פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום שלי, מקווה שאין כאן מצב חירום. בכל מקרה, אם תרצי, אני עוד כאן לזמן מה, וגם מחר במשך אחה"צ והערב. בברכה ליאת

שלום לכולם, לקראת סיום המשמרת שלי התמלא העץ שהתחילה 'סתם' בהודעות שאינן ראויות. החלטתי להוריד את העץ כולו, על-מנת לאפשר לסתם להירגע מהאירועים האחרונים, שכן העץ עלול להוסיף לסערה ולבלבול בהם היא מצויה ממילא. אני רוצה לבקש מכולנו לזכור ששמענו סיפור חלקי מנקודת מבט אחת, ולכן הכיוון שהעץ קיבל (תקיפת הפסיכולוגיה בכלל) נראה בעיני לא הולם. אני מאחלת לסתם התאוששות מהירה, ולכולנו סופ"ש חמים וקל. אורנה

שלום מגיבים, סתם פנתה אלי באופן אישי, וקבלה מענה מתאים (לדבריה). מאחר ובמצבה יהיה עליה להמשיך ולהיעזר באנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, לא ראיתי כל טעם בהשארת עץ התוקף פסיכולוגים באשר הם (כך היה, תיאלצו להאמין לי). בנוסף, חשוב להשאיר לסתם את האפשרות הפתוחה (והחשובה) לדון בדברים עם הפסיכולוג שלה. את הודעות התמיכה שהופיעו בתחילת העץ היא קבלה, ואני בטוחה שהיא מודה לכולכם. אנא, כבדו את שיקול הדעת המקצועי שלי בנושא. אורנה

מה זה ההודעת פרסומת במרכז הדף?

פרסומות הן כנראה אחת הדרכים להזרים "חמצן" לאתר שלנו. אני מניחה שכספי המפרסמים מאפשרים לאתר לגדול, להתפתח ולהתעדכן מבחינה טכנית ותוכנית. חלק מהחיים... :-)) ליאת

ליאת, את חושבת שיש דבר כזה 'לאהוב יותר מידי'? אני חושבת שאני אוהבת את נמש יותר מידי. יותר מידי במובן של דאגה, של פחד שיקרה לו משהו. הרבה פעמים אני מרגישה שאני אוהבת אותו כל כך, מין אהבה כזאת שמכאיבה בלב, רק מהפחד שאיכשהו יקרה לו משהו, שאני לא אצליח לשמור עליו. לפני כמה לילות חלמתי שהוא מת. חלמתי שאני מחוץ לבית וכאילו רואה מהחלון איך הורגים אותו, ואני לא מצליחה להיכנס פנימה ולהציל אותו. התעוררתי מבועתת, רק כדי למצוא אותו ישן על הפוך לידי, ועד שלא מיששתי אותו טוב טוב וכיסיתי אותו בנשיקות (ולדעתי גם השתחררו שם כמה דמעות של הקלה...) לא הצלחתי להרגע. אני חושבת שהוא לא כל כך הבין מה קרה לי פתאום, וברגישותו האופיינית הוא ליקק לי את האף עד שנרגעתי ושיחררתי אותו לחופשי. את יודעת, חברה שלי סיפרה לי שהיא מטפלת באיזו ילדה (במסגרת העבודה המעשית של הלימודים) שלא מסכימה להיכנס לחדר הטיפולים בלי הארנבת הלבנה מפינת החי. היא סיפרה לי שזה מדהים איך הילדים מספרים על עצמם, דרך החיות. (אבא ארנבת הרביץ לאמא ארנבת...) בפגישה האחרונה, סיפרתי גם אני למטפלת, עוד פרקים נבחרים מעלילות נמש. סיפרתי לה גם על מה שהחברה שלי סיפרה לי... היא אמרה שגם אני הבאתי לאחרונה ארנבת לחדר הטיפול, ארנבת בצורת חתול... היא אמרה, שמאז שלקחתי את נמש אני מספרת לה הרבה על הילדה שהייתי, דברים שלא יצאו עד עכשיו. היא אומרת שדרכו אני מספרת לה איזה טיפול הייתי רוצה לעצמי, איזה טיפול אותה הילדה רצתה, ולא קיבלה... היא אומרת שזה לא מקרי שלקחתי אותו דווקא עכשיו, ושיכול להיות שלקחתי אותו כדי שאני לא אהיה הגורה היחידה במערכת היחסים הזאת... כאילו שעכשיו שיש גם את נמש, (והוא מאוד נוכח בחדר הטיפולים) אני יכולה גם להיות המטפלת, ולא רק המטופלת.... ובכלל כבר נורא סטיתי מהנושא, ומהשאלה שלי... אני אוהבת אותו כל כך. וזה נורא מפחיד אותי. 25 שנה חייתי בשלום עם דגי זהב בתור חיות מחמד, ועכשיו חודש שיש לי חתול ואני לא רואה את עצמי אי פעם בלעדיו... אז מה את אומרת? (ותגידי גם מה שלומך, אם את כבר בקטע של לענות...) נועם

שלום נועם, יופי לשמוע עוד על עבותות האהבה הקושרות בינך ובין נמש. זה נכון שאהבה עזה יוצרת פוטנציאל של פגיעה ואובדן, אבל בחשבון הסופי, הנתינה, החמימות, הביחד, העוצמה והחיו?ת בהם היא ממלאה אותנו, מטים את הכף, והופכים את האהבה למשהו שלא היינו רוצים או יכולים לוותר עליו. לכי על זה בכל הכוח (מבלי לזלזל גם בדגי הזהב...) וד"ש מירדנה :-)) ליאת

הי אורנה, מזמן לא שלחתי לך מייל... ולא כתבתי פה.. אני מתוסכלת נורא מהחיים האלו.. המטפלת שלי יוצאת לחופש וזה עושה לי רע, רע ,רע. בפרט, בתקופה הזו... השידורים בערוץ 10 השפיעו עלי לרעה. החזירו אותי למקום של הפגיעה מחדש. אני מתפלאת על עצמי עם כל התחושות הקשות שלי. אני מתעקשת לראות את השידורים וכשקשה מאד אני משהה את ההסתכלות וממשיכה לראות באינטרנט. בזמן שאני רואה קורה שאני מאבדת שליטה על הגוף שלי בורח לי פיפי קצת ואין לי שליטה. תגידי זה נורמלי? אני לא ישנה טוב, רוצה לקבור את עצמי.. והאבסורדיות שאני מרחמת על הפדופילים. למה תפסו אותם, מה עובר עליהם בכלא? בי פגע פדופיל שהיה מבוגר ממני ב 50 שנה לפחות... פגע, הרס לי את הגוף, את הנשמה במשך 9 שנים. ואני המשוגעת שמרחמת עליהם.. שהחיים שלי הרוסים, אין לי זוגיות, אני לא אוכלת, אין לי שינה נורמלית, אני מלאה בפוביות, איך אפשר לחיות כך... אין לי תקווה............

שלום רוני, צר לי, אבל אינני בטוחה שאני יודעת למה כוונתך. אינני זוכרת כתיבה מוקדמת יותר על השידורים בערוץ 10, אובדן שליטה על הגוף ופדופיליה (ובדרך-כלל אני זוכרת...). אם את רוצה, תוכלי לכתוב שוב ולהסביר יותר. בכל מקרה, אני מאחלת לך הרגשה טובה יותר. אורנה

אורנה, רק רציתי לומר לך שלום (סוג של נפנוף קרוסלות כנראה..) היום הקרוסלה שלי האטה קצת את סיבובה. הרכנתי ראש בעונג.. השבוע זו ציפייה ללא מתח- היא כאן. עוד רגע תשב לידי. לרגע (או ל-50 דקות) המושב שלי קפץ קצת והאט, כשפגש ביד שלה, מחזיקה בו ובי. התכוונתי לספר לה היום כל מיני דברים, הבאתי איתי כמה דברים שרציתי להראות לה, אבל כמו בפגישות טובות באמת- דיברנו על כל מה שתכננתי לספר לה רק מאוחר הרבה יותר.. קצת התפלאתי שעל זה דיברנו, לא סיפרתי לה על זה אף פעם וזה מאוד מאוד הביך אותי.. לא יודעת בעצם איך הגענו דווקא לשם ואיך זה ככה נשלף ממני.. דיברתי על זה במילים כלליות מאוד, כי היה לי לא נוח. היה לי קשה ומוזר. מאוד לא נוח.. הצלחתי כמה פעמים להתרחק משם וקצת להרים את הראש, אבל באופן שמאוד הפתיע אותי היא החזירה אותי לשם כל פעם מחדש בנחישות. הייתה נחושה להבין על מה אני מדברת וביקשה שאשתמש במילים קצת פחות כלליות.. לא הרפתה. איזה אומץ יש לה.. לא לגמרי פירטתי, אבל אני חושבת שהיא הבינה. נדמה לי שהפתעתי אותה. שזה לא משהו שהיא ציפתה לשמוע ממני.. לא יודעת מה אני מרגישה ביחס לזה שהיא אולי מופתעת, שהיא לא ציפתה לזה. גם אני הופתעתי שדיברנו על זה. היה קצת עמוס היום.. אורנה, אני גמורה מעייפות.. ולא התעוררתי לפני כל כך הרבה זמן (קצת מביך להודות). שנת בוקר, שנת אחר צהריים ושנת לילה.. קצת מוגזם, את חושבת? לפעמים נדמה לי שאם לא היה לי גוף אולי לא הייתי יודעת שאני בכלל מרגישה. את יודעת, אורנה, היה לי מוזר שבתוך שיחה כזאת מצאתי את עצמי מחייכת בזמן שהיא חשבה ובחרה לה מילים. לא יכולתי שלא לחשוב: "כמה היא יפה..כמה התגעגעתי אליה..". כמעט התפתתי לקטוע את הפוגות החשיבה שלה ולספר לה כמה היא יפה (התאפקתי). ניסיתי להטמיע בתוכי את תווי פניה, את קמטי החיוך הקטנים, את הבעות עיניה.. נגעתי בידיה בחום וחיבה בדמיון.. היה מפתיע המעבר הזה מכאן לשם מכאן לשם; מכמיהה, געגוע וחיוך חולמני של "את כאן" למילים שלה, שנכנסו עמוק פנימה וקצת דקרו. אולי בכל זאת מגיעה לי שנת אחר צהריים..? לילך שהתגעגעה קצת גם אלייך... נ.ב., אין כאן ממש שאלה, אני יודעת. פשוט רציתי לדבר קצת במילים כתובות.. נ.ב.2- הצבעונים ששתלתי לה על אדן החלון התחילו היום לבצבץ מהאדמה! מרגש נורא :-) (היא משקה בלי שאני מזכירה לה.. מחממת את ליבי, שהיא דואגת כך לפקעות-תקוות הצבעוניות שלי, שהטמנתי איתה באדמה) נ.ב. 2וחצי- איזה מזל שיש לי אותה... מחייכת לעצמי:-)..

לילך יקירתי, את בוודאי ישנה... אבל כשתקראי - אני רוצה שתתני לעצמך ליטוף על הכתף, על החמימות הזו השופעת ממך. פלא שהפקעות-תקוות מבצבצות להן? המשיכי לחייך לעצמך, ופעם אולי תאמרי לה מדוע את מחייכת כשהיא בוחרת מילים, ושיהיה נעים... בחמימות, אורנה

אורנה יקירה, אני ערה :-) רק לומר לך תודה רבה.. את חמימה לא קטנה בעצמך ;-) "חמימות שופעת" ... נעימות לי מאוד המילים האלה, ממך.. לא רגילה לשמוע אותן ביחס לעצמי.. הן מאפשרות לי לחבב בי רכות וחמימות.. מדהים שמילים, בין אנשים וירטואלים אחד לשני, יכולות בכל זאת לשנות משהו. לגעת ולאפשר למשהו חדש לנבוט, גם אם הוא קטן. הלוואי שאני באמת חמימה :-) (אני לא באמת יודעת) כמה קשה לספר דברים חדשים בפעם הראשונה... אבל אני מניחה שכל דבר נאמר פעם בפעם הראשונה. יהיה בסדר.. הפקעות כבר מתחילות לצמוח.. (ואולי גם אני) ליל מנוחה לילך.

שלום חבר שלי, בן 27, סיפר לי שיש לו כל הזמן מחשבות על דברים מפחידים כמו שהוא נופל ממקומות גבוהים, ואפילו שהוא רוצח אנשים לפני כמה ימים הוא שיתף אותי בדוגמא שקרתה לו: ששנינו הלכנו לישון הוא סיפר לי שהוא דמיין שד שיוצא ממני והולך איתו מכות אני מניחה שהבעיה הזאת נובעת מזה שאבא שלו הרביץ לו שהוא היה ילד בשום פנים ואופן הוא לא מוכן לראות פסיכולוג אך הוא מודע לזה שיש לו בעיה מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לו? ביומיום הכל בסדר, פעם הוא היה טיפוס עצבני אך בשנים האחרונות הוא ממש בסדר ניסיתי לשכנע אותו ללכת למישהו מוסמך אך זה חסר כל סיכוי

שלום דורית, כולנו חושבים לעיתים מחשבות מפחידות, אלימות, משונות. אם המחשבות אינן גורמות למצוקה ואינן מקשות על התפקוד אינני רואה הכרח לפנות ליעוץ מקצועי. אם תרצי לעזור לו, תוכלי ליידע את בן-זוגך שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם מחשבות מטרידות היא פשוט... לתת להן להיות, מבלי להילחם בהן ומבלי לנסות להיפטר מהן. בנוסף, כדאי שידע שבמספר מצומצם של פגישות עם פסיכולוג המתמחה בעבודה קוגניטיבית ניתן ללמוד שיטות מאוד יעילות להתמודד עם מחשבות מטרידות. שיהיה בהצלחה, אורנה נ.ב. רק לידיעה - אין כל הכרח או צורך לקשר את הדברים לפגיעה בילדות.

שלום , אני מעוניין לדעת מה אתם יכולים להסיק על האישיות במקרה הקטן שאתאר ואיך לטפל בו. המצב הוא לגבי בחורה שלא היינו ביחד אך אפשר להגיד ש"בדקנו התאמה" במשך תקופה וגיליתי שאני לא רוצה אותה,לאחר ההיכרות אמנם נשארה לי החיבה הגדולה מאוד אליה שבעצם משכה אותי בהתחלה אך אני לא מעוניין לחיות איתה , הבעיה היא שיש בי קנאה עצומה לראות אותה הולכת הלאה,דבר שאופייני למצב בו כן הייתי רוצה אותה. תודה.

