פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בת 24, סובלת מחרדה חברתית, סובלת מחוסר בקירבה של אנשים, מעולם לא היו לי חברים קרובים ואת הידידים אפשר לספור על יד אחת בקושי. אני מנסה לא לחשוב על הבדידות אך לפעמים זה מתפרץ, במיוחד אחרי שאני מאוד מנסה ליצור קשרים ולא מצליחה.הקשר גם עם הורי לא ממש טוב. עם אבי כמעט ולא מדברת בכלל. הורי גרושים ואני גרה כיום לבד. הקשר עם אימי סביר- מדברות בטלפון אחת ליומיים שלושה בדרך כלל, אך מעולם גם איתה לא היה קשר עמוק. אני בנאדם שמאוד מדחיק הכל לבטן, אני רגילה לעשות הכל לבד ולא אוהבת את זה. החרדה או הבעיה הזאת ממש מילדות, מגיל 0 לא היו לי חברים ובגן תמיד שתקתי. שקלתי טיפול אך לא בטוחה כמה לדבר עם אדם חיצוני על המתרחש יעזור. אולי תרופות יעזרו?.. נמאס להרגיש לבד בעוד שכולם בחוץ נהנים.

שלום מיואשת, אני שמחה שכתבת שנמאס להרגיש לבד בעוד שכולם בחוץ נהנים, משום שזו עדות חשובה לכך שאינך רק מיואשת. אני רוצה שתדעי שאני משוכנעת שטיפול יכול להוות אופציה טובה עבורך. נסי לדמיין איך זה יהיה לבנות מרחב משותף עם אדם אחר, קשוב ואכפתי, מכוון כולו להבין ביחד איתך מה כאב ומה התקלקל שם בעבר... ואת האופציה התרופתית, או את האפשרות להוסיף טיפול קוגניטיבי-התנהגותי קבוצתי (כן! דווקא כן!) בחרדה החברתית תוכלו לשקול ביחד. שיהיה בהצלחה, אורנה

איפה אני משיגה מידע כללי על קבוצה של טיפול קוגנטיבי- התנהגותי? או שזה דרך המטפל בלבד? אני סטודנטית.. היכן אוכל להשיג מטפל בזול יחסי? קיימת חיה כזאת?

ביתי בת 8 ילדה יפה ונשית מאוד אבל אינה אוהבת ללבוש ביגדי בנות להיפך אם ארצה שהיא תלבש משהו עליי להגיד לה שזה בגד של בנים. אוהבת לשחק משחקי דימיון ומשחקי מלחמה עם אחיה הקטן, אוהבת מאוד חברה של בנים מאשר חברה של בנות . דבר נוסף ששמתי לב שכשהיא משחקת עם חברות בבובות היא תמיד בוחרת להיות עם הבובה של הבן והחברה עם הבובה של הבת . אני מגלה שיש לה המון סקרנות לגבי המיניות שלה היום אבל לפעמים נדמה לי שהיא היתה רוצה להיות בן בכלל.... יכול להיות שכבר בגיל כזה ניתן לזהות את הזהות המינית שלה? האם כל מה שציינתי מעיד על נטייה מינית כלשהיא? או שמה זה מתאים לילדים בגילה לשחק ולהשתעשע עם הזהות המינית שלהם.... אשמח לתשובה מהירה

שלום מיקה, אני יודעת שקל לומר מלעשות, אבל כדאי להפסיק לדאוג. הבת שלך נוטה ככל הנראה להיות "טום-בוי", ילדה הנוטה להתנהגויות שהחברה שלנו מייחסת לבנים, וזה בסדר גמור וחסר כל משמעות מבחינת ההעדפה המינית שלה כאישה בוגרת. נסי לתת לה זמן ומרחב לגדול ולגלות... לילה טוב, אורנה

רק.. רוצה .. (((((לצרוח!!!!))))) להוציא ממני את כל הרעלים להוציא ממני את כל הכעסים להוציא ממני את כל האנרגיות השליליות.. שלא שלי !!!! אז.. לא לשתוק, רק ..להפנים, או.. אולי..לבלוע? שוב, להדחיק????!!!! הכי חשוב , לשים עליי מסיכה, לנשום עמוק, ולספור שוב.. עד עשר עד מאה עד אלף עד אינסוף עד שייגמר לי האוויר!!!! עד שייגמר לי האוויר!!!! ואז, לספור שוב.. עד עשר עד מאה עד אלף עד אינסוף עד שייגמר לי האוויר!!!! העיקר .. לעבור.. עוד שנייה, עוד דקה, עוד שעה, עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה, עוד חיים... רק.. לנשום עמוק, ולספור.. מהסוף להתחלה מההתחלה לסוף מעבר לזה.. באמת, שאני .. כבר לא יודעת מה לעשות. אורנה ....

ש', מילותייך תמיד חזקות ועזות, מביעות בעוצמה את הזעקה הפנימית שלך. הלוואי שתצטרכי פחות לצרוח. עם הזמן, והטיפול והחיים. לילה טוב, אורנה

אורנה , יש לי שאלה הנוגעת לאנשים ,אשר מזמן היו צריכים להיות במסגרת מסודרת של משפחה ילדים וכו'. הם נראים טוב, משכילים ,יוצרים קשרים .. כל הקשרים מתפרקים ,בתירוצים מתירוצים שונים ,ומגיעים תמיד לאותה נקודה... לפעמים אני חושבת לעצמי,אולי באמת יש כאלה שלא מתאים להם להקים משפחה ,ובסך הכל צריך לקבל ולכבד את רצונם לחיות את חייהם ,איך שהם מבינים ורוצים. הם בטח לא יאמרו זאת בקול ,כדי לא להשלח תיכף ומיד לאיזה יעוץ פסיכולוגי לאבחן את מידת השפיות אצלם...(הם נראים שפויים לחלוטין) אשמח לשמוע דעה מקצועית בענין

שלום ריקי, את מבטאת את ההנחה שמסגרת מסודרת של משפחה וילדים היא ביטוי לנורמליות, ואת לא לבד בתפיסה כזו של התפתחות נורמטיבית. אבל, כאשר מסתכלים על הפרט בפני עצמו, ודאי שמדובר במסלול אישי והרבה יותר מגוון. אני מתכוונת לכך שלכל אחד מאיתנו מסלול מאוד פרטי להגיע אל ההגדרות האישיות של משמעות ואושר. לכשעצמי, אני חושבת שזה מעניין... מי שמרגיש תסכול ועיכוב בדרך אל המשמעות והאושר, בוודאי מוזמן לחבור אל המטפל המתאים ולחפש ביחד את הסיבות. ואת זה, את צודקת, צריך לרצות... בברכה, אורנה

טוב אז ברור ששאלתיי שוב למה הוא לא נוגע בי והוא אומר שבתחילת הקשר כל כך לא זרמתי איתו והוא לא סיפק אותי והאגו שלו נפגע ואני כאילו גם בלי כל כך ניסון שזה נבע מזה שאולי גם הציפיות שלו היו גוהות מידי ועכשיו הוא אומר לי שהוא רוצה שאשאר לידו כי אני גם עובדת אצלו בעסק ואני ודעת כמה קשה יהיה לי לוותר עינו אבל מצד שני אני גם יאכל את עצמי על זה שהוא לא נוגע בי איך באמת אפשר להמשיך ככה...ואני לא ודעת אם לעשות צעד של לעזוב כי אני פשוט אהיה שבורה גם כלכלית נכון לעכשיו וגם פיזית ונפשית ואולי אני צריכה סבלנות כי אם אשאר שם הרי ברור שזה התחייבות אחד לשנייה כי אני ל אלך לפגוש אחרים ולא אתקדם מה שאני יודעת זה שלא טוב לי ככה אנחנו גם לא ישנים ביחד והצעתי את זה אז הוא אמר שהוא בתקופה שהוא ישן לא טב בלילה ואז הוא לא יירדם בכלל שאלת אותו אם הוא אוהב או מרגיש לפעמים צורך לחבק אותי אז הוא לא ענה בקיצור לא פשוט כי אני אוהבת כל כך ולא יודעת מה לעשות אשמח למייל אישי של אחד ממכם ...אם זה אפשרי

שלום עדי, אני מבינה שזהו חלק מהתכתבות קודמת עם מנהל/ת אחר/ת, ויתכן שתרצי להמתין לשובם. בכל מקרה, אני מבינה שאת חווה קושי גדול בתוך מערכת יחסים עם הבוס שלך, שנוצרה בה בעיה סביב יחסי המין. אני מציעה לא לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח, אלא לפתוח את הדברים באומץ ובכנות. אם משהו בסיסי התקלקל בקרבה ביניכם, ובא לידי ביטוי במיניות, אי אפשר יהיה להתעלם מזה לאורך זמן. יתכן שבתקופה כל-כך לחוצה ומורכבת בחייך כדאי להעזר בפסיכולוג/ית שילוו אותך באופן אישי. זה טוב יותר ממייל מפסיכולוג שאינו מכיר אותך לעומק, אני מבטיחה לך. שיהיה לך טוב, אורנה

שלום. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מאחרת לכל מקום. ממש, אין מקום שאני לא מאחרת אליו. מאז הילדות שלי. גם אמא שלי מאחרת לכל מקום, אולי לפעמים קצת פחות ממני אבל גם לה יש איחורים. לעומת זאת אבא שלי למשל לא מאחר, אפילו ההפך, הוא מקדים. בתור ילדה הייתי מאחרת תמיד, לבית ספר, חוגים, חברים. בהמשך בגיל ההתבגרות המשכתי לאחר, אפילו הייתי מאחרת לטיפולים פסיכולוגיים, לרופאים, בהמשך איחרתי לעבודה, המשכתי לאחר לחברים... ובהמשך... איחרתי גם לבני זוג (ועד היום אני מאחרת להם). בן זוגי האחרון כמעט נפרד ממני עקב האיחורים שלי. בן זוג אחר שלי פשוט לא טרח להגיד לי אבל מסתבר שזה גרם לריחוק שלו ממני. אנשים מתרחקים ממני, כועסים... בצדק... אני פשוט לא יודעת לתכנן את הזמן. אני לא יודעת איך להסביר את זה. יכול להיות שגם לפעמים לא ממש איכפת לי מרגשותיהם של אחרים. זה פשוט שמבחינתי זמן הוא נצחי, אני לא מצליחה לתפוס אותו. אגב, יש לי ADHD (וגם הפרעות קשב וריכוז) יש לי דיסקלקוליה, וזה ככה גם במספרים, אין לי תחושה של זמן אף פעם כמו שאני לא מצליחה לתפוס חישוב מתמטי. כאילו כל מה שקשור למספרים לא נתפס אצלי. לאט לאט אני מבינה שאנשים מתרחקים ממני כי מילה שלי היא לא מילה, אני אומרת דבר אחר ומתנהגת בצורה אחרת. אומרת שאבוא עוד שעה ומגיעה אחרי חמש שעות... נשארת לישון (אצל בני זוג) אומרת שאני צריכה ללכת בבוקר אבל ממשיכה לישון כי אני לא מצליחה לקום ומבחינתי זה "רק עוד שעה" לישון. אני מבינה עכשיו שזה דוחה אותם ובגלל זה מערכות היחסים שלי נגמרות. כל החיים שלי הרוסים, כי אני מאחרת לעבודות, לחברים, כולם כבר "מכירים" אותי, יודעים שאסור לסמוך עלי. הבעיה שאני לא יודעת איך להתנהג אחרת. חוצמזה, אני לא מצליחה לארגן כלום, החדר שלי תמיד מתבלגן (בלאגן נוראי) היומן שלי נשכח איפשהו, אני שוכחת כל דבר, הראש שלי מלא בעיסה של דברים שאני צריכה לעשות ואף פעם לא מספיקה, היום קצר מידי בשבילי, כי כל דבר אני עושה בדוחק אחרי שדחיתי. אני סובלת מאוד, אני חשה השפלה, לדעת שהאיחורים שלי פוגעים באחרים, אני בכלל חשה השפלה, כי זה מביך אותי. אנשים חושבים שלא איכפת לי. יכול להיות שבאמת לא אכפת לי. כי מבחינתי אני תמיד אומרת עוד מעט, אני עוד אספיק, אני צריכה רק עוד לסדר משהו. אני תמיד אומרת תכף, עוד מעט. אח"כ. הפסדתי כל כך הרבה דברים בחיים, אנשים, חיים. למה אני צריכה לסבול ככה? למה אין איזה כדור שירפא אותי, שיעשה שיהיה לי איכפת? כי נראה שבסוף גם לא אכפת לי מעצמי. אני לא זוכרת שאי פעם הייתי דייקנית. אף פעם לא הגעתי בזמן למקום. רע לי מאוד. כל פעם אני אומרת שאני משתדלת, ואני מנסה אבל זה תמיד נראה כל כך קשה. אף אחד לא מצליח להבין עד כמה זה קשה. אני קוראת מאמרים על אנשים שמאחרים ואני מבינה שזו תכונה מאוד שנואה, אנשים לא סובלים אנשים שמאחרים. ובצדק... מצחיק, גם אני לא מרגישה בנוח כשמאחרים לי... אבל אני ממש משתדלת. אני תמיד אומרת "טוב אם הוא איחר לי זה מגיע לי, כי גם אני מאחרת כל הזמן". אבל אני לא רוצה לאחר, אני רוצה חיים מאורגנים ושלהגיע בזמן יהיה בראש סדר העדיפויות שלי. אבל זה לא ככה, כי נראה לי לפעמים שפשוט לא אכפת לי מאף אחד מלבד עצמי. אני חושבת שזה נכון.

שלום רוצה חיים טובים (בצדק), אכן מתסכל ביותר. רגע לפני שאת מתייאשת, אני רוצה להציע להסתכל על המצב הנוכחי כשילוב של הפרעת הקשב והריכוז שלך, הרגלים גרועים, והיבטים רגשיים של הקשר שלך עם סביבתך שעד כה לא נבדקו בצורה מעמיקה. והחדשות הטובות: ניתן לטפל בהשלכות התפקודיות של הפרעות קשב וריכוז, הרגלים אפשר לשנות, ואת המורכבות הרגשית (אני מתכוונת לאותם מקומות שאינך ממש רוצה להגיע אליהם, המפגשים שקשה לך להיפגש, אותם את פשוט מקצרת בכמה דקות/שעות ובכך מצמצמת את משך ההתמודדות) אפשר לבדוק בטיפול פסיכולוגי. לכן, לשילוב הלא פשוט הזה כדאי לגשת מכמה כיוונים - יעוץ תרופתי, אימון לשינוי הרגלים, וטיפול פסיכולוגי שיעזור לך להבין מה קורה שם... מוכנה לאתגר? אורנה

האם מאחורי האיחורים עומד 'משהו פסיכולוגי'?

תודה אורנה. תוכלי לפרט קצת יותר על השילוב הזה של יעוץ תרופתי, אימון וטיפול פסיכולוגי? הכל בא ביחד או שאפשר לחוד? איזה טיפול תרופתי יכול להתאים? והאם לא צריך פסיכיאטר בשביל תרופות? ומה לגבי אימון לשינוי הרגלים - מה הכוונה בזה? מה יותר חשוב - הטיפול הפסיכולוגי, האימון או התרופות? והאם זה יכול לעזור לי באמת? כאילו נדמה לי שזאת מעין גזירה כזו שנגזרה עלי, מאז ומעולם איחרתי. זה נטבע בי כמו תכונת אופי, כמו צבע עיניים. כמו משהו שנולדתי איתו, ולא כמו תכונה נרכשת. אני פשוט תמיד איחרתי. אז איך זה ישתנה? תודה על התשובות

אני רואה ש"נעלמה" תשובה שלי, אז אכתוב אותה שוב: כתבתי ל- ל., חברה קבועה ונורית, שאני שומעת את הצורך והכמיהה המובעים בתהייה היכן אני (אנחנו). הלוואי שאפשר היה להיענות לכל אחד ואחת מכם באופן מדייק ומיטיב. ברגעי התסכול, נסו לזכור שאנחנו משיבים לשאלותיכם בהתנדבות, לאחר עמל יומנו וחיינו הפרטיים, ולא תמיד זה מסתייע. עכשיו לגמרי כאן, אורנה

אין תיאבון כ-שבועיים, מצב רוח אפור, אין כח לכלום ועייפות כל הזמן הרגשה שמשהו מת בי האם דיכאון?

