פורום פסיכולוגיה קלינית

אני אב לבת בת 30 מזה שנתיים מוגדרת כזכזופרנית (התקף פסיכוטיעקב שימוש רב בגראס)מטופלת בזיפרקסה (לוקחת עם הפסקות )מסרבת לטיפול נוסף בחודש האחרוןפיתחה דלוזיה כאילו משהוא שהיא מכירה מתנכל לה בשמיים וגורם לה לסבל רב זה גורם לה להתקפי חרדה חוסר מנוחה רעד ופחד האם יש עצה

מה לגבי אישפוז? לא נראה לי שבלי מסגרת אישפוזית תוכל לסייע לה, סכיזופרניה נקראת גם "מחלת המדרגות" כל גלישה פסיכוטית נוספת יכולה ופוגעת בתפקודים קוגנטיביים ונפשיים, חשוב שהיא תשמור על טיפול תרופתי מאוזן ויציב. כרגע נשמע שהיא פסיכוטית וחשוב למרות שזה קשה שתלך איתה לבדוק אפשרות של אישפוז. רק בריאות

מנשה שלום, מדבריך אני שומע שאתה חש חסר אונים, ולא קל לראות את הבת שלך סובלת כך מבלי להרגיש שאתה יכול לעזור לה ממש. הדברים שאתה יכול לנסות לעשות הןם לדאוג שהיא תקח באופן קבוע טיפול תרופתי, וכאן אתה יכול להיעזר בכך שכרגע לא טוב לה וגם היא מרגישה שלא טוב לה ואולי היא תהיה מוכנה להתמיד בטיפול. במקביל אולי ניתן להפנות אותה למסגרת תומכת ועקבית כמו מסגרת של טיפול יום. אני מניח שאתה יודע שהיא זכאית לסל שיקום המאפשר קבלת עזרה כגון עבודה מוגנת טיפולים שונים ועוד. בהצלחה, דרור

שלום היום בבוקר הקדמתי לטיפול שלי בעשר דקות וכשהמטפל פתח יצאה משם מטופלת שלו בחורה יפיפייה שאפילו אני כאישה נחנקתי למראה פניה. כל השעה לא דיברתי איתו נורא כעסתי שיש לו מטופלת שנראית כך הרגשתי כאילו הוא בוגד בי. אני אישה בת 49 והיא נראית משהו כמו אמצע שנות השלושים שלה. המטפל ניסה לדובב אותי לדבר אבל לא רציתי ואפילו יצאתי לפני הזמן. היום אחר הצהריים הוא התקשר ולא חזרתי אליו שוב התקשר ולא חזרתי אליו. מרגישה כאילו אין לי יותר מקום שם כאילו כולן אותו דבר עבורו חוץ מהדבר המושלם הזה שיצא מהחדר שלו, איך מטפלים יכולים לעמוד מול מטופלת כזו יפה ולא להתאהב הרי מטפלים הם גברים לכל דבר אני בטוחה שהוא מאוהב בה. למה אני כל כך מקנא וכועסת עליו??

