועוברת לשנה הבאה , אבל קורה משהו שעוצר אותי מלהמשיך , מה ולמה ? אין לי מושג !!! למדתי שנה מדעי המוח , ושנה ריפוי בעיסוק , ושנה אחרת מדעי המחשב והשנה הזאתי הפרעה בתקשורת שסיימתי אותה בממוצע טוב מאוד אבל אתמול שניתי את המסלול לחינוך מיוחד . זאת הבעיה הכי גדולה שמפריעה לי שגוררת אחריה את שאר הבעיות למרות שלפעמים חושבת אחרת ! לא מעניין אותי לשים את הלימודים עם תואר או לא . וגם כן יש בעיה נוספת שאולי היא הבעיה המרכזית , כשהייתי תינוקת נכוויתי מאש גלויה כש- 70% מגופי דרגה 3 . ועד עכשיו אני סובלת כמובן מצלקות ועוברת מפעם לפעם ניתוחים פלסטים . מה ... יש עוד בעיות ותסכולים בחיי יום יום ? !!! בטח שכן ומלא מלא מלא ... יש דבר אחד שנותן לי לפעמים קצת אופטימיות , זה המשפחה שלי , שתמיד אוהבים אותי ותומכים בי , מעריכים אותי , גאים בי , נותנים לי כל הזדמנות בחיים ... שכחתי לציין שאני בת 23 שנים , גרה עם הוריי , אני הבת הכי קטנה במשפחה , יש לי 3 אחיום ו- 3 אחיות כולם נישואים , מצב כללי טוב , ... אוקי זה הסיפור שלי בקצרה , ומקווה שיש משהו שכן יכול לעזור ! מבלי להגיד שצריך לייעץ עם פסיכולוג או אפילו פסיכיאטר !!! אני כן מודע לבעייתי ומקווה יעוץ , תמיכה , ...

כואב לקרוא את דברייך, גם את כמו כולנו משוועת למעט אושר בחייך ומנסה למנוע מעצמך סבל וכאב, וכמובן לא מבינה למה אצלך הזרימה של החיים לא קולחת. לדעתי את אדם מגוון ורבגוני, אדם ברוך כישרונות ויכולות שלא מצליח להינעל על כיוון אחד כי ישנם עוד ועוד כיוונים וצרכים שצצים כל הזמן, ואת מוצאת עצמך משנה את דרכך כל הזמן ויוצא שתמיד את מבולבלת, חוסר העיקביות שלך מוביל לתיסכול ומשם את פוגעת בעצמך. את צריכה ללמוד לקבל עצמך כאדם שונה,במובן החיובי, אדם שיש לו סקרנות ורצון להתפתח בכיוונים שונים, ואם זאת את חייבית להעמיד ולנסח לעצמך דף עם הוראות, מטרות והנחיות יום יומיות על מנת שלא לאבד את הכיוון בחיים. מעבר לזה את יכולה להתפלל מהלב ולבקש מבורא עולם עזרה, והכי חשוב את חייבת לדאוג לגוף היקר שלך שיוזן, אסור לך לפגוע בעצמך. שולח לך חיבוק גדול ואהבה הניג

שלום ch694, תיארת את חייך באופן בהיר ונוגע ללב. אני רוצה שתדעי שחלק גדול מהתיאורים שלך תואם סימפטומים של דיכאון (אובדן עניין, עייפות, פסימיות ועוד). לכן, למרות שכתבת לא להפנות אותך לייעוץ מקצועי, אני חושבת שזה יהיה מהלך נכון ומועיל. חשוב לי שתדעי שאפשר לעזור לך להתמודד עם תחושות הייאוש, ועם הכאב שנותר בנפשך מאז שנפגעת בגופך. מעבר לזאת אני שולחת לך עידוד, נחמה ותקווה, אורנה

שלום, אני סובלת כבר למעלה מ- 20 שנה מבעיה קשה של סלידה מכפות רגליים של אדם קרוב אלי. הבעיה היא ממש מאז שאני זוכרת את עצמי. כאשר אני נחשפת לכפות הרגליים שלו, אני סובלת מתופעות של הזעה, רוק בפה, עוויתות ולחץ. הבטן מתכווצת לי ואני מרגישה לחץ ועצבים. אני גרה באותו הבית עם אותו אדם, הוא מודע לבעיה ומאוד פגוע מכל השנים הללו, ולכן לא מוכן ללכת לקראתי ולהסתיר ממני את כפות רגליו. אני מתפללת לטיפול מהיר ככל האפשר למרות שאני מודעת לכך שאין קסמים וזה תהליך ממושך. לאן לפנות? אני כבר לא יכולה להמשיך כך והחלטתי לפנות לעזרה מקצועית. הבעיה היא שאני לא יודעת למי עלי לפנות, לפסיכולוג קליני או לפסיכיאטר.

שלום מתוחה, טוב שהחלטת לפנות להתייעצות מקצועית, משום שהמצב הנוכחי ללא ספק מעיב על איכות חייכם בבית. אני חושבת שכדאי לפנות גם לפסיכולוג קליני וגם לפסיכיאטר. שני בעלי מקצוע ינסו להבין את מקורה של תחושת הגועל העזה שאת חשה, יבררו ביטויים רלוונטיים נוספים, ויציעו לך מענה כולל. בברכה, אורנה

עד איזה גיל ניתן לעבוד על הילדות שלנו עד איזה גיל זה רלוונטי האם זה מיועד רק לשנות העשרים והשלושים או גם בגיל מבוגר כאשר פתאום הטראומות עולות בלי הודעה מוקדמת. האם בגיל 52 זה מגוחך לדבר על טראומות מגיל הילדות?כלומר לדבר על משהו 43 שנה אחרי.

דורית שלום, התשובה שלי היא שזה ממש לא מגוחך לעסוק בילדות ולעבד אותה בשום גיל. במובן מסויים הילדות הולכת איתנו ומעצבת אותנו לאורך כל חיינו. גם אם לא חווינו אירועים טראומטיים ובוודאי אם כן. בהצלחה במסע החשוב, גם אם קשה, לילדות, דרור

לפני כל פגישה (בסיכום עם המטפל שלי) אני מגישה מכתב שכולל רגשות כאבים וכל מה שעולה על דעתי זה היה רעיון שלו כי אני מדברת על הכל חוץ מעל דברים אמיתיים, הבעיה שכל פעם שהוא רוצה לדבר על התוכן של אחד המכתבים אני אומרת לו שהמכתבים זה הסוד שלנו והטיפול זו המציאות. הוא אמר שבדרך זו הוא משחזר עבורי שוב קשר כפול של מציאות וסוד שאני מחביאה מעצמי ומהדמויות המטפלות ושהוא לא מעוניין להפוך את הכאב לסוד ואת המציאות לחיכנית ונעימה, אבל אני לא מסוגלת לדבר על התכנים של המכתבים לא מסוגלת לשמוע את עצמי כואבת בכתיבה קל לי יותר גם בגלל שאני יודעת שהוא שומר אצלו את הסודות שלי. בפגישה האחרונה הוא לא ויתר והתעקש לשוחח על מקרה מסויים מאחד המתכתבים כשקמתי ללכת הוא ביקש להשאר עד סוף השעה ואמר שהטיפול אינו מיועד להיות פשוט בעיקר בגלל הכאב שאני עסוקה בלהסתיר ושהוא יודע ומבין את הקושי בליצור מערכת יחסים המבוססת על אמון אבל תפקידו הוא לנסות שנתמודד ביחד עם אותו כאב וניתן לסודות להתקיים בחדר ולא להחביא אותם במכתבים. אני נורא כועסת עליו מה לעשות אני מבינה את הנקודה שלו אבל חשבתי שכל הטיפול עד סופו אני אביא לו מכתבים בכתב ידי (שנורא קשים לי לכתיבה דך אגב)ונתעסק בדברים שאינם כואבים מרגישה מאוכזבת. הוא אמר שהוא שמח על כך שאני כותבת ולא משאירה את הכאב ועדיין טיפול הוא לומר את הכאב במילים שלי שאשמע את עצמי אומרת אותן עם כל הכאב ורק כך אוכל באמת להתמודד עם כל הקשור לחוויות. אני לא מסכימה איתו הוא הפר הסכם בהתחלה הוא אמר שנדבר על המתכבים כשאהיה מוכנה ופתאום כשאני לא מוכנה הוא לוחץ להביא אותם לטיפול הוא אומר שהנוחות שמצאתי במתכבים בלי לשוחח עליהם פוגעים באפשרות שלו לטפל ו"מסרסות" אותי ואותו.

סתיו שלום, אני מבין מדוע את חשה פגועה וכועסת. את מרגישה שהוא עושה משהו שמכאיב לך שאת לא רוצה וזה מעורר בך דברים. אבל מבחינה מקצועית אני מסכים עם ההתנהלות שלו ועם מה שהוא אומר לך. הדבר שחשוב שתנסי לזכור הוא שהמניע שלו הוא טובתך. הוא חושב ואני מסכים איתו שהעמדת הפנים שנוצרה ביניכם בחדר מזיקה לך. ואולי הוא מרגיש שאת יכולה לסמוך עליו ולהרגיש רגשות קשים בחדר. זה בסדר שאת כועסת, ואת יכולה לומר לו את זה, זה חשוב. אבל אני חושב שגם אם כרגע זה לא נראה לך בטווח הרחוק זהו הדבר הנכון לעשותו. דרור

טופלתי בערך שנה אחת לשבוע בשיחות אבל לקראת הסוף הרגשתי שזהו אני לא יכולה יותר לדבר, לא הייתי ישנה בלילות לפני הפגישה, לחץ אדיר, ואז ביקשתי להפסיק את השיחות ועבר שנה מאז ואני לא מפסיקה לחשוב רק על השיחות ועל המטפלת מן אובססיה כזו מה קרה בעצם ? אין לי אומץ לחזור לשיחות ? רק חושבת על זה והלב דופק במהירות

מירה שלום, נשמע לי שקרה לך משהו לקראת הפסקת הטיפול שלא דובר. הטיפול הופסק מבלי שניתן היה לנסות ולהבין מה הלחיץ אותך כל כך. אני לא יודע מהו הדבר, אבל אני יכול לשער שהוא זה שלא נותן לך מנוח גם היום. ההרגשה שיש בך משהו שרוצה להישמע אבל לא יכול. עצתי היא שתנסי למרות הקושי לחזור לאותו טיפול, מתוך ניסיון להבין הפעם למה היה לך כל כך קשה. האם זה משהו שקרה ביניכן, האם משום שהתקרבתן לנושא רגיש. נסי להתגבר על הפחד ולחזור לטיפול. דרור

הי דרור, הבנתי מהפרטים שלך שאתה מתמצא בחרדת בחינות. אני סטודנט ויש לי בעיה שכאשר אני יושב וכותב בחינה אני מסתכל יותר מדי על השעון ונלחץ בגלל חוסר הזמן.אינני סובל מבלק-אאוטים,כאבי בטן או משכחה פתאומית,אך עדיין קיימת מידה מעט גבוהה של לחץ שאינה מאפשרת לי להגיע לריכוז מקסימלי. כיצד לטפל במטרד המציק הזה? יש אולי כמה דברים לתרגול עצמי שעשויים לעזור?

נועם שלום, חרדת בחינות מורכבת מארבעה קבוצות סימפטומים מרכזיות. הפן הגופני, הפן הקוגנטיבי, הפן הרגשי והפן ההתנהגותי. הסימפטומים מזינים זה את זה. כך למשל כאשר חשים דופק מהיר נכנסים ללחץ ומתחילים לחשוב אני בחרדה דבר שבתורו מגביר את החרדה. הסימפטום שאתה מתאר הוא התנהגותי. ייתכן ולא שם הוא מתחיל אבל אליו אתה שם לב. בעצם החרדה שלך שלא תצליח מתבטאת בכך שייגמר לך הזמן ושלא תספיק. ההמלצה שלי לתרגול עצמי היא לנסות ולתרגל מבחנים בבית תחת לחץ זמן. תוך כדי שאתה עושה את המבחן תנסה לחשוב שיש לך מספיק זמן. מבחנים מתוכננים כך שיש בהם מספיק זמן כדי להתמודד עם השאלות. אלו דברים שחשוב שתדע. נסה בהדרגה להגדיל את המרווחים בהם אתה מסתכל על השעון, למשל אחרי כל שאלה. אם אתה מרגיש שאתה לא מצליח לבד ייתכן ואתה זקוק לעזרה של טיפול בחרדת בחינות. דרור דרור

הפסיכולוגית שלי מדברת על כך שחשוב שאני אשים לב לייחודיות של הקשר בינינו בטיפול. אך הרי בסופו של דבר אין באמת הבדל בין הדרך שפסיכולוג קליני כזה או פסיכולוג קליני אחר מסתכלים על המטופל.שיטות הטיפול הן אותן שיטות טיפול,לא? אז מה אם כך ייחודי בכך שבחרתי בפסיכולוג כזה ולא אחר?

דינה שלום, אין מפגש אחד דומה למגש אחר. גם אם הגישה דומה, קיים שוני בין מטפל למטפל וקיימת אפשרות ליצירת קשר מיוחד. זה לא אומר שאצל מטפל אחר לא היית יוצרת קשר טוב אבל גם הוא היה קשר ייחודי. נשמע לי שמה שהיא ניסתה לומר לך שהמפגש ביניכם מיוחד. אגב, אני לא בטוח שהיא התכוונה בהשוואה למטפלים אחרים, אלא לייחודיות הקיימת בתוך מפגש טיפולי שאינה דומה למפגש אחר. את לא כל כך מוכנה לקבל את זה ולא ברור למה, אבל שווה לבדוק את זה. דרור

אני כבר שנה בטיפול , לפני הטיפול עוברים לי מיליון דברים בראש שאני רוצה להגיד , ואז שאני מגיעה שום דבר לא יוצא , ואני מרגישה כל כך "סותמה" כי שבוע שלם אני מחכה בשביל לשבת שם לשתוק או להגיד כמה משפטים מפגרים .. ואני מרגישה שדווקא בגלל זה המטפלת שלי בכלל לא מכירה אותי .. אני מאוד רוצה לתת לה להתקרב אבל איכשהו שאני מגיעה לשם זה מתפקשש .. מה עושים ?(האם זה בסדר לכתוב מכתב למטפלת ולנסות להסביר את עצמי?!)

