פורום פסיכולוגיה קלינית

רשמים ומחשבות נוספות בהמשך הדיון בהרצאתו של ד"ר איתן בכר על הפרעות אכילה לפי פסיכולוגיית העצמי, שהתקיימה ב30/4 במסגרת סדרת "מפגשים בצוותא" של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי. מחבר הספר "הפחד לתפוס מקום" המיועד לאנשי מקצוע בתחום הטיפולי. הרצאתו של ד"ר איתן בכר, שיקפה ידע עצום ורב של מי שעוסק שנים רבות בתחום הפרעות האכילה ומשוקע רובו ככולו ,בעשייה היומיומית המאתגרת והלעיתים כמעט סיזיפית הזו של הצלת חיים ממש, ובו זמנית מחוייב באופן מרשים ביותר גם למלאכת המחקר האמפירי והקליני. ובאמירה זו על אודות הצלת חיים , אנו מבקשים לצלול היישר ללב אותו חוט שני דק מן הדק, שליווה בעינינו את ההרצאה כולה, וצבע בצבע מיוחד הן את דבריו של המרצה, והן את הדיון כולו: חוט זה הינו לדעתנו החוט הקאונטרטרנספרנסיאלי, שנכח באופנים שונים בהרצאה עצמה וברמת החוויה הרגשית של הערב כולו. ולפני שניסקור בקצרה את רישומי הדברים שנאמרו כפי שנותרו בזיכרון הפרטי והסובייקטיבי לחלוטין, נעיר כי אי אפשר להגזים בחשיבותה של אי הנחת האינהרנטית שחש כל אדם המבקש להיות אמפתי למה שנראה , על פניו לפחות, כמשאלה של אדם אחר להעלים עצמו מהעולם ולכבות את פתיל חייו "בתשלומים" איטיים אך עיקשים ונחושים... ואכן הטיפול בהפרעות האכילה ידוע כטיפול קשה במיוחד בדיוק בשל המורכבות הרגשית העצומה הזו שיוצר אותו העדר שיתוף פעולה והסתרת המחלה על ידי המטופל: הברית הטיפולית רוויה כמעט תמיד באי הבנה וחשדנות הדדית היוצרת קושי גדול בהשגת המטריצה האמפתית עצמי זולתעצמי, וגם כאשר כבר נוצרה ברית כזו, היא מאויימת באיומים רבים ושונים ,אותם מנה איתן בפנינו בהרצאתו: לחצי ההורים והצוות במחלקה, החרדים ודוחפים לקראת "תוצאות מהירות" בצורת חידוש האכילה ועלייה במשקל, עלולים לדחוף מחדש את המטפל לעמדה חיצונית למטופל ,אשר תייצר כשלים וסדקים במטריצה האמפתית. נזכור אם כן את עננת הקושי הרגשי שמלווה אותנו בשיח היחודי הזה עם "הפרעות האכילה", המהווה פוטנציאל לקשיים בהבנה אמפתית מדוייקת של המטופלת האנורקטית, ונזכור גם שהאתגר הטיפולי האמיתי ,לפחות בגישת פסיכולוגיית העצמי, הוא ההתגברות על מרחק ניכור והכללה , שעצם המושג "הפרעות אכילה" יוצר בנו. ונעבור עתה לסקירה קצרה של תכני ההרצאה עצמה: איתן פתח באיזכור המודלים הקלאסיים לפיהם הובנה ההמנעות מאכילה כסימפטום נוירוטי של חרדת התעברות, והציע לאור ניסיונו המצטבר רב השנים וההתבוננות האמפתית קרובת החוויה ,לחשוב על הנערה האנורקטית (90% מחולי האנורקסיה הם ממין נקבה...) כעל מי שהחרדה והאשמה שחשה אינן מיניות בעיקרן, אלא הינן חרדות קיומיות הקשורות בפחד לתפוס מקום בעולם, בפחד להנכיח את העצמי כבעל קיום ניפרד משלו. לדבריו, הנערה אינה מאמינה בהיותה ראוייה לקבל מאחרים את המאמץ שבהיות לה זולתעצמי, היא חשה אשמה על תפיסת מקום פיזי ופסיכולוגי גם יחד בעולם, והאכילה נתפסת בעיניה כמעשה אנוכי. היא מתארת לעצמה את העולם כמקום בו מקורות האושר הינם מוגבלים ולכן אושרה שלה מצוי "על חשבון" אושרם של האחרים (בעיקר האם), והיא מוותרת, בהיותה ילדה הורית לפי טרמינולוגיה מסויימת, או זולתעצמי להוריה על פי טרמינולוגיה מקבילה. בדוגמאות קליניות שהביא איתן, הוזכרה בחורה שאינה נוסעת ברכבה בשעות העומס לא כדי למנוע מעצמה אי נוחות, לא כדי להמנע מהוספת צפיפות לתנועה העמוסה בלאו הכי.. מטופלת זו מסתירה את תואר הדוקטורט שלה, ואומרת למטפל : "אני רוצה להיות קטנה"... בהמשך היא מספרת שאינה יכולה לרחוץ כוס בעבור עצמה, אלא רק עבור אחרים, כאילו "איני ראוייה שאשטוף כוס לעצמי"... בהקשר זה צוטטה הערת שוליים של קוהוט, לפיה חייה של האנורקטית מצויים בסכנה מפני שככל אדם היא צריכה להשקיע בעצמה כדי לשרוד, אבל אינה מסוגלת לראות עצמה כראוייה להשקעה. בהמשך ההרצאה הובאו מספר נתונים מחקריים מעניינים, גם אם לא מפתיעים, לפיהם אימותיהן של הנערות האנורקטיות נמצאו נמוכות יחסית לאמהות אחרות בשאלון של selflessness scale,: שאלון הבודק יכולת התעלמות מצרכיך שלך והתמקדות בצרכי האחרים. האנורקטיות עצמן נמצאו גבוהות מנערות אחרות בשאלון זה. איתן התייחס גם לנושא התוקפנות כביכול של האנורקטית, אותה תוקפנות פסיבית של הסתרת המחלה והטעיית המטפלים, אשר מקשה כל כך על השארות בעמדה האמפתית קרובת החוויה לאורך זמן, והציע שההסתרה אינה נובעת מתוקפנות פנימית מוסווית כפי שהיינו אולי מניחים לפי תאוריות יחסי אובייקט למיניהן, אלא היא נגזרת של אותו פחד קיומי לתפוס מקום. דהיינו ההסתרה וה"רמייה" נתפסות לגישתו לא כתוקפנות פסיבית , אלא כפחד פנימי, המושלך(?) על המטפל, כעל מי שעלול לגרום לה "לתפוס מקום" בעולם דרך האכילה, מקום שאינה חשה ראוייה לו עקב אשמתה כלפי החיים עצמם, אותה "אשמה קוסמית" המהווה את הבסיס לרעיון של אנורקסיה כסימפטום של הפחד לתפוס מקום בעולם. הדיון, כמו בפעמים קודמות, היה מרתק לא פחות מההרצאה, ובו ניסו המתדיינים לדייק את ההבנה האמפתית ולמצוא את המקום הראשוני ביותר של צרכי העצמי המבקש את תיקונו ושימורו דרך המבנה ההגנתי של האנורקסיה. בהקשר זה, הוזכר למשל הקשר האסוציאטיבי בין השקילה התכופה של האנורקטית לבין העלייה במשקל של תינוק במאות גרמים ספורים, כמשאלה לחזרה ליחסים קדומים של מזיגה עם זולתעצמי ארכאי. כמו כן עלתה מחשבה על היות האנורקטית selfless , כדברי המרצה, והשימוש בביטוי זה, המאפיין את החשיבה של התורות המזרחיות על "אין אני" ומתקשר לחוויות של התמוססות המבניות של העצמי, יכול לרמז על קושי בתנועה הנורמלית שבין מצבי הנכחת העצמי הפרטיקולרי (הפצעה), לבין מצבים של התמרתו לעמדת זולתעצמי לאחרים (התמוססות) : האנורקטית אינה מצליחה לנוע לעמדת ההפצעה, והיא נכלאת בעמדה של היות זולתעצמי לאחר, הנזקק לה תמידית, בהרגשתה. יתכן שהמרדנות וה"תוקפנות" ,יחד עם הסתרת האנורקסיה והתנהגויות מניפולטיביות לכאורה, הינן ניסיונות סימפטומטיים להגיע באופן נואש כמעט, לעמדה של הפצעה והנכחת העצמי אל מול הצורך החזק (אולי אפילו המבני?) להישאר בעמדת התמוססות... הוזכרו עוד מחשבות רבות ויפות ,ובדיעבד, נדמה שהרעיון שליווה באופנים שונים את השיח כולו, היה העיקרון הקוהוטיאני לפיו כל הפרעה וסימפטום הינם למעשה הדרך הטובה ביותר שמסוגל לה העצמי הפגוע, לשמר את זיקתו אל מהותו הגרעינית , וכי הסימפטום מגלה את הצורך ולא בהכרח את הפחד ו/או האשמה. ברוח זו, אנו ממשיכים ומהרהרים בנושא : מהניסיון בעבודה עם מטופלים קשים למדנו שהמצוקות הרבות אותן הם מביעים, מטלטלות אותנו כמטפלים ומוציאות אותנו לא פעם מאותה התמקדות אמפתית אליה אנו מכוונים. אך טלטלה זו ותחושת החירום שמטופלים כאלו יוצרים בנו ,אינה נובעת ברוב המקרים מכך שהמזון האמפתי שאנו מציעים להם למאכל אינו מזון מזין ,אלא מחוסר אמון בסיסי באכפתיות שלנו למצוקתם. נראה שאכזבות רבות אותן חוו נערות הסובלות מהפרעות אכילה קשות, לימדו אותן לשמור על עצמן מהבטחות נוספות היכולות להיראות על פניו כמבטיחות , אך לבסוף גורמות להן לאכזבה נוספת. לכן הן לא תמהרנה לאפשר לנו להתקרב אליהן ולהפוך עבורן לספקים של אמפתיה וחוויות זולתעצמי. על מנת שלא להישאב ולטבוע בתוך חוסר האונים שחשות אותן מטופלות הסובלות מאנורקסיה , אנו צריכים להיאחז באמונתנו לפיה האמפתיה המדויקת והמשוכללת היא הדבק הטוב ביותר להדבקת העצמי השבור והמפוצל. אך משפטים אלו קלים לכתיבה ומסובכים הרבה יותר לביצוע. למרות הקושי הרב ,נדמה שהעזרה הרבה ביותר שאנו יכולים לתת למטופלים אלו מתוך העמדה הטיפולית של פסיכולוגיית העצמי , היא ראשית להשיב את העצמי הפגוע או הפצוע של מטופלים אלו למרכז הזירה הקלינית. כלומר לא לדבר על אנורקטיות או בולימיות, אלא על העצמי הזועק לעזרה. עצמי פצוע וחבול הוא עצמי שבדרך כלל יפתח סימפטומים קשים אותם אנו פוגשים בקליניקה, אך מתן מקום לאותן נשים שעל פי המחשבה שהובאה בהרצאה מפחדות לתפוס מקום, הוא התייצבות אמיצה מצד המטפלים, ומאבק לא רק על כמות האוכל שתאכלנה המטופלות, אלא קודם כל על כך שיש כאן עצמי פצוע הזועק לעזרה. במילים אחרות ,להשתדל לדבר מעט ככל האפשר על אנורקסיה ובולימיה , ובמקום, לדבר על העצמי המתכנס בתוך עצמו וחושש להיפתח או לתקשר עם העולם. עצמי הרעב לחוויות זולתעצמי אך טובע בהבטחות סרק שלא קוימו. השבת העצמי אל מרכז הזירה על חשבון העיסוק בסימפטומים הינו משימה קשה המצריכה במקרים כמו אלו שמביא איתו איתן ,להתייצב גם כנגד שורה ארוכה של רופאים ובני משפחה הנזעקים לנסות ולהשתמש בכל דרך קוגנטיבית או התנהגותית על מנת להשיב לאותה החולה עוד כמה גרמים. אך כפי שכתבו איתן בכר ושותפיו, במאמר מעניין שהתפרסם בשיחות ,לטיפול מעמדת פסיכולוגיית העצמי יש הצלחה רבה יותר מלטיפול הקוגנטיבי התנהגותי באותן נערות. לכן אנו שואבים את כוחנו ממחקרים אלו ומזכירים לעצמנו עד כמה שניתן, לדבוק בהתבוננות המדויקת והממוקדת בחווית העצמי גם על חשבון מה שנראה על פניו כבוער יותר. התבוננות אמפתית תואמת בעבודה עם מטופלים קשים צריכה להכיל את התובנה שהן חסרות את האנזים המסוגל לפרק את היחס האמפתי ואת תגובות המראה ולהפכן למזון נפשי עשיר קלוריות. לכן אנו צריכים להתמודד בו זמנית גם עם הצורך להמשיך ולספק להן אותו יחס אמפתי חיוני, אך בד בבד גם לנסות ולהתמודד עם הצורך לשקם את המערכת האנזימטית אשר תאפשר להן להיעזר בתגובות האמפתיות שאנו מציעים להן. התמודדות כזו גם עם החסך הזועק בכל מרחבי החיים וגם עם הידיעה שהמנגנון המזין נשבר היא לא קלה. אנו צריכים לחפש דרך לעבוד באופן סימולטני גם על החסך וגם על תיקון המנגנון המעכל את חוויות הזולתעצמי. מטופלים , אשר מנגנון האמון שלהם בעולם נפגע , פיתחו מה שקוהוט וולף טענו במאמרם על הפרעות בעצמי והטיפול בהן משנת 1978 – הימנעות ממגע (contact-shunning) : כלומר מצב שבו האדם אינו מאמין עוד ביכולת של הסביבה לעזור לו, חושש מרטראומטיזציה של הפגיעה בעצמי שלו ולכן מתנתק ומסתגר בעצמו. במצבים כאלו אנו צריכים קודם כל להכיר בכך שהייתה טראומה כלשהי, או אי התאמה מהותית שיצרה את אותו המצב הקשה: במקרים רבים, מאחורי הפרעות האכילה הקשות, מסתתרות נערות שחוו ניצול מיני או יחס מתעלם מהסביבה שפגעה בהן מאד. אנו צריכים להתמקד אמפתית באותן מקומות בהן נוצרו הטראומות ולא היה מי שיראה זאת. מקומות בהן הרגישו אותן נערות בדידות רבה כל כך, באין מי שיגיש עזרה. רק הארה מחדש של אותן חויות טראומטיות בהן הופקרו והושארו לבדן במצוקתן, תאפשר להן לשנות את תמונת העולם הנורא שחוו, ולראות שיש גם "עולם אחר". כאשר עובדים עם חולות אנורקטיות קשות ,התלויות כל כך במשפחתן, הניסיון להתיצב לצידן ,לעיתים אל מול משפחה , אשר כנראה קרסה במקומות שונים ולא תיפקדה כזולתעצמי מגונן ושומר, אינו ניסיון פשוט. יש גם מקרים כפי שקוהוט וולף ( 1978) מציינים , בהם קיים ליקוי פיזי מסויים או פער בין האופי של המשפחה לזה של הילד היוצר אי התאמה טראומטית עבור הילד שמרגיש שונה ולא מובן. איתור מדויק עד כמה שניתן של אותן המקומות בהן חש המטופל בודד ונטוש , תאפשר לו לשוב ולתת אמון במטפל כסוכן שינוי או חוליה מקשרת בנתק שנפער בין המטופל הפגוע לבין העולם. אך לעיתים לא די בהתמקדות אמפתית שכזו, ודרושה מצידנו כמטפלים גם הנכונות לצאת מגידרנו ולהראות למטופל שהוא חשוב לנו על ידי מה שאלן שוגרמן (2007) מכנה enactment של המטפל למען המטופל, או מה שנהוג לקרוא במדעי המדינה "צעדים בוני אמון": כלומר שהמטופל ירגיש שאנו עושים מעל ומעבר למענו. לא במילים אלא במעשים. מילים מילים מילים , כפי שאמר פעם שקספיר ,הן דבר שיכול לתעתע ולאכזב. קל יותר להשמיע מילים יפות מאשר להראות מעשים הדורשים אומץ לב, וויתור על משהו מעצמנו. אמת: לא קל לנו המטפלים ,כמי שהשקיעו שנים רבות בהכשרה מיגעת, לעשות אותו השינוי המחשבתי הנדרש כדי להכיר בכך שלעיתים מה שנדרש מאיתנו אינה תובנה משוכללת ומלומדת, אלא דבר כל כך פשוט וכביכול "לא מתוחכם" כמו אותה נכונות של השופט שאיתן הביא כדוגמה, אשר במקום לשלוח את המטופלת לאישפוז כפוי, הציע לה לאכול איתו ביחד את ארוחת הצהרים שהביא איתו מביתו... מחוות קטנות אלו המנוגדות לסטינג עליו התחנכנו, נתפסות כמסוכנות בעיקר כאשר מדובר במטופלים קשים ולעיתים אף מניפולטיבים. אך מחוות אלו הדורשות מאיתנו למעשה להאמין בטוב של המטופל גם כאשר הוא אינו נראה הוא המיבחן הקשה ביותר שלנו בהתמודדות עם הפרדיגמה הטיפולית של פסיכולוגיית העצמי. קוהוט נשאר בעמדה אנליטית נקייה ומהוגנת יתכן שבשל חינוכו הטיפולי הנוקשה ויתכן שעבד עם מטופלים קשים פחות. צריך לזכור גם שבתוך הסטינג של פסיכואנליז יש למטפל הרבה יותר זמן עם המטופל שאינו קיים לגבי רובינו הראוים את מטופלינו פעם או פעמים בשבוע. ואולי דווקא בגלל שהמחוות האלו כל כך קשות ומפחידות עבור המטפלים, הן אבן הבוחן דרכן בודק המטופל עד כמה הוא באמת חשוב לנו. לסיכום, העלינו כאן מספר מחשבות בעקבות ההרצאה המעמיקה והמאלפת של איתן. חלק מהמחשבות הללו אולי קשות מאוד למימוש, וכאשר מתבוננים בדינמיקה שבין ההרצאה עצמה לבין הדיון, ניתן לחשוב גם במושגי ההבדל בין האופן בו מתמודד מטפל מנוסה עם הפרעות אכילה קשות ,כאשר הוא נמצא יומיום בחזית הטיפולית ואמור לתת תשובות מעשיות ודחופות למקרים קשים, לבין מי שמקשיבים לתיאור מהשטח מתוך עמדה של "קציני מטה" כביכול: עמדה של התבוננות בקשיים מתוך פרספקטיבה ארוכת טווח ומתוך אורך רוח , שחסר לעיתים למי שנמצא בחזית. כפי שהוצע באופן מרשים כל כך בהרצאה, עבודת קודש זו של הצלת חיים ממש, ראוי לה שתשען הן על מסירותו האינסופית של המטפל , והן על מסגרת תיאורטית מוצקה דיה, שיכולה לשמש עוגן בו ניתן להשתמש בזמנים של סערה - פסיכולוגיית העצמי, המציעה כעיקרון מרכזי את ההתבוננות האמפתית קרובת החוויה כאלמנט מרכזי ומציבה תמיד את העצמי במרכזה, מספקת לנו עוגן חיוני זה.