ריקי, זה נכון שמטפלים גברים וגם כשמדברים על טיפול מדברים על משיכה למטופלת ואפילו על התאהבות, יש למטפל מטופלות ויכול להיות שאחת מהן היא מישהי שהיה נוצר ביניהם קשר אמיתי והתאהבות ללא הטיפול, יחד עם זאת שהמטפל יכול להיות שכמוך מודע ליופיה ואף יתכן לתחושות מיוחדות כלפיה, זה לא אומר שהוא לא רואה את כאבך, שהוא לא דואג לך וחושב עלייך זה לא תחרות מלכת היופי, טיפול הוא מקום קשה, אינטימי מאוד, ונוצרים שם מערכות יחסים כל כך מורכבות וטעונות בלי קשר ועם קשר למראה המטופל. תחשבי על עצמך כאולי לא יפה כמוה, אך בטוח עמוקה ומיוחדת ושהכאב שלה מוצא מקום ראוי גם בטיפול וגם אצל המטפל בינו לבין עצמו כשהוא חושב על מטופליו. מעבר לזה שיכול להיות שאותה בחורה "מושלמת" יש לה כאב גדול משל עצמה ואולי אפילו בעיות מורכבות, את יודעת היופי אינו מחפה על כאב שנמצא מבעד למסך היפה. ודבר אחרון בטיפול כמו שבחיים שהרי הם חלק מהחיים, תמיד תראי יפות יותר או פחות ממך, האם גם ברחוב היית מגיבה באותן עוצמות, אם לא אז מה בסיטואציה הזו גרמה לך להרגיש כך? לצערנו כמטופלים, "בשקר הטיפולי" לעיתים חשוב לנו, ואף הכרחי לחשוב שהמטפל הוא רק שלנו והחדר הוא רק שלנו, ולראות מישהי יוצאת מהמקום הזה, היחודי לנו, יכול אכן לגרום לכעס מן תחושה של מישהי שיוצאת מהבית שלנו בדיוק כשבן הזוג פותח לנו את הדלת. לדעתי חשוב שתבררי את זה מולו, לא ברור למה הוא לא דיבר על זה והתעלם מהסיטואציה, מה שאולי העצים את התחושה שלך שזה מפריע לך ולו זה לא מזיז. דרך אגב חשבת לרגע מה הבחורה שיצאה מהחדר הרגישה, אפשר שהרגישה מובכת באותה מידה או תחושות לא נעימות אחרות, את יודעת גם עבורה זה המקום שלה המטפל שלה וכן הלאה:-) תדברו, חבל להישאר עם זה לבד..הטיפול הזה הוא שלך

ריקי שלום, בטיפול מתחדדות תחושות שאנו מרגישים ביומיום לכדי עוצמות מבהילות לעיתים ולכן חשוב לדבר עליהן. נראה שהמפגש עם אישה יפה היוצאת מהחדר שלו עוררה בך תחושות קשות לגביו, על ההעדפה הברורה שלו אותה על גבייך, ומכאן הכעס שלך עליו. אני מצטרף להצעה שהועלתה שתדברי איתו על זה, עם כל הקושי, יש שם משהו חשוב מבחינה טיפולית עבורך. אבל יש משהו חשוב עוד יותר בעיני, בכותרת רשמת היפה והחיה. התחושה שעברה בי היא שעבורך מול אישה יפה מאוד את חווה את עצמך כחיה. אני מניח שתחושה קשה זו מוכרת לך והיא ראויה לעיבוד עמוק בטיפול. דרור

יש לי חבר שנה וארבעה חודשים לפני שבוע הוא הכה אותי הייתי בשוק כי זה לא קרה לפני. רציתי לדעת אם הוא נחשב לגבר מכה המטפלת שלי רומזת לי בדרכה לעזוב אותו למרות שלא אומרת באופן חד משמעי היא פשוט התחילה להתקשר אלי מה שלא הייתה עושה לפני ונראית מודאגת. האם ייתכן שאני בחורה מוכה או שזה חד פעמי כי הוא באמת אחלה בחור פשוט רבנו ריב היסטרי.מאז הוא מתנצל בכל דרך אפשרית האם לעזוב או להישאר?

גם רוצח שנמצא בכלא רצח פעם ראשונה ולפני כן לא נחשב לרוצח. אני לא מאמינה שמישהו שאין בו צד כל כך אלים יכול להיות אלים, תחשבי לרגע האם את יכולת במצב הכי קיצוני שיש להכות מישהו, האם כל אחד יכול להכות מישהו אחר? אני מאמינה שברגע שנפרץ החלק הזה בו זה יחזור על עצמו, מעבר לעובדה שלא תוכלי להרגיש בטוחה כמו שהרגשת לפני כן, האם את באמת רוצה לקחת את הסיכון הזה של עד "העונג הבא"? . שימרי על עצמך, מגיע לך שישמרו עליך ולא יפגעו בך. מעבר לזה אני חושבת שאת צריכה לעבד את זה בטיפול כי אלימות פיזית היא טראומה נוראית, בכל גיל.