שלום פלונית 2, הסימנים שמנית מהווים חלק מהסימנים הדרושים לאבחנה של דיכאון מז'ורי. על-מנת לדעת יותר, וחשוב מכך - על-מנת שתקבלי את הסיוע הדרוש, כדאי לפנות בהקדם לשיחת התייעצות עם פסיכיאטרית או עם פסיכולוגית קלינית. בתקווה להקלה, אורנה

אשפזו את אשתי אחרי נסיון התאבדות שני במחלקה פסיכיאטרית. לפני חודש היא ניסתה להתאבד פעם ראשונה ושחררו אותה אחרי 48 שעות. כמה זמן מחזיקים מישהו שאינו פסיכוטי או סובל ממחלת נפש במחלקה סגורה, אחרי כמה זמן בערך משחררים. מה התהליך?

שיוקל לכם, עשה לי נורא עצוב לקרוא

שולחת לכם את תמיכתי הכנה שתדעו רק טוב.

שלום יורם, צר לי לקרוא על סבלה של אשתך. לצערי, אין תהליך "כללי" שאני יכולה לסייע לך להבין את שלביו, אלא כל מקרה נבחן לגופו (נכון יותר: לנפשו). לכן, המקום הנכון לפנות אליו הוא צוות המחלקה בה מאושפזת אשתך. שיהיה לכם קל יותר, אורנה

שלום רב יש לי בעייה מאוד רצינית אני ובעלי לעתיד לא גרים בארץ אנחנו אמורים להתחתן בקרוב אנחנו נמצאים כ- 4 חודשים ביחד הוא קצת הסתבך בארץ עם דברים אז עקב זה עברנו לחול עזבתי את כל החיים שלי משפחה לימודים עבודה ופה אפילו את השפה אני לא יודעת כי לא מדברים אנגלית אפילו חברים אין לי כל החברים בארץ ולא תמיד יש לי איך לתקשר איתם קשה לי נורא הוא נורא קנאי ברמה אובססיבית ומפחידה תמיד מחפש אותי על שטויות וגם שאנחנו רבים אין לי עם מי לדבר וזה נורא קשה אני אמורה להתמודד עם הכל לבד אין לי ממש למי לפנות קשה לי ולדעתי הוא ממש צריך טיפול כי יש לו התנהגות אובססיבית ברמות שלפעמים זה מפחיד אותי אתמול אמרתי לא שאוליי אנחנו לא מתאימים וכדאי שניפרד אז הוא אמר אוקיי אם את נפרדת ממני אני יירצח את עצמי ולקח סכין ופצע את עצמו לדעתי הוא ממש צריך טיפול והוא לא מוכן לשמוע על זה ובתוכן שלו הוא באמת בנאדם טוב ואוהב ודואג כלכלית למרות שאנחנו עובדים על ילד ואני ממש מפחדת שיהיה לו אבא כזה שכל יום מקבל כריזה ממשהו חדש אני כל הזמן מנסה לדבר איתו אבל גם זה לא כל כל עוזר הוא אומר שהוא ישתנה ולשיוו כלום לא קורה אני גם יודעת שבנאדם לא יכול להשתנות רק להשתפר אבל אצלו זה כל יום מחמיר ונהיה מפחיד יותר ויותר הוא לא סומך על אף אחד בעולם אפילו לא עליי ולדעתי צריך שיהיה אמונה קצת בבן זוג שלך לפחות בבקשה עזרו לי

הי, באמת נשמע לא טוב בעיניי. אתנצל מראש אם דבריי לא לעניין. מה שעדיף לדעתי שתעשי, הוא מהכיוון שלך, ולא שלו. הכוונה לדאוג, לשמור על עצמך, ולטפל *בך*. הייתי במצב די דומה לזה שאת מתארת. אין מקרה אחד מעיד על האחרים, ובכל זאת, אספר לך קצת איך העניינים המשיכו אצלי מתוך התחלה די דומה (טריגר): מישהו שניסה להתקרב אליי, גם הוא סחב סיפור "מכובד" של הסתבכות בארץ, ובכלל טיפוס מאד לא אמין ולא שומר חוק, הגיע באיזה שלב למן סוג של איומים שאם אני לא אתן לו להתקרב ממש אז הוא יתאבד. וכמובן כמה הוא אוהב אותי ויבטיח לי בית ועתיד. הוא כנראה באמת התכוון. אבל כוונה בלי גיבוי. אבודה כמוני מסתובבת מראש עם רגשות אשם כבדים, הערכה עצמית בתהומות, לא יודעת לשמור על עצמה ומתה לא לראות יותר את הבית הפוגע שלי, והוא במקביל ניסה לסנוור אותי במילים של טוהר, זכ?ו?ת ושלמו?ת :-/ אז אפשר להבין איך הסתבכתי עם זה. ממש לא ידעתי מה ואיך, ראיתי את כל האורות האדומים צורחים, והלכתי לפגישת ייעוץ חד פעמית עם פסיכולוגית. רציתי לשמוע שתאמר לי לא להכניס ראש למיטה חולה. לא לגעת במקל מקילומטר. איך להיחלץ ולהיות בטוחה עם זה. אבל, משום מה יצאתי משם וגם לקחתי את ההמלצה לנסות להמשיך איתו. אולי זו הזדמנות. יכולתי לדחות על הסף את הרעיון שהיא הציעה, או זה שלפחות הבנתי שהיא הציעה, אך ההחלטה התהפכה. בעיוורון רגשי בו הוכיתי, ובנאיביות מופלגת, האמנתי שאהיה זו שתצליח להוציא ממנו את הטוב ואשקם אותו. מאותו רגע עברו עליי שנים רבות של סחיטות ואיומים וניסיונות שליטה שלו. פחדתי שיפגעו קרובי משפחה שלי, פחדתי שהוא יפגע בבחור שאהבתי באמת (אהבתי מישהו אחר, ואהבתנו לא התממשה). פחדתי שהוא ייפגע בי. שיפרסם עליי בדיות. והוא פרסם. האיש הצליח להפחיד אותי בסיפורים. היה עושה מעקבים. סיפר שהוא מקליט אותי ואיים שישמיע את השיגעון שלי בחתונה לפני כולם. משכנע אותי שעשיתי דברים שמעולם לא. ביים לפחות חמישה ניסיונות התאבדות, היה מבטיח הבטחות קסומות וכהרף עין נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. סחט ממני את כל מה שאפשר היה. שמר בקנאתו ששום אדם לא יתקרב אליי, ודאג לספר לי עד כמה היה טוב לו עם אחרות. ועוד כל מיני דברים שלא אעיז אפילו לרשום. ממש מגיבה רע רק כשאני נזכרת. סליחה. הבטחות להשתנות ולפצות וכל החרטה הזה (סליחה על ההתבטאות) - מאד אופייני לטיפוס, ושוב, סליחה על ההכללה. לרוב, לא נראה שיש גיבוי אמיתי מאחוריי הדברים. במיוחד כאשר האדם אינו מוכן לשתף פעולה וללכת לטיפול. הזכירו באחד העצים האחרונים גבולות. הייתי תחת איומים וחרדתי מהם, ולא היה גבול כמעט. ניבאו שאתאבד בגללו, והנה, אפילו לא התאבדתי אחרי דברים גרועים יותר. ולא שיש לי מושג למה אני חיה. הוא חי עד היום כמו גדול ומחייך מאוזן לאוזן את החיוך המכוער שלו. הוא כנראה חי. או שפשוט לא שמעתי שהוא מת. ברחתי וחזרתי ובסופו של דבר הצלחתי להתנתק, וזה היה כרוך במחיר התנתקות מהעולם לשנתיים שלמות. כשנראה שהיה משהו חדש באופק, הסתבר שהוא דומה מאד לקודם במאפיינים בסיסיים. שוב ברחתי כל עוד נפשי בי, ואז בחרתי במצב של ניתוק תמידי מהעולם. לא נותנת להתקרב עד היום. לאף אחד. היום אני בטיפול ויודעת שלא סתם נוצרו "קשרים" כאלה. עדיין לא יציבה כדי להצליח לסמוך על עצמי לא לעבור נפילה חוזרת, אפילו עם הטיפול הטוב שלי במקביל. הייתי רוצה להאמין שאת לא במצב כמו שתיארתי. ממליצה לך לא להגיע להחלטה לבד, אלא עם ייעוץ, ולא ייעוץ של פגישה אחת, אלא ממש טיפול משלך. אני חושבת שכדאי בארץ ובשפה הנוחה לך ובקרבה תומכת של חברים. את צריכה לזכור, שארבעה חודשים הם משך זמן קצר מידי להכרות מעמיקה, שאינך אשמה בסבל שלו, ועם כל הרצון להאמין, לא בטוח שכדאי לך לקחת עליך משימה לתקן אותו. מה גם שזו אחריות גדולה מידי עבורך.

שלום אנונימית, קראתי את דברייך בתשומת לב, וחיפשתי בהם את האהבה והחיבה והחמימות והאמון שנכון שיהיו בתחילת קשר, על-מנת שיהוו בסיס איתן להתמודדויות הרבות שצפויות בהמשך הדרך. במקומם מצאתי הסתבכות ובדידות וקנאה ופגיעה עצמית ופחדים מפני העתיד. זה לא נשמע בסיס איתן לזוגיות, ואת צודקת - גם לא להורות. אני חושבת שכדאי לך לפנות לייעוץ מקצועי, ולשאול את עצמך ביושר האם אלה החיים שרצית לעצמך. ההתמודדות לא מסתיימת כשמתחתנים או כאשר נכנסים להריון - היא רק מתחילה. שיהיה לך טוב, אורנה

אורנה. מה שאני רוצה הוא שאיזה יד תשלף מהמסך, תכרך סביבי ותהיה שם. אולי שכבר תשאר גם בזמנים שאני מתרחקת מהמסך. היד תרגיע כל פעם כשאני ממלאה את הר?יק בעוד ועוד ג'אנק מהסוג הנחות ביותר. אני הולכת ומשמינה ומוסיפה, זה קיצוני כבר, בלתי נשלט. הבטחות הבוקר שאוכל באופן מסודר ובעיקר בריא יותר נמוגות עם קרני האור הראשונות, אני מתביישת לספר מה המרכיב העיקרי בארוחותי - אלה לא ארוחות אלה זלילות לא מסודרות ומתמשכות - עד מתי? המכנסיים לא נסגרות. השדיים מונחים, בכבדות שלא היתה מעולם, על מעלה הכרס. המחוג במשקל מורה על מספרים שמוכרים לי מחודש תשיעי של ההריון. מה קורה איתי. מה יהיה איתי. עד מתי.

שלום לך אנסה לעזור לך קצת מנסיוני. מאז ומתמיד הייתי אכלנית כפיתית של ממתקים ,זו היתה החולשה שלי. היו לי ממתקים בבית ,כשילדי הקטנים היו התירוץ לכך .לא משנה שהייתי אני ,זו שחסלתי את הרוב. עם השנים ,ואני כבר מעל חמישים ,הגעתי להבנה שאם אני רוצה להפסיק לאכל ממתקים . פשוט ,לא להכניס אותם הביתה ,או להגביל את כניסתם הביתה .אני לא אוהבת היום פחות ממתקים ,אבל אוכלת מהם פחות ,כי אין. אפשר לישם את הרעיון ,גם לגבי סוגי מזון אחרים שיש לך חולשה אליהם ,הגורמים לך להשמנה . לגבי,הצלחתי לרדת מעט במשקל ,ומה שחשוב יותר ,הפסקתי את תהליך ההשמנה , ומשקלי, כבר זמן רב נשאר יציב. תנסי!

הי, נגעת ללבי. מכירה כמה נורא הקטע המטורף עם האכילה הבלתי פוסקת, אבל זה לא משנה, כי לכל אחד זה אחרת, ובזמנים שונים זה אחרת אצל כל אחד... קטונתי מלהבין. הלוואי ואפשר היה למצוא תשובות לשאלות מורכבות כל כך. אבל, פתאום ככה חשבתי שאפשר לשקול פרמטר נוסף, לא יודעת אם יניח את הדעת, אולי יקטין את הבהלה. פשוט... נורא קר עכשיו והימים קצרים קצרים, לא מעודדי מצב-רוח... ישנה נטייה רבתי לבלוס יותר, שומנים, פחמימות... להיות עגומים. כל זה אינו גורע ממה שכבר קשה איתו ממילא. אולי הוא פשוט מצטרף וביחד הם הופכים להיות דבר גדול ומאיים יותר. ואולי אין קשר. בתקווה שתושט לעברך יד ותיכרך ברכות, בחום, באהבה וקירבה סביב. ובעיקר, תחזיק אותך יציב, עם אפשרות הרפייה מיידית לבחירתך.

שלום מעלה, תיאורך חי ונוגע ללב, והוא עורר בי תחושה של חיבה. אני כותבת את זה, משום שאני תוהה האם גם את יכולה לראות כך את עצמך - מחפשת באורח חי ותשוקתי מילוי, חיבוק, חמימות, היכרכות... ואז, אם תראי את עצמך בנעימות כזו, תוכלי אולי גם לאכול עם יותר חיבה עצמית, לאכול כדי שיהיה נעים בבטן ובלב, לא למלא מדי. בחיבה. זו אחת הסיבות לכך שלפעמים כדאי להוסיף לפגישות עם דיאטנית (לא לבד!) גם פגישות עם פסיכולוגית קלינית. ככה שיהיה ביחד, בחיבה... אורנה

האם על פי החוק מותר למטופל בטיפול פסיכולוגי לקרוא ברשימות הטיפול שלו בדיוק כשם שמותר לו לקרוא בגיליונו הרפואי אצל רופא המשפחה?

היי נועה, אם את מטופלת במסגרת ציבורית - התשובה חיובית. באשר לטיפול פרטי - למטפל יש את הזכות להחליט האם הוא מעוניין/לא מעוניין לשתף אותך בדברים שהוא כותב. ס.מ.

זה לא בדיוק אותו הדבר אצל רופא משפחה, הרופא כותב דברים מוגדרים שכל רופא אחר היה כותב. לעומת זאת אצל פסיכולוג יש כאלה שלא כותבים בכלל משתדלים לסמוך על זכרונם, יש כאלה שכותבים התרשמות מלאה ויש רק תזכורות קטנות לעצמם.. בקצור זה ממש לא אותו הדבר, לדעתי אין זה מקובל שפסיכולוג נותן לקרוא מה שכתב. אלא אם כן מדובר בבקשה לחוות דעת ממנו (זה לא חלק מהטיפול הרגיל) שאז כמובן זכותך לקרוא מה שכתב עליך הפסיכולח וזה גם די זה לגליון רפואי. אבל למה זה כל כך מעניין אותך מה שהוא כותב עליך?

שלום נועה, כן, מותר למטופל לבקש לראות את רשומות הטיפול, אבל יש לדעת שמדובר ברישומים טכניים למדי (למשל, תאריך הפגישה שהתקיימה והנושא המרכזי שעלה בפגישה). רשימותיו האישיות של המטפל אינן נכללות בתיק המטופל, אלא הן כשמן - אישיות. אורנה

מה תפקידן של הרשימות האישיות שעורך המטפל?

שלום,אני בחורה בת 26 ואני הגעתי למצב שאני לא יכולה לעקוף טיפול פסיכולוגי בחיים שלי, וזה לא דיכאון אלא בעיות מהעבר מאז ומתמיד השפיעו עליי והפריעו לי בחיי היום יום ,ביררתי לגבי מטפל דרך כללית מושלם בגלל התשלום המוזל שהוא 190 לכל טיפול,הסבירו לי שצריך קודם כל להיפגש עם רופא לאבחון ואם זה כן יעזור לי טיפול.. והתור הפנוי הוא רק בעוד חודש שאני חושבת שזה מוגזם מאד!! שאלתי היא האם פסיכולוג פרטי יעלה לי הרבה יותר ? אתם יכולים להמליץ על מישהו מאזור חיפה? אשמח להמלצה כללית. תודה

היי דינה, קודם כל - אני חושבת שקיבלת החלטה אמיצה כשהחלטת ללכת לטיפול. טיפול פסיכולוגי במסגרת פרטית נע בין 300 ל-500 ש"ח לפגישה (יש כאלה שלוקחים יותר...), תלוי באיזור המגורים (איזור המרכז בד"כ הכי יקר). ס.מ.