שלום לך, את מביעה את הקושי שלך להתבטא בטיפול. לא ברור מה בדיוק גורם לזה, האם הקושי לסמוך על המטפלת, האם ההצפה של הנושאים המקשה עלייך לבחור, האם סיבה אחרת. אבל אני הייתי מציע לפתוח עם המטפלת את הקושי הזה. לנסות להבין מה קורה שם, מדוע את מתקשה. כחלק מהבדיקה אולי תסכמו גם על צעדים הדרגתיים כמו כתיבה, ואולי כחלק מהבדיקה תרגישי שאת לא זקוקה לצעדים הדגתיים כאלו. דרור

האם טכניקת השלבים יפה לכל טיפול? או ישנן טכניקות שונות? בטיפול אצלי, היתה אמפטיה חזקה בהתחלה, אח"כ ריחוק, כששאלתי את המטפלת והבעתי את הרגשתי לריחוק היא הכחישה? יש כימיה טובה בינינו ומאד מתחברת אליה, האם נכון להעלות את הנושא בשיחה או לחכות שזה יבוא ממנה? תודה.

שלום לך, אני אישית לא מכיר טכניקה המעודדת במכוון התקרבות בהתחלה והתרחקות בהמשך. מה שקורה לעיתים קרובות שישנה כניסה מהירה לטיפול ואז אחד הצדדים, לרוב המטופל, אך לעיתים גם המטפל, חשים חרדה מההתקרבות הזו ומתרחקים. אפשרות שנייה היא שלאחר שנוצר ביטחון המטופל יכול להרשות לעצמו להביא לטיפול גם רגשות קשים יותר כלפי המטפל, ולשאוף להתרחק. בכל מקרה אני תמיד מעודד להעלות כל דבר הנוגע לקשר ביניכם בטיפול, דרור

אני בטיפול פרטני וקבוצתי ושום דבר לא עוזר הדברים הופכים לפחות ברורים המטפל שלי ניסה כבר הכל אני פשוט בלתי אפשרית. אני במצב נוראי איך אפשר לעזור לי?

שני שלום, את מרגישה שאת בלתי אפשרית ושום דבר לא עוזר, ייתכן שאפילו המטפל שלך חש כך לעיתים, אבל זהו מצב הקורה בטיפול, כשיש מפגש עם חוסר האונים עם הייאוש. היכולת שלך ושלו להיות ביחד עם התחושות הללו, לעבור את התקופה הזו היא שיכולה להיות כל כך טיפולית עבורך. שניכם ביחד בזה, תפקידו הוא להרגיש את זה איתך, להיות בייאוש איתך, אך מדי פעם להרגיש את זה גם מבחוץ, להתבונן לאן אתם הולכים, ובהדרגה לנתב אתכם לשם. דרור

הזמן עובר מהר מידי,עוד לא הספקתי לנשום וכבר השנה הזאת עברה, הכל ממשיך כאילו כלום,ואני נמצאת באותה נקודה,לא זזה סנטימטר,שוב שנה חדשה..וחגים..אבל היא לא תהיה שונה מזאת שלפניה,ומכל אלה שיהיו אחריה.ככה זה ימשיך? גם מחר אני אקום בבכי,אלך לישון בבכי,וגם בימים שאחרי? כבר רגילה...ורק מתנהגת כאילו אני מתמודדת, ובפנים צורחת,מנסה לאחוז במקום הזה שנותן לי שלווה, חיה באשליות שזה יעבור, שזה מצב זמני.... אבל אין דרך בכלל לצאת מהמעגל הזה. לא לשים לב אליי. סליחה. חודשיים בלי טיפול,בלי מטפלת. ומאוד קשה

חן שלום, את מתארת מצב בו את לא מוצאת מנוחה לעצמך, לא מוצאת שלווה. לא מוצאת את האמצע. נעה מקיצוניות לקיצוניות, נדרשת להעמיד פנים כלפי חוץ. הדרך לנסות ולהרגיש טוב יותר היא למצוא את האמצע הזה, לראות את הגוונים הקיימים בתוכך, ואם הם לא קיימים אז להמציא אותם, לאפשר לעצמך להראות מה שקורה בתוכך מבלי לפחד שזה יפרק אותך ואת האחרים. הדרך לעשות את זה היא לנסות ולהיות בקשר טיפולי כמו זה שעזבת. לשרוד אותו, להישאר גם כשקשה וכשחשים שאין טעם. או כשמרגישים שאת רק פוגעת בה. רק כך, בצעדים קטנים תרגישי טוב יותר במהלך השנה. אני מאחל לך זאת מכל הלב. דרור

שלום לכולם. האם מישהו יכול להסביר לי מה המונח ילד אינדיגו אומר?

מי הם "ילדי האינדיגו": ילדי האינדיגו מהווים קבוצה מיוחדת , אשר הגיעה לכדור הארץ כדי לשנות את המערכות הפוליטיות , החינוכיות , התזונתיות , המשפחתיות ועוד למען עולם טוב יותר. ילדי האינדיגו מסווגים פעמים רבות כמי שסובלים מהפרעות קשב או הפרעות קשב היפראקטיביות. הם ה- א-נורמטיבי הנוכחי אשר מבשר את הנורמה אשר תהיה נחלת הכלל בעולמנו, בזמן זה של שינוי אבולוציוני (פיזי ורוחני) שעובר כדור הארץ ועוברת האנושות כולה. למה הם נקראים כך? ילדי האינדיגו, נקראים כך מפני שאישה בשם ננסי אן - טאפ הייתה הראשונה להבחין כי לילדים מסוימים יש צבע חיים חדש בגוון אינדיגו ( סגול כחול - כהה ) בשדות ההילה שלהם. מאפיינים בספרם " ילדי האינדיגו " ( הוצאת אור - עם ) , מביאים לי קרול וג`אן טובר הסברים על מהות ילדי האינדיגו ודרכי התמודדות עימם. לפי הספר , התכונות הנפוצות ביותר של ילדי האינדיגו הינם : תחושה ש "מגיע להם להיות כאן " ולעיתים קרובות הם מופתעים כאשר אחרים אינם שותפים לתחושה זו, ערך עצמי גבוה המכיל בתוכו ידיעה ברורה של "מי הם " , יש להם קשיים עם סמכות אשר אינה מסבירה את התנהגותה או לא מאפשרת בחירה, ישנם דברים שהם פשוט לא יעשו (למשל לעמוד בתור) , הם חשים תסכול בתגובה למערכות שממוקדות בטקסים ושלא דורשת מחשבה יצירתית , בד"כ , הם מוצאים דרכים טובות יותר לעשות דברים, גם בבית הספר, שגורמות להם להיראות " כמכסחי מערכות " ( מסרבים להסתגל למערכת כלשהי ) , הם לא מגיבים להטלת משמעת שמבוססת על אשמה ( " חכה עד שאבא שלך יגיע . . . " ) : הם לא מתביישים להודיע לנו מה הם צריכים. ילדי האינדיגו אינם מסוגלים לשקר לעצמם. הם מאוד טלפתיים ויש בהם יותר מדי יושר אישי מכדי שיבגדו בעצמם. הם בעלי רמת מישכל גבוהה , יצירתיות ונטייה ליטול סיכונים. לפי ד"ר דורין וירטו , מומחים אומרים שההבדל היחיד בין ילד מחונן לבין ילד עם הפרעות קשב היפראקטיביות , הוא שהראשון מסיים את המיזמים שהוא מתחיל בהם , בעוד האחרון משאיר מיזמים לא גמורים. לילדים אלו נטייה לקבוע לעצמם כללים משלהם והם חיים על פי נטיות ליבם. ילדי אינדיגו ניחנו בקליטה על חושית. רבים מהם ניחנו בכישרון אומנותי ועומק רגשי. הם מודעים מאוד למחשבותיהם ולרגשותיהם של אחרים. הם סומכים על אנשים כשהם חשים שהם ראויים לכך, ולא בשל מעמדם החברתי או המשרה שהם מחזיקים בה. רוב ילדי האינדיגו אינם אוהבים בדים סינתטיים, משום שהם נוטים לדחות כל דבר שהוא אינו טבעי. בספרה "דרכי טיפול ומזון בריא לילדי אינדיגו" (הוצאת אור-עם ע"מ 31) , מביאה ד"ר דורין וירטו כ- 17 מאפיינים של ילדי אינדיגו בהם: רצון חזק , יצירתי , עם נטייה לעסוק במוסיקה , בייצור תכשיטים , בשירה וכו`, נוטה להתמכרות , בעל "נשמה בוגרת" , אינטואיטיבי או בעל קליטה על חושית , לא אחת מספר על כך שראה מלאכים או רוחות של אנשים שמתו, נוטה לבודד עצמו, בין אם באמצעות פעילות תוקפנית או על ידי התכנסות פנימה , בעל רצון עז לשפר את מצב העולם , משתעמם בקלות , ועוד. עולמם של " ילדי האינדיגו " פעמים רבות ההורים , המורים , ואפילו החברים מענישים את ילדי האינדיגו ונוזפים בהם על התנהגויותיהם. ילדי האינדיגו לומדים להתבייש במי שהם , ותחושת הבושה מונעת מהם מלבטא את כישוריהם. רבות מבעיות ההתנהגות שלהם נובעות מהטראומה שגרמו הבושה וההתעללות הרגשית ולא מהפרעת הקשב המיוחסת להם. ילדי האינדיגו יודעים שהם שונים מרוב האחרים. וללא התמיכה החברתית מידידים או מבני משפחה , ילדי האינדיגו הרגישים עלולים לחשוב שמשהו לא בסדר איתם , והדבר עלול להוביל להשתוללות או להתכנסות פנימה. ילדי האינדיגו חשים זקנים כשהם נולדים. מבחינות מסוימות , הם יודעים הרבה יותר מהמבוגרים , אך מספר ההזדמנויות שניתנות להם לבטא את כישוריהם מוגבלות בשל מחסור בזמן ובכסף במערכת החינוך. כפי שכבר כתבתי , ילדי האינדיגו הם ילדים רגישים מאוד. רגישותם מתבטאת בשני תחומים עיקריים: 1. אמת ויושר- הם רגישים מאוד לשקרים או לחוסר יושר אצל אחרים. 2. רעלים סביבתיים- הם ילדים טבעיים החיים בעולם לא טבעי ופעמים רבות קשה להם לספוג את הרעלים הסובבים אותנו. מדענים גילו קשר הדוק בין הפרעות קשב היפראקטיביות לבין רעלים סביבתיים. ילדים רבים המאובחנים כסובלים מהפרעות קשב היפראקטיביות לוקחים "ריטלין " או כדורים כימיים אחרים. עבור ילדי האינדיגו , נטילת תרופות אלו היא "עליה וקוץ בה". מצד אחד , היא מאפשרת להם "להשתלב" בחברת הילדים ולרצות את ההורים והמורים שלהם. התרופה עשויה גם להעניק להם תחושת "היי" שתעזור להם להימלט מהכאב שבהיותם שונים או מתחושת הריקנות , שממלאת אותם כשאינם ממלאים את ייעודם , אבל המחיר גבוה: התרופה מונעת מהם מלהביא לידי ביטוי את כישוריהם הרוחניים. הילדים מאבדים את הקשר עם האינטואיציה שלהם , עם היכולת הרוחנית שלהם ועם אישיות הלוחם שלהם. הם שוכחים את ייעודם וכמבוגרים , לאחר שהם מפסיקים לקחת את אותם תרופות הם חשים ריקים ולכן חוזרים לתרופות אחרות (פרוזאק למשל) אשר מאפשרות להם לחיות בתחושת "היי" מזויפת ולהתמודד עם החיים שלהם.

טל שלום, אני רואה שקיבלת תשובה נרחבת מאחת ממשתתפות הפורום, אין לי מה להוסיף משום שזהו לא תחום שאני בקיא בו. דרור

