פורום פסיכולוגיה קלינית

רוצה למות. פשוט רוצה למות. יש הכל בחיים: ילדים, בעל שרוצה לתקן בנינו, עבודה טובה, הורים בריאים. יש הכל, ורוצה למות. איך אפשרי כל הקצוות האלה?

כשרוצים למות ההכל הופך לכלום כשרוצים לחיות נאחזים בכלום.

היי לירון, ודאי שאפשרי להימצא בכמה קצוות במקביל; הנפש האנושית מורכבת מאוד. אפשר להיות בדכאון, לרצות למות או "סתם" לסבול מקושי כלשהו גם כשהסביבה בסדר. הרעיון הוא, לדעת להשתמש בסביבה תומכת כשנקלעים לקושי (או קשיים). וקשה לשדר מצוקה או לבקש עזרה... יש חשש שמא הסביבה לא תפרש נכונה את המסר, או שאולי אנשים ירתעו ממך או כל חשש אחר שיכול לעלות בדעתך. השאלה היא, למרות הדברים שציינת, מה בכל זאת לא בסדר מבחינתך, שדוחף אותך עד למקום של לרצות למות? אני מנחשת (וייתכן שניחוש שגוי) שזה יותר משהו שהוא בינך לבין עצמך, ולכן הפיכת הרצון הזה לנחלת העבר גם היא עבודה שצריכה לעשות בינך לבין עצמך (עם עזרה של איש מקצוע, אולי?). ס.מ.

לירון שלום, הקצוות הללו אפשריים, והם אפילו מחמירים את הרצון למות כשמרגישים שאין סיבה אמיתית להתלונן עליה ובכל זאת מרגישים רע. אבל לרוב יש משהו שמאוד מפריע, הוא לא חייב להיות חיצוני או כתוצאה ממשהו עכשווי. אבל הוא שם והוא משמיע את קולו מולך. תקשיבי לו, ואם תקשיבי גם להמלצה שלי אז תפני לטיפול בהקדם. דרור

חיפוש חופשי באתר Working... שירותי דוקטורס לקהילהחדשות דוקטורסנשיםהריון - לידהדיאטה ותזונהבריאות הנפשילדים והורותרפואה משלימהסקס ומיניותגבריםכושר וספורטרפואה אסתטיתגיל הזהברוקחות ותרופותמחלות ובעיותמומחיות רפואיתרפואת שינייםרפואת עינייםרפואה ומשפט בריאות הנפש בוחרים בחיים כ-400 איש מתאבדים מידי שנה בישראל. על הגורמים, הסימנים המוקדמים ודרכי הסיוע - בכתבה שלפניכם. שומרים על התקווה מאת: יצחק גילת התאבדויות היוו מאז ומתמיד תופעה מסתורית שעוררה עניין וסקרנות. לנוכח העובדה שהיא עומדת בניגוד לכוח החזק ביותר המניע את הפעולה של אנשים: יצר ההישרדות. חקר התופעה של התאבדויות חשוב לא רק מן מבחינה העיונית, אלא גם מבחינה מעשית. מידי שנה מתאבדים בעולם יותר מ-800,000 איש. על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בישראל מתאבדים כ-400 איש בשנה, והתאבדות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה אצל מתבגרים והשלישית בשכיחות אצל מתבגרות. הגורמים להתאבדות התאבדות היא תוצאה של שילוב בין מספר גורמים. חוקרים בתחום ההתאבדות מחלקים את הגורמים הללו לשלוש קבוצות: גורמים פרטניים, כגון: דיכאון, שימש בסמים ובאלכוהול, הפרעות אכילה והפרעות התנהגות, גורמים משפחתיים וחברתיים, כגון: "נוכחות" הנושא של התאבדות במשפחה, לגיטימציה להתאבדות בסביבה החברתית, תחושת בדידות והיעדר תמיכה חברתית שמקבל הפרט, חשיפה לנושא של התאבדות באמצעי התקשורת, לחצים סביבתיים, כגון: אובדן אדם אהוב, כישלון, אהבה נכזבת, אכזבה קשה או לחצים כלכליים. התהליך שמוביל להתאבדות מוסבר על ידי זיקת הגומלין בין הגורמים השונים: הגורמים האישיים מחלישים את יכולת ההתמודדות של האדם עם לחצים חיצוניים ומגבירים את הנטייה האובדנית. הגורמים החברתיים יכולים לחזק את הנטייה הזו, או למתן אותה. הלחצים הסביבתיים מהווים מאיץ (טריגר) להתנהגות האובדנית. הם לא מהווים את הגורם הישיר, אך מפעילים את התהליך הפנימי שמוביל בסופו של דבר להתאבדות. כך למשל, אדם שסבל מדיכאון, גדל במשפחה שבה היו בעבר התאבדויות או ניסיונות התאבדות, ואינו זוכה לתמיכה רגשית בסביבתו, עלול לחשוב על התאבדות כפתרון למצוקה שמתעוררת בעקבות מוות של בן משפחה אהוב. קישורים ממומנים למידע נוסף העלמת כתמי עור בפרופורציה גם העור שלך יכול להיות אחיד ונקי מכתמים בטיפול מהיר המותאם במיוחד בשבילך לפרטים נוספים-לחצו כאן חידוש מהפכני בנושא הצלוליט! חדש: הצלוליט הוא מפגע שניתן להיפטר ממנו! באספאידה, קליניקה חדשנית שנפתחה בת"א, יראו לך איך לפרטים נוספים - לחצו כאן מימוש זכויות רפואיות ייעוץ וסיוע בקבלת הזכויות הכספיות: ממס הכנסה, ביטוח לאומי ומוסדות לחץ כאן נפגעת, נפצעת, פיצויים? רופאי ומומחי "ברמדיקס" יודעים איך. ייעוץ ראשוני חינם: 1-700-702-707 לחץ כאן סימנים מוקדמים קיימות עדויות לכך, שברוב המקרים אנשים שהתאבדו השאירו סימנים שהעידו על כוונתם. בחלק מן המקרים סימנים אלה היו אמירות מפורשות ביחס להתאבדות ובחלק אחר של המקרים הסימנים היו סמויים, והופיעו בצורות שונות, כגון: שינויים קיצוניים בהתנהגות או במצב הרוח. למרות הימצאותם של סימנים מוקדמים, הסביבה של המתאבד מגיבה לעיתים בהפתעה מוחלטת לנוכח ההתאבדות. אחת הסיבות לכך היא, שהסימנים הם מוסווים והסביבה אינה מפרשת אותם בצורה מדויקת. בנוסף, גם כאשר אנשים משדרים מצוקות באופן ישיר, הן לא תמיד נתפסות על ידי הסביבה כמעידות על כוונה אובדנית. התופעה שכיחה במיוחד לגבי מתבגרים, אשר נוטים לשלב בשיח היומיומי שלהם מצוקות קשות, גם אם אינם מתכוונים להתאבד. קבלת סיוע מסתבר, כי רק חלק קטן מן האנשים שהתאבדו לא פנו לקבל סיוע. מחקרים אודות אנשים שהתאבדו הראו, כי רובם פנו לעזרה לפני ההתאבדות, אם כי לא בכל המקרים הם פנו לגורם מקצועי ולא בכל המקרים האדם אליו פנו איתר נכונה את הכוונה האובדנית. מומחים בתחום ההתאבדות מסכימים, כי ברוב המקרים אנשים אובדניים נמצאים בקונפליקט פנימי חזק בין הרצון למות ולהביא קץ לסבל שלהם לבין הרצון הטבעי להמשיך לחיות. מאפיינים משותפים קיימים שני מאפיינים משותפים, האחד במישור הרגשי והשני במישור החשיבתי (קוגניטיבי). מבחינה רגשית, אנשים החושבים ברצינות על התאבדות סובלים מכאב נפשי. הכוונה היא לתחושה פנימית בעלת אופי ייחודי, שנוצרת על ידי תערובת של רגשות שליליים, כגון: דיכאון, ייאוש, ריקנות, אכזבה, חרדה, חוסר אונים. החוויה הסובייקטיבית של כאב נפשי דומה לזו של כאב פיזי, בכך שהוא יוצר סבל, והאדם מוכן לעשות כל דבר על מנת למצוא הקלה. כאשר האדם מרגיש, כי הכאב הנפשי הוא בלתי נסבל, הוא עלול לבחור בהתאבדות כדי להפסיק אותו. החשיבה של אנשים אובדניים מצטמצמת למצוקה ממנה הם סובלים. קשה להם לראות חלקים אחרים, חיוביים יותר, בעולם שלהם. אם אדם נכשל בפרויקט חשוב, או נעזב על ידי חברתו, האירוע ממלא את כל העולם המחשבתי שלו, הוא יתקשה לחשוב על אירועים מוצלחים בהם התנסה, ועלול לפתח תפיסה של דימוי עצמי שלילי בכל התחומים. סיוע הסיוע של אנשים קרובים בסביבתו של האדם האובדני עשוי להיות משמעותי, ולעיתים קריטי. בשלב הראשון, חשוב מאד להטות אוזן קשבת ולאפשר לאדם האובדני לשתף באופן מלא במחשבות וברגשות שלו. ככל שהאדם ידבר יותר ויפרוק מעליו את העול הכבד של המחשבות הקשות, כך עולה הסיכוי שיקל מצבו הרגשי. גם אם האדם שנמצא במצב רגשי קשה, אינו מגלה התלהבות לדבר, כדאי לדרבן אותו, ולעודד אותו, אם כי יש להיזהר ולא ללחוץ עליו יותר מידי. חשוב מאד לגלות אהדה, להבין את מצבו הקשה, לא לשפוט אותו ולא למתוח עליו ביקורת. בשלב השני, אפשר לעודד אותו, לומר לו שקשה לו עצמו לראות את התמונה כולה, אבל ניתן לחשוב על דרכים להתמודד עם הבעיה ועם המצוקה שלו. לבסוף, חשוב להפנות את האדם לגורם מקצועי לצורך המשך הסיוע. לשרות של עזרה ראשונה נפשית בטלפון ובאינטרנט (ער"ן) יש מספר מאפיינים אשר עשויים להקל על אנשים אובדניים, את ההחלטה לפנות לעזרה. השרות ניתן 24 שעות ביממה, דבר המאפשר לאדם הנתון במשבר לזכות בהקשבה ובסיוע, מייד עם התעורר הצורך. שיחה עם מתנדב עשויה להרגיע את הפונה, ולמנוע את הדחף האובדני. אם יש צורך, יקבל הפונה מידע על שירותים נוספים בהם יוכל לקבל עזרה מקצועית. בנוסף, הפונים לשרות רשאים לשמור על אנונימיות, דבר המקנה להם תחושה של ביטחון, ומגביר את הנכונות שלהם לפתיחות ולחשיפה אישית. המתנדבים מביאים איתם לשיחה לא רק את ההכשרה המקצועית שרכשו בנושא של מניעת התאבדויות, אלא גם את ההבנה האנושית למצוקות של הפונים, את האכפתיות ואת הרצון הכן והאמיתי להיות עם הפונה בעולמו המיוסר, ולצאת איתו אל מקום שיש בו יותר אור ותקווה. ניתן להתקשר 24 שעות- 1201. לפרטים נוספים: הקליקו על אתר ער"ן.

ישנן קבוצות סיכון ממוקדות שיש להפנות לעברן זרקור מיוחד בעת הכנת תכנית לאומית למניעת התאבדות, ובהן אנשים הסובלים מבעיות נפשיות, אנשים לאחר ניסיון התאבדות, צעירים, ואנשים שהתרחשה התאבדות במשפחתם.

דרור, כפי שאתה יודע, הרישום למגמות הקליניות מתקרב. אולי תוכל לתת כמה טיפים מה בדיוק קורה שם במסלול הקבלה המפרך? המון תודה, יונית

מסע מפרך בהחלט לגבי קבלה אפשר לצחוק קצת....

יונית שלום, אכן תהליך ההרשמה מתקרב. אני מניח שאת יודעת לא מעט על התהליך ואין לי הרבה לחדש לך מבחינת המידע. אבל אני כן יכול להמליץ לך שבזמן הקרוב עד לשליחת החומר תתמקדי בכתיבת קורות חיים שמצד אחד יאפשרו הצצה כלשהי עלייך. אך מנגד לא תתפתי למחשבה כאילו עלייך לחשוף את הקרביים שלך בתהליך. כי הבדיקה היא בדיוק על מידת האיזון בין היכולת להיות מודעת לעצמך, להיות קשובה לביקורת, עמידה בפני לחצים, לבין השמת גבולות ראויים. מעבר לכך נסי להתמקד בהשגת המלצות טובות. בהמשך, לקראת שלב הראיונות הייתי מציע גם לנסות ולהתכונן בין אם לבד ובין אם ביחד עם מישהו על איך זה לדבר על עצמך. זה לא פשוט כמו שזה נשמע וזה לא טיפול - חשוב לזכור את זה. דרור

דרור, מה זו העברה נגדית ומתי משתמשים בה? בתודה, יפית

יפית שלום, העברה נגדית אלו כל אותם רגשות ומחשבות לא מודעות שהמטפל מרגיש מול המטופל, בין אם בשל מה שהמטופל הביא לטיפול ובין אם בשל מה שמטפל מהביא עמו לתוך החדר. בעבר נטו ללחשוב שיש להיות מודעים להעברה הנגדית ולא לתת לה ביטוי. כיום מודעים לכך שהיא מהווה כלי טיפולי חשוב על מנת להבין חלקים חשובים בטיפול. יש הטוענים כי כמו שהמודע של המטופל מדבר עם הלא מודע של המטפל כך גם הלא מודע של המטופל מדבר עם הלא מודע של המטפל. ודרך ההעברה הנגדית ניתן להבין את הלא מודע של המטופל. נשמע קצת מסובך, אבל העברה נגדית, והלא מודע בכלל, אינם פשוטים. דרור

העברה נגדית בעבר וכיום/ מאת יששכר עשת מושג העברה נגדית עבר שינויים מאז ימי פרויד. הראשונים התייחסו להעברה נגדית בשלילה ושאלו בעיקר איך לנטרל אותה על מנת שלא תפריע לתהליך הטיפולי. רייך למשל (3) הגדירה העברה נגדית כהשפעת הצרכים והקונפליקטים הלא מודעים על הבנת המטפל והטכניקה שלו. המטופל מייצג עבור המטפל דמות מהעבר עליו משאלות ורגשות העבר מושלכות כמו בהעברה של המטופל. השפעות אלו מפריעות למטפל לנהל תהליך טיפולי מכוון לצורכי המטופל. אך כבר בתקופה זו מטפלים כליטל (4) וויניקוט (5) היימן (6) ואחרים, לא הסתפקו בקביעה זו, ושאלו מה ניתן ללמוד מההעברה וההעברה הנגדית, לטובת השעה הטיפולית בתקופה זו הגישות ההומניסטיות והקיומיות ניסו לפתור את הבעייתיות של ההעברה הנגדית על ידי הזנחתה. ההרגשה הכללית הייתה שהחשיבה במושגים הללו, מרחיקה את המטפל מן המטופל ומן החוויה האוטנטית של השניים. שיילין (7) מביא את דברי רוג'רס וממשיכיו הטוענים שמושגי העברה והעברה נגדית אינם מתאימים לעבודתם. גם סוליוון (8) שהתייחס לבעיות הקיומיות של למטופל בחייו והיה אחד מאבות הגישה הבין אישית, לא התעניין כלל בהעברה והעברה נגדית. המושג שלו PARATAXIC DISTORTION או בעברית, עוות תפיסתי ללא מודעות, הוא תהליך לא רציונאלי הדומה בעיקרון להעברה והעברה נגדית. גם אריך פרום (9) מדבר על אינטראקציה בין אישית עמוקה ספונטנית ואוטנטית ואינו משתמש בשפה של העברה והעברה נגדית כלל. אך מטפלים אחרים המשיכו להתמודד עם הבעייתיות של המשגים הללו. טומפסון (10) טוען כי תופעה ההעברה הנגדית נוצרת על ידי המטפל והמטופל. והיא הופכת להיות לתפיסה שעשויה לתרום לקריאת מפת השדה הבין אישי. פרום רייכמן (11) שבאה מן הגישה הבין אישית טוענת שאין להפריד בין העברה והעברה נגדית לבין רגשות אמיתיים. לדעתה יחסים אמיתיים ויחסי העברה והעברה נגדית מופרדים באופן מלאכותי ומושגי. הימן (12) טוענת אל לא למטפל להיות "מוח מכני" שיספק פרשנות אינטלקטואלית. עליו להיות מסוגל לשאת, לקבל ולסבול את רגשותיו, במקום לפרק אותם כמו שעושה הפונה. היימן אחת מחלוצות הגישה הקונסטרוקטיביסית, טוענת שהעברה נגדית מתייחסת לכל הרגשות שיש למטפל כלפי המטופל היא מתבססת בין השאר גם על מלאני קליין שלדבריה ההעברה הנגדית, כעל יצירת המטופל והיא חלק מאישיות המטופל. על בסיס גישות אלו ביון (13) המשיל את המטפל למיכל המתמלא בחוויית רגשות שליליים מצד המטופל, ומחזיר אותם למטופל ללא שיפוט, כדי שהוא יוכל להתמודד עמם. ביון (14) מדגיש שההכלה אינה פעולה פסיבית. מדובר בתהליך אקטיבי בין אישי גמיש שבו החומר המוכל משפיע על המטפל המכיל שמשתנה ומתאים עצמו לתכולתו, תוך שהוא שומר על איזון שכלי. יש כאן תהליך מתמשך של השפעות הדדיות. גם סרלס (15) טוען שהרגשות שלנו הם מדד חשוב למה שקורה בטיפול ואסור לוותר עליהם. רגשותינו הם התוויות למתרחש ביחסים הבין אישיים בין אדם לחברו. עלינו להיות מודעים לרגשותינו, היות והם מועברים לזולת גם באופן התנהגותי ועלינו לשלוט בהם או להכיר במסרים שהם מעבירים. כיום טוען יאנג (16), אנו נמצאים בתקופה שבה היחסים הטיפוליים נראים יותר אינטראקטיביים ונבנים באופן הדדי. לדבריו מגמת השנים האחרונות בפסיכותרפיה לכיוון ההומניסטי והנרטיבי, שינתה גם את התפיסה לגבי מושגי ההעברה והעברה נגדית שעברו תהפוכות רבות מאז ההתחלות. משאלתו של רקר (17) להביא למיזוג בין העבר להווה, הקשר המתמשך והאינטימי בין מציאות ופנטזיה, בין חוץ ופנים ובין מודע ללא מודע, קבלת מענה בשנים הללו. קוטלר (18) מציע את שלושת השימושים שיש להעברה הנגדית מבלי להכריע בין שלושת. א. כל רגשות המטפל כלפי הפונה, ב. כל תגובות המטפל להעברה של המטופל, ג. ההעברה של רגשות המטפל כלפי המטופל. לדעתו בהעברה נגדית יש פוטנציאל ללמד אותנו על עצמנו ועל המטופל, אבל כאשר אנו מתעלמים מתגובתנו הרגשית או מעוותים אותה, הטיפול והבריאות שלנו נפגעים. בסופו של דבר, המטפל יקבע אם העברה נגדית תהיה לעזר או לרועץ. רק כאשר אנו מעיזים לחקור את רגשותינו כלפי המטופלים והשפעתם על השיפוט הקליני שלנו, האנרגיה הזו יכולה להיות חיובית. קהאן (19) טוען שהעברה קיימת בכלל ביחסים בין בני אדם ולא רק בין מטפל ומטופל. בכל יחסים אנו משחזרים חלק מעברנו. פטרסון וניסנהולץ (20) טוענים שההעברה הנגדית מחייבת את המטפל להגיב בדרך לא אובייקטיבית. יאנג (21) גם טוען שההיסטוריה של רעיון ההעברה הנגדית מראה על סגירת הפער המרחבי בין המטפל למטופל. ההעברה הנגדית היא בסיס לעבודה הטיפולית ובסיס לכל יחסים בין בני אדם היות וכל תקשורת משמעותית בין אנשים מבוססת על תגובות מעומק רגשותנו והמרחב בין האנשים במפגש, מתמלא בהתאם לתגובות שאנו מעוררים בזולת. סמיט (22) מסכם את הגישה כיום וטוען שהעברה נגדית בו זמנית תורמת ומפריעה לתהליך הטיפולי. העברה נגדית יכולה להיות גם ברמה המודעת וגם ברמה הלא מודעת שבה רגשות מודעים מדריכים את המטפל למצב הנפשי הפנימי של המטופל. לכן לדעתו העברה נגדית תמיד תוביל אותנו גם מן המטופל וגם אליו. היות וההגדרות הן אמבוולנטיות. כשם שהזדהות עם המטופל ואמפטיה הם העברה נגדית חיובית, הקשבה לצורכי המטפל על חשבון צורכי המטופל הם העברה נגדית שלילית

