פורום פסיכולוגיה קלינית

אני לא יכולה עם הכאב הזה .. מרגישה שנמצאת כרגע .. בעבר שהוא כרגע ה..הווה ו..העתיד.. שלי ממש בלתי נראה ההווה הופך לסיוט מתמשך...שאני לא יודעת איך לשאת את זה ... אני נמצאת כאן..עכשיו איפשהו בין העבר ..לעתיד ..ולהווה, באיזשהו מקום באמצע, ואני נמצאת באותו מקום שהוא בעצם ההווה או בעצם ..הוא העבר... ובפני עתיד לא ידוע, עומדת ולא זזה , תקועה במקום, לא מוכנה לזוז, מפחדת.. לא לכאן ולא לשם! נמצאת בין 3 זמנים בזמן של פרשת דרכים , לחזור לעבר - אני ממש ממש ..לא רוצה ההווה - שלי ..עדין ממש רע העבר הצטרף אלייו ..ועכשיו הם ביחד... מנסים לפעול נגדי ואותי לקחת.....:-((( העתיד שלי ..כבר אינו ידוע וממנו אני מפחדת, מפחדת מהמחשבה שאת עתידי עכשיו !!!..אני בוחרת... מפחדת לטעות, לפנות לדרך הלא נכונה, ולגלות שאין כבר שום דרך שתחזיר אותי בחזרה... ואז.. אני שוב נשארת באותו המקום .. באמצע, בין העתיד הלא נראה ובין העבר שהוא בעצם ההוווה .......!!!!! כואב לי ... אין לי איך להוציא את הכאב הזה .. מה נסגר איתי ??....!!!

ממי בבקשה תקראי מה שכתבתי לך על מה שרשמת מקודם אני אכנס שוב בערב לראות איך את מרגישה טוב? לאט לאט צעד צעד זה יעבור אני מבטיחה לך זה יעבור רק תחזיקי מעמד יפה שלי!!!!!

ממי בבקשה תקראי מה שכתבתי לך על מה שרשמת מקודם אני אכנס שוב בערב לראות איך את מרגישה טוב? לאט לאט צעד צעד זה יעבור אני מבטיחה לך זה יעבור רק תחזיקי מעמד יפה שלי!!!!!

ש' שוב שלום, מקווה שמאז הבוקר הוקל לך מעט. העתיד תמיד פרוש לפנינו, אופק עד אופק, ולעולם אנו רשאים לבחור את הטוב והנכון לנו. למרבה המזל, מותר לנו גם לטעות. ולתקן. מתפללת איתך לשנה של צמיחה והתחדשות ליאת

טוב הוא לא הראשון בשנה ו3 האחרונים .. ..הכל התחיל בפגישה בסדר ..למרות כשכבר בדרך לפסיכולוג הכאבי בטן ..מופיעים.. חייכתי ..באתי עייפה מאוד ..כי הימים האחרונים עמוסים רגשית מאוד ..פיהקתי כל רגע .. דיברתי רגיל ..לאו דווקא על האונס שעברתי.. הייתי כבר ביום שני ..אפילו אמרתי בהתחלה ..שמשום מה מרגיש לי שלא הייתי בטיפול איזה חודש ..בסהכ עברו 3 ימים ...עצוב... באיזשהו שלב ..בטיפול התחלתי להרגיש בחילה איומה ...נזכרתי פתאום בדברים שהוא עשה לי ..נזכרתי איך הוא אנס אותי ..בלי קשר לכלום ..החלטתי לשתוק כל מילה מעבר ..רק תגלגל אותי אחורה מידיי ..יום חמישי סופש ..לסחוב עליי ..את הכאב הזה לבד ..העדפתי לשתוק .. גם כן דפוקה ..עשר דקות ראשונות ..עד שמתעלה על עצמי ..מתחילה לדבר ..עשר דקות אחכ ..כבר מתחילה להרגיש לא טוב ..כל הפגישה אולי עשרים דקות אני בפוקוס מעלה דברים ..מה יהיה ?...אולי לא שווה בכלל להמשיך .. עמדתי להקיא ..רציתי לברוח משם ..היו עוד עשר דקות לסיום הטיפול .. הרגשתי מסוחררת ..הפסיכולוג הביא לי שתיה מתוקה ... הייתי מתה שהאדמה תבלע אותי ..התחלתי לצחוק כאילו הכל בדר ..רק שיעבור כבר הזמן הזה..הכל בסדר איתי ..שוב המסיכה הזו ..אופפפפפפפפפפ חשבתי שהימים האלה כבר עברו ממני ... חשבתי שתופעות הגוף כבר מאחוריי.. כל שנייה שאלתי .. נו..סיימנו ??..(זה רגיל אצלי ).. אמנם בפעם השלישית הוא אמר לי .. "לא רוצה להחזיק אותך בכח" .. אם את רוצה ללכת אז נסיים .. (כן..היה עוד דקה ממילא לסיום)..חח עצוב שזה מצחיק ירדתי לאוטו ...הנעתי ..נסעתי קצת ועצרתי בצד ..בכיתי ..בטירוף..פתחתי את הדלת ..הקאתי .. התקף חרדה הופיע ..קושי בנשימה ..איבדתי שליטה .. אני כבר ..מאבדת בעצם.. הגעתי הבייתה , בעלי חיכה לי ..הוא היה עייף ככ ..שהוא הלך לישון .. מרחתי חיוך על הפנים כאילו הכל בסדר ..ככ רציתי שהוא יעלם כבר לחדר .. ואוכל להתפרק לבד עם עצמי .. ישבתי עם עצמי חצי לילה ..ובכיתי ..הקאתי .. מיאוש טוטאלי ..בלעתי עשר כדורים שטישטשו אותי והצלחתי להרדם עד הבוקר ..(ממילא זה לא עזר ..לאט לאט אני מגלה שאני מעלה בשקט את המינון של לפגוע בעצמי , בהתחלה ..זה התחיל ב 2 כדורים להרגיע , עבר לחמש ..היום זה כבר עשר ..מה יהיה איתי ?).. הכאב הזה ..ככ כואב ..שאני לא יודעת מה לעשות .. המילים מאבדות משמעות אמיתית לכאב שלי .. ריקה לחלוטין ..מפורקת ... מפחדת .. מפחדת מהמצב הזה שאני נמצאת בו .. מפחדת מההרס הנוסף הזה שאני מעבירה את עצמי .. הטיפולים האלה מדכאים אותי ..מוציאים ממני כל טיפת ..כח אפשרית ..(כן ..אני יודעת עד כמה הם חשובים ..וגם יודעת מה אני עוברת ..איתם..:-((( ) אין לי כח להתמודד עם החיים שלי .. כולם אומרים לי "את חזקה " .."את תעברי את זה " .. ואני שואלת איך? מתי? ... על הבוקר שלחתי סמס למטפל שלי .. "אחד הלילות היותר קשים שעברתי ..מהקאות ועד ייאוש טוטאלי ..עשר כדורים לא הצליחו להרגיע אותי חוצ מלטשטש עד עכשיו ..אז מה נותר לעשות ??..מלבד לרצות לוותר על הכל ..כשבעצם אפילו עכשיו למילים אין אפשרות להביע משמעות אמיתית לכאב מריקנות מוחלטת ???....." הוא לא ענה לי ..נו בטח ..מה יש לענות ..בטח גם לו נמאס .. בכלל להתמודד עם בחורה שעברה אונס ...זה לא טיפול קל ..שואב המון כוחות .. אולי אני מנסה לשכנע את עצמי לוותר ..לפני שמישהו אחר יעשה את זה ... עצוב לי מאוד... סליחה ..

ממיייייייייייייייייייי! אוף אני חושבת שהחיסרון העיקרי של האינטרנט ולכן גם של הפורום הוא שאי אפשר באמת לחבק את מי שכל כך רוצים שירגיש יותר טוב... :( אאוצ' אני לא יודעת מה לכתוב לך כדי שתרגישי "מעולה" אבל יש לי קצת מה לכתוב בכל זאת... אין לך מה להתנצל וברור שזה מתיש להיות שם בשבילך אף אחד לא אומר שאם בעלך או המטפל היו יכולים לקבל אותך בלי החוויה הנוראית שעברת הם לא היו עושים את זה אבל זו מי שאת ותאמיני או לא הם אוהבים אותך כמו שאת עם כל החבילה ה"מתישה" הזו. מה יש להגיד ואיך אני אשכנע אותך שאין לך ומעולם לא היתה לך סיבה להתנצל או להצטער??? ממי שלי, לאף אחד אין כח להתמודד עם החיים האלו אבל לפעמים מרגישים יותר טוב ולפעמים החיים הם ממש עניין נחמד ומעניין שלא מכיל רק קושי אלא גם יופי וגם שמחה והנאה. הדקות האלו במהלך השנים משנות לנו וגורמות לנו לרצות להיות בחיים האלו כי אפילו שיש את רוב הזמן שקשה ורגיל ומשעמם וכואאבבבבבבבבבבבבבבב כל כך כל כך יש לך בעל שאוהב אותך ומקבל אותך. אני מבינה את החשש "להפיל" עליו יותר מדי אבל הוא שם בשבילך והוא רוצה להיות אמיתי איתך כי אין אופציה אחרת לנישואים. את מדברת על המטפל שלך. אין לך מה לדאוג בקשר אליו... את צריכה לחשוב מה הוא יכל לענות לך שהיה גורם לך להרגיש אחרת? האם הודעה היתה מספיקה? טלפון? סביר להניח שהסיבה שהוא לא ענה לך היא כדי לתת לך מנוחה את יודעת הרי שלמשל טיפול נמשך שעה ולא יותר כדי לתת למוח לעבד ולהפנים ולאחר מכן לנוח קצת עד הטיפול הבא שכמו שאת מציינת לוקחת הרבה מאד אנרגיות (מהמטופל!!!- המטפל לא רלוונטי אלייך בכלל!!!). אני חושבת שאת צריכה קצת יותר לחשוב על עצמך ולתת לעצמך את המקום שבו את אומרת עכשיו אני בטיפול ואני המרכז ולא המטפל שלי סביר להניח שאם את עושה את זה (מוותרת על עצמך) בטיפול את עושה זאת במקומות נוספים ואולי אם קשה לך לדון על עניין הסיוט שעברת תדוני בהתחלה עם המטפל על למה לעזאזל את מרגישה שאת תמיד במקום אחרון אפילו למשל אצלו שאת משלמת לו כדי לקבל את המקום שלך אז איך יכול להיות שאת מתנצלת על המקום הזה??? ואז כשאת ממלא לעצמך את הראש בזה שאת "מציקה" או "קשה לטיפול" או מה שזה לא יהיה אז בטח שתשלחי הודעה כדי לראות שלמישהו אכפת, שיש שם מישהו שמקשיב... אנחנו כאן כדי להקשיב, ולנו אכפת מאד. אנחנו אוהבים אותך. אני לא מאמינה שאת באמת רוצה לשים לזה סוף, חישבי על יום החתונה שלך, על הולדת הילדים (שישנם או שיגיעו), על הפנים היפות של בעלך, ותגידי לי שוב - האם את באמת רוצה לסיים את החיים האלו? תיכף ממש מתחילה שנה חדשה, ואולי בשנה הזו נגיד לעצמנו שככה לא מדברים- כי לעתים אנחנו מתחילים להאמין במה שאנחנו אומרים ואני לא רוצה שחס וחלילה תאמיני שאת רוצה למות או לחדול מלהתקיים. עצוב לנו לראות אותך ככה ואנחנו רוצים שתחשבי מה יכול לגרום לך להרגיש יותר טוב, ושנתחיל לעשות את זה - את שם ואנחנו כאן מעבר למחשב כדי לעזור לך. יש לי עוד הרבה לכתוב (הרבה מאד) אבל הכי חשוב זה שתדעי בבירור בלי שום ספקות שיש מי שאוהב ויש מי שמקשיב גם בשבת כשהפסיכולוגים ביום חופש... תספרי לנו עוד, הדסי

העלת דמעו בעיניי .. אמיתי כזה .. האכפתיות ..ההבנה ..הרגישות.. מחממת את הלב ..ממלא מהריקנות הנוראית הזו .. תודה על מה שכתבת ..אני עייפה מידיי היום בכדי לכתוב ... אנסה להגיב לך מאוחר יותר ... תודה רבה חברה .. שגרמת לי להבין שיש עוד אנשים טובים , אכפתיים.. למרות שאת רק שם ..מאחורי המחשב .. מרגש עד דמעות .. בהמון הערכה , שבת שלום ש' ואני אכתוב ..

שלום ש', הסיפור שלך קשה ונוגע ללב, ועצוב לראות עד כמה גבוה המחיר גם שנים אחרי הטראומה. טוב שאת מצליחה לשתף. נסי להתעניין אצל המטפל שלך על טיפול EMDR, שלדעתי יכול לסייע לך בהפחתת רמת העוררות מול זכר הטראומה. החזיקי מעמד, והמשיכי לעבוד ככל יכולתך על ההחלמה שלך ליאת

לפני בערך כ-3 שבועות כתבתי פה בענין: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-760,xFT-668229,xFP-668257,m-Doctors,a-Forums.html סיפרתי לה שחשבתי לעזוב ורציתי כסגירת מעגל ללכת למקום שעברתי טראומה שהייתי ילדה , רק אין לי אומץ ללכת לבד וחברות זו לא אופציה בשבילי. ואז היא אמרה לי:" אני אלך איתך" ( לפני שהספקתי לומר לה שהייתי רוצה שהיא תצטרף אלי ואני יבין אם תסרב ) כמה חשבתי איך לומר זאת ... לא העזתי, פתאום לא הייתי צריכה לבקש היא הציע זאת..בכזאת קלות. אני שמחה לראות שבאמת אכפת למטפלים מעבר לחדר של הטיפולים והם מתגמשים , כי החלק הזה מאוד תיסכל אותי הרגשתי כאלו המטפלים מציפים דברים אבל ההתמודדות של המטופל כמעט לבד ואני שמחה שטעיתי. הוספתי גם שאני רוצה לעזוב היא כמובן טענה שלדעתה זה לא נכון... (וכמו תמיד יש לה כושר שכנוע) סוף שבוע טוב רחל

שבת שלום רחל, כמה טוב לשמוע שאת לא לבד. באמת יופי של הפתעה. מקווה שגם ההמשך יהיה טוב, איתה או בלעדיה. לילה טוב ליאת

אני בת 21 ועד היום סבלתי מאד מעודף משקל. ניסיתי דיאטות שלא הצליחו כילדה וההורים שלי לא הפסיקו להציק לי בנושא הזה. כמובן שאין מה לדבר על בני המין השני. לאחרונה הצלחתי לרדת 15 קילוגרמים במשקל. כולם אומרים כמה שרזיתי והכל ובאמת רזיתי אבל יש לי עוד 20 קילוגרמים בערך. אני מוצאת שבמקום להינות מההישג אני מסתכלת על חצי הכוס הריקה. אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה בחורה שמנה ודוחה. זה מדהים אותי כי לפני הדיאטה לא הרגשתי ככה. ברור שידעתי שאני אמורה לרדת במשקל אבל לא הרגשתי אל עצמי רגשות כאלה. זה הגיע למצב שכשאני אוכלת מעדן אחד בבוקר אני מרגישה שהשמנתי ושאסור לי לעשות זאת שוב. הדיאטנית שלי אומרת שאין מצב של ירידה של 100% מעודף המשקל ושמירה על זה לאורך זמן ושאתרגל לרעיון אני לא מקבלת אותו. אני לא יודעת מה לעשות עם כל הרגשות האלה ואודה לעזרה

שלום ירדן, להיפרד מקילוגרמים בסדר גודל שאת מתארת, כרוך לעיתים קרובות בטלטלה רגשית לא מבוטלת, שכן חלק מהותי מתפיסת העצמי שלך משתנה (לא רק כמותית). אנשים שהיו שמנים מאד והצליחו לרזות לבלי הכר, מדווחים על אמביוולנטיות רבה כלפי השינוי, ולפעמים (בניגוד לציפייה שלהם או של סביבתם) גם על דיכאון וחרדה. עד היום חשבת (בטעות! בטעות!) שזוגיות היא עניין לרזים בלבד, ובהחלט יתכן שגם נושא זה מעורר אצלך חששות, שכן מעכשיו לא יהיה לך תרוץ... כרגע, ההסתכלות על חצי הכוס הריקה יכולה לייצג את אותם רגשות סותרים כלפי התהליך, ולכן יש לי הרגשה שליווי של פסיכולו/ית יכול להועיל מאד. אני מעודדת אותך להמשיך להשיר מעליך את ירדן הישנה, ולעבוד על ירדן החדשה, יהיה משקלה אשר יהיה. בהצלחה ליאת

בהמשך לשאלתי בעניין אימון אישי-טיפול: כפי שהדבר משתמע מהציטוט המובא בהודעה הקודמת שלי, עתידי כבר נקבע באיזה מחקר והתפקיד של הפסיכולוג הוא בעצם להביא אותי בקירוב טוב לתוצאות המחקר הזה. ואם תוצאות המחקר אינן לטעמי ואני רוצה משהו אחר עבור חיי-זה אפשרי,או כמו שאומרים-שב בשקט ותסתפק במה שיש(כי אתה חורג מעבר לאומדנים והמחקרים המדעיים....)?