שלום דינה, ראשית, ברוכה הבאה לעולם הטיפול - שיכול להיות דבר מצוין, ולא מהמורה בדרך שכדאי לנסות לעקוף... טיפול במסגרת פרטית וציבורית נבדלים במספר נושאים, ונדמה לי שכבר נפגשת בהם: במסגרת ציבורית העלויות מסובסדות, אך רשימות ההמתנה עלולות להיות ארוכות והמטופל יכול להשפיע במידה מעטה בלבד על בחירת המטפל, משך הטיפול וכן הלאה. במסגרת פרטית העלויות גבוהות יותר, אך מדובר במטפל שבו בחרת, משך הטיפול ותדירות הפגישות תלויות ברצונך, ובדרך-כלל 'סובלים' פחות מחופשות ממשלתיות ארוכות. ישנם מטופלים שמעדיפים טיפול פרטי גם בשל נושאים של סודיות רפואית. מבחינת עלויות, הן נעות מ- 250 ועד כ- 400 ש"ח, עם חריגות כלפי מעלה אצל מטפלים עם התמחויות ספציפיות או 'פרסום'. אם תרצי המלצות ממשתתפי הפורום, תצטרכי לצרף כתובת מייל פעילה אליה יופנו ההמלצות. שיהיה בהצלחה, אורנה

הי לכם.. נכנסתי לכאן במטרה לשאול משהו, אבל בסופו של דבר יצא לי בליל ארוך ולא ברור של מחשבות.. אני בת 18 וקצת, סיימתי בצפר בשנה שעברה, אני מתגייסת עוד כמה חודשים ובינתיים אני בבית, יש לי עבודה בשעות הבוקר-צהריים, אחכ אני בבית, יש לי כמה פעילויות אבל לא יותר מדי... 98% מהחברים שלי אי שם ברחבי הארץ לובשים מדים.. בקיצור אין לי יותר מדי מה לעשות! העניין הוא שיש לי מצבי רוח קיצוניים שכאילו מתחלפים מעצמם בלי שליטתי (לפחות המודעת), ומושפעים אני חושבת מהסביבה במידה מסויימת.. יש לי מעין "מאניות" ו"דיפרסיות" אבל במחזורים מאד מאד מאד קצרים, של כמה ימים או אפילו באותו יום ממש. אני יכולה בבוקר-צהריים להיות מאד שמחה ולהרגיש הרמוניה טוטאלית עם עצמי, מין משהו משוחרר ונינוח כזה, שפשוט בולע את העולם, מין "איזה עולם יפה, אני יכולה על הכל"... ואז לקראת הערב לדעוך ותוך חצי שעה למצוא את עצמי במצב רוח עגום, לפעמים חרד, חסר כוח לעשות משהו, להגיע למצב של בכי, של הרגשה מעיקה ולא טובה. הפער הזה הוא זה שכל כך לא הגיוני, ועם זאת הוא מאד טריווילי וידוע מראש. לפעמים זה עניין של ימים, יש לי כמה ימים לא טובים, שאני לא מאופסת, לא שולטת במה שאני עושה, נגררת/נסחפת אחרי כל גירוי שרק צץ לי מול העיניים, מורחת שעות שלמות בכלום. כאילו נסחפת לאיזשהו טשטוש חושים כזה. זה קורה בעיקר כשאני במשך כמה ימים לא יוצאת מהבית.. ואז אני איכשהו משנה כיוון, ופתאום אני מסדרת את עצמי (אם קודם הזנחתי קצת את איך שאני נראית) ושולטת בזמן ובמעשים שלי, ואז יש לי כמה ימים של הרגשה טובה, של חיוניות, של פעילות טובה... הלמעלה והלמטה גם מתבטא בקשר עם המשפחה והחברים שלי- בזמן "טוב" אני יותר חברותית ומתקשרת, ובזמן "לא טוב" אני יותר חסרת סבלנות ונזעפת כזו או חסרת בטחון. עכשיו יש ימים שהם סתם "טובים" אבל יש לי קטעים (זלא נמשכים הרבה אבל חוזרים על עצמם,בעיקר כשאני לבד,או בנסיעה ואני ככה שוקעת בעצמי)שאני ממש מרגישה באיזה פלנטה אחרת מרוב הרמוניה ושמחה ויופי, כאילו באקסטזה כזאת, אבל אקסטזה רגועה, כאילו מצאתי איזה קו פנימי ישר ממש באמצע של עצמי ואפחד ושומדבר לא יכול להזיז אותי ממנו.. עכשיו זה לא שתמיד זה או קיצוניות כזו או אחרת. אבל הפערים האלה מורגשים אצלי. יש הרבה ימים שהם מעין ניטרליים כאלו, אבל אני איכשו מרגישה שאני משקרת לעצמי או מדחיקה או מונעת מעצמי, או שדברים אחרים מונעים ממני "להרגיש"... זה לא תמיד היה ככה, רק מאז שסיימתי בצפר. אני פשוט רוצה למצוא איזשהו איזון ולא לחוות את הקטעים השליליים. העניין המוזר הוא שפיתחתי מין חיבה לא ברורה גם אליהם. כאילו כמה שזה "רע" והכל, זה כאילו נהיה גם חלק מההוויה (כן, מצטערת על המילה..)שלי וחוצמזה כבר עברתי את הגיל שרוצים להיות "שמחים ומאושרים" ושיהיה לך הרבה "אושר כושר ויושר" בחיים.. כאילו, הגעתי להבנה שהחיים כמו רוב הדברים הם מורכבים ורבממדיים ושהעיקר זו בעצם החוויה..זה נשמע קצת עילג ככה..אנלא כל כך יודעת איך להסביר.. בכל מקרה אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה. הייתי אומרת שאני רוצה "לאזן" אבל למצוא איזה מצב רוח תמידי נייטרלי סטרילי פרווה כזה זה לא מה שאני רוצה, זה לשקר. וזה בטח גם לא אפשרי. אבל ככה להטלטל בין שני קטבים זה מתיש וסוחט. וזה לא נכון, לא בריא, לא מוצדק אני חושבת. ומצד שלישי אני רוצה להכיל את הכל אבל אי אפשר להכיל הכל בבת אחת. וזה לא שאני יכולה לבחור לי מי בא לי להיות היום או כל החיים שלי, השליטה שלי באיך שאני מרגישה היא מוגבלת. אני כן רוצה למצוא איזשהו משהו פנימי להאחז בו, כמו שאמרתי לפעמים אני מרגישה שיש לי איזשו קו פנימי ישר באמצע של עצמי ואני יכולה על הכל כולל כולם. שהקו הזה ישאר תמיד ויתרחב ויהפך להיות למי שאני. המ. אז אני כן יודעת מה אני רוצה?... לא בטוחה, ז"א אני כן רוצה לחוות כל מיני רגשות שונים אבל לא להגיע למצב שאני מתמסרת טוטאלית לכל שבריר של רגש שצץ מולי, מה שקורה היום.. אני בכלל מאד טוטאלית, מאד אימפולסיבית. אני איכשהו מגיעה למצבים של התמסרות טוטאלית בפן מסוים מאד לפרק זמן קצר ואז אני זונחת אותו בפתאומיות ולא מוצאת את עצמי, ולא מבינה איך הגעתי לכאן בכלל. אני פשוט לא מצליחה להיות עקבית, לא מצליחה להיות יציבה. זה מושגים שבכלל לא קיימים אצלי. זה כמו שלבנאדם יש שרירים נורא חלשים והוא פשוט לא מצליח להרים איזה משהו כבד. הוא לא יכול, השרירים שלו חלשים מדי. אז הוא מעדיף לקחת כמה צעדים אחורה לתת ריצה רצינית ולהתנגש בכל הכוח באיזה קיר שעבר בסביבה. כאילו אין לי בכלל את הכח שריר שצריך בשביל להיות עקבי במשהו או להיות יציב או לשלוט בעצמך. האמת שעכשיו כשאני חושבת על זה, בחצי שנה האחרונה עבר עלי איזשהו תהליך של, זה נשמע פלצני, אבל איזשהו סוג של גילוי ומציאה. ז"א הראיית עולם שלי והעולם שלי השתנו בבערך 360 מעלות. העולם שלי גדל ותפח והתעשר.נקווה שהוא ימשיך ככה..:)> אני חווה את העולם אחרת לגמרי מאיך שחוויתי אותו שלפני חצי שנה.(מה שנראה לי היום טפל, והאמת שאני לא ממש זוכרת או יכולה לתפוס איך זה היה אז). וחוויתי עוצמות די אדירות של רגש, עד למצבים של הצפה רגשית מוחלטת. זה קשור לכל העניין. אני יכולה לעמוד על טיב הקשר אם אני אתאמץ אבל כתבתי כבר הרבה יותר מדי. טוב, מאד מאד מאד נסחפתי. זה ממש לגמרי לא מה שהתכוונתי לכתוב, הגעתי למקומות שלא התכוונתי להגיע אליהם, ובכלל לא שאלתי כלום בסוף. אתם ממש לא חייבים לענות על הכל, אתם ממש לא חייבים לענות בכלל, באמת...נראה לי שהיה עדיף שהייתי כותבת את זה לעצמי,אה? אבל למחוק את זה עכשיו?.. חבל.. זה עזר בכל מקרה, באמת. אז תודה.

שלום עינת, אני חושבת שאת נערה מאד נבונה ובוגרת, ושבשמונה-עשרה שנותייך הספקת לתפוס משהו מאוד חשוב על החיים - שהם מורכבים ומבולגנים ועשירים ומרגשים ומייאשים בעת ובעונה אחת. זה נכון, השליטה שלנו ברגשות היא די מוגבלת, וחלק מהזמן אנחנו צריכים ללמוד לקבל את מה שעולה בתוכנו עם כמה שפחות וויכוח, ובמקום להתווכח - לקחת את הכוחות האלה לכיוון של המשך הצמיחה, המשך הגילוי והמציאה... שתמשיכי לגדול (ולא חייבים לבד, את יודעת את זה, נכון?), אורנה

האם כל פסיכולוג קליני יכול לבצע טיפול בעזרת עיבוד קוגניטיבי לסובלים מתסמונת פוסט טראומטית?

שירה שלום, התשובה לשאלתך נעוצה בשאלה האם המטפל עבר הכשרה כלשהי בטיפול בגישה שכזו. אם הוא עבר ומאפשר טיפול בהפרעה פוסט טראומיטת בגישה קוגנטיבית אז בוודאי שאין מניעה לכך. דרור

אולי תתקשרי למטפל שלך.....כמו שליאת אומרת הפורום לא מחליף מטפלים וטיפול אמיתי.

שלום לך, באופן עקרוני ניתן להתקשר לנייד, אבל רצוי לתאם קודם לכן במייל זמן, כך שהפנייה הטלפונית תקבל מענה ראוי. דרור

אני אחרי הפלה ואכזבה מאי כניסה להריון איך אני מפסיקה להרגיש שמשהו מת בי ואיך אני מחזירה את התיאבון( אין לי כמה שבועות) ללא טיפול?

שלום לך, עברת אירוע קשה מאוד, כשבעקבותיו יש אכזבות נוספות ואני משער שגם חרדות לא מעטות. העובדה שאין לך תיאבון מספר שבועות, ואולי גם תופעות נוספות לאלו שתיארת, מצביעות על כך שייתכן ואת חווה דכאון או עלולוה להכנס לדכאון בזמן הקרוב. לכן, מבחינה מקצועית, ההמלצה החד משמעית שלי היא שתפני לטיפול מקצועי בשיחות או בתרופות. פעמים רבות לאחר הפלה מנסים להתגבר לבד, זה נראה כאירוע שניתן להתגבר עליו. זה נכון, אבל לעיתים קרובות הוא פוגע בתחומי חיים רבים, ולעיתים גם צריך עזרה בכדי להתגבר על המשבר הזה. דרור

כשאני מגיעה לטיפול אני שותקת וכשאני יוצאת מן הקליניקה אני מתקשרת למטפלת ומספרת לה כל מה שעובר עלי בוכה וממש מדברת על הכל וחוזר חלילה, המטפלת לא גורמת לי להרגיש שזה לא בסדר ולפעמים נראה כאילו היא מחכה לטלפון שלי מרוב שהתרגלה לנושא. הטיפול הפך בעיקרו להיות טלפוני איך אוכל לעזור לעצמי לדבר מולה כדי שהטיפול יתחיל להיות מול אדם אחר. כשאמרתי לה את זה ושאלתי אם זה מפריע לה היא אמרה שזה מה שאני יכולה כרגע ושזה בסדר שאנו נגיע גם למצב בו אוכל לדבר את כאבי מולה. ושבינתיים היא איתי בדרך שמקלה עלי. מה הבעיה אצלי?

נועה שלום, נשמע לי שאת יודעת מה קשה לך, קשה לך לבטא את הכאב שלך בתוך חדר, מול המטפלת, הרואה אותך כואבת. את חוששת להרגיש חשופה מדי, ללא שליטה וללא יכולת להפסיק את זה. הטלפון מספק את האשליה שזה אפשרי. אפשרי לנתק כשרוצים, את לא חשופה מדי והשליטה אצלך. המטפלת שלך מאפשרת לך את זה מתוך מחשבה שכרגע זה הדבר היחיד שאפשרי עבורך, ונכון עבורך. אם את מרגישה שיש צורך בשינוי, נסי לראות האם את יכולה לשנות ומה יקרה. אבל גם אם לא תנסי, השינוי יבוא ביום מן הימים. דרור

משהו שלא ברור לי- למה אני טורחת להתלבש לטיפול באופן מאוד מיני וחשוף וביום יום פחות. אני יודעת שאני עסוקה במהלך הטיפול עד כמה המטפל נבוך מהמחשופים האם יש לזה הסבר? אני בת 47 ומשקיע בלבוש כאילו הייתי מתבגרת בשנות העשרים.

מימי שלום, נשמע שקורה משהו מורכב בטיפול שלך. על פניו נראה כי את מנסה לפתות אותו, או לפחות לבדוק האם רואה אותך כאשה. אבל נראה גם שאת רוצה משהו נוסף, את רוצה לראות אותו נבוך, זז באי נוחות בכסא שלו, אולי כדי לא להרגיש שאת היחידה בחדר שלא נוח לה. ואולי זה קשור ללפחד לחשוף משהו פנימי יותר, כפי שכתבת, על ידי הסחת הדעת שלך ושלו למקומות אחרים. לבסוף, ייתכן שמולו, מסיבה כלשהי, את מרגישה כמו צעירה בת 20 , משהו בטיפול מעורר בך את התחושות האלו ואת מתרגמת אותן למעשים. דרור

האם המטפל שלי גם מטופל אצל פסיכולוג? רוצה לשאול אותו אך לא רוצה שיחשוב שאני חושבת שהוא זקוק לטיפול. ומתי המטפל הולך למדריך שלו על בסיס יומי שבועי חודשי ומה קורה בהדרכה מדברים על מטופל אחד או על כל המטופלים? האם כל הפסיכולוגים הולכים להדרכה כלומר האם זה חובה?

חנית שלום, פסיכולוג מומחה אינו חייב ללכת להדרכה, אם כי מרבית הפסיכולוגים המומחים נעזרים בשלב זה או אחר בהדרכה. ההדרכה יכולה לעסוק במטופל ספציפי לסירוגין, ובמטפל ובהתפתחותו המקצועית. את מועדי ההדרכה קובע המודרך עם המדריך וכך גם את תכיפותם, שלעיתים היא פעם בשבוע ולעיתים פחות. לגבי המטפל שלך, סביר שהוא יראה את שאלתך כשאלה שמשהו עומד מאחוריה, וסביר שהוא ינסה לברר איתך את זה. וזהו בירור חשוב. כי לא ברור אם את באמת רוצה שילך לטיפול והדרכה כך שתרגישי מוחזקת טוב יותר על ידי עוד מטפלים. אולי זה משום שאת חוששת שהמידע יוצא מהחדר, ואולי זה משהו אחר. בכל מקרה את יכולה לשאול אותו, אולי יענה ואולי לא, אבל נראה שחשוב לעסוק בזה. דרור

האמת?? בא לי להיעלם. לא רוצה להיות פה יותר. רק דואגת מה יהיה עם הילדים שלי ותוהה איך הגעתי למצב כזה דפוק.אני בטיפול...