תהליכי העברה והעברה נגדית בטיפול בנפגעות גילוי עריות הרצאה שניתנה בכנס השנתי של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, הרצליה, 15.12.2000 אורית נוה M.A פסיכולוגית קלינית, מדריכה, "אופק" - מרכז לשירותים פסיכולוגיים, הרצליה. המציאות של פגיעה מינית בילדים בכלל וגילוי עריות בפרט, מושתתת על ניצול, שתלטנות, בגידה באמון, חציית גבולות והפרה של ערכים תרבותיים מהותיים לתפיסת ההורות כמגנה ומיטיבה. גילוי עריות מערער תפיסות מושרשות של הורות טובה, כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו, או כפי שהיינו רוצים להיות, מהצד המקבל, כילדים. הנושא מעורר בנו לסירוגין דחייה, בהלה, זעם, חמלה, כעס, חוסר אונים ובהתאם, מצד אחד רצון להתגייס ולטפל או להפך, מצד שני, רתיעה והימנעות. תגובה שכיחה היא חוסר אמון. הרגשה שזו המצאה, שהדברים שנשמעים מפי המטופלת אינם אמיתיים. עדיף לנו להאמין שאין כזה דבר משום שמציאות ההתעללות סותרת את כל מה שאנו מאמינים בו. עדיף לבטל את בעלת הבשורה, המטופלת, ולפרש הכל כפנטזיות מאשר להכיר בהתעללות. האמת היא, שגם למטופלות רבות עדיף לחשוב שהן משוגעות מאשר להכיר בזוועה שעברו. ההתלבטות סביב אמיתות התחושות והזיכרונות יכולה להיות הגנה מפני האמת. ברמה אחרת מתקיימת בדיקה של התאמת הרגשות והתחושות הללו לחוויות עצמי נוספות, כחלק מתמונה כללית. עולה בלבול כשמתקרבים לנושא גילוי עריות כמו שגם בחוויה עצמה יש בלבול כשמשהו הורי הופך למתעלל, כשמשהו עם משמעות מוכרת פתאום מקבל משמעות אחרת לגמרי. כמו בלבול בסיסי בין אהבה למין. כל אחד מאתנו חייב לבדוק בכנות את עמדותיו לגבי גילוי עריות. האם יש מציאות כזו? או שמא אלה פנטזיות. כאשר אנחנו מדברים על פנטזיות אינססטואלית הן נובעות מעולמו הפנימי של המטופל, מצרכיו, חרדותיו ומהבלבול שלו. הן יכולות לגרום לחרדה, לבושה ואשמה אך הן אינן טראומטיות. לא נלווים אליהן סימפטומים פוסט טראומטיים. כשאנו מדברים על גילוי עריות בפועל, על התעללות מינית, הפגיעה ברקמות הגוף והנפש מפרקת. לחרדה, לבושה ולאשמה נלווים אימה, חוסר אונים עד כדי שיתוק, תופעות דיסוצאטיביות ועוצמות רגשיות יוצאות דופן. ובהתאם, כפי שתגובת המטופלים שונה גם התגובה הקאונטר-טרנספרסיאלית שלנו שונה בשני המקרים. העבודה עם מטופלים שעברו טראומה חושפת אותנו לטראומה באופן ישיר באמצעות החוויה הרגשית החזקה, הבלתי אמצעית והבלתי נסבלת, לעיתים. שיחזור הטראומה בטיפול, באמצעות הקשר הטיפולי, מהווה את גרעין הטיפול. שחזורים אלה משקפים באופן לא מודע ייצוגי סלף ואובייקט לא נגישים וחלקי מערכות יחסים מנותקות, שלא ניתן לתאר מילולית, משום שלא עברו המשגה וורבליזציה. דרך מנגנוני הזדהות השלכתית נוצר שיחזור מאלף של מרכיבים של הטראומה המוקדמת בתוך הקשר הטיפולי. הצלחת הטיפול תלויה ביכולת המטפלת להשתתף באופן חופשי בשחזורים שמתרחשים דרך ההעברה וההעברה הנגדית. להשתתף בהם מבלי להיבלע לתוכם. לשמש, בלשונו של ביון (BION), כמיכל לכל אותם BETA ELEMENTS שמעולם לא עברו עיבוד ובאמצעות יכולת ה- REVERIE להכיל, להבין ולעבד אותם, בטרם ניתן יהיה לעבד אותם עם המטופלת (1993, BION). השינוי מתרחש בעקבות התחברות לחוויה ברמה הרגשית, הגופנית והקוגניטיבית, הבנת המשמעות שניתנה לה בעבר והענקת משמעות חדשה לחוויה על ידי המטופלת כך שתהפוך להיות חלק מרצף נרטיבי של חייה. למטפלת צריכה להיות הנכונות להיפתח לתחושות ורגשות, לעיתים קרובות קשים, מבלבלים עד מערערים במטרה לעשות בהם שימוש בטיפול. במילים אחרות ניתן לומר שהמטפלת צריכה להיות מוכנה שהמטופלת תעשה בה שימוש ולסמוך על עצמה שתתעל את האינטראקציה למקום טיפולי ולשמור שהשימוש הזה לא יהפוך לשימוש לרעה. ההעברה וההעברה הנגדית הם הערוץ דרכו עוברת אינפורמציה מורכבת זו. הזירה שבה מתרחשים תהליכים אלה היא הקשר הטיפולי. עבור נפגעי טראומה בילדות ההתפתחות של קשר טיפולי היא תהליך מרכזי בריפוי. כיון שהטראומה התרחשה בקונטקסט של קשר, הסביבה הבינאישית החדשה של הקשר הטיפולי, גם היא מעוררת אמביוולנציה חזקה. המטופלת מגיעה לקשר עם פחד, חוסר אמון עמוק, כעס, כמיהה, בדידות רבה ותקווה לתיקון. היא מגלה רגישות מוגברת לכל סימן שיכול להתפרש כניצול או כבגידה מצד המטפלת. רגישות זו מעמידה את המטפלת בעמדה חשופה יותר בהשוואה לטיפולים אחרים. האמינות שלה מקבלת משמעות קריטית משום שבמציאות ההתעללות השימוש הרב בהכחשה, פיצול, ניתוק ושאר הגנות טשטש את היכולת לזהות את המציאות כפי שהיא. וגם כאשר המטופלת כילדה הצהירה על רגשותיה הם טושטשו ובוטלו. מטופלות רבות מספרות שכאשר ניסו לספר על ההתעללות הן נתקלו בתגובות מבטלות כמו: "זה רק חלום", בתגובות מכחישות וכועסות: "לא יכול להיות. איך את יכולה להגיד דבר כזה?" כשמטופלת ניסתה לפנות לאביה, לבקש את עזרתו, להגיד לו שזה כואב, הבטיח לה שזה לא יכאב ותוך כדי חדירה אמר לה: "הנה עכשיו זה לא כואב". או במקרה אחר הרחיק לכת ואמר: " אבא לא מכאיב לך, אבא אוהב אותך". ההעדר המוחלט של הדהוד לעולם הפנימי של הילדה, לרגשותיה ולחוויותיה פוגע ביותר בהתפתחות יכולת השיום, במיומנות להקשיב לתחושות פנימיות, להבין מה היא מרגישה ומה נכון לה ולפעול על סמך זאת. הטיפול אמור לאפשר לה לרכוש מיומנויות סלף בסיסיות אלה דרך הקשר הטיפולי, דרך פרדיגמת ההעברה וההעברה הנגדית בתוכו. לכל אורך הרצאה זו מלווה אותי מאיה, אישה שהגיעה לטיפול באמצע שנות העשרים שלה. היא עברה התעללות קשה במיוחד מגיל מאוד מוקדם על ידי אביה, שנמשכה עד גיל 14. אמה ידעה אך לא הגנה עליה. יתרה מכך, היא האשימה אותה בפיתוי האב ומעולם לא הייתה נגישה רגשית לבתה. במשפחה תמיד ראו את ההתנהגויות הבעייתיות של מאיה כחסרות סיבה וכהוכחה לכפיות הטובה שלה. ההסתגרויות, השתיקות הממושכות, התפרצויות הזעם והניסיון האובדני שעשתה בגיל ההתבגרות לא פרצו את מעגל ההכחשה. גם היא בעצמה לא קישרה את המצוקה שלה להתעללות שעברה דיסוציאציה. החוויה שליוותה אותה לכל אורך ילדותה הייתה של זרות, ניכור, איום לא מוסבר, הרגשת שוני, שנאה עצמית והזדהות מוחלטת עם כל יצור חלש ופגוע. הטיפול עמה החל בתקופה ארוכה של בדיקת האמון, הגדלה מסיבית של אירועים קטנים שקרו בפגישות שנחוו על ידה כמערערים, שתיקות ארוכות ולא ברורות ורגישות מרבית לתנועות והבעות פנים שלי, לתגובות מילוליות ורגשיות שבד"כ התפרשו על ידה כדחייה, כעס או חוסר עניין שלי כלפיה. בעזרת הטיפול הזה אנסה להמחיש לאורך דברי את המורכבויות של פסיכותרפיה עם נפגעי גילוי עריות. אולי זה המקום לציין שיש כמובן שוני בין המטופלות. לא כולן מגיבות באותן עוצמות , לא כולן עושות שימוש מסיבי בדיסוציאציה ולא כל טיפול בנפגעות גילוי עריות קשה באותה מידה. גם התגובות שלנו כלפי נשים אלה יכולות להיות שונות בנקודת ההתחלה של הטיפול. ברור שככל שהפגיעה מתחילה בגיל צעיר יותר ונמשכת זמן רב יותר ההשלכות הנפשיות שלה קשות יותר. אך דרך המקרים הקשים שבהם התהליכים הנפשיים וההגנתיים נחשפים בצורה יוצאת דופן, ניתן ללמוד הרבה על המתרחש בנפשה של נפגעת גילוי עריות. לפני שאתאר את אפיוני ההעברה וההעברה הנגדית הבאים לידי ביטוי בטיפולים אלה, ברצוני להתייחס לפן מסוים של טראומה שמשפיע על פרדיגמה זו, והיא השפעת החוויות שלא עברו סימבוליזציה. רבים מהמטופלים שעברו התעללות מינית בילדותם מגיעים לטיפול ללא זיכרונות מודעים של ההתעללות או עם תחושות או זיכרונות מעורפלים. לעיתים קרובות החוויות הטראומטיות נשארות ללא ארגון ומבלי שעברו סימבוליזציה. כאשר בטיפול פרדיגמות ההעברה וההעברה הנגדית מגיעות לאינטנסיביות מסוימת, זיכרונות אלה מתחילים לצוף על פני השטח, לעיתים קרובות בתגובות לא צפויות לגירויים חיצוניים. בשלב זה המטופלת מרגישה לכודה על ידי רגשות מבעיתים, חסרי פשר וצורה ועל ידי תחושות גופניות שאין ביכולתה להגדיר במילים. בתקופות אלה בטיפול, גם אנשים שתפקדו היטב ברוב תחומי החיים חווים חוסר ארגון פנימי, פגיעה בתפקוד וחוויה מציפה של חרדות, תחושות פיזיות וחוסר שליטה על הרגשות הנלווים, הכל בעוצמה רבה. כדי להעריך את כוחם של הזיכרונות שלא עברו סימבוליזציה, חשוב להפריד אותם מהחזרה מהמודחק, מהחוויות שעברו סימבוליזציה בטרם הודחקו. האספקטים הטראומטיים של חוויות ההתעללות המיוצגים בזיכרונות אלה לא עברו סימבוליזציה. החוויות היו כל כך טראומטיות לגוף ולנפש שהן נחוו כענקיות, חסרות צורה, חסרות שם ומשמעות והן אוחסנו בצורה לא מאורגנת. בטיפול, הם עולים באותה צורה ומטרת הטיפול היא לעזור למטופלת לשיים ולסמל אותם כדי שתהליך זה יתאפשר (1994,Frawley & Davis). על המטפלת להיות מוכנה ומסוגלת להכיל תחושות ורגשות גם במצב גולמי זה, לפני שהיא יכולה בעצמה להגדיר ולהבין את מה שהיא מרגישה ולעזור למטופלת לתת לתחושותיה משמעות. תהליך שבולאס התייחס אליו כאל רגרסיה בהעברה הנגדית (BOLLAS). דפוסי יחסים אופייניים ישנם מספר דפוסי יחסים האופייניים למטופלות שעברו התעללות מינית בילדותן, שמשתחזרים בקשר הטיפולי. אנסה לתאר בפניכם את הדפוסים השונים בניסיון דידקטי לפרק ולפרט אותם, חלקם בהרחבה רבה יותר. יחד עם זאת חשוב לי להדגיש שהם יכולים להופיע במרחב הטיפולי בו זמנית, בהתחלפויות מהירות או במנותק והתמונה האמיתית מורכבת מהמכלול ומהדינמיות שלו. העבודה הטיפולית מתאפשרת בזכות יצירת ברית טיפולית איתנה. מאמצים רבים מושקעים ביצירת הקשר ומבחנים אין ספור נערכים על מנת לבדוק אם אכן ניתן לסמוך על המטפלת ועל נכונותה להציע את עצמה לשימוש המטופלת ברבדים שונים. באופן סכמטי ניתן לתאר את העבודה כמעבר מהמישור המציאותי בטיפול למישור הטרנספרסיאלי שזורק הן את המטופלת והן את המטפלת למציאות אחרת, גולמית וקשה לעיכול, שההכלה שלה, ההבנה והעיבוד שלה מחזירים אותן שוב לברית המציאותית וחוזר חלילה. קטגוריה מרכזית של דפוסי יחסים מתייחסת למגוון העמדות המתקיימות בין הורה לילד. אחד הרגשות המתעוררים במטפלת הוא הרצון לגונן על המטופלת. עולה משאלה לתקן את הנעשה ולפצות על הפגיעות. המטפלת מגיבה למטופלת כאל ילדה עזובה ופגועה המעוררת לעיתים רצון אצל המטפלת לחבק ולעטוף אותה. היכולת לראות במטופלת את הילדה שבה, מאפשרת את ההתחברות לאספקט הילדי שלה. מטופלות רבות מדברות על ילדה קטנה בתוכן שמשבשת להן את החיים, מפחדת, מקלקלת וחלשה. זהו אספקט של העצמי (self) שאינו נחווה כחלק מהן. ההתחברות למקום פנימי זה מאפשרת הבנה מעמיקה של חוויותיה של המטופלת כילדה עם מקורות כוח כה מוגבלים בעולם המבוגרים. קונצפט הילד שבמבוגר יכול להיות מטפורה מקדמת להכרת העצמי הפגוע והנזקק שנמצא בבועה בצורה לא אינטגרטיבית בתוך העצמי של המבוגר המתפקד (,1991 FRAWLEY + DAVIES 1949 FERENZI). הרצון לגונן והמוכנות להציל, כשנעשה בהם שימוש מקדם בטיפול מגדיר עבור המטופלת תפקודים הוריים מותאמים: שהיא מעוררת רצון להיטיב עמה, שמגיע לה שיעזרו לה, שהיה אכן ממה להציל אותה בעבר ושהצרכים שלה לגיטימיים. כמו כן, התייצבות זו בעדה מאפשרת הפנמה של הקול המיטיב והמגן של המטפלת שיהווה בסיס לפיתוח יכולות של טיפול עצמי הולם. כשמאיה הייתה בתקופה בטיפול בה עלו זיכרונות ההתעללות פגישה אחרי פגישה זכור לי שבאחת הפעמים הרגשתי עצב גדול כלפי הילדה הנטושה והפגועה שהייתה, ורצון עז להגן עליה. כשאמרתי לה שעצוב לי שלא יכולתי אז לעזור לה, כל אותם מסרים התגלמו במשפט הקצר הזה. לעומת זאת, כאשר הרצון להציל מתורגם ל - acting out או משתמר על ידי הצורך של המטפלת לחוות את עצמה כמצילה, לעיתים כתגובת נגד לחוסר האונים שלה, הרי שהיא עלולה לגרום לאינפנטיליזציה של המטופלת, להגביר את התלות שלה במטפלת ולרוקן אותה מהיכולת שלה לסמוך על כוחותיה הפנימיים המתהווים. עמדה זו גם מעבירה מסר שעזיבת הטיפול והמטפלת בלתי אפשרית. כאן משתחזר המצב שבו הילדה תלויה לחלוטין במבוגר יודע וחזק ממנה שגורם לה להרגיש שאינה יכולה להשתחרר ממנו גם אם מתרחשים דברים בקשר במעיקים עליה ופוגעים בה. צרכי התלות שלא עברו אינטגרציה יכולים לגרום למטופלת לשחזר עיוותים בינאישיים שנחוו כטראומטיים. למשל ביחסים של הורה מעניש ופוגע וילד פגיע. לעיתים קרובות קיים אצל המטופלת זלזול ובוז כלפי צרכים ורגשות הנחווים כחולשות. קיימת שנאה עצמית כלפי חלקים אלה המתבטאים לא פעם בפגיעה עצמית, הזנחה וביקורתיות הרסנית. ערוץ נוסף לביטוי עמדה זו הוא בקשר הטיפולי. המטפלת יכולה להרגיש נוקשה ומענישה ואף לתת לכך ביטוי ישיר בגבולות נוקשים ולא קשובים לצורכי המטופלת. למשל, מצב בו המטפלת מרגישה כעס וחוסר סבלנות כלפי מטופלת שמתקשה להתארגן לקראת סוף הפגישה ולמרות זאת מסיימת את הפגישה בדיוק עם סיום 50 הדקות של הטיפול. זאת מעמדה רגשית של הורה ששופט ומבקר את הילדה על קשייה וחולשותיה, במקום לרתום את עצמו לעזור לה להכיל קשיים אלה. לחילופין, גם המטפלת יכולה להרגיש את עצמה תחת ביקורת צולבת ומעליבה שמעוררת בה רגשות של חוסר אונים, בושה , חוסר יכולת, עלבון, פגיעה וזעם מבלי שהיא תרגיש שהיא יכולה למחות נגד יחס זה או לעצור אותו. בכל דפוס טרנספרנסיאלי בינאישי התפקידים תמיד מתחלפים. המטפל חווה את הרגשות הקשורים לכל תפקיד ורק כך יכול להבין את המשמעויות המורכבות של הסיטואציה הרגשית והבינאישית בקונסטלציה של התעללות. ברצוני לחזור לעמדת המציל הכל-יכול או ההורה האידיאלי ולהציג פן נוסף של עמדה כל-יכולה זו שנובע מהזדהות עם ניסיונות המטופלת כילדה, להציל את הפוגע על ידי הקרבת הצרכים שלה. מאיה תארה זאת בצורה מזעזעת. בקול של ילדה קטנה תיארה שהרגישה גועל ממה שהיה לה בפה וממה שנמרח לה על הפנים, אבל היא לא אמרה שום דבר כי לא רצתה לבייש את אבא על כך שעשה לה פיפי בפה. ילדים שעוברים התעללות מתכווננים באופן לא מודע לכמיהות ולפגיעות הפסיכולוגיות הקיימות בפוגעים בהם. במחיר אישי כבד הם מנסים לתקן את השבר במבוגרים שהם אוהבים, להיענות לצרכים של המבוגרים בתקווה שירגישו טוב ויוכלו לטפל בהם בצורה הולמת. מקור אחד לאשמה המתמשכת היא מה שנתפס על ידי הילדים ככישלון להציל את המתעלל אותו הם אוהבים, למרות ההתעללות. הרצון להציל ולהקל מתעורר ביתר שאת גם בתקופת האבל של המטופלת על אובדן ילדותה. מאיה תהתה פעמים רבות אם היה שווה לחשוף בפני עצמה את ההתעללות משום שעוצמת הכאב, העצב, הפחד והבדידות הייתה בלתי נסבלת. אצלי התעורר רצון להקל עליה יחד עם רגש אשמה על כך שכביכול גרמתי לכאב הזה. בדקתי עם עצמי אם האצתי בה יתר על המידה אם ניתן היה לא להגיע לתכנים הללו ותמיד הגעתי לאותה מסקנה - היא הוליכה אותי. אני רק אפשרתי זאת ובכל זאת הרגשתי אשמה. במצב זה יכול להתעורר חלק מנותק של המטופלת, החלק של ילדה תובענית שזקוקה לפיצוי ושאינה מסופקת משום ששום דבר לא ממש מפצה עד תום. המטופלת מפנה את התובענות שלה כלפי המטפלת שמתוך הרצון לפצות עלולה להתקשות להציב גבולות או לחילופין, תרגיש אשמה בגלל חוסר ההיענות לבקשותיה. במצב אחר לתובענות יכולה להיות משמעות אחרת. לא פיצוי אלא שיחזור של חוויות התובענות האינסופית של המבוגר הפוגע. בטיפול, הדבר יכול לבוא לידי ביטוי כאשר המטפלת מרגישה שהיא משקיעה, מתאמצת, אמפתית וקשובה, "נותנת את הנשמה" אך שום דבר לא מספק את המטופלת. התסכול, כפיות הטובה, הכעס וחוסר האונים שמתעוררים במצבים אלה גורמים למטפלת לרצות לנטוש פיזית או רגשית את המטופלת. המלחמה נגד הרצון לנטוש והישרדות המטפלת במצב הבלתי נסבל, יאפשרו בהמשך את הנגיעה בניסיונות האינסופיים של הילדה לרצות את הפוגע בתקווה לשנות את המצב. ניסיונות שנחלו כשלון ולוו בתסכול, כעס וחוסר אונים. עמדה הורית נוטשת נוספת היא זו של ההורה שלא רואה ושל הילד הבלתי נראה (DAVIES 1994 FRAWLEY +) זו של ההורה השני, שאינו מתעלל אך נוטש ופוגע בכך לא פחות. עמדה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שהמטופלת תחווה את המטפלת כמרוחקת, מנוכרת ולא אכפתית. מטפלת שלדבריה קיימת רק בשעה הטיפולית ושאינה מהווה משענת מכל סוג. חוסר המגע הפיזי בטיפול יכול להוות ראיה עבור המטופלת לעמדה זו, כך גם התשלום עבור הטיפול. בחילוף התפקידים המטפלת היא זו שיכולה לחוות את המטופלת כמתעלמת, לא מגיבה לכל ניסיונותיה ליצור קשר, להתייחס רגשית למה שקורה בחדר וכו'. קורה גם שבתגובת העברה נגדית המטפלת בעצמה מרגישה מרוחקת, מתבוננת מהצד, ללא רגש, במצוקת המטופלת. כל אלה הם ייצוגים של עצמי ושל ואובייקט המשתחזרים במערכת היחסים במרחב הטיפולי. לפעמים המטפלת באמת נוטשת את המטופלת לרגע, לשעה או יותר ובחושיה המפותחים המטופלת מיד מגיבה, גם אם אינה יודעת בדיוק להגדיר את מה שהיא מרגישה. התגובה יכולה להיות בכיוון של התקפה או להפך, בכיוון של נסיגה, שתיקה, התנתקות. הטיפול אינו מבטיח התקשרות או שיקוף(mirroring) מושלמים. הוא כרוך במעגלים חוזרים של התקשרויות וניתוקים, תיקון וחיבור מחדש המתאפשרים בזכות הברית הטיפולית. האמון בקשר וביכולת העקבית שלו לשרוד את הנתקים והשברים יוצר מציאות בינאישית חדשה עבור המטופלת בה עם הזמן הולכים ומתמעטים הנתקים בקשר וכשהם קורים ולוקח זמן קצר יותר לאחות את השברים. יחס פיתוי והתפתות משוחזרים גם כן בקשר הטיפולי. סוגיית הפיתוי מורכבת ביותר. פיתוי, בהגדרתו, מניח אפשרות של בחירה - אפשר להתפתות ואפשר גם לא. במערכת אינססטואלית לילדה אין לדעתי בחירה. כשההתעללות היא מחוץ למשפחה, יש בהסכמה הראשונה ללכת עם המבוגר המפתה, בחירה. לאחר מכן, האיום, האשמה והפחד מעיבים על יכולת הבחירה. יחד עם זאת, החוויה של הילדה היא של התפתות, הסכמה, קבלת אחריות ואשמה. הפיתוי בהמשך יכול לספק לילדה תחושת כוח והשפעה על המבוגר. לעיתים הפיתוי גם בא כדי לבטל את החרדה שמלווה את אי הודאות באשר לעיתוי הפגיעה הבאה. הפיתוי מעניק הרגשה של שליטה. הפיתוי בטיפול יכול להיות בעל אופי מיני