שוב שלום י' מחקרים ותיאוריות בפסיכולוגיה נולדו מתוך סקרנות ועניין כלפי התנהגות האנושית, ניסיון להסבירה ולהבינה במושגים מדעיים, וליצור תשתית תקשורתית רחבה לנוחות העוסקים בתחום. עתידך לא נקבע בהתאם לשום מחקר או תיאוריה, אלא לאור הבחירות שלך, והכוחות המפעילים/מעכבים אותך באופן ייחודי. תפקידו של הפסיכולוג אינו "להביא אותך בקירוב טוב לתוצאות מחקר זה או אחר", אלא להביא אותך בקירוב טוב לתחושת מיצוי, סיפוק והגשמה של הפוטנציאלים שלך. ועוד לא דיברנו כלל על רגשות... פסיכולוגים מכירים בשונות ובייחודיות של כל אדם באשר הוא, ומשקיעים מאמץ רב שלא להכניס את מטופליהם לתוך "סד" מחקרי-תיאורטי מצמצם ומגביל. אני רוצה להזכיר לך שאם טיפול פסיכולוגי אינו לטעמך, אינך חייב 'לגמור הכל מהצלחת', ואתה רשאי לפנות לכל נתיב חלופי ולבחון את יתרונותיו עבורך. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ליאת

בוקר אור, בני המתוק בן שנתיים וארבעה חודשים צועק וצורח כשהוא מקנא או כשמשהו לא מסתדר ולא מוצא חן בעיניו. הצרחות שלו נוראיות ומביאות עצבים לכל הסובבים אותו. התחיל לפני שבוע גן חדש והגננות גם אומרות שהצרחות שלו מעירות את הילדים והן לא מצליחות לפתור את הבעיה. חוץ מהמקרים של הצעקות הוא ילד מדהים. אינטיליגנט, מבין מה מבקשים ממנו ואפילו "עוזר" לי לשים דברים במקום כשאני מבקשת. יש לו זיכרון מדהים והוא יודע המון דברים שילדים בגילו לא יודעים כמו אותיות אב', אותיות באנגלית, לספור עד 15 ולהבדיל בין צבעים. גם הציורים שלו בוגרים הוא יודע למשל לצייר עיגול משולש ואם מבקשים ממנו לצייר משהו (כמו חלונות ברכבת שאני מציירת, גלגלים, עשן לרכבת) הוא עושה זאת בהצלחה רבה, הוא יודע את כל השירים בעל פה, הוא אוהב מחבק ומנשק, בקיצור ילד נהדר. נולד לו אח לפני כחודש, אולם ההתנהגות הזו התחילה חודשים לפני הלידה. הוא פשוט צורח מתסכול וכשלא הולך משהו לשביעות רצונו. אני רוצה לציין כי מגיל שלושה חודשים ועד כה היה אצל מטפלת או לבד ברוב הזמן ורק בחודשים האחרונים הצטרפה אליו תינוקת שהוא מאד אהב וידע לשחק איתה. מהתינוק החדש הוא די מתעלם, אם אומרים לו אתה רוצה לתת לו נשיקה או חיבוק הוא נותן, אבל אני רואה שהוא מקנא כשאני מאכילה את התינוק או מתייחסת אליו. דבר נוסף - אני מתייחסת המון לגדול, נותנת כל היום חום ואהבה, משחקת איתו מתי שרק מזדמן לי, מקלחת אותו ומספרת סיפורים כך שהוא לא מוזנח... אני מעוניינת לקבל עזרה דחופה כדי לעזור לו עם הבעיה הזו וגם לעצמי. אני ובעלי רבים על הנושא כל הזמן, אני מתעלמת מהצרחות ולפעמים זה עוזר ובעלי כועס עליו (וגם אני לפעמים כשאני לא מצליחה להתעלם) בעלי כבר רוצה לעזוב את הבית כי הוא לא יכול להתמודד עם זה. אשמח אם תוכלי לכוון אותי, אני מוכנה לנסות כל דבר, פסיכולוגים, יועצים רופאים כל מה שצריך.. שבת שלום אמא

בוקר טוב, התיאור שלך העלה בי שני כיווני מחשבה. האחד, נוגע לצרחות עצמן ולדרך אפשרית להתמודד איתן, והשניה על מה שבאמת עומד מאחורי אותן צרחות. אתחיל דווקא מהעניין השני. הילד שלך, רק בן 2:4, יודע לבצע משימות שילד בגילו לא נדרש להן בדרך כלל. כדי שילד כל כך צעיר ידקלם אותיות בעברית ובאנגלית (למה, בעצם?) או יוסיף ריבועים ועיגולים לציור שלך, נדרשת עבודה רבה, כמעט אילוף. אני משתמשת במילה הקשה הזאת (אילוף) כדי להדגיש שהמשימות הללו אינן טבעיות לילד בן שנתיים, והוא למד לעשותן כדי לשמח אתכם, ההורים, ולזכות בשבחים וההתפעלות שלכם. זהו מאמץ קוגניטיבי מיותר, הדורש מהילד משאבי קשב ועניין חריגים, אותם היה יכול להשקיע במשימות התפתחותיות אחרות, רלוונטיות הרבה יותר עבורו. בנך למד לזכות בהמון אהבה ותשומת לב בדרך הישגית אך קשה מאד עבורו (גם אם על פניו נראה שהוא נהנה). מנקודת המבט הזו, אפשר להבין את הצרחות שלו ולראות אותן באופן יותר אמפתי. הוא צורח אולי כדי להזכיר לכם שהוא *רק* בן שנתיים, ושקשה לו. אני רוצה להזכיר לך שההתפתחות של הילדים אינה נעשית במקביל, ויתכנו פערים בין היכולות הקוגניטיביות לבין יכולות אחרות (רגשיות, חברתיות, מוטוריות). הילד שלך, שכנראה באמת מאד חכם ומוכשר, עדיין לא פיתח יכולות של וויסות רגשי (זה בסדר, הוא מתנהג בדיוק כצפוי לגילו), ולכן התגובה שלו לתסכול נראית חריגה ולא הולמת "ילד כל כך חכם ובוגר". לכן, לפני הכל, אני מציעה להוריד ממנו לחץ בכל הנוגע להישגים. אין הכוונה שתפסיקו לשבת יחד ולעשות את מה שעשיתם עד היום. אין לי ספק שהילד נהנה מאד מהקרבה והפעילות המשותפת איתך. אבל אפשר להסתפק בהקראת שירים וסיפורים (בלי שיהיה לו אח"כ בוחן בע"פ), אפשר לצייר ביחד על גיליון גדול, ולקשקש בהמון צבעים כמו שבטח היה רוצה. ציור עיגולים וריבועים קטנים זו משימה כמעט בלתי אפשרית עבור ילד כה צעיר, ואנחנו מצפים לה רק בגן חובה. תני לו להשתולל ולעשות דברים שילדים בגילו אוהבים לעשות, והראי לו שאת נהנית מזה ואוהבת אותו גם ככה. עזבי אותו עם אותיות הא"ב בעברית ובאנגלית. אין לזה כרגע שום חשיבות או משמעות עבורו. במקום זה מוטב להשתולל איתו בים, בגינה, בדשא. לשחק איתו בבובות, בכדור, במכוניות, להשתעשע בחרוזים או משחקי לשון אחרים - בקיצור, להרשות לו להיות בן שנתיים. אני מאמינה שבדרך זו הצורך לצרוח מתסכול יפחת. כאשר הוא כבר צורח, חשוב לנסות ולהתעלם ככל האפשר, ואם אי אפשר - עליכם לקום ולהסתלק מהסיטואציה. לכו לחדר אחר, להתקלח, לשירותים, לחדר השינה שלכם, לא חשוב לאן - ובלבד שלא להיות במחיצתו. כשהוא נרגע, אפשר לומר במנוחה ובשקט "יופי, עכשיו נעים איתך". הימנעי מהרצאות או נזיפות. נסי לא להתרגש יותר מדי מהצעקות. ככה הוא לומד שיש בידיו נשק רב עוצמה. כמובן שאין לספק לו את מה שהוא רוצה בתגובה לצרחות. אני יודעת שזה קשה, בעיקר כשזה קורה בזמן לא נוח (התינוק הקטן ישן או השכנים שומעים), אבל גם אם התינוק יתעורר כמה פעמים, זה מחיר נמוך יחסית, והחינוך להרגלים טובים חשוב יותר. במידה ותרגישי שאת לא מצליחה להתמודד בעצמך, פני למספר פגישות הדרכה, יחד עם בעלך, אצל פסיכולוג קליני של הילד. בברכה ליאת

ליאת היקרה שלום, תודה על התשובה המנומקת והיסודית. אכן, הקטן מפותח לגילו אך לא מכיוון שישבתי איתו ולימדתי או אילפתי אותו. לבני הקטן יש זיכרון יוצא מן הכלל, לימוד האותיות, הצורות והצבעים לא בא ממני, אלו דברים שהוא ביקש לדעת או למד מן הטלויזיה (לדוגמה: פאזל של אותיות והוא כל פעם שאל אותי מה זה מה זה ופשוט זכר אחרי הפעם הראשונה שאמרתי לו ואמר זאת), לספור הוא למד כשאנחנו סופרים מדרגות למשל ואותיות באנגלית מאותיות נדבקות שקיבלנו לאמבטיה. הוא מצייר לבד עיגולים וריבועים, זה לא משהו שלימדתי אותו, הוא רכש מיומנות זו בעצמו כי הוא מסתכל על חפצים ומנסה לצייר אותם (כמו אצבעות, מכסים וכד') אני משתוללת איתו המון, רוקדים ביחד ושרים שירים, אנחנו משחקים בלגו. את צודקת בכך שלפעמים אני חושבת שהוא מבין יותר ממה שנראה לי ולפעמים אני מצפה ממנו להיות בוגר מכיוון שהוא מראה יכולות כאלו, אבל מהיותי ילדה מחוננת בעצמי שתמיד ציפו ממנה, אני משתדלת לא לעשות זאת איתו כי אני מודעת לכך. שוב תודה על התשובה המהירה גם יש לציין. להתראות בשמחות... שבת שלום

יותר מידי כואב פה!!!

אני יודעת שזה *רק* פורום,ולא מענה למצב חרום ובכל זאת. יש בי פחד נוראי ודפיקות לב ממש ממש מהירות ורע לי מרגישה ממש רע לא יודעת מה לעשות יותר זה חזק ממני זה חזק ממני כל כך. לא מצליחה להרגע לייצב את הנישימה אני צריכה כדור אבל בראש שינתק אותי מעצמי שיעצור לי את החים אני רוצה ללכת נמאס לי נמאס לי כל כך אני כותבת סתם ממש סתם כדי להעסיק את עצמי כי טני מרגישה שאם לא לא יודעת מבולבלת כל כך רוצה שמישהו יקל עלי ועל ההחלטה שמישהו ילחץ ידחוף אותי וכך ייגמרו לי הלבטים המלחמות האין סופיות סליחה על ה.. לא יודעת לא חשוב רוצה לגמור עם זה די י די די איןליכוחות יותר

יש פה מישהו לאן אני יכולהלללכת בשעה הזו ני אפיסת כוחות לאן

שלום, לא מעליבים אותי הרבה בדרך כלל, אך כשזה קורה וזה יכול לקרות לכל אחד אני לא עונה קופאת סופגת את העלבון ושותקת. בגלל שני סיבות 1. לפעמים אני לא מצפה מאותו אדם שיוציא מילה פוגעת בגלל שלא תקפתי אותו. 2. הלם וכמובן פגיעות . אני משדרת כלפי חוץ כנראה אדם חלש שאפשר לרמוס אותו. אני עובדת על האסרטיביות שלי ויש שיפור היום, אך אני עדיין קופאת שזה קורה מה עושים? איך יוצאים מזה?

שלום שרון, אני לא בטוחה שיש דרך בטוחה להימנע מתחושת עלבון. לפעמים, מילים מרושעות ננעצות בבשרינו כחץ מורעל, ופגיעתן אכזרית. אני מאמינה שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם העלבון היא למקם את הפוגע בתוך זירה דמיונית, ולבודד אותה מזירות אחרות בחיינו, מתגמלות ומהנות יותר. כשמישהו מעליב אותנו בעבודה, תמיד אפשר להביא לעזרתנו (אפילו בדמיון) את אהובינו מהבית, מהלימודים, או מהקצה האחר של המשרד. הללו מהווים משקל נגד משמעותי, וכך פגיעתו של החץ המורעל מקבלת ממדים ריאליים, ואינה כה הרסנית לתפיסת העצמי שלנו. בכל מקרה, המשיכי לעבוד על האסרטיביות שלך, ולשפר את מנגנוני התגובה שלך. זה אף פעם לא מזיק. :-) ליאת

שלום יש לי שאלה שאינה קשורה כ"כ לפסיכולוגיה, ובכל זאת. האם מקובל להביא מתנה לחג למטפל? או שמא זה חורג מגבולות הטיפול וכו' וכו'? ואם כן מה אפשר להביא שלא יהיה אישי מדי או יגרום לאי נוחות? (בהנחה שיצירה עצמית היא לא אופציה) אשמח לתשובתכם גם בנושא כזה:) תודה

לדעתי כן מקובל(וממש לא יצירה עצמית), בדיוק כמו שנניח עושים ניתוח בבית חולים, וכאות תודה קונים משהו למנתח.וקשר עם מטפל הוא עמוק יותר וזה נראה לי הכי יפה לתת משהו לחג ואולי להתנצל מראש אם זה נראה כמו משהו חורג גבולות.