ל. שלום, אכן מאמר מעניין העוסק בהבנה תיאורטית ומעשית, גם של מקומו של המטפל, בטיפול בהפרעת האנורקסיה, הידועה כאחת ממקרי החירום בפסיכיאטריה. דרור

ערב טוב, רציתי לקבל עצה: נפרדתי מקשר של שנה,מאדם שמאוד אהבתי. לאחרונה נפגשנו במקריות.. ומאז אני לא מפסיקה לחשוב עליו בלי סוף, רציתילשאול,האם זה טבעי ? הריאת הכאב עברתי בעזרת טיפול והמון המון השמעה עצמית.לקבל את הלא. איך זה שפתאום אני שוב מרגישה משהו באויר. אומרים שהזמן משכיח אהבה??? למה אצלי זה הפוך.. ככול שהזמן עובר אני יותר ויותר מתגעגעת ??? אשמח לקבל תשובה.

ימית שלום, הזמן יכול להשכיח או להפחית כאב כשהדברים פחות או יותר פתורים, או נפתרים בהמשך. אבל כשזה פוגע בנקודות רגישות, שבמקרה שלך לא ברור מה הן אבל ברור שהן ישנן, לא כל כך קל לשים את זה באמת מאחורייך, בעיקר לא כאשר רואים את הגורם לכך מופיע ומצית מחדש את הכאב וגם את הפנטזיות. הצעתי היא לחזור לטיפול ולבדוק לא רק האם את יכולה לשמוע לא. אלא מה יש שם שכל כך מכאיב ומקשה להיפרד ממנו. דרור

האם היית אם היום נפגשים, כך כמו שאנחנו, אנשים לא ילדים האם היית שוב מבחין בי בתוך אלף הפנים, ועוקב במבטך אחרי גופי בחדרים האם היית מתפוצץ מצחוק, מכל פרצוף טיפשי ואומר ששנינו יחד זה תמיד הכי חופשי האם היית עוד מוצא מפלט בשקע צווארי ומתמכר בפעם השנייה לריח שערי הרי ידענו גם ימים רבים של קושי ומכל מכשול הפציע איזה יופי, איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך ואחרי כל השנים, אני בוחרת שוב בך אם היום היינו נפגשים, כך שכל השיגעונות כבר קצת יותר קשים האם היית שוב עובר איתי את כל הסערות ומגלה יבשת חדשה בין כל המוכרות האם היית שוב משקיט את כל פחדי בחיבוקייך ומחמם את שתי כפות ידי בשתי כפות ידיך ואולי אם חן תמצא עוד באישה שלפניך, תזדקן איתי מחר הן כל שנתיי הן גם שנותיך הרי ידענו גם ימים רבים של קושי ומכל מכשול הפציע איזה יופי, איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך כשבחוץ כל הטירוף, אני רוצה להיות איתך

בחור ובחורה הולכים ברחוב. תוך כדי הליכה, כבדרך אגב, הבחור אוחז ביד הבחורה. מגע ספונטני, טבעי ואומר כל כך הרבה. אני שוכבת במיטה זרה ליד גבר זר. הוא נוגע בי. מה זה אומר שהוא מנשק את צווארי? מה המשמעות של הליטוף בגבי? אני שוכבת עם גבר שפגשתי אך לפני כמה שעות. ידו בין רגלי, אני אפילו לא מנסה להנות. אני רק רוצה לישון. לא הייתי מוכרחה להשאר. הייתי עייפה ואולי קצת שתויה אבל יכולתי לסע הביתה. גם לא הייתי נואשת במיוחד לחיבה, למגע, כבר עברתי את השלב הזה. כבר למדתי שבמגע כזה אין הרבה. גם לא נפלתי מהרגליים שראיתי אותו אז לא היתה פה היסחפות נדירה. כל שהיה פה הוא דייט בסדר שנגמר במיטה אולי כי לא היה לי כח לסוע, אולי כי בכל זאת קצת קוויתי, אולי כי הוא ממש רצה ואולי סתם. אמרתי לו שאשאר אבל אני הולכת לישון. הוא אמר אל תאיימי. חצי שעה אחרי התלונן שהוא לא יכול לישון כשאני לידו. אולי הייתי צריכה לצפות לזה, אולי הייתי נאיבית, אולי הייתי צריכה לקחת את זה בתור מחמאה ואולי הייתי צריכה להתעלם ממנו. אבל ניסיתי בכל זאת. ניסיתי להתעורר, לעורר את עצמי, את תשוקתי אפילו שלא מבוססת על כלום. כי מה זה אומר שאני מנשקת אותו בלהט? עומד מאחורי זה משהו? אולי זה אומר שכבר הרבה זמן לא נישקתי ואולי אולי זה אומר שיש פה משהו ואולי זה לא אומר כלום. כשאני שוכבת שם אני תוהה בעצמי מה אני רוצה, אני חושבת לעצמי אם אי פעם עוד יהיה גבר שיגע בי כמו שצריך? ואז אני נזכרת שנפגשנו רק לפני כמה שעות אז למה אני מצפה בדיוק? אני תוהה אם אי פעם היה כזה גבר? אני חושבת אם לא עדיף כבר לבד? כל המחשבות האלו גורמות לי להתחיל לשנוא אותו, את הגבר שפגשתי אך לפני כמה שעות, שהוא לא מבין את זה. אני בסך הכל רוצה לישון. מה הוא נוגע בי כאילו שזה אומר משהו? למה הוא לא מבין? שיניח לי. אבל אני לא רוצה לומר לו שיעזוב אותי. זה נראה לי ברור שגבר שפגשתי רק לפני כמה שעות לא יגע בי. אבל אולי זה לא ברור אם עליתי לקפה והסכמתי להשאר. אני שוקלת לקום ולסוע אבל יודעת שאין מצב שאני עושה את זה. אחכה כבר לבוקר ואראה מה ילד יום. הבוקר עוד יותר גרוע מהלילה. מכיוון שלא היה בתכנון שלי לגמור במיטה זרה, יש לי הרבה דברים להספיק וגם לו. אני קמה וכולי במבוכה. לא חושבת על הלאה רק רוצה לאסוף את עצמי ולסוע. הוא אומר בוקר טוב עם חיוך ומושך אותי אליו. אני נותנת לו, מתחממת קצת בזרועותיו ותוהה מה מסתתר מאחורי החיוך. אנחנו מתארגנים חיש ואני יוצאת לדרכי. הוא אומר משהו על כך שיצור קשר אחר כך. לי ברור שגבר שישנתי במיטתו הלילה יצור קשר. לגבי אם אני רוצה שיצור קשר זה לא ברור לי כל כך אז אני מהנהנת בשילוב של אדישות וקוצר רוח ורואה שמשהו מוזר לו בתגובה שלי. לא שמעתי ממנו מאז.

כל כך כל כך נגעת... באמת. מניחה שלא לזה התכוונת כשקראת לקטע "לגעת".. אבל רציתי שתדעי שאת מאוד נוגעת. מאוד נוגעת. (וגם כותבת נפלא) מכירה את הדאגות האלה, וגם את העדרן רגע אחרי שהן מופיעות, את האדישות, הגועל, הריחוק מעצמי, הדאגה ממה יהיה- ואולי משהו איתי לא בסדר, את הרצון והכמיהה למגע ואת הצד העייף שמאפס את הרצון הזה.. אתן לך בתמורה את "להרגיש"... בתקווה למגע רגיש ומתאים, שירכך וימתין ויכבד, ויעטוף בחום ואהבה.. שיאפשר להרגיש מבפנים, ולא מהצד.. מאוד התחברתי... (תודה) להרגיש ארקדי דוכין להרגיש לבד... להרגיש איתך... לא לקחת כדור משקה אקדח...להרגיש עכשיו... להרגיש נושם... להרגיש עצוב... מה זה משנה...העיקר זה להרגיש שוב... להרגיש עייף... להרגיש סחוט.. להרגיש נושך צוחק בוכה..מכל שטות... להרגיש ת'ראש להרגיש ת'גוף... מזה משנה העיקר זה להרגיש שוב... להרגיש כאב... להרגיש מגע... להרגיש ת'לב עטוף באהבה... להרגיש תמימות להרגיש פשוט... מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב.... להרגיש בשקט... להרגיש צלילים.. להרגיש שגשם...להרגיש פנים... להרגיש ת'קרקע..להרגיש אהוב... מהזה משנה העיקר זה להרגיש שוב... להרגיש כאב... להרגיש מגע... להרגיש ת'לב עטוף באהבה... להרגיש צבעים...להרגיש חשוב... מהזה משנה העיקר זה להרגיש שוב....

תודה רבה לך ! הצד העייף שמאפס את הרצון...יפה ניסחת :-) הצד הזה מה זה התאפס אחרי הסיפור ההוא! ולא הבנתי, לא הבנתי מה היה פה. בתחילה הייתי מוטרדת מעצמי, מה אני רוצה? מה רציתי? הייתי די בטוחה שאני לא רוצה אותו אבל שמהלך העניינים הוא כזה שניתן הזדמנות. ופתאום כשהוא לא יצר קשר, נהייתי מוטרדת ממה היה פה? אולי הוא רצה רק את זה? (למרות שהוא טען שכמו שזה מוזר לי זה מוזר לו ושזה לא קורה לו כל יום ובלה בלה בלה) אולי הוא הבין שאני לא רוצה ונבהל? מוזר אבל עצם העובדה שהוא לא התקשר הפכה את כל הסיפור לזול.

