פורום פסיכולוגיה קלינית

Hullo Liat, I wonder whether you remember me! I realize you have so many people writing to you but anyway if you do, I thought I would let you know that I am still going for counselling(about 7 months) AND it really has made a difference.(I had the problem of estrangement from my daughter) Thank G-d we are now good friends however I stlll find that she is not as close as I would like her to be now that she is married. My psychologist says that this is a sign of wanting to be independent. . . I find that at times she is like 'my lttle girl at home' AND then there are times when she seems so aloof AND a 'different character'. Would value some words of advice from you. Thanks Keren!

קרן שלום, ליאת תהיה פה ביום חמיש ותוכלי לפנות אליה אז. בינתיים אוכל לומר לך שמבלי להכיר את ביתך או אותך נשמע שישנו ניסיון חיפוש מצידה עד כמה להיות קרובה אלייך ועדיין להרגיש "ילדה גדולה". התפקיד שלך, עד כמה שזה קשה הוא לכבד את החיפוש הזה שלה. רק כך היא תוכל להגיע למקום שיהיה אפשרי ומספק עבורה ומספק גם עבורך. גם אם לא יהיה מושלם מבחינתך. דרור

היי דרור היקר,מה שלומך? אני עוברת תקופה לא טובה בחיים. ובימים האחרונים גם בעבודה, הימים הבאים הולכים להיות אינטנסיביים מבחינת כמות העבודה ,האחריות המוטלת עליי,אחריות שלא הייתי לוקחת על עצמי לו לא הייתי "חייבת". למרות שהתגמול הוא די שווה את זה.. מרגישה שמשהו חסר לי ,מרגישה לחץ,מן עייפות שטריליון שנים של שינה לא יעבירו. בא לי לעזוב את העבודה אבל האלטרנטיבה היא לשבת בבית לטפס על הקירות ,ולחפש עבודה,ואצטרך להחליט מה לעשות עם החיים,אין לי מושג מה אני רוצה.. אז האופציה של להתפטר ירדה מהפרק בינתיים... וחוץ מהעבודה מכל הבחינות לא קל לי וזה כנראה הקש ששבר את גב הגמל. הרבה דברים לא מאורגנים לי במחשבות,גם לא עכשיו כשאני רושמת, ואין לי מושג איך לסדר את החיים האלה, כאילו שאפשר לסדר.. כאילו שאפשר לעצור הכל או לחזור אחורה.. אני רק רוצה לנוח מהכל,ולא התאמצתי עד כדי כך שאהיה כל כך עייפה..כל כך חסרת אנרגיות... אפילו אין לי את הכוח לטפל בעצמי.. פשוט אני מרגישה שנופלת לבור בלי רצפה ,ואם אגיע לרצפה גם היא תקרוס תחתיי. סורי שמבולבלת חן

חן שלום, אני שומע ומבין את הפחד הבסיסי שלך שאין תחתית לנפילה, שהכל יכול וכבר קורס למרות מסביב נראה שאת מחזיקה מעמד. זה באמת מעורר תחושות קשות של חוסר וודאות, אבל החשוב הוא לנסות, אולי דרך הטיפול, לנסות ולהקטין את הפער בין המאמצים להראות מבחוץ כמתפקדת לבין התחושה הקשה מבפנים. למצוא כיצד ניתן לחבר ביניהם ואז זה גם יהיה הרבה פחות מעייף - כי בעיניי הפער הזה הוא שגוזל את הכוחות ממך. דרור

כואב לקרוא אותך .. הבלבול הזה.. התחושות שלא מרפות .. הקושי להמשיך הלאה ולתפקד רגיל כאילו כלום לא קרה .. ככ מבינה אותך יקרה ..ככ מבינה .. מקווה שתדעי ימים יותר של שקט ושלווה ..ותצליחי לעשות קצת סדר בבלאגן .. שולחת לך חיבוקי כח ..בתקווה שיקלו .. כאן איתך ובשבילך ..מתי שתרצי .. אוהבת, שרית

היי אני ובעלי גרים עם חמותי עם יחידה נפרדת....רוב הזמן אני לא בבית כי אני לומדת באזור אחר....בסופי שבוע כשאני חוזרת היא תמיד רומזת לי שהחלק שלי לא מסודר (יש לנו 2 חדרים) ושהוא מלוכלך ....מאוד מעצבן אותי שהיא מתערבת בחיי ...פעם כשהיא עשתה צנתור ברגל....ואמרו לה שאסור לה לעשן...המשיכה לעשן גם בבית חולים..כשניסיתי לרמוז לה שאוליכדאי לה להפסיק לעשן היא לא אהבה את זה...אנחנו לא יכולים להשכיר דירה כי בנוסף לכל בעלי עוזר להוריו כלכלית...אמנם אני לא מתווכחת איתה ורק מבליגה אבל בסוף אני אתנפל עליה נראה לי...מה כדאי לעשות לדעתכם? בנוסף לכל...תמיד אומרת לי למה את כזאת ביישנית? את לא יודעת לפתות ולפנק את הבעל.....זה מה זה מעצבן מה היא רוצה מחיי? היא חושבת שלא רע לי עם זה שאני ביישנית? ושלא יודעת לפתות את הבעל.....כבר נמאס לי מהשטויות שלה.....לא בא לי לחיות בשליטתה....היא רק מורידה לי את הבטחון העצמי....

סמנתה שלום, התלונות על חמות אינן חדשות בעולמנו. אני מניח שהמקור להן טמון בתחושה של האם שאף אחת לא מספיק טובה לבן שלה, וכבסיס לאמירה הזו טמון ההמשך שרק היא מספיק טובה עבורו וקשה לה עם ההיפרדות שלו ממנה. זה לא הופך את זה לנסבל יותר, אבל השאלה היא האם גם הוא מרגיש כך, האם גם הוא דבק בה יותר משהוא דבק בך. אם כן הרי שיש משהו מאוד לא בריא בנישואין האלו ואת צריכה לשקול את צעדייך כי זה לא ישתנה מעצמו ובוודאי לא ללא מאמץ. אם זוהי רק הגישה שלה והוא מעוניין בך נסי לחשוב שהדברים שלה באים מרצון להכאיב לך, אבל לא לך באופן אישי אלא לכל אחת שהייתה מתחתנת איתו. אולי זה יגביר קצת את היכולת שלך להתמקד בדברים החשובים. דרור

לשנות את מה שניתן, ולקבל את מה שלא ניתן לשנות.." שבת לא קלה עברה עלי. זכרונות העבר צפו ביתר שאת, יחד עם ההתמודדיות העכשוויות, המלמחמה עם שדים האמיתיים בעבודה, וההשלמה עם אהבה גדולה שהתעוררה בי ונמוגה בין-רגע. בשנות ילדותי ונעוריי הייתי חשופה להתעללות פסיכולוגית מצד משפחתי. הוטחו בי מילים קשות, עלבונות, השפלה. פיתחתי דימוי עצמי כה נמוך, שגם שנים של טיפול פסיכודינמי לא הצליחו לבנות. הייתי חשופה גם לאפיזודות נדירות של אלימות כלפיי. באחד המקרים עזבתי את הבית, לאחר מקרה כזה, הגעתי לתחנת המשטרה וכך גם הוריי, השוטרים היו די מזועזעים מכך שאני חושבת להתלונן על אחי. אני זוכרת את אותו ארוע, לא ידעתי לאן ללכת, התלבטתי אם להגיש תלונה, הייתי כל כך אבודה, בקושי היו לי חברים. צלצלתי לפסיכולוגית וזו התכוונה להגיע לתחנת המשטרה. לבסוף החלטתי לא להגיש תלונה, ובתאם עם הפסיכולוגית הגעתי אליה בערב יום שישי לביתה כדי שהיא תעזור לי להחליט מה לעשות, ולאן ללכת. נוצרה אי-הבנה וכשהגעתי אליה התברר שהיא לא ידעה שאני מתכוונת להגיע. בכל אופן שוחחנו והיא אפשרה לי להתקשר מביתה ולחפש אכסניות. אי אפשר לתאר את חוסר האונים שלי במילים. את המצוקה, הפחד, העצב... זה לא היה המקרה הראשון. מהמקרה האחרון חלפו כ-7 שנים. מאז מצאתי עבודה קבועה, שכרתי דירה, התחלתי ללמוד.. הכרתי חברים חדשים. היו לי אהבות קצרות. התנסויות מרגשות. הלוואי והכל היה מאחורי, ובאמת, כפי שזה נראה, הייתי פותחת דף חדש..הולכת ומתעצמת. עבדתי שנים במוסד גדול, הייתי כנועה ומאוד לא אסרטיבית. מאוד ביישנית, עם זאת גם מוכשרת. שכרתי דירות אבל הזנחתי את עצמי מאוד ואת הדירה, לא יצרתי בית ומקום משלי. היו תקופות טובות יותר מאחרות. לגבי הלימודים - עברתי בין חוגים, בשל המשברים התכופים, ובעיקר, פאסיביות ודחיינות בלתי מוסברת, התקשתי להתמיד בלימודים. לא ניגשתי לבחינות בקורסים שנרשמתי אליהם. בשל יכולת השכנוע שלי אושר לי להיבחן במועדים מיוחדים, שגם אליהם לא ניגשתי, לאחר מאמץ רב להשיגם. חיה מעין חיים משונים, כמו הדמות הספרותית, בילבי בת-גרב, עם עולם משלה, חיה לה לבד- לבד. עם מעט מאוד חברים. כלפי חוץ נראית מצליחנית. כמעט חיים חסרי תכנון, אם כי לא הרסניים. כך כך רוצה לבנות משהו..בית..להתמיד בלימודים..לא מצליחה. לפני מס' חודשים הכרתי מישהו, שהצליח לגעת בליבי כל כך עמוק, בזמן קצר, ונמוג באופן לא ברור. קשה לי להגדיר את מצבי, טלטלות רגשיות רבות, רגעים של עצב, רגעים אחרים של מלנכוליה וכעס. וגם שמחה, הנאה ויצירתיות. לעיתים טלטלות חזקות (לא עד כדי מאניה). עכשיו יש בעיות קשות ומורכבות בעבודה. לאחר שנות כניעה, הרמתי את הראש והייתה לי לא מעט ביקורת. סיבכתי את עצמי כהוגן. ותוך כדי נגלה אלי כיעור אנושי בלתי נתפש. צביעות, שקרים, חוסר מוסר..ואני יצאתי למלחמה חסרת סיכוי. אתמול הבנתי שאולי אני תקועה במקום ההוא, בצומת ההיא, כשעזבתי את הבית, לא היה לי לאן ללכת ולמי לפנות. מצוקה קשה. אני מרגישה שאני שם, למרות שאני לא באמת שם. בהרגשה אני שם. ופתאום חשבתי לעצמי, אולי אני בפוסט טראומה? אולי זה מה שמעכב אותי כל השנים? אולי, למרות שאני כבר לא בבית, לא הרשתי לעצמי לצאת לחופשי? מה דעתכם? תודה שקראתם, אחת.

שלום לך, את מתארת סיפור חיים מורכב ומרגש מאוד. הרבה פעמים אנו רוצים לעזוב הכל מאחור ו"לעלות על מטוס" אבל מה שיש בתוכנו בא איתנו וגם הבית בתוכו. את מתארת איך התקשית לבנות לך בית משלך, לחזק את תחושת הביתיות שלך שבאופן סמלי מייצגת עד כמה את מרגישה מוגנת ומוכלת. אני לא יודע אם את סובלת מפוסט טראומה או לא אבל ברור שמאוד קשה לך ואת רוצה שינוי. לכן המלצתי החמה היא לחזור לטיפול, ובהדרגה להתחיל להרגיש שאת פחות לבד פחות חוששת מאחרים, ובעיקר יותר מסוגלת למצוא את טווח הביניים הרגשי וההתנהגותי. דרור

במהלך הפגישה כל כך כעסתי שבעטתי בשולחן שבקליניקה, המטפל לא מצמץ אפילו אולי מההלם אולי מאדישות. הוא כל כך עוזר לי ובשבילי אבל אני עושה לו את המוות בכל המובנים והדרכים אבל אוהבת אותו למה הוא לא מתייאש למה הוא צריך מישהי שכועסת מקללת צועקת מגיע בלי להודיע מתקשרת מליון פעם עד הפגישה הבאה מעליבה ועוד מה הוא מזוכיסט או שאני סדיסטית?

מאיה שלום, נשמע לי שיש שם משהו קשה עבורך בחוויה שלך כל כך צריכה אותו, כל כך נעזרת בו, ובה בעת גם כל כך רוצה להתרחק לא להיות תלויה בו. את לא מרגישה שאת יכולה לעזוב ונשמע שלעיתים את אף מנסה לגרום לו להתייאש ממך, כפי שאולי כבר חווית אחרים בעברך עושים. אבל הוא מסרב והיכולת של שניכם לשרוד את השלב הזה ביחד, לשנות את הדפוס הבסיסי הזה היא המפתח להצלחת הטיפול. דרור

כבר כמה חודשים שאני ללא חשק מיני בכלל וזה מאוד מפריע לנו לזוגיות. מה גורם לכך כי אני מאוד אוהבת את בעלי ולא רוצה בכלל .