שלום לך, נשמע שמאוד קשה לך, את מרגישה רע עם עצמך עד למצב בו לא היית רוצה להיות יותר. אבל את מודאגת מהילדים שלך, ואולי גם מחלק בעצמך שרוצה לחיות, זה אותו חלק שרוצה לברר איך הגעת לזה, כך שניתן יהיה להקל על הסבל שלך. את בטיפול, ובמובן זה את במקום הנכון, גם אם לא תמיד זה נראה כך. המשיכי להתמיד בטיפול, ההקלה תגיע. דרור

הי דרור אז אנסה בקצרה לספר אני יוצאת עם חבר שלי שנה וחצי וכבר המון זמן שהוא לא נוגע בי אנחנו לא מקיימים יחסי ין כבר המון זמן הוא טוען שהוא לא יודע ממה זה נובע הוא אומר שזה לא חסר לו פתאום ושהוא מרגיש כאילו הוא שוכב עם אחותו ומאז התנתקנו בשל זה ועוד המון דברים נוספים ואחרי תקופה של חודש התקרבנו שוב דיברנו על דברים והבנו ואמרנו שאנחנו מאוד אוהבים טבל עדיין הוא לא יודע למה הוא מרגיש כ אציין שהוא חושב ואומר לי שאני יפה ונראת טוב וכך ג כל הסובבים איפה שאני לא נכנסת מחמיאים לי אז זה לא קשור כנראה למראה למרות שעל פניו אני מרגיה כל כך לא קסית ומושכת רק מעצם העובדה שהוא לא נוגע בי או לא מרגיש צורך אני ממש מרגישה כאילו אני לא מספיק טובה ובכן אחרי השיחה שהייתה לנו חשבתי לעשות למענינו ערב רומנטי ככה אול לנסות להרגיש דברים ואני מאוד מפחדת מהתגובה שלו אם כך רציתי לשמוע דעה מקצועית??..... תודה מראש!

עדי שלום, לא לגמרי ברור לי ממה את חוששת, למה הוא עלול להגיב? לניסיון להתקרב? מבחינה מקצועית אני לא בטוח שהרעיון שלך, למרות ההשקעה שבו יעזור, לפחות לא לחלק המיני. הוא עשוי לקרב ביניכם שוב, ובמובן זה זה רעיון טוב. אבל בהמשך, לדעתי, חשוב לברר האם זה קורה לו רק איתך או בכלל. אם זה רק איתך, פנו בהקדם לטיפול זוגי. אבל אם זו בעיה מתמשכת אצלו, ולא רק איתך, רצוי שיפנה בהקדם לטיפול על מנת לבדוק מה קורה לו. דרור

רשמים ומחשבות נוספות בהמשך הדיון בהרצאתו של ד"ר איתן בכר על הפרעות אכילה לפי פסיכולוגיית העצמי, שהתקיימה ב30/4 במסגרת סדרת "מפגשים בצוותא" של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי. מחבר הספר "הפחד לתפוס מקום" המיועד לאנשי מקצוע בתחום הטיפולי. הרצאתו של ד"ר איתן בכר, שיקפה ידע עצום ורב של מי שעוסק שנים רבות בתחום הפרעות האכילה ומשוקע רובו ככולו ,בעשייה היומיומית המאתגרת והלעיתים כמעט סיזיפית הזו של הצלת חיים ממש, ובו זמנית מחוייב באופן מרשים ביותר גם למלאכת המחקר האמפירי והקליני. ובאמירה זו על אודות הצלת חיים , אנו מבקשים לצלול היישר ללב אותו חוט שני דק מן הדק, שליווה בעינינו את ההרצאה כולה, וצבע בצבע מיוחד הן את דבריו של המרצה, והן את הדיון כולו: חוט זה הינו לדעתנו החוט הקאונטרטרנספרנסיאלי, שנכח באופנים שונים בהרצאה עצמה וברמת החוויה הרגשית של הערב כולו. ולפני שניסקור בקצרה את רישומי הדברים שנאמרו כפי שנותרו בזיכרון הפרטי והסובייקטיבי לחלוטין, נעיר כי אי אפשר להגזים בחשיבותה של אי הנחת האינהרנטית שחש כל אדם המבקש להיות אמפתי למה שנראה , על פניו לפחות, כמשאלה של אדם אחר להעלים עצמו מהעולם ולכבות את פתיל חייו "בתשלומים" איטיים אך עיקשים ונחושים... ואכן הטיפול בהפרעות האכילה ידוע כטיפול קשה במיוחד בדיוק בשל המורכבות הרגשית העצומה הזו שיוצר אותו העדר שיתוף פעולה והסתרת המחלה על ידי המטופל: הברית הטיפולית רוויה כמעט תמיד באי הבנה וחשדנות הדדית היוצרת קושי גדול בהשגת המטריצה האמפתית עצמי זולתעצמי, וגם כאשר כבר נוצרה ברית כזו, היא מאויימת באיומים רבים ושונים ,אותם מנה איתן בפנינו בהרצאתו: לחצי ההורים והצוות במחלקה, החרדים ודוחפים לקראת "תוצאות מהירות" בצורת חידוש האכילה ועלייה במשקל, עלולים לדחוף מחדש את המטפל לעמדה חיצונית למטופל ,אשר תייצר כשלים וסדקים במטריצה האמפתית. נזכור אם כן את עננת הקושי הרגשי שמלווה אותנו בשיח היחודי הזה עם "הפרעות האכילה", המהווה פוטנציאל לקשיים בהבנה אמפתית מדוייקת של המטופלת האנורקטית, ונזכור גם שהאתגר הטיפולי האמיתי ,לפחות בגישת פסיכולוגיית העצמי, הוא ההתגברות על מרחק ניכור והכללה , שעצם המושג "הפרעות אכילה" יוצר בנו. ונעבור עתה לסקירה קצרה של תכני ההרצאה עצמה: איתן פתח באיזכור המודלים הקלאסיים לפיהם הובנה ההמנעות מאכילה כסימפטום נוירוטי של חרדת התעברות, והציע לאור ניסיונו המצטבר רב השנים וההתבוננות האמפתית קרובת החוויה ,לחשוב על הנערה האנורקטית (90% מחולי האנורקסיה הם ממין נקבה...) כעל מי שהחרדה והאשמה שחשה אינן מיניות בעיקרן, אלא הינן חרדות קיומיות הקשורות בפחד לתפוס מקום בעולם, בפחד להנכיח את העצמי כבעל קיום ניפרד משלו. לדבריו, הנערה אינה מאמינה בהיותה ראוייה לקבל מאחרים את המאמץ שבהיות לה זולתעצמי, היא חשה אשמה על תפיסת מקום פיזי ופסיכולוגי גם יחד בעולם, והאכילה נתפסת בעיניה כמעשה אנוכי. היא מתארת לעצמה את העולם כמקום בו מקורות האושר הינם מוגבלים ולכן אושרה שלה מצוי "על חשבון" אושרם של האחרים (בעיקר האם), והיא מוותרת, בהיותה ילדה הורית לפי טרמינולוגיה מסויימת, או זולתעצמי להוריה על פי טרמינולוגיה מקבילה. בדוגמאות קליניות שהביא איתן, הוזכרה בחורה שאינה נוסעת ברכבה בשעות העומס לא כדי למנוע מעצמה אי נוחות, לא כדי להמנע מהוספת צפיפות לתנועה העמוסה בלאו הכי.. מטופלת זו מסתירה את תואר הדוקטורט שלה, ואומרת למטפל : "אני רוצה להיות קטנה"... בהמשך היא מספרת שאינה יכולה לרחוץ כוס בעבור עצמה, אלא רק עבור אחרים, כאילו "איני ראוייה שאשטוף כוס לעצמי"... בהקשר זה צוטטה הערת שוליים של קוהוט, לפיה חייה של האנורקטית מצויים בסכנה מפני שככל אדם היא צריכה להשקיע בעצמה כדי לשרוד, אבל אינה מסוגלת לראות עצמה כראוייה להשקעה. בהמשך ההרצאה הובאו מספר נתונים מחקריים מעניינים, גם אם לא מפתיעים, לפיהם אימותיהן של הנערות האנורקטיות נמצאו נמוכות יחסית לאמהות אחרות בשאלון של selflessness scale,: שאלון הבודק יכולת התעלמות מצרכיך שלך והתמקדות בצרכי האחרים. האנורקטיות עצמן נמצאו גבוהות מנערות אחרות בשאלון זה. איתן התייחס גם לנושא התוקפנות כביכול של האנורקטית, אותה תוקפנות פסיבית של הסתרת המחלה והטעיית המטפלים, אשר מקשה כל כך על השארות בעמדה האמפתית קרובת החוויה לאורך זמן, והציע שההסתרה אינה נובעת מתוקפנות פנימית מוסווית כפי שהיינו אולי מניחים לפי תאוריות יחסי אובייקט למיניהן, אלא היא נגזרת של אותו פחד קיומי לתפוס מקום. דהיינו ההסתרה וה"רמייה" נתפסות לגישתו לא כתוקפנות פסיבית , אלא כפחד פנימי, המושלך(?) על המטפל, כעל מי שעלול לגרום לה "לתפוס מקום" בעולם דרך האכילה, מקום שאינה חשה ראוייה לו עקב אשמתה כלפי החיים עצמם, אותה "אשמה קוסמית" המהווה את הבסיס לרעיון של אנורקסיה כסימפטום של הפחד לתפוס מקום בעולם. הדיון, כמו בפעמים קודמות, היה מרתק לא פחות מההרצאה, ובו ניסו המתדיינים לדייק את ההבנה האמפתית ולמצוא את המקום הראשוני ביותר של צרכי העצמי המבקש את תיקונו ושימורו דרך המבנה ההגנתי של האנורקסיה. בהקשר זה, הוזכר למשל הקשר האסוציאטיבי בין השקילה התכופה של האנורקטית לבין העלייה במשקל של תינוק במאות גרמים ספורים, כמשאלה לחזרה ליחסים קדומים של מזיגה עם זולתעצמי ארכאי. כמו כן עלתה מחשבה על היות האנורקטית selfless , כדברי המרצה, והשימוש בביטוי זה, המאפיין את החשיבה של התורות המזרחיות על "אין אני" ומתקשר לחוויות של התמוססות המבניות של העצמי, יכול לרמז על קושי בתנועה הנורמלית שבין מצבי הנכחת העצמי הפרטיקולרי (הפצעה), לבין מצבים של התמרתו לעמדת זולתעצמי לאחרים (התמוססות) : האנורקטית אינה מצליחה לנוע לעמדת ההפצעה, והיא נכלאת בעמדה של היות זולתעצמי לאחר, הנזקק לה תמידית, בהרגשתה. יתכן שהמרדנות וה"תוקפנות" ,יחד עם הסתרת האנורקסיה והתנהגויות מניפולטיביות לכאורה, הינן ניסיונות סימפטומטיים להגיע באופן נואש כמעט, לעמדה של הפצעה והנכחת העצמי אל מול הצורך החזק (אולי אפילו המבני?) להישאר בעמדת התמוססות... הוזכרו עוד מחשבות רבות ויפות ,ובדיעבד, נדמה שהרעיון שליווה באופנים שונים את השיח כולו, היה העיקרון הקוהוטיאני לפיו כל הפרעה וסימפטום הינם למעשה הדרך הטובה ביותר שמסוגל לה העצמי הפגוע, לשמר את זיקתו אל מהותו הגרעינית , וכי הסימפטום מגלה את הצורך ולא בהכרח את הפחד ו/או האשמה. ברוח זו, אנו ממשיכים ומהרהרים בנושא : מהניסיון בעבודה עם מטופלים קשים למדנו שהמצוקות הרבות אותן הם מביעים, מטלטלות אותנו כמטפלים ומוציאות אותנו לא פעם מאותה התמקדות אמפתית אליה אנו מכוונים. אך טלטלה זו ותחושת החירום שמטופלים כאלו יוצרים בנו ,אינה נובעת ברוב המקרים מכך שהמזון האמפתי שאנו מציעים להם למאכל אינו מזון מזין ,אלא מחוסר אמון בסיסי באכפתיות שלנו למצוקתם. נראה שאכזבות רבות אותן חוו נערות הסובלות מהפרעות אכילה קשות, לימדו אותן לשמור על עצמן מהבטחות נוספות היכולות להיראות על פניו כמבטיחות , אך לבסוף גורמות להן לאכזבה נוספת. לכן הן לא תמהרנה לאפשר לנו להתקרב אליהן ולהפוך עבורן לספקים של אמפתיה וחוויות זולתעצמי. על מנת שלא להישאב ולטבוע בתוך חוסר האונים שחשות אותן מטופלות הסובלות מאנורקסיה , אנו צריכים להיאחז באמונתנו לפיה האמפתיה המדויקת והמשוכללת היא הדבק הטוב ביותר להדבקת העצמי השבור והמפוצל. אך משפטים אלו קלים לכתיבה ומסובכים הרבה יותר לביצוע. למרות הקושי הרב ,נדמה שהעזרה הרבה ביותר שאנו יכולים לתת למטופלים אלו מתוך העמדה הטיפולית של פסיכולוגיית העצמי , היא ראשית להשיב את העצמי הפגוע או הפצוע של מטופלים אלו למרכז הזירה הקלינית. כלומר לא לדבר על אנורקטיות או בולימיות, אלא על העצמי הזועק לעזרה. עצמי פצוע וחבול הוא עצמי שבדרך כלל יפתח סימפטומים קשים אותם אנו פוגשים בקליניקה, אך מתן מקום לאותן נשים שעל פי המחשבה שהובאה בהרצאה מפחדות לתפוס מקום, הוא התייצבות אמיצה מצד המטפלים, ומאבק לא רק על כמות האוכל שתאכלנה המטופלות, אלא קודם כל על כך שיש כאן עצמי פצוע הזועק לעזרה. במילים אחרות ,להשתדל לדבר מעט ככל האפשר על אנורקסיה ובולימיה , ובמקום, לדבר על העצמי המתכנס בתוך עצמו וחושש להיפתח או לתקשר עם העולם. עצמי הרעב לחוויות זולתעצמי אך טובע בהבטחות סרק שלא קוימו. השבת העצמי אל מרכז הזירה על חשבון העיסוק בסימפטומים הינו משימה קשה המצריכה במקרים כמו אלו שמביא איתו איתן ,להתייצב גם כנגד שורה ארוכה של רופאים ובני משפחה הנזעקים לנסות ולהשתמש בכל דרך קוגנטיבית או התנהגותית על מנת להשיב לאותה החולה עוד כמה גרמים. אך כפי שכתבו איתן בכר ושותפיו, במאמר מעניין שהתפרסם בשיחות ,לטיפול מעמדת פסיכולוגיית העצמי יש הצלחה רבה יותר מלטיפול הקוגנטיבי התנהגותי באותן נערות. לכן אנו שואבים את כוחנו ממחקרים אלו ומזכירים לעצמנו עד כמה שניתן, לדבוק בהתבוננות המדויקת והממוקדת בחווית העצמי גם על חשבון מה שנראה על פניו כבוער יותר. התבוננות אמפתית תואמת בעבודה עם מטופלים קשים צריכה להכיל את התובנה שהן חסרות את האנזים המסוגל לפרק את היחס האמפתי ואת תגובות המראה ולהפכן למזון נפשי עשיר קלוריות. לכן אנו צריכים להתמודד בו זמנית גם עם הצורך להמשיך ולספק להן אותו יחס אמפתי חיוני, אך בד בבד גם לנסות ולהתמודד עם הצורך לשקם את המערכת האנזימטית אשר תאפשר להן להיעזר בתגובות האמפתיות שאנו מציעים להן. התמודדות כזו גם עם החסך הזועק בכל מרחבי החיים וגם עם הידיעה שהמנגנון המזין נשבר היא לא קלה. אנו צריכים לחפש דרך לעבוד באופן סימולטני גם על החסך וגם על תיקון המנגנון המעכל את חוויות הזולתעצמי. מטופלים , אשר מנגנון האמון שלהם בעולם נפגע , פיתחו מה שקוהוט וולף טענו במאמרם על הפרעות בעצמי והטיפול בהן משנת 1978 – הימנעות ממגע (contact-shunning) : כלומר מצב שבו האדם אינו מאמין עוד ביכולת של הסביבה לעזור לו, חושש מרטראומטיזציה של הפגיעה בעצמי שלו ולכן מתנתק ומסתגר בעצמו. במצבים כאלו אנו צריכים קודם כל להכיר בכך שהייתה טראומה כלשהי, או אי התאמה מהותית שיצרה את אותו המצב הקשה: במקרים רבים, מאחורי הפרעות האכילה הקשות, מסתתרות נערות שחוו ניצול מיני או יחס מתעלם מהסביבה שפגעה בהן מאד. אנו צריכים להתמקד אמפתית באותן מקומות בהן נוצרו הטראומות ולא היה מי שיראה זאת. מקומות בהן הרגישו אותן נערות בדידות רבה כל כך, באין מי שיגיש עזרה. רק הארה מחדש של אותן חויות טראומטיות בהן הופקרו והושארו לבדן במצוקתן, תאפשר להן לשנות את תמונת העולם הנורא שחוו, ולראות שיש גם "עולם אחר". כאשר עובדים עם חולות אנורקטיות קשות ,התלויות כל כך במשפחתן, הניסיון להתיצב לצידן ,לעיתים אל מול משפחה , אשר כנראה קרסה במקומות שונים ולא תיפקדה כזולתעצמי מגונן ושומר, אינו ניסיון פשוט. יש גם מקרים כפי שקוהוט וולף ( 1978) מציינים , בהם קיים ליקוי פיזי מסויים או פער בין האופי של המשפחה לזה של הילד היוצר אי התאמה טראומטית עבור הילד שמרגיש שונה ולא מובן. איתור מדויק עד כמה שניתן של אותן המקומות בהן חש המטופל בודד ונטוש , תאפשר לו לשוב ולתת אמון במטפל כסוכן שינוי או חוליה מקשרת בנתק שנפער בין המטופל הפגוע לבין העולם. אך לעיתים לא די בהתמקדות אמפתית שכזו, ודרושה מצידנו כמטפלים גם הנכונות לצאת מגידרנו ולהראות למטופל שהוא חשוב לנו על ידי מה שאלן שוגרמן (2007) מכנה enactment של המטפל למען המטופל, או מה שנהוג לקרוא במדעי המדינה "צעדים בוני אמון": כלומר שהמטופל ירגיש שאנו עושים מעל ומעבר למענו. לא במילים אלא במעשים. מילים מילים מילים , כפי שאמר פעם שקספיר ,הן דבר שיכול לתעתע ולאכזב. קל יותר להשמיע מילים יפות מאשר להראות מעשים הדורשים אומץ לב, וויתור על משהו מעצמנו. אמת: לא קל לנו המטפלים ,כמי שהשקיעו שנים רבות בהכשרה מיגעת, לעשות אותו השינוי המחשבתי הנדרש כדי להכיר בכך שלעיתים מה שנדרש מאיתנו אינה תובנה משוכללת ומלומדת, אלא דבר כל כך פשוט וכביכול "לא מתוחכם" כמו אותה נכונות של השופט שאיתן הביא כדוגמה, אשר במקום לשלוח את המטופלת לאישפוז כפוי, הציע לה לאכול איתו ביחד את ארוחת הצהרים שהביא איתו מביתו... מחוות קטנות אלו המנוגדות לסטינג עליו התחנכנו, נתפסות כמסוכנות בעיקר כאשר מדובר במטופלים קשים ולעיתים אף מניפולטיבים. אך מחוות אלו הדורשות מאיתנו למעשה להאמין בטוב של המטופל גם כאשר הוא אינו נראה הוא המיבחן הקשה ביותר שלנו בהתמודדות עם הפרדיגמה הטיפולית של פסיכולוגיית העצמי. קוהוט נשאר בעמדה אנליטית נקייה ומהוגנת יתכן שבשל חינוכו הטיפולי הנוקשה ויתכן שעבד עם מטופלים קשים פחות. צריך לזכור גם שבתוך הסטינג של פסיכואנליז יש למטפל הרבה יותר זמן עם המטופל שאינו קיים לגבי רובינו הראוים את מטופלינו פעם או פעמים בשבוע. ואולי דווקא בגלל שהמחוות האלו כל כך קשות ומפחידות עבור המטפלים, הן אבן הבוחן דרכן בודק המטופל עד כמה הוא באמת חשוב לנו. לסיכום, העלינו כאן מספר מחשבות בעקבות ההרצאה המעמיקה והמאלפת של איתן. חלק מהמחשבות הללו אולי קשות מאוד למימוש, וכאשר מתבוננים בדינמיקה שבין ההרצאה עצמה לבין הדיון, ניתן לחשוב גם במושגי ההבדל בין האופן בו מתמודד מטפל מנוסה עם הפרעות אכילה קשות ,כאשר הוא נמצא יומיום בחזית הטיפולית ואמור לתת תשובות מעשיות ודחופות למקרים קשים, לבין מי שמקשיבים לתיאור מהשטח מתוך עמדה של "קציני מטה" כביכול: עמדה של התבוננות בקשיים מתוך פרספקטיבה ארוכת טווח ומתוך אורך רוח , שחסר לעיתים למי שנמצא בחזית. כפי שהוצע באופן מרשים כל כך בהרצאה, עבודת קודש זו של הצלת חיים ממש, ראוי לה שתשען הן על מסירותו האינסופית של המטפל , והן על מסגרת תיאורטית מוצקה דיה, שיכולה לשמש עוגן בו ניתן להשתמש בזמנים של סערה - פסיכולוגיית העצמי, המציעה כעיקרון מרכזי את ההתבוננות האמפתית קרובת החוויה כאלמנט מרכזי ומציבה תמיד את העצמי במרכזה, מספקת לנו עוגן חיוני זה.