שלום גלית, מתנות הן לא חלק מטיפול, בהיותן חורגות מהחוזה הראשוני, ומייצגות קונבנציה חברתית הלקוחה מן העולם שמחוץ לחדר הטיפול. עם זאת, יש מטופלים שמרגישים צורך לעשות זאת, ומטפלים יודעים זאת. בעיני, כרטיס ברכה עם מילים היוצאות מן הלב זו הבחירה האולטימטיבית. בברכה ליאת

שלום רב, אני סטודנט בן 24.צברתי לאורך הזמן דחיות רבות מדי מצד בחורות שרציתי,ובעקבות זאת הרגשתי כי הדימוי העצמי שלי נפגע.התחלתי לפני חצי שנה בטיפול דינמי.תכופות אני שואל את עצמי אם הייתי צריך לפנות לאימון אישי,מכיוון שמידת הפרגון והאמונה בענייני הזוגיות שאני מקבל בטיפול נראית לי בינונית למדי,ואני מרגיש בחיסרון.כאשר שאלתי בפורום "זוגיות,חברה ותעסוקה" על הסיבה להבדל בין טיפוח הציפיות בטיפול לבין טיפוח הציפיות באימון ניתנה לי התשובה המלומדת הבאה: "כל הפסיכולוגים, ללא יוצא מהכלל, הינם בעלי תואר שני, ומכאן משתמע, ללא פשרות, שהם מיומנים בגישות מדעיות שמחיבות להסתמך על עובדות, תאוריות מקובלות, ונתונים עדכניים ככל האפשר. התאוריה של 'העלאת ציפיות', (ששמה המדעי: הציפיה מגשימה את עצמה) מבוססת על ידיעה מפורטת של הפרט (או כל אחד מקבוצה), והפוטנציאל הגלום בו/בם, לאור מחקרים ואומדנים מדעיים. הגישה אינה מזמינה דיבורים בעלמא והפרחת סיסמאות או הבטחת אשליות. המאמן המצוי הינו בעל השכלה של כמה חודשים, ערב או שניים בשבוע, במקרה הטוב. הם לומדים פרקים יישומיים בתחום מדעי ההתנהגות, ובד"כ ניזונים ממטען גבוה של ביטחון עצמי." התשובה מבריקה,ללא ספק.תארי לעצמך שהייתי בוחר במסלול של אימון אישי.אז עוד היו מפריחים שם באוזניי ססמאות בעלמא,כגון: "אם תאמין בעצמך,אולי תשיג גם את הבחורה הכי שווה באוניברסיטה,למה לא?", אך המאמן הכסיל הלא-מלומד הזה כלל אינו יודע שטענתו לא הוכחה מבחינה מדעית,ושהיא אינה עולה בקנה אחד עם התיאוריות המדעיות המקובלות.ויש לציין כי החמור מכל הוא שהיא מטפחת אצלי ציפיות להישגים שהם,רחמנא ליצלן,מעבר לאומדנים והמחקרים המדעיים העדכניים ביותר! אז מדוע בכל זאת אני תוהה אם הטיפול הפסיכולוגי היה הבחירה הנכונה עבורי? אולי עם קצת פחות פלצנות מדעית כפי שהיא משתקפת בתשובה שקיבלתי בפורום האחר,אבל עם קצת יותר אמונה,נחישות ותכנית פעולה מפורטת הייתי כבר משיג לעצמי בחורה יפה ומעניינת ומתמיד איתה בקשר? (ולא,לא בשביל טיפוח האגו.סתם יש לי טעם מוזר בנשים) הייתכן כדבר הזה או שזה טעון בדיקה מדעית?

שלום י' אני זוכרת אותך מפניותיך החוזרות, ונדמה לי שכבר 'דיברנו' בעבר. איני יודעת הרבה על אימון אישי ועל ההכשרה של המאמנים, אך אני יודעת שקיים באתר שלנו פורום בנושא אימון אישי, ואולי שם תקבל תשובה מלומדת יותר. אתה מבטא באופן נוגע ללב את הכמיהה שלך לקבל מבט מתפעל מהמטפל שלך, וכמיהה כזו נמצאת במידה זו או אחרת בכולנו. המטפל שלך אינו מספק את הצורך הזה, ובכך מציף אותו במלוא חריפותו ומאפשר התדיינות איתו, ואולי גם הבנה טובה יותר של הדפוסים ההוריים שחווית. אתה מחפש את 'ההורה הטוב' בדמותו של המאמן האישי, שאולי יוריש לך משהו מאותו "מטען גבוה של ביטחון עצמי". אני סבורה שדימוי עצמי הוא מהות חמקמקה, הנבנית בתהליך איטי וממושך, ולאו דווקא באמצעות מפץ סוגסטיבי. גם היכולת לקיים קשר קרוב ואינטימי עם נשים (יפות יותר או פחות) אינה פועל יוצא של נחישות או תכנית פעולה מפורטת. זוהי תפיסה פשטנית, טכנית, שאין לה ולא כלום עם הקרבה, הרוך, המחוייבות ההדדית, הוויתור, הקבלה והנתינה, המאפיינים קשר אמיתי. לא נותר לי אלא לקוות בשבילך שתצליח (בעזרת מטפל או מאמן או שניהם) ללמוד לקבל את עצמך על כל חלקיך, לממש את מטרותיך, ולחיות חיים מלאים ומספקים ככל האפשר. בברכה ליאת

הי ליאת, אני וחבר שלי ביחד כבר שנתיים וקצת אנחנו גם גרים ביחד. חבר שלי הגיע כבר להחלטה שהוא כבר חיב להחליט אם אנחנו ממסדים את הקשר או נפרדים... לאחר המון מריבות שהיו בננו בתק' האחרונה שגם נבעו מזה שהוא לא הציע לי נישואין. מה שכרגע הוא מציע שניקח פסק זמן ושכל אחד יחשוב לבד עם עצמו אני לא יודעת מה לעשות הוא גם אמר לי דברים קשים שהוא לא מרגיש התלהבות ושהוא לא מצליח להפתח אליי ולספר לי דברים שעוברים עליו הוא גם אמר שהוא לא מרגיש מספיק פתוח איתי שאנחנו שונים באופי שלנו שכל דבר הוא צריך לשכנע אותי שהוא רוצה מישהי שתהיה דומה לו.ושכרגע לו טוב לו הוא לא מאושר במערכת יחסים שלנו ושאולי הוא צריך לאבד אותי בשביל להרגיש שהוא רוצה אותי........ אני ממש לא יודעת מה לעשות מצד אחד הוא מציג את הדברים שאנחנו צריכים להיות לבד ולחשוב אם אנחנו רוצים להתחתן אבל מצד שני הוא אומר לי את כל הדברים האלו שעל פניו נראה שהוא כבר החליט... לא להיות איתי אני אמרתי לו שאם זה המצב הזה שהוא מוכן לקחת את הריזיקה שנהיה בפסק זמן ובסוף אני לא ירצה אז כנראה שהוא לא מספיק אוהב אותי , הוא אמר לי שזה לא קשור לאהבה שהוא אוהב אותי....... אני ממש לא יודעת מה לעשות איך להתנהג? החבר הקודם שלי גם רצה פסק זמן בשביל לחשוב ובסוף נפרדנו הוא הכיר מישהי והתחתן אני ממש מפחדת שזה מה שיקרה לי שוב... מה לדעתך אני צריכה לעשות, אני ממש אובדת עצות? אני מרגישה ממש לבד ללא יציבות אין לי כוח לחפש דירה ולעזוב את הדירה המשותפת שלנו ממש עצוב לי ורע לי אני מבולבלת ומפחדת להיות לבד וממש לא יודעת מה לעשות. בנתיים אנחנו ביחד בדירה ויש ריחוק פיזי הוא לא נוגע לא מחבק כלום אני מרגישה כאילו הקשר הזה נגמר אני מרגישה כאילו הוא כבר ויתר....

שלום נטלי, את מאד צודקת. גם אני לא מאמינה בבדיקת-קשר שנעשית לחוד. קשר בודקים יחד, מקרוב, מתוך פתיחות ואומץ, ומתוך נכונות להתמודד עם קשיים ולפתור אותם. אם הוא בוחר לעשות את זה מרחוק, שווה לבדוק - איתו או עם עצמך - האם משהו בך אינו מאפשר זאת. אולי את משדרת סוג של פגיעות ושבריריות (או, לחילופין, תוקפנות) שאינה מאפשרת לו לומר ביושר בחיי היומיום מה מפריע לו. הלחץ שלך להינשא, שהבהיל לדברייך גם את החבר הקודם, ונובע אולי מתוך אותו פחד להיות לבד, אינו נקודת פתיחה טובה לחיי נישואים. לכן, אני מציעה לך מאד לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולנסות להבין מה קורה לך בתוך קשר או מחוצה לו. אחרי הכל, אין לנו שליטה על ההחלטות והפעולות של בן הזוג שלנו, אך על אלה שלנו - יש ויש. נסי לקחת אחריות ולפעול לשינוי למען עצמך. בהצלחה ליאת

היי ליאת, תודה על התשובה, אבל מה את מציעה לי לעשות בנתיים... איך אני אמורה להתנהג איתו? דווקא אני חושבת שהוא כן פתוח הוא די אמר לי את כל הדברים שמפריעים לו בקשר הוא שואל אותי האם אחנו מספיק דומים בכדי שזה יצליח.... האם עליי לוותר לו ולתת לו את הפסק זמן שהוא כל כך רוצה למרות שאני ממש לא מאמינה בפסקי זמן?

ליאת, .. אהלן .. :-) (זה חיוך דביל, כי אין לי מה לומר. יש, אולי, אבל אני לא מוצאת מילים, רק שותקת. כבר כמה ימים שאני שותקת. סוג של דאוון. ואני זוכרת שאני מרגישה ככה, אולי, כי עכשיו אפשר. כי המתח הגדול מאחוריי. אבל בכל זאת זה מרגיש לי משונה.. העצב הזה. זה לא ממש עצב, זו מן 'מרוקנות' כזו ועצב, ופה ושם סערת רגשות מטלטלת- ואז שוב חזרה לקונכיה הקפואה שלי. (אחי עזב את הארץ .לכמה שנים טובות.. וזה קשה לי. הרבה יותר ממה שחשבתי.. ויותר מזה אני לא מוצאת בי מילים..גם לא ביני לביני). טוב, נסגור פה את הסוגריים ונגיד יפה שלום..) שלום (עם חיוך, כדי שיצא יפה) :-) לילך (שיודעת שבעוד כמה ימים כבר יהיה בסדר...)

לילך חביבתי, גם חיוך עצוב הוא חיוך, ואני לומדת להסתפק במה שיש... :-) הלוואי שהיית מצליחה להתאמץ פחות "שייצא יפה", ולתת תוקף וקיום גם למה שלא כל כך יפה, ובכל זאת א?ת. עצוב שאח שלך נסע (אולי גם קצת מכעיס?), אבל אני בוחרת לראות בזה סימן שכ??לו? המים, ואפשר לחפש את הקשת בענן. שולחת לך חיוך אמיתי, לסוף שבוע רגוע. :-)) ליאת

אני מאמצת לליבי את 'חביבתי'.. סוף שבוע רגוע גם לך, (ותודה) לילך.

היי אם מטפל אומר שהוא לא יודע מה לעשות איתי, אחרי שאני מראה קצת התנגדות, או הרבה התנגדות.... ועושה לו כל מיני מבחנים. הוא פשוט לא מצליח להתקרב אלי, או להשיג את אימוני, האם כדאי להשאר איתו או לנסות מטפל אחר. אני כבר מתלבט אם הוא יודע מה הוא עושה אחרי שהוא אמר את זה.

שלום לך, לפני ההחלטה אם לעזוב או לא, מעניין אותי האם אתה עצמך יודע מה היה נותן לך את התחושה שהוא עמד במבחן. נסה להשיב לעצמך ביושר, ולבדוק האם זה מעשי בנסיבות הקיימות. לפעמים, מטפל גלוי לב משתף בתחושותיו את המטופל, כאילו היה אומר: "משהו מחוסר האונים והייאוש שלך העברת אלי, ואני מבין טוב מה אתה מרגיש". אני נוטה להאמין שמטופלים - לא תמיד באופן מודע - 'מפקידים' את התחושות הקשות האלה אצל המטפל שלהם, כדי לפרוק משהו מכובד המשא. אם אתה מתקשה, גם בהקשרים אחרים, להרשות לאנשים להתקרב אליך ולבטוח בהם, אפשר להניח שזה ישתחזר גם בקשר הטיפולי הבא, ולכן יש למצות קודם את כל המאמצים בקשר הנוכחי. בהצלחה ליאת

יש לי שאלה, שעלתה לי לפני שעה, כשאבא של חברה שלי הגיע לדירה שלה. היא ביקשה ממני להכין לה חבילת שי מהמקום שאני עובדת בו, כמתנה לאבא שלה. כשהיא נתנה לו את המתנה הוא התחיל לומר לה בגסות שהוא לא רוצה מתנות ממנה, כי מי שלא מרוויח את כספו ( היא לא עבדה תקופה מסיבה בריאותית וההורים עזרו לה, אבל עכשיו היא התחילה לעבוד ) לא צריך לקנות מתנות לאחרים, שזה לא משמח אותו וכו וכו. ולא יכולתי שלא לחשוב כששמעתי אותו מדבר, שביחד עם החבילה שלו, הכנתי גם משהו סמלי לפסיכולוג שלי, משהו שאני עושה כל חג. העניין הוא שאני במצוקה כספית והוא הוריד לי את הסכום למחיר די מגוחך ( אפשר לומר שהוא לא ממש לוקח ממני כסף )..וחשבתי שאולי הוא יכול להסתכל על זה בעין עקומה, שאני לא משלמת לו, אבל הולכת וקונה מתנות...בכלל, אחרי הרבה זמן שלא קניתי לעצמי שום דבר, כי היו לי אובססיות מטורפות ולא יכולתי להתרגל לשום דבר חדש וכבר הלכתי עם סמרטוטים, הצלחתי בחודש האחרון לקנות לעצתמי כמה דברים. אבל אני מוצאת את עצמי מפחדת לספר לו על זה, או לבוא עם הדברים החדשים..מה דעתך?

שלום אופיר, מעבר לשאלה אם כדאי לתת מתנה או ללבוש בגדים חדשים בנוכחותו, את מעלה כאן נושא חשוב: האם אפשר באמת להרגיש טוב, משוחרר ופתוח בטיפול הניתן ללא תשלום, כאשר אני מרגיש כל הזמן חייב? מניסיוני, תחושת חוב מכניסה הרבה 'רעש' לטיפול. אין לי ספק שהמטפל שלך יודע שגם במצב כלכלי דחוק יש לפעמים צרכים בוערים. מצד שני, כדי שתוכלי להרגיש טוב בטיפול, אולי אפשר לשקול תוספת קטנה במחיר, שתגרום לך להרגיש טוב יותר מבלי לדרדר אותך לאסון כלכלי. המטפל שלך ישמח פעמיים - גם מההתאוששות שלך וגם מהתוספת לשכרו. כך או כך, אני מאמינה ששי צנוע יתקבל אצלו בברכה, ולא בעין עקומה. לא להגזים... בברכה ליאת

שלום, חבר שלי ואני יוצאים 3/4 שנה (גרים), בני 34. הציע נשואין. 1. אנו לא מתואמים מבחינת תדירות (אני רוצה הרבה הרבה יותר – אני ג'ינג'ית). 2. מימדיו בינוניים והוא לא גרוע במיטה חלילה אך אני לא חווה נסיון מופלג שלו במיטה. 3. יש משהוא במבנה הגוף שלו – שהוא לא מספיק "מלא בשבילי" – כתפיים לא מספיק רחבות, חזה לא מספיק רחב, ובגדול צר מדיי לטעם שלי + ויזואלית פנים יפות וגוף בסדר. 4. אני כבר "בררתי" גברים עד עכשיו בכמויות – והשקעתי המון משאבים וכבר לי כוח. 5. יש כל כך הרבה גברים מנייקים (דופקים זורקים). 6. וכאלה שאינם רציניים. 7. וכאלה שהם פוטניציאל לאיידס. 8. וכאלה שהם פוטנציאל לבגידה בהמשך הדרך. 9. ומצד שני : 10. השעון הביולוגי שלי עומד לפוג. 11. הוא באמת מאוד מאוד חמוד וטוב, עובד, לא טיפש, אוהבת אותו. 12. האם לעשות מעשה ולהתחתן ?