מירי שלום, מהתיאור הקצר שלך קשה מאוד לענות על השאלה שלך. חשוב לדעת ראשית האם ישנה בעיה בריאותית חדשה, האם חל שינוי משמעותי, עבורך לפחות בחודשים הללו. האם את שרויה בדכאון דבר שפוגם ברמת החשק המיני ועוד. אלו שאלות חשובות שדרך המענה עליהן ניתן להגיע להבנה טובה יותר של הסיבה. דרור

תערוכת צילומים של נפגעות וצלמים מקצועיים תפתח בת"א ב- 23 בנובמבר 2007 איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל משיק תערוכת צילומים בתל אביב לקראת ה- 25 בנובמבר 2007 - יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים בתערוכה יציגו יחדיו צלמים ישראלים מקצועיים ונפגעות ונפגעי תקיפה מינית. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אשר מעוניינים להציג צילומים שצילמו הקשורים לנושא זה, מוזמנים לשלוח אלינו תמונות בצירוף שם וטלפון (אפשרי שם פרטי בלבד. מספרי הטלפון יישארו חסויים) לנגה לאימייל: [email protected] (ניתן לשלוח יותר מתמונה אחת. חשוב לציין כי מתוך הצילומים שיגיעו אלינו ייבחרו צילומים שיתאימו לתערוכה מבחינת נושא והתאמתם להגדלה לגודל של לפחות 90*60).

מכתב התאבדות של צעירה שנאנסה: "החברה לא מוכנה להתמודד עם התעללות מינית" במכתב שכתבה סטודנטית לפסיכולוגיה ימים לפני שהתאבדה, תיארה הצעירה את הייאוש שחשה כקורבן לגילוי עריות . לדברי איגוד מרכזי הסיוע, המכתב הוא "כתב אישום נוקב על כישלונה של החברה" מאת רותי סיני סטודנטית לפסיכולוגיה שהתאבדה בתלייה במעונות של האוניברסיטה העברית, כתבה בשבוע שעבר מכתב שבו תיארה את הייאוש שחשה כקורבן לגילוי עריות ולאונס קבוצתי, משום שלא נמצאה בעבורה מסגרת טיפול הולמת. המכתב נחשף היום על ידי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שליווה את האשה במשך שנים אחדות, וביקש ממנה לתאר את מצבה בניסיון להשפיע על הרשויות להקים מסגרות טיפול לנשים כמוה. הצעירה, בת קיבוץ בת 27, כבר ניסתה בעבר להתאבד פעמים מספר, ואחרי אחד הניסיונות התאשפזה במחלקה סגורה של בית חולים פסיכיאטרי. במכתבה היא מתארת חוויה שעברה עליה בבית החולים: "מישהי מושכת בשיער של מאושפזת אחרת. הצוות תופס אותה במהירות ואומר שיקשרו אותה. היא בוכה. היא לא רוצה. הם מכניסים אותה לחדר לידי. וקושרים אותה. אני נוגעת בקרסול שלי. כבר הרבה זמן שאף אחד לא חיבר לי את הגוף לחבלים ולשרשראות. זה כיף לי שאני יכולה להזיז את הידיים. אבל מה שאני רואה בחדר לידי עושה לי פלאשבקים מאוד קשים למה שהיה. "אני מצליחה להגיע לרופאה ולהסביר לה את הקושי", כותבת האשה. "הרופאה מקסימה אבל היא אומרת שאין לה מושג בדברים כאלה... אחר כך בערב האחיות מדברות אתי. הן לא מבינות למה אני כאן... שהבנות כאן מאוד חולות ושאני הייתי מפקדת בצבא ושאני סטודנטית". האשה שיחררה את עצמה מהמחלקה הסגורה, ופנתה למרפאות חוץ של בתי חולים, שמטפלות בנפגעי פוסט-טראומה. אך השתתפותם של גברים בקבוצות אלה רק העצימה את הפלשבקים שמהם סבלה. אחרי שניסתה שוב להתאבד, היא ביקשה להתאשפז שוב במחלקה סגורה, אך נענתה בסירוב בטענה שהמסגרת אינה מתאימה לה. "אני אובדנית מאוד", כתבה, "אני מחזיקה חבל ביד ורוצה לתלות את עצמי במקלחת. ההרגשה שלי כרגע שאין מקום בשבילי בעולם... החברה הישראלית לא מוכנה להתמודד עם הפוסט-טראומה, עם התעללות מינית וגילוי עריות, עם אונס קבוצתי... לנפגעות התעללות מינית עלינו לעזור כי אנחנו כחברה איפשרנו את הפגיעה בהן... אני רוצה לגדול ולהיות אזרחית טובה ולתרום למדינה. יותר מכל אני רוצה לחיות ולא לפגוע בעצמי. אבל אני לא יכולה לבד. אני צריכה עזרה". לדברי מנהלת איגוד מרכזי הסיוע, הילה קרנר-סולימן, מכתבה של הצעירה הוא "כתב אישום נוקב על כישלונה של החברה, שלא זו בלבד שלא הגנה עליה כילדה, גם לא טיפלה בה כבוגרת". "אנו רואות בו צוואה שמחייבת את רשויות הבריאות והרווחה להקים בדחיפות מסגרות ייחודיות לטיפול מקיף ומתמחה לנפגעות עבירות מין", הוסיפה קרנר-סולימן.

אני כאן .. עוברת ימים קשים ... קוראת בשקט ..בלי להציף רגשית כאן את הפורום ... מנסה לקבל כוחות ... אבל כאן ... תודה יקרה .. חיבוק ממני אלייך ... מה שלומך?... שרית

שלום למנהלי בפורום, יש לי שאלה שאני רואה פה הרבה פעמים שמטופלות מספרות על מטפלות או מטפלים שלהם שמרגישות שהן "מוחזקות" וכו', עכשיו אם הן בורחות מטיפול או מתבטלת פגישה אז המטפלת מתקשרת לשאול מה היה ומנסה להחזיק אותה בטפול. אני רוצה להגיד שאני לא חוויתי אף פעם מהמטפל שלי כזה דבר להפך. תמיד קיררות שמתחשק לי לא לחזור יותר. פעם הוא שכח פגישה ולא צלצל לקבוע פגישה אחרת רק אני התקשרתי ועכשיו אני הגעתי למצב שאמרתי לו שאני מרגישה שאני לא רצויה לו והלכתי וכבר עבר לא יודעת כמה - אולי חודש אולי חודש וחצי והוא אפילו לא התקשר אולי אני בכלל חולה או קרה לי משהו. זה כאילו אני אומרת לעצמי שאפילו שאני יתקשר הוא יקבל אותי כי זה חובת המקצוע שלו אבל לא כי אכפת לו. מישהו מכיר כזה דבר? כאילו זה באמת מטפל כזה קר איך שאני מקנאת בכאלה שהמטפלת מחזיקה אותם בטיפול וזה שלא שחסר לי אהבה היו לי הורים מאוד חמים אז למה זה כזה כואב שאני יודעת שצריך להיות משהו אחר איכפתיות ולמטפל הזה לא איכפת בכלל. הוא הלך לדרכו ואני בטוחה שאפילו כבר לא זוכר שפעם באתי אליו.

פשוט נורא לא נשמע דבר כזה חפשי מטפל אחר דחוף הוא במקצוע הלא נכון!!!

שלום לך, ישנם מטפלים השונים זה מזה בגישה שלהם למטופל, הן מבחינה אישיותית והן מבחינת הגישה התיאורטית שלהם למקצוע. בנוסף, לא בטוח ששיטה שמתאימה למטופלת אחת תתאים לשנייה, גם אם היא נראית מאוד מושכת. הצעתי במקרים כאלו, כל עוד את בטיפול, היא לנסות ולברר את השאלות הללו ככל האפשר. למשל להעלות מולו את התחושה שלא אכפת לו ממך ולא רק להישאר עם רמזים. ולבסוף מטפל אינו חייב לקבל מטופלים, כך שאני מניח שאם הוא יקבל אותך לטיפול תהיה שם מידה רבה של אכפתיות שצריך להרגיש אותה. אבל אם את לא מעוניינת בכך את תמיד יכולה לנסות ולפנות למטפל אחר ולראות כיצד את מרגישה שם. דרור

מתי פונים לטיפול פסיכולוגי אם אני מרגיש מצויין האם זה משהו שחשוב לעשות כדי להתקדם מבחינה מקצועית?

יוני שלום, השאלה הראשונה היא באיזה מקצוע מדובר. אם המדובר במקצוע השייך לבריאות הנפש ההמלצה היא ברוב המקרים לפנות לטיפול ולו רק בכדי להגביר את המודעות והיכולת להתמודד עם קונפליקטים לא מודעים. אם המקצוע אינו טיפולי ואתה מרגיש מצויין, מדוע את חושב לפנות לטיפול? דרור

רבתי עם אבא שלי והוא צרח עלי כל כך נפגעתי שאני בוכה ללא הפסקה. אני בת 27 ומעולם לא נפגעתי כל כך עד כדי רצון להעלם לו לגמרי. הוא הדבר הכי יקר לי בעולם לא יודעת איך לתקן את מה שקרה.ההורים שלי מעולם לא פגעו בי כך האם כדאי לפנות לטיפול כדי לסלוח לו? דרך אגה המריבה הייתה על שהרסתי לו את הרכב.

נירית שלום, אני לא יודע מתי הריב היה, אם הוא זה עתה קרה תני לזה מספר ימים ותראי מה קורה האם יש שינוי. בכל מקרה נשמע שמשהו בריב הזה בחוויה של אבא צועק עלייך היה חריג מאוד מבחינתך והוציא ממך תגובה שאת חווה אותה כלא פרופורציונלית. המלצתי היא לנסות ולבדוק מה זה, מדוע זה קרה כך מבחינתך ונראה לי שטיפול הוא המקום הנכון לבדוק את זה. דרור

אפשר להתקשר אליך בבקשה?

שלום לך, ככלל אני ממליץ שתכתבי לי למייל האישי שלי ואז נוכל, במידת הצורך, לתאם שיחה טלפונית, דרור

המטפלת שלי הציעה שנעבור לפעמיים בשבוע כי אני בלחץ ממבחנים וזו תקופה לחוצה. אם חשוב לה שהיא תשלם על הפעם השניה אחרת היא סתם רוצה עוד כסף. אם היא לא מוכנה פגישה אחת בתשלום ואחת חינם אז לא באמת אכפת לה ממני פשוט חוצפה היא יודעת שאני בלחץ נוראי מבחינות אז מה במקום לתת לי פגישות כל יום חינם היא רוצה שאשלם לה עוד איזו אהבה זו.