שלום שרון, בפסיכולוגיה קלינית משתדלים מאד לא "להסיק על האישיות במקרה הקטן שאתאר" מבלי להכיר את המתאר היטב... לכן, אציע באופן כללי את האפשרות (המתבקשת) שהדברים אינם כה גמורים בשבילך כפי שחשבת, ואולי יש כאן עוד כמה מחשבות לחשוב. אם תרצה, תוכל לעשות זאת עם מטפל שיכיר אותך יותר לעומק. בהצלחה במציאת המתאימה, אורנה

היי אורנה, היא חזרה. הייתה לנו היום פגישה. פגישת פרווה. פעם הפגישות אחרי הפסקה ( אפילו הפסקה של פגישה אחת) היו נחוות כ-וואו. הייתי מרגישה איך היא קרובה אליי. הייתה אינטימיות נעימה שהייתה מצליחה להחזיק הרבה זמן. בתקופה האחרונה אני לא מצליחה להרגיש את האינטימיות הזו. לא מצליחה להרגיש אותה קרובה ( ואין לי ספק שהיא מתאמצת). יצאתי משם עצובה ומבולבלת. עוד פעם השדים הפנימיים שבתוכי שמייעצים לי לעזוב וללכת קפצו . כשדיברתי איתה על זה לא היו לה ממש תשובות. מנסה לחשוב למה זה קורה. מאוכזבת מעצמי, מרגישה איך השנאה העצמית שלי משתלטת עליי. זהו. עננית

עננית יקרה, אני חשה את מצוקתך מבעד למילים... פגישה פרווה, שמשאירה אותך לבדך, מלאת תהיות. למול העצב שלך יש בידי נחמה מאוד פשוטה, פשוטה עד כדי מבוכה... אני רוצה לבקש ממך לקבל את תחושת האכזבה כפי שהיא, "פשוט" לקבל את העובדה שעכשיו את מאוכזבת, מבלי לפרש אותה ולגזור ממנה השלכות מציאותיות. נסי לומר לעצמך שזה קורה... קורה בין אנשים בכל מיני סוגים של מפגשים, וגם בין מטפלים ומטופלים... קורה שמשהו לא הולך טוב. אם את יכולה, נסי לעצור את מעגל השנאה העצמית בעודו באיבו, שנאה לך ולה ולכל מה שלא הולך. בעוד שבוע תנסו שוב, ואולי אפילו תצליחו לדבר על מה שחסר, ואולי אפילו לתקן... מחזיקה אצבעות, אורנה

שלום לכולם. אני סטודנט לפסיכולוגיה שנה שנייה ,וגם די מרחיב את הידע גם מחוץ לספרי הלימוד, אני מכיר כבר את כל התיאוריות הבסיסיות והזרמים השונים. אבל יש דבר אחד שאני באמת לא מצליח להבין! איך לעזזאל אנשים שהייתה להם ילדות תקינה וחיים תקינים לחלוטין נהנים מסאדו ומזוכיזם? ואני לא מדבר על אנשים שהיו עדינים מדי או שחוו שנאה ואלימות בילדות ...לא אנשים שיכלו לקשור דמות אוהבת עם כאב...אלא אנשים נורמליים לחלוטין! האם יש תיאוריה שמצביעה מהיכן זה בא? או אולי זה בכלל קשור לאבנורמליות כלשהי במערכת הפיזיולוגית של הגוף? אשמח לתגובות.

נטיה לסאדו מאזו וכל נטיה מינית חריגה אחרת איננה בהכרח תוצאה של טראומות ילדות אלא תכונה שמתפתחת באדם בלי קשר לחוויות מהעבר או לטראומות. איך תסביר למשל נטיה לעבריינות אצל אנשים שחיו במשפחה נורמטיבית לגמרי קבלו חינוך מסודר והם אינטליגנטים ולא נחשפו קודם לכן לעולם העברייני? גם זו תהייה פסיכולוגית. פעם ניסו לתת לזה הסבר גנטי אבל נראה לי שירדו מההסבר הזה.

שלום לירן, הפקת הנאה משליטה וכניעה שכיחה מאוד בחיים האירוטיים, ובוודאי שאינה מוסברת כתוצר של אבנורמליות. כדי להבין יותר אני מציעה לך לקרוא את ספרה המצויין של הפסיכואנליטיקאית האמריקאית ג'סיקה בנג'מין 'כבלי האהבה' (The bonds of love). על מנת לעורר את סקרנותך אצטט קטע מהכיתוב על הכריכה: ..."[בנג'מין] מגלה שהשליטה היא תהליך פסיכולוגי מסובך הלוכד את שני השותפים בכבלים של שיתוף פעולה, ומראה כיצד הוא נמצא בבסיס חיי המשפחה שלנו, מוסדותינו החברתיים, ובמיוחד ביחסי המין שלנו, על-אף מחויבותנו המודעת לשוויון ולחירות". בהצלחה בנבכי התיאוריה החברתית הפסיכואנליטית, אורנה

היי אורנה, סוף סוף אני מצליחה לכתוב כאן ביום שאת כאן... בעוד רגע השעה תהיה 22:00 ואני מקווה להספיק לכתוב כמה מילים עוד לפני כן. השבוע התחלתי לדבר בטיפול על מה שכל כך קשה לי לדבר. כבר שנים אני מסתובבת סביב עצמי. עכשיו החלטנו שהגיע הזמן. לא יכולה להסביר בכלל עד כמה זה קשה. אתמול היתה הפגישה ומאז אני עם כאבי בטן מטורפים. סיפרתי לה רק קצת. רק עניתי על מה שהיא שאלה... אבל הגוף שלי, הגוף שלי מתחרפן מזה. אני לא חושבת שמישהו שלא היה שם יכול להבין. אחרי הפגישה איתה רעדתי. נסעתי נסיעה ארוכה באוטובוס.. רעדתי ואז נרדמתי. כל כלך קשה לי להיגד את המילים האלה ואני מרגישה כל כך דוחה וכל כך מזוהמת. מפחיד לי ואני לא יודעת אפילו למה. אשלח את ההודעה, כי כבר 22:00....

רשת רשת... אני קוראת אותך כאן מפעם לפעם, וזוכרת שכבר זמן רב את מסתובבת סביב הדיבור על הדבר הקשה ההוא. מנסה לדבר, נרתעת, מנסה שוב באומץ, נסוגה לתוך עצמך... אני זוכרת דימוי נוגע ללב (אחד מרבים) שכתבת כאן פעם, על עץ הגדל במין פיתול גזע מייאש ומכאיב. אני מרגישה שזה בסדר גמור להתיר את הפיתול באיטיות משוועת, בזהירות נחושה. ואיכשהו, מבלי להכירך, אני סומכת עליכן. אני כאן עד יום רביעי, ועד מועד העברת המשמרת לליאת לא מוכרחים להקפיד כל-כך על 22:00... כתמיד, אורנה

היי אורנה, כן, מסתובבת מסביב... בפיתולים... מנסה למצוא חוט שממנו אפשר להתחיל. אבל המילים לא יוצאות לי מהפה. אף פעם לא דיברתי אותן. אף פעם לא היתה להן נוכחות מחוץ למוח שלי. אבל עכשיו די, הגיע הזמן. אני יודעת שבכל יום שעובר אני משלמת מחיר יקר. והימים עוברים... ואני כבר יודעת שהדבר הזה והפצעים האלה לא יעברו מעצמם. אני רוצה, אני כל כך רוצה שיהיה אחרת. אבל זה לא מצליח לי... כי זה לא יוצא מהפה השבוע קצת דיברתי. פעם ראשונה שסיפרתי לה משהו. סיפרתי משהו קטנטן, בעיקר כי רציתי לראות אם היא עומדת בזה. היא עומדת בזה. עכשיו גם אני צריכה לעמוד בזה. היא הזכירה לי הרבה דברים והכל צף בימים האלה ואני לא ממש מצליחה להתארגן על עצמי. אף פעם לא שמתי לב שהזמן משבוע לשבוע הוא כל כך ארוך. קשה לי להירדם, קשה לי לישון,אני מתעוררת מסיוטים, כואבת לי הבטן, קר לי כל הזמן... הגוף שלי מתחרפן מזה. שבוע זה הרבה זמן לניתוח לב פתוח בלי הרדמה.

לשם מה לחיות אם אין לך אהבה? לשם מה לחיות אם אתה לא עובד בעבודה שאתה אוהב? לשם מה לחיות אם כל יום שעובר אתה מסמן אותו כאיקס? לשם מה לחיות אם אתה לא מצפה לשום דבר? לשם מה?

שלום ?, העלית שאלות קשות בנוגע למשמעות החיים, ודרכן אפשר לשמוע את מצוקתך. אני חושבת שאלה שאלות שנכון לשאול. יותר מכך, נכון לחפש עבורן תשובות יותר ויותר מתאימות לתחושה הפנימית האישית של כל אחד מאיתנו. אני מבינה שכרגע החיים נראים מייאשים ומשמימים, ושולחת מכאן את תקוותי שלא כך יהיה תמיד. אולי כדאי להתחיל בכך שהחיפוש יתרחש פחות לבד, בליווי מטפל/ת שיהיו קשובים ומחזקים. אנחנו כאן על-מנת לשמוע עוד, אורנה

ראשית אציין שאני נהנת מאוד מהפורום ותודה מראש על ההקשבה אני בת 24 בתקופה ממש לא משהו..נפרדתי מחבר שאני עדיין אוהבת בגלל בעיות כאלו ואחרות אני מתוסכלת מאוכזבת מרגישה תחושת פספוס וכואבת על כל הסיטואציה שנוצרה ביני לבינו ומתגעגעת בטירוף שנית אני חייה בבית עם אבא אמא ואח שגדול ממנ בשנתיים ואני פשוט שונאת את אבא שלי ברמות שאי אפשר לתאר אני נגעלת ממנו פשוט סולדת ממנו ואין לי כרגע עבודה ואני מרגישה תסכול ושזרקתי כסף לפח על הלימודים שלי אני לומדת נטורופתיה ויצאתי מאוכזבת מהמקצועיות וכאילו השנה אני מסיימת ומרגישה שאני לא יוצאת משם עם כלים לדרך חדשה ומרגישה שאני באותו מצב מאשר לא הייתי לומדת כלל רק עם עוד 80 אלף ש"ח בכיס אני מרגישה שאין לי ממש כוחות להרים את עצמי לצאת לעולם שוב ללא כלום כמו ילדה בת 18 שלא עשתה עדיין כלום עם החיים ואין לי עזרה מההורים בקיצור אני בקושי חייה וזה גומר אותי.....

שלום אביב, נשמע שאת מתוסכלת עכשיו סביב די הרבה נושאים: הפרידה מהחבר, הקשר עם אבא והעתיד המקצועי שלך. לא קל להתמודד עם כל-כך הרבה נושאים בבת אחת. אני מבינה (מהכותרת) שתחושת הגועל שאת מרגישה כלפי אבא מטרידה אותך במיוחד, ורוצה להציע לך לחשוב על כך כעדות לקונפליקט קשה ומורכב בקשר איתו. יכול להיות שהגועל הוא רק ביטוי אחד לחוויה עמוקה של כאב ותסכול שאת מרגישה למולו. כדאי לשקול להיעזר במישהו שיקשיב ויעזור לך לחשוב על הדברים, להבין את האופן בו את מתנהלת ובהדרגה לשנות דברים מסוימים. מה דעתך ליצור קשר עם פסיכולוג/ית קליני/ת? בהצלחה, אורנה

הי בובה! טוב יש לי כל כך הרבה מה לכתוב לך אני יודעת שלא ביקשת אבל אני חייבת !: דבר ראשון אני בת 26 והייתי בדיוק במצב שלך לפני חודשיים ותנחשי מה? אני שוב במצב הזה עכשיו! אז איך לעזאזל זה אמור להרגיע אותך? כי בין שתי התקופות היו להן שנתיים וחצי מלאות באהבה חדשה ויפה (רק להסתכל על המילה "אהבה" כבר עושה טוב לא?) ובמליאנת'לפים רגעי אושר וצחוק והנאה.. מצאתי תחום לימודים אחר שאהבתי והתאים לי יותר והנה שוב הגיע החורף שמתסכל אותי כל כך!. מה אנחנו לומדים מזה? שאנחנו, כמו התקופות בחיים וכמו העונות, עוברים כל הזמן שינויים, ומה שיפה זה שהיום אתה מרגיש על הפנים ומחר תרגיש מעולה!! ואתה יודעת מה? מחרותיים שוב תרגיש על הפנים אבל תזכור שיש גם מעולה וזה ממש יעזור לך להתמודד עם העל הפנים. אני מבינה שאבא שלך מעפן, או שאת רואה אותו כמעפן אבל זה אותו דבר לצורך העניין, אז מה? מת העולם? את יודעת לכמה אנשים יש אבא מעפן?? ל-99% מהאוכלוסיה, וגם האחוז הבודד שיש לו אבא אחלה ומעולה זה רק בנים ואת יודעת למה? כי זה מוזר לחיות עם בן המין השני כששניכם בוגרים כבר, עזבי אותך, זה לא מנחם שלכולם יש אבא מעפן שבטח מעיר הערות מעפנות, אבל זה בסדר, זה יעבור כשתעברי דירה עוד שנה, שנתיים ארבע עשרים מי יודע? ואז תראי אותו בסופי שבוע ותתרגלי ותורידי ציפיות ואז הוא יתעלה עליהן וכשתביאי לו נכד בעזרת השם הכל יהיה פיצוצי, כי רב האבאים שהם מעפנים הם סבים מעולים!!! מה עם הלימודים? יאללללה !! אז הלכו 80 אל ש"ח פאקינג שיט! אין מה לעשות ! את יודעת מי המציא את המשפט "לא בוכים על חלב שנשפך"?- מי שבכה ובכה והבין כמה שזה מייאש ולא מביא לשום מקום, ולא בעניין שלי - בא לך אז תבכי זה אפילו נחמד ככה להתחפר בעצב לפעמים אבל לא אם זה מביא אותך לבעסות ולא על חשבון להתבאס על דברים אחרים! (הופה! יש חיוך?) וגם רציתי להגיד לך - שלא חשוב מה אומרים, את לא בת 18. עברת אלפי חוויות מאז שעיצבו אותך ושינו אותך ונהיית מי שאת היום! ברור שעכשיו הכל בעסה, אבל השאלה היא אם את מוותרת על רגעי האושר היפים החקוקים במוחך החמוד, אשר נצרבו במשך 6 השנים האלו? אני בטוחה שלא! הוא עשה דברים מעצבנים ונפרדתם, אבל הוא היה חמוד, הוא ליטף, היה לך נעים איתו - אז גם אם הוא לא האדם המתאים אל נא תתאכזבי ממה שקרה ואיך שנגמר ותדעי - ישנם עוד הרבה דגים, תמנונים, אלמוגים ומה שלא תרצי כי הים שלנו הוא ברוך השם גדול ורחב ומגוון. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד לך על ידי התפרקות לדומאות הוא שהכל יהיה בסדר. אני מבטיחה לך הכל הכל יהיה בסדר, ואז שוב לא בסדר, ואז שוב בסדר. קבלי נא את עולמנו ההפכפך כפי שהוא, ותקלי על עצמך להנות באושר ממנו וגם להיות עצובה, כי זה מותר ואפילו חיוני. שולחת לך המון המון חיבוקים אני יודעת, זאת לא תקופה קלה, אבל את תהיי מאה אחוז. (מבלי שום קשר שפסיכולוגית זה תמיד עוזר :)

קוראים לי גל אני בת 17 וחצי והבעיה שלי היא כזו.. שאני עם חברות ובכלל בחברת אנשים אני מרגישה טוב אני נהנת.. אני מאושרת,אני מחייכת אני קורנת.. ואז שאני מגיעה הביתה ואני קצת לבד.. יש מן מועקה כזאת בבטן מן משהו שמפריע,חרדה.. פחד.. זה גם ככה עם החבר שלי.. אני גם מתקשה להפרד ממנו כשהוא הולך ממני,או אני ממנו.. יש לי פחד מהלבד בזמן האחרון.. מה קרה לי?

שלום ילדה, לפעמים מתעוררות בנו תחושות משונות, מפחידות, לא ברורות... וזה באמת יכול להיות מאוד מעיק. הדבר הראשון שאני מבקשת ממך לעשות הוא די קשה: לנסות לא להיבהל מדי ולהיות עם המחשבות והתחושות האלה. נסי לומר לעצמך: או.קי., רוב הזמן אני שמחה וזה מצוין, אבל עכשיו אני פוחדת ומיואשת וגם זה בסדר. גם זו אני, או יותר נכון - חלק ממני. ככל שתצליחי יותר להיות עם הרגשות שלך (בין אם הם נעימים ובין אם לא), כך תרגישי טוב יותר בתוך עצמך. הדבר השני שאני מבקשת הוא לא להישאר עם הדברים לבד. טוב שכתבת אלינו, אבל הצעד הבא הוא לדבר עם מישהו פנים אל פנים - הורים, יועץ/ת ביה"ס, פסיכולוג/ית... תני למישהו להקשיב ולעזור. שיהיה קל, אורנה

שלום יש לי בעייה של שנים...(אני בן 35) אני משתעמם מהר ועקב כך (אני חושב) אני לא מתמיד. רציתי לדעת האם ישנה תאוריה בנושא שיכולה לעזור לי להבין מדוע אני מגיע למצב הזה ובעצם לא מוצא את מקומי בעולם. העניין המקצועי הכי מטריד אותי. אפשר לפתור את זה??? תודה מראש.