ל. שלום, אכן מאמר מעניין העוסק בהבנה תיאורטית ומעשית, גם של מקומו של המטפל, בטיפול בהפרעת האנורקסיה, הידועה כאחת ממקרי החירום בפסיכיאטריה. דרור

ערב טוב, רציתי לקבל עצה: נפרדתי מקשר של שנה,מאדם שמאוד אהבתי. לאחרונה נפגשנו במקריות.. ומאז אני לא מפסיקה לחשוב עליו בלי סוף, רציתילשאול,האם זה טבעי ? הריאת הכאב עברתי בעזרת טיפול והמון המון השמעה עצמית.לקבל את הלא. איך זה שפתאום אני שוב מרגישה משהו באויר. אומרים שהזמן משכיח אהבה??? למה אצלי זה הפוך.. ככול שהזמן עובר אני יותר ויותר מתגעגעת ??? אשמח לקבל תשובה.

ימית שלום, הזמן יכול להשכיח או להפחית כאב כשהדברים פחות או יותר פתורים, או נפתרים בהמשך. אבל כשזה פוגע בנקודות רגישות, שבמקרה שלך לא ברור מה הן אבל ברור שהן ישנן, לא כל כך קל לשים את זה באמת מאחורייך, בעיקר לא כאשר רואים את הגורם לכך מופיע ומצית מחדש את הכאב וגם את הפנטזיות. הצעתי היא לחזור לטיפול ולבדוק לא רק האם את יכולה לשמוע לא. אלא מה יש שם שכל כך מכאיב ומקשה להיפרד ממנו. דרור

האם היית אם היום נפגשים, כך כמו שאנחנו, אנשים לא ילדים האם היית שוב מבחין בי בתוך אלף הפנים, ועוקב במבטך אחרי גופי בחדרים האם היית מתפוצץ מצחוק, מכל פרצוף טיפשי ואומר ששנינו יחד זה תמיד הכי חופשי האם היית עוד מוצא מפלט בשקע צווארי ומתמכר בפעם השנייה לריח שערי הרי ידענו גם ימים רבים של קושי ומכל מכשול הפציע איזה יופי, איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך ואחרי כל השנים, אני בוחרת שוב בך אם היום היינו נפגשים, כך שכל השיגעונות כבר קצת יותר קשים האם היית שוב עובר איתי את כל הסערות ומגלה יבשת חדשה בין כל המוכרות האם היית שוב משקיט את כל פחדי בחיבוקייך ומחמם את שתי כפות ידי בשתי כפות ידיך ואולי אם חן תמצא עוד באישה שלפניך, תזדקן איתי מחר הן כל שנתיי הן גם שנותיך הרי ידענו גם ימים רבים של קושי ומכל מכשול הפציע איזה יופי, איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך כשבחוץ כל הטירוף, אני רוצה להיות איתך

בחור ובחורה הולכים ברחוב. תוך כדי הליכה, כבדרך אגב, הבחור אוחז ביד הבחורה. מגע ספונטני, טבעי ואומר כל כך הרבה. אני שוכבת במיטה זרה ליד גבר זר. הוא נוגע בי. מה זה אומר שהוא מנשק את צווארי? מה המשמעות של הליטוף בגבי? אני שוכבת עם גבר שפגשתי אך לפני כמה שעות. ידו בין רגלי, אני אפילו לא מנסה להנות. אני רק רוצה לישון. לא הייתי מוכרחה להשאר. הייתי עייפה ואולי קצת שתויה אבל יכולתי לסע הביתה. גם לא הייתי נואשת במיוחד לחיבה, למגע, כבר עברתי את השלב הזה. כבר למדתי שבמגע כזה אין הרבה. גם לא נפלתי מהרגליים שראיתי אותו אז לא היתה פה היסחפות נדירה. כל שהיה פה הוא דייט בסדר שנגמר במיטה אולי כי לא היה לי כח לסוע, אולי כי בכל זאת קצת קוויתי, אולי כי הוא ממש רצה ואולי סתם. אמרתי לו שאשאר אבל אני הולכת לישון. הוא אמר אל תאיימי. חצי שעה אחרי התלונן שהוא לא יכול לישון כשאני לידו. אולי הייתי צריכה לצפות לזה, אולי הייתי נאיבית, אולי הייתי צריכה לקחת את זה בתור מחמאה ואולי הייתי צריכה להתעלם ממנו. אבל ניסיתי בכל זאת. ניסיתי להתעורר, לעורר את עצמי, את תשוקתי אפילו שלא מבוססת על כלום. כי מה זה אומר שאני מנשקת אותו בלהט? עומד מאחורי זה משהו? אולי זה אומר שכבר הרבה זמן לא נישקתי ואולי אולי זה אומר שיש פה משהו ואולי זה לא אומר כלום. כשאני שוכבת שם אני תוהה בעצמי מה אני רוצה, אני חושבת לעצמי אם אי פעם עוד יהיה גבר שיגע בי כמו שצריך? ואז אני נזכרת שנפגשנו רק לפני כמה שעות אז למה אני מצפה בדיוק? אני תוהה אם אי פעם היה כזה גבר? אני חושבת אם לא עדיף כבר לבד? כל המחשבות האלו גורמות לי להתחיל לשנוא אותו, את הגבר שפגשתי אך לפני כמה שעות, שהוא לא מבין את זה. אני בסך הכל רוצה לישון. מה הוא נוגע בי כאילו שזה אומר משהו? למה הוא לא מבין? שיניח לי. אבל אני לא רוצה לומר לו שיעזוב אותי. זה נראה לי ברור שגבר שפגשתי רק לפני כמה שעות לא יגע בי. אבל אולי זה לא ברור אם עליתי לקפה והסכמתי להשאר. אני שוקלת לקום ולסוע אבל יודעת שאין מצב שאני עושה את זה. אחכה כבר לבוקר ואראה מה ילד יום. הבוקר עוד יותר גרוע מהלילה. מכיוון שלא היה בתכנון שלי לגמור במיטה זרה, יש לי הרבה דברים להספיק וגם לו. אני קמה וכולי במבוכה. לא חושבת על הלאה רק רוצה לאסוף את עצמי ולסוע. הוא אומר בוקר טוב עם חיוך ומושך אותי אליו. אני נותנת לו, מתחממת קצת בזרועותיו ותוהה מה מסתתר מאחורי החיוך. אנחנו מתארגנים חיש ואני יוצאת לדרכי. הוא אומר משהו על כך שיצור קשר אחר כך. לי ברור שגבר שישנתי במיטתו הלילה יצור קשר. לגבי אם אני רוצה שיצור קשר זה לא ברור לי כל כך אז אני מהנהנת בשילוב של אדישות וקוצר רוח ורואה שמשהו מוזר לו בתגובה שלי. לא שמעתי ממנו מאז.

כל כך כל כך נגעת... באמת. מניחה שלא לזה התכוונת כשקראת לקטע "לגעת".. אבל רציתי שתדעי שאת מאוד נוגעת. מאוד נוגעת. (וגם כותבת נפלא) מכירה את הדאגות האלה, וגם את העדרן רגע אחרי שהן מופיעות, את האדישות, הגועל, הריחוק מעצמי, הדאגה ממה יהיה- ואולי משהו איתי לא בסדר, את הרצון והכמיהה למגע ואת הצד העייף שמאפס את הרצון הזה.. אתן לך בתמורה את "להרגיש"... בתקווה למגע רגיש ומתאים, שירכך וימתין ויכבד, ויעטוף בחום ואהבה.. שיאפשר להרגיש מבפנים, ולא מהצד.. מאוד התחברתי... (תודה) להרגיש ארקדי דוכין להרגיש לבד... להרגיש איתך... לא לקחת כדור משקה אקדח...להרגיש עכשיו... להרגיש נושם... להרגיש עצוב... מה זה משנה...העיקר זה להרגיש שוב... להרגיש עייף... להרגיש סחוט.. להרגיש נושך צוחק בוכה..מכל שטות... להרגיש ת'ראש להרגיש ת'גוף... מזה משנה העיקר זה להרגיש שוב... להרגיש כאב... להרגיש מגע... להרגיש ת'לב עטוף באהבה... להרגיש תמימות להרגיש פשוט... מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב.... להרגיש בשקט... להרגיש צלילים.. להרגיש שגשם...להרגיש פנים... להרגיש ת'קרקע..להרגיש אהוב... מהזה משנה העיקר זה להרגיש שוב... להרגיש כאב... להרגיש מגע... להרגיש ת'לב עטוף באהבה... להרגיש צבעים...להרגיש חשוב... מהזה משנה העיקר זה להרגיש שוב....

תודה רבה לך ! הצד העייף שמאפס את הרצון...יפה ניסחת :-) הצד הזה מה זה התאפס אחרי הסיפור ההוא! ולא הבנתי, לא הבנתי מה היה פה. בתחילה הייתי מוטרדת מעצמי, מה אני רוצה? מה רציתי? הייתי די בטוחה שאני לא רוצה אותו אבל שמהלך העניינים הוא כזה שניתן הזדמנות. ופתאום כשהוא לא יצר קשר, נהייתי מוטרדת ממה היה פה? אולי הוא רצה רק את זה? (למרות שהוא טען שכמו שזה מוזר לי זה מוזר לו ושזה לא קורה לו כל יום ובלה בלה בלה) אולי הוא הבין שאני לא רוצה ונבהל? מוזר אבל עצם העובדה שהוא לא התקשר הפכה את כל הסיפור לזול.

מיכל שלום, אני שומע בלבול רב בדברייך. כאילו אינך יודעת מה בדיוק קורה לך, מה את רוצה מעצמך ומאחרים. תחושה של זרות וניכור מעצמך מרגשותייך מגופך. אלו תחושות קשות ביותר, הן מלוות בתחושת ריקנות, שלשום דבר אין ממש טעם. נסי לפנות לטיפול כדי לבדוק את התחושות הללו, לעשות קצת סדר בבלבול שאת חשה ובעיקר להרגיש חיה שוב. דרור

הי ליאת זאת שוב אני, אור. יש לי שאלה נוספת בהקשר למטפלת שאביה נפטר: האם מותר לי להרגיש שאני צריכה אותה בזמן כזה? (לא שאני כ"כ מאפשרת לעצמי להרגיש שאני צריכה אותה ביומיום...אבל עכשיו הכל פתאום עולה.. למה??????) האם מותר לי להראות לה שקשה לי שקשה לה?? או אולי אני אנוכית מידי? אולי פשוט עדיף פשוט 'לתפוס קצת מרחק בגבול הקרבה'???אני מידי מבולבלת :(

אור שלום, אני מאוד יכול להבין את המצב שלך, את חוששת להפריע למטפלת שלך, לא יודעת האם יש לה פנאי רגשי לאור האבל שלה, אבל למרות ההגיון שבדברייך, האנושיות שבהם, יש גם דבר נוסף - הצורך לקחת מרחק בכדי להקל עליה ועלייך. כאילו את מחליטה בשביל שתיכן האם היא פנויה אלייך או לא. חשוב להבין האם יש לכך משמעות טיפולית עבורך. בכל מקרה המלצתי היא לחשוב שלו היא הייתה מרגישה שאינה מסוגלת לטפל היא לא הייתה חוזרת לעבוד, לכן נסי לפתוח איתה את רגשותייך. דרור

מה גורם ל "קוצים בתחת " ( חוסר יכולת לעשות משהו ולהתרכז לאורך זמן) והאם יש קשר לסטרס ? - ההנ"ל מלווה במחשבות על דברים שקשורים על זמן מתי יגמר כל דבר וכו'

שלום לך, יש סיבות רבות שיכולות לגרום לקוצים בישבן. אם זהו משהו מתמשך, מילדות, ניתן לחשוב על הפרעת קשב וריכוז. אם זה הופיע לאחרונה יש לבדוק כיוונים חרדתיים ודיכאוניים. בהחלט לסטרס ישנה השפעה על כך, אבל חשוב לדעת יותר. דרור

הי ליאת זו עדי(עם החבר:) ) בהמשך למה שסיפרתי על זה שהוא לא נוגע בי,וחשבת אולי אחרי שדיברנו שאני אכין לו סוג של הפתעה לשנינו יותר נכון מן ערב רומנטי כזה אבל אני מאוד מפחדת מהתגובה שלו..... מה דעתך?.????