מיכל שלום, אני שומע בלבול רב בדברייך. כאילו אינך יודעת מה בדיוק קורה לך, מה את רוצה מעצמך ומאחרים. תחושה של זרות וניכור מעצמך מרגשותייך מגופך. אלו תחושות קשות ביותר, הן מלוות בתחושת ריקנות, שלשום דבר אין ממש טעם. נסי לפנות לטיפול כדי לבדוק את התחושות הללו, לעשות קצת סדר בבלבול שאת חשה ובעיקר להרגיש חיה שוב. דרור

הי ליאת זאת שוב אני, אור. יש לי שאלה נוספת בהקשר למטפלת שאביה נפטר: האם מותר לי להרגיש שאני צריכה אותה בזמן כזה? (לא שאני כ"כ מאפשרת לעצמי להרגיש שאני צריכה אותה ביומיום...אבל עכשיו הכל פתאום עולה.. למה??????) האם מותר לי להראות לה שקשה לי שקשה לה?? או אולי אני אנוכית מידי? אולי פשוט עדיף פשוט 'לתפוס קצת מרחק בגבול הקרבה'???אני מידי מבולבלת :(

אור שלום, אני מאוד יכול להבין את המצב שלך, את חוששת להפריע למטפלת שלך, לא יודעת האם יש לה פנאי רגשי לאור האבל שלה, אבל למרות ההגיון שבדברייך, האנושיות שבהם, יש גם דבר נוסף - הצורך לקחת מרחק בכדי להקל עליה ועלייך. כאילו את מחליטה בשביל שתיכן האם היא פנויה אלייך או לא. חשוב להבין האם יש לכך משמעות טיפולית עבורך. בכל מקרה המלצתי היא לחשוב שלו היא הייתה מרגישה שאינה מסוגלת לטפל היא לא הייתה חוזרת לעבוד, לכן נסי לפתוח איתה את רגשותייך. דרור

מה גורם ל "קוצים בתחת " ( חוסר יכולת לעשות משהו ולהתרכז לאורך זמן) והאם יש קשר לסטרס ? - ההנ"ל מלווה במחשבות על דברים שקשורים על זמן מתי יגמר כל דבר וכו'

שלום לך, יש סיבות רבות שיכולות לגרום לקוצים בישבן. אם זהו משהו מתמשך, מילדות, ניתן לחשוב על הפרעת קשב וריכוז. אם זה הופיע לאחרונה יש לבדוק כיוונים חרדתיים ודיכאוניים. בהחלט לסטרס ישנה השפעה על כך, אבל חשוב לדעת יותר. דרור

הי ליאת זו עדי(עם החבר:) ) בהמשך למה שסיפרתי על זה שהוא לא נוגע בי,וחשבת אולי אחרי שדיברנו שאני אכין לו סוג של הפתעה לשנינו יותר נכון מן ערב רומנטי כזה אבל אני מאוד מפחדת מהתגובה שלו..... מה דעתך?.????

עדי שלום, ליאת תהיה פה ביום חמישי, אם תרצי תוכלי לכתוב לי את התחלת ההתכתבות שלך עם ליאת ואנסה להגיב. דרור

האם אפשר להמליץ על מישהו בנהריה (אם בכלל יש כאלה )? אם אי אפשר להמליץ , אז איך אפשר למצוא אותם , כי בדפי זהב לא מפורטת גישת הטיפול. יש איזה איגוד או משהו שמפרט שמות כתובות וטל' שלהם? אובד עצות .

http://www.itacbt.co.il/ITAlphone%20improved.htm

דן שלום, אתה יכול לצרף מייל אישי וחברי הפורום ישמחו להמליץ לך. מעבר לזה, נסה להתעניין דרך "איט"ה", ארגון לטיפול קוגנטיבי התנהגותי (חפש באינטרנט), על מטפלים בשיטה זו בנהריה. דרור

האימייל שלי (ב-גימייל). [email protected] עוד דבר אני מחפש גם פסיכיאטר טוב באיזור שיוכל לגבות את הטיפול עם תרופות מרשם (אם יש צורך ). בכל אופן אם מכירים פסיכולוג קליני מעולה (אז גם אם הוא לא יהיה התנהג'-קוג' אז אני אתפשר ) כי כאן זה פריפריה ורוב המטפלים בערים הגדולות. תודה רבה נ.ב. בדקתי באיט"ה ואכן הרוב במרכז.

שלום אחייניתי בת 22 סובלת לדעתי ולדעת משפחתי משקרנות פתולוגי . יש לי תחושה כי היא מודעת לבעיה אך לא יודעת כיצד להתנהג . היא מבטיחה הבטחות כדיי לרצות את הסובבים אך לשוא . היא ממציאה סיפורים שלא היו ללא נבראו ומעמידה אותנו במצב לא נעים. אני מאוד רוצה לעזור לה. וגם לדעת כיצד להגיב ולהתנהג חזרה . מבקשת את עזרתך? תודה

דליה שלום, לא קל להתמודד עם המצב שאת מתארת. חשוב לדעת האם היא מודעת לכך שהיא משקרת מסיבה כלשהי, או שזו המציאות שלה כפי שהיא חווה אותה. בכל מקרה הייתי ממליץ להפנות אותה לאבחון וטיפול מקצועי שם גם יידעו כיצד לכוון אתכם מה לעשות בינתיים נסו לא לעסוק כל הזמן בשאלה האם היא משקרת או לא אלא לראות בזה את החוויה הפנימית שלה, אולי אפילו צורך שלה, כלומר נסו לצאת מהמקום השיפוטי ולעבור למקום המקבל. זה יהיה קל יותר לה אבל גם לכם. דרור

האם סביר לצפות לגילויי סקרנות מינית גם בן אחים? איך מעמידים גבולות? איך יודעים מהי סקרנות בריאה ומהי התנהגות מינית לא נאותה? מדובר באחים בני 4 ו 8

יפית שלום, קשה לומר מראש מה בדיוק הקו המפריד בין סקרנות בריאה להתנהגות מינית לא נאותה. אבל בהיעדר דוגמאות אני מציע להשתמש בתחושות הבטן. כאשר את רואה התנהגות שלא נוח לך איתה, נגיעות שנראות לך, לא במקום, להתייחס אליהן כאל משהו שצריך לא לאפשר ואולי גם להסביר שזה משהו לא מתאים. דרור

אני סטודנט לפסיכולוגיה והתחלתי את עבודת השדה שלי במחלקה פסיכיאטרית, הייתי שם פעמיים במחלקה הפתוחה ורוצה לעזוב. האנשים במחלקה עושים לי רע אני אפילו נגעל מהצורה בה מדברים או מתהלכים. שלא נדבר על זה שליצור מגע כלשהו איתם גורם לי לצמרמורת. שלא תבינו התאוריות בפסיכולוגיה מעניינות אותי וגם השיעורים אבל המציאות כפי שהיא נראית זה חולה מדי וסוטה מדי עבור מוח נוראמלי. אני מתחיל לחשוב שהלכתי לתחום הלא נכון. גיליתי שמחלות נפש הן דבר נורא ודוחה ושהאנשים במחלקות האלה לא נראים כאנשים שאוכל לדבר או להתייחס אליהם כבני אדם. כשהלכתי ללמוד חשבתי על עבודה בקליניקה לעשות ים כסף היוקרה שבתחום ושיבואו אלי אנשים נורמאלים לא כאלה עם חתכים בגוף או שמדברים על דברים דמיוניים. אני לא מבין מה עלי לעשות כדי להיות מטפל מבלי להתקרב לאוכלוסייה ממש חולה. אתם הפסיכולוגים בטח מבינים על מה אני מדבר גם אתם בטח הייתם שם, אז אודה לתשובה מנסיונכם.

היי אורי, ללכת להיות פסיכולוג רק בשביל הכסף והיוקרה? מהזווית האישית שלי אני שמחה שהמפגש עם מחלקה פסיכיאטרית עורר אצלך מחשבה שניה... אם לא היתה לי סביבה כמו שיש לי, אין לי ספק קל שבקלים שהייתי מוצאת את עצמי מאושפזת. ויותר מזה - כמישהי שמטופלת כמעט מחצית מחיי, לא היית רוצה ליפול לידיים של מטפל, שמלכתחילה בחר בתחום בגלל כסף ויוקרה! אבל אתה יודע מה? אני לא שופטת אותך... אחרי הכל, הבעיה היא שלך - לא של כל המאושפזים שפגשת. ובמסגרת ההתנסות בשטח, אתה אמור לקבל הדרכה, לא? אני חושבת שכדאי לך לברר את הנושא עם המדריך/כה שלך; בד"כ, כמשהו מעורר בנו תחושות כל-כך חזקות (לחיוב או לשלילה) יש לכך סיבה ולא בהכרח מודעת. ואולי, אחרי הכל, זה באמת לא התחום בשבילך... כל רופא שעובד במסגרת פרטית מרוויח כסף... וחוץ מזה - מרבית הפסיכולוגים לא נמצאים בעשירון העליון. ויוקרה? כמה פסיכולוגים אתה מכיר, שבשמם נקשרת כזו יוקרה גדולה? ולא, אני לא מתכוונת לורדה רזיאל-ז'קונט (ומה גם, שהיא לא קלינית). ס.מ.

באמת חולי נפש זה מפחיד קן הקוקייה, איזה מסכנים פשוט אבודים. מבינה אותך אל תרגיש רע עם זה. נילי

אורי שלום, אחת השאלות הראשונות בתואר הראשון היא למה בחרת דווקא במקצוע הזה. יש העונים כסף ויוקרה, אבל כמעט תמיד זוהי לא הסיבה המרכזית, ויש סיבה אחרת שאו שמתבהרת עם הזמן או שמטריד להכיר בה והיא אינה מודעת. כפי שנכתב קשה להאמין שרק הכסף והיוקרה הובילו אותך למקצוע הזה. לגבי המפגש עם אוכלוסיית בית החולים, זה אכן יכול להיות מפגש לא פשוט, ומשום כך יש ליווי צמוד של הדרכה ואני ממליץ שתיעזר בו בכדי לברר מה קורה לך. גם אם בסוף תחליט שלא להמשיך בתחום זהו בירור חשוב עבורך. דרור

אורי גם אני מרגישה אותו הדבר וקיבלתי פטור מעבודת שדה, הייתי פעם אחת במחלקה סגורה וברחתי משם אני חושבת שצריכים להיות אנשים מאוד חזקים ואפילו מיוחדים בכדי לעבוד בבתי חולים ועוד להתייחס אליהם לחולים כאילו הם רגילים ונורמאליים. חבר שלי מהאונברסיטה שעושה עבודת שדה ב'שיבא' מאוד מפרה אותו החוויה אבל ביננו הוא בחור די מוזר בכלל ובפרט שכל עניין שלו עם בריאות הנפש הוא די מעבר לרגיל, הוא נמשך לנושא כמו מגנט אבל אצלנו הנורמאלים כמוך וכמוני די ברור שמחלקה סגורה ומחלות נפש בכלל לא אמורות להיות משיכה לזה גם אם אתה סטודנט לפסיכולוגיה. נשתמע בתואר השני?

אני בטיפול ונקלעתי לבעיות כספיות לפני כמה חודשים, המטפל בא לקראתי ואמר שבינתיים נחכה עם התשלום ושאשלם כשיהיה לי, צברתי המון פגישות ללא תשלום ועכשיו זה כבר סכום גדול מדי מכדי שאשלם ואין לי שקל איך לשלם לו חשבתי להעלם מהטיפול ולהשאיר לו מכתב שמסביר את המצב אבל הוא כל כך מקסים תומך אוהב ותמיד אבל תמיד בשבילי שלא נוח לי לעשות זאת איך יוצאים מזה?

מיקי שלום, אכן, זהו מצב מורכב, אבל אני לא חושב שלהיעלם יהיה הצעד הנכון עבורך מכל מיני בחינות, בראש ובראשונה משום שאני מרגיש שהטיפול נכון עבורך כרגע. עצתי היא לא לשאת בנטל המחשבה וההחלטה לבד אלא לפתוח את זה איתו לדבר על הרגשות, כמו גם על המצב אליהם נקלעתם ולראות איך פותרים אותו על הצד הטוב ביותר. דרור.

יש לי בעיה. אני בת 32. היה לי חבר בעבר שיצאנו הרבה ונפרדנו (ביוזמתי). לאחר כחצי שנה חזרנו להיות חברים. עכשיו ברור לי שאם לא ארצה אותו שוב אני יכולה לאבד אותו לתמיד כי הרי כמה אפשר לדחות אדם ולהחזיר אותו? מצד אחד הוא בחור ישר, חרוץ, עדין, נאמן, מצחיק ואני יודעת שיהיה אבא מדהים ובעל מסור ואוהב. מצד שני הוא קצת שמן ויש לו בעיה אסטטית בשיניים. אני מוצאת את עצמי מתלבטת ומסתכלת על אנשים אחרים כמו גיסים וגיסות שלי. האם בגלל שאני נראית אולי פחות טוב אני מקבלת מישהו פחות טוב חיצונית? אמא שלי אומרת לי להסתכל גם על העובדה שאחד הגיסים שלי אולי נראה טוב אבל הוא לא יוצלח שיושב בבית בלי סיכוי למצוא עבודה, הגיס השני יכול להיות מאד ברוטלי ואת האופי יש לי עכשיו ביד. לאותו בחור יש גם משפחה טובה והורים נהדרים שאני בטוחה שיהיה לי טוב במחיצתם. ועוד דבר... עד עכשיו היו לי הרבה ריגושים שרובם מידידים קרובים ואנשים מבוגרים ממני בהרבה, נשואים וכדומה. אחד מהם אמר לי: מה, את לא מרגישה פרפרים? ממש לא. אני לא יודעת מה אני אמורה להרגיש... שאני רוצה כל הזמן שיתקשר אליי? שאני מחכה כבר לטלפון? לצאת איתו? נחמד לי מאד לצאת איתו ויש לנו על מה לדבר אבל מפה להגיד פרפרים והתאהבויות? אני לא זוכרת איך היה כשהתחלנו לצאת בעבר... אחיות שלי אומרות שזה קיים רק בסרטים. אחותי אמרה לי: ראיתי בחור שמתאים לי ואת האופי שלו אני אוהבת ועשיתי החלטה שזה מתאים לי. אם הוא לא היה רוצה היה לי עצוב אבל הייתי מתגברת. מצד אחד החיצוניות מפריעה. מצד שני התוכן מצויין. מצד שלישי אין ריגושים השאלה היא אם אמורים להיות? תמיד יש את ההרגשה: אולי מחכה לי משהו יותר טוב? אולי אם אחכה גם לי ייפלו בחורים כמו לאחיות שלי אבל אולי ההורים שלי צודקים ואף אחד לא מושלם?

היי יעל, תשמעי, ככלל, היופי מתאים לתקופת החיזור, ולאופי יש תפקיד נכבד לאחר המיסוד,את צריכה להחליט מה מתאים לך יותר. מה שתבחרי זה מה שתקבלי. אולי אני נשמעת כמו איזה דודה מיושנת ,אבל גם דודות כאלה יכולות לא לטעות... שיהיה בהצלחה!