שלום שי, שיעמום, כנימוק לחוסר התמדה, יכול לשקף מנגנון באמצעותו אתה מגן על עצמך מתחושת כישלון או מפגיעה בדימוי העצמי. כשאתה עוזב מקום עבודה בגלל שיעמום, זה כאילו אמרת "הנה אני עוזב בעצמי, לפני שתגידו לי שאני לא מספיק טוב, או לפני שתגלו שאיכות עבודתי ירודה, או לפני שתגלו שאני משעמם..." וכך הלאה. כאילו אמרת "הבעיה היא בכם ולא בי". אני מאמינה שעניין וסיפוק במקום העבודה הם במידה רבה באחריותנו, ונגזרים מן המשמעות שאנו מעניקים להם. כמובן שקיימת אפשרות נוספת, שאתה בוחר מקומות עבודה שאינם מאתגרים אותך, וגם במקרה זה עולה ניחוח של מנגנון הגנה מפני כישלון אפשרי. נדמה לי שאפשר לפתור את זה בהגברת המודעות לאפשרויות הללו, רצוי במסגרת טיפול פסיכולוגי שיתמקד בתפיסות העצמיות שלך ובשאלות של דימוי עצמי. בברכה ליאת

ראשית תודה על תגובתך. אבל אף פעם לא הרגשתי את החשש הזה שיפטרו אותי בגלל שאני לא טוב. להיפך אני חיית עבודה, אף פעם לא פטרו אותי וזה לא החשש שלי. הבעיה שלי שזה מתבטא גם בלימודים, גם בקשר עם אנשים ואני לא מבין למה? אני יודע שהבעיה היא בי אבל לא מבין מהיכן היא נובעת...

ליאת, ההודעה שנכתבה בערב- 16.12.2007 19:37 זו לא ההודעה שלי...מישהו רשם בכינוי שלי...מי החוצפן?:) הלוואי הייתי מגיעה הביתה בשעה הזו:)

יופי. זה באמת היה משונה גם לטעמי. לכי לנוח ותעזבי את השטויות... :-) ליאת

הבן שלי בן 10, היום מצאתי בתיק שלו מכתב או יותר נכון שיר שבו הוא כתב על אחת המורות שלו, שיר שנאה מלא קללות ומילים שלא משמיעים אצלנו בבית.... ממש ברמה של ילד רחוב! כששאלתי אותו, הילד מבין שהוא טעה ומאוד הצטער, וששאלתי אותו מה המורה עשתה לו הוא אמר שהיא רק עצבנה אותו... יש לי 2 שאלות: איך אפשר לעזור לו להיפרד מהכעס הרב הזה שיש לו - בדרכים אחרות כמובן? איך אני יכולה לנקות לו את הפה/הראש מהמילים האלה ואם בכלל אפשר לעשות זאת? יש גם עוד משהו, הילד מצטיין בלימודים וכמעט בכל מה שהוא עושה, הוא מאוד רגיש ונבון אבל נוטה לשקר על מנת לצאת ממצבים כגון הנ"ל... איך גורמים לילד להפסיק לשקר?

שלום אמא של א.ד "שיר שנאה מלא קללות" יכול להיות דרך נפלאה לפרוק משא של זעם כלפי מי שאכזב או תסכל. אחרי הכל, הוא לא בחר להרביץ או לפזר נעצים על הכסא שלה, אלא כתב שיר שמבטא את מה שהוא הרגיש כלפי המורה שעצבנה. אני מוכנה להסתכן ולומר שגם המשוררת המנוחה יונה וולך השתמשה במילים שלא משמיעים אצלכם בבית, ובכל זאת היא קיבלה מקום מכובד בתרבות הישראלית. מה שאני מנסה לומר הוא, שכל עוד הביטויים הבוטים נכתבו "למגירה", אין לנו זכות לאסור זאת, ללא קשר לטעם הספרותי שלנו. אשר לשאלתך השניה, אוכל לומר מניסיוני, שכאשר אנחנו מתרגשים מאד ממילים "גסות" שמביאים הילדים הביתה, זה נוסך בהן (במילים) קסם מיוחד, וטוען אותן במשמעות מיוחדת. במקרה זה התעלמות עדיפה. תוכלי לומר לו שאת לא אוהבת את המילים האלה, ואת מבקשת לא לדבר כך בבית, אך לא יותר מזה. כשהוא יראה שהמילים איבדו מכוחן העוצמתי (לזעזע אותך) הן יאבדו את קסמן גם אצלו. ובעניין השקרים. ילדים משקרים כאשר הם לומדים שאם יאמרו אמת הם יסתבכו בצרות. אחרי הכל, כולנו משקרים לפעמים כדי להתחמק ממצבים לא נוחים, אז למה שנדרוש מילדינו להיות צדיקים גדולים מאיתנו? ככלל, בבית עם תקשורת טובה ופתיחות, ילדים מרגישים פחות צורך להסתיר ולשקר. הם יודעים שגם אם יאמרו אמת לא נעימה, לא יפסיקו לאהוב אותם ולא יענישו אותם בחומרה רבה מדי. בקיצור, חום אהבה וקבלה של הילד שלנו, יחד עם הצבת גבולות נאותה וערוצי תקשורת פתוחים. אגב, אצלי התעוררה חיבה מיידית כלפי הילד שלך (אם זה משנה משהו...:-)) בברכה ליאת

תודה רבה על התשובה, אבל אני עדיין מודאגת, אני לא חושבת שהוא כתב את השיר על מנת לזעזע אותנו, הוא הסתיר אותו ואפשר לומר שמצאנו אותו בטעות.... הוא טוען שהוא רצה להשמיד אותו אחרי שהוא כתב אותו אבל הוא לא מצא את הנייר שעליו הוא רשם... האם את בעצם אומרת שצריך לעודד אותו לכתוב שירים על מנת להוציא כעסים, האם את לא חושבת שהוא צריך להיעזר במישהו מקצועי על מנת לברר מה מטריד אותו? אולי יש פה משהו נוסף שאנחנו לא מצליחים להוציא ממנו?

שוב שלום, גם אני לא חושבת שהוא כתב את השיר כדי לזעזע אתכם. להרגשתי הוא כתב את השיר כדרך לפרוק את זעמו ותסכולו כלפי המורה, וכאמור, בעיני זו דרך לגיטימית ונהדרת בהיותה משיגה את ההקלה מבלי לפגוע פיזית באיש. הבעיה התחילה כשמצאת את השיר והגבת בזעזוע. במקומך הייתי מניחה לעניין השיר והביטויים שבו. לא הבנתי האם את חווה אותו כמוטרד בכלל, או רק בעקבות האירוע עם המורה. אם הוא מתפקד היטב בזירות המרכזיות של חייו (לימודים, חברים, בית) אין סיבה להיכנס לדאגות מיותרות. אם, לעומת זאת, את מרגישה שבבית יש עימותים רבים והוא משקר לכם הרבה, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה כיצד לשפר את דפוסי התקשורת ביניכם. בברכה ליאת

אני לא בטוחה שזה המקום הנכון לשאלה, אבל גם אם לא אשמח לקבל תשובה היכן לשאול... אתמול בערב נפגשתי עם בן זוגי. שתינו מעט אלכוהול (בערך שתי כוסות של יין) שוחחנו וכו'. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי באמצע הלילה מבלי לזכור מתי ואיך הלכתי לישון. מין "בלאק אוט" שנמשך בערך מהשעה 22:30 ועד שהתעוררתי באמצע הלילה. בן זוגי מסר שהתנהגתי כרגיל, אכלנו ארוחת ערב. למעשה הוא נשמע המום שאבד לי זכרון של כמה שעות טובות. יש לציין אולי שאני בתקופה של הרבה שינויים מהותיים בחיים, ומן הסתם מצב של לחץ. אודה לכם על הסבר מה בעצם קרה לי? בתודה, שירלי

שלום שירלי, בהנחה שלא מדובר בשכרות, יתכן שמדובר במצב דיסוציאטיבי חולף, שכדאי לברר את המקור לו. ההפרעות הדיסוציאטיביות יכולות להיות קשורות למצבי לחץ, הגם שככל הידוע לי מדובר בלחץ בעוצמות גבוהות. בהחלט שווה בדיקה אצל גורם רפואי מוסמך. במקומך, הייתי מתחילה את הברור אצל רופא כללי, ורק אח"כ אצל פסיכיאטר או פסיכולוג. בריאות ליאת

היי ליאת, היום הובהר לי באופן חד משמעי, שלפסיכיאטר מטעם הקופה, אין כנראה את הפריבילגיה לנפנף אותי. או לקחת אחריות עליו ותהיה הסיבה אשר תהיה.והשאלה שלי היא: אם ידוע לך עד כמה חסוי טיפול כאשר הוא במסגרת הקופה,או מה מתוך זה מופיע בתיק הרפואי? תודה ד.

שלום ד. אני לא רוצה להטעות אותך, ומאחר ואיני יודעת בוודאות מה הנוהל כשמדובר בפסיכיאטרים, מוטב לשאול את רופא המשפחה. אשמח אם תעדכני אותנו ליל מנוחה ליאת

ליאת יקרה, מחשב חדש היום גם אינטרנט ואני מוצאת את עצמי, כמו בהתחלת דרכי כאן, מעט מתביישת להופיע על המסך- מולכם- ומאידך מאד רוצה. אני בתקופה קצת לא מוגדרת: בכל יום תוקפים אותי - מפנים ומבחוץ - דברים אחרים לחלוטין, ואני לא מצליחה למצוא ביניהם קו מאחד, מלבד (אולי) האפיון של 'כאוס פנימי'. כשעשיתי לפני כשנה אבחון לפרעת קשב נשאלתי על ידי המאבחנת אם ראשי מלא או מרוקן ממחשבות בשעה שאני מתקשה להתרכז. אמרתי שלעיתים שתי החוויות הללו הן היינו הך ומתקיימות בי בו זמנית, מאחר שאם המחשבות רצות בזו אחר זו, נכנסות זו לדברי זו - צועקות ודועכות, צועקות ודועכות - הרי שלא באמת מתקיים שם שיח, ולמעשה אף מחשבה לא זוכה לתיעוד פנימי, ולפיכך אובדת. אני נותרת עם תחושה מרוקנת מסיפור - תחושה של היה ולא היה. אז כך אני מרגישה היום... מקוה שהבלבול הזה מטרים דברים אחרים (ואולי גם כבר יודעת לזהות שהוא עשוי להיות סוג של מבשר, ולא נרתעת ממנו). מאד מאד התגעגעתי נויה (סתם משתפת. לא יודעת מה לשאול. פשוט רוצה להיות כאן.)

"כמה טוב שבאת הבייתה.." :-) לא בא לי לפזר הרבה מילים ועצות, אבל חיבוק דווקא ממש ממש בא לי... שולחת גם חיוך (זה בונוס עם החיבוק :-) אוהבת, (לילך)

נויה'לה ברוכה השבה, ותתחדשי על המחשב, וגם על החיבור לאינטרנט. כל הכבוד על היכולת לשאת את הנתק מהעולם. אצלי זה לא היה קורה, וסביר שהייתי משתגעת.. חשבתי על הדימוי של ראש מתמלא ומתרוקן בו זמנית, ומצאתי בו גם יתרון. כשיש זרימה, אין תופעה של "מים עומדים", של קפיאה, של קיבעון. אני מעדיפה תנועה והשתנות, גם אם מבלבלות, על פני המיו?שבו?ת הסטטית. אולי השיח יתעד את עצמו לכלל סיפור? בואי נראה. מצטרפת אליך לציפייה, ושמחה נורא שחזרת אלינו :-)) ליאת

נהיית קצת צוננת,לא?

ME שלום, אני תוהה לאיזו תשובה את מצפה כאן. אשמח להשיב לך על כל שאלה בנושאי הפורום, כמו תמיד. ערב נעים ליאת

היי ליאת, המטפלת שלי הציעה לי היום, שנעבור להיפגש פעמיים בשבוע. נדמה לי שלא הצלחתי להסתיר את האימה שבפני, כשאמרתי שאני לא רוצה. אני (עדיין!!!) מרגישה לפני כל פגישה כאילו שאני נכנסת לניתוח לב פתוח בלי הרדמה. אני מרגישה שפגישה נוספת בשבוע, תהרוג אותי לגמרי. אני רואה סביבי (ומתה מקנאה), את אלה שנכנסים לחדר של המטפל/ת ופשוט מדברים. משתמשים נכון במקום הזה, במתנה הזאת, כדי לעזור לעצמם. בלי לשמור, בלי להפעיל את כל מערכות המיגון, הברקסים והמסננים. אני כל כך הרבה זמן בטיפול, ואני עדיין לא מסוגלת להרפות. לא מסוגלת להשתחרר מהשתיקה שבתוכה גדלתי. לא לגמרי... בשניה אחת, חזרתי לשאלות של תחילת הטיפול שלי, ואפילו שאלה אין פה :- ). אז כדי שבכל זאת יהיה כאן סימן שאלה, אני אצטט גדולות ממני ואשאל: תגידי ליאת, מה יהיה איתי? והנה עוד שאלה: מה שלומך? שבוע טוב יעלה

שלום יעלה, ההחלטה על תדירות המפגשים אינה שרירותית, ואני מניחה שהמטפלת שלך הביאה נימוקים להצעתה. לפעמים חלק מהחרדה של תחילת המפגש אינו אלא הצטברות של מחשבות ורגשות שהתעוררו בין הפגישות בעקבות העבודה הטיפולית. במקרה של תדירות גבוהה יותר, משהו מהעומס הזה מתמעט, ומאפשר "התנעה" קלה יותר במפגש הבא. יכולים להיות, כמובן, טעמים נוספים להצעה שלה, ואני משוכנעת שתוכלו לדבר על כך. כך או כך, איכות העבודה הטיפולית משתנה מאד כאשר מדובר בשתי פגישות שבועיות, ושווה להתנסות בכך. ברוח תשובותי ל"גדולות ממך" אוכל לומר שאני מקווה תמיד לטוב. ולמה שזה ידלג עליך??? :-)) שלך ליאת

היי יעלה את יודעת ,כל הזמן אומרים לנו לא לקנא באחרים, ושכל אחד וצרותיו הוא. ובכלל .שזה לא יפה לקנא וכו' וכו' וכו'. לי דוקא יש מחשבות טובות על הקנאה... אני תוהה ביני לביני ,איך נראה היה העולם לולא קנאנו זה בזה, לאיזו דרגת בנוניות נפסדת היינו מגיעים. מקסימום , היינו מתקבעים ומסתפקים במנימום של עשיה והישגים. רק הקנאה מאפשרת את הפריצה קדימה ,את הרצון למימוש עצמי, את השינויים שהיינו רוצים לעצמינו וכו' וכו'....וכן ...אני בעד הקנאה טוב ,עד כאן פינת ההתפלספות שלי.. ולענין -- מה שלומך? אני מקוה שהתחלפה לה תחושת היאוש בתחושה של הקלה. נשתמע נטע.