כמו באמצעות לבוש פרובוקטיבי, רמיזות מיניות, הזמנות גלויות לקשר מיני או תיאורים פלסטיים של פעילות מינית בתוך ההתעללות או מחוצה לה. כאשר המטפל הוא גבר התנהגויות אלה יכולות להיות מודגשות יותר מאשר עם מטפלת אישה. הפיתוי יכול להתבטא גם בדרכים מעודנות יותר כמו לזרוק רמזים לגבי אירועים בהווה או בעבר מבלי לפרט. הפיתוי מעורר ריגוש מיני, סקרנות, מציצנות. מטפלת יכולה למצוא את עצמה בודקת אם שאלה את השאלות מתוך סקרנות שלה, מתוך רצון להציץ ולראות או שמא התבקש לשאול שאלות אלה. המטפלת יכולה למצוא את עצמה מדמיינת סיטואציות מיניות של המטופלת ולשאול את עצמה מה מופעל כרגע פה בחדר שגורם לה לדמיונות אלה. הפיתוי יכול לבוא גם מצד המטפל. הביטוי הבוטה מכל הוא פיתוי המטופלת לקיום יחסי מין עם המטפל. התנהגות שהיא פשע לכל דבר, התנהגות שמשחזרת את המעילה באמון, הבגידה והפגיעה. אך ישנם גם אזורי פיתוי ברמה אחרת לגמרי. יש להכיר בכך שיש מרכיב של פיתוי בעבודה שלנו כמטפלים. בתחילה אנחנו מפתים לקשר, בשם ליווי, תמיכה ותקווה לשינוי. אנחנו מעודדים אנשים בדרכים שונות לדבר על מה שקשה וסגור בתוכם, לפתוח סודות מעיקים. אני מציגה פעולות אלה במסגרת מהלך מכבד, תקין, אחראי ומקצועי של טיפול. בקונטקסט של טיפול בהתעללות מינית, הפיתוי הבריא הזה, אם ניתן לקורא לו כך למטרתנו, יכול במהירות לקבל כיוון נוסף; לקבל ניחוח של הקשר האינססטואלי. זכורה לי סיטואציה בטיפול בה מאיה הייתה מכונסת בעצמה, סגורה ומפוחדת. זה היה מצב מוכר לנו. היא הייתה מגיבה לגירויים בקשר בנינו וגם לגירויים אחרים, לא קשורים לטיפול, בהתכנסות והסתגרות מתוך פגיעה והיה לה מאוד קשה לצאת ממצב זה בגלל פחד להיפגע שוב. היא יצרה לעצמה מעטפת מגן קשיחה ואטומה מפני החוץ והחוויה הפנימית הייתה של מצוקה אדירה משום שלהרגשתה אין איש בעולם שיכול להגיע אליה כך. בפעם ההיא, כמו בפעמים רבות קודמות, ניסיתי להגיע אליה דרך סדקים בשריון. כשבקול ובהתכוונות, אם לא ישירות במילים, הייתה הזמנה לצאת מהקונכייה, תוך הבטחה גלויה או סמויה שלא תפגע מכך. פתאום שמעתי את עצמי מדברת מעט אחרת מהרגיל, הרגשתי שאני מפתה אותה לצאת החוצה. רק דרך ההעברה הנגדית יכולתי לזהות שמתרחש משהו חדש בחדר. הבנתי שאני בתפקיד האב המפתה את מאיה הילדה לצאת מההתבצרות הפנימית שלה, מבטיח לה שיהיה בסדר, שלא יפגע בה יותר, מפתה אותה לחדש את הקשר אתו. פיתוי שבסופו של דבר הייתה נענית לו, ממוססת את הקיר שביניהם, מתקרבת ושוב נפגעת. מלאכת הפיתוי משחזרת את האספקטים הללו כפי שהיו נוכחים בקשר הפוגע כשהאשמה מהווה רגש משלים, הן מהצד המפתה והן מהצד המתפתה. התעללות היא מוקד מרכזי המשתחזר בקשר הטיפולי, דרכו נפרש המצב הנפשי של המטופלת בתוך הקשר הפוגע עם ניסיונותיה להגן על עצמה. המטפלת מזדהה לסירוגין עם חלקים קורבניים ותוקפניים מנותקים של המטופלת ויכולה לתת להם ביטוי דרך החוויה שלה. המטפלת צריכה לאפשר לעצמה לחוות רגשות הקשורים לפגיעה, חוסר אונים, התפרקות, ייאוש טוטלי לצד סאדיזם, כעס, הרס - כולם רגשות של המטופלת שלא עברו עיבוד מעולם ושיש להם בהכרח נגיעה לעולם הפנימי של המטפלת עצמה. יכולת ההכלה ותהליך העיבוד, ההבנה והענקת המשמעות הם המסגרת שבה ניתן להפוך את הרגש הגולמי למעובד ולאפשר החזרתו למטופלת במטרה לעשות אינטגרציה שלו. תהליך זה כרוך בקושי אדיר שלא פשוט להמחיש. הוא דורש כוחות נפש רבים מצד המטפלת כדי לשרוד את העוצמות הללו, לחוות את הפרוק שמלווה התעללות מבלי להתפרק, להתחבר לכוח ולשפיות אחרי שנוגעים בזוועה, בחוסר האונים ובטרוף. בשלבים שונים בטיפול המטפלת נחוות כמתעללת. שאלות או הערות יכולות להחוות על ידה כחודרניות ומכאיבות. שאלות לגבי פרטי ההתעללות יכולת להיתפס כמציצנות לשמה, כניצול המטופלת לצורכי המטפלת. אך לעיתים כאשר המטפלת לא שואלת מתוך חשש לפגוע זה יכול להחוות על ידי המטופלת כסימן לניכור וחוסר עניין או כמסר לכך שהמטפלת אינה יכולה לעמוד בפרטים של מה שהיה. קורה גם ששתי האפשרויות מתקיימות בו זמנית, מה שיוצר מלכוד שניתן לפרק רק ע"י פתיחת הדילמה בפני המטופלת. לעיתים תכונות פשוטות של המטפלת מקבלות משמעות מתעללת. אחד הרגעים הקשים שזכורים לי בתחילת הטיפול עם מאיה היה כאשר אמרה לי שאיננה יכולה לסבול את הקול שלי. היא ביקשה שאשתוק כי הוא "קורע" לה את העור. התגובה שלי הייתה כפולה. אשמה על כך שאני מכאיבה ורצון לא להכאיב שוב, מחד, אך הרגשה של היותי נשלטת מאידך. המלכוד היה בכך שלא היה פתרון טוב. אם אדבר על הסיטואציה בקול הקורע שלי, אצא מעמדה נשלטת אך אכאיב ואם אשתוק אתן לה לשלוט בי ובכך בסופו של דבר אשאיר אותה לבד במצוקה שלה. זה היה שיחזור של סיטואציה כה מוכרת לה בה אין פתרון טוב. כעבור זמן רב ניתן היה להבין יחד, שהקול קרע משום שהמחיש לה את כל מה שלא קיבלה מאמה - רוך, קבלה ואהבה. היו מצבים בהם מאיה ביימה סיטואציות שהמחישו את החוויה שלה אותי כסדיסטית ומענה. פעם אחת היא ביטלה באותו יום את הפגישה הקבועה שלנו ובכל זאת הגיעה בזמן, תוך הכחשה שהיא ביטלה, אך עם הוכחה נוספת עבורה שהמטרה שלי הייתה לשגע אותה. בהעברה הנגדית מה שבלט מלבד הכעס והתסכול שלי הייתה גם תחושה של חוסר ביטחון לגבי המציאות, מעין דיסאורינטציה - ידעתי מה באמת קרה אך לשניות לא הייתי כבר כל כך בטוחה. זה היה שחזור של חוויה דומה של מאיה שכל הזמן הרגישה כילדה שמה שמתרחש בביתה אינו תקין אך תגובת המשפחה גרמה לה להרגיש שהיא משוגעת. המטפלת נמצאת לעיתים קרובות גם בצד של הקורבן. ההתעללות של המטופלת מקבלת פנים שונים ודרכה היא משחזרת את הקשר המתעלל, הפעם מהצד החזק. החודרנות הופכת להיות אמצעי סדיסטי בידיה. היא מתקיפה את גבולות הטיפול ואת גבולות המרחב הפרטי של המטפלת. היא יכולה להתעלם מסיום הפגישה, להרבות בטלפונים בין הפגישות, לצלצל ולנתק במשרד או בבית, לנעוץ מבטים חודרים במטפלת, להעיר הערות ישירות ולא תואמות על לבוש והופעה. החודרנות מתבטאת גם ביכולת המדהימה של מטופלות אלה לאסוף פרטים על חיי המטפלת, לפגוש אנשים שמכירים אותה ולטפטף רמזים בשיחה עמה על כך שהן יודעות יותר ממה שהן אומרות. מצב זה מעורר אצל המטפלת חווית רדיפה ואיום. המטפלת מגיבה באי נוחות, בחרדה מהיחשפות. היא חווה חשש לפני הפגישות הטיפוליות, בודקת את החדר ברגע האחרון, לוודא ש"הכל בסדר" כדי למנוע תקריות לא נעימות. פן נוסף של התעללות כלפי המטפלת הוא הפגיעה העצמית. מאיה הייתה מגיעה עם סימני כוויות או חתכים, מצהירה דרכם על מצוקה, אך לעיתים קרובות סירבה לדבר על כך. אותי היא הציבה חסרת אונים מול הכוח ההרסני שבה. הייתה בזה אמירה על כך שיש לה דרכים משלה להרגיע את עצמה משום שלטיפול ולי אין היכולת לעזור לה. היא גם חוותה שליטה דרך הפגיעה. כלומר, לאירוע אחד יכולות להיות משמעויות שונות בו זמנית או לחילופין משמעות אחת יכולה להתחלף באחרת כהרף עין. הפגיעה העצמית יכלה לשמש כשליטה בי וביטול היכולת שלי, אך גם יכלה להדגיש את המצב בו שימשה בו זמנית כמתעלל וכקורבן והפכה אותי לצופה מן הצד, חסרת אונים ונוטשת. הפגיעה העצמית יכלה להיות גם דרך להראות לי, כהורה ולא רואה, עד כמה המצב חמור. תגובות ההעברה הנגדית היו שונות במצבים השונים ועל פיהן התאפשר לי לקרוא את הסיטואציה. דרך נוספת שהייתה לה להפעיל את החלק ההרסני והסדיסטי שלה היה בהרג התקווה. הטיפול נע בין תקווה ויאויש. היו תקופות קשות שבהן לא ראתה סיכוי להתגבר על רוחות העבר ועל המצוקות הבלתי נסבלות שלה בהווה. היו גם תקופות שדרך הקשר חוותה את עצמה עם יותר כוחות והעיזה לבוא במגע עם רצונות ותקוות. אך אז היה מתעורר בה קול אכזרי שלעג לה על האשליות המתוקות וניבא התרסקות שלא אחרה לבוא. קול שביטא את האמונה שלא יצא ממנה שום דבר ושכל דבר טוב הופך לרע, כואב ומאכזב. במכה אחת תקפה את עצמה ואת הטיפול, רוקנה ממנו את התקווה ואת מה שניתן היה להפיק ממנו. בו זמנית היא גם יצרה שליטה - במקום לשאת את החרדה המצטברת המלווה את התקווה, היא פרקה אותה על ידי יצירת ההרס בעצמה. החוויה של ההתעללות משני צדי המתרס קשה ומתישה. היא מצריכה מהמטפלת להיות בפנים ובחוץ בו זמנית. עליה להיאבק כדי לא להישאב לתוך המערבולת, להציב גבולות, לא להתבטל וגם לא לפגוע, ובכל זאת להיות מסוגלת להכיל את הבלתי נסבל. ההתמודדות המתמשכת הזו יכולה לעורר בה את ההרגשה שהיא איננה רוצה להיות שם ואת העובדה שהיא נאלצת לחוות חוויות אלה, כהתעללות בפני עצמה. את החלק הבא על תגובות העברה נגדית לדיסוציאציה בטיפול התקשתי במיוחד לכתוב. כאילו הותקפו החיבורים וההקשרים גם אצלי - כדרכה של דיסוציאציה. קשה לתאר בקוהרנטיות תופעה שהיא מטבעה מפרקת. הדיסוציאציה משקפת את הצורך לא להרגיש, לא לדעת ולא להיות וכן לשמור על הקשר הבינאישי מפני החלקים הבלתי נסבלים שבו. הדיסוציאציה מפרקת והיא משאירה פרוק בחדר שיכול להתבטא בדרכים שונות. הניתוק מרגש יכול להחוות בטיפול בצורה של דלות ושעמום, נטייה להירדם והרגשה שהזמן לא עובר. במצבים יותר בולטים מרגישים פתאום שהמטופלת איננה, שהיא במקום אחר. התגובות להיעלמות זו הן של חוסר אונים, בהלה, הרגשה של חוסר יכולת, חוסר נגישות וחרדה. חווית האין-קשר יכולה להיות מאוד חזקה. במקרים אחרים ההיעלמות יכולה להתפרש בטעות כשקיעה במחשבות למרות שהמטופלת נמצאת ב"שום מקום". ההתנתקות יכולה לעורר במטפלת תגובת התנתקות משלה. שתיהן ישובות בחדר, בשתיקה, ללא קשר. במצבים אחרים המטפלת יכולה להרגיש כעס ונוטה ליצור פעילות מוגברת במטרה להחזיר את המטופלת למצבה הרגיל, ולהחזיר לעצמה תחושת שליטה. הבנת הדיסוציאציה נותנת מסגרת התייחסות לשתיקות, העדר זיכרון ותגובות מעורפלות. בהעדר מסגרת התייחסות זו ניתן להתייחס לתופעות אלה כהתנגדות, אגרסיביות פסיבית, מניפולציה, פסיכוזה, רגרסיה וה- acting out. הבנות אלה יוצרות ריחוק. מטרת הטיפול היא לחתור לאינטגרציה של גוף הידע, הרגש והאספקטים של העצמי שנותקו. להפוך את הלא מודע למודע ולהחזיר למטופלת חוויה של עצמיות שלמה. כשהמטופלת מתנתקת מרגשות לעיתים קרובות רגשות אלה מתיישבים אצל המטפלת. המטפלת מרגישה לעיתים רגשות חזקים שמנותקים מקונטקסט נראה לעין, או שבתהליך של הזדהות השלכתית היא מגיבה בעוצמות רגשיות חריפות. כאשר מאיה החליטה לחשוף את ההתעללות בפומבי, למרות ההסתייגות שלי, היא פנתה לעיתונות בזמן שהייתי בחופשה. היא הייתה נחושה בדעתה ולא יכלה להתייחס לאופן בו היא עלולה להיפגע מחשיפה בלתי מבוקרת זו. אני לעומתה נכנסתי לפאניקה. הרגשתי רדופה על יד האב, שלדבריה של מאיה, היה בעל השפעה. כבר ראיתי אותו תובע אותי על הוצאת דיבה. הורס את המוניטין שלי. הרגשתי אותו כל יכול, הרסני וחסר מעצורים. היכולת להכיל את הרגש אפשרה לי להבין את החוויה המנותקת של מאיה. תוך כדי החוויה העוצמתית מתקיים ניסיון לזהות את המקורות לחוויה הרגשית ולתת לה משמעות. האינטרפרטציה, גם אם אינה נאמרת מיד, נותנת הרגשת שליטה והבנה של מה שמתרחש. היא מעניקה משמעות ומקשרת בין עבר להווה. היא מחזירה את השפיות. זו הדרך היחידה להפסיק את המעגל של הדיסוציאציה, השלכה והזדהות השלכתית, מעגל שהופך את ההיסטוריה של ההתעללות למציאות מתמשכת. הצורך לא לדעת הופך להיות ציר בהתפתחות של מי שעובר התעללות ותנאי להישרדות. לכן תהליך ויתור על אי הידיעה כרוך בפחד עצום. הזיכרונות שעולים לעיתים קרובות אינם מתווכים על ידי שפה או נרטיב כרונולוגי, הם באים לידי ביטוי דרך חושים, תמונות, חלקי תמונות ורגש לא מעובד. כך עולה גם החוויה וייצוג העצמי בתוך האירועים הטראומטיים וגם החוויה וההפנמה של הזולת בעולם הפוגע. כלומר, עולות גם המשמעויות השונות שניתנו אז לאירועים ולאנשים שפעלו בתוכם. תגובות העברה נגדית שכיחות המעידות על קיומו של תהליך דיסוציאטיבי הן שכחה של מה שהיה בפגישה הקודמת; הרגשה לא נוחה סביב מחשבה לא שלמה, הרגשה שמשהו לא בסדר מבלי להבין מה בדיוק, חלקי זיכרון, תחושה פיזית דומיננטית אבל לא מוכרת או לא שייכת - והכל מנותק מקונטקסט ומשמעות. התגובה לכך יכולה להיות בלבול, התערערות, חוסר בהירות לגבי מה אמיתי ומה דמיוני, חוסר רצון לדעת. ככל שהתהליך מתעצם מתחזקת האמביוולנציה גם אצל המטפלת סביב הרצון לדעת מול הרצון לא לדעת. היא יכולה להרגיש בו זמנית שהיא יודעת ולא יודעת, כפי שעושה הדיסוציאציה - שני גופי ידע קיימים במקביל, סותרים זה את זה אך לא נפגשים. תגובה שכיחה היא לרצות לדעת לפני המטופלת ולהגיד לה. תגובה שעונה למשאלה של המטופלת שהמטפלת תגיד לה אם היה או לא וכן מה היה. המטפלת צריכה להיות מסוגלת לסבול לא לדעת. היא גם צריכה לסבול לדעת ולא להגיד בטרם עת. בתקופה בה מאיה העלתה בטיפול את פרטי ההתעללות היו פגישות בהן היא תארה בניתוק רגשי דברים מזעזעים באכזריותם. היה ברור שאינה מבינה עדיין את מה שהיא אומרת ושמלוא המשמעות נחוותה על ידי ונשמרה בתוכי עד שתוכל להרגיש בעצמה. הדיסוציאציה בקונטקסט של קשר בינאישי מאפשרת לשמור על הצד החיובי של האובייקט. היא יכולה לשמר אותו מבלי שכעס , אכזבה ופגיעה יהרסו אותו. היא גם מאפשרת לנתק את הפוגע מהפגיעה. ממאיה למדתי איך הדיסוציאציה פועלת בכל רמה אפשרות. היא ציירה ציור בו ילדה שוכבת על מיטה ומעליה 3 ראשים - 3 עיגולים. האחד עם עיניים, השני עם אוזניים והשלישי עם פה סגור. את הפגיעה היא חוותה ללא קונטקסט. היא יכלה להתפתל מכאבי בטן עזים בחדר הטיפול עם הרגשה שמשהו נכנס לתוכה, אך כאילו הפגיעה והכאב היו אוטונומיים. את התנועה של הגוף בעת האונס חוותה כתנועה נפרדת - לא היה אדם בעל זהות, או אדם ללא זהות שיוצר את התנועה שמזיזה את הגוף - הייתה תנועה בחלל שמאיימת עליה, תנועה שלא ברור היה לה אם היא שלה או לא, תנועה שנדבקת, רודפת, מדבקת. תנועה שהעירה אותה בלילות. תנועה בעלת כוח חיים משלה שכנגדה לא יכלה להיאבק. רק עבודת נמלים שחיברה תחושות גופניות למשמעות תחושתית, לרגש הנלווה להן ולמשמעות שלהם, אפשרה השתחררות הדרגתית מאוד מהאיום של התנועה. במצבים אחרים הדיסוציאציה מהווה הגנה בתוך הקשר. היא מאפשרת להתחבא למתעלל, היא מאפשרת הגנה מפני קירבה, היא משמשת מחבוא כשמרגישים בושה ופחד. היא מתריסה כשמטרתה להפגין שליטה לצד ביטול המטפלת הנשארת חסרת אונים מול החסימה הזו. פרדיגמת המתעלל והקורבן בפרט והחשיפה לתוכני טראומה בכלל, מפעילה מערכת תגובות קאונטר-טרנספרנסואלית נוספת, בעלת אופי פוסט-טראומטי (1992, Herman) המטפלת מגיבה בדריכות יתר כמו בחיפוש אחר המילה המדויקת שלא תעורר התפרצות תוקפנית. היא יושבת בחדר, מצפה למכה שתרד עליה מבלי לדעת מאיפה היא תגיע. היא יכולה לשבת ללא רגש תוך כדי הקשבה לפרטי ההתעללות או לסבול מחדירה לראשה של תמונות ההתעללות גם מחוץ לשעה הטיפולית (1995,Pearlman & Saakvitne) (1995) Pearlman ו- Saakvitne מרחיבות את השפעת העבודה עם מטופלי טראומה למה שהן מכנות טראומטיזציה משנית (Vicarious Ttraumatization). הן מתארות תהליך בו החוויה הפנימית של המטפלת משתנה באופן שלילי דרך מעורבות אמפתית עם החומר הטראומטי של המטופלת (1990 Pearlman + McCann). היא עדה לטראומות המתוארות בחיות רבה, אכזריות, סדיזם, אימה, ייאוש ופחד. זה עלול לפגוע בתפיסת הזהות שלה כאדם וכמטפלת ובתפיסת העולם שלה. גם אצלה מתערערת התפיסה של עולם טוב ובטוח. הטראומטיזציה המשנית אינה תגובה למטופל מסוים אלא לחשיפה המתמשכת לחומר הטראומטי. זו לדעתן תגובה נורמטיבית ובלתי נמנעת. פתאום המטפלת נחשפת לחלקים בתוכה, אותם לא חוותה ושכנראה לא הייתה חווה ללא חשיפה מתמשכת זו לשחזורים הטראומטיים בו היא לוקחת חלק. היא חשופה למשאלה של מטופלים למות כמוצא אחרון מהסבל והכאב וכאקט אחרון של שליטה ובחירה. המטפלת חשופה למתח רב הגובה ממנה מחיר. הדאגה לחיי המטופלות לנוכח משחקן עם המוות יכולה לגרוע לפרקים מהיכולת ליהנות מהחיים השוטפים. המחשבות על כך יכולות, לחילופין, לתת לה אשליה של שליטה אך למעשה יש לנו מעט מאוד שליטה על בחירת המטופלות למות או לחיות. יחד עם זאת, לא לדאוג יכול לגרום למטפלת לשאול את עצמה שאלות לגבי מקצועיותה ואנושיותה. ההתמודדות מול כוחות הרסניים מפגישה אותנו עם צניעות לנוכח המגבלות שלנו ושל הטיפול בכלל. ההכרה בתהליכים שוחקים אלה חיונית משום שהשארתם ברמה לא מודעת עלולה לגרום ל - acting out מצד המטפלת. בנוסף, ולא פחות חשוב, ההתמודדות עם תופעות אלה מאפשרת יצירת תנאים מכילים ומחזקים עבור המטפלת בשמירה שלה על עצמה: דרך היכולת ליצור שיפוט עצמי הוגן, להפעיל אינטרוספקציה, לזהות צרכים אישיים, לדאוג להדרכה מקצועית, לשמור על גבולות ולהכיר במגבלות אישיות, לשמור על פרספקטיבה כוללת, להפעיל אמפתיה והומור ולשאוף לצמיחה אישית תוך הערכה מוגברת למה שחשוב ברמה הסובייקטיבית ולמה שמעניק כוח ותמיכה. לסיכום, טיפולים עם נפגעות גילוי עריות מאופיינים באינטנסיביות רבה ובאינטימיות שקוראת לאוטנטיות ולזמינות רגשית מצדנו כמטפלים. רגשות שלנו משמשים מדריך להבנת המתחולל בנפש המטופלת ובקשר הטיפולי. אנו מאפשרים שימוש בעצמנו באופן אינטנסיבי יותר מאשר בטיפולים אחרים וזה האתגר המרכזי שמוצב בפנינו. עלינו לפתח עמידות, גמישות, יצירתיות ויכולת הכלה שמאפשרות את הליווי של מטופלות פגועות אלה במסע הקשה והאמיץ שלהן לגיהינום ובחזרה. אך לצד המאמץ הרב שנדרש מאתנו ישנו גם רווח גדול. זו חוויה של מפגש עם עולם אחר, עם יכולת לצפות בתהליכים נפשיים בהתהוותם ולהבין הבנה מעמיקה של מנגנונים נפשיים. ישנם אמנם רגעים של חוסר אונים אך ישנם גם רגעים רבים של הרגשת הצלחה וסיפוק, אפילו רגעים של חוויה כל-יכולה. העבודה דורשת מאתנו ללכת אל מעבר לגבולות המוכרים שלנו כמטפלים ולמצוא בתוכנו מקורות כוח ויצירתיות שמפתיעים גם אותנו לעיתים. הרגישויות וההבנות המתפתחות בנו משמשות אותנו גם בטיפולים האחרים ונראה לי שגם בחיים בכלל.