עדי שלום, ליאת תהיה פה ביום חמישי, אם תרצי תוכלי לכתוב לי את התחלת ההתכתבות שלך עם ליאת ואנסה להגיב. דרור

האם אפשר להמליץ על מישהו בנהריה (אם בכלל יש כאלה )? אם אי אפשר להמליץ , אז איך אפשר למצוא אותם , כי בדפי זהב לא מפורטת גישת הטיפול. יש איזה איגוד או משהו שמפרט שמות כתובות וטל' שלהם? אובד עצות .

http://www.itacbt.co.il/ITAlphone%20improved.htm

דן שלום, אתה יכול לצרף מייל אישי וחברי הפורום ישמחו להמליץ לך. מעבר לזה, נסה להתעניין דרך "איט"ה", ארגון לטיפול קוגנטיבי התנהגותי (חפש באינטרנט), על מטפלים בשיטה זו בנהריה. דרור

האימייל שלי (ב-גימייל). [email protected] עוד דבר אני מחפש גם פסיכיאטר טוב באיזור שיוכל לגבות את הטיפול עם תרופות מרשם (אם יש צורך ). בכל אופן אם מכירים פסיכולוג קליני מעולה (אז גם אם הוא לא יהיה התנהג'-קוג' אז אני אתפשר ) כי כאן זה פריפריה ורוב המטפלים בערים הגדולות. תודה רבה נ.ב. בדקתי באיט"ה ואכן הרוב במרכז.

שלום אחייניתי בת 22 סובלת לדעתי ולדעת משפחתי משקרנות פתולוגי . יש לי תחושה כי היא מודעת לבעיה אך לא יודעת כיצד להתנהג . היא מבטיחה הבטחות כדיי לרצות את הסובבים אך לשוא . היא ממציאה סיפורים שלא היו ללא נבראו ומעמידה אותנו במצב לא נעים. אני מאוד רוצה לעזור לה. וגם לדעת כיצד להגיב ולהתנהג חזרה . מבקשת את עזרתך? תודה

דליה שלום, לא קל להתמודד עם המצב שאת מתארת. חשוב לדעת האם היא מודעת לכך שהיא משקרת מסיבה כלשהי, או שזו המציאות שלה כפי שהיא חווה אותה. בכל מקרה הייתי ממליץ להפנות אותה לאבחון וטיפול מקצועי שם גם יידעו כיצד לכוון אתכם מה לעשות בינתיים נסו לא לעסוק כל הזמן בשאלה האם היא משקרת או לא אלא לראות בזה את החוויה הפנימית שלה, אולי אפילו צורך שלה, כלומר נסו לצאת מהמקום השיפוטי ולעבור למקום המקבל. זה יהיה קל יותר לה אבל גם לכם. דרור

האם סביר לצפות לגילויי סקרנות מינית גם בן אחים? איך מעמידים גבולות? איך יודעים מהי סקרנות בריאה ומהי התנהגות מינית לא נאותה? מדובר באחים בני 4 ו 8

יפית שלום, קשה לומר מראש מה בדיוק הקו המפריד בין סקרנות בריאה להתנהגות מינית לא נאותה. אבל בהיעדר דוגמאות אני מציע להשתמש בתחושות הבטן. כאשר את רואה התנהגות שלא נוח לך איתה, נגיעות שנראות לך, לא במקום, להתייחס אליהן כאל משהו שצריך לא לאפשר ואולי גם להסביר שזה משהו לא מתאים. דרור

אני סטודנט לפסיכולוגיה והתחלתי את עבודת השדה שלי במחלקה פסיכיאטרית, הייתי שם פעמיים במחלקה הפתוחה ורוצה לעזוב. האנשים במחלקה עושים לי רע אני אפילו נגעל מהצורה בה מדברים או מתהלכים. שלא נדבר על זה שליצור מגע כלשהו איתם גורם לי לצמרמורת. שלא תבינו התאוריות בפסיכולוגיה מעניינות אותי וגם השיעורים אבל המציאות כפי שהיא נראית זה חולה מדי וסוטה מדי עבור מוח נוראמלי. אני מתחיל לחשוב שהלכתי לתחום הלא נכון. גיליתי שמחלות נפש הן דבר נורא ודוחה ושהאנשים במחלקות האלה לא נראים כאנשים שאוכל לדבר או להתייחס אליהם כבני אדם. כשהלכתי ללמוד חשבתי על עבודה בקליניקה לעשות ים כסף היוקרה שבתחום ושיבואו אלי אנשים נורמאלים לא כאלה עם חתכים בגוף או שמדברים על דברים דמיוניים. אני לא מבין מה עלי לעשות כדי להיות מטפל מבלי להתקרב לאוכלוסייה ממש חולה. אתם הפסיכולוגים בטח מבינים על מה אני מדבר גם אתם בטח הייתם שם, אז אודה לתשובה מנסיונכם.

היי אורי, ללכת להיות פסיכולוג רק בשביל הכסף והיוקרה? מהזווית האישית שלי אני שמחה שהמפגש עם מחלקה פסיכיאטרית עורר אצלך מחשבה שניה... אם לא היתה לי סביבה כמו שיש לי, אין לי ספק קל שבקלים שהייתי מוצאת את עצמי מאושפזת. ויותר מזה - כמישהי שמטופלת כמעט מחצית מחיי, לא היית רוצה ליפול לידיים של מטפל, שמלכתחילה בחר בתחום בגלל כסף ויוקרה! אבל אתה יודע מה? אני לא שופטת אותך... אחרי הכל, הבעיה היא שלך - לא של כל המאושפזים שפגשת. ובמסגרת ההתנסות בשטח, אתה אמור לקבל הדרכה, לא? אני חושבת שכדאי לך לברר את הנושא עם המדריך/כה שלך; בד"כ, כמשהו מעורר בנו תחושות כל-כך חזקות (לחיוב או לשלילה) יש לכך סיבה ולא בהכרח מודעת. ואולי, אחרי הכל, זה באמת לא התחום בשבילך... כל רופא שעובד במסגרת פרטית מרוויח כסף... וחוץ מזה - מרבית הפסיכולוגים לא נמצאים בעשירון העליון. ויוקרה? כמה פסיכולוגים אתה מכיר, שבשמם נקשרת כזו יוקרה גדולה? ולא, אני לא מתכוונת לורדה רזיאל-ז'קונט (ומה גם, שהיא לא קלינית). ס.מ.

באמת חולי נפש זה מפחיד קן הקוקייה, איזה מסכנים פשוט אבודים. מבינה אותך אל תרגיש רע עם זה. נילי

אורי שלום, אחת השאלות הראשונות בתואר הראשון היא למה בחרת דווקא במקצוע הזה. יש העונים כסף ויוקרה, אבל כמעט תמיד זוהי לא הסיבה המרכזית, ויש סיבה אחרת שאו שמתבהרת עם הזמן או שמטריד להכיר בה והיא אינה מודעת. כפי שנכתב קשה להאמין שרק הכסף והיוקרה הובילו אותך למקצוע הזה. לגבי המפגש עם אוכלוסיית בית החולים, זה אכן יכול להיות מפגש לא פשוט, ומשום כך יש ליווי צמוד של הדרכה ואני ממליץ שתיעזר בו בכדי לברר מה קורה לך. גם אם בסוף תחליט שלא להמשיך בתחום זהו בירור חשוב עבורך. דרור

אורי גם אני מרגישה אותו הדבר וקיבלתי פטור מעבודת שדה, הייתי פעם אחת במחלקה סגורה וברחתי משם אני חושבת שצריכים להיות אנשים מאוד חזקים ואפילו מיוחדים בכדי לעבוד בבתי חולים ועוד להתייחס אליהם לחולים כאילו הם רגילים ונורמאליים. חבר שלי מהאונברסיטה שעושה עבודת שדה ב'שיבא' מאוד מפרה אותו החוויה אבל ביננו הוא בחור די מוזר בכלל ובפרט שכל עניין שלו עם בריאות הנפש הוא די מעבר לרגיל, הוא נמשך לנושא כמו מגנט אבל אצלנו הנורמאלים כמוך וכמוני די ברור שמחלקה סגורה ומחלות נפש בכלל לא אמורות להיות משיכה לזה גם אם אתה סטודנט לפסיכולוגיה. נשתמע בתואר השני?

אני בטיפול ונקלעתי לבעיות כספיות לפני כמה חודשים, המטפל בא לקראתי ואמר שבינתיים נחכה עם התשלום ושאשלם כשיהיה לי, צברתי המון פגישות ללא תשלום ועכשיו זה כבר סכום גדול מדי מכדי שאשלם ואין לי שקל איך לשלם לו חשבתי להעלם מהטיפול ולהשאיר לו מכתב שמסביר את המצב אבל הוא כל כך מקסים תומך אוהב ותמיד אבל תמיד בשבילי שלא נוח לי לעשות זאת איך יוצאים מזה?

מיקי שלום, אכן, זהו מצב מורכב, אבל אני לא חושב שלהיעלם יהיה הצעד הנכון עבורך מכל מיני בחינות, בראש ובראשונה משום שאני מרגיש שהטיפול נכון עבורך כרגע. עצתי היא לא לשאת בנטל המחשבה וההחלטה לבד אלא לפתוח את זה איתו לדבר על הרגשות, כמו גם על המצב אליהם נקלעתם ולראות איך פותרים אותו על הצד הטוב ביותר. דרור.

יש לי בעיה. אני בת 32. היה לי חבר בעבר שיצאנו הרבה ונפרדנו (ביוזמתי). לאחר כחצי שנה חזרנו להיות חברים. עכשיו ברור לי שאם לא ארצה אותו שוב אני יכולה לאבד אותו לתמיד כי הרי כמה אפשר לדחות אדם ולהחזיר אותו? מצד אחד הוא בחור ישר, חרוץ, עדין, נאמן, מצחיק ואני יודעת שיהיה אבא מדהים ובעל מסור ואוהב. מצד שני הוא קצת שמן ויש לו בעיה אסטטית בשיניים. אני מוצאת את עצמי מתלבטת ומסתכלת על אנשים אחרים כמו גיסים וגיסות שלי. האם בגלל שאני נראית אולי פחות טוב אני מקבלת מישהו פחות טוב חיצונית? אמא שלי אומרת לי להסתכל גם על העובדה שאחד הגיסים שלי אולי נראה טוב אבל הוא לא יוצלח שיושב בבית בלי סיכוי למצוא עבודה, הגיס השני יכול להיות מאד ברוטלי ואת האופי יש לי עכשיו ביד. לאותו בחור יש גם משפחה טובה והורים נהדרים שאני בטוחה שיהיה לי טוב במחיצתם. ועוד דבר... עד עכשיו היו לי הרבה ריגושים שרובם מידידים קרובים ואנשים מבוגרים ממני בהרבה, נשואים וכדומה. אחד מהם אמר לי: מה, את לא מרגישה פרפרים? ממש לא. אני לא יודעת מה אני אמורה להרגיש... שאני רוצה כל הזמן שיתקשר אליי? שאני מחכה כבר לטלפון? לצאת איתו? נחמד לי מאד לצאת איתו ויש לנו על מה לדבר אבל מפה להגיד פרפרים והתאהבויות? אני לא זוכרת איך היה כשהתחלנו לצאת בעבר... אחיות שלי אומרות שזה קיים רק בסרטים. אחותי אמרה לי: ראיתי בחור שמתאים לי ואת האופי שלו אני אוהבת ועשיתי החלטה שזה מתאים לי. אם הוא לא היה רוצה היה לי עצוב אבל הייתי מתגברת. מצד אחד החיצוניות מפריעה. מצד שני התוכן מצויין. מצד שלישי אין ריגושים השאלה היא אם אמורים להיות? תמיד יש את ההרגשה: אולי מחכה לי משהו יותר טוב? אולי אם אחכה גם לי ייפלו בחורים כמו לאחיות שלי אבל אולי ההורים שלי צודקים ואף אחד לא מושלם?

היי יעל, תשמעי, ככלל, היופי מתאים לתקופת החיזור, ולאופי יש תפקיד נכבד לאחר המיסוד,את צריכה להחליט מה מתאים לך יותר. מה שתבחרי זה מה שתקבלי. אולי אני נשמעת כמו איזה דודה מיושנת ,אבל גם דודות כאלה יכולות לא לטעות... שיהיה בהצלחה!

יעל שלום, השאלה האם ניתן למצוא משהו טוב יותר מופיעה לעיתים קרובות בקשרים ואין היא באה להעיד על כך שמשהו לא בסדר בקשר או באדם איתו את נמצאת. אבל אני שומע בתיאור שלך משהו עמוק יותר, משהו הרואה באדם איתו את נמצאת כמשליך עלייך. את מרגישה את עצמך לא מאוד אטרקטיבית, והשלמה בעיניים עם אדם שלא נראה אטרקטיבי במיוחד, כאילו תחדד ותגביר את התחושות הקשות שיש לך לגבי עצמך. המלצתי היא שתנסי לברר תחושות אלו בטיפול. לגבי הקשר איתו, יש אנשים שמחפשים ומוצאים פרפרים, יש אנשים כמו האחיות שלך שהריגושים פחות סוערים מבחינתן זוהי בחירה אישית, אבל בעיניי הקושי שלך נובע מהמקום שלך עם עצמך. דרור

אישה ניסתה להתאבד בבית מלא בבני משפחה האישה, תושבת פתח תקווה, תלתה את עצמה במרפסת חדר האמבטיה, כשבבית נמצאים בעלה, ילדיה ובני משפחה נוספים. ילדיה מצאו אותה תלויה והזעיקו את צווי ההצלה שפינו אותה במצב קשה לבית חולים. מתנדב ב"איחוד הצלה": "הבית היה מלא המולה, ובני המשפחה נכנסו ויצאו מהחדר כשהם בוכים וצועקים עד שנאלצנו להרחיק אותם" רענן בן צור אישה כבת 40 מפתח תקווה ניסתה להתאבד בתליה בביתה, בו שהו באותה העת בעלה וילדיה. בני משפחתה שמצאו אותה תלויה הורידו אותה מהחבל כשהיא מחוסרת הכרה. לאחר טיפול רפואי היא פונתה במצב קשה לבית החולים בלינסון בעיר. הסיבה לניסיון ההתאבדות עדיין אינה ברורה. מחקירה ראשונית עולה כי במהלך היום נכנסה האישה למרפסת הצמודה לחדר האמבטיה בביתה, כרכה סביב צווארה חוט חשמל ותלתה את עצמה. בני משפחתה וילדיה שהיו בבית נכנסו לחדר האמבטיה ומצאו אותה כשהיא תלויה. הם מיהרו להוריד את החוט מצווארה, ובמקביל הזעיקו צוות של מד"א ירקון ושל "איחוד הצלה". מתנדב באיחוד הצלה שהגיע למקום, אלי לוינשטיין, סיפר ל-ynet: "הייתי במקלחת כששמעתי את הקריאה במירס. מיד עזבתי הכל ונסעתי לכיוון בית המשפחה הנמצא בסמוך למקום בו אני מתגורר. בפתח הבניין המתין לי נער כבן 14 שצער לי "אמא תלתה את עצמה", והצביע לכיוון הבית. "בתוך הבית היתה המולה רבה, ובני משפחתה של האישה הסתובבו בכל החדרים כשהם בוכים וצועקים. האישה היתה מוטלת במרפסת, שם לא היה ניתן לטפל בה. מיד העברנו אותה לאחד החדרים כשכל הזמן בני המשפחה, ביניהם נשים מבוגרות, צועקים מצער. במהלך הטיפול בעלה אף הזיז אותנו ונשכב עליה כשהוא בוכה מצער. בינתיים הגיעו עוד חובשים של איחוד הצלה והתחלנו לבצע בה החייאה באחד החדרים. כל הזמן ילדיה נכנסו לחדר כשהם צועקים ובוכים עד שנאלצנו להרחיק אותם מהמקום. זו הייתה דירה קטנה מאוד, שהייתה מלאה באנשים". מודעה לוינשטיין מוסיף ומספר כי במהלך הטיפול האישה הייתה מחוסרת הכרה כשהיא ללא דופק וללא נשימה. "לאחר מספר דקות הצלחנו להחזיר לה את הדופק", סיפר, "צוות טיפול נמרץ של מד"א שהגיע למקום החל גם הוא בפעולות החייאה מתקדמות, ואחרי 20 דקות הצלחנו לייצב את מצבה, והיא פונתה במצב קשה לבית החולים בלינסון בפתח תקווה כשהיא מחוסרת הכרה". כאמור, הסיבה לניסיון ההתאבדות עדיין אינה ידועה

הרבה יותר ממוזר זה מאכזב, להגיע כל כך רחוק,"ואנשים טובים" שגם אם מצילים חיים, צריכים להבין שלא תמיד רוצים בעזרה שלהם, ולמה? למה להחזיר אותה למקום בו ברור שהיא לא רוצה להיות. יש גבול גם להתערבות ולכל אדם יש זכות לחייו,ולמותו ובעיקר למותו. היא אולי ניצלה ממוות אבל לא ניצלה מהחיים, ולדעתי אין כפרה על דבר כזה!!! זכותו של כל אדם למות אם הוא בוחר לעשות זאת למה להתעקש כל כך הרבה להחזירה לחיים,זה עוול והגיע הזמן שתפנימו זאת.