היי נטע, ריחות סוף השבוע תמיד מביאים איתם (לפחות אצלי) תחושה של הקלה. תודה על ההתעניינות :- ) נשתמע באמת יעלה

ליאת את מאמינה בחוסר-מזל בחיים ? שאלתי זאת בעבר את דרור אך מעניינת אותי גם תגובתך,למרות שאני כבר יודעת מראש מה היא תהיה,ולכן חשוב לי שתדעי שאיני מתכוונת למצב של לשבת ולחכות שמשהו טוב יקרה,אלא למצב שבו אני עושה דברים ואף קובעת ראיונות-עבודה וכו',ועקב חוסר-מזל פעמיים(בגללי) ופעם(בגללם) לא התאפשר לי להגיע לראיון,עד שזה הגיע למצב שכעת הפסדתי את העבודה,ואומנם זאת לא עבודה במקצוע שלי וזה לא 'חלום חיי',אלא משהו שהייתי מתפשרת עליו,רק כדי להרוויח קצת כסף בזמן 'שאעבוד על מימוש הפרוייקט',שכעת נמצא ב'דחייה' מסויימת של מס' שבועות.,במיוחד שמקום עבודה זה נמצא יחסית 'קרוב לבית'. אני קוראת לזה 'חוסר-מזל' כי זה באמת כך,כי עקב סיבות מסויימות שאינן תלויות בי ואיני רוצה ויכולה לפרטן כאן,סיבות שנכפו עליי ומנעו ממני את האפשרות מלהגיע לראיון-העבודה, הפסדתי מקום-עבודה פוטנציאלי. יש לי אומנם עוד הצעות רבות שאשלח,ברגע שתעבור ה'בעיה' המסויימת שמגבילה אותי כעת,אך פשוט זה היה קל ו'מוכן' ולכן כאילו 'קרץ לי'. הבעיה היא שחוסר-המזל לא מתבטא רק בתחום זה,אלא בכל תחומי החיים - כמו בפרוייקט- שמתעכב כעת,ובתחומים האחרים,ואני מרגישה כאילו שלט של 'ביש-מזל' 'תלוי לי על המצח'. אשמח לקרוא את דעתך בנושא.

שלום משתנה, מזל עוד לא הזיק לאף אחד, וכשהוא מבליח מדי פעם בחיינו - זאת הפתעה נהדרת. עם זאת, הנטייה לתייג את עצמנו כ"חסרי מזל" כרוניים, יכולה להוביל לדפוס של פסיביות, חוסר אונים וחוסר הנעה. ההסתמכות על המזל מייחסת את ההצלחות והכישלונות לגורם חיצוני ושרירותי, וככזו אינה מעודדת מאמץ, לקיחת אחריות ועבודה קשה. לכן, גם אם הפסדת עבודה אחת בגלל ביש מזל, להגיד שאת ממשיכה להחמיץ את כל האחרות בגלל אותה סיבה, נראה בעיני מרחיק לכת. אז נא להסיר את השלט ממצחך, לשנס מותניים, ולהמשיך לחפש משהו אחר. :-)) ליאת

האם יש הבדל בין טיפול אצל פסיכולוג קליני לבין פסיכותרפיסטית שהרקע שלה הוא טיפול באומנות? המטרה - למצוא מקום בטוח לאחר התפרקות, חרדות ודכאון?

שלום דנית, לא לגמרי ברור לי למה את מתכוונת כשאת אומרת "פסיכותרפיסטית מרקע של טיפול באמנות". מטפל באמנות הוכשר לעבוד כמטפל באמנות, ויש להניח שהוא הוכשר והודרך לתת סוג זה של טיפול. פסיכותרפיה קלינית רשאים לתת (עפ"י חוק הפסיכותרפיה שעדיין לא נאכף) רק פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאלים קליניים ופסיכיאטרים. מקום בטוח אפשר בהחלט למצוא גם אצל מטפלים באמנות שהוכשרו לכך במוסדות המוכרים (לא יזיק לראות תעודה), ועובדים לאור מסורות הידע שרכשו. בברכה ליאת

פסיכותרפיה גם למטפלים באומנויות.. http://hevra.haifa.ac.il/~psy/he/psychotherapy.php אולי יש גם בעוד מקומות.

הי אני הייתי מטופלת בערך חצי שנה אצל פסיכולוגית מדהימה בטיפול התנהגותי קוגנטיבי (לא פסיכולוגית פרטית) במשך הטיפול הרגשתי מצויין, וכשהחלטנו לסיים את הטיפול, הסכמתי.. הרגשתי שאני באמת בסדר. הבעיה היא שאחרי הטיפול התחלתי לחשוש מאוד לא להסתדר בלעדיה... והיו לי כמה התקפי חרדה בגלל הפחד הזה, וחזרתי כמעט לאותו מצב. רק שהפעם, בשונה מבהתחלה, אני מאוד פסימית לגבי המצב שלי, כי אם אחרי טיפול אני ממשיכה עם ההתנהגות שלי אני מרגישה שהסוף שלי קרוב. שהמצב שלי גדול אפילו על פסיכולוגים. כועסת על עצמי מאוד מאוד שהגעתי לזה. צלצלתי לפסיכולוגית ואמרתי לה שאני מרגישה שאני לא אסתדר בלעדיה בכלל, קבענו עוד פגישה בשבוע הבא והיא אמרה שהיא תדריך אותי איך להסתדר לבד וכו'... אני אוכל איי פעם להסתדר בעצמי? או שהתלות הזו תלווה אותי לנצח? אני מרגישה שאני בודדה בעולם שלי, מועדת לנפילות ודיכאונות, ואיתה הכל נעלם. כי היא יודעת, היא מבינה, היא תומכת, היא פשוט שם, מחזיקה אותי. יש לבעיה שלי פיתרון? אני מרגישה ממש על הסף.

שלום רב, ניתן להבין מדבריך שההחלטה על סיום הטיפול הייתה ביוזמת המטפלת, כשאת "הסכמת" לכך מתוך הבנה שהושגו היעדים הטיפוליים. בדר"כ, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מציב כבר בתחילתו יעדים ברי השגה, וכשאלה הושגו, אפשר להיפרד. העבודה הטיפולית נעשית על הסימפטום, ופחות מתייחסת לקשר שבין המטפל למטופל. לעיתים קרובות, ללא קשר לאוריינטציה הטיפולית שננקטה, בסמוך לפרידה או מעט לאחריה, תיתכן רגרסיה זמנית, שעלולה להבהיל את המטופל (ואת המטפל) ולגרום לו לחשוש שהכל היה לשווא. עפ"י רוב מדובר בתגובה זמנית לפרידה, שחולפת כשהמצב מתייצב. ממש כמו אותה דוגמא ישנה של הילד על האופניים, רגע אחרי שאבא הפסיק לרוץ לצידו. הוא מבוהל, מתנדנד קצת, לפעמים אפילו נופל, אבל הוא כבר יכול לבד. אין בכל האמור לעיל כדי לשלול אפשרות של המשך טיפול, איתה או עם מטפל/ת אחר/ת, שיתמקד בהיבטים אחרים בעולם הפנימי שלך. אחרי הכל, חצי שנה זה לא כל כך הרבה זמן כשמדברים על טיפול נפשי. בהצלחה ליאת

שלום בסופ"ש נפרדתי מהחבר שלי שהוא בשבילי אהבת חיי וכל זה ... (נשמע מזלזל אבל כבר נמאס לדון ולטחון) אני כואבת את הפרידה מאד, אבל בגלל שאני זו שנפרדתי אני מרגישה כאילו אני אחראית לכאב שלו ולא נותנת מקום לכאב שלי בכלל. אני למשל באה לכתוב ליומן בלילה כמה קשה לי, ומוצאת את עצמי כותבת לו מכתב ניחומים וזוהי דוגמה מצויינת לאיך שזה גם עובד בראש שלי. מצד אחד כואב לי נורא, ומצד שני כל פעם שאני רוצה להתמודד עם זה אם במחשבה, רגש, ציור נגינה וכו' אני מוצאת את עצמי חושבת על כמה קשה לו.. ואני לא יכולה ככה אני מרגישה כאילו אין לי איך לחוש את הכאב והוא ממש ממש נמצא שם, כלומר ממש קשה לי בלעדיו. ואם אני לא חשה את הכאב אני מרגישה שהוא מתחלחל לו פנימה ולא מגיע מספיק לנקודת הראות שלי וכך אני לא מצליחה להסתכל עליו ולבחון אותו אלא הוא פשוט נשאר לי תקוע. מה עושים?

שלום 'אני', לא פרטת את נסיבות הפרידה ואת המניעים שעמדו מאחורי ההחלטה להיפרד. נסיבות אלה יכולות להסביר ברמה מסוימת גם את טיב התגובה שלך (אחרי הכל, למה צריך להיפרד מאהבת חייך?). באופן כללי, ההתמקדות שלך בכאב שלו יכולה להיות, באמת, טקטיקה הגנתית כנגד הכאב שהתעורר בך, אך גם כנגד תחושות בלתי נסבלות אחרות שאולי קיימות בתוכך, כמו זעם ואשמה, או אפילו מול חוויית עצמך כ'רעה'. יש להניח שעוצמת הרגשות תפחת בהדרגה ככל שתתרחקי מהאירוע, ואז אולי תוכלי להבין מעט יותר על אופי התגובה שלך. מאחלת לך התאוששות והקלה ליאת

הי ליאת, מסקרן אותי לדעת, אם אין טרנספרנס לא יכול להיות טיפול? ואם מישהו היה לו טרנספרנס עם מטפל/ת והוא איבד אותו - אז כבר אין טיפול? האם אין טרנספרנס עם כל אחד בחיים שלנו? ואם כן - אז במה שונה המטפל/ת?

- האם העברה נגדית מופיעה בכל טיפול? - האם רצוי שהיא תופיע? - מה קורה כאשר מטפל מרגיש שיש העברה נגדית בטיפול?

שלום רב, גם העברה נגדית היא חלק מכל טיפול (בהנחה שאתה מטפל דינמי הנשען על עולם מושגים זה ומתייחס אליהם). היא מופיעה אם נרצה או לא, וחשיבותה בכך שהיא יכולה להיות מזוהה ומובנת למטופל (ממש כמו ההעברה). תהליכי ההעברה והעברת הנגד חשובים שניהם להבנת הדינמיקה בחדר הטיפול, ורצוי מאד שהמטפל יוכל להתייחס לשניהם, לפחות ברמת ההבנה שלו, גם אם אינו מפרש אותם למטופל. בברכה ליאת

שלום למתעניינות, ההעברה היא מונח הלקוח מהתיאוריה הפסיכואנליטית, והיא מתייחסת, במובנה הרחב, להחייאה של קונפליקטים בלתי פתורים מהילדות בחדר הטיפול, עם המטפל, תוך שחזור של הדפוסים הישנים, מבלי שהמטופל מודע לכך. המטופל, מעביר אל המטפל מחשבות ורגשות קונפליקטואליים שהופנו בעבר אל דמויות משמעותיות, הופך אותו למושא אהבה, שנאה או תשוקה עזה. למעשה כל רגש יכול להיות מועבר אל המטפל (ולא רק תשוקה ואהבה, כפי שעולות כאן לעיתים קרובות). טרנספרנס נמצא במידה מסוימת גם ביחסים עם דמויות אחרות (מלבד המטפל), כל עוד דמויות אלה משמעותיות בחייו של האדם. בחדר הטיפול הטרנספרנס מועצם בשל נטייתו של המטפל להישאר עלום עבור המטופל. טרנספרנס, אם ככה, לא "נגמר" או "איננו". הוא יכול לפחות בעוצמתו, לשנות את איכותו (למשל מטרנספרנס אבהי לאמהי) וכד'. מקווה שמשהו מנושא מורכב זה בכל זאת מעט יותר ברור ליאת

ומה קורה לטרנספרנס עם תום הטיפול? האם אז הוא כן מסתיים? ומה קורה למטפל/ת מול טרנספרנס כזה- הוא/יא הרי לא עשויים מעץ...?

שלום רב, אני בת 29. יש לי בן זוג בגילי כמעט שנתיים. אנחנו חושבים לגור ביחד, אנחנו מאוד אוהבים וכיף לי מאוד איתו. הבעיה שמטרידה אותי היא משפחתו. הוא סיפר לי במשך הזמן את כל הרקע שלהם ואת העובדה שגדל בבית מאוד בעייתי. אמו היתה מכה אותו כשהיה ילד, כיום היא שתלטנית, מתערבת בחיי ילדיה בכל דבר ומרבה לצעוק למשל לא מסכימה שהוא יעזוב את הבית עד שיתחתן, וכך גם לגבי שאר האחים. זה מגיע לצעקות שהשכנים שומעים ויוצאים לשאול אם הכל בסדר. אביו מכור להימורים, יוצא כל לילה להמר וגם בוגד באמו. הם לא משכילים ומאוד שמרנים . בן זוגי אדם מקסים ויש לו כ"כ הרבה חוכמת חיים ואנחנו מרגישים שאנחנו מאוד מתאימים . השאלה האם לרקע כמו שגדל בו יכולות להיות השלכות בעתיד שכרגע בן זוגי לא מודע אליהן בגלל שגדל בבית כ"כ בעייתי עם מודל הורי וזוגי כ"כ לא נכון, עם אלימות, עם חינוך שלא מעודד עצמאות וזה יכול לבוא לידי ביטוי לרעה בזוגיות שלנו מתישהו או בחינוך הילדים. האם אני דואגת לשווא? (הוא לא רוצה ללכת לכמה שיחות לגבי הבעיות שיש לו במשפחתו). תודה רבה

שלום סיוון, כ??ן השיגור ממנו אנחנו יוצאים אל העולם הוא עובדה נתונה. כבר היו שאמרו "האדם הוא תבנית נוף מולדתו". אבל אנחנו גם יודעים היטב כי האדם הוא יצור מסתגל וודינמי, וכי יש לו מרחב עצום של תנועה, בחירה והתפתחות. לכן, השאלה המרכזית היא לא "איזה מן הורים יש לו", אלא "מה הוא עושה איתם וכיצד הוא בוחר להתמודד עם המציאות שלו". כך, למשל, תוכלי לשאול את עצמך האם הוא בוחר להישאר כנוע ו?מ?ר?צ?ה מול החודרנות של אמא שלו, או אולי העדיף להתרחק ולבנות לו חיים עצמאיים ויצרניים משל עצמו? האם הוא מקבל על עצמו את עולם הערכים והאמונות של הוריו, או מסוגל להתבונן עליהם "מבחוץ" ולבחור אחרת? בקיצור, במקום לבחון (היפותטית) את התנהגות הוריו ואת השפעותיה האפשריות על עתידכם,נסי לבחון את ההשפעות שלה עליו כיום, ולראות האם ועד כמה היא הרסנית לגביו בהווה. אלה שאלות חשובות שעליך לבחון לצד שאלות נוספות. אחרי הכל, החששות שלך נמצאים במידה זו או אחרת אצל כל אדם לפני נישואיו, וכדאי להתמודד איתן באומץ. בהצלחה ליאת

ייתכן שבן זוגך אדם מדהים ללא כל קשר לרקע בו גדל. אבל, מניסיון אני יודעת שברגע שאת מתחתנת איתו זה גם עם המשפחה שלו. זה בא בחבילה אחת. השאלה אם בשבילו שאת כל כך אוהבת את מוכנה לסבול את אימו הצעקנית ואביו המכור להימורים. תחשבי- מה יהיה כשיהיה לכם ילד תצטרכי להביאו לסבתא שלו ואולי להשאיר אצלה. בכל מקרה- אם מרגיש לך לא נוח עם משהו אל תתפשרי. אח"כ מגיעים למצבים בעייתיים שאי אפשר לצאת מהם.