לב הטיפול / בועז שביט מטפל: "אם היה לך מכשיר שמודד את רמת או איכות הקשר בינינו, מן 'מונה קשר' שכזה עם סקאלה מאחד עד עשר, מה אתה חושב שהיה מראה כרגע המחוג לגבי הקשר שלנו?" מטופל: "חמש או חמש וחצי". מטפל: "ולמה אתה חושב שהמחוג מראה חמש ולא שמונה למשל?" מטופל: "כי משהו מפריע פה" מטפל: "מה מפריע?, אתה יכול לשים לב?" השורות הללו הן התחלה אפשרית של דיאלוג בין שני אנשים היושבים בחדר, שבמקרה זה הם מחולקים לתפקידים של מטפל ומטופל. דיאלוג שמטרתו חקירה עמוקה של הקשר, באופן ישיר וממוקד בכאן ועכשיו. המטפל מזמין את המטופל ואת עצמו לבחון באופן חוויתי את התחושה של הקשר, כפי שהוא מתקיים כרגע בחדר. המטופל מצליח לזהות שיש משהו שמפריע לקשר להתממש במלא הפוטנציאל, ולכן ה"מחוג" של "מד הקשר" עומד רק על חמש וחצי. אם החקירה תמשך בהצלחה, עשוי המטופל (וגם המטפל) לגלות דברים משמעותיים ביותר על האופן שבו הוא מביא את עצמו לקשר הנוכחי, ומתוך זה ללמוד רבות גם על קשרים אחרים. אם הוא יקשיב לעצמו בעקבות השאלה האחרונה של המטפל (הקשבה שהיא כלל לא פשוטה ופעמים רבות דורשת הכוונה ותמיכה מצד המטפל) הוא עשוי לראות, למשל, איך העובדה שהוא יושב מול גבר יוצרת תחושת תחרות תמידית שמגבילה את הקשר או; שהוא חווה מהמטפל נימה של ביקורת שסוגרת אותו או; שהוא פוחד לאבד שליטה במידה והוא יתחיל לבטא רגש או; שהוא מרגיש שהמטפל מרוחק ולא קשוב וזה מרתיע אותו; וכל אלה הן רק מספר דוגמאות מתוך רבות אחרות. ואז, תתארו לעצמכן, שבהמשך הדיאלוג (אולי בפגישה הזו ואולי בפגישות עתידיות) מצליח המטופל לא רק לזהות את החוויות הללו אלא גם לתקשר אותן למטפל. במקרה כזה נפתחת הזדמנות למטפל להגיב, לספר למטופל על התחושה שלו בתוך המפגש. למשל: "כן, גם אני חש סוג של תחרותיות גברית" או; "באמת הרגשת ביקורת? חשוב לי שתגיד לי בדיוק איפה בדברים שלי הרגשת את זה"; וכן הלאה. והדיאלוג הזה ממשיך להתפתח, עד שברגע מסוים ניתן שוב לשאול מה קורה כרגע עם "מד הקשר"? יש סבירות גדולה מאוד שיחול בו שינוי משמעותי – בדרך כלל תחושה של קרבה גדולה יותר, חוויה של קשר עמוק יותר. בשלב זה לא רק שקיימת תובנה לגבי המגבלות של הקשר והאפשרות להתמודד איתן, אלא שיש חוויה אמיתית של שינוי, תחושה ששינוי כזה הוא אפשרי ושהדיאלוג, מפחיד ככל שיהיה, משתלם באופן הכי ברור במציאות שבחדר. רגעים כאלה הם, לדעתי, מן הרגעים המועילים ביותר לתהליך הטיפולי, ומרגישים גם ככאלה, בדרך כלל, לשני הצדדים. ואני לא אומר שזה דבר פשוט. הדיאלוג שמוצג למעלה הוא כמובן קצר ופשטני. בפועל נדרשת בדרך כלל עבודה קשה והרבה סבלנות כדי להגיע בכלל אל האפשרות לדיאלוג שכזה. הקשר הוא הלב של הטיפול. לא משנה מה היא הגישה, השיטה או הסגנון הטיפולי, איכות הקשר תקבע במידה רבה את הצלחת הטיפול או כישלונו. הדבר נכון גם לגבי גישות, שבשונה מגישתו של מחבר שורות אלה, אינן שמות דגש רב על הקשר. גם שם, כדי שיתרחש תהליך מרפא, דרוש קשר אשר מאפשר למטופל לחוש ביטחון פיסי ורגשי – וזה כלל לא מובן מאיליו. אפילו כדי לספק את המינימום הזה, צריך המטפל להיות קשוב לצרכים של המטופל, לדברים שמאיימים עליו ואלה שמרגיעים אותו, למקומות בהם הוא רגיש לביקורת, לצורך שלו בפרטיות ודיסקרטיות, וכמובן ליצור איתו תקשורת שבתוכה שינהם מבינם אחד את השני. אם המטופל מרגיש שבאמת מתעניינים בו, שמכבדים אותו כאדם, שקשובים לצרכיו ומשאלותיו ושהוא מוגן במידת האפשר, הרי שנסללת הדרך לכל תהליך טיפולי באשר הוא לגעת ולחלחל. מה גם שלמצב זה כשלעצמו יש אפקט תרפויטי משמעותי, הן במישור הפיסי והן במישור הרגשי, עוד לפני שכל פרוצדורה טיפולית יצרה אפקט כלשהו. לעומת זאת, כאשר המטופל מרגיש בלתי מוגן, מתוקף ומבוקר, לא מובן וכדומה, הרי שהאפקט השלילי של מצב כזה לכשעצמו עלול לפגום או אף לבטל כליל כל השפעה טיפולית מיטיבה אפשרית, אפילו אם זו ניתנת בידי טכנאי מיומן ומנוסה. אני מניח שהדברים הכתובים בפסקה הנוכחית מוסכמים פחות או יותר על מרבית הקוראים, אבל השאלה שלנו כאן הולכת, כאמור, מעבר לזה – אל האזור שבו לעצם התהליך של יצירת הקשר, העמקתו וחקירתו יש השפעה תרפויטית ומאפשרת צמיחה בפני עצמו. תהליך שבמקרים רבים הוא הלב האמיתי של הטיפול, כאשר כל האמצעים האחרים משרתים אותו ולא להיפך. הבה נבדוק מה הם חלק מהמאפיינים של קשר טיפולי אשר עשוי להוות את הקרקע לתהליכים כאלה וננסה להבין כיצד הם פועלים. הכרה ביחסים דו צדיים בכל רגע נתון בטיפול מתקיימת מערכת יחסים דו צדדית בין שני האנשים היושבים בחדר. זו נשמעת אולי קביעה מובנת מאיליה ולכן מיותרת, אבל לא כך הוא. פעמים רבות עוסקים אחד מהצדדים או שניהם בתהליך של הכחשה וטשטוש העובדה הזו, או לפחות צמצום משמעותה במישורים מהותיים. מצדו של המטפל הכחשה כזו עשויה להתבטא בהסתתרות יתר מאחורי "החלוק הלבן" של התפקיד. העמדה הסמכותית, הכוח והשליטה, ההזדהות עם התפקיד – כל אלה וגורמים נוספים עשויים לאפשר למטפל לספר לעצמו סיפור סטרילי למדי על יחסיו עם המטופל. סיפור שבו למטופל יש עולם שלם של רגשות, התקשרויות, פנטסיות לא מודעות, יחסי העברה וכולי, בעוד הוא, המטפל, יחסית נקי מכל אלה ומצליח לספק למטופל סביבה נקייה ומכילה שבה עולמו הפנימי (של המטפל) לא חודר ולא מתערב. לטעמי האישי, כל עמדה כזו מבוססת רציונאליזציה נוקשה ושקר עצמי בוטה, אשר לא רק שאינם מפנים מרחב אמיתי עבור המטופל, אלא אף מכשירים את הקרקע למיני התנהגויות שמקורן לא מודע ושעלולות לגרום נזק רב. אין לי ספק שאחד מהגורמים (הלא תמיד מודעים) של מטפלים רבים לבחור בכלל במקצוע טיפולי, היא האפשרות לנהל מספר רב של מערכות-יחסים-ללא-יחסים מהסוג הזה; כלומר יחסים שבהם אני מוגן מאוד מבחינה רגשית ובו בזמן נהנה מהאפשרות לקשר (קשרים רבים למעשה) עם מישהו הרבה פחות מוגן ממני בתוך הסיטואציה. האמת היא שהמטפל לא יכול לברוח מהעובדה שגם לו יש כמיהות, אכזבות, פנטסיות מודעות ולא מודעות, משיכות ודחיות, תקוות ואכזבות – ובקיצור, את כל המגוון האפשרי של חוויות הקשורות בקשר בין-אישי קרוב. יתכן שבמקרים רבים התפקיד הטיפולי אכן מקנה כוח כלשהו, ואני מניח שזה בסדר גמור, אבל אפילו זה לא תמיד נכון, ולא מעט פעמים המטפל מגיב בתגובות רגשיות אינטנסיביות מסוגים שונים. גם מצידו של המטופל עשוי המצב והתפקידים לשמש תרוץ לטשטוש האמת בקשר. למטופלים רבים נראה שבגלל הסיטואציה המלאכותית, שכוללת גבולות כה ברורים ואף תשלום, אין אפשרות להתפתחות של רגשות אמיתיים. אבל האמת היא פעמים רבות הפוכה – אם יש לי קשיים לפתח רגשות אמיתיים בקשר, אם בתוך קשרים אני תמיד חש בעיקר את המרכיב האינטרסנטי של שני הצדדים, אז כמובן שסביר שזה מה שארגיש גם כמטופל. כלומר, העובדה שאין רגשות אמיתיים בטיפול איננה התוצאה של הסטינג הטיפולי, אלא הסיבה החשובה ביותר לעצם קיומו של הטיפול. ויש עוד סיבות רבות לניסיון של המטופל "לעקר" את המערכת מקשר אמיתי. למשל, בשביל אנשים מסוימים המחשבה שגם למטפל יש חלק אותנטי בקשר היא מאיימת, ולפעמים אפילו בלתי נסבלת. הרי אולי מלכתחילה הם הגיעו לטיפול מתוך תקווה ששם הם יפגשו סוף-סוף מישהו שאין לו שום תביעות, תקוות, ציפיות, ביקורת.....וכו'... כלפיהם. כלומר מישהו סטרילי לחלוטין, שלא מאיים עליהם בשום צורה, שניתן לצייר אותו באופן אידיאלי, אם זה מה שרוצים, שאפשר לנהל איתו קשר ללא קשר. אז הנה לנו מצב מעניין: שני אנשים נפגשים בחדר, לכל אחד יש תפקיד, והם מנסים ליצור קשר. עמוק בפנים הם משוועים לקשר אמיתי, לתחושת קרבה וחיבור, לתחושת ביטחון שנובעת מחשיפה והקטנת ההגנות בסביבה מקבלת, לאהבה – אבל שניהם מצוידים במגוון משוכלל של אמצעי הכחשה, רציונליזציה וטשטוש, אשר מחזיקים אותם במצבם ה"מוגן" והמבודד. ומה שהופך את זה למעניין במיוחד היא העובדה, שכחלק אינטגראלי מתפקידו, על המטפל לזכור את כל זה ולהציע דרכים לשנות את המצב הזה, מבלי שהוא בעצמו יכול לחמוק ממנו. איך עושים את זה? מה מאפשר את זה? ההנחה שלי שהכמיהה העמוקה של שני הצדדים היא לקשר אמיתי, מובילה אותנו אל שאלת האותנטיות. האותנטיות של המטפל אם המטפל מעוניין בהיווצרות של קשר אמיתי עם מטופליו הוא חייב להסכים להיות אמיתי בעצמו. בלהיות אמיתי, או אותנטי, אני מתכוון, ראשית, למוכנות שלו לאפשר לעצמו להרגיש את כל הרגשות הנובעים מהקשר עם המטופל; ושנית, למוכנות לחשוף בפני המטופל את חווית הקשר כפי שהיא נראית מצידו. החשיפה הזו הכרחית גם כדי לאפשר את הדו-צדדיות של הקשר וגם כמודל של תקשורת, שממנו יוכל המטופל ללמוד לתקשר את עצמו. כמובן שיש שאלות נכבדות מאוד לגבי האופן, העיתוי והמידה שבה נכון לעשות זאת. אינני מתכוון להיכנס כאן לפרוט של השיקולים הללו, אבל נזכיר כמה מהם באופן כללי למטרת המחשה. למשל, ברור שלתהליך של חשיפה הדדית יש קצב טבעי שחשוב מאוד להקשיב לו. אין הרבה היגיון בחשיפת יתר כבר בפגישות הראשונות – דבר כזה יאיים על מרבית המטופלים. חשוב מאוד גם לחוש את היכולת האישית של המטופל להכיל סוג כזה של תקשורת. יש אנשים שהנוכחות האותנטית של המטפל עלולה להיות קשה ומאיימת עבורם והם יהיו מסוגלים לכך רק לאחר תהליך אורך של רכישת ביטחון, אם בכלל. וכמובן שבכל מקרה על המטפל לזכור שגם במידה והוא נחשף ונהיה אמיתי בתוך הקשר, הרי שמי שנמצא כאן במרכז, מי שהזמן והמקום מוקדשים לו זהו המטופל והתהליך שהוא עובר – ולא המטפל! מזה גם משתמע שהחשיפה של המטפל אמורה להתמקד בחוויית הקשר המתרחש בחדר ולא בחשיפת חייו האישיים – אלא אם כן מדובר בחשיפה ממוקדת של עניין שיש לו רלבנטיות ברורה למתרחש בחדר. ובכלל, אותנטיות אין פרושה אימפולסיביות. כלומר, המשמעות של היות אמיתי איננה לבטא באופן אוטומטי את כל מה שאני מרגיש בכל רגע נתון, אלא המוכנות להיכנס לתהליך סבלני של הקשבה לעצמי ולזולת, וחיפוש הדרך לחשיפה הדדית באופן שהוא נכון לשני הצדדים. גבולות לסימון ברור של הגבולות הקשר יש משמעות עצומה בכל קשר וכמובן שגם בטיפול. הגבולות של הקשר הטיפולי הם מחד התנאים המעשיים, קרי הזמן, המקום, כללי המפגש והתשלום; ומאידך יש את הגבול של הגדרת התפקידים, ואמירה ברורה שההגדרה הזו תיוותר ללא שינוי. לשמירה המעשית על הגבולות יש כמובן חשיבות עצומה מהצד האתי, המוסרי והחוקי. לצערי אפילו ברמה פשוטה זו לא לכל המטפלים ברורה משמעות הגבולות, אבל לא בנושא זה אנו עוסקים כרגע. אני רוצה למנות מספר זוויות להבנת משמעות הגבולות בקשר הטיפולי. ראשית כדאי לזכור את האופן הפרדדוכסאלי שבו עשויים הגבולות לפעול ביחסים: ככל שהם (הגבולות) ברורים יותר כך הקשר חופשי יותר להתפתח. כלומר, לא רק שגבולות ברורים אינם מצמצמים ומגבילים את הקשר, נהפוך הוא, הם דווקא משחררים ומצמחים אותו. למשל, כשמטופל חש בטוח לחלוטין שהגדרת התפקידים בקשר תיוותר תמיד ובכל מקרה ללא שינוי, כלומר שלא תתרחש בשום מקרה תנועה לכיוון של יחסי חברות, יחסים עסקיים או יחסים רומנטיים (או כל יחסים אחרים), כן הוא יכול לאפשר לעצמו טווח רחב יותר של רגשות כלפי המטפל, מבלי לחרוד (במודע או שלא במודע) שרגשות אלו יובילו לשינוי קונקרטי ביחסים. כך הכמיהה שלו לחברות, לאהבה או לפרטנריות יכולה לעלות במלא עוצמתה, להיבחן על כל דקויותיה ולעבור טרנספורמציה, אשר עשויה להקרין על תהליכי יצירת היחסים מחוץ לטיפול. אם המטפל נופל במלכודת ומוכן להקריב את הטיפול כדי לספק כביכול למטופל את צרכי הקשר שלו באופן קונקרטי (כשלמעשה הוא מספק כאן את הצרכים שלו עצמו!) עלול הדבר להרוס, במקרה הטוב, את האפשרות של המטופל להתקדם באפשרויות הבין-אישיות שלו מחוץ לקליניקה. במקרה הרע הוא ישחזר ויחווה חוויה קשה של ניצול ובגידה. פרוט יתר על העניין הזה בהקשר המיני ניתן לקרוא במאמר "על ניצול מיני בטיפול". עניין שני ומרכזי הוא היותם של הגבולות כלי מרכזי להבנת המטופל. כל אחד מאיתנו (כולל המטפלים, לא לשכוח!) "משליך" על הגבולות את עולמו הסובייקטיבי, וכאשר יודעים לזהות ולפענח את ההשלכה הזו אנו מקבלים מקור אינפורמציה בלתי נדלה. למשל, קחו מצב של מטופל שמביע תרעומת קבועה, גלויה וסמויה, על עניין התשלום – בלי ספק אחד הגבולות המורכבים ביחסים האלה, כי "יחסים עבור כסף" אינם דבר שתמיד קל לעכלו (לא ממש נעים להזכיר את המקצוע המתחרה בעניין הזה של יחסים בתשלום...). אבל העובדה היא שלא לכל המטופלים יש בכלל עניין עם התשלום – אז מה מספר לנו ידידנו המתלונן? אולי הוא חווה חווית השפלה על שהוא צריך "לקנות" יחסים? אולי על היותו של המרכיב האינטרסנטי שבקשר כה בוטה עד שהוא פוגם ומקלקל את הקשר כולו? אולי כל מצב של תשלום נוגע אצלו בפחדים הישרדותיים? ....ואפשר להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד. אם נצליח, בתהליך אמפטי ועדין, לאפשר לידידנו לזהות את העניין שמתחת לנירגנותו התשלומית, ואם נצליח להביא את זה לדיאלוג אמיתי בתוך הקשר, הרי שגם קיבלנו מידע רב חשיבות וגם אפשרנו תהליך רב משמעות. נקודה שלישית וחשובה בעניין הגבולות היא היותם מגינים על המטפל. מטפל שאינו מקפיד על שמירת הגבולות באופן שנכון לו יקלע בהכרח למצבים שבהם מצטבר אצלו מירמור וכעס. אם הוא אינו מקבל את התשלום שמרגיש לו מתאים, אם לא נותר לו זמן למנוחה, אם יש איום על פרטיותו בחיי היום-יום וכן הלאה, יצטברו הרגשות שליליים כלפי המטופל עד כדי פגיעה קשה בקשר ואף הפסקתו. לכל אחד מאיתנו יש נקודות שבהן קשה לנו יותר, כבני אדם ומתוך כך גם כמטפלים, לשמור על גבולותינו – ודווקא בנקודות הללו אנחנו צריכים ללמוד להיות קשובים לעצמנו כדי למנוע מצבים שבהם הקשר יפגע בגלל הקושי שלנו להגן על עצמנו. המקום הכי בעייתי שניתן להיקלע אליו בהקשר הזה הוא המחשבה שגמישות הגבולות שלנו מקורה ברצון להתחשב בצרכיו של המטופל, בעוד שלמעשה אנו יוצרים רציונליזציה למחיקה העצמית שלנו. אין זה אומר כמובן שלא יתכנו מקרים שאנו מגמישים את הגבולות כדי להתחשב במטופל, כמובן שישנם כאלה, אבל יש צורך לפתח קשב מדויק מאוד למידה שבה ההגמשה הזו יוצרת אפקט רגשי אצלנו. קבלה במשך שנות המפגשים שלי עם אנשים רבים התגבשה אצלי ההכרה שאת רוב רובם של הקשיים הרגשיים והנפשיים או הבעיות הפסיכולוגיות ניתן לראות כנובעות מצורה כזו או אחרת של חוסר קבלה עצמית. ישנם מצבים שדבר זה ברור וזועק: כמו המקרה של אדם דיכאוני הרווי בשנאה ותיעוב עצמי עמוק, עד כדי המחשבה שאין הוא זכאי להתקיים; או המקרים של בעלי הערכה עצמית נמוכה מאוד אשר שופטים את עצמם ככישלון בכל דבר ועניין, ללא שום קשר אל המציאות; או אלה ספוגי תחושות האשמה והצורך להעמיד תמיד את האחרים וצרכיהם לפניהם עצמם. מקרים אלה ודומיהם קלים הם לזיהוי. אבל חוסר הקבלה העצמית מקננת לה עמוק גם בצורה נסתרת יותר. ניתן לראות אותה אצל כל מטופל/ת (ומטפל/ת) בכל עניין או קושי שהם מעלים, וביטוייה העיקרי הוא הקושי להסכים להרגיש את מה שאנחנו מרגישים בכל רגע נתון. עוד לא פגשתי אדם שאינו לוקה במידה כזו או אחרת בניסיון לחמוק מרגשות קשים או כאלה שאינם מתיישבים עם הדימוי שיש לו על עצמו. הדרכים לחמוק הן רבות ומגוונות: להכחיש, להחניק, לעבור הלאה, לנסות לפתור, לחשוב חיובי, להתחבר לשמחה, לזרום, לשאול מה אפשר לעשות עם זה, להיות "רק המתבונן", להדליק סיגריה, לעבור נושא.....היצירתיות כאן היא אין-סופית. גם אחרי שנים רבות של התבוננות ומאבק בנטייה הכלל-אנושית הזו, אני מזהה פעמים רבות את אחד המנגנונים האלו בתוכי וצריך להזכיר לעצמי ש"מותר לי להרגיש ככה", או ש"גם זה חלק ממני", כדי לאפשר לעצמי את הלגיטימציה של פשוט להרגיש את מה שאני מרגיש, מבלי להתערב. אני יכול גם לומר, שאם באמת קיים תהליך כלשהו של צמיחה והתפתחות האפשרי לנו כבני-אדם, הרי שהלגיטימציה הזו, הרשות להיות ולהרגיש את המציאות של עצמי בקבלה מלאה, היא לב ליבו של התהליך הזה. חשוב לי להדגיש ביתר דיוק למה אני מתכוון ב"קבלה עצמית". אינני מדבר על תהליך סנטימנטלי שבו "סוף-סןף למדתי לאהוב את מי שאני" או משהו כזה. אני מדבר על עניין פונקציונאלי, הסכמה פשוטה ובלתי דרמטית להיות מה שאני בכל רגע, להסכים לזה להיות – מבלי אפילו להתפעל ולהתרגש מזה יותר מדי; זו היכולת הטבעית להרגיש מה שאני מרגיש ולהסכים לזרימה הטבעית של החוויה בתוכי להתקיים. זה נשמע מאוד פשוט, וזה אכן מאוד פשוט – ואולי דווקא בגלל זה כה קל לפקשש את האפשרות הטבעית הזו, שעלולה להראות כה קלושה, חסרת כיוון ומשמעות אמיתית. ואם זאת, אני חוזר על עצמי, רק מהנקודה הזו אפשרית לדעתי צמיחה אמיתית. אז איך כל זה מתקשר ליחסים הטיפוליים? בשני אופנים מרכזיים. ראשית, וזה עניין שאין לו תחליף, על המטפלת להיות מישהי שמכירה היטב את המחווה הפנימית של קבלה פשוטה. אינני מתכוון כלל שעליה לקבל את עצמה באופן מושלם, זוהי שטות, אלא שכתוצאה מעבודה ממושכת עם עצמה היא תהיה מסוגלת לזהות את התנועה הזו של חוסר הקבלה, ומתוך כך לאפשר לקבלה להופיע. רק מישהי כזו יכולה להיות דוגמה חייה ואמיתית של קבלה. ושנית, רק מישהי בעלת היכולת הזו תשדר באופן אותנטי קבלה אל המטופל. היא תהיה מסוגלת להכיל בפשטות, מבלי להילחץ ומבלי להפוך לביקורתית את החלקים הקשים והלא נעימים של המטופל. ושוב, אין מדובר פה על קבלה מושלמת אלא על היכולת לזהות את חוסר הקבלה כשהיא מתרחשת, להבין איך היא מתקשרת אל הקשיים שלה בעצמה כאדם, ובכך לאפשר לתהליך של קבלה להתקיים. הקבלה הזו שבין המטפלת למטופל היא בעיני אחד הגורמים המרפאים המרכזיים שבמפגש הטיפולי. בתהליך עדין והדרגתי, שלעיתים לוקח זמן רב, מחלחלת הקבלה הזו לדיאלוג התוך-אישי של המטופל ומאפשרת לו לצמוח.