שלום לך בחורה, אם את מבקשת עזרה בהחלטה כה קריטית, הייתי מציעה לך להמתין. לתחושתי, ההתמקדות שלך בהיבטים פלסטיים ושטחיים כל כך אינה מבשרת טוב. בן זוג לחיים בוחרים בקפידה, על סמך תחושות של קרבה, מחוייבות, אינטימיות ואמון. אני לא שומעת כאלה בדברייך. במקומך הייתי מחכה עם ההחלטה בברכה ליאת

גבר בן 59 נמצא ירוי בראשו ברעננה. ככל הנראה מדובר בהתאבדות... גם אני רוצה.

למות מקנאה מותר. למות מירייה בראש זה עצוב נורא. ליאת

ערב טוב, יש לי שאלה ואשמח אם תוכלי לענות לי בפירוט. בני בן הארבע (דובר ערבית) יש לו בעיות בהתפתחות השפה. הוא עדיין לא מצליח להתבטא בצורה טובה, או להרכיב משפטים שלמים. כמו כן צורת ההיגוי שלו עדיין מעוותת. היינו אצל קלינאית תקשורת, אבל הפסקנו בגלל נסיעה ארוכה לחו"ל. היום בעקבות בעיות בגן (שלא קשורות אליו, אלא משהו בהנהלה) החלטתי להעביר אותו, אבל מצאתי מקום פנוי רק בגן יהודי. האם המעבר לשפה חדשה בנוסף לבעיות שיש לו בשפת האם, יקשו עליו יותר? האם אני מעמיסה עליו? או שאני צריכה לתת לו זמן? למרות שהיה בחוג ללימוד השפה האנגלית והוא הצליח לקלוט המון מילים? האם אני עושה טעות? והאם כדאי לחכות עד שיצליח לקלוט את השפה הערבית קודם כל? תודה רבה

שלום לך אמא דואגת, השאלה שלך מאד במקומה, ויש בהחלט מקום להתלבטות. בדר"כ, ילדים הדוברים שתי שפות-אם פגיעים יותר לסוג של עיכוב שפתי, אך ברוב המקרים מתגברים עליו בהצלחה. אחת הסכנות במצב כזה היא שהעיכוב בשפה מיוחס רק לחשיפה לשתי השפות, ולא לקושי התפתחותי. כך עלולים להפסיד זמן יקר במקרה שקיימת בעיה, ולהתחיל את ההתערבות הטיפולית באיחור. במקרה שלכם, כאשר כבר יודעים שיש בעיה, הסכנה הזו אינה רלוונטית עוד, ואני מבינה שאתם מטופלים. ובכל זאת, נדמה לי שעדיף היה למקד את המאמצים בשפה אחת, כדי לא להקשות שלא לצורך. אני מציעה לך להתייעץ עם קלינאית התקשורת שמטפלת בכם, ולפעול עפ"י עצתה. בהצלחה ליאת

בחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב מוצע טיפול פסיכולוגי קצר-מועד בהפרעות חרדה. הטיפול יינתן ע"י פרופ' רובי דר, ללא תשלום, כחלק מתהליך ההכשרה של פסיכולוגים קליניים וכ-20 סטודנטים לתואר שני במגמה הקלינית יצפו בו מעבר למראה חד-כיוונית. הטיפול יתקיים בחוג לפסיכולוגיה בסמסטר א' (תחילת נובמבר עד סוף ינואר). להסבר ופרטים נוספים, נא לפנות בהקדם האפשרי לפרופ' רובי דר בטלפון 03-6408624 או בסלולארי, 054-4401168. אפשר גם לפנות בדוא"ל: [email protected]

ההודעה שלך הפכה לי את הבטן. איך אפשר להיות בטיפול כש-40 זוגות עיניים צופות בך. נשמע לי שלא טובת המטופלים בעיניין אלא טובת הלימודים של הסטודנטים...

40 זוגות עיניים צופות בך, ועוד כשמדובר בטיפול בחרדה! יש למישהו באמת ספק לטובת מי העניין! אנחנו שפני ניסיונות.

רק המחשבה על 20 זוגות עיניים מעבר למראה חד כיוונית מעוררת בי חרדה... כאילו לא די בעיניו של המטפל.. (שיהיה בהצלחה..)

מעניין אני תוהה אם גם מטפלים סרוגייט עוברים הכשרה כזו...

פרופ' רובי, מה העיניינים..?

שלום למשתתפי הפורום, טיפול מאחורי מראה נהוג ומקובל בכל מוסד אקדמי בארץ ובחו"ל, כדרך ליצפות במטפל מנוסה וללמוד מיד ראשונה משהו שקשה ללמוד מספרים. המטופל, שאכן נחשף לזוגות עיניים נוסף על אלה של המטפל, יוצא נשכר מאד מהסידור הזה, שכן הוא זוכה להזדמנות פז לטיפול חינם-אין-כסף ממטפל דגול בתחומו, שלא היה יכול להרשות לעצמו בנסיבות אחרות. בעיני - דיל הגון ומשתלם מאד לכל הנוגעים בדבר. בהצלחה ליאת

מה הגון בזה?? ברור שבאקדמיה צריך את זה.... וזה לטובת מטפלים עתידיים. אבל מטופלים יקרים אל תהיו טפשים מטפל ממוצע שבאמת אכפת לו מכם ולא חושב על קידומו תוך כדי, לא פחות טוב ממטפל בעל שם (הרי בכל אופן כמה אפשר להיות טוב יש גבול גם לזה) שהאפשרות היחידה שלכם להגיע לטיפולו בצורה כזו!!! (כי אחרת עלותו יקרה או אין לו מקום) תחשבו רק על טובתכם האישית. בני אדם הם לא עכברי מעבדה.

אני נוהגת לכתוב בפורומים ולהתייעץ מידי פעם כשעולה קושי. אני חושבת שהפורום הוא מצויין ביותר למטרה זו. אבל לא לקחתי בחשבון סיכון מסויים- יש לי כל הזמן חששות ונקיפות מצפון שמא המטפלת שלי מסתובבת במקרה באותו הפורום וקוראת את הודעותיי. אמנם אני אף פעם לא מזדהה בשמי האמיתי אבל מי שמכיר אותי ובמקרה נתקל בהודעתי יכול בקלות לדעת שזו אני (במקרה הפסיכולוגית שלי). איזה בושות ופאדיחות אם המטפלת שלי נתקלה בי באחד הפורומים!!! בעיקר אני מדברת על על הפורום לנפגעות תקיפה מינית ששם השתפכתי בלי גבולות על מצבי והעזתי לספר דברים שלא הייתי חולמת בכלל להעלות בטיפול (היא בכלל לא יודעת על פגיעה זו). אם במקרה היא תתקל בי שם- האם היא תהיה נדהמת לדעת עליי? ואיזה הודעות רשמתי.האם היא תכעס עליי? היא לא תוכל לבוא ולומר לי - קראתי אותך אני יודעת עלייך הכל כי זו פרטיותי.. אני מאוד מקווה שאני סתם חוששת והיא בכלל לא נכנסת לאתרים הללו...

ועל זה נאמר מרבה פורומים מרבה דאגה! אבל האמת שאני לא חושבת שיש לך מה לדאוג יש להם כ"כ הרבה מקרים וסיפורים ואני כמעט משוכנעת(קצת מניסיון) שהיא לא באמת תזהה אותך.

שלום לך בת בלי שם, אולי תוכלי להירגע מעט מן הידיעה שפסיכולוגים הם ע?ם עסוק ודי עייף בסופו של יום. מעבר לכך, תמיד אפשר להיתקל במטופל (או במטפל) מחוץ לגבולות החדר, ולהיחשף לפן נוסף בחייו שלא הובא עד עתה אל הטיפול. אני יכולה לשתף אותך מניסיוני ולומר שכאשר היו לי מטופלים עם חלק יותר "ציבורי" (למשל כאלה שכותבים או יוצרים) השתדלתי להימנע ככל יכולתי מלבוא במגע עם התכנים הפומביים שלהם, אלא אם ביקשו אחרת. מעבר לזה, יש לי הרגשה שכדי לזהות אותך בוודאות נדרשת היכרות אינטרנטית לאורך זמן, והסיכוי שזה יקרה באמת נמוך. אבל למרות כל צופרי הארגעה שאני מנסה להפעיל למענך, איני יכולה להימנע מהתחושה שקיים בך חלק כלשהו שהיה רוצה שהיא תקרא אותך שם, ותדע את מה שלא היית מעיזה לפתוח מולה בחדר. קצת כמו עמי ותמי שהשאירו אחריהם את פירורי הלחם, סימני דרך למקרה שמישהו בכל זאת ירצה לבוא ולהציל. נדמה לי ששווה לחשוב קצת על זה, ועל הסיבות לכך שלמרות ה"פאדיחה", את בכל זאת מגיעה שוב ושוב אל הפורום ההוא, עם אמצעי הסוואה לא הרמטיים. יכול להיות שאת משחזרת כאן משהו מן העבר הטראומטי, כאשר ניסית להסתיר ובו בזמן התפללת שמישהו יגלה מה קורה לך ויציל אותך. מקווה שתצליחי בסופו של דבר להיפרד ממטענים מיותרים של הסתרה, ולהרשות לעצמך להיאסף אל תוך הקשר המיטיב שהיא מציעה לך. בהצלחה ליאת

פשוט קלעת בול! תודה! זה כל-כך מרגש שסוף סוף מישהו מבין..

שלום, אני אם לילד עם בעיות בויסות תחושתי אך זו לא הסיבה שאני פונה אליך. הגעתי למרפאה להתפתחות הילד באזור מגורי, וקיבלה אותי מרפאה בעיסוק המרפאה בעיסוק התחילה בתהליך אבחון ואמרה לי שיקח זמן וזה תהליך ארוך ויש חשש שיש לו בעיה בתקשורת .לא ממש הבנתי בהתחלה והתחלתי להגיע עם בני למרפאה. לא יודעת אך בהתחלה כנראה חששתי והחלטתי לא להגיע יותר וזו היתה שטות. היא פנתה אלי שוב וביקשה שאגיע ואמרתי שכרגע אני לא יכולה ובאמת באותו זמן לא יכולתי להתפנות ולקחת את בני. היא לחצה לא ממש הבנתי אותה משהו בגישה שלה הלחיץ אותי מעט, לא ממש הבנתי מה זה אומר בעיות תקשורת וכנראה פירשתי זאת לא נכון. פניתי לאחראית והתלוננתי אמרתי שהיא קובעת עובדות מהר מדי וגם לא חזרה אלי כאשר פניתי אליה גם זה נכון, אך כנראה שהיא לא קיבלה את ההודעות שהשארתי לה. כעבור זמן אחרי שהחלטתי לחזור למרפאה וזאת אחרי שהתלוננתי עליה, ביקשתי שגם רופאה התפתחותית תבדוק אותו. הגעתי וצוות חיכה לי רופאה התפתחותית עובדת סוציאלית ואותה מרפאה בעיסוק. אותה מרפאה בעיסוק כנראה רתחה מזעם שהתלוננתי עליה. היא הכינה את כולם לבואי. נתקלתי ביחס מזלזל של הרופאה, ו אותה מרפאה בעיסוק העזה לקרוא לי "פוסטמה". נדהמתי!!!, אם אני הייתי מעזה לעשות זאת במקום עבודתי, אם נניח נציג של לקוח היה מגיע והיה פונה אל המנהל שלי ומאשים אותי במשהו שהוא לא נכון, והייתי מתרגזת על כך ומעזה לקרוא לו דפוק או סתום הייתי עפה בטיל . לגברת הזו יש חוצפה גדולה מאוד. יכול להיות שהיא צדקה בכעס אך במקום כל כך רגיש צריך לנהוג בבגרות ולשלוט על המילים שפולטים . לא הגבתי שתקתי והחלטתי בכל זאת להמשיך ולהגיע עם בני למרפאה לטיפול. עובדת הסוציאלית שהיא חברתה של אותה מרפאה בעיסוק החליטה "לטפל בי באופן אישי" על מה שעוללתי לחברתה. וכל פעם שהייתי מגיעה עם בני למרפאה היא פלטה בשקט את המילה פוסטמה. שתקתי חשוב היה לי שבני יקבל טיפול, ביקשתי סליחה לא פעם אחת והתנצלתי בפניהם , אך זה לא ממש עזר אני ממשיכה להגיע עם בני למרפאה והפעם סידרו לי מרפאה בעיסוק חדשה, בני כבר מטופל כ-5 חודשים עם המרפאה בעיסוק החדשה ואין לי שום תלונות עליה היא באמת בסדר גמור. אך אותה עובדת סוציאלית גם מעורבת בטיפול הזה כלומר גם היא נוכחת במפגשים . הבעיה היא שכרגע הם מעוניינים להגיע לגן של בני כדי לבדוק כיצד הוא מתנהג עם ילדים גם עם זה אין לי בעיה. הבעיה שלי היא שאני לא בוטחת בעובדת הסוציאלית מפני שכמו שהיא הלכה ותייגה אותי במרפאה כסתומה, ולגלגה עלי במרפאה ליד המזכירה היא יכולה גם לפלוט מילים בגן של בני בדיוק כמו במרפאה. וזה משהו שאני ממש לא מוכנה. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה לריב ולהתלונן שוב. אבל אני בפרוש לא בוטחת בהתנהגות של אותה עובדת סוציאלית. למדתי באוניברסיטה מדעי החברה ואני יודעת מה פירוש המילה תיוג , לא נתקלתי בעבר ביחס כזה לשמחתי לא במקום עבודה , לא במשפחה ולא עם חברים. כך שאין לי שום ספק שמה שקרה באותו מקום היה משהו ממש לא טוב. של גברת שהבינה שאני תלויה בה וניצלה את המצב כדי לפגוע ולהתנקם. בבקשה חיזרו אלי עם תשובה. חג שמח, ושנה טובה ומבורכת

קראתי את אותה הודעה לפני שנה נדמה לי. מה, אותו דבר בדיוק קרה שוב? יש חדש בסיפור שלך, אמא?

איזה פוגע! אני מזה מבינה אותך יקירה. לא מספיק שיש לך את קידום הילד על הראש ואת כל הבלבול של תהליך האבחנה את גם צריכה לשמוע נהצוות הטיפולי את המילה פוסטמה?!! אני במקומך הייתי מעמידה אותה במקום! ואומרת לה לפני כולם בחדר- למי בדיוק קראת פוסטמה?!?!? אני חושבת שאמא אחרת הייתה פשוט "נותנת לה סטירה" במקום! היית צריכה לבייש אותה באותה סיטואציה שזה קרה לפני עמיתיה המכובדים שתלמד מזה לסנן מילים לא במקום. גם לי יש בן במכון ולכן אני זועמת על יחס כה מזלזל. מכיוון ששמרת את זה בבטן וחלף זמן כבר לא ניתן להוכיח שהיא אמרה את מה שאמרה- כי רק את שמעת באותו הרגע ושאר הנוכחים לא שמו לב לכך. מכאן, תנסי להחליף אותה בפעם הבאה שמשהו מעז לומר לך מילה לא יפה תעמידי אותו במקום! ואל תראי לה שאת נפגעת- זו היא הלא בסדר. ולאף אחד - בשום מעמד אין זכות לנצל את הסמכות שלו לרעה גם אם הוא יהיה נגיד פרופסור. זה שהיא מרפאה בעיסוק לא אומר עליה כלום!