לעזוב לעזוב לעזוב. אני אספר לך סיפור: גדלתי במשפחה נורמטיבית לגמרי. לכאורה. הורים בעלי מקצועות חופשיים, מעמד בינוני, מגורים בעיירה נחשבת, "צפונית". אבא שלי לא היה גבר מכה. הוא היכה "רק" בריבים היסטריים. כשהייתי בת שמונה הוא חנק אותה מול עיני. הוא לא היה גבר מכה. מאז חייתי בצל פחד מוות. אבל הוא לא היה גבר מכה. שלושים שנה לקח לי להפסיק להגן עליו ביני לביני וביני לבין הסביבה, כי הוא לא היה גבר מכה. אני מלקקת יום יום את הפצעים של אב שלא היה גבר מכה. המכה הראשונה היא זו שבאה לפני השניה. תעזבי כל עוד אין בינכם מחוייבות. אין עיניים של בני שמונה, ועשר, ושתים עשרה ובכלל, שיראו ויחוו. מה תאמרי להם? אבא הוא לא גבר מכה? אבא מכה רק בריבים היסטריים? מה תאמרי לעצמך? גבר מכה הוא זה שהרים את ידו אי פעם על זוגתו. לא צריך להיות מפלצת שמכה בלי סיבה כדי לקבל את התואר המפוקפק הזה. אני חושבת על עוד משהו: ואם יהיו לכם ילדים ויום אחד הם יעצבנו אותו באופן היסטרי? עזבי. עזבי. עזבי.

מהו מעגל האלימות? במערכת יחסים אלימה, מעגל האלימות כולל שלושה שלבים ברורים: 1. בנית מתח. מתרחשים מקרי התעללות קטנים והמתח הולך וגובר. הקורבן בדרך-כלל מנסה לשלוט בהתחלה של כל מקרה התעללות על-ידי התנצלות, קבלת אשמה, הבטחת הבטחות שונות וניסיון לרכך את המצב. 2. תקיפה. המתח גובר והולך עד למקרה נוסף של התעללות ובסופו של דבר אלימות. הקורבן שמנסה להימנע מהתעללות ואלימות יכול בדרך כלל לספר על מה שקרה אך התוקף לא מסוגל לכך. הנפגע ימעיט בחשיבות או יכחיש את חומרת הפגיעה כדי לרכך את התוקף ולהמעיט את הסיכוי לעוד אלימות. 3. התנצלות וסליחה. התוקף נראה מתחרט ומבולבל מההתנהגות שלו. הוא ינסה בכנות להשלים ולהבטיח שלא להתעלל או להתנהג שוב באלימות. הקורבן רוצה להאמין שזה נגמר ומתרכז בכמה נחמד ואוהב התוקף יכול להיות. כאשר המעגל הזה בתחילתו התוקף לא בהכרח רוצה להכאיב לאישה. הוא מאמין שהוא רק רוצה לסיים מצב בלתי נסבל עבורו. לפעמים המעגל יתקשר לשני שלבים בלבד: בנית המתח ואחר-כך התקיפה. במצבים כאלה הקורבן ירגיש מהר מאוד כלוא ולכוד. אך אם האישה הרגישה כלואה או במלכודת והצליחה לברוח, סביר להניח שהיא לא תחזור יותר לחיות עם התוקף. אחרי שלב אלים במיוחד קורה בדרך-כלל מה שמכונה "שלב ירח הדבש". התוקף יכול בכנות להתנצל על הכאב שגרם. הוא יתנצל ויבקש סליחה. הוא ינסה לפצות על ההתנהגות שלו והקורבן ינסה בכנות להאמין שהמצב אכן ישתנה. גם אם זה יהיה לגמרי לא נכון, הקורבן ירגיש בדרך-כלל אחראי באופן חלקי להתעללות וגם אחראי במידה מסוימת לשלומו של הפרטנר התוקף

מיקה שלום, הייתי רוצה להיות מעט יותר זהיר בתשובתי מחברות הפורום שענו לך, אם כי אני מסכים שבתנאים מסויימים הן צודקות. אני זהיר יותר, דווקא כי אני לא מכיר את כל הפרטים הנוגעים לתקיפה. לרוב תקיפה אינה באה ללא סימנים נוספים. אלא שהם לעיתים סמויים וקשה לשים לב אליהן במיוחד במערכת יחסים. סימנים כמו זלזול, תוקפנות במשפחה ועוד. לאחר שאמרתי כל זאת, וחשוב שתבדקי את זה עם עצמך שוב, גבר שתקף אותך בעוצמה ולא הסתפק בחבטה אחת, גם אם היה עצבני מאוד, סביר שיחזור על מעשיו בפעם הבאה שלא ישלוט בעצמו. דרור