נמרוד שלום, מאמר מעניין המציג גישה טיפולית אחת. עם זאת ולמרות שמרבית הגישות חולקות חלק גדול מהמרכיבים המוצגים במאמר ישנן גישות שונות שלכל אחת יש יתרונות וחסרונות. אבל בבסיס מסכימות כל הגישות שמהות הטיפול, הדבר המאפשר אותו הוא הקשר הנוצר. איך יוצרים אותו ומה קורה אחר כך כאן הדעות שונות. דרור

כולם מדברים על אהבתם למטפל אז למה אני שונא את המטפל שלי עד למצב של כעס מטורף לפני כל פגישה אני מבטיח לעצמי שאני לא חוזר אליו ולא שהוא עשה משהו קיצוני הוא פשוט רגיש ואמפטי כמו מלפפון חמוץ נמאס לי כבר לשמוע סיפורים על מטפלים רגישים אוהבים אמפטיים מתקשרים דואגים וכו' למה אני נפלתי על סטאלין הוא נראה בחדר שגם אם ירד קטיושות על תל אביב הוא עדיין יגי "אני מבין" מה אתה מבין אתה נראה כאילו אתה עוד רגע נרדם מה אני משעמם אותך. איך אני עוזב את הטיפול המסוייט הזה ועובר למטפל שיודע גם להביע רגש ולא רק לצפות שירגישו? איך אני יכול להיפתח ולהרגיש כשהאדם שיושב מולי נראה עצור ומאופק כאילו אסרו עליו בלימודי הפסיכולוגיה להביע סוג של רגש וגם כשאני שואל אותו שאלות אישיות הוא טרחני ומעצבן מה יש אם אני אדע מעט עליו הרי אני אמור לספר לו על חיי אז לדעת דבר או שניים רק תורמים לקרבה לא ביקשתי לדעת מה הוא עושה עם אשתו רק דברים המופיעים אני מניח בת"ז שלו. הוא יושב מולי אני מדבר ומבטיח לעצמי שלעולם לא אוכל לבכות מול האדם העייף והאטום הזה, רוצה לעזוב אותו היום כבר נתתי מספיק זמן לעצמי ולו ונמאס לי לחשוב שכך אמורים להתנהג פסיכולוגים, זה לא נכון לפסיכולוגים יש לב ונשמה וכאב ותחושות ואלף ואחד רגעים של אהבות וזה הצנונית שמולי נראה קטטוני מבחינה רגשית. סליחה אם הגזמתי פשוט נמאס לי ממנו ושלא יבלבל לי את המוח וישליך עלי הכל זה לא פייר מטפלים צריכים לדעת מתי הדברים מופנים באמת אליהם ולא לאמא אבא וסבא אברהם שלי. תודה גידי

אתה יודע ,גם לי נמאס לשמוע על מטופלים המתלוננים ללא הפסק על המטפלים שלהם,ולא עושים מעשה .פשוט לקום וללכת.להחליף מטפל ,או כל דבר אחר ,רק לא להשאר שם... אני מקווה שבנתיים עשית זאת . בידידות

מה הייתה שאלת המחקר ? אילו מאפיינים של הקשר הטיפולי יבלטו ברגעים משמעותיים בטיפול ? כיצד חקרנו ? ראיינו עשרים מטופלים שסיימו או הפסיקו טיפול וביקשנו מהם לתאר שתי אינטרקציות שהיו להם משמעותיות במהלך הטיפול. אינטרקציות אלה נותחו בעזרת ניתוח תוכן איכותני, המתייחס למלים ולתיאורים בהם משתמשים הנחקרים כמשקפים את המחשבות, הרגשות, האמונות והידע בו הם מחזיקים. מה מצאנו ? למטופלים יש צורך רב לחוות את המטפל כאדם, גם אם לעיתים ביטוי רגשי אנושי שלו (כגון בכי) עשויים להחוות כמפחידים. למטופלים יש צורך לא פעם במטפל אקטיבי הן במובן של חיזוקים והן במובן של עצות קונקרטיות, דבר שלעיתים קרובות המטפלים, במיוחד אלה מביניהם שהם בעלי הכשרה דינמית, מתקשים או נמנעים מלתת. לעומת זאת כאשר הזכירו מטופלים את פירושי המטפל כחלק מהאקטיביות שלו, לעיתים קרובות הייתה ההתייחסות לפירושים שלילית והמטופלים ראו בהם משהו נכפה עליהם מבחוץ וביטאו קושי לזהות את עצמם ואת החוויה שלהם בפירוש. לצד הצורך במטפל אקטיבי חלק מן המטופלים הדגישו במיוחד את הסביבה המחזיקה שיוצר המטפל כחשובה יותר מן ההתערבויות האקטיביות שלו. סיפורי המטופלים שיקפו את חשיבותה של חווית הקרבה בין המטפל והמטופל, חוויה שהתבטאה בתחושות של חוסר שיפוטיות וקבלה, לצד תחושה שהמטפל מרגיש וחושב על המטופל באופן מיוחד. תמה מרכזית נוספת שעלתה מתוך הרגעים המשמעותיים הייתה קשורה בחוויה של שליטה\היעדר שליטה בתחומים שונים של הטיפול. תמה זו מכסה טווח רחב יחסית של נושאים ממוקדים יותר כגון שליטה במסגרת הטיפולית, ביכולת להיעזר ולבטא חולשה, וביכולת לבטא רגש. מטופלים התייחסו לנושא השליטה מכיוונים שונים ולעיתים מנוגדים - ישנם מטופלים שהביעו משאלה לחוות חוויה של שחרור משליטה וישנם מטופלים שהרעיון שיאבדו שליטה איים עליהם והוביל לקונפליקטים עם המטפל.

הי גידי היקר, כתבת ממש נוגע. עצב וכעס אבל מהולים בהומור... קבל תיקון קליל. לא כולם נורא אוהבים את המטפלים שלהם תמיד ועד לשמיים, וגם אלה שאוהבים, לפעמים לא סובלים אותם ברמות בחלק מהזמן. גם אני, כמוך, מקנאה נורא באלה שמתארים קשר אחר עם המטפל שלהם. והאמת, בדיעבד, הקשר האחר ההוא כנראה היה מתאים לי פחות, עד כדי כך שהטיפול לא היה שורד. אז בקצרה, אתה לא היחיד שמתלונן... ככל שהמטפל שלך דוגל בשיטה "אנליטית" יותר, כך קל לחוות אותו יותר כ"קר ומרוחק". העובדה שאינו מנדב דבר, כולל אינפורמציה טכנית טריוויאלית כביכול (גיל, תאריך לידה, מצב משפחתי, מספר ילדים וכד'), ו/או כולל חשיפה גלויה מידי של רגשותיו, נועדה להימנע ככל האפשר מלהכניס רעשים מיותרים לטיפול (מה שקוראים "לוח חלק"). הדברים הקטנים האלה, על פניו יכולים להראות בלתי משמעותיים ו"נו יאללה כבר תן לי", אבל זה לא בדיוק נכון. למעשה, לומדים בטיפול (דינמי / אנליטי) עד כמה רבה המשמעות של "פרטים קטנים ולא חשובים". חלק מהטיפול היא להחזיר אליו (שוב ושוב) את ההרגשה שתיארת במלוא עוצמתה. אפילו עם התיאורים שלך כאן, שעל אף הכעס יש בהם משהו חמוד מאד. אם אתה נשאר שם, אז כנראה בכל זאת אתה מקבל שם משהו מעבר לכל הדברים שרק מביאים ת'סעיף. נסה לחשוב עם עצמך ועם הטיפול. אולי יסתבר שאינו מתאים לך, ואולי דווקא כן.