שלום לירון, דעה קדומה היא אחת הרעות החולות בקיום החברתי שלנו, ואיש אינו חסין מפניה. אין לנו כל שליטה על זליגת מידע ממעגל חברתי אחד למשנהו, וכולנו נמצאים בסיכון מסוים מבחינה זו. אני מציעה לך מאד לנהוג כאילו לא היו דברים מעולם, ולסמוך על יכולתך שלך לעורר את הרושם הנכון בזכות מה שאת באמת. אין לי ספק שגם אם הגננת שלך בנך שמעה משהו, ההיכרות האינטנסיבית איתך ועם הילד שלך היא זו שתקבע בסופו של דבר את עמדתה כלפיכם. תמיד נעים יותר לתקן רושם שלילי מלאכזב, הלא כן? בהצלחה ל'סטודנט' הצעיר ליאת

ליאת תודה, אך מה לעשות החיים למדו אותי לא לבטוח ולא להכנס למיטה חולה כמו שאומרים.. ולכן אאלץ להחליף קופת חולים בתקווה שהדבר לא יחזור שוב מה את אומרת ליאת פיתרון טוב?

ערב טוב, אורנה. אם מטופל ינסה למשוך את תשומת ליבך ע"י הטרדות מרובות בין הפגישות (מיילים ו-SMS-ים, האם בסופו של דבר, כשתראי שדבר לא עוזר, תיזמי סיום טיפול? באילו מקרים המטפל יוזם סיום טיפול? סוף שבוע נעים, נטלי

וגם סיום המשמרת שלך :-)

שלום נטלי, התיאור שלך מעורר את התחושה כי המטופל הנ"ל מבטא רצון עז בקשר, במגע - אותו מגע שמטופלים נוטים לקרוא לו "אמיתי", בהנגדה לקשר הטיפולי הנחווה כמוקף גבולות ומגבלות. אני חושבת שיש הרבה מאוד מה לעשות עם מטופל כזה, עד למקום בו הקשר הטיפולי יחווה כאמיתי ומספק ומגדל, גם בהיעדר נוכחות פיזית של פגישה. לכן, אינני רואה סיבה לחשוב שטיפול כזה יסתיים על-פי החלטתי. בכלל, זוהי החלטה מאוד נדירה, שנובעת מתחושה שנבחנה ונבדקה שוב ושוב, שהמטפל אינו מצליח לעזור, ואולי אפילו מזיק למטופל. הטיפול שתיארת הוא דווקא בעל פוטנציאל להיות משמעותי ומרגש וממושך ופורה. בברכה, אורנה

שלום לך, מה בדידות יכולה לעשות לאדם? מה נחשב אדם הבוחר בבדידות? מוותר על זוגיות - האם זה מצביע על קושי מסוים? האם כולנו חייבים לחיות בתוך מערכת יחסים מסוימת? ואם הדבר נחשב לבעייתי? מה ניתו לעשות בעניין?

שלום שואל, אם הייתי פוגשת בך, הייתי שואלת אותך מה הבדידות עושה לך, האם אתה בוחר בבדידותך, האם אתה מרגיש קושי עם הבחירה, האם אתה מרגיש שהבדידות היא בעיה... אלו הן שאלות מאוד אישיות, ואין להן תשובה 'כללית' נכונה, למרות שרוב בני האדם אכן מחפשים קרבה של אנשים אחרים וחרדים מפני בדידותם. אם בדידותך מכאיבה לך, כדאי לשאול את השאלות ולחפש את התשובות היחודיות שלך. אם אינך כואב את הדברים, ודאי אינך בן-האנוש היחיד שבוחר כך ומרגיש בסדר עם עצמו. לילה טוב, אורנה

אורנה. נותרה לי חצי שעה לחשוב מה אני רוצה לומר. אולי אתחיל בלשאול מה שלומך..? אני חושבת שסתם אשב בקצה הספסל שלך ואעשה את עצמי ממתינה למשהו. אולי לאוטובוס. אולי סתם בא לי לשבת פה קצת ולא לומר שום דבר. את חושבת שגם במילים אפשר לשתוק? סתם אשב פה, כפופת גב, מתבוננת למטה בנמלים המתרוצצות, אעצום עיניים ואקשיב. לציפורים מרוחקות, לתנועת הרכבים בכביש, לספסל החורק עם כל תנועה שלך, לצעדים השונים של העוברים ושבים, לרוח בצמרות העצים. אם אקשיב היטב אוכל גם לשמוע את הנמלים, מרימות משאות כבדים מהם. ואחרי שאשיל מעליי את זהותי לאט לאט, אנסה לדמיין קירבה. ודאגה. אדמיין שאת היא. (המטפלת? אמא שלי? חברה טובה?- מה זה חשוב). יושבת לידי וחושבת עליי. יש ימים כאלה, שכלום לא ברור. שאני יודעת שאני רק צריכה לשאת את זה עוד קצת.. שמחר כבר יראו הדברים אחרת. אז נמתין למחר, אם כך. אני פשוט קצת עייפה. לא בטוחה ממה.. אולי מהמעברים המהירים ממצוקה ובלאגן להכל בסדר ורגוע. הלוך ושוב הלוך ושוב. אין מה לעשות..נחכה.. אז בנתיים אשב כאן, בקצה הספסל לידך, בסדר? לא תרגישי בי..אהיה שקטה ואקשיב.

היי לילך, גם אני חיפשתי היום מישהו שיהיה איתי. אולי תתני לי לשבת שם לידך. אני אשב בשקט ולא אגיד מילה. ---------------------- ---------------------- ---------------------- את רואה.... לא אמרתי כלום. רק בא לי להרגיש מישהו לידי גם. תהיי חזק.... בטח מחר יהיה יום יותר יפה, ומלא תקווה ואהבה. תחזיקי מעמד. אורנה , מה שלומך? כיף תמיד להרגיש אותך כאן, ולהמתין לתשובות שלך ולתמיכה שלך.

"ואל תאמר, אהיה אשר הייתי כי לא תהיה אשר היית, ואל תשכח שגם פרדס אפל נותן פרחים לבנים ואל תשכח אותי" (י. עמיחי)

יקרות, כבר מחר, ומאוחר, ובכל זאת - עיניי העייפות התמלאו חיוך למקרא העץ הזה. בואו שבו לידי, אתיישב גם אני לרגע, וסתם נהיה... לא יודעת להסביר, אבל שימחתן אותי בשמחה פשוטה של סוף היום. נתראה בשבוע הבא? היו בטוב, אורנה

סוף היום אהוד מנור/מתי כספי סוף היום רבע ל- יום ארוך והלב מלא בא לישון אך עוד ער, לא נרדם, משהו חסר. היא איתי כאן במיטה, ואני כמו תמיד איתה, מסתכלים ללא מילים ויודעים שחסר לנו משהו קרוב. לפעמים מתוך הרגל, באויר יד נשלחת אל. רטט קל בנשמה כי נדמה ששומעים דבר מה. היא איתי כאן במיטה, ואני כמו תמיד איתה. מסתכלים ללא מילים ויודעים שחסר לנו משהו קרוב. מנגן, אין עוד אין, אין פרוה "איגלו" מת ודי.

א.פ.ס.ח., קלמנטינה, סולמית ואורנה- תודה! הפכתן בלבול למשהו מובן וקריא.. היה נעים לשבת כאן במחיצתכן בשקט, תודה שהצטרפתן- הרגשתי אתכן לידי.. ממש יכולתי לדמיין נוכחות של גוף לידי. לפעמים רק נוכחות מרגיעה קצת אלך גם אני לישון, (כמעט 2) לילך.

לילכי, כמעט מחר... אני קוראת את דבריך ונזכרת באותן נמלים (שראינו אז) שנושאות משאות כבדים; אולי אותם רעשים מפצפצים ששמענו הם גניחה בשפת הנמלים? אולי העול כבד מנשוא? ואולי הגניחה הגדולה עולה דווקא בהגיען אל הקן, כשהן משתטחות על הספה (על המרבד?) ויכולות לחוש את הכתפים הולמות בכאב? יש ברכה כזאת - בין היום לבין מחר - שלפעמים מצליחה לפרק את תחושות יום האתמול ולעדן ולהבהיר את האור שצובע אותן. ברכת שינה. אני מקווה שאת מתברכת בה בזה הרגע. מבטיחה שאני חושבת עליך- גם אם מספסל מרוחק, נויה

נויה יקרה, עלית עליי :-) אלה בדיוק הנמלים עליהן חשבתי! מדהים כמה דברים אפשר לשמוע כשלרגע אחד יש קצת שקט.. צריך רק לעצום עיניים ועולם שלם מגלה את עצמו פתאום.. לפעמים הגוף נזכר במשאות ישנים שסחב ולפעמים במשאות שזה עתה הניח מידו, וכשזה הכל יחד והכל מעורבב רוצים רק לשבת רגע על ספסל ליד מישהו, גם אם הוא זר גמור, ולספוג. ככה, בלי לדבר. את לא זר :-) מרגישה אותך היטב גם מספסלים מרוחקים.. אאחל את ברכת השינה גם לך, יקרה.. לילך.

פניתי לטיפול פעם ראשונה בחיי, ונדהמתי לגלות את המחירים המוגזמים שפסיכולוגים גובים מאנשים. האם יש הסבר למחיר הזה? לפי מה הוא נקבע? איך מצפים מאנשים עם משכורת ממוצעת בשוק לשלם כאלה סכומים? חוץ מזה, יש פגישות שבהם המטפל בקושי מהנהן בראש, ויכול להיות שהוא גם חושב על דברים אחרים ואינו מקשיב בכלל, אז מה מצדיק את זה?

וגם לי יש שאלה: האם הגיוני להניח שפגישה עם פסיכולוג תל אביבי תהיה יקרה מפגישה עם פסיכולוג שמשלם פחות על שכר הדירה של הקליניקה? אם התל אביבים יקרים לי- האם יש סיבה טובה לברר אצל לא- תלאביבים? תודה.

והנסיעות מה?

שלום שלומה, ראשית, כדאי לדעת שטיפול בקליניקה פרטית אינו האופציה היחידה העומדת בפני אדם המבקש לעצמו טיפול פסיכולוגי. ישנן אופציות מוזלות רבות, מקופות החולים ועד שירות פסיכולוגי אוניברסיטאי (גם אנשים שאינם סטודנטים יכולים לפנות ולהינות מעלויות מסובסדות). בנוגע לגובה התשלום בקליניקה פרטית: בדומה למקצועות אחרים, עלות השירות קשורה לסוג ההכשרה של נותן השירות. פסיכולוגים קלינים עוברים הכשרה ממושכת ומקיפה ביותר (5 שנות לימוד אקדמיות, 4 שנות התמחות קלינית ומבחן מומחיות של משרד הבריאות), ועלות הפגישה משקפת את מומחיותם. גם בתל-אביב ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי בעלויות מגוונות, וכדאי לברר אצל מספר מטפלים. בנוגע לעלות טיפול פרטני באיזורים אחרים של ארצנו, אינני בטוחה שמדובר בהבדלים משמעותיים מאחר והמומחיות היא זהה. בברכה, אורנה

ערב טוב, רציתי לדעת האם אתם חושבים שיש מצב שהתייעצות בפורום יכולה לפעמים לגרום לבלבול ואפילו לפגיעה ביחס בין המטפל האמיתי למטופל? יכול להיות מצב שלמטופל יהיה ספק ואי אימון במטופל, וברגע שהוא מקבל התייחסות "ואישור" בפורום, הדבר יכול לחבל בקשר ביניהם (ואפילו בלי ידיעת המטופל). אשמח לקבל התייחסות ותגובות מאנשים שהיו במצב דומה. תודה

לדעתי, אם המטופל מחפש אישור לאי אמון הוא יקבל אותו היכן שלא יחפש... הוא יפרש הכל כדי לאשש חרדות. הוא ילקט מידע משום מקום ויהפוך אותו. הוא ישתמש בכל דבר זמין למטרה זו. אם זה הפורום, אזי זה השימוש שיעשה בו. אבל, לדעתי, זה לא יכול להיות "הפורום", כמו שזה לא יכול להיות כל גורם אחר. באינטרנט במיוחד זה אדם מול עצמו. אין תחושה של באמת באמת שיש שם מישהו אחר. כדרכם של בני אדם, היינו רוצים למצוא 'אשמים' במערכת, כי זה עוזר לחוש יותר בשליטה. לא נראה לי שלפורום יש כוח השפעה כזה, (או בכלל לכל מיני דברים מזדמנים) אלא אם בוחרים לייחס לו אותה (שלא במודע עפי"ר). מנסיוני, הטוב ביותר, שכל עניין הקשור לאמון (נושא רגיש כל-כך) ידובר בפגישה האינטימית הטיפולית. להחזיר לשם ולא לנסות לצאת עם זה החוצה, על אף הפיתוי הגדול והקושי.

שלום כרמית, פורום אינטרנטי הוא מדיום מוגבל לאין שיעור בהשוואה לטיפול פסיכולוגי. אין מי שיודע זאת טוב יותר ממנהלי הפורום, העוסקים הן בכתיבה והן בטיפול. זו אחת הסיבות לכך שאנו מרבים להחזיר את ההתלבטויות אל המפגש הטיפולי עצמו - שם נוצרו השאלות ושם גם תימצאנה התשובות. בברכה, אורנה

עובדת סוציאלית בת 54 מירושלים נעצרה בחשד שביצעה מעשים מגונים במטופלת. בקול ישראל דווח, כי החשודה שוחררה בתנאים מגבילים וכעת נבדק החשד שהיא תקפה מינית מטופלות אחרות. למה אי אפשר באמת לסמוך על אף אחד? האם זה לא שימוש אכזרי בנפש פצועה? היא לא הייתה אמורה להגן או לפחות להקל עליה?העולם השתגע אין יום בלי אונס והתעללות כזו או אחרת, למה אנחנו צריכות לשלם מחיר יקר כ"כ של תאווה חולנית. ובסוף להוציא את כספנו בשביל שיוכלו להמשיך ולפגוע בנו. לא באמת אפשר וצריך לסמוך... צריך לעצור את הטירוף הזה שמישהו יצעק דיייייייי!

העלת בי זכרונות כואבים מאוד ... מאוד... והדמעות לא מפסיקות לרדת מעייני ... עצוב ..כואב ועצוב ... שאי אפשר לסמוך גם על אלא שאמורים לשמור עלינו ...

מצטערת על מה שזה עשה לך, לי הייתה בדיוק אותה ההרגשה של גועל שלרוע אין סוף ושאנשים מלבד הסיפוק העכשוי לא באמת מעניין אותם כלום. סליחה אם זה פגע בך לא הייתה לי כל כוונה.

סוטים מצליחים להגיע גם לתפקידים של מטפלים אנשים חולים גם הופכים להיות הורים שעושים מה שעושים לילדים שלהם עבור חלק מאיתנו זה המאה אחוז. אין אחר. אבל אומרים בעולם שזה ממש לא מדגם מייצג לא למטפלים ולא להורים ולא לבני אדם בשלמותם בכלל השגעון יישאר תמיד בעולם. ככל הנראה, שם הוא יהיה לעד, כשם שהוא מסתתר לו בתוך כל אחד מאיתנו. אפילו אצל השפויים ביותר אפשר למצוא חלקים חולים. אנחנו צריכים ללמוד לתת משקל כבד יותר לאזורים הבריאים בנו / בעולם להבחין בהם אל מול הטירוף חסר הגבולות הניתן?