ל. שלום, לעיתים אנשים מגיעים למקומות קשים עם עצמם, לייאוש עמוק עד כי המוות נראה הפתרון היחיד, ובמקרים מסויימים לא מסוגלים לראות באותו רגע שום דבר אחר מלבדו, אפילו לא את בני המשפחה. במצב כזה, לעיתים, אם כי זה לא שכיח, יכול להתבצע המעשה האובדני גם כשבני המשפחה בבית. לגבי השאלה שעלתה האם זהו עוול להציל אותה כשהיא לא רוצה לחיות, זוהי אכן שאלה שמרבים לעסוק בה. אישית המחשבה שלי היא שיש לאפשר בחירה, אבל בחירה אמיתית ככל האפשר. במצב דכאוני, אובדני, טווח המחשבה עלול להצטמצם ואז בעצם אין לאותו אדם אפשרות לבחור מבין שתי אפשרויות. דרור

אין שם, אולי מה שכתבת נכון עבור אנשים מסוימים... אבל לנסות ולהתאבד בבית מלא אנשים? נשמע שדי ברור מכך, שהיא רצתה שימצאו אותה בזמן, לא? והרי היא יכלה לנסות ולהתאבד כשהיא: א. לבד בבית, ויודעת שאף-אחד לא צפוי לחזור בקרוב; ב. לצאת מהבית ולהרוג את עצמה במקום שומם, שבו הסיכויים שימצאו אותה בזמן גובלים באפס. אחרי הכל, אם כבר עושים משהו באיזור עם קהל, אז יש משמעות לבחירה בזה, לדעתי. ולכן זה לא נראה מאוד ברור, שהיא אכן לא רוצה לחיות באמת אלא שהמעשה שלה הוא בקשה/אמירה/הצהרה כלשהי. ואת צודקת - היא ניצלה ממוות, אבל אולי זה מה שיהיה עבורה הצעד הראשון להתחיל ולחיות את החיים... מי יודע? הכל השערות, לא? ס.מ.

נורית שלום, אני בטוח שליאת מאחלת לכולנו שבוע טוב, בכל מקרה אני כאן היום, דרור

יש בתוכי זעם, פחד, כעס. אני לא מבינה מאיפה זה בא, ולמה. אבל זה עמוווק עמוווק בפנים איך אני אמורה להוציא אותו בא לי לצעוק, לבכות, לשבור, אבל שום דבר לא יוצא, הכל בפנים האם את יכולה לעזור לי?

שלום מ' ברמה המיידית, אוכל לתת לך פיתרון שעובד לא רע: נהיגה באוטו עם חלונות סגורים, עם דיסק שמאפשר לזעוק בצורה "לגיטימית" את כל מה שיושב בפנים. לטווח הארוך, עדיף לחשוף את השכבות העמוקות יותר, ולהתמודד עם הגורמים שעוררו את הזעם הנורא. רצוי לעשות זאת בליווי איש מקצוע ולא לבד. סעי בזהירות :-) ליאת

ד. ערב טוב, אורנה תשיב כאן בימים שלישי-רביעי, ובינתיים אענה כמיטב הבנתי. ההודעה שלך מאד נגעה ללבי, אך מאחר ואתה כותב על אדם שלא בפניו ושלא בידיעתו, הייתה לי תחושה שיש בתוכן יותר מדי פרטים מזהים, וחששתי להביאה כפי שהיא אל הפורום. אנסה לענות לך בכל זאת, באופן הזה. לתחושתי, הרצון שלך לעזור אמיתי וכן, אולם במצבים קיצוניים לפעמים אין ברירה אלא לתת לאנשי בריאות הנפש לשמור על המטופל מפני עצמו. איני בטוחה שמאמצים למנוע את האשפוז הם הדבר הנכון לעשותו בנסיבות שפרטת. במקומך, הייתי מתמקדת בתמיכה רגשית, ובעידודה לנהוג בהמלצת הצוות הרפואי. שבת שלום ליאת

שלום ד' אפשר אולי לעזור?

בזמן האחרון קורים דברים מוזרים פה מעלים הודעות ואז מורידים אותן, מסננים הודעות ולא מעלים מנהלים לא מגיעים וליאת אפילו לא נפרדה מה קורה פה?

ד. יקר אם רוצים לאשפז אותך אולי זה טוב עבורך אני לא יודעת במה מדובר אבל לפעמים אישפוז הוא הצלת חיים, רציתי לשאול אם אתה בטיפול ואם כן אולי כדאי להתייעץ עם הפסיכולוג/ית שלך אולי יוכלו לעזור לך למצוא כיוון. מה שכן לא ברור לי למה רוצים לאשפז אותך אבל ליאת צודקת זה חשוב שתקבל תמיכה רגשית ועידוד. שיהיה לך טוב

יש לי שאלה. למה לא מקובל להחליף מטפל אחרי תקופה מה -לא ארוכה-? אני חושבת שמה מטפל א' חושב לא בהכרח מה שמטפל ב' חושב, ואיך שזה מנתח את הדברים לא בהכרח יהיה אותו הדבר כמו המטפל השני. הרי לכל אדם יש את הערכים שלו, נקודת הראות השונה והמיוחדת לו, אז למה להיתקע עם מטפל אחד לאורך שנה, מה הבעיה בלשנות כל כמה חודשים, עד שאני מרגישה נוח ויותר קל. וגם אז לא תהיה בעיית התלות. בברכה

שלום סימה, טיפול פסיכולוגי, לפחות כפי שאני רואה אותו, שואב את כוחו המנחם והמרפא לאו דווקא מדעותיו המלומדות של המטפל, אלא מן הקשר הייחודי שנוצר בינו לבין המטופל. החלפה תדירה של מטפלים תמנע אולי את תופעת התלות, אך בה במידה לא תאפשר יצירת קרבה ואינטימיות, אמון וביטחון בקשר. בפועל, מי שנודדים בין מטפלים, הם גם מי שלא מצליחים לקיים מערכות יחסים יציבות בחייהם, ונוטשים כל קשר כדי לא לחוות את הפגיעה הפוטנציאלית במקרה של פרידה. אז לא. זה לא מומלץ. :-) ליאת

שלום ליאת, כתבתי בשבוע שעבר לאורנה לגבי הקשר שלי דרך האינטרנט עם בעלה של המטפלת. הוא מפרסם מאמרים באחד האתרים ואני לפעמים מגיבה על מה שהוא כותב, בוודאי בלי שאזדהה, אבל עם אותו שם, בכך שיש בינינו "קשר מסוים", אבל הכל סביב המאמרים שהוא כותב ולא יותר מזה. אורנה המליצה שאני אתוודא בפני המטפלתוהיא כתבה לי: "שזה לא סתמי שבחרת בו מבין כותבים רבים אחרים שיכולת להתמקד ביצירתם, וזו אחת הדרכים שלך להתקרב אליה, לדעת עליה... בעיני כדאי לדבר על זה, בשבילך." הייתי אתמול אצלה, היא ניסתה לדובב אותי בכל מיני נושאים, אבל אני הייתי עסוקה באיך להציג את הנושא, אבל בסוף לא הצלחתי והפגישה הלכה לאיבוד בלי לעשות שום דבר משמעותי. אני אפילו לא זוכרת על מה היא דיברה. מצד שני, למרות המלצתה של אורנה, אני לא מרגישה שאני עושה טעות או משהו בלתי מקובל, אבל מרגישה שיש אצלי "סוד" מסוים, ושהיא תראה את זה יום אחד, וזה מפחיד אותי!

שלום שיר, אני מסכימה מאד עם אורנה, וחושבת, שלמרות שלא מדובר באסון גדול כל כך או בטעות חמורהיש טעם רב לדבר על זה בטיפול. הבחירה שלך אינה מקרית, כמו שאורנה כתבה, וחשוב להבין מדוע את בוחרת לעשות סיבוב גדול כל כך כדי להישאר קרובה אליה. האבסורד הוא, שערוץ התקשורת העקיף שבחרת, מרחיק אותך ממנה אף יותר, מעצם היותו "סוד" שעומד ביניכן. סודות ושקרים - נוטים להתנהג כמו שמיכה קצרה מדי. הם מכסים מכאן, וחושפים אותנו משם, והתוצאה תמיד לא רצויה. יש לי הרגשה שרגע ה"התגלות" או הוידוי, יהיה הרבה פחות מפחיד או מביך ממה שנדמה לך. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח אם תוכלי לי להבהיר לי כמה דברים מתוך הטיפול שלי. 1) אני בחורה שיודעת להקשיב אבל לא לדבר, ולמרות שאני שנה וחצי בטיפול אני עדיין שקטה. המטפלת שלי כל הזמן מעירה שהטיפול יהיה ארוך ואיטי, ואני מנסה להסביר לה שאני צריכה את הדחיפה שלה קדימה ושלא רוצה שזה יהיה איטי, אבל זה לא נע (בגללי וגם בגללה - כי היא לא מעיזה. אני חושבת שבכל קשר צריך שיהיה מישהו שיעיז יותר מהשני, שיהיה המוביל - נכון). איך אפשר לעזור לה שתעזור לי?!!!! 2) איך לומדים להביע רגשות במילים? איך מסבירים את מה שקורה בפנים כלפי חוץ? האם יש לאנשים את זה ולאחרים פשוט אין, או שזה ממש דבר שניתן ללמוד? 3) לא נוח לי להביע בפניה את הצורך שלי בה ובתמיכתה, דבר המציג אותי כקרה ושלא איכפת לי מהטיפול. היא תמיד מעירה לי שאני כן מתמידה להגיע, אבל לא עושה הרבה בנדון שם. 4) כל הנושא הטיפול והגישה בכל שבוע, גוזלת ממני המון מאמץ רגשי, וזה פוגע בתפקודי לאורך השבוע בעבודה ובלימודים, דבר שלא היה לפני הטיפול. תודה לך

שלום מעיין, על הקושי להיפתח ולדבר בטיפול אני מרגישה שעניתי אין ספור פעמים, ולכן, אני מציעה לך לעשות חיפוש קצר בפורום, תחת מילות המפתח "אמון בקשר" "התמסרות" "שתיקה בטיפול" "התנגדות" "קרבה-מרחק", וכד'. אשר לשאלתך השניה - היכולת להביע רגשות במילים אינה מובנת מאליה. היא נרכשת במהלך ההתפתחות שלנו, עוד כילדים, בסיועו של המבוגר המתווך לנו את העולם. כפעוטות, עלינו ללמוד לזהות את הרגשות השונים ולהבחינם מאחרים. לאמא יש תפקיד חשוב בעניין זה. כשהילד בוכה מול חנות צעצועים סגורה היא יכולה לומר "אתה מתוסכל, מאוכזב ועצוב שהחנות סגורה. זה באמת קשה". או "אתה כועס עלי כי ביקשתי ממך לאסוף את המשחקים וללכת להתקלח. אני מבינה את הכעס שלך". הצרות מתחילות כאשר מסיבות כלשהן, המבוגר אינו יכול להכיל את הרגשות השליליים של הילד. כך, למשל, ילד קטן לומד שכשהוא כועס אמא נורא נעלבת או עצובה, או שהוא מזהה מראש שהיא בדיכאון או בחרדה ולא תוכל להכיל גם את רגשותיו השליליים. במצב כזה, הילד מתקשה לתת ביטוי אותנטי לרגשותיו, והוא עלול לגדול להיות מבוגר שלא מצליח לבטא רגשות. זהו, כמובן, הסבר פשטני קצת, אך מוסר את רוח הדברים. בטיפול, המטפל מעודד את המטופל לתת ביטוי ישיר וגלוי לרגשותיו, בהקשר של סביבה בטוחה ומקבלת. יש לקוות שתוך התנסות עקבית ומקבלת כזו, החשש מפני ביטויים רגשיים עוצמתיים יפחת, והמטופל יוכל להתנהל (גם ובעיקר בחוץ) באופן גמיש ומסתגל יותר. אני מעודדת אותך להתקדם, גם אם עקב בצד אגודל, לעבר ביטויים רגשיים גלויים יותר, כולל היכולת לדבר על ההזדקקות בקרבתה ועל הקושי שלך לפני הפגישות. אני יודעת שזה קשה יותר מכפי שזה נשמע, אך זה אפשרי. בהצלחה ליאת

יכול להיות שטיפול בדיבור אינו מתאים לך, ומה שאת צריכה זה טיפול באומנויות. טיפול מקצועי ונכון בתחום זה יעזור לך להפתח, ויקל עליך.

היי , אני כמעט שנה וחצי בטיפול , שבשנה וחצי האלה לפני כל פגישה אני מתלבטת אם ללכת או לא ללכת , מצד אחד אני מאוד רוצה לבוא , מצד שני שאני כבר שם או שאני שותקת , או שאנחנו מדברות על זה שאני לא רוצה לבוא , או שאני סתם מרגישה שאני מדברת שטויות , ואז אני יוצאת מהפגישות ברגשה ממש ממש רעה (מה שגורם לי לרצות לא לבוא יותר , ולנסות לבטל ואז אני מפחדת מעצם זה שביטלתי ומבטלת את את הביטול -ואז אני מרגישה יותר רע...), אין לי ספק שיש לי בעיות שאני צריכה לפתור ואני באמת מרגישה שאני צריכה עזרה , אבל אני לא מצליחה לראות מה יכול לקרות בטיפול שיעזור לי לפתור אותם , להפך מאז שאני שם אני מרגישה יותר רע עם עצמי אני מרגישה שבאתי לטיפול לחפש מעין אישור שאני בסדר , ובעצם זה רק חיזק אצלי את ההרגשה שאני לא בסדר , והיום האור בקצה המנהרה נראה לי יותר רחוק משהיה (אני כבר לא מאמינה שיש קצה למנהרה הזאת .. ), אני באמת הייתי רוצה שזה יצליח (אני מאוד משתפת את הפסיכולוגית שלי במה שעובר לי בראש בכול מה שקשור לטיפול אבל היא מאמינה שאני צריכה להמשיך .. ), מה אני צריכה לעשות כדי שהטיפול הזה יעזור לי ? !(כי כרגע אני ממש מרגישה כמו איזה מקרה אבוד )

שלום מישהי, אחד מכללי היסוד של הטיפול הפסיכולוגי הוא שהמטופל מביא חומרים מתוך עולמו הפנימי, באמצעותם אפשר להגיע לתובנות חשובות ולשינוי. חרדה והתנגדות הם חלק מהתהליך, ואני מניחה שאת עוקבת וקוראת את הפניות ברוח זו העולות כאן בפורום. כדי שטיפול יעזור ויתאפשרו התקדמות ושינוי יש לגייס פתיחות, אומץ לב ונכונות לקחת סיכון ולהתקרב. לפעמים זה באמת לוקח זמן. כדי לדעת מה יכול לקרות בטיפול וכיצד זה יעזור, עליך להתגבר על החששות ולהביא את עצמך בצורה אותנטית אל המפגש. חוץ מאומץ, גם סבלנות לא תזיק. בהצלחה ליאת

אני כבר שנה וחצי בטיפול , ויש לי סבלונות לחכות גם עוד שנה אם צריך , אבל אני לא בטוחה שאני בכיוון הנכון , את אומרת שבטיפול אמורים ללמוד שזה בסדר להרגיש דברים , אבל מה שקורה לי זה בדיוק הפוך , אני רק מרגישה יותר לא בסדר , וכל מה שאני אומרת גורם לי להרגיש יותר "משוגעת ", ולא גורם לי להרגיש טוב יותר. אם הייתי יודעת שזה באמת נכון לטווח הארוך אז לא הייתי כל הזמן בהתלבטות בין להישאר או ללכת ..כי אני רק מתרחקת מהחיים (ככה אני מרגישה לפחות) בכול אופן תודה רבה :)ותשיהיה לך שבת מקסימה

אני לא יודעת מה קורה לי בטיפול. אני ממתינה לזה כל השבוע, מחכה למבט שלה, לחיוך שלה, לשקט שלה, אבל ברגע שאני נכנסת לחדר, אני כבר לחוצה מתפללת שהזמן כבר יעבור, מרבה להסתכל על השעות, להעביר דקות בשקט בכדי שהזמן יעבור, לוקחת מספיק זמן עד שאני נותנת לה תשובות, וכל מיני טכניקות שבסופן אני בקושי מדברות בערך 5-7 משפטים כל הפגישה.!! אבל הכי רע שאני תמיד חוזרת הביתה עם תחושת פספוס, שהנה עוד שעה עברה מהטיפול בלי לעשות כלום, בלי להביא את כל מה שעבר עלי לאורך השבוע, ואפילו אם זה קשה, ושאני צריכה להמתין עוד שבוע. יש להזכיר שאני לא מטופלת חדשה והיא אינה מטפלת חדשה. ערב חמים לכולנו!!