יעל שלום, השאלה האם ניתן למצוא משהו טוב יותר מופיעה לעיתים קרובות בקשרים ואין היא באה להעיד על כך שמשהו לא בסדר בקשר או באדם איתו את נמצאת. אבל אני שומע בתיאור שלך משהו עמוק יותר, משהו הרואה באדם איתו את נמצאת כמשליך עלייך. את מרגישה את עצמך לא מאוד אטרקטיבית, והשלמה בעיניים עם אדם שלא נראה אטרקטיבי במיוחד, כאילו תחדד ותגביר את התחושות הקשות שיש לך לגבי עצמך. המלצתי היא שתנסי לברר תחושות אלו בטיפול. לגבי הקשר איתו, יש אנשים שמחפשים ומוצאים פרפרים, יש אנשים כמו האחיות שלך שהריגושים פחות סוערים מבחינתן זוהי בחירה אישית, אבל בעיניי הקושי שלך נובע מהמקום שלך עם עצמך. דרור

אישה ניסתה להתאבד בבית מלא בבני משפחה האישה, תושבת פתח תקווה, תלתה את עצמה במרפסת חדר האמבטיה, כשבבית נמצאים בעלה, ילדיה ובני משפחה נוספים. ילדיה מצאו אותה תלויה והזעיקו את צווי ההצלה שפינו אותה במצב קשה לבית חולים. מתנדב ב"איחוד הצלה": "הבית היה מלא המולה, ובני המשפחה נכנסו ויצאו מהחדר כשהם בוכים וצועקים עד שנאלצנו להרחיק אותם" רענן בן צור אישה כבת 40 מפתח תקווה ניסתה להתאבד בתליה בביתה, בו שהו באותה העת בעלה וילדיה. בני משפחתה שמצאו אותה תלויה הורידו אותה מהחבל כשהיא מחוסרת הכרה. לאחר טיפול רפואי היא פונתה במצב קשה לבית החולים בלינסון בעיר. הסיבה לניסיון ההתאבדות עדיין אינה ברורה. מחקירה ראשונית עולה כי במהלך היום נכנסה האישה למרפסת הצמודה לחדר האמבטיה בביתה, כרכה סביב צווארה חוט חשמל ותלתה את עצמה. בני משפחתה וילדיה שהיו בבית נכנסו לחדר האמבטיה ומצאו אותה כשהיא תלויה. הם מיהרו להוריד את החוט מצווארה, ובמקביל הזעיקו צוות של מד"א ירקון ושל "איחוד הצלה". מתנדב באיחוד הצלה שהגיע למקום, אלי לוינשטיין, סיפר ל-ynet: "הייתי במקלחת כששמעתי את הקריאה במירס. מיד עזבתי הכל ונסעתי לכיוון בית המשפחה הנמצא בסמוך למקום בו אני מתגורר. בפתח הבניין המתין לי נער כבן 14 שצער לי "אמא תלתה את עצמה", והצביע לכיוון הבית. "בתוך הבית היתה המולה רבה, ובני משפחתה של האישה הסתובבו בכל החדרים כשהם בוכים וצועקים. האישה היתה מוטלת במרפסת, שם לא היה ניתן לטפל בה. מיד העברנו אותה לאחד החדרים כשכל הזמן בני המשפחה, ביניהם נשים מבוגרות, צועקים מצער. במהלך הטיפול בעלה אף הזיז אותנו ונשכב עליה כשהוא בוכה מצער. בינתיים הגיעו עוד חובשים של איחוד הצלה והתחלנו לבצע בה החייאה באחד החדרים. כל הזמן ילדיה נכנסו לחדר כשהם צועקים ובוכים עד שנאלצנו להרחיק אותם מהמקום. זו הייתה דירה קטנה מאוד, שהייתה מלאה באנשים". מודעה לוינשטיין מוסיף ומספר כי במהלך הטיפול האישה הייתה מחוסרת הכרה כשהיא ללא דופק וללא נשימה. "לאחר מספר דקות הצלחנו להחזיר לה את הדופק", סיפר, "צוות טיפול נמרץ של מד"א שהגיע למקום החל גם הוא בפעולות החייאה מתקדמות, ואחרי 20 דקות הצלחנו לייצב את מצבה, והיא פונתה במצב קשה לבית החולים בלינסון בפתח תקווה כשהיא מחוסרת הכרה". כאמור, הסיבה לניסיון ההתאבדות עדיין אינה ידועה

הרבה יותר ממוזר זה מאכזב, להגיע כל כך רחוק,"ואנשים טובים" שגם אם מצילים חיים, צריכים להבין שלא תמיד רוצים בעזרה שלהם, ולמה? למה להחזיר אותה למקום בו ברור שהיא לא רוצה להיות. יש גבול גם להתערבות ולכל אדם יש זכות לחייו,ולמותו ובעיקר למותו. היא אולי ניצלה ממוות אבל לא ניצלה מהחיים, ולדעתי אין כפרה על דבר כזה!!! זכותו של כל אדם למות אם הוא בוחר לעשות זאת למה להתעקש כל כך הרבה להחזירה לחיים,זה עוול והגיע הזמן שתפנימו זאת.

ל. שלום, לעיתים אנשים מגיעים למקומות קשים עם עצמם, לייאוש עמוק עד כי המוות נראה הפתרון היחיד, ובמקרים מסויימים לא מסוגלים לראות באותו רגע שום דבר אחר מלבדו, אפילו לא את בני המשפחה. במצב כזה, לעיתים, אם כי זה לא שכיח, יכול להתבצע המעשה האובדני גם כשבני המשפחה בבית. לגבי השאלה שעלתה האם זהו עוול להציל אותה כשהיא לא רוצה לחיות, זוהי אכן שאלה שמרבים לעסוק בה. אישית המחשבה שלי היא שיש לאפשר בחירה, אבל בחירה אמיתית ככל האפשר. במצב דכאוני, אובדני, טווח המחשבה עלול להצטמצם ואז בעצם אין לאותו אדם אפשרות לבחור מבין שתי אפשרויות. דרור

אין שם, אולי מה שכתבת נכון עבור אנשים מסוימים... אבל לנסות ולהתאבד בבית מלא אנשים? נשמע שדי ברור מכך, שהיא רצתה שימצאו אותה בזמן, לא? והרי היא יכלה לנסות ולהתאבד כשהיא: א. לבד בבית, ויודעת שאף-אחד לא צפוי לחזור בקרוב; ב. לצאת מהבית ולהרוג את עצמה במקום שומם, שבו הסיכויים שימצאו אותה בזמן גובלים באפס. אחרי הכל, אם כבר עושים משהו באיזור עם קהל, אז יש משמעות לבחירה בזה, לדעתי. ולכן זה לא נראה מאוד ברור, שהיא אכן לא רוצה לחיות באמת אלא שהמעשה שלה הוא בקשה/אמירה/הצהרה כלשהי. ואת צודקת - היא ניצלה ממוות, אבל אולי זה מה שיהיה עבורה הצעד הראשון להתחיל ולחיות את החיים... מי יודע? הכל השערות, לא? ס.מ.

נורית שלום, אני בטוח שליאת מאחלת לכולנו שבוע טוב, בכל מקרה אני כאן היום, דרור

יש בתוכי זעם, פחד, כעס. אני לא מבינה מאיפה זה בא, ולמה. אבל זה עמוווק עמוווק בפנים איך אני אמורה להוציא אותו בא לי לצעוק, לבכות, לשבור, אבל שום דבר לא יוצא, הכל בפנים האם את יכולה לעזור לי?

שלום מ' ברמה המיידית, אוכל לתת לך פיתרון שעובד לא רע: נהיגה באוטו עם חלונות סגורים, עם דיסק שמאפשר לזעוק בצורה "לגיטימית" את כל מה שיושב בפנים. לטווח הארוך, עדיף לחשוף את השכבות העמוקות יותר, ולהתמודד עם הגורמים שעוררו את הזעם הנורא. רצוי לעשות זאת בליווי איש מקצוע ולא לבד. סעי בזהירות :-) ליאת

ד. ערב טוב, אורנה תשיב כאן בימים שלישי-רביעי, ובינתיים אענה כמיטב הבנתי. ההודעה שלך מאד נגעה ללבי, אך מאחר ואתה כותב על אדם שלא בפניו ושלא בידיעתו, הייתה לי תחושה שיש בתוכן יותר מדי פרטים מזהים, וחששתי להביאה כפי שהיא אל הפורום. אנסה לענות לך בכל זאת, באופן הזה. לתחושתי, הרצון שלך לעזור אמיתי וכן, אולם במצבים קיצוניים לפעמים אין ברירה אלא לתת לאנשי בריאות הנפש לשמור על המטופל מפני עצמו. איני בטוחה שמאמצים למנוע את האשפוז הם הדבר הנכון לעשותו בנסיבות שפרטת. במקומך, הייתי מתמקדת בתמיכה רגשית, ובעידודה לנהוג בהמלצת הצוות הרפואי. שבת שלום ליאת

שלום ד' אפשר אולי לעזור?

בזמן האחרון קורים דברים מוזרים פה מעלים הודעות ואז מורידים אותן, מסננים הודעות ולא מעלים מנהלים לא מגיעים וליאת אפילו לא נפרדה מה קורה פה?

ד. יקר אם רוצים לאשפז אותך אולי זה טוב עבורך אני לא יודעת במה מדובר אבל לפעמים אישפוז הוא הצלת חיים, רציתי לשאול אם אתה בטיפול ואם כן אולי כדאי להתייעץ עם הפסיכולוג/ית שלך אולי יוכלו לעזור לך למצוא כיוון. מה שכן לא ברור לי למה רוצים לאשפז אותך אבל ליאת צודקת זה חשוב שתקבל תמיכה רגשית ועידוד. שיהיה לך טוב

יש לי שאלה. למה לא מקובל להחליף מטפל אחרי תקופה מה -לא ארוכה-? אני חושבת שמה מטפל א' חושב לא בהכרח מה שמטפל ב' חושב, ואיך שזה מנתח את הדברים לא בהכרח יהיה אותו הדבר כמו המטפל השני. הרי לכל אדם יש את הערכים שלו, נקודת הראות השונה והמיוחדת לו, אז למה להיתקע עם מטפל אחד לאורך שנה, מה הבעיה בלשנות כל כמה חודשים, עד שאני מרגישה נוח ויותר קל. וגם אז לא תהיה בעיית התלות. בברכה

שלום סימה, טיפול פסיכולוגי, לפחות כפי שאני רואה אותו, שואב את כוחו המנחם והמרפא לאו דווקא מדעותיו המלומדות של המטפל, אלא מן הקשר הייחודי שנוצר בינו לבין המטופל. החלפה תדירה של מטפלים תמנע אולי את תופעת התלות, אך בה במידה לא תאפשר יצירת קרבה ואינטימיות, אמון וביטחון בקשר. בפועל, מי שנודדים בין מטפלים, הם גם מי שלא מצליחים לקיים מערכות יחסים יציבות בחייהם, ונוטשים כל קשר כדי לא לחוות את הפגיעה הפוטנציאלית במקרה של פרידה. אז לא. זה לא מומלץ. :-) ליאת

שלום ליאת, כתבתי בשבוע שעבר לאורנה לגבי הקשר שלי דרך האינטרנט עם בעלה של המטפלת. הוא מפרסם מאמרים באחד האתרים ואני לפעמים מגיבה על מה שהוא כותב, בוודאי בלי שאזדהה, אבל עם אותו שם, בכך שיש בינינו "קשר מסוים", אבל הכל סביב המאמרים שהוא כותב ולא יותר מזה. אורנה המליצה שאני אתוודא בפני המטפלתוהיא כתבה לי: "שזה לא סתמי שבחרת בו מבין כותבים רבים אחרים שיכולת להתמקד ביצירתם, וזו אחת הדרכים שלך להתקרב אליה, לדעת עליה... בעיני כדאי לדבר על זה, בשבילך." הייתי אתמול אצלה, היא ניסתה לדובב אותי בכל מיני נושאים, אבל אני הייתי עסוקה באיך להציג את הנושא, אבל בסוף לא הצלחתי והפגישה הלכה לאיבוד בלי לעשות שום דבר משמעותי. אני אפילו לא זוכרת על מה היא דיברה. מצד שני, למרות המלצתה של אורנה, אני לא מרגישה שאני עושה טעות או משהו בלתי מקובל, אבל מרגישה שיש אצלי "סוד" מסוים, ושהיא תראה את זה יום אחד, וזה מפחיד אותי!

שלום שיר, אני מסכימה מאד עם אורנה, וחושבת, שלמרות שלא מדובר באסון גדול כל כך או בטעות חמורהיש טעם רב לדבר על זה בטיפול. הבחירה שלך אינה מקרית, כמו שאורנה כתבה, וחשוב להבין מדוע את בוחרת לעשות סיבוב גדול כל כך כדי להישאר קרובה אליה. האבסורד הוא, שערוץ התקשורת העקיף שבחרת, מרחיק אותך ממנה אף יותר, מעצם היותו "סוד" שעומד ביניכן. סודות ושקרים - נוטים להתנהג כמו שמיכה קצרה מדי. הם מכסים מכאן, וחושפים אותנו משם, והתוצאה תמיד לא רצויה. יש לי הרגשה שרגע ה"התגלות" או הוידוי, יהיה הרבה פחות מפחיד או מביך ממה שנדמה לך. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח אם תוכלי לי להבהיר לי כמה דברים מתוך הטיפול שלי. 1) אני בחורה שיודעת להקשיב אבל לא לדבר, ולמרות שאני שנה וחצי בטיפול אני עדיין שקטה. המטפלת שלי כל הזמן מעירה שהטיפול יהיה ארוך ואיטי, ואני מנסה להסביר לה שאני צריכה את הדחיפה שלה קדימה ושלא רוצה שזה יהיה איטי, אבל זה לא נע (בגללי וגם בגללה - כי היא לא מעיזה. אני חושבת שבכל קשר צריך שיהיה מישהו שיעיז יותר מהשני, שיהיה המוביל - נכון). איך אפשר לעזור לה שתעזור לי?!!!! 2) איך לומדים להביע רגשות במילים? איך מסבירים את מה שקורה בפנים כלפי חוץ? האם יש לאנשים את זה ולאחרים פשוט אין, או שזה ממש דבר שניתן ללמוד? 3) לא נוח לי להביע בפניה את הצורך שלי בה ובתמיכתה, דבר המציג אותי כקרה ושלא איכפת לי מהטיפול. היא תמיד מעירה לי שאני כן מתמידה להגיע, אבל לא עושה הרבה בנדון שם. 4) כל הנושא הטיפול והגישה בכל שבוע, גוזלת ממני המון מאמץ רגשי, וזה פוגע בתפקודי לאורך השבוע בעבודה ובלימודים, דבר שלא היה לפני הטיפול. תודה לך

שלום מעיין, על הקושי להיפתח ולדבר בטיפול אני מרגישה שעניתי אין ספור פעמים, ולכן, אני מציעה לך לעשות חיפוש קצר בפורום, תחת מילות המפתח "אמון בקשר" "התמסרות" "שתיקה בטיפול" "התנגדות" "קרבה-מרחק", וכד'. אשר לשאלתך השניה - היכולת להביע רגשות במילים אינה מובנת מאליה. היא נרכשת במהלך ההתפתחות שלנו, עוד כילדים, בסיועו של המבוגר המתווך לנו את העולם. כפעוטות, עלינו ללמוד לזהות את הרגשות השונים ולהבחינם מאחרים. לאמא יש תפקיד חשוב בעניין זה. כשהילד בוכה מול חנות צעצועים סגורה היא יכולה לומר "אתה מתוסכל, מאוכזב ועצוב שהחנות סגורה. זה באמת קשה". או "אתה כועס עלי כי ביקשתי ממך לאסוף את המשחקים וללכת להתקלח. אני מבינה את הכעס שלך". הצרות מתחילות כאשר מסיבות כלשהן, המבוגר אינו יכול להכיל את הרגשות השליליים של הילד. כך, למשל, ילד קטן לומד שכשהוא כועס אמא נורא נעלבת או עצובה, או שהוא מזהה מראש שהיא בדיכאון או בחרדה ולא תוכל להכיל גם את רגשותיו השליליים. במצב כזה, הילד מתקשה לתת ביטוי אותנטי לרגשותיו, והוא עלול לגדול להיות מבוגר שלא מצליח לבטא רגשות. זהו, כמובן, הסבר פשטני קצת, אך מוסר את רוח הדברים. בטיפול, המטפל מעודד את המטופל לתת ביטוי ישיר וגלוי לרגשותיו, בהקשר של סביבה בטוחה ומקבלת. יש לקוות שתוך התנסות עקבית ומקבלת כזו, החשש מפני ביטויים רגשיים עוצמתיים יפחת, והמטופל יוכל להתנהל (גם ובעיקר בחוץ) באופן גמיש ומסתגל יותר. אני מעודדת אותך להתקדם, גם אם עקב בצד אגודל, לעבר ביטויים רגשיים גלויים יותר, כולל היכולת לדבר על ההזדקקות בקרבתה ועל הקושי שלך לפני הפגישות. אני יודעת שזה קשה יותר מכפי שזה נשמע, אך זה אפשרי. בהצלחה ליאת

יכול להיות שטיפול בדיבור אינו מתאים לך, ומה שאת צריכה זה טיפול באומנויות. טיפול מקצועי ונכון בתחום זה יעזור לך להפתח, ויקל עליך.