איך מטפל מתמודד עם חיבוק של מטופלת האם הוא מרחיק אותה, מחבק חזרה מה הוא יכול להרגיש?איך זה משפיע על הטיפול?

חני שלום, ככלל, בטיפול פסיכולוגי אין מגע כלשהו בין מטפל למטופל, ובוודאי לא במטפל מול מטופלת או מטפלת מול מטופל בוגרים. כך שרצון לחיבוק במהלך טיפולסביר להניח שיוביל לסירוב. לעומת זאת לעיתים קורה שבסיום טיפול ישנו חיבוק של פרידה, אבל גם כאן לא תמיד זה אפשרי או נכון, תלוי בנוחות של שני הצדדים ובמחשבה האם זה נכון. דרור

שלום, יש לי שאלה. בכל פעם שאני מביעה את כעסי, חששותי, הפחדים שלי, ההתלבטויות לשי בנוגע לטיפול,, אני מרגישה שהמטפלת שלי עושה צעד אחד אחורה, כאילו שהיא מפחדת מהתגובות שלי, כאילו שהיא לא יודעת מה לעשות איתם. כאילו שהיא מפחדת לאבד אותי. יש לציין שהיא מטפלת וותיקה ומוכרת מאוד מבחינה מקצועית. אני בחורה שקטה עם המון בעיות, וקשה לי לשתף אותה בהרה דברים, הכל בא בקטנה. ביקשתי ממנה שהיא תעשה את הדחיפות, שהיא תאיץ את הקצב...אבל שתהיה לצידי ותתמוך בי. אבל היא תמיד מפחדת מהתגובות שלי למרות שהיא מכירה אותי כמעט שנתיים. אני אוהבת להיות שם, אבל מפחדת מהתכנים, מפחדת שתעזוב אותי, ומפחדת יותר כשהיא מביעה את פחדיה מהתגובות שלי בדרך ברורה או בלתי ברורה!

היי רונית, כתבת "אני מרגישה שהמטפלת שלי עושה צעד אחד אחורה..." ולאחר מכן השתמשת 3 פעמים המילה "כאילו". אולי התחושות הללו אינן מציאותיות מבחינת ההתנהגות שלה בפועל, אלא ביטוי של הפחדים שלך, שכתבת בסוף ההודעה? אני מתכוונת לכך, שכתבת שאולי היא מפחדת לאבד אותך ולאחר מכן כתבת, שאת מפחדת שהיא תעזוב אותך, למשל. זה נראה שכל הפחדים הם שלך, ושאת משליכה עליה חלק מהפחדים שלך. אין לי ספק שהיא לא רוצה לאבד אותך (אני לא מכירה הרבה מטפלים שכן רוצים לאבד מטופלים), אבל הפחדים הם שלך, גם אלה שאת מייחסת לה כנראה. ולפעמים זה נכון שמטפל נסוג צעד אחד אחורה. בעיקר כשהוא חושב או מאמין, שהמטופל צריך ספייס כדי לעבד דברים, או שהנושא המדובר עמוס מאוד רגשית, ויש חשש מהצפה רגשית אצל המטופל, בעוצמה שהוא עדיין לא יכול להכיל. ובכל זאת, על-מנת להפריך/לאשש את החששות שלך, מדוע שלא תעלי את הנושא במסגרת הטיפול? דברי איתה על זה (אני יודעת שקל לכתוב - קשה לעשות), זה עשוי להבהיר לך את המציאות שלה כפי שהיא באמת חווה אותה, לעומת המציאות שלה שאת בונה לעצמך... ס.מ.

רונית שלום, רציתי לשאול אותך רק שאלה אחת - האם אמרת לה את זה? חשוב שזה יהיה מדובר ביניכןלהבין ממה היא מפחדת, או ממה שאת חושבת שהיא מפחדת. עד שזה לא ידובר את תפחדי לדבר ויהיה משהו מאוד לא נכון בטיפול הזה. אז תאזרי את האומץ ותעלי את זה בפניה, זה בשבילך. דרור

יש לי שאלה האם מטפלים משחקים אותה עם אותה פוזה של אכפתיות ודאגה כלפי כל המטופלים שלהם וכאילו נותנים לכל אחד מהם יחס כאילו זה אישי ומיוחד? האם למטפלים יש תחושות שונות או או עצומות יותר למטופלים שונים או שעבורם המטופלים הם מטופלים ומריגישים כלפיהם אותו דבר? הרי הם אומרים לכולם אכפת לי ממך ומנסים להתקרב אז מה ההבדל בין מטופל למטופל מעבר לסיפור האישי? מה גורם למטפל להרגיש קרבה יתרה או מועטה למטופל מסויים ומה קורה למטפל שמרגיש שהוא חושב על מטופל מסויים יותר מהרגיל האם זה קיים?איך מטפלים עושים סוייטש ממטופל למטופל בעיקר שהטיפולים צמודים בשעות?