שלום לכותבות בעץ זה, אינני יודעת דבר על המקרה שתואר, לכן לא אתייחס אליו באופן קונקרטי. אני כן רוצה לכתוב, שטיפול פסיכולוגי אכן עוסק במקרים רבים בעיבוד כאב הנוגע בקשרים (מוקדמים ועכשוויים), ואין כל ספק שחשוב ליצור עם המטפל/ת קשר שיש בו אמון וביטחון. אני רוצה להאמין שזהו רובם המכריע של המקרים. אורנה

שלום אורנה, כתבתי לפני כמה שבועות בפורום. היה לי קשה בטיפול שארך שנה וכמה חודשים. היה שם תכנים שלא הצלחתי להישאר איתם אחרי הפגישה עם המטפלת, והיה לי נורא קשה איתם למרות שהמטפלת חשבה שהגיע הזמן לדבר עליהם, אבל לא ממש לחצה (כנראה שבתוך ץוכי רציתי לדבר על זה). ביקשתי הפסקה וההפסקה הפכה לעזיבה של הטיפול באמצע. אני לא מצליחה לחזור. סיכמנו שאהיה איתה בקשר ושהיא תתקשר לפעמים, ושהיא תמיד תהיה שם בשבילי. פתאום היא נעלמת לי, כאילו שנמאס לה ממני, וכאילו שהיא חיכתה לרגע שאיעלם לה מהחדר (כי הייתי מטופלת קשה, אני מודה בזה). היא לא התקשרה אף פעם, ופעם האחרונה ששלחתי לה SMS (לפי ההסכם בינינו) היא לא ענתה. האם היא באמת נעלמה לי? או שהיא בודקת את יכולת הסיבולת שלי בלעדיה? או עד כמה זמן אני אחזיק מעמד שם לבד (כי אני ממש לבד)? אני לא יודעת מה לעשות? זה נראה לי מאבק כוחות כזה??!!! יש לי צורך עז לדבר איתה! הרבה דברים קרו, אני מרגישה יותר רע! אבל אני מרגישה בלתי רצויה שם!!!!! יכול להיות?

שלום ----, את מתארת הסתבכות של הקשר הטיפולי, שאף אם היא נובעת מכוונות טובות, מהווה עדות נוספת לחשיבותו של הסטינג, כלומר המבנה של הטיפול. טיפול לא יכול להתקיים ללא המבנה שלו - ללא מפגש חד שבועי (לכל הפחות), פנים אל פנים, בחדר קבוע, בשעה קבועה (ככל האפשר). טיפול לא מתקיים ב- SMS ולא במייל, ואם מחליטים לזמן מה על שימוש בתחליפים צריך להכיר בחסרונותיהם ולקבוע כללי שימוש ברורים. במקרה שלך, הטיפול הופסק אבל כאילו לא פסק. נותרו ציפיות לא מעובדות, נותרו צרכים שלא יכולים לקבל מענה בצורה כזו. במפגש פנים אל פנים אפשר לעבד כמעט כל קושי או אכזבה, לא כך ב- SMS או במייל (כדוגמה לכך, חישבי על מצב בו את כותבת SMS נרגש וכאוב, אבל המטפלת כלל לא קיבלה אותו, או ראתה אותו לאחר זמן רב. חישבי איזה רגשות התעוררו בך בינתיים, ועד כמה זה שונה ממה שאפשר לעשות אם תביעי רגשות דומים בתוך פגישה טיפולית). את לא צריכה להחזיק מעמד לבד, ואין שום היגיון בבזבוז אנרגיה חשובה על מאבק שלא זוכה למילים. התקשרי אליה וקבעי פגישה, שאחריה תוכלי להחליט אם את ממשיכה את הטיפול אצלה או פונה למטפל/ת אחרים. המון הצלחה, אורנה

הי אורנה, האם הפסיכולוגיה הקלינית,בדומה לפסיכולגיה החברתית,גורסת כי יש לעזור לכל אדם ואדם המגיע לטיפול למצוא את מקומו הראוי בתוך הסטטיסטיקות החברתיות ולשבת שם בשקט? (תוך שהוא לומד להרגיש טוב עם עצמו, כמובן).

שלום ראובן, אחלק את תשובתי לאבחון ולטיפול. אבחנה של הפרעה נפשית ללא ספק מושפעת מהנורמות החברתיות והתרבותיות של התקופה, כפי שהן משתקפות בספר האבחנות המשמש פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ואנשי מקצוע אחרים בתחום בריאות הנפש. טיפול נפשי הוא תהליך אחר, שאני רואה אותו כתהליך מאוד אישי וייחודי-לאדם. כמספר המטופלים כך מספר המטרות הטיפוליות והתהליכים הטיפוליים. לאור זאת, לא אוכל להסכים עם הטענה שהצעת. בברכה, אורנה

שלום, המטפל שלי לא רשום ביומן הפסיכולוגים וכששאלתי אותו לכך הוא אמר לי שהוא פסיכותרפיסט. למה התכוון? אין לי כ"כ אמון בו..

הי מיכל, עד שאורנה תשיב, הנה תשובה שמופיעה באתר של מנהל פורום פסיכותרפיה הסמוך, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.com/faq/faq1.html

הוא התכוון חרטא ברטא......

שלום מיכל, בהמשך לתשובתו המפורטת והמדוייקת של גידי רובינשטיין, אציין שהבעיה המרכזית בנוגע לפסיכותרפיה איננה אצל פסיכולוגים קליניים (המוגדרים כפסיכותרפיסטים מעצם הכשרתם), ואף לא אצל פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים קליניים (המוגדרים כפסיכותרפיסטים לאחר סיום לימודים בבית-ספר לפסיכותרפיה), אלא ממוקמת אצל בעלי מקצועות אחרים שהכשרתם בפסיכותרפיה מצומצמת לאין שיעור. זוהי אחת הסיבות לכך שחשוב ונכון לברר בתחילת הטיפול מהי ההכשרה המקצועית של המטפל. בברכה, אורנה

הי, גם אני עניתי לך אי שם למטה

שוב :) (יותר קצר הפעם)

הבעיה בטוח מוכרת לכולם. זה קרה בפעם האחרונה לפני כמה ימים היה לי יום מאוד ארוך לפני והיה לי 5 שעות ברוטו לשינה אמנם יום לפני קמתי די מאוחר אך בכל זאת הייתי חייב לישון . כשניכנסתי למיטה היה לי אנדרנלין באופן מוזר כאילו אני באמצע משחק כדורגל , לאט לאט זה נרגע אבל לא הצלחתי להרדם , והשעות עוברות ואני יותר נלחץ כשאני חושב על מה מחכה לי באותו יום . וישנו המצב המוזר שלפעמים הוא לא ברור לי גם כשאני נרדם בסדר וזה עצם ההרדמות , אתה שוכב על המיטה עוצם עיניים אתה מחכה להרדם וכאילו אתה מחכה להגיד ok שנירדמתה כשכמובן זה לא מציאותי . איזה דרכים יש להתמודד עם זה ? אם לא נתתי מספיק פרטים תכתוב לי מה ואוסיף. אני בן 25.

שלום אבי, שינה היא אחד התפקודים שלא ממש מתחשבים ברצוננו. היא באה כרצונה והולכת כרצונה. ככל שנאבקים בה יותר, כך היא 'מתמרדת' ומתרחקת. מחשבות מתפקדות באופן דומה: אם סובלים ממחשבה מטרידה מומלץ לא להיאבק בה ולא לנסות להיפטר ממנה, אלא 'פשוט' לתת לה להיות (אני יודעת שזה לא כל-כך פשוט). לכן בפעם הבאה שהשינה תחמוק ממך נסה לא לרדוף אחריה, אלא דווקא להרפות ולוותר על המאבק. דווקא אז, השינה תפתיע אותך... שינה נעימה, אורנה

אורנה שלום, שלחתי לך מייל לפני מספר ימים ורציתי לדעת אם קראת אותו. תודה

שלום t, השבתי היום למספר מיילים שהמתינו בתיבה. תבדקי אם נענית? אורנה

שלום. שמי יובל ואני מטופל אצל פסיכולוג שנה וחצי. כל הזמן אני מביע בפניו את רצוני לסיים את הטיפול אבל תמיד משתכנע להישאר בגללו ובגלל התלות שפיתחתי בו. לדעתי יש משהו שתוקע אותי שם ולא נותן לי להתקדם. והוא אומר תמיד שזו בדיוק העבודה. אני חושב לפעמים על כך שיש לו מניעים נסתרים ושהוא משכנע אותי להישאר שם לא כי הוא רוצה בטובתי. אני חושב פשוט להעלם לו ולהפסיק להגיע בלי להגיד כלום. אולי להתחיל ללכת לפסיכולוג אחר אולי לפסיכולוגית. איך יודעים שהטיפול לא טוב? איך אני יכול לדעת אם להאמין למטפל שלי שהוא רוצה בטובתי ולא מנסה לקדם אינטרסים אישיים על חשבוני? כדאי לי להתנסות בטיפול אחר במקביל לטיפול שלי כדי לבדוק אם קורה אותו דבר גם עם מטפל אחר? בתודה מראש על חוות דעתך המקצועית, יובל

שלום יובל, אינני יודעת האם דיברת בכנות עם המטפל שלך על כל קשת התחושות שתיארת בהודעתך. חשוב ונכון לדבר איתו גם על החשד שטובתו האישית קודמת לטובתך, על פנטזיית ההיעלמות, על התשוקה להיות אחוז בידיו של אחר או אחרת... כשאני כותבת את הדברים עולה גם בי מחשבה שתזכיר לך את הקביעה ש"זו בדיוק העבודה"... מחשבה שאומרת שגם אם הטיפול הזה יסתיים בקרוב, גם אם אינו "הטיפול של חייך", יש כאן עוד לא מעט דברים לבדוק. אני מתכוונת לניסיון ללמוד מתוך ההתנהלות שלך בטיפול על עצמך באופן רחב יותר - מתי אתה חשדן, מה מאפשר לך להאמין, איך אתה מתמסר, מתי אתה מפצל את ההתמסרות שלך למספר דמויות (מטפל אחד אמיתי ואחד או שניים מפונטזים...), מתי אתה מפסיק לפצל... אלו הן שאלות קשות וחשובות, ונדמה לי שהוא יכול לעזור לך לחפש את התשובות ולהשתנות באמצעות החיפוש. תחשוב על הדברים? לילה טוב, אורנה

קראתי את הודעתך יובל, ואני חושב קצת אחרת מד"ר אורנה, אני דווקא חושב שאתה צריך להקשיב לתחושות שלך ולא לנתח ולחשוב עליהם, אתה מרגיש שמיצתה, אתה חושד שמא יש לו אינטרס למשוך את הטיפול, ואתה מרגיש שהיה יכול להיות לך טוב יותר עם מטפל אחר, לפעמים מה שאדום בפנים, ירוק בחוץ, ויש בו גרעיני אבטיח, אומר שזה אבטיח. לא קל לסיים טיפול אצל מישהו במיוחד כשהוא לא משחרר, קח יוזמה וקבע פגישה עם פסיכולוגית אחרת ותתייעץ עימה, אני לא חושב שהוא הכתובת לשתף אותו בתחושות שלך, כי ברור שהוא לא יסכים איתך כי אולי יש לו אנטרסים אחרים, וגם אם לא, אולי אין לו יותר מה להציע לך, אני בטוח שלו הטיפול היה ממשיך להניב לך הבנות, תובנות וצמיחה, לא היית מרגיש כך. בברכה הניג

מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לבין פסיכוטרפיסט? תודה

שלום ''', עניתי על מספר שאלות דומות בעת האחרונה, ואולי תרצה/י לערוך חיפוש בפורום על-מנת לקרוא גם אותן. בעיקרון מדובר בניואנסים של הכשרה. פסיכולוג קליני עובר הכשרה מעמיקה וממושכת, והוא מוגדר כפסיכותרפיסט מעצם הכשרתו. פסיכותרפיסט היא הגדרה עמומה יחסית, שיכולה להסתיר מאחוריה אדם שלמד בבית-ספר גבוה לפסיכותרפיה, ולצערי לפעמים גם אנשים עם הכשרה מאוד מצומצמת. בקיצור, צריך לבדוק ולשאול. בברכה, אורנה

שלום יש בעייה עם בעלי : אנו נשואים טריים ואני מתקרבת ל 40 בעוד מס' שנים מעטות ללא ילדים כרגע. הקשר שלנו לא נקי מקונפליקטים. יצא שבשנה האחרונה היו לו כל מני לחצים אבל אין חיים בלי לחצים. וגם על המעביד שלו הוא לא צועק. יצא שהרבה מאוד פעמים בשנה האחרונה – מייד עם פתיחת הנשואין ספגתי עלבונות וצעקות. אני לא אחת שמחפשת לצעוק או להעליב. מצד שני אני מאוד פגיעה, הגם שאנו בשכונה נורא שקטה עם המון משפחות שגרות קרוב קרוב אלינו. אני עדיין אוהבת אותו. ותמיד מנסה לשמור על סטריליות – לא ללכת עם ידידים, לא לעזוב אותו יותר מדיי, סובלת בימי ו בערב עם המשפחה שלו – שכל כך שונים ממני סוציואקונומית ותרבותית (חסר שם עומק), אילפתי את עצמי לסדר ונקיון ועוד ועוד. אני בטוחה יודעת וערה שגם לי יש שטיקים משלי. כעת לא מדברים. מפחיד אותי מה יקרה שיכנסו ילדים. הרי הוא מלבין את פניי בקביעות. "מטומטמת" נאמר מס' פעמים, "חולת נפש" כי יש לי טיפה ocd , "מסריחה" "חבל שהתחתנו - איזו שטות", "מתי תעופי מפה" "עצלנית" כששכבתי מתה מכאבי מחזור ועוד. (אלו החמורים). בעיקר דציבלים מאוד מאוד גבוהים של צעקות בבית – הלבנת פנים מול השכנים. אני לא חושבת שעל ידי יציאה מהבית בכל פעם שזה קורה וחזרה לאחר מחצית השעה לשוחח על זה – ייפתר משהוא. אני רואה שגם החרם לא עוזר בינתיים והוא ממשיך בצעקות. לצעוק בחזרה – זו לא אני ולא לרמתי. הסברים למה אפשר גם אחרת – הסברתי בלי הרף – לא מקשיב. חושב שאני הבעיה וימשיך כל פעם שיימצא לי טעות כטענתו. לא מסכים לטיפול זוגי. אין ילדים עדיין והגיל שלי לא סימפטי משום בחינה (שעון ביולוגי, מבחר...). אוהבת. מה לעשות ?

שלום אשה בוכה, אכן בעיה מורכבת. הנישואים טריים אבל השסע ביניכם מתקדם במהירות, וכדאי להזדרז ולעצור אותו. נראה לי נכון לעבוד על צמצום הפער ביניכם במסגרת של יעוץ זוגי, ואני מאמינה שלא כדאי להתייאש בנוגע לשיתוף הפעולה שלו. אולי תרצי לתת לו לקרוא את המילים שכתבת אלינו, על-מנת שידע בדיוק היכן את עומדת. את אוהבת ומקווה, אך גם פגועה מאוד וחוששת לעתידך, ואת המילים הקשות האלה חשוב שידע. אחרי שתציגי את עמדתך בנושא הייעוץ הזוגי בסבלנות ובאהבה, תוכלי לומר לו שאת מתכוונת לגשת לייעוץ בכל מקרה, וכך עשי. לא מעט שינויים זוגיים התחוללו באופן חד-צדדי, כשבן/בת הזוג הצטרפו מאוחר יותר. מעבר לכל זאת, אל תשכחי לטפל בעצמך היטב, לשמור על עצמך ולדאוג לרווחתך ולשמחתך. בתקווה לטוב, אורנה

שואלת נכבדה אין שום סיבה שתסבלי מאלימות נפשית ומילולית. לכי מייד לטיפול. תבררי שם למה את ממשיכה לאהוב מישהו שכל כך מתעלל בך. בהצלחה!