אורנה דרור וליאת אהובים שלי אני כאן בפורום רואה כל הזמן כמה למטופלים קשה בטיפול והסיבות די חוזרות על עצמן מעניין אותי לדעת האם גם בקרב המטפלים ישנם בעיות וקשיים שדי חוזרים על עצמם. או שזה כמו הורים וילדים לכל הילדים בגדול אותם צרכים אך ההורים מתמודדים איתם אחרת ולכן ילדים עם אותם בעיות גדלים להיות טובים יותר או פחות. אשמח לתשובה גם אם כללית לגבי מה הם הדברים שאיתם פונים פסיכולוגים למדריכים שלהם מה עומד על הפרק בשיחה ואילו קשיים חוזרים על עצמם אצלכם כמטפלים. שלא נרגיש שרק לנו המטופלים קשה ואתם עושים חיים משוגעים.....כשאתם בלי המשוגעים שלכם:-) דקלה.

דקלה שלום, התשובה לשאלתך אכן תהיה כללית וזאת בשל המגוון הגדול של תכנים ונושאים המובאים להדרכה. אלו יכולות להיות סיבות הקשורות לתחושות ורגשות שעלו במפגש הטיפולי ומעוררות בו עצמו קונפליקטים אישיים שהוא מרגיש שהוא צריך לפתור למען עצמו ולמען הטיפול. הוא יכול להביא שאלות כאשר הוא חש שהטיפול תקוע ואינו מבין מדוע וכיצד להמשיך. וכמובן הוא יכול ללכת להדרכה על מנת להתמחות בשיטת טיפול מסויימת או להעמיק את ידיעותיו בשיטת הטיפול בה הוא מטפל. לאחר שעניתי על שאלתך, חשבתי שמעניין אותי מדוע מעניין אותך מה קורה במפגש ההדרכה והאם קשה למטפלים בכלל. זו שאלה שאני מניח שהתשובה לה חשובה גם לי, אבל גם לך. דרור

שלום אני לא יודעת מה לעשות אני כבר ארבעה חודשים בטיפול ועדיין לא מרגישה שקורה משהו, אז בסדר מדברים ועוד קצת מדברים אבל ממש חבל לי על הכסף. אתמול ביטלתי את הפגישה והמטפל דיבר איתי בטלפון אמרתי לו את זה ואמר שהוא מחכה לי בשעה שלנו ושאגיע כי זה מאוד חשוב שנדבר על זה..... לא הלכתי והיום כשדיברנו בטלפון הסברתי לו שזה מייאש אותי כל כך הרבה זמן ושלא קורה כלום אז קבענו למחר למרות שזה לא היום שלי אמרתי שאגיע אבל לא יודעת מה לעשות. חבל לי על הכסף והזמן שאני מבזבזת עליו אם הוא היה משלם אולי הוא היה מבין את חשיבות הזמן...... מה כדאי לעשות? (עשיתי חישוב במחשבון של מספר הפגישות כפול התשלום ויצא ים כסף הייתי כבר נוסעת לחו"ל וקונה מלתחה חדשה מעצבן...)

יפעת שלום, אני מבין את הנטל הכלכלי שקיים בטיפול, אני בטוח שגם המטפל שלך מודע ומעריך אותו. אבל אני רציתי להציע לך לחשוב לא על סיבות ללכת מהטיפול, אלא מדוע את בכל זאת נשארת, מדוע כשאת מגיעה לחדר את לא מדברת על לעזוב. אני מניח שאחרי שתקדישי לשאלה זו מחשבה, ואני מציע שזה יקרה איתו בפגישה, יהיה לך יותר קל להחליט מה לעשות. דרור