קשר הוא לב לבו של הטיפול. מעבר לגישה, שיטה או סגנון טיפולי, איכות הקשר תקבע במידה רבה את הצלחת הטיפול או כישלונו. הדבר נכון גם לגבי גישות שאינן שמות דגש רב על הקשר, או גישות טיפוליות גופניות שונות. גם שם, כדי שיתרחש תהליך מרפא, דרוש קשר אשר מאפשר למטופל לחוש ביטחון פיסי ורגשי, להיפתח, להרפות מן המחסומים והפחדים שכל מטפל פוגש בדרך להבראה. לשם כך אנחנו, המטפלים, נדרשים להיות קשובים לצרכים של המטופל, ללמוד לשמוע ולראות אותם, את הדברים שמאיימים עליו ואלו שמרגיעים אותו, למקומות בהם הוא רגיש לביקורת, לצורך שלו בפרטיות ודיסקרטיות. מטופל שמרגיש שבאמת מתעניינים בו, שמכבדים אותו כאדם, שקשובים לצרכיו ומשאלותיו ושהוא מוגן במידת האפשר, תיפתח בתוכו האפשרות לכל תהליך טיפולי באשר הוא לגעת ולחלחל. מה גם שלמצב זה כשלעצמו יש אפקט תרפויטי משמעותי, הן במישור הפיסי והן במישור הרגשי, עוד לפני שכל פרוצדורה טיפולית יצרה אפקט כלשהו. לעומת זאת, כאשר המטופל מרגיש בלתי מוגן, מתוקף ומבוקר, לא מובן וכדומה, הרי שהאפקט השלילי של מצב כזה לכשעצמו עלול לפגום או אף לבטל כליל כל השפעה טיפולית מיטיבה אפשרית, אפילו אם זו ניתנת בידי טכנאי מיומן ומנוסה. לא להסתתר מאחורי החלוק הלבן בכל רגע נתון בטיפול מתקיימת מערכת יחסים דו צדדית בין שני האנשים היושבים בחדר. לעתים אנחנו, כמטפלים, לא יודעים איך להיות נוכחים בקשר הזה, ומצויים בהכחשה וטשטוש העובדה הזו. הכחשה כזו עשויה להתבטא בהסתתרות יתר מאחורי "החלוק הלבן" של התפקיד. העמדה הסמכותית, הכוח והשליטה, ההזדהות עם התפקיד – כל אלה וגורמים נוספים עשויים לאפשר למטפל לספר לעצמו סיפור סטרילי למדי על יחסיו עם המטופל. סיפור שבו למטופל יש עולם שלם של רגשות, התקשרויות, פנטסיות לא מודעות, יחסי העברה וכולי, בעוד הוא, המטפל, יחסית משוחרר מכל אלה ומצליח לספק למטופל סביבה נקייה ומכילה שבה עולמו הפנימי (של המטפל) לא חודר ולא מתערב. עמדה כזו, לא רק שאינה מפנה מרחב אמיתי עבור המטופל, אלא אף מכשירה את הקרקע להתנהגויות שמקורן לא מודע ושעלולות לגרום נזק רב. התנאי הראשון להבנה של הקשר הטיפולי וטיפוחו הוא היכולת לראות ולהבין את עצמנו בתוך הקשר הזה.

אני בטיפול שמונה חודשים, כבר עזבתי שלוש פעמים את הטיפול ולאחר שבועיים חזרתי. נורא קשה לי להיות בטיפול. לפני שבוע הודעתי למטפלת שלי שוב שאני עוזבת ואני שוב מרגישה שאני רוצה לחזור פשוט לא נעים לי לשגע אותה שלא תחשוב שזה סוג של משחק, פשוט מאוד קשה לי. יש לי מטפלת מדהימה רגישה ובאמת תמיד בשבילי, אבל כל פעם שמגיעים למקום קשה אני עוזבת מחזירה לעצמי כוחות וחוזרת גם בפעמים שעזבתי היא עמדה איתי בקשר טלפוני הפעם לא נעים לי להגיד לה שאני חוזרת רציתי לדעת איך מטפלים מרגישים עם מטופלים שעוזבים וחוזרים וחוזר חלילה האם אתם המטפלים מבינים את הקושי או רואים בזה סוג של מאבק כוחות מטופש מה לדעתכם היא תחשוב אם ארצה לחזור ואיך אוכל לחזור אם אני לא בטוחה שלא אעזוב שוב?אני מודה שהטיפול שלה בי מהתחלה לא היה פשוט,שיגעתי אותה ועשיתי לה מבחנים קשים היא עמדה בכולם בגבורה ואף פעם לא אכזבה או הפנתה את גבה גם כשבהתחלה דיברתי אליה מגעיל והייתי ביקורתית ונלחמתי בה, כשהושטתי לה "סכין" היא הושיטה יד לא יודעת איך היא עומדת בכל זה מה היא מרוויחה בזה לא נראה לי שהכסף שווה את מה שאני מעבירה אותה אתמול היא התקשרה לעדכן אותי באילו ימים היא פנויה בתקופת החגים במידה וארצה להגיע לפגישת חירום ואמרתי לה תחסכי ממני את הלו"ז שלך. לא ישנתי כל הלילה כי התקופה שאני עוברת כל כך קשה וככל שאני מתקרבת אליה אני לוקחת שלושה צעדים אחורה פוחדת להשען עליה באופן מוחלט למרות שברור לי שאיתה זה הכי קל שאפשר. אני רוצה לחזור לטיפול והפעם להישאר גם כשקשה מה עושים? משתגעת הדס

הדס שלום, את מתארת במדויק את מה שעובר עלייך, את הרצון להישען אבל הפחד לעשות את זה. את הבחינות שאת מעבירה אותה כדי לבדוק האם היא מספיק חזקה כדי להישען עליה, האם היא לא תנטוש אותך. העזיבות שלך משקפות את הקושי שלך להישאר בטיפול כשנוגעים בנקודות כואבות. את קמה ועושהנ מעשה. אני חושב שהמטפלת שלך מבינה את זה ולכן מאפשרת לך את הקשר הטלפוני, אבל לדעתי אם תצליחי לחזור לטיפול ולהצליח להישאר ולדבר על הקושי כשהוא יגיע, להחליף את המעשה בדיבור תהיה לכך חשיבות רבה עבורך. אני חושב שזה אפשרי אבל זה דורש מאמץ רב מצד שתיכן. דרור

בתקופה האחרונה אני מרגישה כאילו כולי מלאה בקנאה. הקנאה מכרסמת בי, ממש אוכלת אותי, לפעמים אני מרגישה איך נהיה לי חם מרוב קנאה לאנשים שמצליחים קצת יותר ממני. אני עובדת בתחום שמאוד קשה להצליח בו, שנים שאני מנסה להצליח וזה הצליח במינונים נמוכים יחסית לתקופות קצרות ואח"כ קצת נעלם. ועכשיו אני רואה את כל האנשים בני גילי שמצליח להם, לעתים הפ אפילו צעירים ממני, רק התחילו וכבר הולך להם, בגדול. לאו דווקא כי הם מוכשרים יותר (אם כי הם בהחלט מוכשרים) אלא כי פשוט נפל בחלקם כנראה, מזל גדול יותר. זה לא שאני לא מפרגנת להם, להיפך אני ממש שמחה בשבילם, אבל אני מרגישה את המרמור שבי, את האכזבה שזו לא אני והקנאה... הו הקנאה... אני פשוט מקנאה לכל אדם שמצליח יותר. לא סיימתי ללמוד (לימודים גבוהים) מבעיות שונות וכל חבר שלי שמסיים ללמוד עכשיו או מתחיל תואר שני אני כולי אכולת קנאה שגם אני יכולתי להיות שם במקומם, כי הלימודים בסופו של דבר חשובים יותר מכל אבל אני פשוט לא מסוגלת לוותר כרגע על כל העבודה הקשה שעשיתי כדי להתחיל מחדש. זה פשוט לא עובד ביחד - עבודה ולימודים, אני צריכה גם קצת להתפרנס ואם אלו לימודים אז יש להשקיע בהם. מצד שני איך אשקיע בלימודים אם גם צריך לפתח קריירה כלשהי? בכל זאת אני כבר יחסית מבוגרת בשביל להתחיל שוב מהתחלה ואני לא יכולה עכשיו לחתוך את הכל ולהתחיל מאפס כאילו לא עשיתי כלום לפני כן. צריך לעשות בחירות ואיך אוותר עכשיו על הכל? מצד שני בלי לימודים אני אפס, ה"רציניים" מסתכלים עלי פחות, אני מרגישה גם פחותת ערך, אני יודעת שאף אחד לא יכול להסתכל עלי בעין רצינית אם אין לי ברזומה תואר אחד לפחות. השיא היה כשנשברתי לחלוטין ופרצתי בבכי במשך שעתיים אחרי שמישהי שאני מכירה מאוד הצליחה, היה לי קשה מאוד גם מהקנאה שאכלה אותי, הרגשתי כמו מכשפה שאני מקנאה לה, האם עצם העובדה שאני מקנאה בה מרמזת על כך שאני לא מפרגנת לה? ואני רוצה לציין שזה לא שרציתי שהיא תכשל, להפך, רציתי בהצלחתה. האם זה נשמע כמו שקר? איך אפשר להשתחרר מכל הקנאה הזו? אני פשוט מוצאת את עצמי מקנאה לכל אדם שיש לו את כל מה שיש לרוב האנשים בגילי - תואר, התחלה של קריירה... זה לא הוגן, אני מרגישה לפעמים כאילו בזבזתי שנים שלמות מחיי על שטויות ואלו לא היו שטויות, זה פשוט שזה לוקח יותר מידי זמן ואני לא יודעת איך אצליח להתגבר על זה

שלום לך, הקנאה היא אחת הרגשות הקיימים בנו באופן טבעי. אנחנו לא אוהבים אותה אצלנו, ולעיתים גם לא אוהבים /שמקנאים בנו, אבל היא שם ואי אפשר להתעלם ממנה. במובנים רבים היא זו שמניעה אותנו קדימה לנסות להשיג עוד. וגם את יכולה לנסות ולהשיג. את אומרת שכל הקושי נובע מכך שאין לך תואר. ניתן לנסות להבין מדוע זה כל כך חשוב לך. אבל ניתן גם לנסות בעיקר בעידן שלנו לשלב בין לימודים ועבודה. למשל לימודי ערב, מכללה וכו'. זה קשה, נכון, אבל אם זה כל כך מציק לך אין סיבה לא לנסות. יחד עם זאת חשוב לזכור שהיחס משתנה רק במעט כשיש תואר. הרבה מהיחס של אחרים קשור לאיך את תרגישי עם עצמך. אם התואר ייתן לך להרגיש טוב יותר עם עצמך, שווה יותר, אז זהו הפיתרון בשבילך, בהצלחה, דרור

מהדיבורים בסגנון הפסיכולוגי. מילים בסגנון של "מכילה", מילה שבאופן מיוחד אני לא סובלת... או משהו כמו "אני לא מדברת איתך ממקום של כעס" והכול בגלל שבדיוק למטה נכתב "יהיה יותר מאפשר" לא יודעת, לפעמים נוח לי יותר לדבר סתם עברית רגילה ומשוחררת עמכם הסליחה בטיפול שלי אין דברים כאלה, אבל דיברנו על זה ...

שלום לך, את מעלה כאן משהו שמאוד מפריע לך, אבל את לא כותבת מה מפריע לך בזה בדיוק. אני לא יודע אם דיברת על זה, אם את רוצה לשתף כאן במחשבות שלך, אבל אני כן הייתי מזמין אותך לחשוב לפחות עם עצמך מה בדיוק במילים הללו, בסגנון הדיבור הזה מרגיז אותך כל כך. דרור

בן 9 התלונן במשטרה על אביו המכה יום ראשון, 2 בספטמבר 2007, 15:40 מאת: מערכת וואלה! תושב צפת נעצר הבוקר בחשד שהכה את בנו בן התשע. החשוד נעצר לאחר שבנו הגיע הבוקר בכוחות עצמו לתחנת המשטרה בצפת והתלונן על מעשי אביו. בגלי צה"ל דווח, כי האב נלקח לחקירה, ואילו הבן יועבר למשפחה אומנת.

למה אני לא פניתי למשטרה כשאבא הכה אותי, אולי היום הייתי נורמאלי יותר ולא הייתי צריך לבזבז זמן וכסף על טיפול חסר תועלת עצוב.

בי פגעו הרבה יותר מזה ולקח לי כמה עשרות שנים רק להבין ולהתחיל קצת לדבר על זה. יש עליך איום ואתה כזה קטן ואתה לא יודע, או כן יודע, מה זה משנה. מערכת סגורה ואתה גם מגן על הפוגע. לא הצילו ולא לקחו למשפחה אומנת. והאמת, אף אחד לא יודע ולא יידע האם הניתוק היה יכול להציל או להחריף. הרבה פעמים חשבתי שהיה טוב אילו ה"תאונות" שקרו לי, היו קצת יותר מוצלחות. לא נותר ממני הרבה היום.

שלום לך, המקרה שמובא כאן אכן אינו המקרה השכיח. לרוב ילדים אינם מתלוננים בזמן אמת, לבדם על התעללות. זה מאוד קשה להתלונן על מישהו הנתפש כחזק יותר וככל יכול. לעיתים גם לא ברור מה נכון לעשות ומה לא. ולכן זהו תפקידם של המבוגרים בסביבה לנסות ולשים לב ולהתערב בעת הצורך. כאב לי לשמוע את מה שכתבתם, את ההתעללות שעברתם ואת ההשפעות שלה עליכם עד היום. אני מקווה שלמרות הכל, למרות הקושי והאכזבות תוכלו עם הזמן להרגיש שהכאב פוחת גם אם לא נעלם, ושהיכולת לתפקד עולה. דרור

גילי שלום, ייתכן והחגים הם אכן הסיבה לקושי שעולה כאן. בתקופת החגים ישנה הזדמנות לעצור להסתכל פנימה ואחורה וזה לא פשוט. גם המפגש עם בני משפחה עלול להעצים את הקושי. לבסוף בחגים מרגישים לפעמים בודדים יותר מהרגיל ואז זה עוד יותר קשה. דרור

הי דרור, אני לא יודעת אם אתה זוכר את הסיפור שלי,אבל אני חבה לך בגדול. בזכות עצותיך המלומדות והניתוח הכ"כ מדויק שלך ולמרות שלא המלצת מפורשות היה ניתן להבין בין השורות שכדי לי להישאר אצל הפסיכולוגית החדשה ולא לחזור לקודם. (כתבת לי "אולי את לא רוצה שהיא תבין אותך כי אז זה אומר לסמוך עליה ב-100% ולוותר על הקודם"). אז דרור, באמת נשארתי אצלה ואני מודה על זה יום יום,עוברים עלי ימים לא קלים כמעט איבדתי את בעלי בניתוח לב לפני שבוע וחצי מאוד ארוך ומסובך(9 שעות)הוא עדיין מאושפז וללא תמיכתה המסיבית יום יום בטלפון למרות שהיא בחופשה לא הייתי שורדת. אז דרור שוב תודה מכל הלב (-: שלך איריס.