שלום יש בעייה עם בעלי : אנו נשואים טריים ואני מתקרבת ל 40 בעוד מס' שנים מעטות ללא ילדים כרגע. הקשר שלנו לא נקי מקונפליקטים. יצא שבשנה האחרונה היו לו כל מני לחצים אבל אין חיים בלי לחצים. וגם על המעביד שלו הוא לא צועק. יצא שהרבה מאוד פעמים בשנה האחרונה – מייד עם פתיחת הנשואין ספגתי עלבונות וצעקות. אני לא אחת שמחפשת לצעוק או להעליב. מצד שני אני מאוד פגיעה, הגם שאנו בשכונה נורא שקטה עם המון משפחות שגרות קרוב קרוב אלינו. אני עדיין אוהבת אותו. ותמיד מנסה לשמור על סטריליות – לא ללכת עם ידידים, לא לעזוב אותו יותר מדיי, סובלת בימי ו בערב עם המשפחה שלו – שכל כך שונים ממני סוציואקונומית ותרבותית (חסר שם עומק), אילפתי את עצמי לסדר ונקיון ועוד ועוד. אני בטוחה יודעת וערה שגם לי יש שטיקים משלי. כעת לא מדברים. מפחיד אותי מה יקרה שיכנסו ילדים. הרי הוא מלבין את פניי בקביעות. "מטומטמת" נאמר מס' פעמים, "חולת נפש" כי יש לי טיפה ocd , "מסריחה" "חבל שהתחתנו - איזו שטות", "מתי תעופי מפה" "עצלנית" כששכבתי מתה מכאבי מחזור ועוד. (אלו החמורים). בעיקר דציבלים מאוד מאוד גבוהים של צעקות בבית – הלבנת פנים מול השכנים. אני לא חושבת שעל ידי יציאה מהבית בכל פעם שזה קורה וחזרה לאחר מחצית השעה לשוחח על זה – ייפתר משהוא. אני רואה שגם החרם לא עוזר בינתיים והוא ממשיך בצעקות. לצעוק בחזרה – זו לא אני ולא לרמתי. הסברים למה אפשר גם אחרת – הסברתי בלי הרף – לא מקשיב. חושב שאני הבעיה וימשיך כל פעם שיימצא לי טעות כטענתו. לא מסכים לטיפול זוגי. אין ילדים עדיין והגיל שלי לא סימפטי משום בחינה (שעון ביולוגי, מבחר...). אוהבת. מה לעשות ?

אישה יקרה, ממש לא חוות דעת מקצועית (מצטערת) אבל לעניות דעתי את צריכה לשאול את עצמך האם זה מה שאת רוצה להמשך חייך. אני לא יודעת מי את ומה את אבל מעטים האנשים שיקראו לנשותיהם "מטומטמת" ועוד יותר אלו ש"ישחקו" על מצבך הנפשי. אני מאחלת לך כל טוב ושולחת לך חיבוק ענק, אנחנו כאן ודעות כמה קשה לתקן או לעזוב אז אל תהססי לשתף כי כאו באמת מתעניינים ועוזרים מצטערת על ההתפרצות, אני

תברחי מהר פשוט נשמע לי מוכר

הי אורנה, חזרתי היום לטיפול. הרגשתי בפרפרים בבטן ומחנק בפנים אני לא יודעת למה התחושות האלה? התרגשות? בהתחלה כרגיל לא דיברתי אבל המטפלת שלי נתנה לי את הזמן ולאט לאט נפתחתי סיפרתי לה על הטיול שעשיתי במזרח ועוד דברים. יש בה משהו שמאוד מציק לי. אני לא אוהבת את החיוך שלה ואיך שהיא צוחקת. אני מרגישה קצת יותר טוב וחושבת שהגיע הזמן להפסיק את הטיפול אני לא רוצה להיפגע ממנה אולי באמת עדיף שאעזוב אותה שלא אקשר אליה מחדש שיש לי כוחות להתמודד עם הפרידה. אני מאוד תלותית בה בעקבות התעללויות בילדות שחוויתי מינית ופיזית אני לא מטופלת הרבה זמן ואין לי אמון בה אני לא גומרת לבדוק אותה. ומחכה לגלות שהיא ככל האנשים, שקרנים, נצלנים וכו.. מה אעשה? רוני

היי רוני, מאוד התחברתי למשפט וחצי האחרונים שלך - "אני לא גומרת לבדוק אותה. ומחכה לגלות שהיא ככל האנשים, שקרנים, נצלנים וכו..". גם אני ככה עם המטפלת שלי, גם אני עברתי חוויות ילדות קשות כמוך. גם אני מחכה לרגע שהיא תפגע בי ותנצל אותי, כמו שאני מכירה מפעם. גם אני בוחנת אותה שוב ושוב. אבל היא עוברת את המבחנים האלה שלי, ואנחנו מדברות על זה. וגם כשהיא טועה (והיא טועה, כי אנשים טועים...) אז אנחנו מדברות על זה, ואנחנו מתקנות ביחד. (ואם צריך, היא גם מבקשת סליחה...). יש להן, למטפלות, איזה קטע כזה של סבלנות, ורצון לתקן איתנו. הן הרי יודעות שכששברו לנו את האמון הכי בסיסי בקשרי הילדות הכי ראשוניים שלנו, זה מה שלמדנו וככה אנחנו מצפות שכל הקשרים שלנו ייראו. אני יודעת שבשבילי, הנכונות הזאת שלה להיבחן שוב ושוב, להוכיח לי שוב ושוב שהיא ראויה לאמון שלי (ואלה המילים שלה) זה מה שמאפשר את הקשר, ואת ביסוס האמון, לאט לאט, כל פעם קצת. וזה קשה. אני יודעת. הרצון הזה להשתחרר מהתלות בטיפול, במטפלת, כי תלות זה מפחיד. תלות זה חוסר אונים וציפייה מהאחר שידאג לנו, רק שבחוויה שלנו לא דאגו לנו. אני כל כך מבינה את הרצון לעזוב, במין תחושה פנימית שלבד זה בטוח יותר, ושהתרגלנו לדאוג לעצמנו, אז מי צריך את הטיפול הזה ואת כל מה שהוא מציף. אבל צריך את הטיפול הזה. צריך לתקן איכשהו את השבר הפנימי הזה, ואפשר לעשות את זה רק דרך קשר טיפולי טוב, קשר נקי מניצול ורמיסה שלנו, קשר שיאפשר להוציא החוצה את כל הכאב והפגיעה והגועל וכל אותם רגשות קשים שמרעילים אותנו מבפנים. והחלק הכי קשה אולי, הוא לא לברוח. להישאר שם, גם כשהאינסטינקטים הישנים צועקים לברוח. גם כשכואב כל כך ואין יותר מילים לדבר את מה שמרגישים. להישאר שם ולתת למבט החם, לחיוך, לקול השקט שלה לחבוש את הפצעים הפתוחים עדיין, גם אחרי כל כך הרבה שנים. תמשיכי לבדוק אותה, רוני. תדברי איתה על כל התחושות האלה שלך, על הציפיה שלך לניצול שלה אותך. תני לעצמך את ההזדמנות להחלים, תני לעצמך את ההזדמנות לחוות תלות בריאה, תלות שתאפשר לך לגדול ולהתפתח... מאחלת לך המון בהצלחה, (ואם בא לך לחזור ולעדכן איך הולך, אני קוראת כאן הרבה, ואשמח לשמוע) קרן

תודה על העידוד, הייתי שמחה להתכתב איתך לא בפורום הזה. החשיפה קשה עלי.. האם זה אפשרי מבחינתך? ואם כן יש לך הצעה כיצד? אני לא מעיזה לפרסם את המייל שלי... שוב תודה, רוני

שלום רוני, אני קוראת בין המילים שלך הרבה מאוד בהלה; שתיקשרי מחדש, שתחושי תלות, שתיאלצי להיפרד ממנה מעמדת חולשה. אני מבינה שאת אומרת לעצמך - עדיף לא להסתכן יותר מדי, עדיף להיפרד בזמן שלי ובתנאים שלי... (בסוגריים, אני רוצה להציע לך לחשוב כך על החיוך והצחוק שאינך אוהבת - הם כמו בלם שעוצר אותך מ'להתאהב' באמת, להתמסר באמת...). אני רוצה שתדעי שאין סיבה להיפרד כשמרגישים קצת יותר טוב. זה הזמן להמשיך לעבוד קשה על-מנת להרגיש מ-מ-ש טוב... וגם אין סיבה לחשוב שתצטרכי להיפרד שלא בזמן המתאים עבורך (נכון, פעמוני האזעקה של הסכנה מצלצלים בעוז, אבל בכל זאת...). מה תעשי? תרגישי את החרדה והבהלה והיאוש, ותמשיכי ללכת לשם ביחד איתם, ותדברי עליהם, ותקווי... מקווה מכאן, אורנה

אורנה האם את עונה אם שולחים לך דואר למייל? אחת שמתלבטת אם לכתוב לך משהו אבל, בפורום הזה זה לא מתאים.

שלום aaa, וודאי שאני עונה, אבל גם מעודדת את המשך התקשורת בפורום ולא במייל האישי. זה נכון יותר מהרבה בחינות. חשבי על הדברים, וכתבי אם תרגישי שאין לך אפשרות ממשית לנסח את שאלתך בפורום. נחשוב ביחד הלאה. לילה טוב, אורנה

הי, אני כבר עוד מעט שנה בטיפול ואני מרגיש שהשיחות בטיפול כל כך מדכאות,שאני עוד מעט אזדקק לפסיכולוג רק כדי להשתקם מהטיפול הפסיכולוגי..... יחד עם זאת,פיתחתי כלפי הטיפול איזושהו הרגל וגם תלות מסוימת,ואינני רוצה כרגע לעזוב.איך השיחות המדכאות האלה יביאו אותי לידי אושר והגשמת חלומות?

אושר והגשמת חלומות? זה לא קצת יותר מידי לצפות שטיפול יגרום לכך? תתעורר, רק אתה בעצמך תגלה את הדרך, שום מטפל או תרופה לא יעשו זאת בשבילך. גם אם זה לא קל, גם אם זה יקח עוד חודש חודשיים או אולי עוד שנה שנתיים...ויותר, מי יודע... העיקר לא להתייאש, ולא להיות פסיבי ולהאמין שמשהו חיצוני יתן לך את אשר אתה מבקש. ואם הטיפול עושה לך רע, למה להשאר??? שיהיה לך רק טוב, תאמין קצת בעצמך ואל תתן לטיפול לדכא את האמונה הזאת. כל טוב.

שלום מני, מטופלים מעלים לעיתים את הטענה שהטיפול מדכא... עם זאת, כדאי לזכור שהטיפול אינו 'ממציא' תכנים אלה, אלא לכל היותר 'מציף' אותם אל פני השטח. אני מקווה שההבנה שמחשבות ורגשות אלה קיימים בתוכך בכל מקרה, גם אם בעבר היית פחות מודע להם, נוסכת בך כוחות להמשיך בעבודה הקשה... בנוגע לאושר והגשמת חלומות - לפעמים הדרך מתארכת, אך היכרות עם עצמך על חלקיך השונים (כולל הדיכאוניים) יכולה רק להועיל. בברכה, אורנה

בוקר טוב , באמת לא יודעת מאיפה להתחיל או אפילו האם כדאי להתחיל ? החיים קשיים , מסובכים , אין להם טעם , ללא ערך , ... אז בו אתחיל כך , אני סובלת מכמה בעיות בחיי כמו : - אם אני בבית , אז אני בחדרי החשוך והקטן ורוב הזמן שוכבת על המטה חושבת , על מה ?! אולהים יודע !!! ( החדר שלי די גדול מבחינת הגודל 6:6מ' , יש בו הכל כמו מחשב , טלוויזיה , מערכת , ספרייה שמלאה בספרים ואגודות שמעולם ולעולם לא אחשוב לשים קריאתם ,יותר ממאה בובה שתלויות על הקיר וחלק מונח על השטח ... - חוסר תיאבון , לפעמים יעבור עלי יומיים או שלושה בלי להכניס משהו לפה חוץ משתיה מעטה . ( גובה 158ס"מ ומשקל 42ק"ג ) . - אם מתעניינת במשהו , אז זה זמני – לא לתקופה ארוכה . - פסימית רוב הזמן . - עייפות רוב הזמן . - מרגישה בנוח כשמזיקה לעצמי !!! זה חלק קטן מהבעיות שלי שבחיי לא חשבתי להוציא אותם , אבל ... !!! זה התחיל אחרי שסיימתי תיכון , למרות שאני לומדת באונ' ההההה... מה לא תאמין לי כבר חמשה שנים לומדת באונ' , מצליחה בלימודים ועוברת לשנה הבאה , אבל קורה משהו שעוצר אותי מלהמשיך , מה ולמה ? אין לי מושג !!! למדתי שנה מדעי המוח , ושנה ריפוי בעיסוק , ושנה אחרת מדעי המחשב והשנה הזאתי הפרעה בתקשורת שסיימתי אותה בממוצע טוב מאוד אבל אתמול שניתי את המסלול לחינוך מיוחד . זאת הבעיה הכי גדולה שמפריעה לי שגוררת אחריה את שאר הבעיות למרות שלפעמים חושבת אחרת ! לא מעניין אותי לשים את הלימודים עם תואר או לא . וגם כן יש בעיה נוספת שאולי היא הבעיה המרכזית , כשהייתי תינוקת נכוויתי מאש גלויה כש- 70% מגופי דרגה 3 . ועד עכשיו אני סובלת כמובן מצלקות ועוברת מפעם לפעם ניתוחים פלסטים . מה ... יש עוד בעיות ותסכולים בחיי יום יום ? !!! בטח שכן ומלא מלא מלא ... יש דבר אחד שנותן לי לפעמים קצת אופטימיות , זה המשפחה שלי , שתמיד אוהבים אותי ותומכים בי , מעריכים אותי , גאים בי , נותנים לי כל הזדמנות בחיים ... שכחתי לציין שאני בת 23 שנים , גרה עם הוריי , אני הבת הכי קטנה במשפחה , יש לי 3 אחיום ו- 3 אחיות כולם נישואים , מצב כללי טוב , ... אוקי זה הסיפור שלי בקצרה , ומקווה שיש משהו שכן יכול לעזור ! מבלי להגיד שצריך לייעץ עם פסיכולוג או אפילו פסיכיאטר !!! אני כן מודע לבעייתי ומקווה יעוץ , תמיכה , ...