ירונה שלום, הבסיס לכל השאלות שלך בעיני נעוץ באמירה שלך לפיה האכפתיות היא פוזה, שאין בה אמת. האמירה הזו כשלעצמה מזמינה בדיקה. בעיני זוהי אינה פוזה כלל ועיקר. למטפלים באמת אכפת מהמטופלים שלהם. העובדה שלמטפל יש עוד מטופלים, לעיתים בזה אחר זה, אינה מורידה מהעובדה שאכפת לו מהם. אבל נשמע שאת מתקשה להאמין בכך שלמטפל שלך אכפת ממך באמת. שאם יש לו עוד מטופלים למה שיאהב דווקא אותך או אפילו גם אותך. טיפול זה דבר מורכב ומפגש עם מטופל אחד אינו זהה למפגש עם מטופל אחר. ותאמיני או לא למטפל שלך יכול להיות אכפת ממך וגם ממטופל אחר. דרור

השאלה שלי אז במה המפגש עם מטופל אחד למשנהו שונה עבור המטפל מעבר לשוני בתוכן הטיפולי?

אני לא מבינה את המטפל שלי פעם הוא נשאר איתי בפגישה שעה ורבע פעם שעה פעם חמישים דקות אני שמתי לב שכשיש פגישה קשה הוא נשאר איתי יותר שזה יפה מצידו אבל כשהפגישה קלה יותר הוא חוזר לחמישים ומשהו דקות האלה פעם שנורא בכיתי לא התייחסנו בכלל לשעון עד ששמתי לב שכבר עברה שעה וחצי, למה הוא לא יכול להישאר איתי קבוע שעה או שעה וחצי מה הקמצנות הזו על הכסף. מה אצל מטפלים כסף זה הכל?

רעות שלום, השאלה שלך עוררה בי מחשבות רבות. מדוע נפגשים חמישים דקות, מדוע זמן הפגישה קבוע, מה קורה כאשר זמן הפגישה משתנה באופן לא מתוכנן על פי גורמים שונים. חשבתי גם מדוע את שואלת למה הוא לא נשאר קבוע איתי שעה וחצי, ולא שואלת מדוע הוא לא נשאר קבוע איתי חמישים דקות כפי שסיכמנו בינינו. או מדוע את שואלת מה זו הקמצנות הזו שלו על הזמן והכסף, בעוד שלא ברור האם עלה בדעתך להציע לשלם על הזמן הנוסף של הפגישה שלכם? אלו שאלות שעלו בי, ללא תשובה בינתיים. אבל הדבר שננשמע בין השורות מדברייך הוא שהיית רוצה שהוא יהיה שם בשבילך ללא הגבלת זמן או כסף. וכאשר הוא לא עושה זאת את חשה אכזבה עצומה. דרור

לי נראה שהשאלה שלי עוררה בך זעם רב ולא מחשבות רבות. כנראה שהמטפל שלי בכל זאת בסדר יחסית.

באיזה מצב מטפלים ממליצים למטופל שלהם להעביר אותו למטפל אחר קולגה שלהם?

שלום לך, ישנם מספר מצבים בהם מטפלים ממליצים למטופל שלהם לעבור למטפל אחר. המשותף לכל המקרים הללו הוא שמסיבה כלשהי מרגיש המטפל שהוא אינו יכול לעזור למטופל, או שמטפל או שיטת טיפול אחרת יכולה לעזור יותר. דרור

למה המטפלת שלי לא קנתה לי מתנת יום הולדת היא יודעת מתי יום ההולדת שלי וזה נורא מעליב שהיא כזו לא רגישה מה אומרים יום הולדת שמח וזהו מה עם איזה כרטיס ברכה משהו אני כבר חודשיים אצלה אולי אעזוב אותה וזהו.

היי זיוית, תארי לך שכל מטפל היא קונה מתנות יומולדת לכל המטופלים שלו, וזה כמובן מחייב אותו לזכור את תאריכי הלידה של כולם... וברצינות: אני קוראת את העלבון שלך אבל - למה כ"כ חשוב לך לקבל מתנת יומולדת מהמטפלת שלך? או אפילו כרטיס ברכה...? ואיך זה מהווה סיבה מספיק טובה להפסקת הטיפול אחרי חודשיים בלבד? ס.מ.

זיווית שלום, נשמע לי שמאוד התאכזבת מהמטפלת שלך, שרק אמרה לך מזל טוב ליומולדת. אבל האם את יודעת מדוע כל כך חשוב לך לקבל ממנה משהו, מדוע האמירה שלה אינה מספיקה? את יכולה לעזוב את הטיפול אבל חשוב להבין האם זה באמת בגלל היעדר המתנה או שמשהו אחר עומד מאחורי הרצון לעזוב. כאמירה כללית רציתי לומר לך שמרבית המטפלים אם לא כולם אינם קונים מתנות יום הולדת למטופליהם. אין זה אומר שאין הם זוכרים או שלא אכפת להם מזה. דרור

אורנה כתבה שתהיה כאן גם בחמישי, ואתה בשישי. יש כאן הרבה לבבות דואבים. מה קורה?

יאירה שלום, אני כאן כרגע. אני יכול להבין כיצד שינוי יכול לעורר חרדה האם אני אגיע או לו. אבל כתמיד אני מציע להתאזר בסבלנות. דרור

שלום דרור, אני מאד מדוכאת. מיואשת ממש. אני נמצאת כבר 10 שנים במערכת יחסים שהולכת ושוקעת. מלכתחילה לא הייתה ממש תשוקה והתלהבות מצידי, בעיקר פחד שלחיים אין משהו טוב יותר להציע לי. 10 שנים של השתקת הקול הפנימי שצועק מתוכי שזה לא הדבר הנכון בשבילי. בימים האחרונים אני מרגישה שהכל פורץ ממני החוצה, אבל עדיין חוששת שאם אומר הכל, וניפרד, אמצא את עצמי עוד יותר מדוכאת, ולבד, לעולמים... איך מתגברים על הפחדים האלה? איך יודעים מבפנים מה נכון? אלית

אלית שלום, אני מבין גם מהפנייה הזו וגם מזו שמעליה שבעצם את מתקשה לדעת מה את באמת רוצה. את טוענת שהבעיה היא לא בו אלא שאת לא יודעת אם את רוצה להישאר שם. למעשה את אומרת שמלכתחילה הסיבה המרכזית לקשר הייתה הפחד להישאר לבד. במקרים כאלו אני ממליץ שלפני שאת עושה החלטה תפני לטיפול, תנסי לברר מה באמת מפחיד אותך בלהיות לבד, האם את יוכלה לדמיין מצב בו את לא נשארת לבד? בכל מקרה אני לא מאמין בשמירה בבטן, אבל לעיתים קרובות אני שם לב שהסיבה לניסיון לשמור בבטן היא החשש שהדיבור ילווה בהתפרצות בלתי נשלטת. לכן אני מייעץ לך להתחיל לדבר קודם כל בטיפול, לברר עם עצמך ואז אני מאמין גם שתפחדי פחות לדבר. דרור

האם לשאול מטפל מה גרם לו לבחור במקצוע שלו, נחשב לשאלה לגיטימית כמו לשאול שאלות על הכשרתו המקצועית או שזה נחשב לשאלה פרטית שהוא לא חייב לענות עליה, אלא לפי שיקול דעתו והוא יתחיל לשאול אותי למה אני שואל אותו?

היי, הייתי אומרת שגם וגם וגם: גם אפשר לשאול. גם המטפל לא חייב לענות, אלא אם הוא רוצה (מאחר וזה לא פרט טכני שנוגע להכשרה שלו). וגם בהחלט עלולה לצוץ השאלה הנגדית של "למה אתה שואל?" פשוט תהיה מוכן לכל האפשרויות :) ס.מ.

שלום לך, נשמע לי שאתה יודע שזוהי שאלה אישית למדי. מטפל אינו מחוייב לענות על שאלה כזו, ולדעתי חשוב שתנסה לברר, רצוי איתו, מדוע מסקרן אותך לדעת מה הוביל אותו לבחור במקצוע הזה. דרור

יש בי מישהי אחת קרה ואכזרית קשה וסגרירית שבויה יש בי מישהי אחת שאין לה כל תכלית טיפשה ושברירית כנועה יש בי מישהי אחת רכה ואוורירית שקטה וסלחנית כבויה יש בי מישהי אחת נפגעת בקלות נבהלת מכל שטות פצועה יש בי איזו שחקנית זולה חקיינית גרועה פרועה יש בי מישהי אחת נוגה ומלכותית חמה ואימהית ברורה... יש בי איזו פחדנית גדולה ילדה קטנה פגועה

אורלי זה שיר על פיצול אישיות נכון?מה עושים במצב של פיצול אישיות יש תרופה לזה?

אורלי'לה בימים האחרונים את כותבת כאן אבל רק דרך שירה, כתבי משהו אישי יותר, שתפי זה מקל. בכל מקרה זה אנונימי את לא צריכה להסתתר שפכי ספרי כתבי את לא צריכה להיות כל כך נעימה ומעודנת לפעמים אפשר ורצוי גם לכעוס באמת. וגם אם בין המילים בשירייך קולטים את הכאב שלך אל תשארי עם זעם וכאב עצור שחררייייייייייייייייייי. יש בך אכן כל כך הרבה שלך חברה קבועה

אורלי במשמרת של אורנה כתבת את השיר הבא תהיתי מה המשמעות שלו ולמה התכוונת בו כי השיר מאוד נגע לי שאלתי אותך במשמרת של אורנה אבל משהו קרה להודעה שלי (צירפתי לך אותו) התעייפתי רוח עולה מן הים גל מתקדם ועוד גל מישהו בא ומבחין בי מישהו בא ונבהל ואני שוכבת קפואה קול מהדהד במרחק מישהו בא ונשם בי בא ולוחץ בי חזק כל התחושות נשכחו כבר כל הכאב נעלם אין בי דבר להציל עוד אין לי בכל העולם רוח עולה מן הים טעם מלוח בפי מישהו לא מוותר לי בא ונלחם במקומי באשכול אנשים צל מכסה את פניי מישהו בא ובוכה לא אל תבכה לא עליי כל התחושות נשכחו כבר כל הכאב נעלם אין בי דבר להציל עוד אין לי בכל העולם

השיר הזה הוא שיר של דליה רביקוביץ שכתבה שבועיים לפני התאבדותה. איזו משוררת גדולה היא הייתה זכרונה לברכה. אורלי הכל טוב אצלך?

אורלי שלום, אני שומע את התחושה שלך שקיים בתוכך פער גדול מאוד בין חלקים פרועים לחלקים רגועים, בין חלקים "טובים" ל"רעים". פער שאת לא מצליחה לגשר עליו עד כי נראה שלא מדובר באותה אורלי. אני חושב שחשוב, שתנסי דרך טיפול לאחד את הרגשות שלך את התחושות שלך כלפי עצמך כך שתוכלי לחוות את עצמך כשלמה. דרור

ערב טוב, אני פניתי לטיפול לפני שנה וחצי, ו"הזהרתי" אותה שמאוד קשה לי לדבר על עצמי ולשתף או להיחשף, אבל יש כמה דברים שמקשים על יאת החיים ושבגללפ פניתי אליה. לקח לי בערך שנה וקצת עד שהצלחתי להתחיל נושא מסוים, לבקש עזרה, אבל יש עדיין פגישות שהיא "עושה את כל העבודה". הגענו למצב עכשיו שאין הרבה התקדמות ואם אני מרגישה התקדמות מסוימת או שהיא מנסה להתקרב עוד קצת או לפתוח נושא חדש, אני "ממציאה" לי משהו בכדי "לפוצץ" את הפגישות ולשנות את כיוונם. האם אני לא מאמינה בה מספיק או שאני מפחדת ממה שיהיה? או שאני בכלל צריכה לעבור למישהי אחרת שאוכל להאמין בה ולזרום איתה ביתר קלות? (היא הביעה כמה פעמים עד כמה קשה לה איתי ושהיא לפעמים מנסה להבין איפה טעתה!!) מה דעתך?

יוליה שלום, אני לא מכיר את כל הפרטים מהטיפול שלך. אבל אני אתחיל דווקא מהסוף. לא נשמע לי מהתיאור שלך שהסיבה לקושי שלך נעוצה בקשר שלך עם המטפלת שלך. זהו קושי שאת מביאה ושאתן מנסות להתמודד איתו. כרגע זהו הנושא הטיפולי, כיצד ליצור קשר, אמון יכולת שלך לאפשר קרבה. עבורך זה לא דבר של מה בכך. אל תיבהלי ואל תפסיקי את הטיפול, תמשיכי ואני חושב שדרך החיפוש המתמיד של שניכן אחר הדרך הנכונה להיפגש בחדר זה יגיע במוקדם או במאוחר. דרור

בפגישה האחרונה דיברתי על כך שיש לי פנטזיה, אולי מן מניפולציה שכזו, לשאול מטפלים אחרים מחוץ לטיפול (למשל בפורום) עד כמה חשובים להם המטופלים, וממש לבקש דוגמאות. איך זה באמת קורה. "אתם לא יודעים עד כמה המטופלים חשובים לנו וכמה גדולה המושקעות הרגשית" הם משפטים שראיתי כאן ולא פעם. אבל... לא תופסת אותם. לא ייפול משמיים, ובכל זאת, חשבתי לתור אחר דוגמאות. איך מתבטאת המושקעות הרגשית מצד המטפלים בתוך ומחוץ לשעות הטיפול? מבינה שחוזרת ושואלת האם חלק ממני קיים באחרים, או בפרט בטיפול, גם מעבר לזמן הנוכחות שלי (וגם בזמן הנוכחות שלי מצליחה לכעוס לפעמים שהריכוז מוסת ממני, כמו שפשוט קורה, כי ככה זה, אבל אני רוטנת, כי משהו חסר בכל זאת), ולמרות שאני שומעת איכשהו תשובות שכן, זה לא נטמע. זה לא. אף פעם לא. רציתי להזכיר גם, שהוסבר לי שמאד קל להתפתות לשבור גבולות איתי ובמצבי, וייתכן שמטפלים אחרים היו עושים מעשה, אבל אותו מעשה, שהיה יכול להיות נפלא עבור שני הצדדים באותו רגע, היה מקלקל לטיפול, והחשוב הוא לשמור על הטיפול. אז איך בכל זאת? לא מוצאת תשובה ובעצם היו אלה מחשבות ששלחתי... שתהיה שבת שלום

שלום רב, מטופלים הופכים יקרים מאד ללבם של המטפלים, ורגשות אלה, חזקים ככל שיהיו, מקבלים ביטויים במבט, במילה טובה, בחיוך, ובהתכווננות מיטבית (גם אם לא מושלמת) לצרכים של המטופל. המטפל חושב על המטופל שלו גם בהיעדרו, דואג לו, מושקע בו, רגשית, האם אהבה כזו נחשבת פחות? ליאת

אני אתן לך דוגמא חיה לכמה מטופלים חשובים למטפלים שלהם: לפני שלושה חודשים שברתי את הרגל, המטפל שלי הגיע אלי הבייתה בשעה הקבועה שלנו. התקשר לשאול לשלומי וליווה אותי עד שחזרתי לקליניקה. חמוד לא? מטפל שלא חושב על המטופלים שלו ודואג להם ומשקיע מחשבה ודאגה הוא לא מטפל כמובן שלכל מטפל יש רגישות מיוחדת למטופל מסויים גם אם לא יודו בזה תמיד יהיה את המטופל שיעסיק אותו יותר ויחשוב עליו יותר , קשרים גם אם טיפוליים כוללים רגשות כמו אהבה ודאגה ופחד וקרבה וגעגוע ועוד הרבה.

שלום לך, הפנטזיה שלך היא להבין כיצד בעצם מרגישים שלמטפל אכפת, באמת. איך מפנימים את ההרגשה הזו. לא קל להרגיש את זה כשקיים חוסר אמון פנימי שזה אפשרי בכלל. הדרך להרגיש את זה היא לא דרך מעשה כזה או אחר. אלא דווקא דרך העקביות, התחושה המתמשכת שמחלחלת בהדרגה שהמטפל זוכר דברים שדוברו, שהוא לא נבהל מהכעס ולא נרתע מהדרישות להוכיח את אהבתו. אני לא אומר שזה קל, אבל אני לא חושב שדוגמאות ספציפיות הן העניין, דרמטיות ככל שיהיו, אלא דווקא העקביות היא החשובה. דרור

שלום, כתבתי לפני כמה ימים לאורנה לגבי הנסיעה של המטפלת שלי ועד כמה קשה לי עם הפרידות ובמיוחד לאור מה שהיה בינינו. ואורנה הציעה לנסות ולהשקיע עוד מאמץ בקשר הטיפולי הזה. הלכתי לפגישה בסוף ולא ביטלתי אבל מרוב שהייתי כועסת עליה עם הרגשה של נטושה ונבגדת, לא הוצאתי מילה שם. כלום, לא הצלחתי לומר שום דבר הייתי באי שקט, ניסיתי לצאת אחרי עשר דקות מתחילת הפגישה, אבל היא לא נתנה לי, והיא המשיכה לדבר ולא הקשבתי לשום דבר...אפשר אפילו שלא הייתי שם, סתם נוכחתי שם... היא הרגישה את זה וביקשה שאני אעדכן אותה אם אני רוצה להמשיך או שאני רוצה לקחת חופש... מה אני אמורה לעשות, בא לי לצעוק, לבכות, להוציא הכל, אבל לא יכולה. חזרתי הביתה בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי, ישנתי כמה שעות טובות, וזהו. אבל מה עכשיו? מה הלאה? איך אני אחשור להאמין בה? להתקרב ממנה? תודה וסופ"ש נעים

מה זאת אומרת את רוצה לקחת חופש זה היא שלוקחת חופש לא? מה היא עושה מפילה עלייך את החופש שלה-נורא זול...