איריס, אולי בגלל שגם אני מבלה לאחרונה הרבה בבתי חולים, קשה לי להישאר אדישה.. רוצה לאחל לכם רק בריאות, והרבה ממנה! מרגישה הקלה גדולה על ה'כמעט' הזה ואיזה מזל שהוא בסדר!! רפואה שלמה (ומצאי לך זמן להניח רגע את הראש ולנוח קצת.. אולי לא עכשיו, אם עוד צריך להחזיק חזק, אבל אחר כך..) שולחת הרבה כוחות ואמונה, ומאחלת שבוע קל יותר, לילך.

איריס שלום, אני שמח לשמוע שאת מוצאת את מקומך בטיפול החדש, מרגישה שהיאעוזרת ותומכת בך. אני גם שמח שהניתוח של בעלך, למרות הקושי, הסתיים בהצלחה, ומאחל לך רק טוב בהמשך, וגם אם וכאשר יבואו רגעים פחות טובים תדעי להתמודד עמם, דרור

שלום לך, אני כאן, ותמיד מגיע בסוף גם אם זה לוקח זמן וקשה בדרך. דרור

התחלתי טיפול לפני שבועיים האם בתקופת החגים יש טיפול? אם לא אז איך שורדים לבד? בעיקר שהמצב כל כך שחור?

סתיו שלום, מטפלים רבים מעדיפים שלא להתחיל טיפול ממש לפני חופשה, בדיוק מהסיבה שמנית. התחלת טיפול היא תקופה רגישה מאוד. כך שאני מניח שאם בכל זאת התחלת טיפול המטפל שלך אינו מתכוון לקחת חופשה במהלך החגים. ואם כן אני מניח שהוא ידאג שיהיה לך מענה כלשהו בתקופה זו. דרור

לכל אלו בנות מזל בתולה שחוגגות יום הולדת החודש, מזל טוב יקרות שלי לפרפקציוניסטיות החכמות הכל כך פרקטיות מבפנים וכל כך רומנטיות ורגישות מבפנים. יום הולדת שמח לנו.

גלית שלום, אני מצטרף לברכותייך ומאחל גם לך שיהיה הרבה מזל טוב, דרור

המטפל שלי מדבר בכל חלש ומונוטוני, שום דבר בגוון הקול שלו לא משתנה לא משנה על מה אני מדבר הוא נשאר באותו טון זה נראה כאילו הצורך בלשלוט בקול שלו כבר אבסורד הייתי רוצה לדעת דרך הקול שלו (כי זה מה שנשאר בחדר קולות לא?) שהוא מבין מתחשב כואב או משהו אבל המונוטוניות הזו גורמת לי לא לרצות לחשוף רגשות מולו ואני נשבע לכם שזה לא קשור למשהו מוכר בעבר שלי או בכלל זה פשוט אמיתי. אודה לכם על תשובתכם אלון

אלון שלום, ייתכן והקול שלו חלש ואפילו מונוטוני, אבל האם אתה לא מזהה שום סימן אחר לרגש, להקשבה להבנה שלו אותך? האם דיברת איתו על זה? על מה שקורה ביניכם? אלו העיצות שלי. מעבר לכך אם דיברת איתו ואם אכן אתה לא מרגיש שאתה נוגע בו כבר תקופה ארוכה אתה יכול לבחור האם לנסות ולראות מה קורה לך אל מול חוויה שכזו. או לעזוב את הטיפול. יחד עם זאת אני עדיין ממליץ בחום שתנסה לבדוק איתו מה קורה שם. דרור

היי אני בת 25 נשואה לבן 38 עזבתי את הבית עקב סכסוך בענין חוסר יחס מצידו כולל חוסר סקס כשלוש שבועות.....יש מתחים בבית בגלל אחד מהוריו שהוא חולה ובעלי לא עובד עקב חוסר מציאת עבודה שמתאימה לו.....הוא טוען שרוב הסיבות שהוא לא מתייחס אליי קשורות למתחים בבית כעת אני יודעת שהגזמתי אך יותר מדי התלוננתי בפני אימי על המצב ובעלי ציתת לנו לטשיחות והתעצבן אני מעוניינת לתקן את המצב אך כשסיפרתי לאימי שכדאי באמת שנעצור את השיחות האלה היא לא הסכימה וטענה שזה בגלל שהיא רוצה לעזור ולתמוך אך אני בהחלט מבינה את זכותו של בעלי לא לדבר עם אחרים על בעיותנו......הוא שלח לי מכתב ובו פירוט מה מפריע לו אצלי והוא אומר שדברים אלה הורגים לו את החשק ואני שואלת איך אפשר להית כ"כ רגיש? אני מבינה חלק מהדברים. חלק מהטענת: שאני קונה דברים לבית מבלי לבדוק אם באמת צריך. שאני לא תמיד מצחצחת שיניים בבוקר. שאני אומרת אהלן במקום שלום שאני אוכלת יוגורט ובגלל זה כואב לי הבטן(אין לי שום רגישות ליוגורט וכאבי הבטן שלי היו קשורים למחזור) שאני קצת משחקת עם הסכו"ם בזמן אוכל כשלא מתחשק לי כ"כ לאכול קצת מזיזה חלק מהאוכל הצידה במזלג. שאם משהו מפריע לי אגיד לו ולא לאף אחד אחר (אני כן אומרת לו רק שאם אני אומרת לו זה נרא לו כמו ניסיון להשתלטות כנראה וסתם אומר שאני צריכה להתרגל למצב בצורה אדישה או שזה ישתנה ולא מקבלת ממנו שום עידוד או תמיכה לא פיזית כמו חיבוק אוהב ולא מילים תומכות). דרשתי ממנו שיהיה לי מטבח לבד כי יש לי מטבח עם חמותי והיא תמיד טוענת למה חלהכין פעמיים אוכל ואני רוצה ללמוד לבשל הוא אמר לי אם אני אצטרך לחכות לך אני אמות מרעב אבל אני רוצה ללמוד לבשל ומאודג אוהבת להשקיע באוכל(הוא יותר מדי מחמיא לאוכל של אימא שלו בצורה תינוקית שהורגת לי חשק ללמוד לבשל בכלל) הוא ביקש שאתייפיף בשבילו מבחינת ביגוד ואיפור עוד לפני שהתחתנו הפריע לו שיש לי צלקת בפנים בעקבות פצעי בגרות אבל בחודש ראשון אחרי חתונה כשרציתי ללבש פיגמה נ יפה בלילה הוא אמר לי לא צריך כל יום להתייפיף וגם פעם שאלתי אותו אם ימצא חן בעיניו אם אצבע שערי ואמר בשביל מה מי רואה? (אני עם מטפחת על הראש).הייתי עם מטפחת זו עוד לפני חתונה מסיבה דתית. מה אתם אומרים על זה? האם יש מצב להסתדר.....הוא אומר שבגלל דברים אלו בשום פים ואופן לא יכול להסתדר עם זה הכי מפריע לי שהוא מנסה לשלוט בי מאוד מדבר אליי כמו מלך ושאני עבד של אם לי יש טענה תמיד מפריך אותה ולא מוכן לשנות משהו בהקשר לטענה...גם בנושא סקס טוען שיודע מה לעשות ברוך השם אך הוא אוהב מין חפוז ולדעתי אם אנו עושים רק פעם בחודש רוצה קצת משחק מקדים והוא משקיע בזה מקיסום דקה או 2 דקות.....דיברתי איתו על זה הרבה כלום לא השתנה.....מה לעשות.לכאורה התחתנו מרצון והוא זה שהכי רצה להתחתן וקבע מהר מועד לחתונה ......התחתנו אחרי חצי שנת היכרות.

אני שונאת אותו בלי להכיר אותו אפילו. שתלטן סדיסט, תברחי כל עוד את יכולה לפני שיגיעו הילדים ואז תביני מהו גיהנום, מנסיון השתלטנים האלה שיתחתנו עם האמא "המושלמת" שלהם שסירסה להם את הגבריות והם באים אלינו כדי לסרס לנו את האישיות. ההתנהגויות שלו שאת מתארת הן חולות וכך הכל מתחיל עד שזה מגיע לנשים מוכות ואז לילדים מוכים בבקשה אל תחזרי אליו.

קטיה שלום, את מתארת מצב מאוד מורכב ביניכם. לדעתי רשימת התלונות שהצגת אכן מפריעה לו אבל היא מייצגת משהו אחר עמוק יותר תחושה של ריחוק בינכם וכשהוא מתבונן בך זה מה שהוא רואה. בעצם אני שומע קושי שלכם לתקשר. הוא לא מוכן להקשיב לך, רוצה שהדברים יהיו כפי שהוא רוצה. אבל גם את מתקשה לתקשר איתו ומעדיפה לדבר עם אמא. כפי שאני רואה את זה יש כמה דברים שניתן לעשות לפני שתשקלו פרידה. ראשית עליכם לנסות ולהפוך לזוג, למשל להפסיק לגור עם הוריו ולצמצם במעט את השיחות שלך עם אמך. כלומר שהנאמנות שלכם תהיה קודם כל אחד לשנייה. שנית לשפר את התקשורת ביניכם. את שתי המשימות הללו לא קל לעשות ועצתי היא לפנות לטיפול זוגי. עם הזמן ככל שהתקשורת תשתפר יעלה גם נושא יחסי המין. גם בטיפול. דרור

רעות שלום, אכן יש כאן לא מעט כאב וגם רגעים של ייאוש. אבל בדיוק בשביל הרגעים הללו יש גם את הפורום הזה, בו ניתן לשתף לשאול ולהיעזר. דרור

יש לי בעיה אשמח אם תעזרו לי:יש לי בן זוג כבר שנתיים אני בת 29 והוא בן חמישים ושלוש, אנו מאוד אוהבים אחד את השניה הבעיה היא ביחסי המין אני לא מצליחה להגיע לידי סיפוק, לפעמים כשאני עם חברה מהאונברסיטה אני מתקנא בבנות שמספרות לי על יחסי מין מספקים. הבעיה היא שאני לא נמשכת מינית לצעירים בגילי, בן הזוג שלי מפנק ותומך ואוהב נורא הילדים שלו שמבוגרים ממני בקשר מצויין איתי ולפעמים אנו אפילו יוצאים לפאבים ביחד. חשבתי ללכת ליעוץ מיני אצל סקסולוג אך אני מתביישת לשתף אנשים בפרטים כל כך אישיים. אני לא רוצה לפגוע בו הוא באמת נורא משתדל לספק אותי אבל כנראה שמשהו אצלי לא עובד, משהו מונע ממני להגיע לסיפוק. רק כשאני מענגת את עצמי אני מגיעה לפורקן מלא הוא כמובן לא יודע זאת. אני נורא מבולבלת ונבוכה אבל מאוד אוהבת אותו.

אחותי מה עניינים איתך, חסרים בחורים בגילך, איך את מסוגלת בכלל לגעת בו. אחותי דחוף דחוף טיפול ולא יועץ מיני. אומרת לך זאת באמת באהבה תחשבי על זה. וחוץ מזה מה אבא ואמא שלך אומרים על זה? או שהם לא יודעים?

תודה על "מילות האהבה שלך"אני לא צריכה טיפול תודה על הדאגה, לאהבה אין גיל, ולגבי מה שההורים שלי חושבים בנושא - אנחנו לא בקשר, אני גרה בקיבוץ מאז גיל 17 והם גרים בבית בעיר. את החבר שלי הכרתי פה בקיבוץ, ונכון לא חסרים בחורים בגילי אבל הם ילדים מטומטמים שמחפשים את עצמם ואני צריכה מישהו שאוכל להישען עליו ולא מישהו שיבלבל לי את המוח בנושאי גיל ההתבגרות. שלך דנה

שמתי לב שהפסיכולוגים הקליניים רגישים יותר ונוטים הרבה פחות לדרוך לאנשים על היבלות ולעצבן אותם,זאת בניגוד לפסיכולוגים ויועצים זוגיים/חברתיים שלא עושים שום חשבון בקטעים האלה(הכל מנסיון).מעניין האם זה נובע מהבדלים באינטליגנציה הרגשית או שזה נובע מהבדלים בין מה שלומדים בהכשרה?

לדעתי קשור באישיות של המטפל ובחוויה הנתפסת של המטופל, לטעמי לא נכון לעשות הבחנה גורפת. מקווה שתיצור לעצמך חוויה מתקנת...

ולי דווקא יש נסיון ממש גרוע עם הקלינים. הם תמיד מגעילים ועושים את עצמם כאלו מתוקים סכרין שבא להקיא. אותם שאת אומרת שהם דורכים לאחרים - תסלחי לי - הם פשוט לא מעמידים פנים ולא סכרינים - אז הם אומרים לפעמים אמת בפרצוף. מה עדיף???

החומר למטה בנוגע לפגיעה מינית נכתב על ידי, אני רואה בו חומר חשוב עבורכן בנות יקרות. אני בת 26 הייתי בטיפול בעקבות תקיפה מינית שעברתי, והטיפול היה נוראי והשאיר בי את חותמו. אני הרוסה ורציתי להעביר אליכן מידע חשוב בו תמצאו א עצמכן ושתדעו מה לחפש במטפל שלכן, ולמי שעברה זאת גם מקווה שלא נפגעתן לא הייתה כמובן כוונה כזו. מקווה שאף אחת מכן לא תלך לטיפול בלי ידע קודם בנושא מה אמור לקרות בחדר ומה אנו עוברות. בוכה בשבילי ולא רוצה שתבכו בשבילכן.

הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות הנובעות מחוויות מציפות. טיפולים כושלים רבים בהפרעות אלה הסתיימו בנטישה של מטופלת שלא יכלה לשאת עוד פגישות "דם וקרביים" שבהן היו בעיקר שיחזורים אבריאקטיביים של חוויות טראומטיות. אי לכך, טיפול מוצלח חייב להפחית למינימום טראומטיזציה-מחדש של המטופלת ולמנוע יצירת חוויות סוביקטיביות של נטישה העלולת להתפתח לאחר היזכרויות שיחזוריות קשות בטיפול. "חוק השלישים של קלאפט" (Kluft,1993) אומר ביחס לזה כי אם המטפל אינו מספיק להגיע אל החומר שתיכנן לגעת בו בשליש הראשון של הפגישה, על מנת לעבוד עליו עד לתום השליש השני של הפגישה ולעבד את מה שנחשף ולייצב את המטופלת בשליש השלישי של הפגישה, מוטב להימנע מלגעת בחומר כדי למנוע מצב בו המטופלת עוזבת את הפגישה הטיפולית כשהיא מוצפת באופן רגשי. בתקופות טיפוליות שבהן מתרשם המטפל כי נפרץ אחד מסכרי המידור והמטופלת נחשפת לחומר טראומטי, יש מקום לשקול הגברה של תדירות הפגישות וגם תכנון של פגישות טיפוליות מיוחדות שתהינה ארוכות יותר.

מירב, כל הכבוד לאומץ שלך. ואני הייתי בטפול שנתיים אצל מטפל ממין זכר ואני עברתי אצלו תקיפה נפשית יותר חמורה מהאונס הפיזי. רק שתדעי. ומה שהעלית פה לפורם הכאיב לי מאוד כי הוא הזכיר לי חזק מה לא קיבלתי מהמטפל שלי. הוא שלח אותי הביתה מדממת נפשית פעם. ופעם אחרת סיפרתי לו משהו בשמחה אז הוא הזכיר לי את התקיפה האונס ואני לגמרי קפאתי - ואני לא מבינה איך הוא עשה את זה. כאילו הוא לא יכול היה לסבול שאני שמחה על משהו. ויש לי עוד מלא ספורים על טפול כושל של שנתיים. כואב לי לדעת כמה שהוא רחוק מהתאורים שאת הבאת מירב.אבל אני הייתי כבר בעומק הטפול ולא יכולתי לסגת. זה כואב כואב כואב עד שלפעמים אני רוצה ללכת לטפול על הטפול שעברתי. אבל אז אני מחזיקה את עצמי ולא הולכת. אבל זה פצע נוראי. וההוא ממשיך הלאה ואפילו אין לו מושג. וממשיך לטפל ולעבוד על אנשים - זהו. צר לי

תודה רבה ששיתפת אותנו .. חומר מאוד חשוב ..העברת ..למי שעוברת טיפול לאחר תקיפה מינית .. הרבה מהחומר עזר לי להסתכל על הדברים שקורים לי שם בחדר הזה .. שנראים לי לעיתים הזויים ... גם אני עברתי אונס ..והטיפול הזה מול מטפל פסיכולוג .. היא חוויה נוספת קשה .. לבנות אמון בסיסי שנהרס ..ולהתגבר על החויה הנוראית שעברנו ... זה לא כמובן מאלייו . .והמטרה הברורה היא .. באמת, אכן להגיע למקום טוב יותר . מאחלת לך המון טוב .. ומצטערת לשמוע שהטיפול היה כושל .. מקווה שתמצאי את האיזון ..להמשיך לטפל בעצמך מחדש במקום טוב יותר .. אשמח אם תמשיכי לשתף אותנו .. שרית

שלום דרור, לי נמאס מהמטפלת ומהטיפול. אני מטופלת אצלה כבר שנתיים וקודם הייתי אצל מטפלת אחרת גם כמעט שנתיים. אני רוצה למות, למות, למות. לא להיות יותר קיימת פשוט נמאס לי מכולם . הכוחות שלי אזלו.. אני לא מעיזה לומר לה את זה. בעבר היא ניסתה למנוע ממני לעשות צעד זה והפעם החלטתי שהיא לא תצליח. לא יודעת למה אני כותבת את הדברים אבל אני רוצה לעשות את זה. אני אלך לים אכנס למים ולא אצא. זהו, הסבל יגמר לעולם.........................................

רוני שלום, אני שומע את התחושה שלך שהכל כואב מדי, שאין טעם בכלום וכלום לא עוזר, אולי אפילו את התחושה שלאף אחד לא אכפת והרצון לסיים את זה. אני מבין את התחושות הללו, ובכל זאת למרות הקושי מציע שתדברי על זה עם המטפלת. תספרי לה על מה שאת רוצה לעשות, גם על העזיבה את הטיפול וגם על הרצון לפגוע בעצמך. ואולי תוכלי לתת לעצמך גם להרגיש שהיא שם בשבילך ושבאמת אכפת לה. דרור

מעניין אותי לדעת מאיזה גיל אנו מתחילים לזכור, עד כמה אנו אמורים לזכור מהילדות שלנו האם הזכרונות הם רצופים, איך יודעים מה אמיתי ומה זה הדמיון שלנו, והאם אנשים אמורים לזכור הרבה זכורנות מהילדות שלהם או כל אחד זוכר מספר זכרונות שונה, ולמה חלק מהאנשים זוכרים יותר תקופה מסויימת ואחרים פחות. ובכלל זכרונות ילדות מהם?

אסף שלום, אתה שואל שאלות מורכבות שהשתשובות על חלקן מורכבות, ועל חלקן קיים ויכוח. ככלל, האדם זוכר מסביבות גיל שלוש. יש הזוכרים מגיל מוקדם יותר אך זהו הגיל המוסכם בספרות. ישנה ספרות רחבה על מה שמכונה זכרון מובנה, כלומר על עצם העובדה שזכרון אינו צילום וידאו של אירוע אלא עיבוד קוגנטיבי ורגשי שלו. כך, ניתן לעצב זיכרון בדרכים רבות, מה שגורם לעיתים לתהיות האם הזכרון שלי או של אחר, ואף האם אמיתי או לא. אנשים נבדלים זה מזה במידת היכולת שלהם לזכור, מהילדות ובכלל, שוב בשל סיבות רגשיות וקוגנטיביות. למשל מידת החשיבות שאנשים נותנים לעבר, לאירועים. מקווה שעניתי על מרבית השאלות, דרור

שלום, אני כותבת מתוך כאב וייאוש על אמי..בתקווה לקבל ייעוץ או כיוון לגבי אופן טיפול... אמי בת 55 חיה לבד. לפני יותר מ-15 שנה הוריי התגרשו ומאז היא ממאנת להמשיך הלאה..למרות שהיו לה 2 מערכות יחסים מאז אך הם לא החזיקו מעמד... כל עולמה מסתכם בדירת חדר וחצי ו2 בנות, שזו אני ואחותי שכל אחת כבר בנתה לעצמה תא משפחתי. אבי גם המשיך בחייו והקים עוד משפחה ואנחנו בקשר מצויין. לפני כ10 שנים החלה ההתדרדרות אצל אמי והמצב רק הולך ומחמיר. אנסה להסביר במה זה מתבטא - היא לא עובדת, כל היום שולחת הודעות טקסט לי ולאחותי, היא לא מפסיקה לדבר על העבר...איפה טעתה, מה היינו צריכים לעשות, איפה היינו יכולים להיות היום, שהיא רוצה את המשפחה חזרה, מבקרת אותנו בלי סוף , לא מפרגנת, תמיד תמיד יש לה משהו רע להגיד, רואה רק שחור, שלילית , אנטי , כל שיחת טלפון נגמרת בצעקות וריבים, היא לא מודעת ממש למצבה, ניסינו לדבר איתה על טיפול והיא לא רוצה. זה הגיע למצב שאין כבוד הדדי, אני מוצאת את עצמי אומרת לה דברים איומים ואחר כך טובעת בייסורי מצפון. אנחנו מביאות לה מדי פעם קצת מוצרים מהמכולת ולפעמים גם כסף... זה הגיע למצב שמצד אחד הכאב הוא עצום, הכעס עוד יותר שעם הזמן הפך לשינאה... היא פשוט בודדה את עצמה מהעולם ורוצה רק אותנו . אני מרגישה שאני נושאת נטל ותפקיד שהוא לא שלי...ועל זה אני הכי כועסת עליה. אנחנו לא מצליחות לתקשר, אני לא סומכת עליה, לא מאמינה למה שהיא אומרת והיא מנסה לקשור אותנו אליה בכל דרך אפשרית. היא גורמת לסכסוכים וריבים עם בני הזוג שהם הפכו כבר לשק איגרוף עבורינו... מאחר והמצב בלתי נסבל החלטנו אני ואחותי להציב לה אולטימטום... היא עושה שינוי בחייה..מחפשת דירה חלופית, מוצאת עבודה והולכת לטיפול אחרת מנתקות איתה כל קשר. מבחינתי , אני לא מאמינה שמשהו ישתנה, אני לא מצליחה להתנתק רגשית ואני כבר עייפה ומותשת מהמצב. ואני כבר לא יודעת מה לעשות... אולי אוכל לפחות לקבל טיפים או ייעוץ לגבי ההתמודדות שלי מולה...ומה אפשר לעשות כדי שתקבל טיפול בכל זאת?? אשמח לשמוע חוות דעת. בברכה וחג שמח המיואשת...

למיואשת שלום, נשמע לי שאמא שלך לא באמת רוצה לצאת מהמצב שלה אחרת הייתה מנסה כבר מזמן. אבל אין לי ספק שאתן חשובות לה. יייתכן והאולטימטום יעבוד אבל ייתכן גם ולא. ייתכן והיא אינה יכולה לוותר על המצב שלה, או להשלים עם ההתרחקות הטבעית שלכן. את מנסה לשנות את המציאות, להפוך את אמא לקלה יותר להתמודדות. והלוואי וזה יצליח, אבל דרך אחרת היא ללמוד להתמודד עם המציאות בדרך אחרת. לראות את אמא בצורה אחרת, להבין מה קורה לה ולבחור האם לקבל את זה או לא, או באיזו צורה לקבל את זה. זה מאוד לא קל ולכן במקרים כאלו עזרה עבורך מאיש מקצוע יכולה לעזור מאוד. דרור

אני חושבת על המטפל שלי 24 שעות ביממה מה אני אומרת לו מה הוא אומר לי, מה הוא עושה עכשיו וכו', אני לא מתפקדת לא בבית ולא בעבודה אני חושבת שהשתגעתי אולי כדאי להפסיק את הטיפול כי זה כבר הפך לאובססיה כל פעם לפני פגישה אני מתרגשת כמו ילדה קטנה ובוכה לפני כשהיא מסתיימת, אני לא מתייחסת לבעלי או לילדי ורק מחפשת סיבות טיפשיות להתקשר אליו והוא כמובן סבלני ונחמד האם אני משוגעת?

יונה שלום, את מתארת תחושות שעולות בך כלפי המטפל ושמפריעות לך בחיי היומיום. זוהי תופעה מוכרת בטיפולים הקורית מדי פעם. חשוב לא להתעלם ממנה, לדבר עליה בטיפול עם המטפל, למרות הקושי הטמון בכך. רק על ידי העיבוד של מה שקורה לך תוכלי להתחיל לחשוב פחות עליו ולהתפנות לקשיים שהביאו אותך לטיפול. דרור

זה נראה כאילו טריגר הוציא שלדים נוראים מן הארון. וכל ההסברים על התעללות מינית בילדות למה? יש כאלה שמעדיפות לא לדעת את השם של מה שהן מרגישות. תפסיקו כבר!!!!!!!

משתנה שלום, אני מבין את תחושותייך וכבר הבעתי את דעתי למטה. יש מקום גם להבאת קטעים כאלו אך אני מקווה שיקבלו את המלצתי לגבי הודעה בנושא על תוכן ההודעה כך שאלו שלא מעוניינים לקרוא לא יקראו. דרור

אני בטיפול מזה חצי שנה עברתי התעללות פיזית ומינית בילדות, אני מטופלת שלוש פעמים בשבוע בגלל מצבי הקשה, אבי נפטר לפני שלושה שבועות, ואני לא מסוגלת לחזור לטיפול ולדבר על מה שאבא עשה לי, הוא מת ואני עכשיו מכתימה את שמו. שוחחתי עם המטפל שלי והוא מתעקש בכל תוקף שלא אפסיק את הטיפול. הוא טוען שעם המוות של אבי ובמצבי כאשר רק התחלנו ממש לדבר על החוויות זו תהיה החלטה הרסנית להפסיק את הטיפול. הוא מבקש להגיע ולדבר על מה שאני רוצה ושנעשה זאת בקצב שלי ושלא נדבר על אבא אם אני לא רוצה. אני מאוד קרובה למטפל שלי, הוא הדבר הכי קרוב אלי בעולם, אבל אני מרגישה שאולי בגלל שדיברתי על אבא אז בגללי הוא מת, מרגישה אשמה נוראית, המטפל שלי לא יודע שאני חותכת את עצמי אבל זה הדבר היחיד שמחליש את הכאב, אני מרגישה שהלכתי לאיבוד. אני בת 28 נפרדתי מהחבר שלי מהפחד שהוא יעזוב אותי לא מסוגלת לעמוד בעוד פרידה ולפחות הידיעה שאני עזבתי מנחמת אותי. כל פעם שאני חשובת על אבא אני נזכרת בחדר ובמטפל, אני חולמתכל לילה שאבא הורג את המטפל ולוקח את מקומו בכיסא מולי ואבא ערום לגמרי עם סכין ביד, למה הלכתי לטיפול מלכתחילה החיים שלי היו אולי כואבים אבל לפחות לא ידעתי למה כואב, למה המטפל גרם לי להיזכר לפחות אז עוד ידעתי שאני אוהבת את אבא. היום את הריקנות והבדידות החליף כעס נוראי שכרגיל מקבל ביטוי על הגוף החרוט שלי. הייתי רוצה ללכת לטיפול שמוחק זכרונות אני חושבת ששמעתי על משהו כזה. המטפל מתקשר פעם ביומיים בערך לשאול לשלומי ומגשש מתי אני מגיעה לפגישה, לא יודעת איך להרחיק אותו הוא כל מה שנשאר לי אני מצטערת שאני כותבת המון פשוט הדמעות לא מפסיקות לשטוף את פני אני כאן בחדר מול המחשב בחושך והצללים בחדר מאיימים לטרוף אותי איזו ילדה מפגרת אני מי עושה דבר כזה לאבא שלה שפתאום מת מדום לב מעניין אם כאב לו מקווה שכן סליחה אבא.