שלום. אני מטופל כבר כחודש וחצי אצל מטפל שמגדיר עצמו כפסיכואנליטיקן (מטפל בשיטת הפסיכואנליזה). קראתי קצת על הנושא, ואפילו שאלתי אותו אישית - אבל עדיין לא הצלחתי להגיע לתשובה במה עוזרת הפסיכואנליזה. הגעתי לטיפול אחרי זמן רב של רצון וצורך להתחיל בטיפול פסיכולוגי, ועכשיו כשאני בשיחות כבר זמן ניכר, אני לא מרגיש שאני מקבל איזשהו טיפול. יש רק ניסיון לבצע אנליזה וניתוח שלי, אבל אין שום ת'כלס, שום עצות, שום הכוונה, שום טיפול בעצם. אני מרגיש שאני לא ממש זקוק להוציא ולשפוך, אלא שאני זקוק לייעוץ, להכוונה וכיו'ב, למישהו מקצועי שידע לנתב אותי בדרכים שונות ולעזור לי בת'כלס. מה שאני מקבל כרגע זה סוג של חפירות שאין בסופן משהו אופרטיבי... וזה ממש מתסכל האם כדאי לי להפסיק את הטיפול? האם מישהו מכם התנסה בשיטת טיפול כזו והיא עזרה לו? אני ממש מתלבט איך להמשיך בעניין ואשמח לעצות ודעות נוספות מאנשים עם ניסיון. תודה

השאלה שלדעתי עליך לשאול עצמך-למה פניתי לטיפול והאם הקושי או הקשיים שלי באמת זקוקים לפתרונות "תכל'ס" או שמדובר בקושי שאיני יודע את מקורו. לשאלה הראשונה אם התשובה היא כן תוכל לפנות לטיפול קוגנטיבי התנהגותי, אם התשובה לשאלה השניה היא כן שאינך יודע מה מקור הקושי, תן לו 'לחפור'. חוץ מזה חפירות לוקחות זמן רב שלא נדבר על בניה יציבה לשנים.

אתה יכול ללכת לטפ]ול קוגניטיבי התנהגותי ושם אין חפירות אתה יכול ללכת לאימון שם מדברים תכל'ס וגם שם לא חופרים. טיפול פסיכואנליטי הוא צ'ופר למי שיש לו המון זמן (שנים!!!) והמון כסף.

שלום דין, במונחים של פסיכואנליזה, אתה עדיין נמצא בראשיתו של התהליך, בניסיונות ראשוניים מאד לבסס "שפה" וקשר. כל ניסיון לבחון את הטיפול במונחים של הישג ושינוי יהיה מוקדם, לא תואם וחוטא לרעיונותיה של הגישה. יש חשיבות, אכן, למטרה הראשונית שלשמה הגעת לטיפול מלכתחילה. אם אתה רוצה הכוונה וייעוץ סביב עניינים קונקרטיים בחייך, טיפול אנליטי הוא לא מה שאתה צריך (הגם שהיו כבר מי שחיפשו אתונות ומצאו מלוכה...). פסיכולוגים קוגניטיביים התנהגותיים הם אלה המכוונים את מוקד ההתערבות שלהם לקשיים ספציפיים ומוגדרים, וגוזרים מהם יעדים ברורים וידועים מראש, אותם ניתן להשיג בזמן קצר יחסית. לצד הפסיכולוגים, יש היום שפע של "יועצים" שישמחו לאמן אותך בזמן קצר ולקרב אותך אל ה"ת'כלס". בוא נראה אם יהיו אנשים שיסכימו לחלוק איתך מניסיונם... בהצלחה ליאת

בניגוד לדעת שני קודמי אני חושבת שהפסיכואנליזה יכולה להזיק ולכן כדאי להיזהר ממנה. אם אתה עשיר ומשועמם ויש לך כמה שנים ואלפי דולרים מיותרים להשקיע, לך על זה: ינתחו אותך, יפרקו אותך לגורמים מתחת לזכוכית מגדלת, יבזו אותך ויבחנו בעזרת מניפולציות את חוזק האישיות שלך, ולבסוף, אם עוד תהיה איתנו ויהיה לך עוד חשק לחיות, אם הם לא יתעייפו ממך, אולי הם גם יעזרו לך לבנות משהו. לעומת זאת אם המטרה היא בניה ולא הרס, אפשר להתחיל מכיוון חיובי, להגדיר מטרות ולבדוק איפה אתה יכול לקבל את התמיכה וההכוונה שאתה מצפה לה, יותר בזול, בהרבה פחות זמן וללא ספק גם בכיוון יותר נכון

שלום לחברי הפורום, כהרגלנו, אנחנו יוצאים למנוחת שבת. בשבוע הבא עלינו לטובה דרור לא יוכל לענות לשאלותיכם, ולכן בימים ראשון ושני אורנה ואני נמלא את מקומו. שבת חמימה ונעימה לכולנו ליאת

דרור היקר בסדר? תמסרו לו החלמה מהירה מאיתנו.

דרור היקר בריא לחלוטין (טפו טפו..) והוא ב"נבצרות זמנית" לגמרי. הוא יהיה כאן שוב בשבוע הבא לשמחת כולנו. ליאת

מתי דרור יהיה כאן....

שלום רב, אני עומדת להינשא בקיץ הקרוב. האם נהוג להזמין את המטפלת לחתונה? אשמח לשמוע דעתכם בנושא. תודה מראש יונית

שלום יונית, בגלל מיעוט הפניות היום, החלטתי להעלות את פנייתך, למרות שהיא נכתבה מחוץ למשמרת (הפורום שלנו 'נח' מיום שישי ב-22:00 ועד מוצ"ש באותה שעה). ולשאלתך- יש מטופלים שבוחרים להזמין את המטפל שלהם לחתונתם, ויש כאלה שרואים בכך פתח לצרות וסיכוי למבוכה (לא כולם מתים להתוודות על כך שהם בטיפול). גם אם המטופל בוחר להזמין את המטפל, עדיין עליו להביא בחשבון את האפשרות שלמטפל יש "אני מאמין" משלו בנושא זה, ויתכן שיחליט שלא להגיע. בקיצור - כמו על כל הנושאים הנוגעים לחייו של המטופל, גם על נושא זה מוטב לדון עם המטפל, תוך התייחסות לכל המשמעויות שהוא נושא עמו. שיהיה במזל... ליאת

היי אני שנה ו11 חודש בטיפול, ואני ממשיכה כל הזמן לבעוט, ולהתנגד, ולשתוק, ולברוח, ולפחד, ולבטל. אבל עדיין יש בי משהו בפנים שדוחף אותי להיות שם בזמן. אני לא אתן לה להתקרב כמו לכולם, ואם תתקרב, אני יודעת איך להרחיק אותה או שאני אתרחק. היא התחננה בשבוע שעבר שאנסה לדבר, לשתף אותה במה שחשבתי השבוע, במקום שהשיחה תתנהל כמו חקירה, שבה היא כל הזמן שואלת ואני עונה, או לא עונה. כואבות לי הרגליים מרוב בעיוה. כואבות לי הידיים מרוב דחיפות. וכואב לי הראש מרוב תיכנון איך להרחיק אותה. אני כן רוצה שינוי בחיי אבל לא מבינה למה אני עושה זאת בה? או מה דוחף אותי אליה? למה אני ממשיכה ללכת? האם יש סיכוי שיום אחד אני אתן לה יד או אבקש ממנה חיבוק (כמו שפעם ביקשה אחרי חופש).?

לימור ערב טוב, ההתעסקות הבלתי פוסקת בניסיונות להרחיק את המטפלת גוזלת ממך כוחות נפשיים ופיזיים, אך גם פועלת כמנגנון רב עוצמה לשימור המצב הקיים, בשירות החרדה מפני תכנים מאיימים ושינוי. תמיד יש סיכוי לשינוי, גם אם לא יהיה שם חיבוק. אפשר לעשות דרך חשובה ומשמעותית גם בלי ליפול לזרועותיו הפיזיות של המטפל. השינוי קשור יותר - לפחות בעיני - בנכונות להתבונן באומץ לתוך עצמנו, ולדעת. מקווה שתצליחי להפיח חיים בחלק שממשיך ודוחף אותך לטיפול ואליה למרות הכל. היי בטוב ליאת

מה עושים שכול דבר הכי פשוט מרגיש כל כך מפחיד , כל שינוי הכי קטן (גם שהוא לטובה ) , כל כך מלחיץ , מה אפשר לעשות כדי להפסיק לפחד כל כך מהחיים?...

שלום מישהי, באופן פרדוכסלי, הדרך הטובה ביותר להפסיק לפחד היא דווקא ההחלטה לכבד את הפחד, ולנסות להפסיק להיאבק בו. הסבל העיקרי הנגרם לנו בעטיו של הפחד קשור למנגנון ההימנעות: אנחנו נמנעים באופן גורף מכל מה שעלול לזמן לנו מצבים מלחיצים או מעוררי חרדה, וכך הופכים חיינו למצומצמים, דלים ונעדרי ספונטניות. אנשים שהחליטו שלא להיכנע לחרדה, ובחרו להמשיך בחייהם הרגילים מבלי לאפשר לה לנהל אותם, גילו שעוצמתה פוחתת בצורה משמעותית. לא כולם יכולים לבד, ולכן אפשר להיעזר בטיפול (בדר"כ קוגניטיבי-התנהגותי) או בתרופות נוגדות חרדה. שולחת לך עוז ועזוז ליאת

שלום ליאת. שמעתי בהמלצה שלך (אמרתי לי אז שלא מסיימים קשר חשוב בשיחת טלפון), אז הלכתי ודיברתי איתה על מה שהרגשתי ומה היה ולמה כעסתי , וזה היה באמת טוב. כיאלו שגרמתי לה להתעורר, עזרתי לה בכעס שלי להבין דברים חבויים, והפגישה שאחרי הייתה ממש טובה, אפילו אני הצלחתי להיפתח ולדבר! תודה. יש לי עוד שאלה היום: הרבה דברים "כואבים" או "מפחידים" בחיי אני פשוט מתעלמת מהם כאילו שהם לא נמצאים, או כאילו שזו לא אני, ולא מתמודדת איתם. למשל, פחד שלי ממחלות, מחדירה טיפולית לגופי... (אני חייבת לעשות בדיקה ואני פשוט מתעלמת מהבעיה, מהפחד שלי שימצאו אצלי משהו), פחד שלי מקשר זוגי, אז אני פשוט מחביאה את הרגשות שלי, מתעלמת מהם, כי אני לא יודעת איך להתמודד עם קשר זוגי (שיהיה לא פוגע כי עברתי התעללות בילדות), פוחדת מקרבה של אנשים, אז עובדת מהבית, יוצאת מעט מאוד, ומי שמתקרב יותר מדי, מנסה כל השיטות שישנא אותי או שיתרחק ממני וישמור על גבולות. מה ניתן לעשות עם זה? אני לא חשפתי את זה עדיין בטיפול!! (כי זה עוד פחד, הפחד שלי שתבקש ממני שינויים, כן להתמודד!!!) תודה לך (מקווה שגם הפעם הייעוץ יוביל למשהו טוב).

שלום ש. מערך הקשיים שאת מתארת רחב למדי, ונוגע כמעט לכל תחומי החיים שלך. העצה החשובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה בהקשר זה (והלוואי שהיא תוביל, באמת, למשהו טוב), זה להתחיל לקחת אחריות ל?שינוי, וזה בדיוק מה שאת פוחדת שיתבקש ממך בטיפול. את שואלת "מה ניתן לעשות עם זה", ונדמה לי שאת כבר עושה: את נמצאת בטיפול. בטיפול, יש להניח, תוכלי בהדרגה לפגוש את הפחדים והרגשות שסילקת מתודעתך, תוכלי לחוות בהדרגה יותר ויותר אינטימיות עם המטפלת שלך, ולהיווכח שלמרות הפרובוקציות שאת מעוררת - לא שונאים אותך. כשכל אלה יקרו (נכון, זה לא קורה מיד), תוכלי לגייס את השינוי גם לטובת החיים שמחוץ לחדר הטיפול. כל טוב ליאת

אם יש תזוזה זה רק לרעה הפחדם גדלו ...בקשר לבדידות היא הייתה עוד קודם כן אבל אז יכולתי לחוות שמחה ואושר ולחייך היום אני אך ורק רוצה למות ואני מרגיש מת לא יכול יותר לנשום לא יכול להנות מכלום ואין לי סיפוק משום דבר שאני עושה לא רוצה לעבוד לא רוצה לחיות לא רוצה לאכול לא רוצה לישון לא רוצה להתסק במחשב לא רוצה ללכת לטייל לא רוצה להיות קיים יותר בדיוק כמו שפעם אמרתי לך זה כמו להיות במקום שאת לא רוצה להיות בו משהו כמו שעור משעמם שאת מתה שיגמר או מסיבה עם אנשים שאת שונאת ורק רוצה לברוח לכל הדברים שציינתי יש סוף ידוע מראש לי אין את זה אני צריך להיות במקומות האלו בלי סוף עד שאני ימות דבר שאני מקווה יקרה בקרוב מאוד כי אני יגיד לך את האמת אני באותו מקום כבר שנתיים והמצב שלי נהיה רק רע יותר וככל שחולף הזמן אני רואה רק שחורות מהסיפור הזה וממש לא נראה לי שאני יוצא מזה בטווח הרחוק או הקרוב מה שנשאר לי זה רק לחכות למוות......

מיסטר בלו, קשה לשמוע אותך ככה. מקווה שבסופו של דבר תוכל למצוא טעם ומשמעות לחייך. שולחת לך מכאן חמימות ותקווה. ליאת

יש תינוקות חדשים בבית... :-))) נבטו לי הפלפלים! ודווקא הקבוצה הלא אורגנית.... ממש מרגש שאני אחראית לכל כך הרבה דברים חיים ונושמים פה בבית... תוכינמש מוסר ד"ש חם. הכינוי ניתן לו מכיוון שהמקום האהוב עליו הוא לשבת לי על הכתף, במיוחד כשאני לומדת ולא מעניקה לו את תשומת הלב שהוא חושב שמגיעה לו. בנינו, החתול צודק... מקווה שהגעגועים נרגעו להם מעט... והנה עוד מעט היא שוב איתך... (נעים לקרוא אותך קרובה כך אליה) שלך נועם

וואוו!!! כבוד! אני מאוד מאוד שמחה :-) תראי כמה דברים את מחייה... הענקת חיים לתוכינמש העזוב ברחוב, כשהוא בעצמו עוד לא ידע שהוא יכול להיות תוכינמש כזה מוצלח. ועכשיו פלפלים :-) ... נתת הזדמנות לחיים שלמים שהיו מכונסים בזרע קטנטן לשלוח זרועות ירוקות ולנשום נשימות ראשונות.. תשמעי, ממש מרגש אצלך שם מעבר למסך :-) איזה יופי! :-)

ותודה ליועצת האגרונומיה שלי שהביאתני (אני בטוח מפספסת משהו באיות של המילה הזאת...) עד הלום... ספרתי היום שבעה ניצנים, ובשחור על גבי פורום אני מקדישה אותם לכבודך :-)

אני בן אדם מאוד רגיש ולוקחת כל דבר קשה. אני תמיד חושבת על מחשבות שליליות שמישהו מסתכל אליי אני חושבת שהוא רוצה לפגוע בי.אני ישר ניכנסת ללחץ. אם מישהו צועק עליי או מציק לי . יש לי מחשבות על מוות והיתאבדות בראש. כשמשהו לא מסתדר לי בחיים אני חושבת רק על מוות. לפעמים אני פוגעת בעצמי (זה לא בשליטתי לעצור את עצמי).אני לא יודעת כבר מה לעשות אם עצמי. אני רוצה להיתאשפז.כי אני חושבת על היתאבדות! תעזרו לי