שלום א. נסיעה לש מטפלת יכולה לעורר רגשות קשים של נטישה ובגידה ונשמע שזה מה שזה עורר בך. התגובה שלך הייתה לשתוק להתנתק ממנה, לא להרגיש את הצורך שלך בה, ואלי גם לתת לה להרגיש מעט ממה שאת מרגישה. לטעמי זו לא צריכה להיות סיבה להפסקת טיפול. זהו שלב קשה, אבל שלב שאפשר וחשוב להתמודד איתו גם בטיפול וגם מחוצה לו. לדעתי עם הזמן תוכלי לבטוח בה שוב, ובהדרגה גם לשאת פגיעות שכאלו מצידה בהמשך מבלי שזה יגרום לך כאב כה רב. דרור

שלום דרור, איזה שיטות טיפול טובות יש לדיכאון? במיוחד למי שלא רוצה תרופות. הבעיה היא של אמא שלי, בת 60, שנמצאת בדיכאון בשנה האחרונה בעקבות פיטורים מעבודה וגילוי מחלה אוטואימונית. תודה רבה

שלום רות, כאשר הדכאון הוא דכאון חריף, כמעט תמיד יש צורך בהתערבות תרופתית. יחד עם זאת נשמע שחשוב שיחד עם הטיפול התרופתי, או אפילו כשלב מוקדם להם, היא תפנה לטיפול בשיחות בין אם בגישה פסיכודינמית ובין בגישה התנהגותית - קוגנטיבית. שתי הגישות הללו יכולות לעזור לה מאוד להתמודד עם אירועי החיים הקשים שהיא עוברת. דרור

שלום דרור, רציתי להעלות שאלה בנוגע לפורמט של הפורום: מתי חוזרים לפורום פתוח ולא מסונן? אם אני זוכרת נכון, בזמן האחרון לא היו בעיות מיוחדות מעבר לעץ של סתם. יש חדשות בנושא? טל

טל שלום, אין עדיין חדש בנושא ואנחנו שוקלים מה לעשות בהמשך. יחד עם זאת חשוב לזכור שבפורמט הזה ישנה רגיעה בין היתר בשל המבנה הנוכחי שלו, על אף החסרונות. דרור

שלום רב, רציתי לשאול מה בדיוק צריך לברר עם פסיכולוג בפגישה הראשונה, מבחינת השכלה, המלצות, שיטת טיפול וכו'. זה נראה לי מאוד מביך, אבל אני לא רוצה ליפול. בתודה מראש, גילה

גילה שלום, אין משהו שצריך לברר עם המטפל. אבל ניתן כפי שאמרת לברר את ההשכלה שלו, שיטות הטיפול בהן הוא משתמש, הסטטוס המקצועי שלו. אלו חשובים בעיקר כדי לדעת שאת יושבת מול איש מקצוע. אבל לא בהכרח ייתנו לך תשובה האם הוא איש מקצוע טוב. לכן הדבר החשוב הוא לנסות ולראות כיצד את מרגישה בפגישה. פגישה ראשונה היא מלחיצה ולעיתים אף קשה, לכן חשוב לזכור שאת לאאמורה להרגיש בנוח, אבל חשוב שתרגישי שהוא איתך, שהוא מקשיב ומנסה להבין אותך. לגבי בקשת המלצות ממנו לא רק שזה לא מקובל אלא שאף הקוד האתי אוסר על פסיכולוג לבקש ובוודאי להציג המלצות על עצמו ממטופלים אחרים. בהצלחה, דרור

שלום דרור, לאחר טיפול של שנה, עם עליות ומורדות, הפסיכולוגית שלי שיתפה אותי במחשבה שלה שאני סובלת מהפרעת אישיות גבולית ושכדאי לי לפנות לטיפול DBT. האם זה מקובל שמטפל יפנה מטופל לטיפול אחר? אני די בתדהמה. בתודה, קרני

איזו נטישה מטורפת.......למה היא עוזבת אותך? רק אחרי שנה היא קלטה שאת צריכה מטפל אחר אלוהים איזה קטע מסריח

קרני שלום, אני יכול להבין את ההפתעה שלך, כמו גם את התחושה שהיא מוותרת עלייך אולי. אבל אפשר להסתכל על זה גם אחרת. ייתכן והיא מרגישה שהיא לא מצליחה לעזור לך, והיא סבורה על בסיס הערכה מקצועית ששיטת טיפול אחרת בה היא לא מתמחה תעזור לך יותר. במקרה כזה היא עושה צעד לא פשוט גם מבחינתה כשהיא משתפת אותך במחשבה שייתכן ושיטה אחרת תעזור לך יותר ממנה. שימי לב שזוהי הצעה ולא הכרח. דרור

למה את חושבת שזה "קטע מסריח"? לפעמים עד שרואים שצריך משהו אחר. בכל מקרה להפרעת אישיות גבולית בהחלט DBT זה יכול להיות הרבה יותר מתאים מטיפול פסיכולוגי שמרני, בין אם מדובר בשילוב הקבוצתי וטיפול פרטני לבין טיפול פרטני עם מטפל זמין יותר לפי הסדר שניקבע זה הרבה הרבה הרבה יותר נוח.

שלום דרור, אני רוצה להמשיך להתייחס לנושא המתנות למטפלים. אני חושבת שמרוב אג'נדות מרשימות שכחתם שמטופלים לפעמים פשוט ר-ו-צ-י-ם להוציא כסף על מתנה למטפל, ולא רוצים שיפרשו להם את זה. מה דעתך? מיה

היי מיה, לא עקבתי אחרי הדיון סביב הנושא, שהתקיים עד עתה. אני כן יכולה לספר לך, שהמטפלת שלי מקבלת ממני מתנות בשמחה רבה (כל מה שאני צריכה זה להציע משהו :)), וברוב המקרים בלי נסיונות לפרש ולהבין יתר על המידה. היא יכולה לשאול, למשל, "למה בחרת להביא לי דווקא x"? ולרוב תשובה קצרה מספקת אותה. כמובן שלא מדובר במתנות בשווי של מאות ואלפי שקלים, אלא בעיקר דברים קטנים, שלרוב אני גם יודעת למה בחרתי להביא לה אותם. אגב, מדי פעם זה הדדי - גם אני מקבלת מתנות ממטפלות (גם מהנוכחית וגם מהקודמת). וגם אני ביררתי מה המשמעות של המתנה עבורן, ולמה הן בחרו לתת לי אותן. ס.מ.

תמיד אפשר לבקש שיחסכו מאיתנו את הפרשנות. לפחות באופן זמני. לפעמים הם גם נעתרים, ולפעמים יש סיכוי שיניחו לנו. פשוט, בדיוק דבר כזה קרה לי בפגישה האחרונה. לא בהקשר של מתנה, אבל דומה. חשבתי שכבר אין אוויר יותר, ובאופן מפתיע, הניחו לי בסוף וחסל. חוץ מזה, ולאו דווקא בהקשר המתנות, לפעמים באמת יש דברים שלא אומרים כלום ואין מה לפרש אותם, למרות שמה זה בא להיסחף.

מיה שלום, ישנן גישות שונות כיצד להגיב למתנה ממטופל, האם לפרש, האם לנסות להבין עם עצמך כמטפל, אפילו האם לדחות את המתנה. אני אישית, וזו דעה שלי, חושב שלא צריך לפרש מתנות, בעיקר לא מתנות בסוף טיפול. לעומת זאת מתנות שניתנות במהלך טיפול חשוב לנסות ולהבין מדוע המטופל רוצה להביא מתנה. האם זה קורה לו רק בחדר או גם מחוצה לו. הנושא הזה אינו כה פשוט, ולרוב מטופלים אינם מביאים סתם מתנה. זה לא אומר שצריך לפרש את זה אבל בהחלט שווה לתת על זה את הדעת. דרור

הי דרור ואורנה שלור רב לכם מנהלי הפורום אני בתחילה אומר שאני מקוו מאד שליאת מרגישה טוה ושכל בדר אלה. שאלתי היא: איך נקרא מצב שבו אני מדברת אם בין אדם מסוים על בן אדם אחר ואומרת לו מה אני רואה שמתאים לבן אדם הזה לעסוק ובעצם בין לבין מעלימה אצ העובדה שזה מה שאני רוצה לעסוק וחושבת שמתאים לי אפילו יתר מאותו בן אדם. אם זה לא השלכ אז מה זהמצב הזהאיך הוא ניקרא?אנא ערו לי להבין זאת גם לבד וגם יחד איתכם. ושולחת שמחה ואבה מכאן לכולם. בתודה מראש שולמית

שולמית שלום, ליאת בסדר גמור ותהיה פה בשבוע הבא. לשאלתך, עניתי לך בתחילת השבוע שהשלכה מתייחסת להשלכת תכונה או רגש לא רצויים על האחר. למשל לא להיות מסוגל לקבל את התוקפנות שבעצמך ולראות באחר כתוקפן. לא נשמע לי שזה מה שאת מדברת עליו, אבל השאלה היא מדוע חשוב לך לדעת מה השם של זה. הרי נשמע שאת מבינה את זו שרוצה לעשות את אותו הדבר שאת ממליצה עליו. דרור

היי דרור אבל בכל זאצ אילך זה ניקרא מצב כזה מבחינה מקצועית. אם אינו ניכלל בהמושג השלכה.

שלום בעלי חלה לפני יותר מחצי שנה כשאושפז לראשונה הוגדר במצב מאני פסיכוטי עם חשש לפגיעה בסובבים אותו גם באישפוז השני שהיה לאחר כמה ימים מיום השחרור אותו דבר ומאז שהשתחרר היה שרויי במצב דפרסי החל ליטול כדורים וטיפה התאזן אך ממש קשה מאז כי הוא לא מתפקד מבחינת תקשורת תקינה עם הסביבה למרות שעובד והן מבחינה זוגית על כל מובניה >>לפי אישור מהרופא אף רשום באנגלית סכיזופרניה אני מנסה לשכנע אותו ללכת לשיחות כמעט ללא הצלחת שכנוע שזה יעזור לו . אני רוצה שהחיים יחזרו למסלולם במידת האפשר מה ניתן לעשות יש אולי טיפול אחר שאפשר לתת כי הכדורים מדכאים לו חשקים (הוא שותה ולפורל וזיפרקסה>>כעת רק ולפורל) אשמח לייעוץ בנושא תודה....

לולי שלום, בהפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה), או בסכיזופרניה, הדעה כיום, ואין מערערין עליה, שיש הכרח בטיפול תרופתי מתמשך. תופעות הלוואי של הכדורים הללו עשויות להיות לא נעימות, אם כי התרופות מהדור החדש יותר, כפי שהוא לוקח, הן בעלות פחות תופעות לוואי. אגב לגבי החשקים, אחד מסימני ההיכר של דכאון הוא אובדן היכולת להינות. כך שלא הייתי ממליץ על הפסקת הטיפול התרופתי. ניתן בכל זאת להתייעץ עם הפסיכיאטר ולבדוק האם ישנן תרופות טובות יותר. לגבי טיפול אחר מלבד שיחות, ניתן להיעזר במקרים מסויימים בטיפול באומנות לסוגיו, אליו אנשים יכולים להתחבר לעיתים ביתר קלות. אבל מדברייך לא נשמע לי שזה המצב. בינתיים המשיכו עם בטיפול התרופתי ומדי פעם העלי את האפשרות של שיחות. דרור

שלום, אשמח את תעני לי מהלב. לרוב אתם מחזירים אותנו למטפלים שלנו לדבר איתם, להחזיר את ההרגשה של בגידות או נטישה, או השפלה, או חוסר אימון.... לחדר הטיפול, אבל אתם בתוך תוכם יודעים שהמטפל/ת ימצאו תמיד תשובה כלשהי בכדי לשכנע את המטופל שהם לא טעו בדרך. אף אחד מכם לא יודה באשמה. כי אתם או שתאבדו את הלקוח, או שתגובת הלקוח תהיה חריפה מדי לטעמכם. וגם כי לא יפה כאנשי מקצוע להופיע כטועים.אז תמיד בחדר הטיפול המטופל הוא האשם, והוא הטועה...

הי מעיין, בראש ובראשונה, כל מטפל הוא גם בן-אדם. ובני אדם עשויים לפגוע - בלי כוונה - בזולתם. חשוב להבין עם המטפל ממה נובעת תחושה הבגידה, השפלה, חוסר אמון וכו', אבל לא פחות חשוב להיות קשובים לקול הפנימי. באופן אישי אני יכולה לספר, שהיו פעמים שהאשמתי את המטפלת שלי במשהו, ובירור יסודי יותר העלה שאני לא הבנתי אותה נכון. אבל! לעתים הסתבר שהיא אכן היתה לא בסדר, ואז היא לוקחת על עצמה את האחריות, ומתנצלת אם צריך. כל דיאלוג, טיפולי או לא, צופן בחובו פוטנציאל של אי-הבנה, פגיעה (לאו דווקא מכוונת) בזולת וכדומה. אבל לדעתי תמיד כדאי לבדוק בפנים, מה באמת קרה - לפעמים האחריות היא שלנו ולפעמים של הצד השני. העניין הוא, שצריך להיות מוכנים לכך, שחסתבר שבאמת הטעות היתה שלנו, ואז לשאת באחריות. ס.מ.

מה שאמרת מזכיר לי אותי ברגעים מסוימים, שבאו לידי ביטוי חריף כזה פעם בשלב כלשהו בטיפול. היום יודעת שזה לא נכון כל כך... מטפלים כן מודים בטעויות, אם ישנן טעויות. אתן לך דוגמא למשפט ששמעתי בטיפול שלי: " יש טעויות, אבל יש טעויות שאני לא עושה". לאורך תקופת הטיפול שלי הבנתי שזה באמת נכון. באופן כללי, עד כמה שאני מבינה מהטיפול שלי, הטיפול הוא בעצם ניסיון למצוא דרכים מכל מיני כיוונים. אילו הדרך למטרה הייתה ידועה מראש, הכל היה אחרת... אבל בתהליך הזה ישנם הרבה ניסיונות שמטרתם להוביל אותנו לניסיון הבא בתקווה שקצת נתקדם בדרך. אלו לא טעויות, אלה הניסיונות לאורך המסלול מלא המהמורות שצריך להכיר אותן. הניסיונות הללו כואבים. אי אפשר לגדול בלי שיכאב. בכל מקרה, בכל תגובה שלך אינך אשמה, ולמרות שמאד מאד מרתיח, אז כן, צריך לחזור גם עם מה שאמרת עכשיו לטיפול...

ההבדל בין פסיכולוג לאלוהים שאלוהים יודע שהוא לא פסיכולוג(-:

לפעמים מגיעים לטיפול מטופלים שההורים שלהם איכזבו ואולי אפילו פגעו. מטפלים אמורים לגונן ולדאוג ואם הם טועים חשוב שיקחו אחריות אחרת הם הופכים להיות אותם הורים מאכזבים ונטולי אחריות.

שלום רב לפסיכולוגים, אני מטופלת כשנה בטיפול דינאמי. ככל הנראה יש לי בעיה הנקראת וגיניסמוס (ע"פ מה שקראתי). העלתי את הבעיה מול המטפלת, אך כרגע אין לי בן זוג ולכן המטפלת טוענת שלא ניתן לטפל בבעיה באופן ישיר, אלא רק באמצעות דיבור באופן כללי על יחסים, מאחר ואין כרגע פרטנר קונקרטי. שמעתי שיש מכונים שמטפלים בבעיות מסוג זה ללא תלות בבן זוג. אני חוששת שמא היא לא מיומנת לטפל בבעיה מסוג זה, אם כי היא פסיכולוגית קלינית, בעלת ניסיון רב. אודה על חוות דעתכם, וכיצד עלי לפעול. תודה רבה לילך

שלום לילך, ישנן שתי גישות מרכזיות לטיפול בבעיות כמו וגיניסמוס: גישה אחת (באופן כללי מדובר בגישה דינמית) תנסה להבין את הרגשות והחוויות שהובילו לבעיה, ועל-פיה בהחלט כדאי לדבר ולדבר... נראה שהמטפלת שלך דוגלת בעמדה כזו. גישה שנייה (התנהגותית בעיקרה) תמליץ על סדרה הדרגתית של תרגילים המכוונים ספציפית לפתרון הבעיה. סקסולוגים בהחלט יכולים לסייע בבניית מערך תרגילים שכזה. לעניות דעתי, נכון לשלב בין הגישות וכדאי לדבר עם המטפלת שלך על אפשרות כזו. בהצלחה, אורנה

שלום לך אורנה, אני חוזרת עם אותה שאלה (שאני בקשר דרך האינטרנט עם בעלה של המטפלת). אני רוצה להבהיר משהו ואז אשמח לשמוע את דעתך הסופית. הקשר שלי איתו הוא רק סביב המאמרים שלו, ואין שום זכר או התייחסות לחייו האישים. ואני אחת מאלפי קוראים שמביעים את דעתם , אז למה שאני צריכה להזדהות בפניה, או להודות תודה

שלום שיר, את לא צריכה (במובן "חייבת") להזדהות או להודות ואת לא עושה שום פשע נורא, זה לחלוטין עניין של רצון להפוך את הטיפול למרחב כנה ואותנטי, שיכול (בתוקף היותו כנה ואותנטי) ללמד אותך דברים חשובים על עצמך. להרגשתי, זה לא סתמי שבחרת בו מבין כותבים רבים אחרים שיכולת להתמקד ביצירתם, וזו אחת הדרכים שלך להתקרב אליה, לדעת עליה... בעיני כדאי לדבר על זה, בשבילך. לילה טוב, אורנה

ילדה בתוך קופסא סגורה מחפשת דרך מילוט לתוך עולמה הצר.. קופסא בתוך ילדה פתוחה , מחפשת דרך מוצא.., להתנקות מכל הרע .. רק .. רוצה לברוח אל הדימיון במסע אינסופי שלא נגמר... ולשכוח מכל הזכרונות הקשים האלה ..(שככ אי אפשר) ו..השדים יוצאים מתוך בקבוק .. בריקוד זדוני .. מכסים לא מכסים?! נוגעים לא נוגעים?! רואים לא רואים?! חיים מתים.. מתים חיים.. הקופסא סגורה, ו..הילדה צרה.. והעולם שם בחוץ .. כולו מאיים ורעעעע "אז זהו אבא..כבר לא משחקים בוא ונשבור את הכלים..:-( אבל ..הנה ..אבא בא ברוך ה (א) בא !! " אז.. מה זה היה ?! גילוי או גלוי? נסתר או חבוי? (האם אצליח לדעת פעם?!).. בואו .. ו..נחבר לה חוטים ו..נחבר לה מילים ו..נחבר לה סודות ו..נחבר לה פחדים .. ומה ייצא ? ילדה של חוטים ..?! הלב שלי ככ כואב ...:-(((((( שרית

שלום שרית, מילותייך מצליחות להמחיז מחזה זוועה, ילדה אבודה תלויה על חוט השערה (הסערה)... לא יכולתי שלא לחשוב כמה טוב שאת כבר (גם) גדולה... לילה טוב, אורנה

הי ליאת המטפלת שלי טסה שבוע הבא לחו"ל(יש לנו עוד שני מפגשים לפני). בשני מפגשים האחרונים יש שתיקה מעיקה ביננו,היא אומרת שזה בגלל שאני כועסת שהיא נוסעת(בגלל שדרך זה אני חווה שוב את האובדן שקשה לי עם פרידות). הסברתי לה שאני לא כועסת אלא עצובה שהיא טסה לשבועיים,אבל היא בשלה מסבירה שהשתיקה שלי היא דרך להגיד לה שאני כועסת. איך אני אשרוד כשהיא תיסע גם ככה המרחק בין פגישה לפגישה מרגיש כמו נצח ואנחנו נפגשות פעמיים בשבוע ואיך כן מנסים למצות את שתי הפגישות האחרונות לפני הנסיעה ולא להמשיך לשתוק. יש הרגשה של סוף.