שלום נועה, מאחר והקושי שאת מעלה נוכח מאד, כל הזמן, בפורום, לא אחזור ואעלה השערות על מקורותיו. אני מניחה שקראת והזדהית עם הכותבות האחרות. כל שנותר לי הוא לשלוח לך עידוד ותקווה להמשך הדרך, ולהפציר בך לא לוותר. זכרי שגם צעד קטן אך אמיץ, יכול להניע מהלך שיחזיר את תחושת המשמעות והערך לטיפול שלך. בהצלחה ליאת

כל כך מוכר.....

ליאת, אני לא כל כך מילולית בזמן האחרון. אז אני רק אכתוב שהיית מאוד חסרה לי. התגעגעתי אליך. נורית

נוריתי, מתנצלת על ההיעדרויות של הזמן האחרון. לפעמים למציאות תכתיבים משלה. אם יש משהו שאוכל לעשות כדי להחזיר את המילים, את יודעת איך למצוא אותי. :-)) גם אני התגעגעתי ליאת

היי.. אני בת 19 קוראים לי יאנה.. וכבר במשך הרבה זמן אני רוצה להתחיל טיפול כי שמעתי שזה עוזר.. בעיקרון מה שמביא אותי לרצות פסיכולוג.. הוא שאני רוצה להכיר את עצמי יותר ולדעת להתמודד יותר עם מחשבות ובעיות שמציקות לי... פחדים וכאלה... אני מתעניינת בכלל בפסיכולוגיה ומסתקרנת מאוד.. קראתי לאחרונה על שיטת טיפול קונגטיבי התנהגותי.. שהוא עוזר בשינוי תפיסות שליליות שלנו.. והתמודדות עם פחדים ביום יום... וזה ממש שיקף את מה שאני צריכה בטיפול..הטיפול שאני אלך הוא מכללית מושלם.. התור בעוד שבועיים.. אני אמורה לבקש מהפסיכולוגית לטפל בי בשיטה הזאת? או שלפי דבריי היא כבר תדע באיזה שיטה להשתמש? סליחה אם זה נשמע טיפשי.. אני פשוט לא יודעת כל כך איך זה ילך.. ואיך בידיוק להגדיר את הסיבה הספציפית בא אני רוצה טיפול אז אני לא רוצה שזה יצור מצב לא נעים......... בתודה יאנה...

שלום יאנה, כל הכבוד על ההחלטה להתחיל טיפול. זהו אכן מסע מרתק אל תוך עצמנו, הכרוך בתהליכים של שינוי וצמיחה. אם את סגורה על כך שאת מבקשת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עליך לוודא מראש שהמטפלת אליה בחרת להגיע אכן עובדת בגישה טיפולית זו. כיום, הגישה הרווחת בישראל היא הגישה הדינמית, וזו גם ההכשרה הבסיסית של כל מטפל שצמח באקדמיה הישראלית. מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים הם מי שעברו הכשרה ספציפית בתחום, וכדאי מאד לבדוק זאת איתה מראש. תוכלי לבדוק גם דרך כאן - http://www.itacbt.co.il/ITAlphone%20improved.htm בהצלחה ליאת

רציתי לפרגן ולומר שכייף לקרוא את התשובות שלך :-)

היי ליאת מה שלומך? אפשר לרשום שטוב לי? למרות שקר וסיימתי לעבוד מאוחר, למרות שאני עייפה והמקרר שלי ריק(שוב:) אפשר לרדת מהגג של עזריאלי... זוכרת שסיפרתי לך שהפסיכולוגית היתה אצלי ברחוב? מסתבר שהבנק שלה שם... (בטח בסניף יש מליונים(: סתם...את לא אוהבת את הבדיחות האלו..) היא סיפרה שיש ליד שווארמה טובה ולנו יש פלאפל,פלאפל, פלאפל(תזמזמי...) מימי(כינוי משודרג)

שלום מימי (איזה יופי שאת חוסכת לי את ה-caps lock?) כייף לקרוא שטוב לך. מאושרת לרדת מהגג של עזריאלי (בטח קר שם עכשיו נורא). נשמע נהדר לגור בשכנות לבנק, ועוד יותר בשכנות לשווארמה. אני אמנם צמחונית, אבל יודעת להעריך 'פסיליטיס'. נסי לשמור בכל הכוח על הטוב. הוא חמקמק, אבל קיים. אהיה כאן גם מחר, אם תרצי. שבת מנוחה ליאת

אוי ליאת כל פעם לחצת על CAPS LOCK? להבא לחצי על SHIFT ובמקביל את ההאות הרצויה.. את מצחיקה.. יש לי שאלה פסיכולוגית. שמתי לב שלאחרונה הפסיכולוגית מנדבת פרטים שבצחילת הטיפול לא נראה לי שהיא היתה מעיזה לומר...האמת שעכשיו אני גם מעיזה לשאול...פשוט פעם לא חשבתי שהיא תשיב...נתחי אותה:) וגם אותי... רושמת לך בעיניים חצי עצומות מימי

שלום, במקום עבודתי פרץ לפני פחות משנה עימות ביני ובין עובדת אחרת שאיתה עבדתי מס' שנים. בין שתינו נוצרו אף קשרי ידידות באותן שנים. העימות פרץ סביב קידום שלי (שלא פוגע באחרת), וכנראה גרם לקנאתה של האחרת במלוא עוצמתה. (העובדת האחרת מבוגרת, ותיקה ובעלת משרה קבועה ובכירה). בין שתינו נאמרו דברים לא נעימים. הדברים שלי הגיעו לאחר שורה של מעשי התנכלות מצד אותה עובדת, נסיונות שניסו להביא לכך שאעזוב. בעקבות הדברים שנאמרו ביני ובין אותה עובדת (שהיא ותיקה הרבה יותר) עברתי למשרד אחר ומעמדי הורע. העובדת הותיקה אף דאגה ליצור אוירה עוינת כלפיי במשרד החדש שעברתי אליו, וגם משם נפלטתי לבסוף. העובדת הנקמנית לא שקטה, ועשתה כל שביכולה להביא לפיטוריי, תוך שהיא עושה שימוש בקשרים עם בכירי המוסד (ההנהלה) בו אני עובדת. כשהיא חולפת על פניי היא "יורה" לעברי מין חיוך מרושע. לאחרונה אף הועלה נושא פיטוריי, והסתבר שהעובדת (שאין לי יותר קשר איתה) דרשה להיפגש עם אותם גורמים בטרם יחליטו על פיטוריי כדי להשמיץ אותי. היא אף השתמשה בטרגדיות אישיות שחוותה בחייה, כדי לספר ששמחתי על סבלה, וסיפרה שאמרתי לה "מגיע לך", על אותם ארועים בחייה. היא הצליחה להשיג אמפטיה מכל הסובבים, תוך שהיא בוכה ונרגשת ומספרת על הכאב שגרמתי לה. מה שאפילו שם אותי בבידוד מסויים ויצר ניכור כלפיי. אפילו קיבלתי שיחות אנונימיות לא נעימות. החוויה הזאת אינה גורמת לי לרצונות נקם, אבל היא מחרידה אותי. האישה צמאה לדמי. היא משקיעה אנרגיות גדולות לפגוע בי, להשמיץ אותי ואף להביא לפיטוריי. למעשה, הדבר היחיד שאמרתי לה בהקשר לטרגדיות האישיות שחוותה הוא "איך אישה שעברה את מה שאת עברת, מסוגלת להיות כל כך רעה?". ולמעשה, השאלה הזאת עדיין מהדהדת באויר. אני לא חושבת שאני כועסת או שונאת אותה. אבל כל מחשבה עליה מעבירה בי גל של זעזוע ודחייה. עושה רושם שהאישה הזאת התמקדה בי, וממעמקי השאול, משכנה, שולחת בי חיצים רעילים. זה נראה לי כמו בעיה נפשית, משהו מעורער בנפשה..יצר רע. נחשפתי לדפוס הנקמני הזה בה, לא כלפיי, עוד בהיותנו מיודדות . זו אולי שאלה פילוסופית עמוקה, אבל מה גורם לאנשים, באופן ברוטאלי כל כך, לרצות לפגוע במישהו כל כך, כשכל העובדות מתעוותות והם, אותם צמאי דם, חסרי הכרה ומודעות למעשיהם? תודה, אלי.

שלום אלי, הסיפור שלך נשמע קשה מאד, ולא הייתי רוצה להיות במקומך. מול תופעות כמו שאת מתארת קשה להתמודד, כי במובן מסוים אנחנו נגררים לחוקי משחק זרים לנו. לא ברור מה מניע את אותה אישה להרע לך כל כך. יתכן שחוותה את הקידום שלך כפגיעה בלתי נסלחת, אולי דווקא על רקע האסונות הקודמים שלה ותחושה שהכל נגדה. ההשקעה האינטנסיבית שלה בהרס שלך מעידה על מעורבות רגשית עצומה ועל יצר נקמה שממשיך לבעור בה. בספר משלי נכתב "מענה רך ישיב ח?מה, ודבר עצב יעלה אף". כלומר, היכולת להסכים,איכשהו, עם הצד הזועם, עשויה לרכך אותו ולפייס את כעסו, בעוד וויכוח והתנגדות לאדם הכועס עלולה להגביר את זעמו אף יותר. יכול להיות שדווקא בגלל מצב הביש אליו היא דחקה אותך, מצב של 'אין מה להפסיד יותר', שווה לגייס עמדה פייסנית ולראות מה יקרה. נדמה לי שאין טעם להתעמק באבחנות, אלא לנקוט גישה פרקטית למזעור הנזקים שהיא יכולה עוד להסב לך. החזיקי מעמד ובהצלחה ליאת

החיים האלה מסריחים מהשורש. הכל רקוב טמא מכוער ואכזר. הכל כואב בוער שורף חודר לנשמה. אני שונאת את החיים האלה כמו שאני שונאת את עצמי. רוצה לקחת גפרור ולשרוף את העולם המזדרגג הזה וכמובן אותי בתוכו. שהכל יהפף ללפיד אחד גדול ובוער עם ענן עשן. שכל הרוע ישאב לתוכו,שלא ישאר כלום ממנו וממני אפילו לא זכר. מרגישה כמו זבל מסריח וזבל צריך לשרוף ומהר. ליפני שיטפשט. אז כוס אמו העולם הזה וזה לא תסמונת טורט זה תסמונת קריז.

שלום אין שם, לצערי, היו חלקים בדברייך שעוררו אצלי הזדהות עמוקה. לכולנו יש ימים בלתי נסבלים, בהם היינו מוכנים לפוצץ את כל העולם על יושביו. החלק הבעייתי בזה, הוא העובדה המצערת אף יותר, שמה שהופצץ ונשרף והוכחד לעולם אינו חוזר אל החיים. אנחנו כבר יודעים שיש פקעות שצריכות לנבוט, פרחים שצריכים לפרוח, ותינוקות שצריכים לגדול. בגללם, אין לנו זכות לפוצץ כלום. אבל לרצות מותר. איתך בקריז :-) ליאת

העובדה של."שמה שהופצץ ונשרף והוכחד לעולם אינו חוזר אל החיים"היא בדיוק העיניין,האין חזרה. והאמיני לי שמה שצריך לפרוח, ומי שצריך עוד לגדול, אם היה יודע לאן ואיך, היה מעדיף שנפוצץ בשבילו.ובכל זאת תודה על ההשתתפות בקריז. איך הכל היה יכול להיות אחרת אילו לא הייתי נושמת פה ובכלל....

רציתי לברר איך בודקים זאת. מבלי לבקש מהפסיכולוג תעודות. כדי לא ליצור רושם של חוסר אמון, במקרה שלאחר ממספר מפגשים. ולנקודה נוספת. אחרי תחילת טיפול של כ10 מפגשים. שהיתה לו מטרה ברורה והיא שחרור מהרגשת כאב בגרון כאילו אבן שחוסמת נימצאת שם. במיוחד במהלך נסיעה באוטובוס אחרי העבודה. (כמובן שנעשו בדיקות ששללו כל בעיה גופנית) לא היו תוצאות בכיוון זה . יש לציין שהיתה פתיחות במהלך השיחות ונהנתי במהלכן, אבל לאחר מכן הייתי במצב של כאב גדול עם המון בכי והגעתי למסקנה שאם אני רוצה להשאר שמחה כמו קודם עלי לעשות הפסקה.והרגשתי ששמור פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. הייתי שמחה לקבלת תגובה מקצועית ותודה מראש. הילה

שלום הילה, מטפלים מורשים נוטים להציג את תעודותיהם במקום גלוי לעין (גם אם מוצנע) בקליניקה שלהם. זוהי פעולה מתבקשת והגונה. עם זאת, יש המעדיפים שלא לעשות כך, ולפיכך יש להניח שהם מורגלים בשאלות. שאלות לגבי השכלתו והכשרתו של המטפל הן מתבקשות ולגיטימיות, ואין לראות בכך הבעת אי-אמון. אפשר, כמובן, לבדוק בפנקס הפסיכולוגים, אך יש להביא בחשבון שהוא מתעדכן רק פעם או פעמיים בשנה. (אני מזכירה שמטפל מורשה יכול להיות גם פסיכיאטר, עובד סוציאלי קליני, או מטפל באמנות מורשה, והללו אינם רשומים בפנקס הפסיכולוגים). ולשאלתך השניה. טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעורר תחושות קשות או רגשות שליליים היוצרים חוויה של נסיגה זמנית במצב הנפשי. אם עזבת את הטיפול במצב זה, מבלי שאפשרת לעצמך להשלים או "לסגור" את התהליך, את עלולה להישאר עם המסקנה הלא מדויקת לפיה הטיפול הזיק יותר מאשר תרם. נוכל לומר דבר דומה על מי שהפסיק טיפול רפואי באמצע (לא השלים את מנת האנטיביוטיקה, ברח מרופא השיניים אחרי הקידוח אך בלי הסתימה, או זינק משולחן הניתוחים לפני שהמנתחים תפרו את בטנו...). הרי לא יעלה על הדעת במקרים אלו להאשים את הטיפול הרפואי, נכון? לכן, כל עוד הטיפול הפסיכולוגי נעשה ללא הרדמה, יהיו מי שיחליטו לוותר באמצע התהליך, ולהישאר עם הכאב, גלוי או מודחק. אני מניחה שהצלחת להסיק מהי דעתי על הבחירה שלך, ובוודאי גם מהן המלצותי להמשך. :-)) בהצלחה ליאת