דקלה שלום, אני מבין את הכעס שלך ואת התחושה שאם היא לא נותנת לך פגישות חינם לא באמת אכפת לה והיא לא באמת שם בשבילך, אפילו "מנצלת" את מצבך. אבל אני חושב שאפשר לראות את הדברים באור מורכב יותר, המטפלת רואה את המצוקה שלך, מגיבה אליה, ומציעה לך הצעה להעלות את מינון הפגישות. את רואה את זה כמצב בו או שאכפת לה ואז שתראה את זה על ידי מתן זמן עבודה בחינם או שלא אכפת לה, ונראה לי חשוב לזכור שהעובדה שאלו שעות עבודה שלה, עליהן היא גובה תשלום כפי שהסכמתן גם אכפת לה ממך מאוד. באיזשהו מקום אני מאמין שאחרי הזמן שעברת בטיפול, את גם יודעת שאכפת לה ואולי יש לך משאלה שהיא תוכיח לך עד כמה את מיוחדת וחשובה לה. זה בהחלט דבר שניתן לדבר עליו בטיפול ולהבין איך את יכולה להרגיש את כל זה ממנה, כי נראה לי שזה קיים שם ביניכן. דרור

הפורום יוצא למנוחת שבת. דרור יתייחס ביום א' להודעות שיגיעו אל הפורום החל ממוצ"ש בשעה 22:00. מי ששלחו הודעות אל הפורום הלילה, מעבר לשעה 22:00 מתבקשים לשלוח שוב מחר בערב. ועוד עניין אחרון- העץ שהוסר מכאן לפני כיומיים לא נעלם בלי סיבה. נסו לכבד את ההחלטה, ולהבין שיש בה טעם והיגיון מקצועי. ההודעות בנושא הגיעו לעיני, אך לצערי לא יועלו לכאן. אני מאחלת לכולנו שבת כייפית מחר ושבוע טוב לאחריה. ליאת

מהבעל המעפן שלי.... אני נשואה שנה סטודנטית אני גרה אצל הוריי בזמן לימודים וחוזרת סופי שבוע בת 20+ בעלי 35+ אביו חולה אלצהיימר ואנו גרים איתם. לבעלי כואב הבטן מידי פעם(די הרבה) והוא נהיה חולה לעיתים קרובות...לוקח תרופות כלשהן...עשה בדיקות לפני כשנתיים וחצי לא גילו כלום...לא רוצה לחזור על הבדיקות...."כי מה זה יעזור"..סיפר לי שהייתה לו חברה לפנייי שאיתה גם היה שוכב היא בגילו....מה לעשות הבנים קצת חופשיים אצלנו....מאז שהתחתנו יחסי מין שואפים לאפס כמעט...ואני כמעט צריכה לבכות לו שישכב איתי...לא רק שאין לי בטחון עצמי ליזום סקס....גם אני חושדת שהוא עדיין מאוהב באותה אישה (למרות שאין כ"כ הוכחות) אביו מטריף לכולנו את המוח יש לו עובדת זרה אך אלוהים ישמור שום דבר לא עוזר...לא רוצים שיתאשפז בבית אבות...כי מרחמים עליו....לנו אין אפשרות להשכיר דירה....גם כשאנו יוצאים לצימר או משהו בעלי בקושי יוזם סקס רק אחרי 5 שעות בערך....אני משתדלת לטפח את עצמי ושיהיה לי מצב רוח טוב....לא עוזר כלום....יש לו חשק אולי פעם ב3 חודשים....הוא גם לא טיפוס שמדבר הרבה....ממש משעמם לי איתוו....אני גם בסוג של טראומה מהמעבר לכפר החדש שלו...שואלת עצמי אם זה בכלל שווה בשבילו...? והשאלה הכי קשה:איך עשיתי טעות טיפשית והתחתנתי איתו....? אם אפרד ממנו אצטרך להיות לבד כל חיי ואני מאוד צעירה....(אני מוסלימית)...ואם אשאר איתו אגמור בבית משוגעים כי ממש רע לי איתו.....אני איתו לרוב בסופי שבוע ומשתגעת ומתחרפנת מרגישה נחנקת...כאבים בחזה ומה לא? אני מנסה לעודד ולתמוך בו...זה לא משפר את המצב...לכאורה התחתן איתי מרצון....

נדיה (בוניטה?) שלום, את כותבת כאן כבר זמן רב, מביאה בפנינו שוב ושוב את ייאושך, שבאמת ובתמים נוגע ללבי. אני מבינה שבעלך מסרב לשתף פעולה, וממשיך בהימנעות שלו ממך. לצערי, איני מכירה לעומק את מנהגי הדת המוסלמית, ולמרות שמדובר בתרבות שמרנית, ידוע לי שגם גירושין הם עניין שהולך ורווח, ומה שהיה 'הס מלהזכיר' פעם, כבר אינו כך. גם אם יהיו מחירים זמניים להחלטה שלך להיפרד, בעיני הם עדיפים על פני חיים של שבי, בהם את הופכת לחפץ נעזב, שצרכיו ורצונותיו נרמסים, כבר בגיל 20. במקומך הייתי מנסה לבסס סוג של תמיכה בקרב בני משפחתך, ולקבל את ההחלטות יחד איתם. אם תהיה לך תמיכה מבית, תוכלי לפעול מתוך נחישות. כרגע את נמצאת במצב בו כל החלטה נראית קשה מנשוא. לכן, אני מעודדת אותך (שוב!) לפנות לקבל סיוע נפשי (אולי עדיף מפסיכולוגית אישה), ולשקול ברצינות צעדים אמיצים שישיבו לך אתץ חירותך. זכרי שאת צעירה מאד, ועדיין אין לכם ילדים. זה הרע במיעוטו. אשמח לשמוע מה החלטת לעשות ליאת

היי ליאת, קראתי את תשובתך לעמית, וחשבתי לעצמי... אני תוהה האם אפשר לנהל חיים מלאים ומספקים, ללא מין. אני פשוט לא רואה את עצמי בסיטואציה מינית. לא רוצה למצוא את עצמי בסיטואציה מינית. אני רוצה וזקוקה למגע, אבל לא מיני. לא מסוגלת להיות שם. האם את באמת מאמינה שמין הוא הכרחי לחיים? שאי אפשר בלי? נחשפתי לתכנים מיניים הרבה לפני שהייתי מוכנה לכך. מאז ומעולם אני חשה לא בנוח לגבי מין. מה את חושבת? תודה...

שלום נעמה, מין בהחלט אינו הכרחי לחייו של מי שמין אינו הכרחי בחייו :-)) עוצמת הדחף המיני משתנה מאדם לאדם, ויש בהחלט אנשים הבוחרים לוותר עליו. הבעיה מתעוררת (כפי שעולה, למשל, מתיאוריה של בוניטה כאן מתחתייך) כאשר אחד מבני הזוג דווקא מעוניין בכך והשני פחות. במקרה כזה, הפער בצרכים יוצר מצוקה אצל שני הצדדים. הפיתרון היא הידברות ופשרה, וכמובן כנות ופתיחות *לפני* שקושרים גורל משותף. מעבר לאמור כאן, כדאי מאד לברר עם עצמך (או עם עזרה של איש מקצוע) מה קורה לך בתחום זה, והאם ניתן להחיות משהו שדוכא בגלל התנהגות לא תואמת כלפייך טרם זמן. בשמחות ליאת

התחתנתי עם בחור שגם לפני חתונה היתה לו בעיה של כאבי בטן....הוא אמר לי שעשו לו בדיקות מקיפות בבית חולים ולא יודעים ממה זה ...זה כבר כשנתיים התחיל עוד לפני שהכיר אותי....(נשואים שנה)....כמובן שאני מאוד רוצה לעזור לו...מנסה להציע לו תרופות או תה צמחים וכו...הוא לא רוצה שומדבר....אני מייעצת לו ששוב יעשה בדיקות הוא לא מעוניין...אני יודעת שאני נשמעת מניאקית אבל זה מאוד פוגע ביחסים....הוא לא מסוגל לכלום כשהוא עם כאבים האלה ....הוא היה החבר הראשון שלי הוא מבוגר ממני ב10 שנים...אני מרגישה שהחייים שלנו לא חיים כל הזמן כואב לו....וככה אנו תקועים בבית...והכי גרוע שלא מעונין לעשות שוב בדיקות....אם אח שלו מייעץ לו משהו כן מקשיב לו אני כנראה סוג ב בשבילו סוג של נעל....על ילדים אין מה לדבר מבחינתי כי גם ככה אצטרך לגדל אותם לבד...כמובן שמעט מאוד עושים מה שצריך בשביל להכנס להריון .....אווווף מה עושים?

שלום בוניטה, לא ברור ממה בעלך סובל בדיוק, והאם כאב הבטן הוא תירוץ להימנעות שלו מפעילויות משותפות. בכל מקרה, מדברייך עולה כי התקשורת ביניכם לקויה מאד, וייעוץ זוגי הוא הכרח. את צודקת בהחלטה שלא למהר ולהביא ילדים לעולם אל תוך זוגיות בעייתית כזו. פנו לטיפול זוגי בהקדם. בברכה ליאת

שלום רב למהלי הפורום לעיון מנהלי הפורום בלבד. אפתח בכך שמי שולמית אני כיום בת 24 ומוכרת כלקויית למידה עם מרחב רב של לקויות למידה שאלתי אליכם היא. האם פסיכולוג קליני יכול לעזורלי בזה והתמודדות . ומה גישת הטיפולית שלכם כפסכולוגים קלינים באנשים בעלי לקיות למידה.

שלום שולמית, לקויות למידה גובות מחירים מסוגים שונים. כשנמצאים בהקשרים אקדמיים, יש להם השלכה ישירה על איכות התפקוד ורמת הביצועים, אבל, כמו שאת יודעת היטב, זה לא רק זה. לקויות למידה יכולות להפוך את העולם לקשה יותר, מעמיס אתגרים תעסוקתיים, חברתיים, ורגשיים. בדיוק במקום הזה נכנסים הפסיכולוגים, שיכולים לתת לך כלים להתארגנות טובה יותר גם בזירות שאינן אקדמיות, לשקם דימוי עצמי שנפגע, ותפיסות עצמיות שליליות. הגישה הטיפולית יכולה להיות רחבה מאד ומגוונת, וכמו בכל מקרה אחר, היא מותאמת לצרכיו של המטופל, כמו גם ולאופיו ול'אני מאמין' המקצועי של המטפל. בברכה ליאת

שלום, בזמן האחרון אשתי התחילה להעביר ביקורת שלילית ולעיתים אכזרית על כל אחד שהיא רואה או פוגשת (לא בפניהם) ומאוד לא נעים לשמוע זאת, כמו כן היא איבדה את האמפטיה לאנשים אחרים (לרבות לחלק מבני משפחתה), גם אם יש להם בעיה או שהם מסכנים מסיבה מסויימת. היא לוקחת התרחשויות או דברים מסויימים בחוסר פרופורציה ולא נותנת להם חשיבות שמתאימה למציאות, בנוסף היא מאוד שטלתנית ומניפולטיבית. האם התנהגותה מעידה על בעייה מסויימת, האם ניתן להעיר לה על התנהגותה? כיצד ניתן להיסתדר איתה? תודה

שלום עמית, אמפתיה וחביבות כלפי הזולת באים בדר"כ ממקום של עודף. מקום של שפע במשאבים נפשיים. כאשר אנחנו ב"אובר-דרפט" רגשי, קשה לנו לפרגן בנדיבות לאחרים. כבן-זוג, יש לך חלק חשוב בחייה הרגשיים של אשתך, ויכולת משמעותית לתרום לרווחתה הנפשית. נסה לשאול את עצמך בכנות, האם היא מסופקת בחייה האישיים, הזוגיים, המיניים? האם היא מנהלת אורח חיים מלא ומספק? האם היא סובלת ממחסור בתשומת לב ובאהבה? איני מתכוונת להפוך את כל אלה למעמסה או אחריות שלך, אלא רק להצביע על כך שאדם ממורמר וביקורתי הוא בדר"כ אדם שלא טוב לו בחייו. אם כל המרכיבים הזוגיים בחייכם מהנים ומספקים, אפשר לבחון כיוונים אחרים, ובמקרה הצורך להמליץ גם על פנייה לטיפול פסיכולוגי. בברכה ליאת

הי ליאת, לידיעתך אני מטופלת כבר 3 שנים. אבל, מה לעשות שאני לא רואה התקדמות? יש תקופות שיותר טוב לי אבל הרבה מאד מהזמן התחושות הנוראיות משפיעות ותוקפות אותי חזק. המטפלת שלי עומדת לצאת לחופש. קשה לי עם זה מאד!!!!!!!!!!!! אני מטופלת פעמיים בשבוע. למה היא כל הזמן יוצאת לחופש? עברו רק 4 חודשים בקושי מאז שהיא חזרה. ועכשיו שוב היא יוצאת ל 3 שבועות. מה אני אמורה לעשות? אני לא רוצה ללכת לקולגה שלהץ בשום אופן לא!!!!! אני חושבת שמן ההגינות מלכתחילה היא היתה אמורה להודיע שפעמיים בשנה היא יוצאת לחופשות ארוכות לא? ואני הייתי צריכה להחליט אם זה נכון לי. המטפלת הקודמת לא היתה יוצאת לחופשות כך. לא יודעת איך להתמודד... אין לי כוחות......... אני מרגישה שהכל קורס אצלי.....