היי , אני כמעט שנה וחצי בטיפול , שבשנה וחצי האלה לפני כל פגישה אני מתלבטת אם ללכת או לא ללכת , מצד אחד אני מאוד רוצה לבוא , מצד שני שאני כבר שם או שאני שותקת , או שאנחנו מדברות על זה שאני לא רוצה לבוא , או שאני סתם מרגישה שאני מדברת שטויות , ואז אני יוצאת מהפגישות ברגשה ממש ממש רעה (מה שגורם לי לרצות לא לבוא יותר , ולנסות לבטל ואז אני מפחדת מעצם זה שביטלתי ומבטלת את את הביטול -ואז אני מרגישה יותר רע...), אין לי ספק שיש לי בעיות שאני צריכה לפתור ואני באמת מרגישה שאני צריכה עזרה , אבל אני לא מצליחה לראות מה יכול לקרות בטיפול שיעזור לי לפתור אותם , להפך מאז שאני שם אני מרגישה יותר רע עם עצמי אני מרגישה שבאתי לטיפול לחפש מעין אישור שאני בסדר , ובעצם זה רק חיזק אצלי את ההרגשה שאני לא בסדר , והיום האור בקצה המנהרה נראה לי יותר רחוק משהיה (אני כבר לא מאמינה שיש קצה למנהרה הזאת .. ), אני באמת הייתי רוצה שזה יצליח (אני מאוד משתפת את הפסיכולוגית שלי במה שעובר לי בראש בכול מה שקשור לטיפול אבל היא מאמינה שאני צריכה להמשיך .. ), מה אני צריכה לעשות כדי שהטיפול הזה יעזור לי ? !(כי כרגע אני ממש מרגישה כמו איזה מקרה אבוד )

שלום מישהי, אחד מכללי היסוד של הטיפול הפסיכולוגי הוא שהמטופל מביא חומרים מתוך עולמו הפנימי, באמצעותם אפשר להגיע לתובנות חשובות ולשינוי. חרדה והתנגדות הם חלק מהתהליך, ואני מניחה שאת עוקבת וקוראת את הפניות ברוח זו העולות כאן בפורום. כדי שטיפול יעזור ויתאפשרו התקדמות ושינוי יש לגייס פתיחות, אומץ לב ונכונות לקחת סיכון ולהתקרב. לפעמים זה באמת לוקח זמן. כדי לדעת מה יכול לקרות בטיפול וכיצד זה יעזור, עליך להתגבר על החששות ולהביא את עצמך בצורה אותנטית אל המפגש. חוץ מאומץ, גם סבלנות לא תזיק. בהצלחה ליאת

אני כבר שנה וחצי בטיפול , ויש לי סבלונות לחכות גם עוד שנה אם צריך , אבל אני לא בטוחה שאני בכיוון הנכון , את אומרת שבטיפול אמורים ללמוד שזה בסדר להרגיש דברים , אבל מה שקורה לי זה בדיוק הפוך , אני רק מרגישה יותר לא בסדר , וכל מה שאני אומרת גורם לי להרגיש יותר "משוגעת ", ולא גורם לי להרגיש טוב יותר. אם הייתי יודעת שזה באמת נכון לטווח הארוך אז לא הייתי כל הזמן בהתלבטות בין להישאר או ללכת ..כי אני רק מתרחקת מהחיים (ככה אני מרגישה לפחות) בכול אופן תודה רבה :)ותשיהיה לך שבת מקסימה

אני לא יודעת מה קורה לי בטיפול. אני ממתינה לזה כל השבוע, מחכה למבט שלה, לחיוך שלה, לשקט שלה, אבל ברגע שאני נכנסת לחדר, אני כבר לחוצה מתפללת שהזמן כבר יעבור, מרבה להסתכל על השעות, להעביר דקות בשקט בכדי שהזמן יעבור, לוקחת מספיק זמן עד שאני נותנת לה תשובות, וכל מיני טכניקות שבסופן אני בקושי מדברות בערך 5-7 משפטים כל הפגישה.!! אבל הכי רע שאני תמיד חוזרת הביתה עם תחושת פספוס, שהנה עוד שעה עברה מהטיפול בלי לעשות כלום, בלי להביא את כל מה שעבר עלי לאורך השבוע, ואפילו אם זה קשה, ושאני צריכה להמתין עוד שבוע. יש להזכיר שאני לא מטופלת חדשה והיא אינה מטפלת חדשה. ערב חמים לכולנו!!

שלום נועה, מאחר והקושי שאת מעלה נוכח מאד, כל הזמן, בפורום, לא אחזור ואעלה השערות על מקורותיו. אני מניחה שקראת והזדהית עם הכותבות האחרות. כל שנותר לי הוא לשלוח לך עידוד ותקווה להמשך הדרך, ולהפציר בך לא לוותר. זכרי שגם צעד קטן אך אמיץ, יכול להניע מהלך שיחזיר את תחושת המשמעות והערך לטיפול שלך. בהצלחה ליאת

כל כך מוכר.....

ליאת, אני לא כל כך מילולית בזמן האחרון. אז אני רק אכתוב שהיית מאוד חסרה לי. התגעגעתי אליך. נורית

נוריתי, מתנצלת על ההיעדרויות של הזמן האחרון. לפעמים למציאות תכתיבים משלה. אם יש משהו שאוכל לעשות כדי להחזיר את המילים, את יודעת איך למצוא אותי. :-)) גם אני התגעגעתי ליאת

היי.. אני בת 19 קוראים לי יאנה.. וכבר במשך הרבה זמן אני רוצה להתחיל טיפול כי שמעתי שזה עוזר.. בעיקרון מה שמביא אותי לרצות פסיכולוג.. הוא שאני רוצה להכיר את עצמי יותר ולדעת להתמודד יותר עם מחשבות ובעיות שמציקות לי... פחדים וכאלה... אני מתעניינת בכלל בפסיכולוגיה ומסתקרנת מאוד.. קראתי לאחרונה על שיטת טיפול קונגטיבי התנהגותי.. שהוא עוזר בשינוי תפיסות שליליות שלנו.. והתמודדות עם פחדים ביום יום... וזה ממש שיקף את מה שאני צריכה בטיפול..הטיפול שאני אלך הוא מכללית מושלם.. התור בעוד שבועיים.. אני אמורה לבקש מהפסיכולוגית לטפל בי בשיטה הזאת? או שלפי דבריי היא כבר תדע באיזה שיטה להשתמש? סליחה אם זה נשמע טיפשי.. אני פשוט לא יודעת כל כך איך זה ילך.. ואיך בידיוק להגדיר את הסיבה הספציפית בא אני רוצה טיפול אז אני לא רוצה שזה יצור מצב לא נעים......... בתודה יאנה...

שלום יאנה, כל הכבוד על ההחלטה להתחיל טיפול. זהו אכן מסע מרתק אל תוך עצמנו, הכרוך בתהליכים של שינוי וצמיחה. אם את סגורה על כך שאת מבקשת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עליך לוודא מראש שהמטפלת אליה בחרת להגיע אכן עובדת בגישה טיפולית זו. כיום, הגישה הרווחת בישראל היא הגישה הדינמית, וזו גם ההכשרה הבסיסית של כל מטפל שצמח באקדמיה הישראלית. מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים הם מי שעברו הכשרה ספציפית בתחום, וכדאי מאד לבדוק זאת איתה מראש. תוכלי לבדוק גם דרך כאן - http://www.itacbt.co.il/ITAlphone%20improved.htm בהצלחה ליאת

רציתי לפרגן ולומר שכייף לקרוא את התשובות שלך :-)

היי ליאת מה שלומך? אפשר לרשום שטוב לי? למרות שקר וסיימתי לעבוד מאוחר, למרות שאני עייפה והמקרר שלי ריק(שוב:) אפשר לרדת מהגג של עזריאלי... זוכרת שסיפרתי לך שהפסיכולוגית היתה אצלי ברחוב? מסתבר שהבנק שלה שם... (בטח בסניף יש מליונים(: סתם...את לא אוהבת את הבדיחות האלו..) היא סיפרה שיש ליד שווארמה טובה ולנו יש פלאפל,פלאפל, פלאפל(תזמזמי...) מימי(כינוי משודרג)

שלום מימי (איזה יופי שאת חוסכת לי את ה-caps lock?) כייף לקרוא שטוב לך. מאושרת לרדת מהגג של עזריאלי (בטח קר שם עכשיו נורא). נשמע נהדר לגור בשכנות לבנק, ועוד יותר בשכנות לשווארמה. אני אמנם צמחונית, אבל יודעת להעריך 'פסיליטיס'. נסי לשמור בכל הכוח על הטוב. הוא חמקמק, אבל קיים. אהיה כאן גם מחר, אם תרצי. שבת מנוחה ליאת

אוי ליאת כל פעם לחצת על CAPS LOCK? להבא לחצי על SHIFT ובמקביל את ההאות הרצויה.. את מצחיקה.. יש לי שאלה פסיכולוגית. שמתי לב שלאחרונה הפסיכולוגית מנדבת פרטים שבצחילת הטיפול לא נראה לי שהיא היתה מעיזה לומר...האמת שעכשיו אני גם מעיזה לשאול...פשוט פעם לא חשבתי שהיא תשיב...נתחי אותה:) וגם אותי... רושמת לך בעיניים חצי עצומות מימי

שלום, במקום עבודתי פרץ לפני פחות משנה עימות ביני ובין עובדת אחרת שאיתה עבדתי מס' שנים. בין שתינו נוצרו אף קשרי ידידות באותן שנים. העימות פרץ סביב קידום שלי (שלא פוגע באחרת), וכנראה גרם לקנאתה של האחרת במלוא עוצמתה. (העובדת האחרת מבוגרת, ותיקה ובעלת משרה קבועה ובכירה). בין שתינו נאמרו דברים לא נעימים. הדברים שלי הגיעו לאחר שורה של מעשי התנכלות מצד אותה עובדת, נסיונות שניסו להביא לכך שאעזוב. בעקבות הדברים שנאמרו ביני ובין אותה עובדת (שהיא ותיקה הרבה יותר) עברתי למשרד אחר ומעמדי הורע. העובדת הותיקה אף דאגה ליצור אוירה עוינת כלפיי במשרד החדש שעברתי אליו, וגם משם נפלטתי לבסוף. העובדת הנקמנית לא שקטה, ועשתה כל שביכולה להביא לפיטוריי, תוך שהיא עושה שימוש בקשרים עם בכירי המוסד (ההנהלה) בו אני עובדת. כשהיא חולפת על פניי היא "יורה" לעברי מין חיוך מרושע. לאחרונה אף הועלה נושא פיטוריי, והסתבר שהעובדת (שאין לי יותר קשר איתה) דרשה להיפגש עם אותם גורמים בטרם יחליטו על פיטוריי כדי להשמיץ אותי. היא אף השתמשה בטרגדיות אישיות שחוותה בחייה, כדי לספר ששמחתי על סבלה, וסיפרה שאמרתי לה "מגיע לך", על אותם ארועים בחייה. היא הצליחה להשיג אמפטיה מכל הסובבים, תוך שהיא בוכה ונרגשת ומספרת על הכאב שגרמתי לה. מה שאפילו שם אותי בבידוד מסויים ויצר ניכור כלפיי. אפילו קיבלתי שיחות אנונימיות לא נעימות. החוויה הזאת אינה גורמת לי לרצונות נקם, אבל היא מחרידה אותי. האישה צמאה לדמי. היא משקיעה אנרגיות גדולות לפגוע בי, להשמיץ אותי ואף להביא לפיטוריי. למעשה, הדבר היחיד שאמרתי לה בהקשר לטרגדיות האישיות שחוותה הוא "איך אישה שעברה את מה שאת עברת, מסוגלת להיות כל כך רעה?". ולמעשה, השאלה הזאת עדיין מהדהדת באויר. אני לא חושבת שאני כועסת או שונאת אותה. אבל כל מחשבה עליה מעבירה בי גל של זעזוע ודחייה. עושה רושם שהאישה הזאת התמקדה בי, וממעמקי השאול, משכנה, שולחת בי חיצים רעילים. זה נראה לי כמו בעיה נפשית, משהו מעורער בנפשה..יצר רע. נחשפתי לדפוס הנקמני הזה בה, לא כלפיי, עוד בהיותנו מיודדות . זו אולי שאלה פילוסופית עמוקה, אבל מה גורם לאנשים, באופן ברוטאלי כל כך, לרצות לפגוע במישהו כל כך, כשכל העובדות מתעוותות והם, אותם צמאי דם, חסרי הכרה ומודעות למעשיהם? תודה, אלי.