שלום איריס, ליאת תהיה כאן בשבוע הבא. אני חושבת שהתשובה שיש לי לכתוב מסתתרת בתוך מילותייך: את מרגישה עצובה, את מתקשה להסביר זאת ונשארת קצת לבד כבר מעכשיו, את חוששת מהפרידה הזמנית ותוהה האם היא מסמנת את הפרידה הקבועה והסופית. כל-כך הרבה דברים חשובים, שחבל לשתוק אותם... דברי איתה על זה, הפכי את עצמך לפחות לבד כבר מעכשיו... לילה טוב, אורנה

בשלהי היום ובכלות השבוע, ממש אחרי העיקול האחרון, מול הנוף העזוב והלא מטופח של הדרך הביתה, יכולתי לרגע אחד, שהמשיך ונכנס אל תוך הזמן הנוכחי, לנשום, להרגיש שיהיה בסדר, לשקוט.

למי שכתב/ה... מילים יפיפיות. מלאות נפח. גרגרי האבק, נדמה שדומים, ריקים, מרחפים לכל משב רוח, אבל, כל גרגר הוא גרגר, עולם ומלואו בפני עצמו, ולכל גרגר הילה משלו. ובסוף נוחתים :-) שיהיה בסדר...

יש לי משיכה לבנות בטירוף אבל רק מינית, לעומת גברים שזה גם רגשי וגם מיני יש לי חבר וכשאני איתו אני מפנטזת על בחורות אני משוגעת עליו אבל זה מדליק אותי...... בסרטי פורנו אני מעדיפה להתמקד בבנות האם זו בעיה נפשית? מה זה אומר? יש לי סטיה?

שלום נירית, המיניות האנושית היא דבר מורכב, ואם את מוטרדת מהגיוון שתיארת את מוזמנת לברר זאת בקשר טיפולי אישי ואינטימי, לא מעל "גלי האתר". לילה טוב, אורנה

האם זה מקובל לתת מתנה למטפל? כביטוי להערכה ותודה..

לא זה לא מקובל. רבים מהם יסרבו לקחת מתנה. אבל משהו סימלי תמיד ניתן לתת.. (וכמו פסיכולוגים טובים הם יתחילו לנתח את הרצון שלך לתת להם מתנה וכד') ובלי קשר לשאלתך, את הרי משלמת לטיפול אז למה את מרגישה את הצורך לתת מתנה להערכה ותודה?

אשתף אותך קצת מניסיוני כמטופלת - תוך כדי התהליך הטיפולי, עדיף לדבר עם המטפל על הפנטזיה להביא "מתנה", ואפילו ממש לתאר את מה שהיה בתכנון, אבל לא נראה לי רצוי ממש לבצע. על פי רוב, זה נושא מאד רגיש, ובואי נאמר, למתנות חומריות רשמיות, עשוי להיות פוטנציאל מזעזע פגישות ומפר איזונים. מהמון סיבות. לפעמים אפילו נראה לי שזה עושה את הדבר ההפוך בדיוק. כלומר, הופך לאי נתינה. בעצם, לדבר על זה, זו הנתינה. באופן אישי, הפגישות בהן רק דיברתי על הרעיון מבלי לבצע היו יעילות אלפי מונים ופחות מבלבלות. למדתי בטיפול, שהמתנות האמיתיות העמוקות ביותר, מתרחשות בין המילים והרגשות. מעת לעת, לפעמים לפני פרידות של חופשות מתוכננות של סיום שנה, אפשר להשאיר משהו קטן ממך. מעשה ידייך, פרי עטך וכד', בהתאם להרגשתך באותו עיתוי.

שלום אפרת, מאחר ואין כלל אתיקה חד-משמעי בנושא, מטפלים מתייחסים לנושא המתנות באופן מאוד אישי, הקשור לסגנונם הטיפולי, לאישיותם ולקשר הייחודי שנוצר עם המטופל הספציפי. לכן, אני נוטה להסכים עם ההמלצה שקיבלת לדבר על זה במילים לפני המעשים (זה כלל טוב לטיפול בדיבור באופן כללי...). לכשעצמי, אני סבורה שמתנות חומריות אינן באמת נחוצות, ומכתב עם מילים אישיות יקר בעיני לא פחות. מתוך כנות רבה אתוודה שבקליניקה שלי פזורים מספר פריטים מעשה ידיהם של מטופלים לשעבר, ואני מתבוננת בהם בחיבה ובחמימות רבה... לילה טוב, אורנה

אורנה, יש תמיד יתרון לאנשים שיש להם כושר הבעה בתכתב טוב ידים טובות, יצירתיות וכד' אבל יש כאלה שאין להם תכונות אלו (למשל אני כשאני קונה מתנה יש לי בעיה אפילו לכתוב כרטיס ברכה) למטופלים כמונו אם יש צורך בהכרת הטוב הפתרון להביא מתנה וכך בצורה כספית חומרית להראות את תחושתינו. (בכל אופן זו הוצאה וכסף תמיד זה דבר יקר להוציא (-: ) רחל

היי אני בת 26, יש לי חבר שנתיים וחצי , סיימתי ללמוד בהצלחה ואני עובדת. תמיד הייתי מלאת חיים שמחה וצוחקת, אבל בזמן האחרון משהו מציק לי, גם המראה הפיזי שלי פתאום לא נראה לי, אני פתאום חושבת שאני מכוערת למרות הפידבקים מהחברים,מה שמדהים אותי זה שבעבודה אני שמחה וצוחקת, אבל איך שאני יוצאת החוצה אני מרגישה מאויימת-מבחינה כזו שאני מרגישה מכוערת ושמנה, ולא רק זה, משהו גדול יותר מפריע לי ואני לא יודעת מה זה, פשוט לא יודעת, היה לי יום שפשוט לא הלכתי לעבודה, והתחלתי לבכות ואני לא יודעת למה...משהו מפריע לי, ממה זה נובע? מה זה אומר? זה דיכאון? אני מפתחת מחלה נפשית או משהו??? מה זה ??? \

אולי זה משהו שהדחקת ו"קורץ" לך לטפל בו...

שלום לילה, אני חושבת שבמקומך הייתי פונה לטיפול פסיכולוגי, ומנסה להבין מה מכאיב ומפחיד . זה בסדר גמור להרגיש כאב נפשי גם כשיש בחיינו כל-כך הרבה דברים טובים, ואני לא חושבת שאת מפתחת מחלה נפשית. נשמע לי סביר יותר שאת מפתחת התבוננות מורכבת יותר בעצמך ובסביבתך, וגדילה היא בהחלט עניין מכאיב. לילה טוב, אורנה

הי, קשה לי מה עושים? המטפלת האריכה את החופשה וזה משגע אותי........ מה יהיה? לחפש מישהי אחרת?

שלום רוני, אינני יודעת מהו אורכה של החופשה המדוברת (ימים, שבועות או חודשים), אך אין ספק שהפרידה קשה לך, ובסך הכל זה מצביע על קיומו של קשר, חיבור ביניכן. עם הזמן, תלמדי "לדבר" איתה גם בעולמך הפנימי, ויהיה לך "אותה" בכל עת, גם בחופשות. דווקא בגלל החיבור הזה, מעט תמהתי למקרא שאלתך האם כדאי לחפש מישהי אחרת. זו כמובן אפשרות, אבל הרי רגשות והתקשרות לא באמת מעבירים כל-כך בקלות ממקום למקום. אני חושבת שכדאי לחשוב על האופן בו את מגיבה לגעגוע, לתחושת הנטישה והאובדן, וכשתחזור - לדבר על זה איתה. אנחנו כאן, אורנה

האם זה לגיטימי שמטפל ישקר מדי פעם למטופל או שלא יציג בפני המטופל באופן מלא מה הוא חושב לגביו, במידה והמטפל חושב שזה עשוי לקדם את הטיפול ולחזק את ביטחונו העצמי של המטופל?

שלום גלית, הבחירה במילה שקר היא מעט בעייתית, משום שקשר טיפולי אינו קשר חברי הדדי בו שני בני אדם מחליפים את תחושותיהם ומחשבותיהם בחופשיות. בטיפול יש אחד שעושה זאת (המטופל), ושני שעסוק - לצד החווייה של היותו בחדר ובתוך הקשר - גם בהמשגת התהליך הטיפולי, זיהוי צרכיו הרגשיים של המטופל, מקורות הקונפליקטים שלו וכן הלאה. מכאן יובן שחלק מרכזי בעבודת המטפל היא בחירה מושכלת מה ואיך לומר, ואני חייבת לומר שמניסיוני לעיתים קרובות גם ה'מתי' חשוב ביותר. אורנה

צר לי,אך נראה לי שהתשובה שקיבלתי מתחמקת למדי. האם בבחירה המושכלת של מה ואיך לומר נאמרים למטופל דברים שהמטפל אינו מאמין בהם באמת,דברים שנועדו רק לשפר את הרגשת המטופל ואינם אלא טכניקה טיפולית-כן או לא?

שלום לכולם. אני מגיעה לכאן בעקבות קריאת הניוזלטר של האתר, שעסק השבוע בנושא דיכאון. האמת, עד שקראתי את הניוזלטר לא חשבתי שכיום אני בדיכאון אבל הקריאה גרמה לי לחשוב קצת על הדברים. אני יכולה לענות בחיוב על הרבה מהשאלות שהוצגו במאמר שכלל בתוכו מעין "מבחן דכאון". תופעות של חוסר מנוחה וחוסר שקט, עצבנות, עייפות, בעיות בעיכול וירידה בלתי מוסברת במשקל (אם כי התיאבון שלי תקין בדרך כלל) וגם מצבי רוח משתנים... אלה יכולים, על פי המאמר להיות סימנים של דיכאון אבל אני חייבת לציין שאני גם סובלת מתת פעילות של בלוטת התריס (ומטפלת בבעיה הזאת) וכל התופעות שהזכרתי יכולות גם לנבוע מאותה בעיה. בעצם גם דיכאון יכול להיות סימפטום לחוסר האיזון ההורמונאלי. מצד שני בהחלט יכולות להיות גם סיבות חיצוניות לתחושות שתיארתי: חרדה קיומית (מצב כלכלי קשה), קושי ביצירת קשרים עם אנשים ומכאן גם בדידות מסוימת. יש גם דברים שמשפרים אצלי את ההרגשה, כמו פעילות גופנית, תרגול יוגה וכו' אבל באופן כללי אני מרגישה ירידה באנרגיה... השאלה שלי היא איך אני יכולה בעצם לדעת אם התופעות שהזכרתי הן לחלוטין נפשיות או שפשוט קשורות לעובדה שבלוטת התריס שלי עדיין לא מאוזנת?

שלום נטע, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להתייעץ בפגישה פנים אל פנים עם פסיכיאטרית. הביאי עמך למפגש את תוצאות בדיקות ה- TSH האחרונות שלך, ובררי האם במצב האיזון הנוכחי נכון להיעזר גם בטיפול נוגד דיכאון וחרדה, בטיפול פסיכולוגי וכד'. בריאות ואושר, אורנה

שלום, שלשום שאלתי שאלה תחת הכותרת- "שתיקה של המטפלת" ואף קיבלתי תשובה ואני מודה על כך מאד, אבל נראה לי שההתייחסות בתשובה היתה דווקא לדברים שאני מצליחה לקבל ולהבין ופחות לנקודה שמטרידה אותי. מה שאני לא מבינה זה האם השתיקה של המטפלת שלי היא דרך טיפולית, האם אני אמורה להוביל את הסיטואציה בחדר או שהאחריות הזו מוטלת עליה?. אני מרגישה שאני מנסה לשתף ולהיות פתוחה ככל יכולתי (למרות שזה קשה מאד)והתגובה שאני מקבלת מסתכמת בזה שהיא פשוט מתמצתת במס' משפטים מה שאמרתי ולא מעבר לכך ולפעמים היא בכלל לא מגיבה. האם כך זה אמור להיות? איך זה אמור לעזור לי? אני מטיפול בסה"כ שלושה חודשים ואין לי ניסיון קודם, אני חשבתי לפני שהגעתי שדברים שאני מעלה ינותחו לעומק כדי להבין מאיפה הם נובעים ושלאחר מכן נעלה כלים להתמודדות עם אותם דברים. כרגע אני מציפה המון דברים ולא יורדת לעומקם, כל הזמן קופצת מנושא לנושא, אני לא מרגישה שהיא מכוונת אותי לשום מקום. זה בגלל שאנחנו עוד בהתחלה, ככה זה אמור להיות? אני אמורה לעשות הכל לבד? כי אם כן למה בעצם אני צריכה אותה? תודה ולילה טוב

שלום סתם אחת, האחריות לבחירת התכנים שיועלו (ולהעלאתם בפועל) מוטלת על המטופל, ולכן פסיכולוגים קליניים מחכים בסבלנות בתחילת הפגישה, ואם יש צורך לעזור עושים זאת באופן פתוח ככל האפשר, מבלי להכריע עבור המטופל מה יביא. במהלך הפגישה מטפלים בהחלט מגיבים לתכנים, שואלים שאלות הבהרה, משקפים ומפרשים. הבחירה מתי ואיך להתערב היא גם מונחית תיאוריה טיפולית, וגם קשורה למאפייני האישיות והסגנון של המטפל. אם את מרגישה שהתגובות שאת מקבלת מהמטפלת שלך אינן מספקות אותך, חשוב שתדברי איתה על תחושתך. יתכן שהיא תרצה להסביר את המניעים שלה להגיב בצורה מסוימת (למשל, יכול להיות שהיא זקוקה לעוד אינפורמציה וחשוב לה לא להיות נמהרת), יתכן שתסביר לך כיצד היא רואה את התקשורת ביניכן ומה מבטאת לדעתה האכזבה שלך מרמת התגובתיות הנמוכה שאת מקבלת. כך או כך, היכולת לברר עם המטפלת שלך את הקשר ביניכן מהווה התקדמות משמעותית ביחס למצב בו את שומרת את תחושותייך לעצמך או מבררת אותן עם מישהו שאינו נוכח שם איתך... בהצלחה, אורנה

רוח עולה מן הים גל מתקדם ועוד גל מישהו בא ומבחין בי מישהו בא ונבהל ואני שוכבת קפואה קול מהדהד במרחק מישהו בא ונשם בי בא ולוחץ בי חזק כל התחושות נשכחו כבר כל הכאב נעלם אין בי דבר להציל עוד אין לי בכל העולם רוח עולה מן הים טעם מלוח בפי מישהו לא מוותר לי בא ונלחם במקומי באשכול אנשים צל מכסה את פניי מישהו בא ובוכה לא אל תבכה לא עליי כל התחושות נשכחו כבר כל הכאב נעלם אין בי דבר להציל עוד אין לי בכל העולם

אורלי, לא תמיד אנחנו יודעים כיצד להגיב כאן לשירה, לתהייה המרחפת באוויר ללא סימן שאלה בקצה. לכן אנסה לומר במילותייך, שאני מקווה שתרגישי שמישהו מבחין בך ולא נבהל כל-כך... ושדרך ההתבוננות שלך בעצמך, תוכלי התחמם, ולנשום, ולזכור... אורנה

"איך זה, שמטפלים, שאין להם הרבה מושג מה זה להיות מישהו שלא היה אף פעם במעגל קרבה ראשון והכי חשוב ולא סוטה של אחר, יכולים לומר לנו שאפשר ללמוד לחיות עם החסר. ראיתם מישהו שהצליח להשתקם מתוך חסר כזה?" שאלה ששבה על עצמה. הולכת וחוזרת מכיוונים שונים. בעצם, תיקון: אמרו לי (מי רוצה לדעת בכלל, הסתכלות-נכונה-ארורה), שאלמלא היה בהיסטוריה אפילו רגע מיזערי, בריא, לא הייתה שורדת פגישה טיפולית אחת. זאת אומרת, שאיפשהו, באיזו שנייה נסתרת בנבכי עברי - היה. פיצקי, אבל היה. פפפפ צריך לחפש אותה בדיוק לשם מטרת ההשתקמות. אבל בחייכם, כמה אפשר, ולמה להסכים לבנות על מעט כל-כך ולוותר על הזעם והדבקות בריק, ומי מאמין, ומה איכשהו יחליף. אודה שברגע זה שוב התמלאתי קנאה במי שיש לו בעיניי, מן שפע יחסי. באופן הרסני עדיין. ת'אמת, אולי במי שנהייתי לעומת מי שהייתי. ובכלל, חל שינוי? נראה לי שרשמתי את ההודעה הזו כדי לנסות להרגיש קרבה וגעגוע ותודה. מותר בכלל לרשום הודעה שכזאת? מותר? תלות ארורה-ברוכה. צפויים לי ארבעה ימים ללא קשר ממשי עם בני אנוש. רע מאד. כן. באחריותי לדאוג למצב שונה? כן. אבל בהן צדק, לא הולך לי לממש ולמצוא חדש. מידי לי. מידי. מה שכן, למרות הפיתוי, אשתדל לרשום פחות באינטרנט. רגעים בהם נדרשת מציאות יותר מכל, אינם רגעים לחפש במחשב. הו לא. אבל הודעה אחת פעם ב... שיהיה... נו, אל תתפסו אותי במילה. "נחיה ונראה" אמר המת לעיוור. >שלח<

גבי אל-תיגע-בי, אנסה לגעת בך בזהירות... קשה וכואב להסתובב בעולם עם attachment שבור. קשה וכואב. וכשסופסוף נראה שהנה מצאנו, סביר כל-כך שנתאכזב. ושוב להילחם... ושוב לקום... מטפלים, תתפלאי לשמוע, הם לעיתים אנשים שמבינים את זה מאוד מאוד, ודווקא לכן הם עסוקים מרבית שעות היממה בניסיון נלהב-נואש ליצור תיקון. בתקווה בשבילך, אורנה

תקווה... איך עוד יש ממנה אחרי כל השנים הללו. נשגבות דרכי הנפש. איך היא עוד שם. כן, זה הצד היפה בכל הסיפור. וגם הכואב... תודה, אורנה. על הזהירות ועל האומץ ובכלל... יש לי עוד המון עבודה פנימית לעשות בשביל המעט הזה, ורק שיהיה שם שותף... רק שיהיה... לילה

"די במעט מהמוחלט הכחול האינסופי להקל את נטל הזמן ולנקות את זוהמת המקום" (דרוויש)

מקסים... היי, את כאן... תודה... המממ... שווה לחזור על זה, להגות שוב: "די במעט מהמוחלט הכחול האינסופי להקל את נטל הזמן ולנקות את זוהמת המקום"...