שלום רוני, אני שמחה לשמוע שיש לך את המרחב הבטוח לעיבוד האירועים הקשים שחווית בילדותך. הקושי שלך נוכח החופשות של המטפלת רק מחזק את חשיבותו של המקום הזה עבורך. חופשות הן חלק מתכתיבי המציאות. יש מטפלים שנוסעים יותר (גם לכנסים והשתלמויות מקצועיות) ויש כאלה שפחות. בכל מקרה, המשמעויות של היעדרויות אלה עליך ועל יכולות ההתמודדות שלך הן נושא ראוי לדיון ביניכן. אני מבינה שהיא הציעה לך תחליף זמני (קולגה) שאת מסרבת לקבל, וחשוב להבין למה.לעניות דעתי פתרון זמני כזה יכול להיות סוג של אתגר, וחבל לוותר עליו ללא מחשבה. תהא החלטתך אשר תהיה, נשמח להיות כאן עבורך בשלושת השבועות של החופשה. בברכה ליאת

(ההודעה די מבולבלת, סליחה מראש) כי השנה-שנתיים האחרונות היו כ"כ טובות, פשוט מצויינות, אבל כנראה דווקא בגלל העובדה הזו קיבלתי די בשוויון נפש בגידות של "חברות קרובות", "ידידים טובים" ואפילו "ידיד נפש" אחד. זה לא הגיוני לחיות על מי מנוחות כ"כ הרבה זמן... ואני קוראת לזה בגידות, למרות שלא מדובר בקשר זוגי, כי שבירת אמון, שקרים מגעילים, ושום טלפון אלו אכן סוגים של בגידה. ואני תוהה, מתי יהיה לי עוגן מסויים, של אנשים שאוכל לסמוך עליהם לאורך זמן ארוך יותר, אם בכלל. והאם חברויות שכאלו יכולות להגיע אי פעם לרובד עמוק יותר... (אגב, פעם לקחתי נורא קשה את העובדה שהמשפחה לא מספקת לי מקום שכזה, היום אני יותר משלימה עם העובדה הזו. כי אי אפשר לשנות אנשים). אגב, תמיד דיברתי עם המטפלת על ה"קצב שלי" לעומת ה"קצב" של כולם. ואני רואה אנשים סביבי במערכות יחסים זוגיות ארוכות טווח/נשואים, מצד אחד רוצה, מצד שני לא, מצד שלישי לא מוצאת, מצד רביעי כן מחפשת, מצד חמישי כבר לא רוצה לחפש, מצד שישי- זה לא מסתיים... me2 מחפשת מקום להטיל בו עוגן, אך קרקעית הים מתערבלת לה מתחת לפני השטח, למרות שאין סופה בחוץ... ומבולבלת. מאד מבולבלת.

סליחה. השתרבבה לכאן אכן תגובה מוזרה מאד. תודה למי שהפנתה את תשומת לבי לממדי האסון. בקרוב אענה בשנית ליאת

שלום ME2 (כתבתי לך קודם 'מגילה' שלמה, ובמקומה עלה איזה קובץ אחר מהמחשב שלי, כנראה בגלל לחיצה על מקש לא נכון... עמך הסליחה). זה באמת מאכזב לחוש בודדה, נטושה ונבגדת. מעבר לעלבון, זה עלול להוביל לסוג של הימנעות, הסתגרות, ואובדן אמון בכל הקשרים באשר הם. נדמה לי שזה מה שקרה לך. כמאמינה גדולה בכוחם של אנשים להיות מקור תמיכה ונחמה, ובכוחה של חברות אמת, הייתי מציעה לך לבחון בזהירות ובכנות את העמדה שגיבשת ביחס לאנשים. הרי לא כולם שקרנים מגעילים ובוגדים. זה פשוט לא יכול להיות. לדעתי, יש טעם לבדוק שמא התפתחו אצלך ציפיות לא ריאליות, השבות ומתנפצות מול המציאות, כאילו אומרות "הנה, אי אפשר, כרגיל, לסמוך על אף אחד". הפיתרון הוא, כנראה, לנסות לעבוד על עצמך, ולהגמיש את האמונות והעמדות שלך ביחס לאנשים, כך שיאפשרו לך יותר סלחנות וגמישות בהתנהלות החברתית והבינאישית. מה את אומרת? ליאת

אני עייפה.חזקה.אני עייפה.השינה לא עוזרת.אוכל לא ממלא.אני עייפה.דוהה.כבדה.

שלום ויק, בניגוד לחוקי הפיזיקה, לפעמים גם האין והריק יכולים להיות כבדים מנשוא. לפעמים מותר (וצריך) לנוח, להניח, להיאסף, להרשות למישהו אחר להחזיק במקומך. התוכלי לנסות? ליאת

אני מטפסת על העץ של ויק, מקוה שאין עליו שלט אין כניסה, נאחזת בזיזים שכל כך מתאימים למדרך רגלי. כבדה כמוך, ויק. מחפשת בין העלים את החוזק שלך, להתחמם לאורו. יודעת, עם חוקי הפיזיקה, ליאת, שהריק מלא בחומר, במזון, בהרבה ממנו עד אין סוף. מרגישה את הכובד, מחפשת להרגיש אותו עוד ועוד. כדי להרגיש צריך להרוס, לפגוע. אי אפשר להאסף ולנוח, אפשר רק לצנוח, ובדרך לזרוע הרס, לשבור ענפים. רציתי לומר לך ויק, תראי את לא לבד, גם אני על העץ, אבל אני יודעת שזה לא נכון. קראתי את המילה "חזקה" שכתבת. זה כן נכון. אולי צריך להיות חלשים לפעמים. אי אפשר לפצח את המעגל.

היי ליאת, לא מוצאת מילים שיתנו לי להוציא מה שנמצא בפנים.שום דבר לא מובן לי.שום הרגשה.שום מחשבה.מבפנים מרגישה שאני נשברת ורוצה למות.נמאס לי לחיות .נמאס לי להיות עצובה ולהיות בדיכאון.רע לי.ואני לא מצליחה לשנות את זה..באמת שלא.אני שונאת את עצמי כי לא רואה שום דבר שאפשר לאהוב.אני רק רוצה ללכת מכאן רחוק.כמה שיותר ואם אפשר לא להיות בכלל. כל המאמצים האלה כל כך לחינם כי בסופו של דבר נופלת שוב באפיסת כוחות.כאילו שזה הגורל שלי שהכאב יהיה מנת חלקי. לא יודעת איך ממשיכים הכל כל כך כואב. חן

שלום חן, היום קיבלתי במייל ממישהו מצגת "שמאלצית" מהסוג שמגיע אלינו לא פעם, אבל משהו שם בכל זאת דיבר אלי. נאמר שם כי "האושר הוא דבר שאני בוחר בו מראש. כל דבר תלוי בדרך בה אני בוחר לראות אותו. אני יכול להעביר את יומי במחשבה על הקשיים...או פשוט לקום ולהודות על הטוב שיש לי". שמחתי לצטט עבורך, והלוואי שתצליחי למצוא קצת נחמה גם במילים טובות הנשלחות, ככה סתם, לחלל העצום של הרשת. מקווה שתוכלי לחוש הקלה בקרוב ליאת

אני כבר לא בטוחה שניתן "לצאת מזה" כי אני כל כך עמוק בתוך זה.. כבר לא מאמינה שאצליח להתעודד ולשמוח בדברים הטובים סביבי(ויש..) ובטח שלא מאמינה בעצמי.. מרגישה רע רע רע והכל כואב. הכל מקבל טעם אבוד..קשה להסביר את זה . תודה על רצון לעודד,זה תמיד עוזר קצת. חן

שלום, אני בן 17 וחצי.. לפני כחצי שנה קיבלתי רשיון נהיגה לאחר תקופה של 3 חודשי מלווה ביקשתי מהורי לקחת את הרכב ולנהוג לבד.. הם סירבו בטענה שאין לי מספיק נסיון ושהם מפחדים בהתחלה הסכמתי איתם אבל אני לא מבין איך יהיה לי נסיון אם הם לא נותנים לי רכב ומפחדים כל הזמן והם גם לא רוצים לנהוג איתי בתור מלוים ולראות איך אני נוהג.. מה אפשר להגיד להם ע"מ שלא יפחדו?!.. נסעתי כבר ללא מלווה ברכב של חבר הלכתי גם למורה הנהיגה שלי שאמר שאני נוהג זהיר ובטוח ויש לי לפי דעתי הנסיון הדרוש ע"מ להתחיל לסוע לבד אמנם לא למרחקים רחוקים בהתחלה אבל... תודה מראש

שלום רב, ילד שהוא גם 'נהג חדש' יכול להפוך לאתגר לא פשוט עבור הורים בכלל, ועבור הורים דאגניים בפרט. זהו אכן פרדוכס: אתה חסר ניסיון, ומצד שני אין לך כל דרך לרכוש אותו אלא אם תתחיל להשתפשף על הכביש. אני מציעה להגיע עם ההורים להסדרים שיהיו נוחים גם להם (ושיהיה קשה לסרב להם), כמו למשל: - אתה זה שנוסע למלא דלק או לרחוץ את האוטו בתחנה הקרובה. - אתה תהיה זה שיקפוץ ל'סופר' או לירקן בדיוק כשחסרה לאמא פטרוזילה למרק. - אתה זה שתקח את הכלב לוטרינר/את העוזרת לתחנת האוטובוס/ את אחותך לחוג, וכיוב'. - אתה זה שיקפוץ להביא דואר רשום מסניף הדואר/ כביסה מהניקוי-יבש... הורים - גם הדאגניים - הם בעלי נטייה לעצלנות, והם ישמחו מאד לגלות שיש להם שותף מועיל למטלות המעצבנות של החיים. אחרי שהם ינצלו את שרותיך הטובים, יהיה להם קשה לסרב לנסיעות הכייף שלך. בינתיים, נסה לא למתוח את החבל, ולהסתפק בנסיעות בשעות היום. לאט לאט גם הם יסתגלו לרעיון שאפשר לסמוך עליך. ודיר באלאק - על כביש רטוב נוסעים הכי לאט שאפשר, כן? :-)) ליאת

תודה רבה...! ניסיתי את הדברים שאמרת מזמן... הבעיה היא שיש לי 2 אחיות גדולות ממני עם רשיון שנמצאות בבית.. ואת כל "המטלות" הללו הם עושות... אני חושב שהם מפחדים בגלל שאני בן.. והם חושבים שבנים עושים שטויות על הכביש למרות שאחיות שלי 'דפקו' לא מעט פעמים את הרכבים.. מה עוד ניתן לעשות?!.. כדי שלא יפחדו.. אני חושב שזאת הסיבה העיקרית..

ליאת שלום, אני מקווה שאיני חוזרת על עצמי,ותאמיני לי שאני מפנימה את כל תגובותייך,אך יש כאילו 'תהום ענק' שמפריד בין קליטתי את הדברים לבין ביצוע פעולה כלשהיא,ובד-בבד עם אי-העשייה,מצבי הפיזי קצת התדרדר (מגבלה פיזית שמונעת ממני מלבצע דברים בחופשיות כעת),והפרוייקט שדיברתי עליו כעת במעיין 'הפסקה','המתנה',וגם נכנס לי חשש שאולי לעולם הוא לא יצא לפועל{כיוון שדברים טובים פשוט לא נועדו לקרות לי,לכן הכל 'פועל נגדם'}. כתוצאה ממצבי זה גם איני מצליחה לשמור יותר על הדיאטה שכ"כ שמרתי עליה בשנה האחרונה,ונראה לי ששמנתי,אני מפחדת אפילו לעלות על המשקל בזמן האחרון,והדכדוך שוב חזר ואף העצים,וכעת כמעט הכל נראה לי אבוד וחסר סיכוי,ו'הדובדבן שבקצפת' היה שגם מצב העו"ש שלי הזכיר לי עד כמה חיי 'על-הפנים',ואיני אומרת זאת כדי 'לבכות' לאף-אחד ולא כדי שתרחמי עליי,אף-פעם לא ביקשתי ולא אבקש רחמים מאף-אחד,אך פשוט אילו הדברים שמציקים לי,ועוזר לי כשלפחות לך אני יכולה 'לומר' אותם. כתבת לי לפני מס' ימים שאינך מאמינה בעיניין של 'חוסר מזל' בחיים,אך שוב אזכיר את העובדה שגם בדברים שלא תלויים בי פשוט אין לי מזל בחיים,והם מגבילים אותי ו'פוגעים' בחיי ומייאשים אותי,ואיני יכולה לפרט יותר מזה. ביי בינתיים, משתנה

משתנה יקרה, מצטערת... אני לא כ"כ תקשורתית היום אבל אני איתך...מעודדת אותך קוראת לך לא לוותר..ולא להתייאש..מחזקת אותך מכל ליבי חן

תודה על העידוד,עידוד תמיד עוזר.