שלום אלי, הסיפור שלך נשמע קשה מאד, ולא הייתי רוצה להיות במקומך. מול תופעות כמו שאת מתארת קשה להתמודד, כי במובן מסוים אנחנו נגררים לחוקי משחק זרים לנו. לא ברור מה מניע את אותה אישה להרע לך כל כך. יתכן שחוותה את הקידום שלך כפגיעה בלתי נסלחת, אולי דווקא על רקע האסונות הקודמים שלה ותחושה שהכל נגדה. ההשקעה האינטנסיבית שלה בהרס שלך מעידה על מעורבות רגשית עצומה ועל יצר נקמה שממשיך לבעור בה. בספר משלי נכתב "מענה רך ישיב ח?מה, ודבר עצב יעלה אף". כלומר, היכולת להסכים,איכשהו, עם הצד הזועם, עשויה לרכך אותו ולפייס את כעסו, בעוד וויכוח והתנגדות לאדם הכועס עלולה להגביר את זעמו אף יותר. יכול להיות שדווקא בגלל מצב הביש אליו היא דחקה אותך, מצב של 'אין מה להפסיד יותר', שווה לגייס עמדה פייסנית ולראות מה יקרה. נדמה לי שאין טעם להתעמק באבחנות, אלא לנקוט גישה פרקטית למזעור הנזקים שהיא יכולה עוד להסב לך. החזיקי מעמד ובהצלחה ליאת

החיים האלה מסריחים מהשורש. הכל רקוב טמא מכוער ואכזר. הכל כואב בוער שורף חודר לנשמה. אני שונאת את החיים האלה כמו שאני שונאת את עצמי. רוצה לקחת גפרור ולשרוף את העולם המזדרגג הזה וכמובן אותי בתוכו. שהכל יהפף ללפיד אחד גדול ובוער עם ענן עשן. שכל הרוע ישאב לתוכו,שלא ישאר כלום ממנו וממני אפילו לא זכר. מרגישה כמו זבל מסריח וזבל צריך לשרוף ומהר. ליפני שיטפשט. אז כוס אמו העולם הזה וזה לא תסמונת טורט זה תסמונת קריז.

שלום אין שם, לצערי, היו חלקים בדברייך שעוררו אצלי הזדהות עמוקה. לכולנו יש ימים בלתי נסבלים, בהם היינו מוכנים לפוצץ את כל העולם על יושביו. החלק הבעייתי בזה, הוא העובדה המצערת אף יותר, שמה שהופצץ ונשרף והוכחד לעולם אינו חוזר אל החיים. אנחנו כבר יודעים שיש פקעות שצריכות לנבוט, פרחים שצריכים לפרוח, ותינוקות שצריכים לגדול. בגללם, אין לנו זכות לפוצץ כלום. אבל לרצות מותר. איתך בקריז :-) ליאת

העובדה של."שמה שהופצץ ונשרף והוכחד לעולם אינו חוזר אל החיים"היא בדיוק העיניין,האין חזרה. והאמיני לי שמה שצריך לפרוח, ומי שצריך עוד לגדול, אם היה יודע לאן ואיך, היה מעדיף שנפוצץ בשבילו.ובכל זאת תודה על ההשתתפות בקריז. איך הכל היה יכול להיות אחרת אילו לא הייתי נושמת פה ובכלל....

רציתי לברר איך בודקים זאת. מבלי לבקש מהפסיכולוג תעודות. כדי לא ליצור רושם של חוסר אמון, במקרה שלאחר ממספר מפגשים. ולנקודה נוספת. אחרי תחילת טיפול של כ10 מפגשים. שהיתה לו מטרה ברורה והיא שחרור מהרגשת כאב בגרון כאילו אבן שחוסמת נימצאת שם. במיוחד במהלך נסיעה באוטובוס אחרי העבודה. (כמובן שנעשו בדיקות ששללו כל בעיה גופנית) לא היו תוצאות בכיוון זה . יש לציין שהיתה פתיחות במהלך השיחות ונהנתי במהלכן, אבל לאחר מכן הייתי במצב של כאב גדול עם המון בכי והגעתי למסקנה שאם אני רוצה להשאר שמחה כמו קודם עלי לעשות הפסקה.והרגשתי ששמור פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. הייתי שמחה לקבלת תגובה מקצועית ותודה מראש. הילה

שלום הילה, מטפלים מורשים נוטים להציג את תעודותיהם במקום גלוי לעין (גם אם מוצנע) בקליניקה שלהם. זוהי פעולה מתבקשת והגונה. עם זאת, יש המעדיפים שלא לעשות כך, ולפיכך יש להניח שהם מורגלים בשאלות. שאלות לגבי השכלתו והכשרתו של המטפל הן מתבקשות ולגיטימיות, ואין לראות בכך הבעת אי-אמון. אפשר, כמובן, לבדוק בפנקס הפסיכולוגים, אך יש להביא בחשבון שהוא מתעדכן רק פעם או פעמיים בשנה. (אני מזכירה שמטפל מורשה יכול להיות גם פסיכיאטר, עובד סוציאלי קליני, או מטפל באמנות מורשה, והללו אינם רשומים בפנקס הפסיכולוגים). ולשאלתך השניה. טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעורר תחושות קשות או רגשות שליליים היוצרים חוויה של נסיגה זמנית במצב הנפשי. אם עזבת את הטיפול במצב זה, מבלי שאפשרת לעצמך להשלים או "לסגור" את התהליך, את עלולה להישאר עם המסקנה הלא מדויקת לפיה הטיפול הזיק יותר מאשר תרם. נוכל לומר דבר דומה על מי שהפסיק טיפול רפואי באמצע (לא השלים את מנת האנטיביוטיקה, ברח מרופא השיניים אחרי הקידוח אך בלי הסתימה, או זינק משולחן הניתוחים לפני שהמנתחים תפרו את בטנו...). הרי לא יעלה על הדעת במקרים אלו להאשים את הטיפול הרפואי, נכון? לכן, כל עוד הטיפול הפסיכולוגי נעשה ללא הרדמה, יהיו מי שיחליטו לוותר באמצע התהליך, ולהישאר עם הכאב, גלוי או מודחק. אני מניחה שהצלחת להסיק מהי דעתי על הבחירה שלך, ובוודאי גם מהן המלצותי להמשך. :-)) בהצלחה ליאת

מה את עושה עם מטופל שנכנס ואומר לך רק שלום. וזהו. זה כל מה שהוא אומר כל הפגישה למרות כל הנסיונות שלך ולמרות שהוא מטופל שלך כבר הרבה זמן. איך את מתייחסת לדבר כזה? איך את מפרשת את זה?

שלום ירון, מטופל שמתכנס אל תוך שתיקה יכול לאותת על קושי או התנגדות. ההחלטה כיצד לפעול והאם (וכיצד) לפרש זאת תלויה מאד במטופל הספציפי, בהיסטוריה שלו, בוותק שלו בטיפול, בטיב הקשר בינינו, וכד'. ככלל, אני באופן אישי משתדלת שיהיו בחדר לא מעט 'עזרים' באמצעותם אפשר לתקשר את הכאב גם ללא מילים. בניגוד לחשש שמובע כאן לעיתים קרובות, המטופל השותק אינו "נמאס", גם אם הטיפול בו לא תמיד קל או פשוט. בברכה ליאת

שלום, אשמח אם תעזרי לי לגבי מה שמתרחש בחדר הטיפול. אני נכנסת שם ופשוט למישהי אחרת. אני לא אותו אדם שבחוץ, שבמציאות. אני יותר ביישנית שם, יותר מפוחדת, שקטה, עצבנית, מתנגדת. וזה החלק הכי קשה- ההתנגדות. בועטת בה רחוק כמה שאפשר בכדי שאמאס עליה. מתנגדת לכל מה שהיא אומרת ומציעה. לא עושה כלום מזה. היא מנסה המון, אבל התחלתי להרגיש שבאמת נמאס לה, היא התחילה להתקפל, פחות לנסות, פחות ליזום. איך אני אהיה מה שאני באמת בחדר. איך להיות אמיתית.

שלום יוליה, לפעמים, תחת נסיבות חיים קיצוניות, אנשים מפתחים עצמי כוזב, המשמש הגנה יעילה מפני איום בפגיעה. הניסיונות העקביים שלך להימאס עליה, נעשים ככל הנראה כדי לשמור עליך מחוויה (חוזרת?) של נטישה.כאילו אמרת: אני אבעט, היא תמאס בי, ואני ארוויח פעמיים. אדע שהיא עזבה כי ככה *אני* בחרתי, וגם אקבל אישור לכך שכולם *תמיד* מואסים בי ואין על מי לסמוך. זהו מצב עניינים לא פשוט, אבל הוא עדיף - אולי - על מצב בו אשתוקק לקרבתה והיא תדחה אותי. אני חושבת שאם תרשי לעצמך להביא אל החדר את *כל* החלקים שלך (כולם, אגב, אמיתיים) זה אולי יהיה כרוך בסיכון מסויים, אבל תוכלי להרוויח חוויית עצמי חדשה, מלאה ושלמה יותר. בצר לנו, אנחנו נוטים לשכוח שדווקא אדם שלם, אמיתי ומורכב - נמאס פחות. שולחת לך את האומץ להעיז :-) ליאת

היי ליאת, בשבועות האחרונים אני חושבת על לחזור לטיפול שעזבתי לפני כ 8 חודשים. לא קרה משהו מיוחד,הדיכאון לא חזר, אבל יש משהו בפנים,בתוכי שמאוד רוצה ומאוד לא רוצה.... אני לא יודעת להסביר מהו. אולי זה סתם הרצון לשתף מישהו במחשבות,בתהיות,ברצונות,ובקונפיליקטים יומיומיים ?? קודמתי בעבודה,וקיבלתי תוספת קטנה של משכורת. לכאורה-עכשיו קצת יותר קל לממן את הטיפול. ובכל זאת משהו בי לא רוצה "לבזבז" את הכסף על הטיפול. חלמתי באיזה יום שאני יושבת מולה,ואנחנו דנות אם לחזור לטיפול,היא מציעה הנחה קטנה,ואני קובעת איתה פגישה לשבוע הבא אבל אני לא שלמה עם עצמי, ואז התעוררתי. להגיע אליה ולברר מולה? יצריך כמה פגישות כדי להבין. אני מתלבטת בתוכי. מרגישה שלמרות הרצון יהיה לי קשה לשתף אותה,יהיה לי קשה להיות שם. הייתי שם שנה וחצי-שנתיים, מרגיז אותי שלמרות זאת,אני עדיין מרגישה זקוקה לטיפול. נראה לי שטיפול זה כמו מגנט, אי אפשר להיפרד ממנו לגמרי ..... מה את אומרת ? אולי אנסה להמתין שזה יעבור ?

שלום טלי, מעניין כמה "אין חוקים" כשמדובר בטיפול. יש אנשים סובלים נורא, שזקוקים לטיפול כאוויר לנשימה, ובכל זאת עושים הכל כדי להימנע ממנו, בעוד אחרים, שמתפקדים היטב בחייהם, מרגישים דווקא אז שהיו רוצים יותר מרחב להתבוננות עצמית. לפעמים דווקא כשיוצאים מהדיכאון או החרדה האקוטיים, משתחררת אנרגיה פנויה שיכולה להיות מושקעת ב'עצמי', מתוך חופש ופתיחות שלא התאפשרו קודם לכן. טיפול - ברוב המכריע של המקרים - הוא עניין של בחירה חופשית. נסי לשמוח בכך שיש לך את החופש לבחור כרצונך. בהצלחה ליאת

האם ניתן לקבל החזר כספי לטיפול פרטי? האם מישהוא יודע האם הדבר אפשרי בצבא,ללכת למטפל פרטי ולקבל החזר כלשהוא? תודה,גל.

שלום גל, ככל הידוע לי, הצבא אינו מממן טיפולים פסיכולוגיים פרטיים לחיילים "רגילים", מאחר וקיים מערך בריאות נפש במסגרתו. הוא יכול רק לאשר את הטיפול הפרטי. לאחרונה נודע לי שיש חברות ביטוח מסוימות המעניקות פוליסות בריאות המממנות טיפולים פסיכולוגיים. יש להתייחס לתשובתי בהסתייגות שכן היא נשענת על ידע אישי מוגבל ביותר בעניינים אלה. שווה בדיקה. בהצלחה ליאת

אני מטופלת אצל אותה מטפלת בערך שנה ושמונה חודשים. ישנם עדיין נושאים שאני לא יכולה להביא בפניה. אני נורא מתביישת לדבר על זה למרות שזה מאוד מפריע לי בחיים ואני יודעת שזה ייתן לטיפול דחיפה מאוד טובה קדימה (הרי הוא תקוע כבר הרבה זמן, והיא משקיעה המון זמן בלדבר על הקשר בינינו במקום הכאב שלי, בכדי שאוכל לתת בה אימון). יכול להיות שזו אני, כלומר שזה לא קשור אליה? ואם אני אפילו אעבור למישהו אחר לא אוכל לפתוח את הנושאים הללו?

שלום אילנה, רבות דובר כאן, בפורום, על הקושי לבטוח ולתת אמון. לא תמיד קל (בטח שלא למתבונן מן החוץ) לדעת האם מדובר בקושי הספציפי למטופל, או במשהו שקשור לאינטראקציה שבין המטפל למטופל. תוכלי להשיב לעצמך חלקית על כך, אם תבחני מה קורה לך בסיטואציות בינאישיות אחרות. האם את מסוגלת לקרבה ואינטימיות רגשית עם אחרים בחייך? עם חברה טובה? עם הורייך?האם יש מישהו בעולם איתו את מסוגלת לחלוק את הכאב שלך? אם התשובה לשאלות אלה היא שלילית, אפשר להניח בזהירות שהקושי להיחשף פחות קשור למאפייני המטפלת, והוא עלול להשתחזר גם בקשר טיפולי אחר. אני מעודדת אותך לנסות ככל יכולתך להתגבר על המבוכה והבושה, ולשתף את המטפלת שלך, לפחות בעובדה שאת עדיין משאירה דברים מחוץ לידיעתה. לעיתים קרובות מטופלים נענים להזמנה להשתמש בערוצי תקשורת נוספים כמו כתיבה, קלפים טיפוליים, שימוש באמצעים הבעתיים (ציור, מוסיקה, דרמה, וכיוב'). נסי לחשוב ביצירתיות על ערוץ חלופי שיאפשר לך לתקשר את הכאב שלך בדרך מרוככת. בהצלחה ליאת

ליאת התגעגעתי אלייך ... היתכן ואפשר להתגעגע לדמות וירטואלית?.. כן..אני עונה .. אפשר להרגיש בך ..גם מעבר למסך.. אפשר רק לחבק אותך ולומר לך את זה ...? היית חסרה לי .. המילים שלך , החיבוק בהן..יכולת ההבנה וההכלה .. שולחת לך המון חיבוקים לסופש קל ורגוע. אוהבת שרית

תודה שרית, המילים שלך חיממו את לבי בערב קר כל כך. מקווה שאת בטוב. לילה חמים ונעים שלך ליאת

שלום ליאת, ענית לי השבוע לשאלה תחת הכותרת "הפסקת טיפול" ואמרת ששלושה חודשים הם לא מספיק זמן ושכדאי להמשיך ולבדוק את הדברים עם המטפלת. חשבתי על זה המון, נפגשתי איתה והעלתי את הדברים בפניה וידעתי שאני לא יכולה להמשיך איתה, פשוט נחסמתי מולה. היה לי קשה מאד להחליט להתחיל בטיפול, זה לקח המון זמן אבל אני חושבת שכשהחלטתי שכן הגעתי די מוכנה, אני יודעת שאני צריכה את הטיפול הזה וזה מה שיכול להציל אותי והפחידה אותי מאד המחשבה להפסיק באמצע תהליך ולהשאר לבד עם כל המחשבות שלי, אבל לא יכולתי אחרת. אני חייבת שמישהו יעזור לי, הריקנות והמחשבות על המוות משתלטות עלי. למטפלת הקודמת הגעתי דרך האינטרנט בלי לדעת עליה שום דבר ואני חושבת שזה לא היה טוב, נראה לי שזה חלק ממה שגרם לי לא לסמוך עליה. אף אחד בסביבתי הקרובה לא ממש יכול לעזור לי כי הרוב בכלל לא יודעים מה עובר עלי ומי שכן לא מכיר. אני לא יודעת מה לעשות.