כל כל היה לי קשה לקרוא את מה שאת עוברת מרגישה ובוכה, אין מילים לנחם הכאב כה גדול. שולחת לך חיבוק חזק חזק מקווה שתחזרי לטיפול אני בטוחה שאת נמצאת בידיים מהימנות, תני לו לעזור לך ואלוהים רק יודע כמה את זקוקה לזה. בבקשה אל תשארי לבד אפילו שאני לא מכירה אותך מפחיד אותי לחשוב שאת יושבת לך שם בחושך ובוכה. תמשיכי לכתוב פה אולי אפילו תכתבי למטפל שלך במייל זה משהו שאני עושה בשנה האחרונה עם המטפלת שלי כמעט כל יום שולחת לה מן עדכונים על היום שעבר כמובן שמצבי הוא טפשי שאפילו לא נעים לי לספר לך למה הלכתי לטיפול. את כל כך צעירה כל החיים עוד לפנייך אני כמעט כפול מגילך, אני בטוחה למרות שזה ישמע לך לא אפשרי, שממרחק הזמן בעוד כמה שנים תהיי חזקה יותר נאהבת ואוהבת והחיים יחייכו לך יותר אני פוחדת להפסיק לכתוב לך כאילו שאם אפסיק אז אני משאירה אותך לבד. אם תרגישי נוח תוכלי לצרף את המייל ואשמח להיות בשבילך בדרכך הכה קשה. חבוקים ושוב חיבוקים, חנה

דחוף דחוף דחוף דחוף חזרי לטיפול,, ואיפה אמא ואחים בכל הסיפור? מי רואה את כאבך? מי מוחה את דמעותייך? שולחת לך ים של כח ואהבה. בריאות ואושר, נועה

את חייבת להיות חזקה ולא להתייאש .. אני מבינה אותך ככ ... אני בת 30 , עברתי אונס אכזרי לפני 11 שנים .. והיום אני מוציאה את כל ההדחקה הקשה הזו בטיפול ..:-(((((( אז כן..אני ממש לא נהנית להגיע למטפל שלי .. למרות שהוא אדם מקסים .. שהצליח לגרום לי להאמין שנשארו עוד אנשים טובים והוא שם בשבילי .. למרות כל הקושי ..הרעידות בגוף..החולשה ..ההקאות שלי אחרי ... הכאבי בטן כבר לפני .. האינטנסיביות של הפגישות לפעמיים גם 3 בשבוע .. אני נאבקת בלהמשיך להגיע אלייו ..הוא העוגן הכי חזק שלי שאסור לי לוותר עליו .. הטיפול הזה ..שומר עליי ..מגן ..אני ממשיכה להאחז..בו גם כשנגמר לי הכח .. כי ברגע הראשון שאוותר ..אני יודעת ..שזה כבר יהיה קל ..ליפול נמוךךךך נמוךךךךך..אל התחתית מחדש ..שמשם המוצא ..הוא אפסי .. ובתוך תוכי אני ממש לא רוצה ... למרות שזה נראה שכן.. יקרה שלי , מצטערת על אביך .. מצטערת על מה שעברת בגללו.. את לא אשמה!!!!!! אל תפסיקי את הטיפול ..זה הרגע שאת הכי זקוקה למישהו שם שיהיה בשבילך .. תלכי ..תבכי ..תוציאי ..כן ..אפילו 3 פעמיים בשבוע .. בסוף זה יתאזן ..ויהיה קל יותר ... אני מבינה אותך ..ככ ..שדמעות מציפות את עיניי .. אם היית לידיי הייתי מחבקת אותך חזק חזק ...ולא נותנת לך לוותר.. היי גאה שאת בידיים טובות ..אצל מטפל שדואג לשלומך ..שאכפת לו ..אין הרבה כאלה הריקנות הזו ..שאת כותבת ..פשוט מוכרת .. הכאב הזה שנראה שלא יגמר .. זה רק אומר עד כמה עד זקוקה לטיפול הזה ..פשוט זקוקה .. אל תוותרי ..בבקשה .. פשוט אל .. ש'

ספיר שלום, הכאב בדברייך עובר בצורה חזקה מאוד. אני מבין עד כמה קשה לך עם הכעס על אבא שהתעורר לאחרונה ושעכשיו נראה לא לגיטימי. אבל אני חושב שבדיוק בגלל הקושי הזה את צריכה להישאר בטיפול, לדבר על כל הדברים שמפחידים אותך, אפילו בקשר עם המטפל. הפחד שהוא יפגע בך, ינטוש אותך. לדבר על הרצון שלך לעזוב כדי לא להפגע, אבל לדבר על זה. לא לשחזר שוב ושוב את חווית הבדידות. בהצלחה, דרור

רציתי להתייעץ לגבי משהו קטן, אבל אחרי שקראתי את מה שקורה כאן לא נעים להטריד אתכם בקטנות. ולכן לכל הבנות היקרות והכואבות שכאן, חיזקו ואימצו מקווה שיכאב פחות. ובהזדמנות זו שנה טובה לכולכן.

צחי שלום, אתה בהחלט מוזמן להתייעץ כאן לגבי כל דבר, קטן כגדול. אני בטוח ששאר משתתפי הפורום חשים כמוני והיו שמחים לעזור לך ולייעץ לך, דרור

המטפלת פשוט מדהימה, אחרי חודש של חיפושים ובירורים לגבי כל מיני מטפלות משהו באינטואציה שלי כשפגשתי אותה במקרה מכיוון שאנחנו מתעסקות באותו תחום אמר לי שהיא המתאימה. אפילו כשהלכתי לא הרגשתי כל כך פרפרים של פחד בבטן כמו שכולם ציפו ידעתי שאני הולכת מרצוני ובתקווה שמהנקודה הזאת אני עושה בירורים אמיתיים וכנים עם עצמי לגבי כל מה שקרה לי וכל מה שאני באמת מרגישה, מבלי להסתיר ומבלי לשתוק.. שאני יעשה מה שצריך למען עצמי ובשביל עצמי כדי לשפר את החיים שלי כדי לנסות ולתקן ולברר את הדברים שמפריעים לי ועדיין נשארו כסימני שאלה בתוכי.. אחרי הפגישה הרגשתי ממש טוב, קצת נבהלתי מעצמי כמה שפכתי שם בשעה שהייתי אבל אני מניחה שזה בגלל שהעבר שלי הוא כזה "עמוס" היה גם הרבה מה לספר.. אני יודעת שזה לא יהיה קל ושיהיו רגעים קשים וגם נפילות אבל אני מרגישה ממש טוב עכשיו, אני תמיד נלחמת ומשתדלת לעשות בשביל כולם בכל תחום בחיים שלי, וזה באמת עושה לי טוב.. אבל נראה לי ששכחתי את עצמי.. וזאת הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני עושה משהו בשביל לעזור לעצמי. אני באמת מקווה שזה יצליח.

שלומית שלום, אני משתתף בשמחתך על שמצאת מקום בו את מרגישה טוב ונותנת לעצמך סוף סוף את המקום ומאחל לך בהצלחה בהמשך הטיפול, גם כשיהיו עליות וירידות כדברייך בדרך. דרור

עברתי אונס קשה בתקופת הצבא והיום עשר שנים אחרי, חשבתי שעברתי זאת ושהחיים יחזרו לסדרם, התבדיתי והחיים הם קרוסלה ששכחה לעצור, החיוך על פני הפך לריק מתוכן, בפנים תחושות מעורפלות של כאב ובדידות. החלטתי לפנות לטיפול ולנסות לחיות באמת. ההתלבטות שלי נוגעת לגבי מין המטפל, יש וטוענים שהמרחב הטיפולי יהיה מכיל יותר מול אישה בגלל רגישות רבה יותר, בגלל מגע שלא מאיים ושתוכל לתת לי את הרגישות והאמפטיה הדרושה, עם זאת מטפל ממין זכר אולי יאפשר לי להתמודד מול גבר בלי פחדים ואולי לחוש בטוחה מולו בחדר. לא יודעת מה לעשות והאם מטפלים גברים יכולים להיות רגישים אמפטיים ואף לתת יד כשצריך, או שבאמת נשים רגישות יותר?

מנסיון מאחת שהייתה גם אצל מטפלים גברים וגם אצל נשים. החיים הרבה יותר נעימים בטיפול אצל אישה.קשה אבל פחות לספר פרטים קשים לאישה מאשר לגבר. מטפלות גם לא חוששת לתת יד כשאנו בוכות גברים פוחדים כי הם חושבים שזה פוגע בעיבוד של הטרואמה(בולשיט לא?) ועדיןן יקרה יש מטפלים גברים מעולים אבל בכל הנוגע לפגיעה מינית הם יודעים לעבוד באיך לתת הבנה ותאוריות. ואני מבטיחה לך שיש בזמן קשה הוא מאוד חשוב אחרת מרגישים את הלבד קשה יותר בהצלחה בדרך הלא פשוטה ובמה שתבחרי אני מקווה שחיייך יתפסו גוון צבעוני יותר שלך דלית

ניסיתי גם וגם... והיה לי טיפול משמעותי וטוב אצל מטפל גבר, ועדיין לא הצלחתי להתקרב ממש ולדבר על הפגיעה המינית. כיום אני בטיפול אצל מטפלת אישה, כבר כמעט שנתייים. רק אצלה אני מצליחה להתקרב לנושא ולדבר על זה. אני חושבת שגם חשוב להגיע למטפל/ת שמומחה בטיפול בטראומה מינית. הנוכחית מומחית, וזה מאוד מורגש בטיפול. אני מרגישה מאוד בטוחה אצלה. ועדיין, אני חושבת שההחלטה היא עניין מאוד אישי. תנסי אולי לחשוב על עצמך בסיטואציה של טיפול, בסיטואציה של לדבר על הפגיעה. כשאני חשבתי על זה (בנסיון להחליט למי לפנות לפני שהתחלתי את הטיפול הנוכחי) היה לי ברור שזו חייבת להיות אישה. היה לי ברור שאני אוכל לפתוח את סיפור הפגיעה שלי רק מול אישה, שאני בחיים לא ארגיש נוח מספיק לעשות את זה מול גבר. ואני רואה שצדקתי... למרות שאני עדיין לא נכנסת לפרטים, אלא רק מדברת על המסביב. זה קשה, אבל משתלם. גם אני נפגעתי לפני הרבה שנים, והחלטתי שהגיע הזמן לטפל במה שזה עושה לי היום. זו החלטה חשובה וטובה, לפנות לטיפול. שיהיה לך הרבה בהצלחה, בכל מה שתבחרי... קרן

לטעמי מין המטופל אינו משנה ,בטיפול בפגיעה מינית והשלכותיה לטווח הרחוק,חשוב שהמטפל/ת תהיה (או יהיה-מה שתבחרי) רגיש/ה , ורצוי מאוד שתהיה לה או לו התמחות ונסיון בעבודה עם נפגעות תקיפה מינית...

איך אני יכולה לדעת שהמטפל הוא מומחה לטיפול בנפגעות תקיפה מינית? האם זה לא משהו שכל הפסיכולוגים הקליניים מומחים לו? ובמה בא לידי ביטוי ההבדל? וחוץ מזה תודה בנות שאתן מתייחסות לקריאתי

כאחת שעברה אונס אכזרי ..באופן אקראי ברחוב .. ואיבדה אמון טוטאלי כבר בטיפול נפשי בצבא אצל פסיכאטר ..(שהיה פסיכי ..והעביר אותי "אונס " נפשי מחדש ..), וגרם לי להפסיק לטפל בעצמי ...ככ הרבה שנים אני יכולה להבין את מה שכתבת , ו..מאיפה השאלה הזו באה .. הרבה זמן הרהרתי עם עצמי ..מה לעשות .. החלטתי ..אחרי שנפלתי בשנה האחרונה לתהום עמוקה של כאב בעקבות מפגש אקראי ברחוב עם הבחור שאנס אותי ..ולא ..לא הכרתי אותו לפני ... שכחוויה מתקנת ..זה כמובן אישי אליי ..אני חייבת טיפול נפשי ... ואני .. דווקא אטופל אצל גבר !!! שאני אצליח להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לשבת מול גבר ..להתמודד.. ולנצח ... שאני אצליח לא לפחד ...מהנוכחות הזו ... מבחינתי זו מלחמה שלמה שלי י עם עצמי .. עדיין ..בכל התהליך הזה ... והישג אדיר שכן הצלחתי לנסות לסמוך ולתת לגבר להיות שותף לתהליך ככ עמוק וקשה שלי ..אני כבר שנה ו 3 בטיפול אינטנסיבי מאודדדד מאודדדד קשה .. שטומן בתוכו המון עליות וירידות .. אז כן ..אני היום נמצאת בטיפול פסיכולוגי אצל גבר !!!!!... ולקח לי המון המון זמן ..11 שנים .. לתת את האפשרות הזו לעצמי אחרי הפגיעה הקשה שעברתי .. אז כן ..גם גבר יכול להיות רגיש ואמפטי ..כן יש גם כאלה .. הפסיכולוג שלי הוא דוגמא לכך..מתנה משמיים ..שמוכיחה שלא כולם חראאאא... הוא מצליח לחבק במילים, להרגיע ,להכיל , לגרום לי לצחוק ולבכות , לכעוס ולאהוב .. גם שאני מתייאשת והכל נראה כבר שאין דרך מוצא ... עצם הבטחון שהוא משרה בי .. עצם זה ..שהוא באמת רגיש , מכבד ומתחשב .. זו החוויה המתקנת הכי חשובה בבסיס האמון שלי לאחר האונס ... דעי , שבהתחלה הפסיכולוג אפילו ניסה לשאול אותי אם הייתי מעדיפה אישה שתטפל בי .. ולא !!!...בשבילי זה היה ממש לא!!! מה שתבחרי יהיה נכון לגבייך ... מה שאת מרגישה בתוכך ..יהיה הכי חשוב ... אבל , דעי ...שכמו שיש הרבה אנשים רעים .. יש עוד כאלה שטובים ... תני צאנס .. אל תאבדי תקווה .. ותטפלי בעצמך... יודעת עד כמה הכאב הזה ..מחולל מוות נפשי ..שמחייב אבל מחייב טיפול !!!!!! המון אור ואהבה , ש'

הפסיכולוג שלי הוא פסיכולוג קליני אבל.. לא אחד שמומחה בטראומה של תקיפה מינית .. לדעתי , זה פחות חשוב .. האמון באדם שנמצא מולי ..הרגישות שלו ..עצם זה ..שהוא מצליח להבין אותי לאזן אותי ..מספק אותי .. לא תמיד חייבים התמחות ..בכדי להבין ..לעזור .. אז נכון שאני עדיין לא מדברת ככ על הפגיעה עצמה ..הרבה מסביב .. אבל ..זה לא אומר שהוא הבעייה ..בגלל שהוא גבר לי עדיין מאוד קשה ... גם ככה הטיפול שואב ממני ככ הרבה כוחות ... אני מקווה שבסוף אצליח לשחרר ממני את המסע הכבד הזה .. שיהיה המון הצלחה ... אל תתיאשי .. יש פיתרון .. זה רק להושיט יד..ולהבין שהתהליך הזה לא פשוט ודורש הרבה אנרגיות .. ש'