שלום משתנה, צר לי לשמוע שהדברים אינם מתקדמים כפי שהיית רוצה. דברים טובים הם לא מחוץ לתחום לגבייך, לפחות כל עוד לא תגדירי כך רק את הבלתי אפשרי. החיים של כולנו רצופים קשיים, משברים, משוכות, ואכזבות. ובכל זאת, לצידם יהיו תמיד גם דברים אחרים, הנוסכים בנו נחמה ותקווה. נסי לא לאבד את הדברים הטובים (גם אם הם קטנים או מעטים כרגע), כי הם מקור הכוח בימי סגריר. מאחלת לך מכל לבי הצלחה בפרוייקט, במציאת עבודה, בדיאטה, ואפילו במצב העו"ש שלך. באמת מכל הלב ליאת

...על האיחולים,שהלוואי שבאמת יתגשמו,כרגע אני מאוד סקפטית לגבי האפשרות שזה באמת יקרה,לפחות לגבי הזמן הקרוב. את צודקת שהדברים הטובים נותנים מקור כוח,גם כשהם מעטים,רק הבעיה היא שמרוב הדכדוך והOCD לא תמיד אני קולטת שהם טובים באותו רגע,אלא רק אחרי זמן מה,ואז לפעמים אני 'מפספסת את החוויה'. ולגבי זה שכתבת ש"החיים של כולנו רצופים קשיים, משברים, משוכות, ואכזבות...",זה אומנם נכון,אך יש אנשים שכל אילו כאילו לא ממש משפיעים עליהם,והם לא מפחדים מלקיחת סיכונים והתחלה מחדש במקרה שמשהו לא מסתדר,והם גם לוקחים את החיים יותר בקלות, תודות לכך שאין להם את 'הסיוט' שגם מגביל אותי ו'תוקע אותי במקום', שנקרא הOCD , בנוסף לבעיות הבריאותיות האחרות-שגם לא מקלות על חיי.

http://news.nana10.co.il/Category/?CategoryID=200535&typeid=2 אורנה, הנה לך הקישור כפי שביקשת... שכחתי היום ליאת אז אשמח אם תקראי את ההודעה שכתבתי אתמול ואלי תוכלי את לעזור. תודה, רוני

שלום רוני, התופעות שתיארת אתמול בהחלט מוכרות, בעיקר אצל קורבנות התעללות שהם עדיין ילדים קטנים. רישומה של הטראומה ממשיך לתת בך אותותיו, ואת מגיבה בדומה לתגובתה של ילדה קטנה, כי אלה הכלים שעמדו לרשותך אז, לאותת על המצוקה. אז לא היה, כנראה, מי שיראה *ויבין* את איתותי המצוקה שלך. היום, כאדם בוגר, יש לך מידה של אחריות כלפי רוני הילדה, ועליך לפנות לעזרה כדי לא לשחזר את ההתעלמות. אני מפצירה בך למצוא לעצמך מטפל/ת מקצועי/ת, לצורך עיבוד הטראומה והתגברות על הנזקים ארוכי הטווח שלה. שולחת לך הרבה עידוד וכוח ליאת

אהבה חד צדדית היא מכה, ועוד חשבתי ששכחתי ממנו לכמה שבועות, אבל כל הרגשות אליו פתאום חוזרים וצפים...

שלום ME2 אהבה חד צדדית היא ברכה לבטלה, ומקור לתסכול ואכזבה. מקווה שיימצאו בך הכוחות להניח למה שאינו אפשרי, ולמצוא קשר מתגמל ומהנה, שיזמן לך חוויה מחודשת של קרבה ואינטימיות, כמו שמגיע לך. בהצלחה ליאת.

תראו את הקישור הזה: http://www.tapuz.co.il/forums/main/viewMsg.asp?id=82&msgid=110289083 מה אתם אומרים על נאמנות מינית בחיי הנישואים? האם זה כלל קיים?

שלום רב, נאמנות, ממש כמו בגידה, היא חלק מרפרטואר ההתנהגויות האנושי. לא הייתי מציעה לאבד את האמון בבני הזוג שלנו באופן גורף, אלא להשקיע בכינונה של מערכת יחסים פתוחה וכנה, ובשכלול דפוסי התקשורת. מעניין יהיה לשמוע מה חושבים אנשים נוספים. בואי נראה. ליאת

בטח שקיימת. להתחיל לעקוב אחרי בן הזוג נראה לי הזוי למדי. אני לא יודעת עד כמה התופעה שציינת רווחת, אבל להלחץ מלכחילה רק בגלל שקיימים מקרים כאלו- זה כמו להלחץ מהעובדה שמא בעלך/בן זוגך הוא רוצח שכיר שפועל בסתר/ פדופיל/ אנס וכו'. תקראו לי שמרנית/ תמימה, אבל אני כן מאמינה בנאמנות... (וגם אם בגידות מסוג זה נפוצות מאד- אז מה- מצדי זה זהה לעובדה ששיעור העבריינים במדינה עולה פלאים. זה לא הופך את הפושע לפחות פושע).

שלום שלי, מקווה שאין כאן מצב חירום. בכל מקרה, אם תרצי, אני עוד כאן לזמן מה, וגם מחר במשך אחה"צ והערב. בברכה ליאת

שלום לכולם, לקראת סיום המשמרת שלי התמלא העץ שהתחילה 'סתם' בהודעות שאינן ראויות. החלטתי להוריד את העץ כולו, על-מנת לאפשר לסתם להירגע מהאירועים האחרונים, שכן העץ עלול להוסיף לסערה ולבלבול בהם היא מצויה ממילא. אני רוצה לבקש מכולנו לזכור ששמענו סיפור חלקי מנקודת מבט אחת, ולכן הכיוון שהעץ קיבל (תקיפת הפסיכולוגיה בכלל) נראה בעיני לא הולם. אני מאחלת לסתם התאוששות מהירה, ולכולנו סופ"ש חמים וקל. אורנה

שלום מגיבים, סתם פנתה אלי באופן אישי, וקבלה מענה מתאים (לדבריה). מאחר ובמצבה יהיה עליה להמשיך ולהיעזר באנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, לא ראיתי כל טעם בהשארת עץ התוקף פסיכולוגים באשר הם (כך היה, תיאלצו להאמין לי). בנוסף, חשוב להשאיר לסתם את האפשרות הפתוחה (והחשובה) לדון בדברים עם הפסיכולוג שלה. את הודעות התמיכה שהופיעו בתחילת העץ היא קבלה, ואני בטוחה שהיא מודה לכולכם. אנא, כבדו את שיקול הדעת המקצועי שלי בנושא. אורנה

מה זה ההודעת פרסומת במרכז הדף?

פרסומות הן כנראה אחת הדרכים להזרים "חמצן" לאתר שלנו. אני מניחה שכספי המפרסמים מאפשרים לאתר לגדול, להתפתח ולהתעדכן מבחינה טכנית ותוכנית. חלק מהחיים... :-)) ליאת

ליאת, את חושבת שיש דבר כזה 'לאהוב יותר מידי'? אני חושבת שאני אוהבת את נמש יותר מידי. יותר מידי במובן של דאגה, של פחד שיקרה לו משהו. הרבה פעמים אני מרגישה שאני אוהבת אותו כל כך, מין אהבה כזאת שמכאיבה בלב, רק מהפחד שאיכשהו יקרה לו משהו, שאני לא אצליח לשמור עליו. לפני כמה לילות חלמתי שהוא מת. חלמתי שאני מחוץ לבית וכאילו רואה מהחלון איך הורגים אותו, ואני לא מצליחה להיכנס פנימה ולהציל אותו. התעוררתי מבועתת, רק כדי למצוא אותו ישן על הפוך לידי, ועד שלא מיששתי אותו טוב טוב וכיסיתי אותו בנשיקות (ולדעתי גם השתחררו שם כמה דמעות של הקלה...) לא הצלחתי להרגע. אני חושבת שהוא לא כל כך הבין מה קרה לי פתאום, וברגישותו האופיינית הוא ליקק לי את האף עד שנרגעתי ושיחררתי אותו לחופשי. את יודעת, חברה שלי סיפרה לי שהיא מטפלת באיזו ילדה (במסגרת העבודה המעשית של הלימודים) שלא מסכימה להיכנס לחדר הטיפולים בלי הארנבת הלבנה מפינת החי. היא סיפרה לי שזה מדהים איך הילדים מספרים על עצמם, דרך החיות. (אבא ארנבת הרביץ לאמא ארנבת...) בפגישה האחרונה, סיפרתי גם אני למטפלת, עוד פרקים נבחרים מעלילות נמש. סיפרתי לה גם על מה שהחברה שלי סיפרה לי... היא אמרה שגם אני הבאתי לאחרונה ארנבת לחדר הטיפול, ארנבת בצורת חתול... היא אמרה, שמאז שלקחתי את נמש אני מספרת לה הרבה על הילדה שהייתי, דברים שלא יצאו עד עכשיו. היא אומרת שדרכו אני מספרת לה איזה טיפול הייתי רוצה לעצמי, איזה טיפול אותה הילדה רצתה, ולא קיבלה... היא אומרת שזה לא מקרי שלקחתי אותו דווקא עכשיו, ושיכול להיות שלקחתי אותו כדי שאני לא אהיה הגורה היחידה במערכת היחסים הזאת... כאילו שעכשיו שיש גם את נמש, (והוא מאוד נוכח בחדר הטיפולים) אני יכולה גם להיות המטפלת, ולא רק המטופלת.... ובכלל כבר נורא סטיתי מהנושא, ומהשאלה שלי... אני אוהבת אותו כל כך. וזה נורא מפחיד אותי. 25 שנה חייתי בשלום עם דגי זהב בתור חיות מחמד, ועכשיו חודש שיש לי חתול ואני לא רואה את עצמי אי פעם בלעדיו... אז מה את אומרת? (ותגידי גם מה שלומך, אם את כבר בקטע של לענות...) נועם

שלום נועם, יופי לשמוע עוד על עבותות האהבה הקושרות בינך ובין נמש. זה נכון שאהבה עזה יוצרת פוטנציאל של פגיעה ואובדן, אבל בחשבון הסופי, הנתינה, החמימות, הביחד, העוצמה והחיו?ת בהם היא ממלאה אותנו, מטים את הכף, והופכים את האהבה למשהו שלא היינו רוצים או יכולים לוותר עליו. לכי על זה בכל הכוח (מבלי לזלזל גם בדגי הזהב...) וד"ש מירדנה :-)) ליאת

הי אורנה, מזמן לא שלחתי לך מייל... ולא כתבתי פה.. אני מתוסכלת נורא מהחיים האלו.. המטפלת שלי יוצאת לחופש וזה עושה לי רע, רע ,רע. בפרט, בתקופה הזו... השידורים בערוץ 10 השפיעו עלי לרעה. החזירו אותי למקום של הפגיעה מחדש. אני מתפלאת על עצמי עם כל התחושות הקשות שלי. אני מתעקשת לראות את השידורים וכשקשה מאד אני משהה את ההסתכלות וממשיכה לראות באינטרנט. בזמן שאני רואה קורה שאני מאבדת שליטה על הגוף שלי בורח לי פיפי קצת ואין לי שליטה. תגידי זה נורמלי? אני לא ישנה טוב, רוצה לקבור את עצמי.. והאבסורדיות שאני מרחמת על הפדופילים. למה תפסו אותם, מה עובר עליהם בכלא? בי פגע פדופיל שהיה מבוגר ממני ב 50 שנה לפחות... פגע, הרס לי את הגוף, את הנשמה במשך 9 שנים. ואני המשוגעת שמרחמת עליהם.. שהחיים שלי הרוסים, אין לי זוגיות, אני לא אוכלת, אין לי שינה נורמלית, אני מלאה בפוביות, איך אפשר לחיות כך... אין לי תקווה............

שלום רוני, צר לי, אבל אינני בטוחה שאני יודעת למה כוונתך. אינני זוכרת כתיבה מוקדמת יותר על השידורים בערוץ 10, אובדן שליטה על הגוף ופדופיליה (ובדרך-כלל אני זוכרת...). אם את רוצה, תוכלי לכתוב שוב ולהסביר יותר. בכל מקרה, אני מאחלת לך הרגשה טובה יותר. אורנה

אורנה, רק רציתי לומר לך שלום (סוג של נפנוף קרוסלות כנראה..) היום הקרוסלה שלי האטה קצת את סיבובה. הרכנתי ראש בעונג.. השבוע זו ציפייה ללא מתח- היא כאן. עוד רגע תשב לידי. לרגע (או ל-50 דקות) המושב שלי קפץ קצת והאט, כשפגש ביד שלה, מחזיקה בו ובי. התכוונתי לספר לה היום כל מיני דברים, הבאתי איתי כמה דברים שרציתי להראות לה, אבל כמו בפגישות טובות באמת- דיברנו על כל מה שתכננתי לספר לה רק מאוחר הרבה יותר.. קצת התפלאתי שעל זה דיברנו, לא סיפרתי לה על זה אף פעם וזה מאוד מאוד הביך אותי.. לא יודעת בעצם איך הגענו דווקא לשם ואיך זה ככה נשלף ממני.. דיברתי על זה במילים כלליות מאוד, כי היה לי לא נוח. היה לי קשה ומוזר. מאוד לא נוח.. הצלחתי כמה פעמים להתרחק משם וקצת להרים את הראש, אבל באופן שמאוד הפתיע אותי היא החזירה אותי לשם כל פעם מחדש בנחישות. הייתה נחושה להבין על מה אני מדברת וביקשה שאשתמש במילים קצת פחות כלליות.. לא הרפתה. איזה אומץ יש לה.. לא לגמרי פירטתי, אבל אני חושבת שהיא הבינה. נדמה לי שהפתעתי אותה. שזה לא משהו שהיא ציפתה לשמוע ממני.. לא יודעת מה אני מרגישה ביחס לזה שהיא אולי מופתעת, שהיא לא ציפתה לזה. גם אני הופתעתי שדיברנו על זה. היה קצת עמוס היום.. אורנה, אני גמורה מעייפות.. ולא התעוררתי לפני כל כך הרבה זמן (קצת מביך להודות). שנת בוקר, שנת אחר צהריים ושנת לילה.. קצת מוגזם, את חושבת? לפעמים נדמה לי שאם לא היה לי גוף אולי לא הייתי יודעת שאני בכלל מרגישה. את יודעת, אורנה, היה לי מוזר שבתוך שיחה כזאת מצאתי את עצמי מחייכת בזמן שהיא חשבה ובחרה לה מילים. לא יכולתי שלא לחשוב: "כמה היא יפה..כמה התגעגעתי אליה..". כמעט התפתתי לקטוע את הפוגות החשיבה שלה ולספר לה כמה היא יפה (התאפקתי). ניסיתי להטמיע בתוכי את תווי פניה, את קמטי החיוך הקטנים, את הבעות עיניה.. נגעתי בידיה בחום וחיבה בדמיון.. היה מפתיע המעבר הזה מכאן לשם מכאן לשם; מכמיהה, געגוע וחיוך חולמני של "את כאן" למילים שלה, שנכנסו עמוק פנימה וקצת דקרו. אולי בכל זאת מגיעה לי שנת אחר צהריים..? לילך שהתגעגעה קצת גם אלייך... נ.ב., אין כאן ממש שאלה, אני יודעת. פשוט רציתי לדבר קצת במילים כתובות.. נ.ב.2- הצבעונים ששתלתי לה על אדן החלון התחילו היום לבצבץ מהאדמה! מרגש נורא :-) (היא משקה בלי שאני מזכירה לה.. מחממת את ליבי, שהיא דואגת כך לפקעות-תקוות הצבעוניות שלי, שהטמנתי איתה באדמה) נ.ב. 2וחצי- איזה מזל שיש לי אותה... מחייכת לעצמי:-)..