שלום לך, תוכלי לפנות אלי או למנהלים האחרים למייל האישי, לכתוב מאיזה אזור את בארץ, ואולי נוכל לעזור בהפנייה. אל תישארי לבד עם מחשבות על מוות. בשום אופן. לילה טוב ליאת

ישנה אפשרות בפורום לעשות חיפוש לפי מילה מסויימת? למשל, אני הייתי רוצה לקרוא את ההודעות שמופיעה בהם המילה "חלומות"

היי שיר, מעל ה"הודעה החשובה" שבמסגרת האדומה (בראש העמוד), יש לך רפליקה של "חיפוש בפורום זה" - תקליקי על זה ו... בהצלחה! ס.מ.

שלום שיר, הקישי על הלשונית השחורה, עליה כתובה המילה "חיפושבפורום זה", ואז, הקלידי את המילה "חלומות" בשדה הראשון. סמני v בחלונית "נושא" או "הודעה". לי חזרו די הרבה הודעות בתגובה לחיפוש זה. בהצלחה ליאת

הי ליאת יש עכשיו שבועיים וחצי שהיא לא כאן ואני כ"כ צריכה אותה.מפגישות דו שבועיות לעבור לכלום שבועיים וחצי. עוד שבועיים אני טסה לטיפול בחו"ל(מקווה להביא נוסע/נוסעת סמויים)ואני צריכה להיות מאוד רגועה ובגלל מה שקרה עם המטפלת אני מרגישה כ"כ רע כ"כ לבד כ"כ לא רגועה. אז אמנם משבת היא תהיה זמינה במייל ,אבל זה לא אותו דבר. כ"כ זקוקה לחיוך שלה לשקט שלה לחיבוק שלה בסיום הפגישה. )-: איריס http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-816,xFT-707844,xFP-707838,m-Doctors,a-Forums.html

שלום איריס, אין לי ספק שאת מתמודדת כרגע עם משימה לא פשוטה בכלל, של איסוף כוח לקראת הנסיעה שלך. אלה ודאי ימים מתוחים ונרגשים, ודווקא כשצריך את התמיכה היא איננה. למרבה הצער, יש מצבים בהם החיים נראים לא הוגנים, לא מתחשבים ואפילו "נגדינו". הבשורה הטובה היא שאנחנו מצויידים ביכולות התמודדות אותן יש להכניס לפעולה בשעת הצורך. כרגע, מאחר ואין ביכולתך להשיב אותה אליך, תוכלי להנות מהחיוך, השקט והחיבוק שלה, הנמצאים בתוכך, ולקחתם כצידה גם אל מעבר לים. אני מאחלת לך שהטיפול שלך בחו"ל יהיה מוצלח במיוחד. אם תרצי, אנחנו כאן עבורך ליל מנוחה ליאת

שלום לך ליאת, אתמול שאלתי את אורנה לגבי הצורך העז שלי במטפלת שלי בין פגישה ופגישה. זו הייתה תשובתה של אורנה. "כן, את צריכה... צריכה לומר לה שאת מחפשת אותה, מבקשת אותה לעצמך, מפעילה אותה כדי שתגיב, ושותקת הכל שבוע אחר שבוע. לו רק היית יודעת עד כמה חשובה למטפל האינפורמציה שסיפרת לי על עצמך... עולם ומלואו, שראוי לדיבור ביניכן. " למה חשובה האינפורמציה הזו? מה זה אומר בטיפול? איך אני אגיד לה את זה? אף פעם לא הייתי כזו נזקקת למישהו? וגם בכתב קשה לי להראות לה את זה? מה אני אמורה לעזות וזה מאוד מקשה לי בחיי היוםיום.

שלום מטופלת, בעיני, גם היכולת להודות בפני עצמך עד כמה את זקוקה לה, היא הישג בפני עצמו. גם אני, כמו אורנה, סבורה שהמידע הזה הוא בעל חשיבות עצומה, ועליו להיות מדובר, מאחר והדפוס הזה מאפיין - כך הגיוני להניח - את המגע שלך עם אנשים משמעותיים נוספים בחייך. מה שקורה לך איתה בטיפול קרה וקורה, ככל הנראה, בגירסאות שונות גם בחוץ. איכשהו, אני משוכנעת שהמטפלת שלך מזהה את הדפוס, ומכירה בקושי. החשיבות של הדיבור על כך נובעת, בין השאר, גם כחלק מתהליך של התבגרות רגשית. כיום את נוטה *להתנהג* את הרגשות שלך באמצעות שיחות טלפוניות בין הפגישות או שתיקות במהלכן. היכולת לבטא את רגשותייך במילים תהיה צעד גדול גדול קדימה. זה קשה מאד, אני יודעת. בהצלחה ליאת

איך מפסיקים עם אובססית הריון ללא טיפול?

שלום לך פלונית אלמונית, הריון רצוי שאינו עולה יפה הוא תמיד דבר עצוב. אחרי הפלה, נשים רבות מדווחות על תחושת ריקנות, דכדוך, אכזבה, ייאוש, ואפילו חרדה מפני הבאות. הפנייה לטיפול הייתה צעד נכון, שכן עלה (ועדיין עולה) הצורך לעבד את האובדן, להיפרד מהתינוק שלא נולד, ולהתמודד עם כל הרגשות שהתעוררו בעקבות ההפלה. מאחר ותגובת האבל שלך נראית חריפה למדי, נדמה לי שיש טעם רב לשקול חזרה לטיפול, זאת כדי לסייע לך חזרה הדרגתית לחיים מלאים. נסי לחשוב על כך כעל השקעה בעצמך והכנה שלך לקראת ההריון הבא והאימהות. מאחלת לך הרבה בריאות טובה והצלחה ליאת

עברתי הפלה לפני הרבה זמן(כמעט שנה) הייתי אתל פסיכולוגית-15 פגישות בעקבות זה ובעקבות הערכה עצמית ירודה עכשיו אני עוד פעם אובססיבית להריון(חשבתי שאני בהריון-כשקיבלתי מחזור בכיתי כל היום פחות תיאבון משהיה כשחשבתי שאני בהריון. מרגישה שלא יכולה לשמוח אם לא בהריון- מצב רוח ירוד איך יוצאים ממצב זה?

הרגשה מיום רע- לדבר על מש על הלב על הצער ,על הכאב על המצב העגום לרצות להיעלם ולהיפך לכלום לצאת מהמצב לדרך אופטימית לראות את האור בחושך הקר לרדוף אחרי הזמן ולחשוב שאת מאחרת אחרי כולם לגעת בנר לגעת באור להוריד את הצבע השחור לנוע על אדווה שמשהו יתן לי הרגשה טובה יש איזשהי דרך להפסיק להרגיש ריקנות, ולהרגיש טוב גם ללא טיפול כי יש לי ימים שאני באמת מרגישה טוב ויש לי גם ימים רעים איך מעלים מצב רוח ביום שאני מרגישה כך כמו שכתוב בשיר?

בעוד כשעה איש יקר לי מאד יזנק לקראת מרוץ המרתון הראשון שלו. מתרגשת, דואגת, סומכת עליו שהוא יעשה את מרב המאמצים לשמור על עצמו. Take care, Wish you luck, bro! You can do it! http://epc-library.com/tshirts/8304.jpg

עדכון המשך - הוא גדול והוא הצליח. והוא חי ומרגיש טוב (עד לתפיסת השרירים מחר...) :-) איזה יופי. ידע לקבוע את הקצב הנכון לו מראש. האימונים המושכלים הוכיחו את עצמם. יש במי להתגאות, וכמו שהוא עצמו רשם גם לי - זה עושה אותו מיוחד. אכן. (א ל תי ג בי)

הגם שאיני יודעת על מה מדובר, ההתרגשות הדביקה גם אותי. יש לי חיבה והערכה רבה לרצי מרתון, כולל אלה המתמודדים עם "מרתון" פרטי משלהם. אז בהצלחה גם ממני ליאת

הי ליאת, אלמלא ההשתתפות של אותו אדם יקר, יש להניח שלא הייתי יודעת על האירוע הזה בעצמי יותר מידי... ו... תודה על ההצטרפות להתרגשות ועל האיחולים. אם זה בכל זאת מסקרן, דיברתי על תחרות המרתון הרשמית הבינלאומית שנערכה אתמול בארץ. השתתפו בה קבוצות של אלופים מן העולם, ואיתם, מקצוענים וגם חבר'ה טובים חדורי רוח משלנו, וביניהם אותו קרוב. עקבתי אחרי התהליך היפה שהוא עבר, חוויה בעלת משמעות גדולה, עם שאיפות עתידיות. כל הכבוד לו. אכן, כללתי בדבריי גם דיבור חצי סמוי על "מרתונים" פרטיים... ונחסוך הרחבות... שיהיה סופשבוע נעים לכולם (קררררררר נורא ובכל זאת) (א ל תי ג בי)

אני בטפול כבר שנה וחצי (או אולי קצת יותר) והענינים קשים אך מתקדמים יפה אולם שבוע שעבר קרה משהו עצוב. אביה של המטפלת נפטר וכמובן שהפגישה הבאה התבטלה עד סיום השבעה או הודעה חדשה. אני מצידי פוחדת לחזור להפגש איתה כי היא עוברת עכשיו תקופה לא קלה ואני לא רוצה להיות לעומס רגשי בסביבתה. זה נכון שאם היא בוחרת להפגש שוב - זוהי הבנה שלה שהיא באמת מסוגלת לכך ולא רק בגלל שאולי אני צריכה אותה אבל בכל אופן קשה לי להפגש ולדבר על שלי בזמן שאני יודעת שאולי היא לא ישנה בלילות מכובד האבל... עוד בעיה היא שאני לא אוהבת לדעת כלום על החיים האישיים של המטפלת אפילו בדברים הכי טפשיים וקטנים כי אני רוצה לשמר אותה בתור "המלאך המושלם" אבל גם היא בן אדם! וגם לה יש חיים מתקתקים.. ושוב החיים טופחים לי ומספרים לי ששום דבר לא מושלם ואף אחד לא מושלם וזה כמעט בסדר בשבילי להבין את זה רק כל עוד ההבנה לא מתחברת אליה.. זהו עוד מצב בו אני דוחקת אנטימיות רגשית עם המטפלת ואנשים בכלל.. אני מודעת לזה אבל לא מוכנה עדין להשתחרר מזה וגם זה בסדר... אבל מה אני עושה עכשיו עם עצמי והסיטואציה איתה?? לא רוצה להפריע (ואם אומר לה זאת היא תשאל אותי למה אני מרגישה שאני מפריעה? = חוסר הערכה עצמית...)לא רוצה להיות לעול, לא רוצה להיות במקום שאולי לא יוכל להכיל אותי.... מה עושים??? איך מרגישים?? לאן פונים בלי לברוח???

שלום אור, את נוגעת בשאלה חשובה ומטרידה - עד כמה אני יכולה להיות בטוחה שמי שאמור לשמור עלי ולטפל בי, יוכל לעמוד במשימה בהצלחה. כמו שאמרת נכון, גם מטפלים אינם מלאכים, והחיים שולחים גם אליהם את זרועות המציאות, ומפתיעים אותם, פעם לכאן ופעם לכאן. מטפל מנוסה יודע, ברוב המקרים, מתי הוא כשיר לחזור לעבודתו. הוא מכיר את גבולות יכולתו, מזהה "רעשים" אפשריים, ומשתדל בכל מאודו לא לתת להם להפריע לטיפול. אין זה אומר שלא תהיה עצבות בחדר יותר מכרגיל, ואין זה אומר שלא יהיה לה קשה מחוץ לחדר הטיפול בחייה האישיים. נדמה לי שהנושא הזה מהווה עבורך "אישיו" גם ללא קשר לאבלה של המטפלת, ולכן יש מקום לדון בו במסגרת הטיפול, ולהביע בכנות את כל החששות שלך מולה. מעבר למה שהנושא מעורר אצלך, אני חושבת שמקרים כאלה מזמנים סוג של מפגש ייחודי, שונה מהרגיל, בו מתאפשרת נגיעה רכה וייחודית זה בנפשו של האחר, גם ללא מילים. אוכל לומר לך מניסיוני שלי, שבימים בהם חוויתי חוויות רגשיות מטלטלות (כולל אבל) למטופלים שלי היה תפקיד מכריע בהתאוששות, הרבה מעבר למה שיכולנו (הם ואני) להעריך באופן מודע באותם ימים. שלא נדע צער ליאת

ליאת, תודה על כל מילה שכתבת. תמכת בי, כבדת את רגשותי ועזרת לי לפחד פחות ולהעיז להמחיש את רגשותי לעצמי יותר בלי לברוח וכך, לקוות ליותר ולהגיע רחוק יותר... כל מילה נוספת, מיותרת...ליל מנוחה שיהיה, אור.

היי ליאת, שמחה, ממש שמחה שהגיע הסופ"ש ושאת פה... מה שלומך? אני נעה בתקופה האחרונה בין קצוות. הטיפול קשה נורא. אני כל כך כל כך עייפה. לא מצליחה לזכור בכלל את הפגישות האחרונות, וגם השבועיים-שלושה האחרונים מעורפלים לי. אני שוב מתנתקת ללא שליטה, נעלמת לי לשעות ולימים שלמים. חוזרת ובורחת בדרכים שלא טובות לי, משהו שחשבתי שכבר עברתי... המטפלת מנסה לעטוף ולהקל, ואני שוב הודפת. אני לא מצליחה להתרחק מהתכנים הקשים שעולים, אבל גם לא מצליחה להיות שם. חברה טובה אמרה לי היום שלא כל הפגישות שלי חייבות להיות כל כך אינטנסיביות ומפילות. אני לא יודעת איך לעשות אחרת... חשבתי לקחת איזו הפסקה מהטיפול. להתרחק קצת כדי להסדיר את הנשימה. כבר התקשרתי למטפלת כדי לבטל את הפגישה הבאה ומצאתי את עצמי מבקשת פגישה נוספת השבוע. אפילו הלשון שלי כבר לא בשליטתי. איך מניחים? איך נחים, שם, בחדר הקטן שמלא במילים המגעילות שלי? איך מחברים קצוות קיצוניים, איך מצליחים להחזיק רגשות כל כך סותרים ומנוגדים? ונמש שלי, אי של רכות וחום, בתוך האוקיינוס האינסופי של הניתוק.