שלום נטע, למרות מצבך השברירי, את מצליחה לחשוב בצורה שקולה ואחראית, ולהבין שהגיע הזמן להיעזר. לא בטוח שאשפוז הכרחי במצבך, שכן אפשר ורצוי לייצב אנשים גם במסגרת הקהילה. פני כבר מחר בבוקר למרפאת בריאות הנפש הקרובה למקום מגורייך, או התייעצי עם רופא המשפחה שלך. אם את מרגישה שאת יכולה לפגוע בעצמך ברמה המיידית, פני לחדר המיון הקרוב (גם של בית חולים רגיל) ובקשי עזרה. גם במידה ויוחלט על אשפוז, הנכונות שלך לשתף פעולה עם הטיפול והצוות עשויה לקצר מאד את התהליך, ולהביא הקלה משמעותית בהקדם. ועד מחר - קבלי חיבוק ונחמה מכאן. ליאת

שלום, אני בן 27, מהמרכז. מתחבט שסוגיות של זהות ובפרט זהות מינית. סיימתי לאחרונה טיפול פסיכולוגי שנמשך כ-10 מפגשים. לצערי, משהו בי לא אפשר לי להתמסר לתהליך הטיפולי והביא אותי להיות מאוד ביקורתי בנוגע לשיטות העבודה והגישה של הפסיכולוג. מצאתי את עצמי מבקר את ההתערבויות שלו ועסוק באיך שהוא מגיב אליי ואיך הייתי רוצה שיתייחס אליי. בסופו של דבר, כאשר חשתי כי אני לא מגבש אי אלו תובנות התחלתיות והמטפל מתעכב בקושי שלי הזה דבר שמעצים אותו יותר, החלטתי שאני מבזבז זמן וכסף וכדאי שאפנה למטפל אחר. אציין כי מאז שהשתחררתי מהצבא, ביקרתי אצל 5 מטפלים, כשהקשר הארוך לא עלה על שנה, כולם, פרט לאחד(שנמשך2 פגישות) היו בגישה פסיכודינמית. נותרתי עם אותן תחושות שחוויתי לפני הטיפול האחרון ובמהלכו, של ריקנות, דכדוך, חוסר מוטיבציה ליזום דברים, חלקם פעולות שגרתיות, של קושי להכיל קשרים חברתיים, של תסכול מעבודתי ואי יכולת להתרכז בלימודים. אני מרגיש לעיתים בדידות ומיאוס במציאות החיים שלי. אני מאוד רוצה לחזור לטיפול אבל לא ברור לי אם אני אצליח לאפשר לו לצלוח. אני בספק בנוגע ליעילות הטיפול הדינמי עבורי. מה עליי לעשות, למי מוטב שאפנה על מנת שאוכל להיוועץ לגבי שיטת הטיפול שתוכל לגייס אותי ולסייע לי שכן אני מודע למצוקה שאני נמצא בה ומעוניין בשינוי. האם ישנו ארגון, מכון או גוף כלשהו, גם מבוסס אינטרנט, שיוכל לכוון אותי לסוג הטיפול מלבד הגישה הדינמית? תודה רבה מראש על ההתייחסות

שלום תום, בשנים האחרונות אתה נוטה להחליף מטפלים לעיתים קרובות, אך לא מצליח להתמסר לאיש מהם. כדאי לזכור שללא קשר לאוריינטציה הטיפולית, המרכיב הקריטי להצלחת *כל טיפול שהוא* היא הברית הטיפולית הנוצרת בין המטפל למטופל. אין לצפות לתובנות מרחיקות לכת במפגשים הראשונים (הגם שזה אפשרי), שכן עיקר ההשקעה מופנית לביסוס אמון וביטחון במטפל. מבחינה זו, העיסוק הרב שלך במטפל ובהתנהגותו אינו נראה יוצא דופן במיוחד. לתחושתי, החלפת מטפלים אינטנסיבית כזו, אינה קשורה בסוג הטיפול, אלא בקושי להישען, להתמסר ולבטוח (קושי שמן הסתם חשת גם בחיים הבינאישיים שמחוץ לחדר הטיפול). לבטים הקשורים לזהות עצמית ומינית לא מגובשת הם עניין שבשגרה בקליניקה של המטפל הדינמי. ובכל זאת, כמעט בכל מרפאה פרטית/ציבורית שמכבדת את עצמה יש מטפלים מגישות שונות. בדר"כ לאחר שיחת האינטייק (ראיון הקבלה) אפשר לגבש תכנית טיפול בהתאם לצורך. בהצלחה ליאת

שלום, התחלתי ללמד נוער במעצר ונורא קשה לי איתם בעיקר בגלל בעיות משמעת איתם. מה עליי לעשות? האם זה מראה שאני לא מתאימה לסוג אוכלוסייה כזו או שיש פתרון לבעיה? תודה רבה ויום טוב

שלום נירית, עבודה עם אוכלוסיות מיוחדות (והאמת שגם עבודת ההוראה בכלל) היא עבודה תובענית, הגוזלת משאבים יקרים של גוף ונפש. בתחילת הדרך המקצועית הדברים נוטים להיות קשים ותובעניים אף יותר, ולכן חשוב מאד ללוות את התהליך בהדרכה והנחייה צמודה מאיש מקצוע וותיק. האוכלוסייה שאת פוגשת ידועה מראש כאוכלוסייה רב-בעייתית, ולכן לא הייתי ממהרת להסיק מסקנות נחפזות על הכישורים המקצועיים שלך. נסי להשתמש בהדרכה באופן מושכל, ולמצוא לך במסגרת המוסד בו את עובדת דמות קרובה שתהווה משענת חברית בה תוכלי להיתמך גם מבחינה רגשית. בהצלחה ואל ייאוש! ליאת

שלום ליאת, אני מבינה שהיום זה היום שלך. אני רוצה להעביר לך שאלה ששאלתי לפני כמה ימים ואני מעתיקה אותה שוב וגם את התשובה של אורנה. אז הנה השאלה והתשובה ואחרי זה המשך השאלה שלי שלום דרור, אני כבר בטפול שנתיים אחרי שהיה קודם טפול משפחתי. "המטפל" היה האדם הכי משמעותי לי בחיים במשך השנתיים האלה ובעצם גם קודם בטפול המשפחתי. למרות שכל הזמן היו פיצוצים שונים וכל פעם הלכתי אבל חזרתי. כל פעם שחזרתי היה זנב בין הרגליים אבל אחר כך המשיך טוב. היו שינויים גדולים בחיים שלי ובכלל ועכשיו פתאום היה פצוץ נוסף ועוד פעם הלכתי, ועכשיו אני אומרת לעצמי שדי, אני לא יכולה יותר את הפצוצים האלה. אולי גם הוא באמת לא כזה משמעותי כמו שחשבתי, הכל טעות אופטית מה שנקרא,, וכשאני זוכרת את הרגעים שבהם תמך אני חושבת אולי לחזור אבל אז אני נזכרת בכל הדברים האחרים דברים שאמר לי ושפגעו, ובכלל נדמה לי שגם לו כבר אין כוח לפצוצים האלה למרות שהוא מקבל כסף בשבילם..:_) יכול להיות שהוא באמת לא כזה משמעותי לי ושהכל באמת אשליה אופטית, אני הרי נשואה ואמא לילדים והם אמורים להיות הכי משמעותיים, ואולי באמת הכל סתם בראש שלי ומה שאני צריכה זה להמשיך ללכת. אני לא יודעת אפילו מה אני שואלת - אולי אתה תבין רק אל תגיד לי תחזרי אליו תבררי את זה איתו כמו שאתם נוהגים בפורום הזה. אוללי אני כבר עייפה מטפולים וצריכה פשוט לגדול ולהמשיך הלאה. שלום ליאן, דרור יהיה כאן בשבוע הבא, ובינתיים תשובתי. אני מבינה ממה שכתבת שהקשר עם המטפל מאוד משמעותי עבורך. משמעותי באופן מורכב: כולל פיצוצים, כולל השוואות עם קשרים אחרים, כולל אי אמון בכך שזה בכלל אמיתי, כולל רגעי שיא נפלאים ורגעי שפל עזים לא פחות. כל החבילה... יכול להיות שזה שיקוף לא רע של האופן בו את יוצרת קשר רגשי משמעותי גם מחוץ לחדר הטיפול, עם כל החבילה שלך... אם כך הדבר, אני חושבת שהתמזל מזלך לפגוש מטפל שאיתו את מחייה חלק חשוב מהחוויה הרגשית שלך. ואם כך הדבר, כדאי לך להשתמש בקשר על-מנת ללמוד על-עצמך, להכיר את עצמך, לגדול... לילה טוב, אורנה אז ככה, העניין הוא שה"מטפל" הזה פתאום כבר לא משמעותי אחרי מה שקרה בזמן האחרון, והלכתי ולא חזרתי. ועכשיו אני שואלת איך בכלל אפשר לבוא אליו לטפול שכבר אני מסתכלת עליו אחרת, כאילו, איך להגיד, הוא סתם כבר בן אדם. לא מישהו שרצית שכבר יהיה חשובה לו כאילו כל מה שהיה פעם כבר נראה באור טפשי, אשלייתי, גם נדמה לי שאני יצאתי לו כבר מכל החורים עם ההאשמות שלי וההאשמות שלו. מה עושים? כאילו להמשיך הלאה,כי בסך הכל קיבלתי את השנויים שרציתי.

לא ברור איך את יכולה לכתוב שהקשר הטפולי כבר אינו משמעותי עבורך. זה ממש עיוורון. את עסוקה בזה כל-כך, שואלת את דרור, את אורנה, ועכשיו מעתיקה את הכל בשביל ליאת... לפחות תסתכלי פנימה ותהיי כנה עם עצמך.

שלום ליאן, תשובתה של אורנה משקפת מאד גם את מחשבותי שלי, שעלו למקרא הדברים. במצב עניינים כה סוער, יש נטייה להפחתת-ערך כל אימת שנמצאים בקוטב הזועם ("הוא סתם בן אדם"; "כל מה שהיה פעם כבר נראה באור טפשי"). כאשר את נרגעת, את מצליחה - שוב - לראות את כוחו המיטיב של הטיפול והמטפל. עכשיו, כשאת שוב בקוטב השלילי, כדאי לנסות לאפק את תגובותיך, כדי לא לחוש "עם הזנב בין הרגלים" בפעם הבאה שתחזרי. גם החלטות על סיום טיפול לא מומלץ לקבל בעידנא ד'ריתחא. נסי לתת לאבק הקרב האחרון לשקוע, ורק אז לבחון את הדברים בשיקול דעת. לילה טוב ליאת

זה חייב להגמר כבר אני לא יכול לשאת את זה יותר הכאב בלתי נסבל כל הזמן עובר בי רעד בגוף אני מקנא באנשים מתים...הכל היה הופך לפשוט אני לא יכול יותר....כבר יותר מ3 שנים שאני ממש סובל ממש לבד בעולם ממש רוצה למות בעיקר בשנתיים פלוס האחרונות מאז שהלכתי לזונה ההיא שם דפקתי אפילו את האפשרות להיוושע ולהכיר משהי דבר שהיה מוציא אותי מהמצב שלי עכשיו המוות המחניק כל כך מחניק שאני מתקשה לנשום פיסית יותר משנתיים אני לא קם לכלום מחכה שהיום ייגמר לרשום עוד איקס על לוח השנה כאשר זה לוח שנה שלא נגמר לרשום איקס כאשר בעצם אתה לא מצפה לכלום חוץ מלמוות משחרר אינני יכול עוד כואב לי למה זה כבר לא נגמר לי........המוות יאה לי

היי בלו, שאלה היפוטתית: אם היו מתארים לך אדם אחר לא אתה שעשה מה שעשית, איזה "עונש" מגיע לו, האם גם היית מכריז עליו גם גזר דין מוות?? נדמה לי שלא. יכול להיות שזה היה מבחיל בעיניך , גורם לך לחשוב שמגיע לו להעינש אבל עונש מוות זה רחוק, אז למה אתה מעניש את עצמך כל כך זה ממש חבל.

שלום מיסטר בלו, שמתי לב למשהו קטן בדברים שלך, שאולי יכול להיות קצה קצהו של שינוי. נדמה לי שזו אחת הפעמים הבודדות שאני שומעת ממך רמז לכך שהקושי האמיתי שלך התחיל עוד לפני האירוע העצוב ההוא (עם הזונה). למרות שידיעותי האריתמטיות נותרו ברמה בסיסית למדי, הצלחתי לחשב מדבריך, שהמצוקה והבדידות היו שם עוד קודם, ולכן אפשר להפסיק לראות באותה פרשה את המקור הבלעדי לכל צרותיך. האם יש כאן התחלה של תזוזה? שמחה מאד לראות אותך כאן איתנו, תמיד ובכל מצב רוח. סוף שבוע קל ליאת

מותר לשאול למה לא ענית לי בסופ"ש? אני יודעת שראית הרי העלית את ההודעה... אני רוצה לדעת אם עשיתי לך משהו רע? את תבקשי ממני לא לרשום כאן? הייתי בטיפול השבוע(שונאת אותו..) לא הפסקתי לבכות שם.. אני כועסת עליה... אני שונאת את עצמי.מתעבת בצורה איומה איומה איומה. הבטחתי לעצמי שפעם הבאה שאני אראה אותה אני לא בוכה. והבטחות אני לא מפרה.. לפחות לא עד שהיא תחליט להבין אותי.עד שהיא תהיה שם עבורי.עד שאוכל לסמוך עליה כמו פעם. אני לא מספרת לה יותר כלום.כלום. אני מתחלחלת רק מלהגיד את זה אבל היא חושבת שהבכי שלי זו זעקה לתשומת לב. זה פוגע בי. היא לא אמרה את זה בפירוש אבל לזה היא התכוונה... היא גם אומרת שאני מנסה -דרכה- להוכיח לעצמי שאני יכולה לחשוב על עצמי כל מה שאני חושבת .שאני מנסה לגרום לה גם להרגיש ולחשוב עליי ככה. היא אומרת שהיא לא תיפול בפח, שהיא לא תשנא אותי .ולא יימאס לה. למה היא חושבת שאני רוצה שהיא תשנא אותי? היא יודעת שאני לא.. אולי טיפול לא יעזור לי.טיפול רק יראה לי כמה אני דפוקה. ופתטי מצידי להמשיך "להתעקש" . נכון שזה פתטי? תודי... אין...אני דפוקה.אני חולה.אני מטומטמת.אני פתטית. אני שונאת את עצמי. גועל. אוףףףףףףףףףף איתי. ואני לא מבינה איך היא עוד סובלת אותי. חן

שלום חן, ממש כמו בטיפול, גם בפורום שלנו יש גבולות מציאות. פנייתך ש"מחוץ למשמרת" הועלתה אל הפורום כי אינה נופלת בקטגוריה של הודעות שיש לצנזר. עם זאת, אם תעייני בה שוב (הנה תזכורת: ליאת, אני יודעת שהמשמרת שלך כבר הסתיימה...ואני מבקשת שתקדישי מהזמן הפרטי שלך,ותעני..את לא חייבת כמובן..אבל אם יש לך אפשרות.. ) תוכלי לראות שהיא חורגת מהמקובל. ההחלטה המשותפת על הפסקת פעילות הפורום בשבת נובעת מהצורך של המנהלים לנוח יום אחד בשבוע ולהקדישו למשפחה ולפנאי. לצערי, לא אוכל להיענות לבקשות מסוג זה, שאלמלא כן הייתי ממשיכה להשיב גם בשבתות. את כמובן מוזמנת להמשיך ולהשתמש בפורום ככל יתר המשתתפים, תוך כיבוד הכללים המקובלים. ולשאלתך הנוכחית, אני לא חושבת שהמטפלת שלך שונאת אותך, אבל אני חושבת שאת ממשיכה לבחון את גבולות אהבתה שוב ושוב, כדי שאם זה יקרה תוכלי לקבל אישוש לתפיסות השליליות שלך ביחס לעצמך וביחס לעולם האנושי שסביבך. אני לא חושבת שפתטי להמשיך בטיפול. אדרבא, בעיני מי שממשיך להתעקש על עצמו למרות הקושי, ולהילחם בדחפים ההרסניים שלו כלפי עצמו וכלפי מי שטובים אליו, ראוי להערכה ועידוד. אני ממשיכה להאמין שמאמצים אלה גם יישאו פרי, אפילו אם זה ייקח עוד זמן. נסי להמשיך ולהתעקש. סוף שבוע נעים ליאת