לילך יקירתי, את בוודאי ישנה... אבל כשתקראי - אני רוצה שתתני לעצמך ליטוף על הכתף, על החמימות הזו השופעת ממך. פלא שהפקעות-תקוות מבצבצות להן? המשיכי לחייך לעצמך, ופעם אולי תאמרי לה מדוע את מחייכת כשהיא בוחרת מילים, ושיהיה נעים... בחמימות, אורנה

אורנה יקירה, אני ערה :-) רק לומר לך תודה רבה.. את חמימה לא קטנה בעצמך ;-) "חמימות שופעת" ... נעימות לי מאוד המילים האלה, ממך.. לא רגילה לשמוע אותן ביחס לעצמי.. הן מאפשרות לי לחבב בי רכות וחמימות.. מדהים שמילים, בין אנשים וירטואלים אחד לשני, יכולות בכל זאת לשנות משהו. לגעת ולאפשר למשהו חדש לנבוט, גם אם הוא קטן. הלוואי שאני באמת חמימה :-) (אני לא באמת יודעת) כמה קשה לספר דברים חדשים בפעם הראשונה... אבל אני מניחה שכל דבר נאמר פעם בפעם הראשונה. יהיה בסדר.. הפקעות כבר מתחילות לצמוח.. (ואולי גם אני) ליל מנוחה לילך.

שלום חבר שלי, בן 27, סיפר לי שיש לו כל הזמן מחשבות על דברים מפחידים כמו שהוא נופל ממקומות גבוהים, ואפילו שהוא רוצח אנשים לפני כמה ימים הוא שיתף אותי בדוגמא שקרתה לו: ששנינו הלכנו לישון הוא סיפר לי שהוא דמיין שד שיוצא ממני והולך איתו מכות אני מניחה שהבעיה הזאת נובעת מזה שאבא שלו הרביץ לו שהוא היה ילד בשום פנים ואופן הוא לא מוכן לראות פסיכולוג אך הוא מודע לזה שיש לו בעיה מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לו? ביומיום הכל בסדר, פעם הוא היה טיפוס עצבני אך בשנים האחרונות הוא ממש בסדר ניסיתי לשכנע אותו ללכת למישהו מוסמך אך זה חסר כל סיכוי

שלום דורית, כולנו חושבים לעיתים מחשבות מפחידות, אלימות, משונות. אם המחשבות אינן גורמות למצוקה ואינן מקשות על התפקוד אינני רואה הכרח לפנות ליעוץ מקצועי. אם תרצי לעזור לו, תוכלי ליידע את בן-זוגך שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם מחשבות מטרידות היא פשוט... לתת להן להיות, מבלי להילחם בהן ומבלי לנסות להיפטר מהן. בנוסף, כדאי שידע שבמספר מצומצם של פגישות עם פסיכולוג המתמחה בעבודה קוגניטיבית ניתן ללמוד שיטות מאוד יעילות להתמודד עם מחשבות מטרידות. שיהיה בהצלחה, אורנה נ.ב. רק לידיעה - אין כל הכרח או צורך לקשר את הדברים לפגיעה בילדות.

שלום , אני מעוניין לדעת מה אתם יכולים להסיק על האישיות במקרה הקטן שאתאר ואיך לטפל בו. המצב הוא לגבי בחורה שלא היינו ביחד אך אפשר להגיד ש"בדקנו התאמה" במשך תקופה וגיליתי שאני לא רוצה אותה,לאחר ההיכרות אמנם נשארה לי החיבה הגדולה מאוד אליה שבעצם משכה אותי בהתחלה אך אני לא מעוניין לחיות איתה , הבעיה היא שיש בי קנאה עצומה לראות אותה הולכת הלאה,דבר שאופייני למצב בו כן הייתי רוצה אותה. תודה.

שלום שרון, בפסיכולוגיה קלינית משתדלים מאד לא "להסיק על האישיות במקרה הקטן שאתאר" מבלי להכיר את המתאר היטב... לכן, אציע באופן כללי את האפשרות (המתבקשת) שהדברים אינם כה גמורים בשבילך כפי שחשבת, ואולי יש כאן עוד כמה מחשבות לחשוב. אם תרצה, תוכל לעשות זאת עם מטפל שיכיר אותך יותר לעומק. בהצלחה במציאת המתאימה, אורנה

היי אורנה, היא חזרה. הייתה לנו היום פגישה. פגישת פרווה. פעם הפגישות אחרי הפסקה ( אפילו הפסקה של פגישה אחת) היו נחוות כ-וואו. הייתי מרגישה איך היא קרובה אליי. הייתה אינטימיות נעימה שהייתה מצליחה להחזיק הרבה זמן. בתקופה האחרונה אני לא מצליחה להרגיש את האינטימיות הזו. לא מצליחה להרגיש אותה קרובה ( ואין לי ספק שהיא מתאמצת). יצאתי משם עצובה ומבולבלת. עוד פעם השדים הפנימיים שבתוכי שמייעצים לי לעזוב וללכת קפצו . כשדיברתי איתה על זה לא היו לה ממש תשובות. מנסה לחשוב למה זה קורה. מאוכזבת מעצמי, מרגישה איך השנאה העצמית שלי משתלטת עליי. זהו. עננית

עננית יקרה, אני חשה את מצוקתך מבעד למילים... פגישה פרווה, שמשאירה אותך לבדך, מלאת תהיות. למול העצב שלך יש בידי נחמה מאוד פשוטה, פשוטה עד כדי מבוכה... אני רוצה לבקש ממך לקבל את תחושת האכזבה כפי שהיא, "פשוט" לקבל את העובדה שעכשיו את מאוכזבת, מבלי לפרש אותה ולגזור ממנה השלכות מציאותיות. נסי לומר לעצמך שזה קורה... קורה בין אנשים בכל מיני סוגים של מפגשים, וגם בין מטפלים ומטופלים... קורה שמשהו לא הולך טוב. אם את יכולה, נסי לעצור את מעגל השנאה העצמית בעודו באיבו, שנאה לך ולה ולכל מה שלא הולך. בעוד שבוע תנסו שוב, ואולי אפילו תצליחו לדבר על מה שחסר, ואולי אפילו לתקן... מחזיקה אצבעות, אורנה

שלום לכולם. אני סטודנט לפסיכולוגיה שנה שנייה ,וגם די מרחיב את הידע גם מחוץ לספרי הלימוד, אני מכיר כבר את כל התיאוריות הבסיסיות והזרמים השונים. אבל יש דבר אחד שאני באמת לא מצליח להבין! איך לעזזאל אנשים שהייתה להם ילדות תקינה וחיים תקינים לחלוטין נהנים מסאדו ומזוכיזם? ואני לא מדבר על אנשים שהיו עדינים מדי או שחוו שנאה ואלימות בילדות ...לא אנשים שיכלו לקשור דמות אוהבת עם כאב...אלא אנשים נורמליים לחלוטין! האם יש תיאוריה שמצביעה מהיכן זה בא? או אולי זה בכלל קשור לאבנורמליות כלשהי במערכת הפיזיולוגית של הגוף? אשמח לתגובות.

נטיה לסאדו מאזו וכל נטיה מינית חריגה אחרת איננה בהכרח תוצאה של טראומות ילדות אלא תכונה שמתפתחת באדם בלי קשר לחוויות מהעבר או לטראומות. איך תסביר למשל נטיה לעבריינות אצל אנשים שחיו במשפחה נורמטיבית לגמרי קבלו חינוך מסודר והם אינטליגנטים ולא נחשפו קודם לכן לעולם העברייני? גם זו תהייה פסיכולוגית. פעם ניסו לתת לזה הסבר גנטי אבל נראה לי שירדו מההסבר הזה.

שלום לירן, הפקת הנאה משליטה וכניעה שכיחה מאוד בחיים האירוטיים, ובוודאי שאינה מוסברת כתוצר של אבנורמליות. כדי להבין יותר אני מציעה לך לקרוא את ספרה המצויין של הפסיכואנליטיקאית האמריקאית ג'סיקה בנג'מין 'כבלי האהבה' (The bonds of love). על מנת לעורר את סקרנותך אצטט קטע מהכיתוב על הכריכה: ..."[בנג'מין] מגלה שהשליטה היא תהליך פסיכולוגי מסובך הלוכד את שני השותפים בכבלים של שיתוף פעולה, ומראה כיצד הוא נמצא בבסיס חיי המשפחה שלנו, מוסדותינו החברתיים, ובמיוחד ביחסי המין שלנו, על-אף מחויבותנו המודעת לשוויון ולחירות". בהצלחה בנבכי התיאוריה החברתית הפסיכואנליטית, אורנה

היי אורנה, סוף סוף אני מצליחה לכתוב כאן ביום שאת כאן... בעוד רגע השעה תהיה 22:00 ואני מקווה להספיק לכתוב כמה מילים עוד לפני כן. השבוע התחלתי לדבר בטיפול על מה שכל כך קשה לי לדבר. כבר שנים אני מסתובבת סביב עצמי. עכשיו החלטנו שהגיע הזמן. לא יכולה להסביר בכלל עד כמה זה קשה. אתמול היתה הפגישה ומאז אני עם כאבי בטן מטורפים. סיפרתי לה רק קצת. רק עניתי על מה שהיא שאלה... אבל הגוף שלי, הגוף שלי מתחרפן מזה. אני לא חושבת שמישהו שלא היה שם יכול להבין. אחרי הפגישה איתה רעדתי. נסעתי נסיעה ארוכה באוטובוס.. רעדתי ואז נרדמתי. כל כלך קשה לי להיגד את המילים האלה ואני מרגישה כל כך דוחה וכל כך מזוהמת. מפחיד לי ואני לא יודעת אפילו למה. אשלח את ההודעה, כי כבר 22:00....

רשת רשת... אני קוראת אותך כאן מפעם לפעם, וזוכרת שכבר זמן רב את מסתובבת סביב הדיבור על הדבר הקשה ההוא. מנסה לדבר, נרתעת, מנסה שוב באומץ, נסוגה לתוך עצמך... אני זוכרת דימוי נוגע ללב (אחד מרבים) שכתבת כאן פעם, על עץ הגדל במין פיתול גזע מייאש ומכאיב. אני מרגישה שזה בסדר גמור להתיר את הפיתול באיטיות משוועת, בזהירות נחושה. ואיכשהו, מבלי להכירך, אני סומכת עליכן. אני כאן עד יום רביעי, ועד מועד העברת המשמרת לליאת לא מוכרחים להקפיד כל-כך על 22:00... כתמיד, אורנה

היי אורנה, כן, מסתובבת מסביב... בפיתולים... מנסה למצוא חוט שממנו אפשר להתחיל. אבל המילים לא יוצאות לי מהפה. אף פעם לא דיברתי אותן. אף פעם לא היתה להן נוכחות מחוץ למוח שלי. אבל עכשיו די, הגיע הזמן. אני יודעת שבכל יום שעובר אני משלמת מחיר יקר. והימים עוברים... ואני כבר יודעת שהדבר הזה והפצעים האלה לא יעברו מעצמם. אני רוצה, אני כל כך רוצה שיהיה אחרת. אבל זה לא מצליח לי... כי זה לא יוצא מהפה השבוע קצת דיברתי. פעם ראשונה שסיפרתי לה משהו. סיפרתי משהו קטנטן, בעיקר כי רציתי לראות אם היא עומדת בזה. היא עומדת בזה. עכשיו גם אני צריכה לעמוד בזה. היא הזכירה לי הרבה דברים והכל צף בימים האלה ואני לא ממש מצליחה להתארגן על עצמי. אף פעם לא שמתי לב שהזמן משבוע לשבוע הוא כל כך ארוך. קשה לי להירדם, קשה לי לישון,אני מתעוררת מסיוטים, כואבת לי הבטן, קר לי כל הזמן... הגוף שלי מתחרפן מזה. שבוע זה הרבה זמן לניתוח לב פתוח בלי הרדמה.