כואב לקרוא את דברייך, גם את כמו כולנו משוועת למעט אושר בחייך ומנסה למנוע מעצמך סבל וכאב, וכמובן לא מבינה למה אצלך הזרימה של החיים לא קולחת. לדעתי את אדם מגוון ורבגוני, אדם ברוך כישרונות ויכולות שלא מצליח להינעל על כיוון אחד כי ישנם עוד ועוד כיוונים וצרכים שצצים כל הזמן, ואת מוצאת עצמך משנה את דרכך כל הזמן ויוצא שתמיד את מבולבלת, חוסר העיקביות שלך מוביל לתיסכול ומשם את פוגעת בעצמך. את צריכה ללמוד לקבל עצמך כאדם שונה,במובן החיובי, אדם שיש לו סקרנות ורצון להתפתח בכיוונים שונים, ואם זאת את חייבית להעמיד ולנסח לעצמך דף עם הוראות, מטרות והנחיות יום יומיות על מנת שלא לאבד את הכיוון בחיים. מעבר לזה את יכולה להתפלל מהלב ולבקש מבורא עולם עזרה, והכי חשוב את חייבת לדאוג לגוף היקר שלך שיוזן, אסור לך לפגוע בעצמך. שולח לך חיבוק גדול ואהבה הניג

שלום ch694, תיארת את חייך באופן בהיר ונוגע ללב. אני רוצה שתדעי שחלק גדול מהתיאורים שלך תואם סימפטומים של דיכאון (אובדן עניין, עייפות, פסימיות ועוד). לכן, למרות שכתבת לא להפנות אותך לייעוץ מקצועי, אני חושבת שזה יהיה מהלך נכון ומועיל. חשוב לי שתדעי שאפשר לעזור לך להתמודד עם תחושות הייאוש, ועם הכאב שנותר בנפשך מאז שנפגעת בגופך. מעבר לזאת אני שולחת לך עידוד, נחמה ותקווה, אורנה

שלום, אני סובלת כבר למעלה מ- 20 שנה מבעיה קשה של סלידה מכפות רגליים של אדם קרוב אלי. הבעיה היא ממש מאז שאני זוכרת את עצמי. כאשר אני נחשפת לכפות הרגליים שלו, אני סובלת מתופעות של הזעה, רוק בפה, עוויתות ולחץ. הבטן מתכווצת לי ואני מרגישה לחץ ועצבים. אני גרה באותו הבית עם אותו אדם, הוא מודע לבעיה ומאוד פגוע מכל השנים הללו, ולכן לא מוכן ללכת לקראתי ולהסתיר ממני את כפות רגליו. אני מתפללת לטיפול מהיר ככל האפשר למרות שאני מודעת לכך שאין קסמים וזה תהליך ממושך. לאן לפנות? אני כבר לא יכולה להמשיך כך והחלטתי לפנות לעזרה מקצועית. הבעיה היא שאני לא יודעת למי עלי לפנות, לפסיכולוג קליני או לפסיכיאטר.

שלום מתוחה, טוב שהחלטת לפנות להתייעצות מקצועית, משום שהמצב הנוכחי ללא ספק מעיב על איכות חייכם בבית. אני חושבת שכדאי לפנות גם לפסיכולוג קליני וגם לפסיכיאטר. שני בעלי מקצוע ינסו להבין את מקורה של תחושת הגועל העזה שאת חשה, יבררו ביטויים רלוונטיים נוספים, ויציעו לך מענה כולל. בברכה, אורנה

עד איזה גיל ניתן לעבוד על הילדות שלנו עד איזה גיל זה רלוונטי האם זה מיועד רק לשנות העשרים והשלושים או גם בגיל מבוגר כאשר פתאום הטראומות עולות בלי הודעה מוקדמת. האם בגיל 52 זה מגוחך לדבר על טראומות מגיל הילדות?כלומר לדבר על משהו 43 שנה אחרי.

דורית שלום, התשובה שלי היא שזה ממש לא מגוחך לעסוק בילדות ולעבד אותה בשום גיל. במובן מסויים הילדות הולכת איתנו ומעצבת אותנו לאורך כל חיינו. גם אם לא חווינו אירועים טראומטיים ובוודאי אם כן. בהצלחה במסע החשוב, גם אם קשה, לילדות, דרור

לפני כל פגישה (בסיכום עם המטפל שלי) אני מגישה מכתב שכולל רגשות כאבים וכל מה שעולה על דעתי זה היה רעיון שלו כי אני מדברת על הכל חוץ מעל דברים אמיתיים, הבעיה שכל פעם שהוא רוצה לדבר על התוכן של אחד המכתבים אני אומרת לו שהמכתבים זה הסוד שלנו והטיפול זו המציאות. הוא אמר שבדרך זו הוא משחזר עבורי שוב קשר כפול של מציאות וסוד שאני מחביאה מעצמי ומהדמויות המטפלות ושהוא לא מעוניין להפוך את הכאב לסוד ואת המציאות לחיכנית ונעימה, אבל אני לא מסוגלת לדבר על התכנים של המכתבים לא מסוגלת לשמוע את עצמי כואבת בכתיבה קל לי יותר גם בגלל שאני יודעת שהוא שומר אצלו את הסודות שלי. בפגישה האחרונה הוא לא ויתר והתעקש לשוחח על מקרה מסויים מאחד המתכתבים כשקמתי ללכת הוא ביקש להשאר עד סוף השעה ואמר שהטיפול אינו מיועד להיות פשוט בעיקר בגלל הכאב שאני עסוקה בלהסתיר ושהוא יודע ומבין את הקושי בליצור מערכת יחסים המבוססת על אמון אבל תפקידו הוא לנסות שנתמודד ביחד עם אותו כאב וניתן לסודות להתקיים בחדר ולא להחביא אותם במכתבים. אני נורא כועסת עליו מה לעשות אני מבינה את הנקודה שלו אבל חשבתי שכל הטיפול עד סופו אני אביא לו מכתבים בכתב ידי (שנורא קשים לי לכתיבה דך אגב)ונתעסק בדברים שאינם כואבים מרגישה מאוכזבת. הוא אמר שהוא שמח על כך שאני כותבת ולא משאירה את הכאב ועדיין טיפול הוא לומר את הכאב במילים שלי שאשמע את עצמי אומרת אותן עם כל הכאב ורק כך אוכל באמת להתמודד עם כל הקשור לחוויות. אני לא מסכימה איתו הוא הפר הסכם בהתחלה הוא אמר שנדבר על המתכבים כשאהיה מוכנה ופתאום כשאני לא מוכנה הוא לוחץ להביא אותם לטיפול הוא אומר שהנוחות שמצאתי במתכבים בלי לשוחח עליהם פוגעים באפשרות שלו לטפל ו"מסרסות" אותי ואותו.

סתיו שלום, אני מבין מדוע את חשה פגועה וכועסת. את מרגישה שהוא עושה משהו שמכאיב לך שאת לא רוצה וזה מעורר בך דברים. אבל מבחינה מקצועית אני מסכים עם ההתנהלות שלו ועם מה שהוא אומר לך. הדבר שחשוב שתנסי לזכור הוא שהמניע שלו הוא טובתך. הוא חושב ואני מסכים איתו שהעמדת הפנים שנוצרה ביניכם בחדר מזיקה לך. ואולי הוא מרגיש שאת יכולה לסמוך עליו ולהרגיש רגשות קשים בחדר. זה בסדר שאת כועסת, ואת יכולה לומר לו את זה, זה חשוב. אבל אני חושב שגם אם כרגע זה לא נראה לך בטווח הרחוק זהו הדבר הנכון לעשותו. דרור

טופלתי בערך שנה אחת לשבוע בשיחות אבל לקראת הסוף הרגשתי שזהו אני לא יכולה יותר לדבר, לא הייתי ישנה בלילות לפני הפגישה, לחץ אדיר, ואז ביקשתי להפסיק את השיחות ועבר שנה מאז ואני לא מפסיקה לחשוב רק על השיחות ועל המטפלת מן אובססיה כזו מה קרה בעצם ? אין לי אומץ לחזור לשיחות ? רק חושבת על זה והלב דופק במהירות

מירה שלום, נשמע לי שקרה לך משהו לקראת הפסקת הטיפול שלא דובר. הטיפול הופסק מבלי שניתן היה לנסות ולהבין מה הלחיץ אותך כל כך. אני לא יודע מהו הדבר, אבל אני יכול לשער שהוא זה שלא נותן לך מנוח גם היום. ההרגשה שיש בך משהו שרוצה להישמע אבל לא יכול. עצתי היא שתנסי למרות הקושי לחזור לאותו טיפול, מתוך ניסיון להבין הפעם למה היה לך כל כך קשה. האם זה משהו שקרה ביניכן, האם משום שהתקרבתן לנושא רגיש. נסי להתגבר על הפחד ולחזור לטיפול. דרור

הי דרור, הבנתי מהפרטים שלך שאתה מתמצא בחרדת בחינות. אני סטודנט ויש לי בעיה שכאשר אני יושב וכותב בחינה אני מסתכל יותר מדי על השעון ונלחץ בגלל חוסר הזמן.אינני סובל מבלק-אאוטים,כאבי בטן או משכחה פתאומית,אך עדיין קיימת מידה מעט גבוהה של לחץ שאינה מאפשרת לי להגיע לריכוז מקסימלי. כיצד לטפל במטרד המציק הזה? יש אולי כמה דברים לתרגול עצמי שעשויים לעזור?

נועם שלום, חרדת בחינות מורכבת מארבעה קבוצות סימפטומים מרכזיות. הפן הגופני, הפן הקוגנטיבי, הפן הרגשי והפן ההתנהגותי. הסימפטומים מזינים זה את זה. כך למשל כאשר חשים דופק מהיר נכנסים ללחץ ומתחילים לחשוב אני בחרדה דבר שבתורו מגביר את החרדה. הסימפטום שאתה מתאר הוא התנהגותי. ייתכן ולא שם הוא מתחיל אבל אליו אתה שם לב. בעצם החרדה שלך שלא תצליח מתבטאת בכך שייגמר לך הזמן ושלא תספיק. ההמלצה שלי לתרגול עצמי היא לנסות ולתרגל מבחנים בבית תחת לחץ זמן. תוך כדי שאתה עושה את המבחן תנסה לחשוב שיש לך מספיק זמן. מבחנים מתוכננים כך שיש בהם מספיק זמן כדי להתמודד עם השאלות. אלו דברים שחשוב שתדע. נסה בהדרגה להגדיל את המרווחים בהם אתה מסתכל על השעון, למשל אחרי כל שאלה. אם אתה מרגיש שאתה לא מצליח לבד ייתכן ואתה זקוק לעזרה של טיפול בחרדת בחינות. דרור דרור

הפסיכולוגית שלי מדברת על כך שחשוב שאני אשים לב לייחודיות של הקשר בינינו בטיפול. אך הרי בסופו של דבר אין באמת הבדל בין הדרך שפסיכולוג קליני כזה או פסיכולוג קליני אחר מסתכלים על המטופל.שיטות הטיפול הן אותן שיטות טיפול,לא? אז מה אם כך ייחודי בכך שבחרתי בפסיכולוג כזה ולא אחר?

דינה שלום, אין מפגש אחד דומה למגש אחר. גם אם הגישה דומה, קיים שוני בין מטפל למטפל וקיימת אפשרות ליצירת קשר מיוחד. זה לא אומר שאצל מטפל אחר לא היית יוצרת קשר טוב אבל גם הוא היה קשר ייחודי. נשמע לי שמה שהיא ניסתה לומר לך שהמפגש ביניכם מיוחד. אגב, אני לא בטוח שהיא התכוונה בהשוואה למטפלים אחרים, אלא לייחודיות הקיימת בתוך מפגש טיפולי שאינה דומה למפגש אחר. את לא כל כך מוכנה לקבל את זה ולא ברור למה, אבל שווה לבדוק את זה. דרור

אני כבר שנה בטיפול , לפני הטיפול עוברים לי מיליון דברים בראש שאני רוצה להגיד , ואז שאני מגיעה שום דבר לא יוצא , ואני מרגישה כל כך "סותמה" כי שבוע שלם אני מחכה בשביל לשבת שם לשתוק או להגיד כמה משפטים מפגרים .. ואני מרגישה שדווקא בגלל זה המטפלת שלי בכלל לא מכירה אותי .. אני מאוד רוצה לתת לה להתקרב אבל איכשהו שאני מגיעה לשם זה מתפקשש .. מה עושים ?(האם זה בסדר לכתוב מכתב למטפלת ולנסות להסביר את עצמי?!)

שלום לך, את מביעה את הקושי שלך להתבטא בטיפול. לא ברור מה בדיוק גורם לזה, האם הקושי לסמוך על המטפלת, האם ההצפה של הנושאים המקשה עלייך לבחור, האם סיבה אחרת. אבל אני הייתי מציע לפתוח עם המטפלת את הקושי הזה. לנסות להבין מה קורה שם, מדוע את מתקשה. כחלק מהבדיקה אולי תסכמו גם על צעדים הדרגתיים כמו כתיבה, ואולי כחלק מהבדיקה תרגישי שאת לא זקוקה לצעדים הדגתיים כאלו. דרור

האם טכניקת השלבים יפה לכל טיפול? או ישנן טכניקות שונות? בטיפול אצלי, היתה אמפטיה חזקה בהתחלה, אח"כ ריחוק, כששאלתי את המטפלת והבעתי את הרגשתי לריחוק היא הכחישה? יש כימיה טובה בינינו ומאד מתחברת אליה, האם נכון להעלות את הנושא בשיחה או לחכות שזה יבוא ממנה? תודה.

שלום לך, אני אישית לא מכיר טכניקה המעודדת במכוון התקרבות בהתחלה והתרחקות בהמשך. מה שקורה לעיתים קרובות שישנה כניסה מהירה לטיפול ואז אחד הצדדים, לרוב המטופל, אך לעיתים גם המטפל, חשים חרדה מההתקרבות הזו ומתרחקים. אפשרות שנייה היא שלאחר שנוצר ביטחון המטופל יכול להרשות לעצמו להביא לטיפול גם רגשות קשים יותר כלפי המטפל, ולשאוף להתרחק. בכל מקרה אני תמיד מעודד להעלות כל דבר הנוגע לקשר ביניכם בטיפול, דרור

אני בטיפול פרטני וקבוצתי ושום דבר לא עוזר הדברים הופכים לפחות ברורים המטפל שלי ניסה כבר הכל אני פשוט בלתי אפשרית. אני במצב נוראי איך אפשר לעזור לי?

שני שלום, את מרגישה שאת בלתי אפשרית ושום דבר לא עוזר, ייתכן שאפילו המטפל שלך חש כך לעיתים, אבל זהו מצב הקורה בטיפול, כשיש מפגש עם חוסר האונים עם הייאוש. היכולת שלך ושלו להיות ביחד עם התחושות הללו, לעבור את התקופה הזו היא שיכולה להיות כל כך טיפולית עבורך. שניכם ביחד בזה, תפקידו הוא להרגיש את זה איתך, להיות בייאוש איתך, אך מדי פעם להרגיש את זה גם מבחוץ, להתבונן לאן אתם הולכים, ובהדרגה לנתב אתכם לשם. דרור

הזמן עובר מהר מידי,עוד לא הספקתי לנשום וכבר השנה הזאת עברה, הכל ממשיך כאילו כלום,ואני נמצאת באותה נקודה,לא זזה סנטימטר,שוב שנה חדשה..וחגים..אבל היא לא תהיה שונה מזאת שלפניה,ומכל אלה שיהיו אחריה.ככה זה ימשיך? גם מחר אני אקום בבכי,אלך לישון בבכי,וגם בימים שאחרי? כבר רגילה...ורק מתנהגת כאילו אני מתמודדת, ובפנים צורחת,מנסה לאחוז במקום הזה שנותן לי שלווה, חיה באשליות שזה יעבור, שזה מצב זמני.... אבל אין דרך בכלל לצאת מהמעגל הזה. לא לשים לב אליי. סליחה. חודשיים בלי טיפול,בלי מטפלת. ומאוד קשה

חן שלום, את מתארת מצב בו את לא מוצאת מנוחה לעצמך, לא מוצאת שלווה. לא מוצאת את האמצע. נעה מקיצוניות לקיצוניות, נדרשת להעמיד פנים כלפי חוץ. הדרך לנסות ולהרגיש טוב יותר היא למצוא את האמצע הזה, לראות את הגוונים הקיימים בתוכך, ואם הם לא קיימים אז להמציא אותם, לאפשר לעצמך להראות מה שקורה בתוכך מבלי לפחד שזה יפרק אותך ואת האחרים. הדרך לעשות את זה היא לנסות ולהיות בקשר טיפולי כמו זה שעזבת. לשרוד אותו, להישאר גם כשקשה וכשחשים שאין טעם. או כשמרגישים שאת רק פוגעת בה. רק כך, בצעדים קטנים תרגישי טוב יותר במהלך השנה. אני מאחל לך זאת מכל הלב. דרור