בדיוק הבוקר חשבתי עלייך... תהיתי מה שלומך נדמה לי שכבר היו ימים טובים יותר... אני חוששת שלא אדייק במילים הפעם.. אז לא אנסה לייצר איזו אמירה בעלת תוכן משמעותי או חדש.. כל מה שבא לי זה לגשש בלי מילים לכיוון היד החוששת-רוצה שלך, להחזיק בה בשקט ולא לומר דבר. לעמוד יחד על גבעה קטנה, להתבונן באורות ראשונים של ערב שמתחילים להידלק במרחק, להרגיש את הרוח הקלה מלטפת את הפנים ולחייך קצת על המחווה הזו, של הרוח. חסרת לי כאן. חסרת מאוד. אני שמחה שויתרת לעצמך, והרשית לשחרר הודעה קטנה הפעם .. כמה יש במילים שלך.. אני שבה לקרוא בהן תוך כדי הכתיבה.. כמה יש בהן ובך.. 4 ימים לבד-לבד? זה באמת לא קל בכלל.. אני אשמח לקרוא ממך, אם תרגישי שתרצי. אני תמיד שמחה. וגם אם לא תשיבי זה בסדר. טוב לי גם סתם לעמוד לידך, להשקיף איתך מגבעה, ולהציץ בך בחיוך.. "אני עומדת ליד גבי אלתיגבי".. חיוך קצת נרגש קצת חם.. חיבוק ממני שמחה שאת פה

לילך יקרה, לא אשאיר מילים כאלה ללא תגובה... תודה על מילים של משב רוח מלטפת. תודה... כן... יש הרבה רגעי שבר, שוב מאותו דבר. לא נעים בכלל. ובכל זאת סליחה. ובקפיצה חדה - רק לומר, שחלק מהזמן לא הייתי כאן פשוט בגלל בעיות מחשב. (אושר צרוף למצוא את עצמך פתאום מנקה כל מקש ומקש במקלדת, מה שלא מגיעים אליו גם בפסח...) אז, מבחינה זו אפשר לקזז קצת מהדאגה... מינוני המחשב ירדו באופן דרסטי לאיזו פיסת זמן - לזכר ימים עברו. משעשע. והנה, יום חלף... מזדקנים... הלוואי שיהיה ליל מנוחה

היי אני צעירה בת 26 נמצאת בחיי זוגיות ללא חיי מין מספקים ....הדבר הזה מאוד חשוב בעיניי ....אנו מסתדרים מחוץ למיטה אך תמיד תחושת הבגידה מעיבה ......(לא שאני יודעת בוודאות או שיש ממש סימנים מחשידים) אלא שפשוט נראה לי מוזר שגבר צעיר ירצה סקס רק פעם בחודש....הוא אומר שנהנה כשאנו שוכבים.....גם הכמות וגם האיכות לא מספקים אותי....בעיקר מטרידה אותי הכמות.....הוא היה בלחצים כשהכרנו עקב חוסר עבודה ועוד בעיות וחשבתי שזה נובע מזה וזה מה שהיה אומר כל הדברים השתפרו לטובה לפני כמה חודשים אך מבחינת מיניות כלווווום גם כשאין סקס לא נוגע בי בכלל לא חיבוק נשיקות שומדבר....הדבר מטריף את דעתי.....כמה זמן את\ה חושב שאפשר להמשיך ככה? איך אני יכולה לדעת אם זה בגללי או בעיה בו? (כשאנו שוכבים ביוזמתו או יוזמתי עומד לו והכל בסדר).....דיברתי איתו על הנושא מס פעמים וכל פעם יש לו תירוצים חדשים ואפילו לפעמים אומר שדברים קטנים שאני עושה מורידי לו תחשק (קונה דברים שלא צריך בחנות...לא מטפחת עצמי....מה שממש לא נכון....שאני מדברת בקול נמוך מידי).....מה את\ה אומר?

שלום עופרה, החשיבות והמרכזיות שכל אחד מאיתנו נותן למיניות הן עניין אישי. מדברייך עולה בבירור שאת אינך מרוצה, ולמעשה מעולם לא היית מרוצה מההיבט המיני של מערכת היחסים. בן זוגך טוען שהוא שבע רצון, ואני רוצה שתקחי בחשבון שיתכן וזה "הטמפרמנט המיני" הטבעי שלו, ולא תמהרי לפרש בגידה או לקחת על עצמך את האשמה. אם אכן זהו הקצב והסגנון המתאימים לו (וזה דבר שצריך לברר), את תצטרכי לחשוב ולהחליט האם זה מתאים לך, האם ניתן להתאים את הדברים גם לרצונות שלך בצורה טובה יותר, והאם את יכולה להיות מרוצה בתוך הקשר. אלו הן התלבטויות קשות, ואולי תרצי להיעזר במטפל/ת שילוו את תהליך הבירור והחשיבה. בכל מקרה, לא נראה לי נכון או מתאים שאת תשאי באשמה ("ואפילו לפעמים אומר שדברים קטנים שאני עושה מורידי לו תחשק"), ואת התהליך הזה חשוב לעצור בעודו באיבו. אורנה

שלום לך, בעלה של המטפלת שלי כותב בכל מיני אתרים ועיתונים. אז אני "מדברת" איתו דרך התגובות שאני מוסיפה לכל המאמרים שלו, ובפורום שלו והוא כבר "מכיר" אותי בשם הכינוי שלי, כי אני משתתפת פעילה וקבועה. האם אני צריכה להזכיר את זה בפני המטפלת?

שיר, מעניין מה את עצמך חושבת בנושא... מנקודת מבטי, יצרת כאן מבנה "משולש" שכולל אותך, את המטפלת שלך ואת בעלה. דרך המבנה הזה את לוקחת חלק ב"חייה" של המטפלת שלך באופן "סמוי", מבלי ששניהם יודעים במה מדובר. נכון שהאינטרנט פתוח לכולנו, ואת יכולה ליצור קשר עם מי שאת רוצה, אבל הבחירה לקיים את הקשר הזה ניראית לי מהותית וחשובה. כך שאם את רוצה ללמוד מהטיפול משהו אמיתי על עצמך ועל האופן בו את יוצרת קשר, נראה לי נכון לדבר על כך. אורנה

הי אני אמא לילדה בת שלוש ולילד בן שנה כשהגדולה נולדה הייתי בת 38 ורציתי לחוות את ההורות בצורה טואלית הייתי איתה בבית עד גיל שנתיים ומאז שהקטן נולד אני איתו בבית אני מרגישה שכל החלקים האחרים באישיותי הלכו לאיבוד וגם ההורות שלי משובשת ויוצרת מצבי מתח בעיקר עם הגדולה בן זוגי עובד עד שעות הערב 19:00 ועושה את המירב שביכולתו אוהבת אותו מאוד על כך אך מרגישה שהוא לא שם לב שאני דואכת והוא עסוק בתשלומים ועכשיו על הפרק שאצא לעבוד אני פוחדת מחוץ לא הייתי שם המון ואני מרגישה שהצטמצתי שיכלית והתרחבתי פיזית הנפש שלי פגועה ועברת המון חרדות כשהילים נולדו (בריאותיות) אני מרגישה שאני נופלת וקמה ועכשיו אני עייפה מידי וזה כבר משתלט ולא בריא לילדי לזוגיות. התחלתי טיפול למרות שאין לי הכנסוה מיותרת אך לא קרה מהום כ10 פגישות ועכשיו אני מרגישה שמצבי מדרדר. מרגישה שהגב שכאב לי לאחרונה הוא ביטוי למשבר הרבה יותר עמוק שאני כאילו שומרת בתוכי אני עייפה נדמה לי שיותר מעצמי מאשר מהילדים והתעורריות והפיפי והגמילה וכל מה שמשתמע מהורות אני מרגישה שאני מתאמצת לחייך מתאמצת להיות הורה להיות בת זוג ואבדתי את עצמי בדרך אני מבולבלת וגם אם אני מתאמצת תמצוא אני כבר לא יודעת מה יש שם חוץ מהורה לא מנוסה ועייף

שלום ר, ההתלבטות שאת מעלה מוכרת לאמהות רבות, ונוגעת לליבי. אני חושבת שחשוב ונכון עבור כל בני הבית, ובראש ובראשונה עבורך, לטפל בתחושות המתח, הייאוש והעייפות. טיפול הוא רעיון מצוין, ולצידו כדאי לבנות תוכנית פעולה מקיפה, שתכלול כל מה שאת זוכרת שעושה לך טוב... משיעורי התעמלות ועד מסאז' לגב, מיוגה ועד מדיטציה, מחולצה חדשה עד מגפיים, מקפה עם חברה ועד בריחה לסוף שבוע... אני יודעת שזה נשמע לך זר ומוזר, זיכרון עמום מזמנים שחלפו, אבל אפשר וחשוב לחזור לחשוב גם על עצמך. כשתרגישי טוב יותר, אפשר יהיה להרהר גם בנושא העבודה בראש קצת יותר נקי, ואולי בסיוע של אשת מקצוע מתחום הייעוץ התעסוקתי. באחוות נשים... אורנה

שלום יש לי המון עליות וירידות בתוך הטיפול וזה מקשה עלי. אין רצף וזה תמיד מוריד לי "את החשק" בלהמשיך. לקח לי המון זמן עד שנתת בה קצת אימון והתחלתי לדבר איתה, פעם אחת התעצבנתי והוצאתי הכל, לגבי כל מה שמפריע לי אצלה, והיא אמרה שזה טוב כי זה האיר לה הרבה דברים. ואז סיכמנו שנתחיל את התקופה/הנושא הקשה שכל הזמן ברחתי ממנו, והיא הבטיחה שהיא תהיה לידי ושתעזור בכל שעה שהיא יכולה.ואז בסוף הפגישה היא אומרת שהיא יוצאת לחופש, והיא נעלמה לי ליותר מ-17 יום בלי להיודיע קודם והיא יודעת כמה זה קשה לי לבד עם הנושא. ועכשיו אין לי חשק או כוח לחזור וממש בא לי לעזוב האם אני טועה

שלום א, נשמע שהקשר הטיפולי חשוב לך, ומסוגל להכיל קשיים ומתיחויות שונות. לאור זאת, אני מאוד מבינה את הרגשת הבגידה והנטישה שיש בפרידה הזמנית הנוכחית, אבל כדאי לנסות לא לקחת זאת אישית. גם מטפלים נוסעים לפעמים, מסיבות שונות, וזה אינו מהלך המכוון נגד המטופלים שלהם. אני מקווה שתמצאי את הכוח לחכות לשובה, ולהמשיך להשקיע מאמץ בצמיחה ובהתפתחות שלך. אורנה

אני לא יודעת מה לכתוב... מוזר לי כל מה שקורה לי. טוב לי ורע לי. מעניין ומשעמם. אני בעיקר מרגישה חסרת יכולות. חסרת ניסיון. בכל דבר, ובמשהו אחד מסויים במיוחד. וזה כמובן בהשוואה לצעירות ממני. זה מציק לי, וגורם לי להתנתק, לחזור לבועה, לחדר שלי. לחכות שהזמן יעבור ולא לעשות שום דבר מועיל. לזרוק הכל לפח. אורנה, תכתבי משהו? לילה טוב...

ד' יקרה, זה בסדר גמור להיות את, כמו שאת... נסי להיות סבלנית עם עצמך, עם הזמן והכוחות שדרושים על-מנת להסתגל. אז לא לזרוק שום דבר לפח בבקשה... אורנה

שנה טובה, יש לי הרגשה מוזרה בטיפול. אני אוהבת להגיע לפגישה ולהיות שם (למרות שלפעמים אני מתעצבנת), אבל בסך הכל אני מחכה לפגישה השבועית. אבל ברגע שאני יוצאת משם, אני שונאת את עצמי ומה אני עושה שם בכלל, ולמה הלכתי. אני לא יודעת מה לעשות עם הרגשות המוזרים האלו. והכי רע כשאני ממש מתעצבנת ומתחילה להמציא כל מיני סיבות לא להגיע בלי להסביר לה!!

שלום אנה, תחושת האמביוולנטיות שאת מתארת, כך שאת יכולה להיות מאוד "בתוך" הטיפול אך גם מאוד "מחוצה" לו, מהווה חלק חשוב מהטיפול שלך. אין כל צורך להתלבט לבד מה לעשות עם רגשות אלה, הם ראויים להישמע בטיפול ולקבל שם מקום כרמזים רבי חשיבות בנוגע לאופן בו את יוצרת קשר. אורנה

האם גם כאשר מרגישים שהטיפול לא עוזר ולא יעזור בעתיד קורה שמתרחשת באופן לא מודע צמיחה של הרמוניה פנימית שתשפיע בשלב כלשהו גם על המודע?

שלום נועה, אני לא יודעת לגבי הרמוניה פנימית, אבל אני כן יכולה לומר שבטיפול דינמי מתקיימים תהליכים שנושאים פרי בהדרגה, לאחר תקופת הבשלה ארוכה ועדינה בחממת הטיפול... האם לפעמים המטופל אינו מודע לתהליך ההבשלה? בהחלט סביר שכך יהיה ברגעים מסוימים, ואכן טיפול ממושך ומעמיק דורש כוחות והשקעה ניכרת. אורנה

שלום אורנה, אני עדיין די תקועה! אם כי יש התואששות קלה מבחינת החרדות. רציתי בבקשה לשאול אותך באשר למין המטפל. אני עוד לא התחלתי טיפול (אלא יותר עשיתי שופינג בין מטפלות). הטיפול שהביא אותי לפגיעות (נרקסיסטיות רבות ולהתפרקות פסיכוטית ברשת שויתרתי על כבודי כביכול למען המטפלת "וביקשתי" עלהום עלי). כאמור היה אצל מטפלת - אשה. והקשיים שלי ברובם נובעים ממערכת יחסים לא טובה ומורכבת (בלשון המעטה), עם אימי, ולכן, כנראה עשיתי העברות רבות בטיפול הדינמי הפרודיאני הנושן כשהיא במקום להכיל ולהיות אמפטית, תקפה, ביקרה והאשימה ללא הרף. כשלבסוף היא יצאה עם "היד על העליונה", אני יודעת שזה נשמע טיפה אינפנטילי אבל אינני מסוגלת לסלוח לעצמי ולהאשים עצמי כשלא קמתי- בזמן ממנה, רגע לפני שחשתי בויתור ובכניעה ובחרדה המאיימת. אני משערת כיום שטיפול אצל מטפלת מחד, יכולה להיות חוויה אולי מתקנת ומאידך נדמה לי שאין זה בלתי נמנע שאמצע להתווכח ולהתנצח על חשבון שלא סגרתי עם קודמתה. זאת ועוד לצעריי אני נמצאת במצב פגיע ועלולה לחוש מותקפת כפי שלא היה מעולם קודם לכן. עקב כך אני החלטתי להתייעץ איתך באשר למין המטפל, אולי טיפול אצל פסיכולוג חם ואדיב יקנה בי ואצלי בחזרה את התחושות הטובות כלפי עצמי. אני לא מפסיקה לראות לנגד עיניי את דמותה של המטפלת הקודמת בשנאה ובאימה. כאשר בתחושה שנוצרה היא תוקפת את רצוני לחוש בטוב וכן את הרגשות החיובים שלי כלפי עצמי - שאני מרגישה שבעת רצון עצמית- כאילו מואשמת כפליים (פגיעה על פגיעה) , גם על כך שאני מרגישה בטוב וגם על כך שאולי אני גורמת עקב כך לתחושות רגשי נחיתות אצלה. (לאור כל משפטי המפתח שלה- "שיש לי מיני שגעון גדלות, שכולי פאסון ומתחת לזה יש דכאון). אשמח מאוד אורנה אם תתני את דעתך גם על מין 'היילוד' :-) וגם באופן כללי אשמח לשמוע את דעתך על מה שכתבתי... רב תודות לך כרמית

שלום כרמית, אני שמחה לקרוא שאת חשה מידה מסוימת של התאוששות, ונחושה לאתר את המטפל/ת המתאימים. בנוגע למין המטפל, אין בידי הנחיות חד-משמעיות, וכמו תמיד כדאי להקשיב לתחושת הבטן. אני חושבת שמרבית המטפלים הדינמים יסכימו שגם מטפל גבר וגם מטפלת אישה מייצגים במהלך הטיפול מגוון דמויות משמעותיות בחיי המטופל, ושדמויות אלה יכולות להשתייך לשני המינים. לעיתים מטופלים חשים שהקונפליקט המרכזי שלהם יובע בצורה טובה יותר למול גבר או אישה, ואז בהחלט כדאי לשקול זאת בחיוב. ועדיין - מה שחשוב הוא הקשר הייחודי שנוצר עם מטפל ספציפי. בהצלחה, אורנה

שלום, למה מצפים מן המטופל לשיתוף מלא של כל רגשותיו ביחס לטיפול,בעוד שלמטפל מותר לשמור לעצמו את דעותיו לגבי הטיפול והמטופל?

שלום דנה, טיפול פסיכולוגי אינו תהליך שוויוני או הדדי באופן מלא. זוהי מתודה שיש לה כללים ברורים וידועים מראש, כולל התמקדות בתכנים ובחוויה שמביא המטופל, והרבה פחות מכך באלה של המטפל. נסי לראות זאת כך: בעוד המטופל מוזמן לבטא בחופשיות כל הרהור או תחושה (כולל מרמור על אי ההדדיות), המטפל נדרש לעבוד: לחשוב, להבין, להמשיג, להחליט מה לומר עכשיו ומה יתאים יותר בעתיד. תכנים אישיים של המטפל מובעים לאחר מחשבה רבה, וכאשר מתקבלת ההבנה שזה נחוץ ועשוי להועיל. אורנה

אישית אני תמהה שיש מטפלת שאומרת דברים כאלה, שפגיעה מינית זה מגעיל , שהרבה מטפלים מעדיפים לא לגעת בזה. מה אנחנו מצורעות, מוקצות, מוחרמות בעולם הטיפולי בשל העובדה שנפגענו מינית? מה כל כך נורא בזה למטפל?!? ךהיפך הוא צריך לשמוח שהמטופלת חשפה זאת בפניו. עכשיו אני מבינה דברים לגבי המטפלת שלי... כמה רמזים שלא זרקתי לה בנושא שלי היא ממשיכה להתעלם כאילו לא מבינה. אה.. ומאז גם יש נתק ביננו מוחלט. כנראה שהיא נגעלת ממני שעברתי את זה או אולי בעיניה אני סוטה. אין ביננו קשר יותר מאז שהתחילו כביכול להחשף דברים בטיפול. והוא במבוי סתום. אין תקווה.

שלום תמהה, מאחר וקשר טיפולי הוא כולו המפגש היחודי בין שני אנשים, אני חושבת שאין כל תועלת בהיסקים כלליים וגורפים אודות מטפלים (ומטופלים...). ובמילים עוד יותר חד-משמעיות: אין בי כל ספק שטיפול יכול להכיל בצורה טובה כאבים שונים, גם כאב של פגיעה מינית. נסי לברר עם המטפלת שלך את התחושה שכאבך אינו זוכה למבט אוהד ומחמם, אני מקווה שתקבלי תשובות וסוג של קרבה שיניחו את דעתך. אורנה