לשם מה לחיות אם אין לך אהבה? לשם מה לחיות אם אתה לא עובד בעבודה שאתה אוהב? לשם מה לחיות אם כל יום שעובר אתה מסמן אותו כאיקס? לשם מה לחיות אם אתה לא מצפה לשום דבר? לשם מה?

שלום ?, העלית שאלות קשות בנוגע למשמעות החיים, ודרכן אפשר לשמוע את מצוקתך. אני חושבת שאלה שאלות שנכון לשאול. יותר מכך, נכון לחפש עבורן תשובות יותר ויותר מתאימות לתחושה הפנימית האישית של כל אחד מאיתנו. אני מבינה שכרגע החיים נראים מייאשים ומשמימים, ושולחת מכאן את תקוותי שלא כך יהיה תמיד. אולי כדאי להתחיל בכך שהחיפוש יתרחש פחות לבד, בליווי מטפל/ת שיהיו קשובים ומחזקים. אנחנו כאן על-מנת לשמוע עוד, אורנה

ראשית אציין שאני נהנת מאוד מהפורום ותודה מראש על ההקשבה אני בת 24 בתקופה ממש לא משהו..נפרדתי מחבר שאני עדיין אוהבת בגלל בעיות כאלו ואחרות אני מתוסכלת מאוכזבת מרגישה תחושת פספוס וכואבת על כל הסיטואציה שנוצרה ביני לבינו ומתגעגעת בטירוף שנית אני חייה בבית עם אבא אמא ואח שגדול ממנ בשנתיים ואני פשוט שונאת את אבא שלי ברמות שאי אפשר לתאר אני נגעלת ממנו פשוט סולדת ממנו ואין לי כרגע עבודה ואני מרגישה תסכול ושזרקתי כסף לפח על הלימודים שלי אני לומדת נטורופתיה ויצאתי מאוכזבת מהמקצועיות וכאילו השנה אני מסיימת ומרגישה שאני לא יוצאת משם עם כלים לדרך חדשה ומרגישה שאני באותו מצב מאשר לא הייתי לומדת כלל רק עם עוד 80 אלף ש"ח בכיס אני מרגישה שאין לי ממש כוחות להרים את עצמי לצאת לעולם שוב ללא כלום כמו ילדה בת 18 שלא עשתה עדיין כלום עם החיים ואין לי עזרה מההורים בקיצור אני בקושי חייה וזה גומר אותי.....

שלום אביב, נשמע שאת מתוסכלת עכשיו סביב די הרבה נושאים: הפרידה מהחבר, הקשר עם אבא והעתיד המקצועי שלך. לא קל להתמודד עם כל-כך הרבה נושאים בבת אחת. אני מבינה (מהכותרת) שתחושת הגועל שאת מרגישה כלפי אבא מטרידה אותך במיוחד, ורוצה להציע לך לחשוב על כך כעדות לקונפליקט קשה ומורכב בקשר איתו. יכול להיות שהגועל הוא רק ביטוי אחד לחוויה עמוקה של כאב ותסכול שאת מרגישה למולו. כדאי לשקול להיעזר במישהו שיקשיב ויעזור לך לחשוב על הדברים, להבין את האופן בו את מתנהלת ובהדרגה לשנות דברים מסוימים. מה דעתך ליצור קשר עם פסיכולוג/ית קליני/ת? בהצלחה, אורנה

הי בובה! טוב יש לי כל כך הרבה מה לכתוב לך אני יודעת שלא ביקשת אבל אני חייבת !: דבר ראשון אני בת 26 והייתי בדיוק במצב שלך לפני חודשיים ותנחשי מה? אני שוב במצב הזה עכשיו! אז איך לעזאזל זה אמור להרגיע אותך? כי בין שתי התקופות היו להן שנתיים וחצי מלאות באהבה חדשה ויפה (רק להסתכל על המילה "אהבה" כבר עושה טוב לא?) ובמליאנת'לפים רגעי אושר וצחוק והנאה.. מצאתי תחום לימודים אחר שאהבתי והתאים לי יותר והנה שוב הגיע החורף שמתסכל אותי כל כך!. מה אנחנו לומדים מזה? שאנחנו, כמו התקופות בחיים וכמו העונות, עוברים כל הזמן שינויים, ומה שיפה זה שהיום אתה מרגיש על הפנים ומחר תרגיש מעולה!! ואתה יודעת מה? מחרותיים שוב תרגיש על הפנים אבל תזכור שיש גם מעולה וזה ממש יעזור לך להתמודד עם העל הפנים. אני מבינה שאבא שלך מעפן, או שאת רואה אותו כמעפן אבל זה אותו דבר לצורך העניין, אז מה? מת העולם? את יודעת לכמה אנשים יש אבא מעפן?? ל-99% מהאוכלוסיה, וגם האחוז הבודד שיש לו אבא אחלה ומעולה זה רק בנים ואת יודעת למה? כי זה מוזר לחיות עם בן המין השני כששניכם בוגרים כבר, עזבי אותך, זה לא מנחם שלכולם יש אבא מעפן שבטח מעיר הערות מעפנות, אבל זה בסדר, זה יעבור כשתעברי דירה עוד שנה, שנתיים ארבע עשרים מי יודע? ואז תראי אותו בסופי שבוע ותתרגלי ותורידי ציפיות ואז הוא יתעלה עליהן וכשתביאי לו נכד בעזרת השם הכל יהיה פיצוצי, כי רב האבאים שהם מעפנים הם סבים מעולים!!! מה עם הלימודים? יאללללה !! אז הלכו 80 אל ש"ח פאקינג שיט! אין מה לעשות ! את יודעת מי המציא את המשפט "לא בוכים על חלב שנשפך"?- מי שבכה ובכה והבין כמה שזה מייאש ולא מביא לשום מקום, ולא בעניין שלי - בא לך אז תבכי זה אפילו נחמד ככה להתחפר בעצב לפעמים אבל לא אם זה מביא אותך לבעסות ולא על חשבון להתבאס על דברים אחרים! (הופה! יש חיוך?) וגם רציתי להגיד לך - שלא חשוב מה אומרים, את לא בת 18. עברת אלפי חוויות מאז שעיצבו אותך ושינו אותך ונהיית מי שאת היום! ברור שעכשיו הכל בעסה, אבל השאלה היא אם את מוותרת על רגעי האושר היפים החקוקים במוחך החמוד, אשר נצרבו במשך 6 השנים האלו? אני בטוחה שלא! הוא עשה דברים מעצבנים ונפרדתם, אבל הוא היה חמוד, הוא ליטף, היה לך נעים איתו - אז גם אם הוא לא האדם המתאים אל נא תתאכזבי ממה שקרה ואיך שנגמר ותדעי - ישנם עוד הרבה דגים, תמנונים, אלמוגים ומה שלא תרצי כי הים שלנו הוא ברוך השם גדול ורחב ומגוון. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד לך על ידי התפרקות לדומאות הוא שהכל יהיה בסדר. אני מבטיחה לך הכל הכל יהיה בסדר, ואז שוב לא בסדר, ואז שוב בסדר. קבלי נא את עולמנו ההפכפך כפי שהוא, ותקלי על עצמך להנות באושר ממנו וגם להיות עצובה, כי זה מותר ואפילו חיוני. שולחת לך המון המון חיבוקים אני יודעת, זאת לא תקופה קלה, אבל את תהיי מאה אחוז. (מבלי שום קשר שפסיכולוגית זה תמיד עוזר :)

קוראים לי גל אני בת 17 וחצי והבעיה שלי היא כזו.. שאני עם חברות ובכלל בחברת אנשים אני מרגישה טוב אני נהנת.. אני מאושרת,אני מחייכת אני קורנת.. ואז שאני מגיעה הביתה ואני קצת לבד.. יש מן מועקה כזאת בבטן מן משהו שמפריע,חרדה.. פחד.. זה גם ככה עם החבר שלי.. אני גם מתקשה להפרד ממנו כשהוא הולך ממני,או אני ממנו.. יש לי פחד מהלבד בזמן האחרון.. מה קרה לי?

שלום ילדה, לפעמים מתעוררות בנו תחושות משונות, מפחידות, לא ברורות... וזה באמת יכול להיות מאוד מעיק. הדבר הראשון שאני מבקשת ממך לעשות הוא די קשה: לנסות לא להיבהל מדי ולהיות עם המחשבות והתחושות האלה. נסי לומר לעצמך: או.קי., רוב הזמן אני שמחה וזה מצוין, אבל עכשיו אני פוחדת ומיואשת וגם זה בסדר. גם זו אני, או יותר נכון - חלק ממני. ככל שתצליחי יותר להיות עם הרגשות שלך (בין אם הם נעימים ובין אם לא), כך תרגישי טוב יותר בתוך עצמך. הדבר השני שאני מבקשת הוא לא להישאר עם הדברים לבד. טוב שכתבת אלינו, אבל הצעד הבא הוא לדבר עם מישהו פנים אל פנים - הורים, יועץ/ת ביה"ס, פסיכולוג/ית... תני למישהו להקשיב ולעזור. שיהיה קל, אורנה

שלום יש לי בעייה של שנים...(אני בן 35) אני משתעמם מהר ועקב כך (אני חושב) אני לא מתמיד. רציתי לדעת האם ישנה תאוריה בנושא שיכולה לעזור לי להבין מדוע אני מגיע למצב הזה ובעצם לא מוצא את מקומי בעולם. העניין המקצועי הכי מטריד אותי. אפשר לפתור את זה??? תודה מראש.

שלום שי, שיעמום, כנימוק לחוסר התמדה, יכול לשקף מנגנון באמצעותו אתה מגן על עצמך מתחושת כישלון או מפגיעה בדימוי העצמי. כשאתה עוזב מקום עבודה בגלל שיעמום, זה כאילו אמרת "הנה אני עוזב בעצמי, לפני שתגידו לי שאני לא מספיק טוב, או לפני שתגלו שאיכות עבודתי ירודה, או לפני שתגלו שאני משעמם..." וכך הלאה. כאילו אמרת "הבעיה היא בכם ולא בי". אני מאמינה שעניין וסיפוק במקום העבודה הם במידה רבה באחריותנו, ונגזרים מן המשמעות שאנו מעניקים להם. כמובן שקיימת אפשרות נוספת, שאתה בוחר מקומות עבודה שאינם מאתגרים אותך, וגם במקרה זה עולה ניחוח של מנגנון הגנה מפני כישלון אפשרי. נדמה לי שאפשר לפתור את זה בהגברת המודעות לאפשרויות הללו, רצוי במסגרת טיפול פסיכולוגי שיתמקד בתפיסות העצמיות שלך ובשאלות של דימוי עצמי. בברכה ליאת

ראשית תודה על תגובתך. אבל אף פעם לא הרגשתי את החשש הזה שיפטרו אותי בגלל שאני לא טוב. להיפך אני חיית עבודה, אף פעם לא פטרו אותי וזה לא החשש שלי. הבעיה שלי שזה מתבטא גם בלימודים, גם בקשר עם אנשים ואני לא מבין למה? אני יודע שהבעיה היא בי אבל לא מבין מהיכן היא נובעת...

ליאת, ההודעה שנכתבה בערב- 16.12.2007 19:37 זו לא ההודעה שלי...מישהו רשם בכינוי שלי...מי החוצפן?:) הלוואי הייתי מגיעה הביתה בשעה הזו:)

יופי. זה באמת היה משונה גם לטעמי. לכי לנוח ותעזבי את השטויות... :-) ליאת

הבן שלי בן 10, היום מצאתי בתיק שלו מכתב או יותר נכון שיר שבו הוא כתב על אחת המורות שלו, שיר שנאה מלא קללות ומילים שלא משמיעים אצלנו בבית.... ממש ברמה של ילד רחוב! כששאלתי אותו, הילד מבין שהוא טעה ומאוד הצטער, וששאלתי אותו מה המורה עשתה לו הוא אמר שהיא רק עצבנה אותו... יש לי 2 שאלות: איך אפשר לעזור לו להיפרד מהכעס הרב הזה שיש לו - בדרכים אחרות כמובן? איך אני יכולה לנקות לו את הפה/הראש מהמילים האלה ואם בכלל אפשר לעשות זאת? יש גם עוד משהו, הילד מצטיין בלימודים וכמעט בכל מה שהוא עושה, הוא מאוד רגיש ונבון אבל נוטה לשקר על מנת לצאת ממצבים כגון הנ"ל... איך גורמים לילד להפסיק לשקר?