היי ליאת היקרה, מה שלומך? אני מבינה את הצורך לנוח יום אחד בשבוע,אחרי הכל זה מגיע לכם.זה שאת חושבת שאני לא מבינה זה פוגע בי. בסה"כ מאחר ואני מכירה ומוקירה את טוב ליבך ורצונך לעזור .. אז חשבתי שתשמחי גם אם זה בזמנך הפנוי "מחוץ" למשמרת. אבל את רואה בזה השגת גבול...וזה אכן כך...וצר לי..אל תכעסי עליי. שבוע טוב, חן

ליאת מה שלומך? אצלי לא קל...דיברתי קודם עם הפסיכולוגית...לא יודעת למה אני מספרת לך... מה יהיה הסוף איתי תגידי לילה טוב

שלום ME, שלומי טוב, תודה. אני שמחה שאת מצליחה להיעזר במטפלת שלך כשקשה. טוב לדעת שיש על מי להישען. מקווה, כמו תמיד, שהסוף יהיה שמח :-) סוף שבוע נעים ליאת

היי אני חייבת לציין שתגובתך הפתיעה אותי מעט...עם זאת אני מבינה שאת שמחה בשבילי.. פשוט לא נראה לי שאתם(הפסיכולוגים) אוהבים שמדברים איתכם בין הפגישות לא? הלא זה הזמן הפרטי שלה...לא נראה לי שהיא אוהבת את זה וליאת היום יירד גשם. גשם של מטאורים... צאי למרפסת!:) אינני עוד ציפור לילה...עייפה מאד לילה טוב סופש נעים גלך

ליאת, לעיתים אני תוהה אם את מנסה להצית אצלי את המקום הזה, שאת מכירה אותו לא רע...אני רוצה להאמין שלא...את יודעת, פעם הייתי מאד נפגעת מזה, היום כבר לא(אבל עדיין זה מתיישב אצלי בנקודה רגישה..) וכן, אני יודעת שכאן זה לא טיפול, אבל אני מרגישה שאני קצת מכירה אותך(משהו כמו שנתיים לא?) באותה הזדמנות, אני רוצה בכל זאת להודות לך על הסבלנות והתגובות הנפלאות שלך בתקופה הזו. כיף לקרוא אותך. לפני כשנתיים קבעתי פגישה בפעם הראשונה. לא יודעת אם את זוכרת מה קרה שעתיים לפני הפגישה....ביטלתי אותה...מתתי מפחד: )

לא ברור לי מדוע לא התיחסת(בעיקר להודעה המקורית)

ליאת אני לא רוצה להציק...אבל אני מבינה שתהיי כאן בתחילת השבוע אז אשמח אם תוכלי להתיחסת להודעות תודה ושבוע טוב

אני חושבת שלא היו הרבה פניות לפורום מאחר והקישור לפורום מהעמוד הראשי לא פעיל. קחי לתשומתליבך

ME אם תחזרי להודעתך המקורית, תראי שהיא נענתה במלוא תשומת הלב. לצערי, למרות שאני נחשדת בכך לעיתים, איני קוראת מחשבות. לא יכולתי לדעת שדיברת איתה בטלפון, וגם אם כן, זה משהו ששייך ליחסים ביניכן. דעתי בעניין פחות נחשבת. אין לי שום כוונה להפלות אותך בשום צורה בפורום או לגרום לך להרגיש רע. (אני שמחה תמיד כשאת מרגישה טוב וכשאני מצליחה לעזור). יחד עם זה, העבודה בפורום יכולה לעיתים להיות אינטנסיבית, ולגזול שעות רבות של השקעה. אני משתדלת מאד להתייחס לכל פונה ברוח טובה וידידותית, אך - כפי שכבר ציינתי בעבר - לא אוכל להפוך את הפורום לצ'ט אישי. אם את מרגישה שאת לא נענית בהתאם לציפיותייך, נסי לנסח את שאלותייך בצורה ברורה. יש לי הרגשה שאנחנו קצת בקצר תקשורתי לפעמים. זכרי - אני לא קוראת מחשבות. שלך ליאת

אני מבינה מהיכן נובע הבלבול.כשרשמתי מדוע לא התיחסת להודעה המקורית התכוונתי להודעה בה הגבתי לתגובה שלך-13.12.2007 23:59(אכן היתה טעות בניסוח), ולא להודעות שבאו אחרכ שאילהן הנחתי שלא תגיבי(אם כי קיבלת שם מחמאות:) רציתי לשמוע את דעתך לגבי העניין של השיחה הטלפונית...שלדעתי זה קצת מעיק עליככם הפסיכולוגים... כנראה שהניסוח שלי אכן לקוי.... ולגבי ההודעה המקורית(מקורית),לא חשבתי שאת קרואת מחשבות...כנראה שרשמתי מתוך עיפות ותשישות... יש לי הפרעה גם בכתיבה... לילה טוב

שלום רב, יש לי חבר בן 28 כבר 3 שנים,למרות שהוא ניראה טוב, הוא משכיל (תואר שני), אדיב, מנומס וכו'...הוא ממש ממש ממש חסר ביטחון, הוא מתבייש לפגוש אנשים, לא רוצה לעלות במעלית שיש שכנים, אם הוא מדבר עם מישהו אז הוא מיד מאדים ונכנס למעין מבוכה, בראיונות עבודה הוא לא מצליח לדבר, הוא ממעיט מערכו באופן קיצוני. דיברתי איתו על זה ושאני חושבת שכדאי לו לפנות לייעוץ, אבל הוא לא רוצה, הוא מודע לכך שהוא חסר ביטחון וביישן. מה לדעתך צריך לעשות כדי להעלות לו את הביטחוןו? מה אני צריכה לעשות? ממש כואב לי לראות מהצד שדווקא בחור כמוהו שכולם חושבים עליו שהוא "כמעט מושלם" כל כך חסר ביטחון. תודה

שלום ענת, אני מקווה שהוא יודע עד כמה את דואגת ואוהבת... אני חושבת שכדאי לא להתייאש מהאופציה הטיפולית, ולהמשיך להציע אותה בעדינות אך בנחישות. יכול להיות שהחבר שלך סובל מבעיה שנקראת חרדה חברתית, ואפשר לעזור לו יחסית במהירות באמצעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי פרטני, או טוב מכך - קבוצתי (אני יודעת שזה נשמע פרדוקסלי, אבל זה בדיוק העניין...). במרפאות החוץ של גהה יש יופי של קבוצות לחרדה חברתית, ואני מאמינה שהן מתקיימות במקומות נוספים. מצד שני, יתכן שבכל זאת יתאים לחבר שלך לשוחח עם פסיכולוג שעובד בגישה דינמית, על החוויות והתחושות העומדות ביסוד אי הביטחון שלו. גם זו אופציה מצויינת, אם כי תוצאותיה פחות מהירות. את כמובן יכולה להציע לו לקרוא את תשובתי, ואשמח לעזור אם יהיו לו שאלות נוספות. בהצלחה לשניכם, אורנה

ענת מנסיון... בישנות זו תכונה מולדת ,נכון שהיא יוצרת בעיה שקשורה לתחום החברתי ,וחוסר בטחון בחברה זה אחד מהסממנים. צר לי לאכזב אותך ,אבל טיפול פסיכולוגי ,אינו יכול להפוך אדם שהוא בישן מטבעו .לאדם שהוא ההפך הגמור מזה.. אין חיה כזו. זה כמו הדרישה לשנות את צבע העור..... הענין הופך להיות מטרד כשישנה התנגדות נחרצת, ורצון עז להגמל ..זה כמו לחטט בפצע שאין לו סיכוי להרפא עד שיניחו לו. אם חברך לומד, עובד .ומקיים קשרים חברתיים עם סביבתו הקרובה ,ואולי אין הדבר מפריע לו. כמו שזה מפריע לך .... לא יודעת. אישית ,אני מכירה בישנים ,המצליחים מאוד בתחומם ,והם גם מודעים לכך ,הם פשוט לא נותנים לביישנות הטבעית שלהם . להיות גורם מכשיל בדרכם להצלחה.

שלום, אני מטופלת בערך שנה וכמה חודשים. לפעמים אני מרגישה שיעמום בטיפול, ברצף הזה, בדברים שחוזרים על עצמם. אבל מצד שני הדברים שחוזרים על עצמם הם לא מטופלים או מעובדים, הם חוזרים על עצמם כי אני בורחת מהם בדרך כלשהי והיא תמיד מנסה להחזיר אותי אליהם. מה שרציתי לשתף אותך בו (ושאני לא יכולה לשתף אותה!!!) זה שלפעמים אחרי כמה פגישות רגילות, אני עושה "פיצוץ" מסוים באחת הפגישות, שזה על ידי הוצאת כל הכעס שלי כלפיה, על ידי בריחה מהטיפול, או ביטולים חוזרים שמעצבנים אותה, ובכך אני מרגישה שהדברים קצת זזים, אני שוברת את הרצף הזה. למה נראה לך אני עושה את זה? האם לא טוב לי שם? או פשוט אני אומרת לה שאני כן שם? שתראה אותי!! לא נעים מה שאני עושה לה, אבל תמיד מרגישה צורך בלעשות פניה חדה.

שלום חלית, אני מניחה שאת מנסה להגיד באמצעות ההתנהגות שלך כל מיני דברים, שאת רובם רק את יודעת... אולי את מנסה להגיד לה שאת לא בטוחה שאפשר לאהוב אותך ולהישאר איתך ככה סתם, בלי שום עניין גדול, פשוט כי זו את... אולי את מנסה להזהיר אותה שזה מה שקורה כאשר באמת נוגעים בך ומזהים את הדברים שמהם את בורחת... אני רוצה להציע לך להתאמץ לדבר את הדברים במקום להתנהג אותם - לשים מילים במקום בו את רגילה לשים התנהגויות. תתפלאי לראות מה יכול לקרות כאשר מדברים על מה שמרגישים... בהצלחה, אורנה

שלום אני אמא לילד בן 4 . הוא היה גמול כבר הרבה זמן ואחרי עצירות הוא התחיל לעשות קקי בתחתונים. אני נותנת לו אפקה טבעית נגד עצירות ויציאות רכים, אבל לא יכלה לשכנע אותו לחזור לעשות קקי בשרותים . זה כבר ממשיך שבועה ואני לא ידעת מה לעשות

שלום אלונה, ראשית, כדאי לשלול קיומה של בעיה שיש צורך לטפל בה ברמה הרפואית. במידה ונשללה בעיה כזו, סביר להניח שבנך גילה מחדש את הפוטנציאל הטמון בעשיית הצרכים כדרך להפעיל אותך... את מבקשת שילך לשירותים והוא מסרב, מעסיק אותך בניקוי תחתונים, מדאיג אותך, מכעיס אותך, מייאש אותך, ובדרך אולי מקבל גם כמה טובות הנאה קטנות משום שכל-כך קשה לו עכשיו... זהו מהלך עניינים טבעי ומובן, אבל כדאי לעצור את הגלגל ולשדר חזרה מיידית ל"עסקים כרגיל". קחי אותו לשיחה קצרצרה, אמרי שהעצירות הסתיימה וחוזרים לעשות קקי בשירותים, שכך בני 4 מתנהגים ולכן את מצפה גם ממנו לחזור לכך. קרוב לוודאי שהוא ימשיך לבדוק אותך לזמן מה, אבל אם תהיי רגועה, תחליפי לו תחתונים בלי לעשות עניין ותשדרי ביטחון מלא בכך שהדברים יסתדרו - הוא יישר איתך קו. אם הדברים לא מסתדרים בתוך כמה שבועות, פני לייעוץ אישי אצל פסיכולוג התפתחותי, אבל אני מאוד אופטימית... אורנה

אני עובדת במקום עבודה רועש מאד. בעבר הוא לא היה כך. היה שקט, למרות שאנו עובדים במקום שנקרא OPEN SPACE. מאחר שהעבודה שלי היא במחלקת הכספים, זו עבודה שדורשת ריכוז ודיוק. בעבר החוזק שלי היה לעשות התאמות, אפילו שנים אחורה ולמצוא חובות אבודים בעזרת הסבלנות שיש לי והרצון והאמביציה להתקדם. היום, כשאנחנו עובדים עם כל המחלקות באותו מתחם (כולל שירות לקוחות שזו עבודה רועשת מאד) - אני מוצאת את עצמי מתוסכלת. אתמול, הקש ששבר את גב הגמל היו הילדים שהוריהם הביאו אותם לעבודה כתעסוקה לחופש. שני ילדים בני 4 רצו ושיחקו תופסת במרחב העבודה שלנו והייתי צריכה לחכות כשעה וחצי עד יעבור זעם. כשבאתי וקבלתי בפני הבוסית שלי (שמצידה דורשת ממני לעשות את כל העבודה המצופה ממני למרות שאני מגבה מישהי שעזבה כבר קרוב לחמישה חודשים) - היא ענתה לי: "אבל זה חופש" עניתי לה שאני לא בחופש. לאמיתו של דבר ידוע לי שבחברות אחרות הדבר הזה ממש לא מקובל. אצל אחותי, שעובדת בחברת ביטוח גדולה, מי שאין לו סידור לילדים נשאר בבית ולא הורס לכולם יום עבודה, אבל המדיניות בחברה שלנו מתסכלת ביותר. למותר לציין שהתסכול שלי נובע מכך שלדעתי אני מסוגלת ליותר - כמו שעשיתי בעבר. בעבר יכולתי לקחת על עצמי הרבה עבודה ולסיים אותה מה שעכשיו קשה לי בגלל הרעש של כולם. אני באה הביתה בוכה ושבורה כי אני לא מסוגלת לעבוד כמו שצריך הבוסית שלי אמרה לי: אל תקחי ללב. זה היתרון והחיסרון שלי בעבודה... אני לוקחת ללב ולכן עושה עבודה מכל הלב אבל גם מתוסכלת מחוסר יכולתי לעבוד כמו שצריך בגלל התנאים. עד כדי כך שלמרבה הכאב אני מוצאת את עצמי מחפשת מודעות דרושים...