ערב טוב נועם, הנה שוב אנחנו פוגשים את הספירלה המפורסמת. כאשר נדמה היה שהכל בסדר, פתאום שוב נסיגה, שוב ניעה בין קצוות, שוב סימני שאלה. חשבת על חופשה מהטיפול, וביקשת פגישה נוספת. "חוסר שליטה על הלשון" קראת לזה, אבל אולי זה לא כל כך מוזר או סותר. אולי כדי לנוח צריך להגדיל את המרחב. כמו הרחבת הצינור כדי שזרם המים ינוע בו לאט יותר, נשלט יותר. אני מאד מאמינה שאפשר לנוח קצת גם בחדר הטיפול. לאפשר התקיימות באופנויות שונות ומגוונות. אולי המפגשים התכופים יפחיתו מעט מתחושת ההכרח המחייבת כל כך, ויאפשרו לך להתמסר למגעה הרך של המטפלת. שולחת לך כוח לשרוד את הגל העכור הזה, ולהגיע לחוף מבטחים. שלך ליאת

ליאת... את חושבת שמתישהו אפשר לצאת מהספירלה? או שזה משהו שממשיך וממשיך, כל החיים? קשה לי עם המרחב הפתוח מידי שכאן, כרגע. מרשה לי לשגר אליך מספר מילים בפרטיות של המייל?

נועם, לאחרונה כשאני קוראת אותך ואת נמש שלך אני נזכרת בשיר הזה (לא מצאתי קישור ישיר לשיר המנוגן). אני מקווה שאני לא מתפרצת לך מדיי...(ואם כן, אז סליחה) תרגיל נסיגה אחרון מילים: רוני ערן / לחן: איתן גדרון ומזי כהן שוב בקרוב לקום לעזוב מגע של שריון בשריון זהיר מעופה, סכנת חשיפה תרגיל נסיגה אחרון. על הדלת כתוב בפירוש: כאן גרים לבדם בשטח כיבוש אשה וחתול משוחרר מפחדים שבעי-מלחמות ולילות נדודים. תמיד עם הגב אל הקיר כמו קאובוי ותיק וזהיר שומרת מרחק מעיניים יפות ומיד נדיבה בלטיפות. חם, שלושים מעלות בצל הדופק מהיר והלב מתבהל דואגת כל כך ללבה ויש לה סיבה, כן יש לה סיבה. הוא נגע ועבר את הגבול בלי לדעת פרץ בה מנעול כי אצלה העניין לא פשוט היא יודעת תמיד איך לצאת בקלות.

תודה... לא הכרתי את השיר. הוא כל כך מדויק לי, מדויק מדי. לא התפרצת, להפך. המילים מרגישות לי קרבה נכונה. תגלי לי מי את?

נועם.. ניסיתי כל כך למצוא מילים מתאימות, אבל ללא הצלחה.. חיפשתי שירים, חיפשתי תמונות..שום דבר לא הניח את דעתי.. רציתי בכל זאת לומר שאני חושבת עלייך. זה אולי קצת לא מתאים, אבל כל מה שעולה לי זה לשלוח לך מתכון טעים למרק חם ביום סגריר .. :-) התבלבלתי.. זה המרק שטעים.. אבל את מוזמנת גם לטעום את המתכון אם את רוצה.. זה קצת מצחיק אותי לפרט כאן מתכון, אבל מה אכפת לי :-) (תרשמי?) חותכים קטן בצל אחד, סלרי עלים, 2 תפוחי אדמה, 2-3 גזרים, 2 קישואים, ומוסיפים אותם לסיר (גדול), עם קצת שמן, אחד אחרי השני.. שופכים פנימה גם קופסת שימורים של שעועית ירוקה, ועוד אחת של שעועית לבנה ברוטב עגבניות. נותנים לסיפור לבעבע כמה דקות, ואז מכסים הכל במים, שיכסו כפול מגובה המצרכים. מוסיפים פנימה עוד חצי כרוב לבן, חתוך לרצועות, וקופסת שימורים גדולה של עגבניות מרוסקות, מתבלים במלח, פלפל והרבה בזיליקום ומחכים.. נועם יקרה, מותר להישאר מתחת לפוך כמה ימים, אם ככה מרגישים.. (ומרק בחורף קר יודע לעשות את העבודה..) אני שמחה שהפה הזמין אותך לפגישה נוספת אצל הגברת שלך.. ובטוחה שהיא רואה כמה קשה ותדע, בדרכה שלה, לקרב ולרכך את הקצוות הקיצוניים. מותר לעצום עיניים..בקצב שלך.. נשמי עמוק .. אני חושבת שיהיה בסדר.. לאט-לאט דרישת שלום לנמש ממני, וחיבוק חם לך, לילך

אני איבדתי הורי ונשארתי לבד, וזה מאוד קשה לי. הבעיה היא שאני מפגינה כוח ותפקוד בריא בכל תחומי החיים בפני כולם, אבל אני ממש פגועה, עצובה ואני לא יודעת מה לעשות בחיים או בכלל מה אני עושה בחיים. אני ממשיכה את ההצגה הזו כבר כמה שנים, אבל אני על סף התמוטטות, כי אני לא משיגה כלום ואף אחד לא יודע מזה. בפני המטפלת שלי אני מראה לה את הצד הכן כאוב ועצוב, אבל אני מרגישה שהיא לא מבינה עד כמה זה עמוק, או שאני גם אצלה מצליחה לשחק קצת מהמשחק הזה. מה דעתך בעניין

שלום לימור, הלבד שתיארת מעורר עצבות. חלקו לבד "הכרחי" או מציאותי, משום שהורייך אינם כאן, וחלקו לבד המתנהל בתוכך, צובע את החוץ, ואולי אינו גזירת הגורל. אני קוראת בין מילותייך את הכמיהה שהמטפלת שלך תראה ותעזור, וחושבת שזה באמת מקום טוב להתחיל בו - לבדוק בו את האפשרות שלך ליזום משהו פחות בודד, ליצור קשר אותנטי שמייצג אותך כפי שאת באמת... אני מאוד בעד ניסיון זהיר ואיטי, ומבטיחה לך שהוא יחלחל משם בעדינות אך בביטחה אל העולם שבחוץ. שלא תדעי עוד צער, אורנה

שלום לכם האם מקובל להתקשר למטפל ולבקש עוד פגישה באותו שבוע? פשוט יצאתי עם הרגשה רעה בפעם שעברה ולא מצליחה להירגע לבד, לא מצליחה גם ללמוד או לעבוד? האם זה מקובל או הוא פשוט ילעג לי ולא יהיה מה לעשות לי? כי פשוט אין לי משהו ספיציפי ומדויק, פשוט לא טוב לי ואני צריכה להיות שם בכדי להירגע!!!! אודה לכם על תשובה מהירה

שלום שי, בוודאי שמקובל, ואפילו מעיד על בגרות ואחריות אישית מצידך. יכול להיות שלא תהיה אפשרות ממשית לקיים פגישה נוספת, אך בוודאי שהרצון לעשות זאת אינו נלעג (אגב, זה משהו שחשוב לדבר עליו - החשש שילעג להזדקקות שלך). בהצלחה, אורנה

מה גורם לי כמטופלת אחרי חצי שנה בטיפול לעסוק עדיין בפרטים בחדר, להגיד למטפל עד כמה הווילונות מכוערים הכיסאות לא נוחים הציורים נוראיים וכו'. מה עומד מאחורי זה הרי לא באמת בעיצוב פנים עסקינן. ניסיתי לברר לעצמי ולא הגעתי לתשובה, יש באמתחתך רעויונות?

שלום מישהי, אני מסכימה שלא בעיצוב הפנים עסקינן, אלא בצורך לבטא ביקורת שלילית על החוויה שלך בחדר הטיפול. יכול להיות שהחוויה הרגשית בחדר מפחידה אותך מדי, וצריך לצמצם ולהקטין אותה, יכול להיות שזו דרכך ליצור איתו קשר, לעורר ולהפעיל. יכול להיות שאת בודקת את גבולות נחמדותו, ויכולים להיות עוד הרבה דברים... אני מציעה לבדוק איתו מה הוא חושב, ולהיעזר בו על-מנת להמשיג את תחושתך לעצמך. בהצלחה, אורנה

יש לי בעיה בטיפול. בפגישות הקשות, שבהם אני לא מצליחה לדבר או שכואב אני מעדיפה להפסיק את הפגישה וצאת. הצלחתי פעמיים לצאת, אבל בשאר הפעמים היא תפסה אותו או את הדלת ומנעה ממני לצאת. דבר שגרם לי להיות עוד יותר עצבנית, ודווקא אז לשתוק יותר ולא לשתף איתה פעולה למרות כל נסיונותיה. אני פשוט חוסמת את כל הרגשות שלי, הבכי, אפילו את האוזניים שלי, אני פשוט לא מקשיבה לה ,הכל, ברגע שקשה או כואב לי בפנים. ניסיתי להסביר לה שיותר קל לי לצאת כשכואב לי אבל היא ממשיכה בלטעון שלא מקובל לצאת. האם זה נכון? הלא עדיף ללכת במקום להישאר ולא לעשות כלום? לילה טוב

שלום שלומית, אני מבינה שמדובר ברגעים בהם את מרגישה כאב עצום ובלתי נסבל, ושאת ממש לא מאמינה שמישהו יכול לשאת איתך את העוצמה הרגשית הזו. אני חושבת שהמטפלת שלך מנסה ליצור איתך חוויה רגשית אחרת - להיות איתך במקומות הכי נמוכים וסוערים. אני חושבת שכדאי לדבר על זה לא בעיתות מצוקה, אלא דווקא כשאת רגועה. בפגישות כאלה כדאי לדון ביחד במה שקורה ולהחליט על דרך פעולה משותפת, לקראת הפעם הבאה בה הסערה תגיע... שיהיה קל, אורנה

אני נשואה ואם ל 3 ילדים ואני נמצאת בתקופה לא טובה בחיים נראה לי שהכל לא טוב :בעיות בזוגיות, בעיות עם הילדים בלימודים ובבית , אני מאוד עצבנית כל היום צועקת ומתרגזת וכך נראים החיים בבית - מתח ,צעקות ובלאגן אחד גדול אני יודעת שצריך לטפל בעניין אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל כשיש כ"כ הרבה בעיות בכל כך הרבה תחומים אני מרגישה מיואשת הדבר גורם לי לתסכול רב עד כדי מחשבות אובדניות כיןן שאי אפשר להמשיך לחיות בצורה כזו , מה עושים ?

שלום לירן, נשמע שמרוב עצים קשה לך לראות את השביל ביער, וזה מאוד מובן לי ובהחלט מפחיד ומתסכל. אני מציעה להתחיל בך - בחיזוק של עצמך. אם את תרגישי יותר ברורה לעצמך ויותר חזקה, תוכלי להחזיק בצורה טובה יותר קשיים נוספים, ואז יתחילו מעגלי שינוי חיוביים. פני לטיפול פסיכולוגי, אצל מטפל/ת שיעוררו בך תחושה של חמימות, תמיכה ואהדה. התמידי בכך, והתחילי לעשות סדר בדברים. הערה חשובה בנושא האובדנות - במידה והמחשבות ממשיכות, התייעצי עם המטפל/ת בנוגע לטיפול תרופתי, לפחות עד שתתחזקי. בהצלחה, אורנה

ערב טוב, אני בטיפול שנה וחצי, אבל ממש קשה לי מאוד בלדבר, לשתף ולתת לה להתקרב יותר מדי. הייתי השבוע עם מספר חברות בבית קפה, וכולם היו עובדות סוציאליות שיש להם כמה -לקוחות- משותפים. הם דיברו בלי להזכיר שמות, עד כמה המטופל הזה קשה, או מה זה רוצה מהחיים שלהם כשהוא בא ולא מדבר, ודיברו על הבנות שבמצוקה שבאות "וזורקות" את כל הכעס עליהן...וכל מיני שיחות. אז שאלתי את המטפלת שלי עד כמה היא סובלת אותי, וכמה היא חושבת שאני מעצבנת, או דבילית...(כל זה היה בעקבות הפגישה ההיא, אבל לא הסברתי לה) ואז היא התעצבנה עלי ואמרה ל ישאני בן אדם מאוד קשה, ושקשה לה איתי, כי היא מרגישה שאני שמה אותה במבחן מתמיד, אבל היא רוצה לעזור לי ולהמשיך איתי, רק שאני איתן לה הזדמנות לזה. זה מאוד פגע בי, דווקא השאלות שלי רצו לבדוק אם היא כך כלפי כמו ששמעתי בפגישה ההיא... אם אני כל כך בן אדם קשה, איך אני אמשיך איתה...אם היא חושבת כך עלי.

שלום ל.א., אם את יכולה, אני מציעה בחום לחזור אליה ולהמשיך לדבר על מה שקרה. אני חושבת שנוצרה ביניכן סיטואציה לא מוצלחת, בה את היית זקוקה לאישור ותמיכה ממנה בעקבות השיחה ששמעת, ואילו היא הגיבה ממקום אחר, יותר ישיר וחושפני. אני שומעת בדבריה הרבה מאוד רצון להעמיק את עבודתכן המשותפת, ואני מציעה לבדוק את הדברים. אל דאגה, הרבה מאוד דברים קשים אפשר לתקן אם מדברים בכנות! בהצלחה, אורנה

שלום לך, יש לי קושי בשבוע בין כל פגישה ופגישה. אני מרגישה צורך עז לדבר איתה לשמוע ממנה. בשבועות שאני לא מצליחה למצוא סיבה כלשהי לדבר איתה זה עושה אותי עצבנית, בלתי שקטה (משתמשת בפורום המון עם הרבה שמות)...ורק מחכה לפגישה. למרות שהפגישה עצמה עוברת לרוב בשקט מצידי, ואני לא משתפת אותה בהרבה דברים, אני אפילו לפעמים אוהבת לעצבן אותה רק בכדי לשמוע ממנה.. הצורך הזה הוא רק בתוכי, אף פעם לא דובר עליו, ואם כן הזכרתי אותו, אז אני מזכירה בפגישות "הקשות". לא נותנת לה להרגיש בצורך שלי בה. זה מתיש אותי, נותנת לימים רק "לעבור" בלי ליהנות מהם. מה אני צריכה לעשות בעניין? ולמה זה קורה לי? האם אני צריכה

שלום מטופלת, כן, את צריכה... צריכה לומר לה שאת מחפשת אותה, מבקשת אותה לעצמך, מפעילה אותה כדי שתגיב, ושותקת הכל שבוע אחר שבוע. לו רק היית יודעת עד כמה חשובה למטפל האינפורמציה שסיפרת לי על עצמך... עולם ומלואו, שראוי לדיבור ביניכן. אם קשה מדי, אולי תראי לה מה כתבת? אורנה