שלום אמא של א.ד "שיר שנאה מלא קללות" יכול להיות דרך נפלאה לפרוק משא של זעם כלפי מי שאכזב או תסכל. אחרי הכל, הוא לא בחר להרביץ או לפזר נעצים על הכסא שלה, אלא כתב שיר שמבטא את מה שהוא הרגיש כלפי המורה שעצבנה. אני מוכנה להסתכן ולומר שגם המשוררת המנוחה יונה וולך השתמשה במילים שלא משמיעים אצלכם בבית, ובכל זאת היא קיבלה מקום מכובד בתרבות הישראלית. מה שאני מנסה לומר הוא, שכל עוד הביטויים הבוטים נכתבו "למגירה", אין לנו זכות לאסור זאת, ללא קשר לטעם הספרותי שלנו. אשר לשאלתך השניה, אוכל לומר מניסיוני, שכאשר אנחנו מתרגשים מאד ממילים "גסות" שמביאים הילדים הביתה, זה נוסך בהן (במילים) קסם מיוחד, וטוען אותן במשמעות מיוחדת. במקרה זה התעלמות עדיפה. תוכלי לומר לו שאת לא אוהבת את המילים האלה, ואת מבקשת לא לדבר כך בבית, אך לא יותר מזה. כשהוא יראה שהמילים איבדו מכוחן העוצמתי (לזעזע אותך) הן יאבדו את קסמן גם אצלו. ובעניין השקרים. ילדים משקרים כאשר הם לומדים שאם יאמרו אמת הם יסתבכו בצרות. אחרי הכל, כולנו משקרים לפעמים כדי להתחמק ממצבים לא נוחים, אז למה שנדרוש מילדינו להיות צדיקים גדולים מאיתנו? ככלל, בבית עם תקשורת טובה ופתיחות, ילדים מרגישים פחות צורך להסתיר ולשקר. הם יודעים שגם אם יאמרו אמת לא נעימה, לא יפסיקו לאהוב אותם ולא יענישו אותם בחומרה רבה מדי. בקיצור, חום אהבה וקבלה של הילד שלנו, יחד עם הצבת גבולות נאותה וערוצי תקשורת פתוחים. אגב, אצלי התעוררה חיבה מיידית כלפי הילד שלך (אם זה משנה משהו...:-)) בברכה ליאת

תודה רבה על התשובה, אבל אני עדיין מודאגת, אני לא חושבת שהוא כתב את השיר על מנת לזעזע אותנו, הוא הסתיר אותו ואפשר לומר שמצאנו אותו בטעות.... הוא טוען שהוא רצה להשמיד אותו אחרי שהוא כתב אותו אבל הוא לא מצא את הנייר שעליו הוא רשם... האם את בעצם אומרת שצריך לעודד אותו לכתוב שירים על מנת להוציא כעסים, האם את לא חושבת שהוא צריך להיעזר במישהו מקצועי על מנת לברר מה מטריד אותו? אולי יש פה משהו נוסף שאנחנו לא מצליחים להוציא ממנו?

שוב שלום, גם אני לא חושבת שהוא כתב את השיר כדי לזעזע אתכם. להרגשתי הוא כתב את השיר כדרך לפרוק את זעמו ותסכולו כלפי המורה, וכאמור, בעיני זו דרך לגיטימית ונהדרת בהיותה משיגה את ההקלה מבלי לפגוע פיזית באיש. הבעיה התחילה כשמצאת את השיר והגבת בזעזוע. במקומך הייתי מניחה לעניין השיר והביטויים שבו. לא הבנתי האם את חווה אותו כמוטרד בכלל, או רק בעקבות האירוע עם המורה. אם הוא מתפקד היטב בזירות המרכזיות של חייו (לימודים, חברים, בית) אין סיבה להיכנס לדאגות מיותרות. אם, לעומת זאת, את מרגישה שבבית יש עימותים רבים והוא משקר לכם הרבה, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה כיצד לשפר את דפוסי התקשורת ביניכם. בברכה ליאת

אני לא בטוחה שזה המקום הנכון לשאלה, אבל גם אם לא אשמח לקבל תשובה היכן לשאול... אתמול בערב נפגשתי עם בן זוגי. שתינו מעט אלכוהול (בערך שתי כוסות של יין) שוחחנו וכו'. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי באמצע הלילה מבלי לזכור מתי ואיך הלכתי לישון. מין "בלאק אוט" שנמשך בערך מהשעה 22:30 ועד שהתעוררתי באמצע הלילה. בן זוגי מסר שהתנהגתי כרגיל, אכלנו ארוחת ערב. למעשה הוא נשמע המום שאבד לי זכרון של כמה שעות טובות. יש לציין אולי שאני בתקופה של הרבה שינויים מהותיים בחיים, ומן הסתם מצב של לחץ. אודה לכם על הסבר מה בעצם קרה לי? בתודה, שירלי

שלום שירלי, בהנחה שלא מדובר בשכרות, יתכן שמדובר במצב דיסוציאטיבי חולף, שכדאי לברר את המקור לו. ההפרעות הדיסוציאטיביות יכולות להיות קשורות למצבי לחץ, הגם שככל הידוע לי מדובר בלחץ בעוצמות גבוהות. בהחלט שווה בדיקה אצל גורם רפואי מוסמך. במקומך, הייתי מתחילה את הברור אצל רופא כללי, ורק אח"כ אצל פסיכיאטר או פסיכולוג. בריאות ליאת

היי ליאת, היום הובהר לי באופן חד משמעי, שלפסיכיאטר מטעם הקופה, אין כנראה את הפריבילגיה לנפנף אותי. או לקחת אחריות עליו ותהיה הסיבה אשר תהיה.והשאלה שלי היא: אם ידוע לך עד כמה חסוי טיפול כאשר הוא במסגרת הקופה,או מה מתוך זה מופיע בתיק הרפואי? תודה ד.

שלום ד. אני לא רוצה להטעות אותך, ומאחר ואיני יודעת בוודאות מה הנוהל כשמדובר בפסיכיאטרים, מוטב לשאול את רופא המשפחה. אשמח אם תעדכני אותנו ליל מנוחה ליאת

ליאת יקרה, מחשב חדש היום גם אינטרנט ואני מוצאת את עצמי, כמו בהתחלת דרכי כאן, מעט מתביישת להופיע על המסך- מולכם- ומאידך מאד רוצה. אני בתקופה קצת לא מוגדרת: בכל יום תוקפים אותי - מפנים ומבחוץ - דברים אחרים לחלוטין, ואני לא מצליחה למצוא ביניהם קו מאחד, מלבד (אולי) האפיון של 'כאוס פנימי'. כשעשיתי לפני כשנה אבחון לפרעת קשב נשאלתי על ידי המאבחנת אם ראשי מלא או מרוקן ממחשבות בשעה שאני מתקשה להתרכז. אמרתי שלעיתים שתי החוויות הללו הן היינו הך ומתקיימות בי בו זמנית, מאחר שאם המחשבות רצות בזו אחר זו, נכנסות זו לדברי זו - צועקות ודועכות, צועקות ודועכות - הרי שלא באמת מתקיים שם שיח, ולמעשה אף מחשבה לא זוכה לתיעוד פנימי, ולפיכך אובדת. אני נותרת עם תחושה מרוקנת מסיפור - תחושה של היה ולא היה. אז כך אני מרגישה היום... מקוה שהבלבול הזה מטרים דברים אחרים (ואולי גם כבר יודעת לזהות שהוא עשוי להיות סוג של מבשר, ולא נרתעת ממנו). מאד מאד התגעגעתי נויה (סתם משתפת. לא יודעת מה לשאול. פשוט רוצה להיות כאן.)

"כמה טוב שבאת הבייתה.." :-) לא בא לי לפזר הרבה מילים ועצות, אבל חיבוק דווקא ממש ממש בא לי... שולחת גם חיוך (זה בונוס עם החיבוק :-) אוהבת, (לילך)

נויה'לה ברוכה השבה, ותתחדשי על המחשב, וגם על החיבור לאינטרנט. כל הכבוד על היכולת לשאת את הנתק מהעולם. אצלי זה לא היה קורה, וסביר שהייתי משתגעת.. חשבתי על הדימוי של ראש מתמלא ומתרוקן בו זמנית, ומצאתי בו גם יתרון. כשיש זרימה, אין תופעה של "מים עומדים", של קפיאה, של קיבעון. אני מעדיפה תנועה והשתנות, גם אם מבלבלות, על פני המיו?שבו?ת הסטטית. אולי השיח יתעד את עצמו לכלל סיפור? בואי נראה. מצטרפת אליך לציפייה, ושמחה נורא שחזרת אלינו :-)) ליאת

נהיית קצת צוננת,לא?

ME שלום, אני תוהה לאיזו תשובה את מצפה כאן. אשמח להשיב לך על כל שאלה בנושאי הפורום, כמו תמיד. ערב נעים ליאת

היי ליאת, המטפלת שלי הציעה לי היום, שנעבור להיפגש פעמיים בשבוע. נדמה לי שלא הצלחתי להסתיר את האימה שבפני, כשאמרתי שאני לא רוצה. אני (עדיין!!!) מרגישה לפני כל פגישה כאילו שאני נכנסת לניתוח לב פתוח בלי הרדמה. אני מרגישה שפגישה נוספת בשבוע, תהרוג אותי לגמרי. אני רואה סביבי (ומתה מקנאה), את אלה שנכנסים לחדר של המטפל/ת ופשוט מדברים. משתמשים נכון במקום הזה, במתנה הזאת, כדי לעזור לעצמם. בלי לשמור, בלי להפעיל את כל מערכות המיגון, הברקסים והמסננים. אני כל כך הרבה זמן בטיפול, ואני עדיין לא מסוגלת להרפות. לא מסוגלת להשתחרר מהשתיקה שבתוכה גדלתי. לא לגמרי... בשניה אחת, חזרתי לשאלות של תחילת הטיפול שלי, ואפילו שאלה אין פה :- ). אז כדי שבכל זאת יהיה כאן סימן שאלה, אני אצטט גדולות ממני ואשאל: תגידי ליאת, מה יהיה איתי? והנה עוד שאלה: מה שלומך? שבוע טוב יעלה

שלום יעלה, ההחלטה על תדירות המפגשים אינה שרירותית, ואני מניחה שהמטפלת שלך הביאה נימוקים להצעתה. לפעמים חלק מהחרדה של תחילת המפגש אינו אלא הצטברות של מחשבות ורגשות שהתעוררו בין הפגישות בעקבות העבודה הטיפולית. במקרה של תדירות גבוהה יותר, משהו מהעומס הזה מתמעט, ומאפשר "התנעה" קלה יותר במפגש הבא. יכולים להיות, כמובן, טעמים נוספים להצעה שלה, ואני משוכנעת שתוכלו לדבר על כך. כך או כך, איכות העבודה הטיפולית משתנה מאד כאשר מדובר בשתי פגישות שבועיות, ושווה להתנסות בכך. ברוח תשובותי ל"גדולות ממך" אוכל לומר שאני מקווה תמיד לטוב. ולמה שזה ידלג עליך??? :-)) שלך ליאת

היי יעלה את יודעת ,כל הזמן אומרים לנו לא לקנא באחרים, ושכל אחד וצרותיו הוא. ובכלל .שזה לא יפה לקנא וכו' וכו' וכו'. לי דוקא יש מחשבות טובות על הקנאה... אני תוהה ביני לביני ,איך נראה היה העולם לולא קנאנו זה בזה, לאיזו דרגת בנוניות נפסדת היינו מגיעים. מקסימום , היינו מתקבעים ומסתפקים במנימום של עשיה והישגים. רק הקנאה מאפשרת את הפריצה קדימה ,את הרצון למימוש עצמי, את השינויים שהיינו רוצים לעצמינו וכו' וכו'....וכן ...אני בעד הקנאה טוב ,עד כאן פינת ההתפלספות שלי.. ולענין -- מה שלומך? אני מקוה שהתחלפה לה תחושת היאוש בתחושה של הקלה. נשתמע נטע.

היי נטע, ריחות סוף השבוע תמיד מביאים איתם (לפחות אצלי) תחושה של הקלה. תודה על ההתעניינות :- ) נשתמע באמת יעלה