שלום יעל, התיאור של נשמע מתסכל ביותר. אני מבינה שאת נוטה לפרפקציוניזם, וזקוקה למרחב שיאפשר התמסרות וריכוז מלאים, מושלמים... במקום העבודה שלך אלה ממש לא התנאים. מנקודת מבטי, תוכלי להתקדם בשני כיוונים, על-מנת להיפגש איפשהו באמצע... כיוון אחד הוא עבודה עצמית (ואם תרצי גם טיפולית) על הנטייה הפרפקציוניסטית. זה עשוי להקל עלייך בהיבטים רבים של החיים, מעבר להקשר המקצועי. כיוון שני הוא פעולה לקראת הכרה מצד הבוסית בצורך האמיתי שלך בתנאי עבודה מתאימים יותר. המחשבה שלי היא שאם תנאי העבודה ישתפרו ולו במעט, והנטייה הפרפקציוניסטית שלך תפחת ולו במעט - הרי שהתקדמת הרבה... בהצלחה (מחר חוזרים לבית הספר!) אורנה

בוקר טוב, הפסקתי להשתתף בפורום אבל יש לציין שהוא מקום ממש טוב לשתף אחרים בהתלבטות שלנו, ומקום של אנשים שאיכפת להם. תודה. אני עזבתי את טיפול אחרי שנה וחצי כי היה לי כמה דברים בלתי מובנים. אני עזבתי אבל לא נפרדתי, פשוט אחרי הפגישה האחרונה שהיית לנו לא חזרתי לשם, אבל כשהיא דיברה איתי אמרתי לה שאני לוקחת חופש בלי הגבלה (והיא בטח לא אהבה את הרעיון). הדברים שעיצבנו אותי ואשמח אם תתיחסי אליהם (ולהעיר לי אם אני טועה): - הטענה שחדר טיפול הוא מין מעבדה של הקשרים שבחוץ: זה לא נכון כי זה קשר עם אדם זר, שאף פעם לא תתן לי להתקרב במובן הרגשי. אלא תמיד יש את הקו האדום שאי אפשר לעבורו, ואז אי אפשר מבחינתי לתת לה גם להתקרב. (זה מין משחק כוחות כזה, מי נכנע קודם) - הנקודה שאת באה ומשלמת למישהי שתסבול אותך, את כל הקשקושים שלך, את כל העצבים שלך, את כל הגועל.... משהו מוזר ביותר. - המראה, השיקוף, החשיפה... הכל זה רק מהצד שלך כמטופלת, את חשופה לגמרי מול אדם מסתורי לגמרי, שאין לך שום קשר איתו ולא יהיה לך. - המחשבה מה היא חשבה עלי באמת, בפנים בתוך תוכה הרגה אותי... הרי הזכרת מקודם "כשל אמפטי", ומבחינתי כל הפגישה הטיפולית היא כזאת, כי המטפלת אמורה "להרוג" את כל מה שבתוכה כלפי רק בכדי להיות מטפלת. מה הבעיה בלהיות אמיתיים. - ההרגשה שאת אחת מרשימה מלאה של אנשים בכיינים, אומללים, מוזרים... גם הייתה הרגשה מאוד עזה.... - הגבולות של הזמן, של מקום הישיבה, של המגע..... מצד אחד את צריכה לבטא את כל אבל כל מה שעולה בראש שלך, אבל מצד שני את צריכה לשלוט בצורך שלך בחיבוק, במגע, אולי גם בבכי בכדי שלי יתפרש כמשהו אחר... - ההרגשה שאת חלשה מול אדם חזק, שאין לו שם בעיה, " מושלם" (וזה נובע מהמסתוריות שלכם),... הרגשה מאוד לא טובה. בקיצור כל מה שאמור להיות "מקובל" בחד הטיפול לא היה מקובל אצלי, אז אולי אני לא מתאימה לזה!! * אשמח אם יהיה לך זמן וכוח לתת לי תשובה מפורטת, כי באמת רוצה לשמוע את זה מפי מישהו מקצועי אבל ניטרלי. * אשמח גם אם אחרים ישתפו אותי בחוויות שלהם, אם זה לטוב או לרע. בברכה

אני מרגישה בדיוק אותו דבר, רק שאני לא יודעת איך מפסקים את הטיפול..

את ממש אבל ממש תיארת בצורה כל כך מדוייקת את מה שאני חוויתי במשך שנתיים. פשוט מדהים איך עיצבת את כל הכאבים, העלבונות בטפול ויחסי הכוחות בצורה כל כך תמציתית. מעניין אם תהיה למישהו כאן תשובה קצת יותר מקורית משלל התשובות המקובלות של הפסיכולוגים על זה. (בין היתר משהו כמו: "זה מגן עלייך" שזה עוד פעם שייך ליחסי הכוחות הדפוקים בחדר הטפולי. הגבולות מגנים עלי - מפני מה בדיוק? מפני הפסיכולוג?) ועוד היד נטויה לתאר כהנה וכהנה. אבל את תארת את זה ממילא כל כך יפה.

שלום א.פ.ס.ח, אכן, זמן רב לא ראיתי כאן את הכינוי המעניין שלך... כל הנקודות שהעלית מדברות על תחושת חוסר אמון במשמעותיות ובאמיתיות של קשר טיפולי. אכן, הקשר אינו סימטרי או הדדי, הוא תחום בגבולות של זמן, מיקום ואי-מגע גופני, משלמים עבור הפגישות הטיפוליות ובשעות אחרות נמצאים שם מטופלים אחרים - כל זה נכון לחלוטין, וגם ידוע מראש. ועכשיו, מרגע זה ואילך, התנאים והמגבלות האלה הם בד הציור שעליו כל זוג טיפולי (מטופל-מטפל) מצייר את הציור הייחודי שלו. האם תהית פעם מדוע מטופלים מסוימים משתמשים באותם התנאים המגבילים על-מנת ליצור 'גן-עדן' של קרבה וחמימות, ואילו אחרים משתמשים באותם התנאים על-מנת ליצור גהינום של זרות וניכור? אני מאמינה שזה קורה משום שכל אחד מאיתנו עושה מה שהוא יכול, מה שהוא מכיר, מה שנולדנו איתו + מה שלימדו אותנו חיינו. לא התנאים המגבילים אשמים, אלא הכאב הנורא שלנו, שאנחנו מחיים אותו בתוך חדר הטיפול. למה כדאי, לדעתי, לעשות זאת? משום שדווקא במרחב התחום והמגודר, דווקא בגלל התנאים המגבילים, אפשר להתבונן בכך בחדות יחסית, להבין, ואז גם לצמוח... לילה טוב, אורנה

איזו תגובה קצרה ומאכזבת. ראשית א.פ.ס.ח הפוסט שלך היה מאוד נוגע ותיאר בצורה כל כך מדוייקת את החוויה שלי בטיפול. במשך כ-7 שנים הייתי אצל 5 מטפלים, פסיכודינמיים יש לציין וזאת משום שלא הצלחתי להפנים באמת את "כללי המשחק" של הטיפול. אני חושב שמטופל כמוני, שמגיע עם מצוקה ורצון אמיתי לשינוי, עם מודעות חלקית לבעיות שלו, אך נתקל בגישה הטיפולית הנוקשה של המטפל שלא מצליח להשתחרר מהעמדה המקצועית שלו על מנת לאפשר לי להתקרב, אז קיים פספוס גדול. הרגשתי כאילו שהוא משדר לי : "אם אתה רוצה סיוע, בוא לצד שלי..."הרי המטרה היא אמנם לגעת בנושאים רגישים, שאם הם עולים בעוצמות בחדר הטיפול ככל הנראה הן מתרחשות גם במציאות שקשה לי עם השתיקות, אם האנמיות של המטפל, עם הפסיביות הכל כך מודגשת....שלהמטופל, אבל איפה הגמישות, הרגישות היכולת להתחבר למטופל במקום בו ה-ו-א נמצא!!!. אם אני עזבתי את הטיפול בעיניי זה כישלון של המטפל. אני ביקשתי עזרה ולא יכולתי לקבל את מה שמטפל הציע (בגלל השתיקות, בגלל שלא שאל אודותיי כלום וחיכה רק שאני אדבר, בגלל שכל ההודעה:זמן חזר על אותן פרשנויות כל כך בנליות וידועות מבלי להוסיף שמץ של אינפורמציה חדשה), אם עזבתי אז בעיניי יש משהו דפוק בהתערבות הפסיכודינמית הזו!. הרי מטפל צריך לאחוז בארגז כלים מספיק עשיר שגם אם זיהה אי אלו נקודות בעייתיות ותמות מחייב של המטופל, יש כמה שבילים להגיע אליו ולהזמין אותו למסע המשותף... הצרה היא שאני מחפש קשר חם ומכיל, שבו אני אגבש תובנות בנוגע לעצמי, שיהיה שיח רגשי מעמיק, שהמטפל ירגיש אותי, שיהיה אמפטי....ואני חושש שוב לחזור לטיפול כי זה יהיה "יותר מאותו דבר".....

הי א.פ.ס.ח קצת עייפה מכדי להגיב היום..סליחה רק רציתי להגיד שלום מזמן לא כתבת ובאמת תהיתי אם את עוד כאן ומה שלומך.. שמחה לראות שאת פה :-) לילה טוב, לילך

היי לך, אני בטח כאן אבל רק בתור קוראת. אני בסדר, ממשיכה לחיות...וזהו. רק חיה כי אין את האומץ להפסיק. אולי זה כן יגיע מתישהוא. מה שלומך את? ומה שלום אמא? * הפסקתי להגיב להודעות שלך, כי קראתי פעם שזה כבר מעצבן אותך, כל השרשורים האלו. אז אני פשוט קוראת ותך בשקט. תשמרי על עצמך

היי א.פ.ס.ח, התחלתי לענות לך אתמול, אבל הסתבכתי נורא... אני מנסה שוב. אני קוראת את ההודעה שלך, והמחשבות של מאוד מוכרות לי מעצמי. הרבה מאוד זמן הייתי מרוחקת, חשדנית, בוחנת אותה שוב ושוב כדי שתוכיח שבאמת אכפת לה... היא מצידה המשיכה להיות שם, המשיכה להגיד לי שהיא מכירה ומבינה את הצורך שלי במבחנים האלה, המשיכה לעבור אותם אחד אחרי השני, עד שהיא לא הצליחה. ואני הרגשתי שסוף העולם הגיע. הנה המטפלת מגלה את פרצופה האמיתי, לא אכפת לה ממני בכלל, אני עוד צ'ק בסוף החודש... אבל אז היא התעקשה שנדבר על הפגיעה שלי. היא אמרה סליחה ולקחה אחריות על הטעות שלה.וכל פעם שנפגעתי ממנה, אם זה בגלל משהו שלה באמת, או בגלל פרשנות שלי למעשים או למילים שלה, דיברנו על זה. היא תמיד כנה איתי, ולאחרונה אפילו מספרת לי קצת על עצמה... אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד, זה שכל מה שכתבת הוא נכון, אבל כשתגיעי למטפל/ת הנכונה, וכש*את* תהיי במקום בו את מוכנה "להסתכן" באופן רגשי, תגלי את המקום הנפלא הזה, שהוא כל כך מוגן ובטוח, חם ועוטף, והכי אמיתי שאפשר. אני כבר כמעט שנתיים בטיפול, אינטנסיבי משהו - פעמיים בשבוע. כל ההתקרבות הזאת שלי אל המטפלת, ושלה אלי, היא תוצר של החודשים האחרונים. הקרבה הזאת הצריכה הרבה עבודה קשה, בשביל שתינו. ההתעקשות שלה עלי, עלינו, היא הדבר הכי יפה שאי פעם עשו בשבילי. הכסף הופך לכל כך לא רלוונטי עבורי... אני כבר מרגישה שאכפת לה *ממני*, שהיא כל כך כל כך איתי. אני כל כך מאחלת לך למצוא את הטיפול שייתן לך להרגיש ככה... זה כל כך בונה ומלמד, ובעיקר - מאחה שברי לב...

עם עדיפות למישהו שאתם יודעים שבאמת מצליח לעזור. אשמח לתשובות במייל מכל מי שיודע ויכול להמליץ. (גם ממנהלי הפורום אם אפשר) תודה

אני מיואש לחלוטין. אני לא מצליח לקבל המלצה על אף אחד ואני מאוד מעוניין להתחיל בטיפול. לא הגיוני לקבוע סתם לפי דפי זהב. מה עליי לעשות?

אני עוד מעט בת 30.. לא עוד הרבה - מחר... ואני עדיין מרגישה בפנים ..הילדה הקטנה שנעלמה אותה ילדה בת 19 , 6..9..?? (שגיליתי שחייה אצלי שם בתוכי , מאז שהתחלתי בטיפולים?) ילדה שנזרקה בחושך בחוסר אונים לבד... ואף אחד לא בא להציל אותה ...לא ראה .. ועוד מעט יום הולדת ה11 מאז ואני עדיין מרגישה בעיקר בת 19 כאילו שזו ..רק הנשמה ..שקפאה לי מאז.. ואולי מתישהו אני אצליח להפשיר אותה בחזרה...? אני מנסה, אורנה , ככ מנסה .. באמת .. אבל מרגישה פתאום ככ אבודה אורנה , אולי תם הזמן לרפא?? את הפצעים , את הצלקות שכנראה לעולם לא יגלידו ?.. אולי כדאי פשוט ללמוד לנסות לחיות עם הכאב האינסופי.........?????????? אוווווווווףףףףףףףףףףףףף אורנה יקרה , מרגישה ככ לא טוב בימים האחרונים בעצם בחודשים האחרונים וההרגשה הזו לא משתנה .. כאילו עומדת על הקצה ..ונאחזת..מתנדנדת לא ליפול ..כמעט נופלת .. וככ עצוב לי במקום שאהייה שמחה שמחר אני בת 30 .. במקום שאחשוב על המשפחה המקסימה שהקמתי .. על החלקים הטובים שבי , על הכישורים והערכה אליי מהסובבים אותי .. אני מוצאת את עצמי .. נושמת נשימות ריקות מאוויר , חושבת מחשבות ריקות מתוכן, מרגישה רגשות בעיקר של ריקנות מרגישה שהחיים שלי הפכו לריקים כשהאמת נחשפה לי מול הפנים .. וכאילו שרק המוות מלא בשלווה ... איך אפשר להסביר את המקום הנמוך הזה אלייו אני נשאבת..? איך אפשר להיות נורמלית במקום שמרגיש לי כבר לא נורמלי? איך אני אוכל לנשום בטבעיות במקום שאין לי כבר אויר ? איך אפשר לגעת במקום שאין בו גוף ולא חומר ?.. ולחיות במקום שאין בו חיים , רק מוות ?... כמה שאלות , אורנה ..כמה... ונראה שהמון תהיות ואפס פתרונות באופק.. ככ מצטערת שככה אני כותבת , התחושות קשות ..וההרגשות גם.. הלוואי והייתה אבקת קסמים מפוזרת מעליי וומאירה לי את היום לפחות מחר ..כדי שאוכל מעט לשמוח ..ואפילו וקצת בכלל.. תודה שאת כאן.. מקשיבה ומאפשרת לי להרגיש במקום מכיל ובטוח .. מחבקת, שרית

אז כן היום אני בת 30.. אז מה אאחל לעצמי השנה ?... (למרות כל היאוש , הכאב , והאשמה הגדולה ..שבי) שתהייה לי שלווה ..רגיעה ..בנפש שהחלומות והסיוטים והכאבים יניחו לי לנפשי , שאוכל לישון טוב בלילה , שאחזור לתפקד .. שאפסיק להרוס את עצמי , שאפסיק להאשים את עצמי במה שקרה, שאסלח לעצמי .. שאוכל לסמוך ולהאמין באנשים המנסים לעזור לי ונמצאים סביבי ..(אפילו קצת יותר).. שאפסיק להיות פחדנית מכל דבר ..חח שבן זוגי יהיה בריא ..וימשיך להיות אבא ובן זוג מקסים .. ושהילד שלי יהנה מאמא ..שפחות כואבת..וסובלת שאוכל לתת מעצמי לאחרים , שאחזור להיות אישה , בת זוג ואמא אוהבת ומפנקת.. והכי חשוב , ששמחת החיים תחזור בחזרה לתוכי ... (((((ושלא אשבר מכל התהליך הקשה הזה שאני עוברת ..))))))) אמןןןןןןןןןןןןןןןןן....ואמןןןןןןןןןןןןןןןןן ...ואמןןןןןןןןןןןןןןןןןןן.. איזה ברכות משונות אה?.. כנראה התבגרתי מהר מידיי ..חחח תודה שאת כאן.. מחבקת אותך, שרית

שרית יקרה, כל כך יפה בירכת את עצמך, שלא נותר לי אלא להצטרף לאיחולים. אני מאחלת לך גם, שעד לשנה הבאה, יעזבו אותך לגמרי, הייאוש הכאב והאשמה הגדולה. הם לא מגיעים לך. הרבה מזל טוב יעלה

לשריתו'ש!!! מזל טוב!!!!!! מצטערת שקצת באיחור... http://images.zwani.com/graphics/happy_birthday/images/sdf.gif מאחלת לך כל מה שאיחלת לעצמך ואף יותר המון בריאות,אושר,מיצוי עצמי והצלחה בהכלללל!!! אוהבת אותך, חן