טיפסתי על ראש ההרים ונפלתי, הלכתי בכביש הראשי וזכרתי, בתוך יערות עבותים הסתתרתי, יצאתי אל חוף האוקיינוס שמת לי, נכנסתי לקבר שתמיד מחכה לי, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, גשם כבד-עומד ליפול. ראיתי תינוק שנולד- וזאב מחכה לו, ראיתי שביל זהב שאין איש שולט בו, ענף שחור שזב דם כמו מים, איש עם פטיש שפוצע ידיים, ראיתי חלום שהולך על קביים, איש בלי לשון מדבר ללא הרף, וילד ישן עם רובה ועם חרב, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, גשם כבד-עומד ליפול. שמעתי קולות רעמים ברקיע, שמעתי גלים שרוצים להטביע, שמעתי תופים שעורם מתפקע, שמעתי צחוקים על רעב שגובע, שיר של פייטן שמת בתוך הזבל, ובכי של ליצן שנפל מהחבל, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, גשם כבד- עומד ליפול. עכשיו אני הולכת הבייתה כי הגשם בשער, עכשיו אני הולכת עמוק לתוך היער, איפה שיש אנשים בלי ידיים, והחרא עולה שם ומציף את המים, ויונים מתות מכוסות עלי זית, ופנים של תליין מסתתרות בכל בית, המקום מכוער ולנפש אין ערך, והצבע שחור ,והאפס הוא מלך, אני רוצה לספר ולנשום ולחשוב את זה, ולהביא את זה הנה- שכולם יוכלו לראות את זה- לעמוד לבדי מול הים בו טבעתי ולהכיר את השיר שידעתי ושרתי. עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, גשם כבד- עומד ליפול.

שלום לך, נשמע שהשיר משקף תחושות ייאוש קשות, מפגש עם השחור בכל מקום אליו את פונה ובעיקר רצון לבטא ולשתף אחרים, ככל הנראה על מנת להקל על הסבל. דרור

היי אני בת 25 נשואה שנה עברתי לגור בכפר של בעלי כרגע בשל לימודים אקדמים רטובהזמן גרה עם הוריי.....הקטע הוא שאני מרגישה שיהה לי מאד קשה להתרגל לכפר החדש אני כל הזמן בחרטות למה התחתנתי.אני מאוד ביישנית וקשה לי להכיר אשים חדשים בעלי לא עושה כלום שאכיר אנשים חדשים... מה גם שהתחתנתי אחרי חצי שנת הכרות.....אני מרגישה שאני ובעלי לא מתאמים כ"כ הוא לא מדבר הרבה וגם ש ל הרבה בקורת כלפיי למרות שגם אני ראיתי הרבה דברים שליליים באופיו כמעט אינו מבקר את משפחתי אולי פעמיים בשנה טוען שאינם מדברים וזה לא נוח לו.....הוא מצפה מני שאני אעזור לאימו אך בזמן האחרון ההערכה שלי לאימו ירדה מאוד אני מרגישה שאני לא כ"כ סובלת אותה....אתמול אמרתי לבעלי שנרקאה לי שזה כדאי שנתגרש שאני לא בטוחה שאני אוהבת אותו שלא נראה לי שיהיה לנו טוב שממש רע לי איתו.....דרך אגב הרבה פעמים דברתי אתו על מה שמפריעלי ואני מנסה לשפר מה שמפריע לו אבל אין מי יודע מה שיפור.....אני גם מאד קשורה לאמא שלי אני בת יחידה היא גם קצת סובלת מדכאון....והוא לא מוכן להתחשב בי רק מוכן שאדבר אתה 5 דקות ביום וביקור פעם בשבועיים בלבד.....אני מרגישה שהא אכזרי אלי...כשאנו שוכבים מרוב שני פוחדת להכנס להריון לא נהנית כלל...גם זה שאני לא אוהבת אותו לא תורם.....הוא כן חושב שהסקס שלנו טוב ואני בהלם מזה...מה עושים? הוא אומר שהוא לא מוכן להתגרש ושנישואם זה לא משחק ילדים.....גם אני לא כ"כ רוצה להתגרש....אך קשה לי להיות אופטימית עם הזוגיות שלנו...וקשיי הסתגלות...אני לא בחורה מפונקת תמיד היתי עושה הכל בבית....מה עושים??????

נילי שלום, מהשאלה שלך, עולה שאת מרגישה שאת רעה לבעלך סתם. אבל לא נראה לי שאת רעה אליו ובוודאי לא סתם. לא טוב לך, את מתקשה להסתגל לחיים החדשים מחוץ לבית, מתגעגעת לבית שלך ולתחושה של דברים מוכרים. ומפחדת להכנס להריון, כנראה כדי להמשיך ולהרגיש שאת עדיין יכולה להתגרש באופן קל יחסית. השאלה היא פשוטה, האם את רוצה לנסות ולשנות או לא. אם לא אזי יייתכן וגירושין הם המוצא היחיד. אבל אם את רוצה במקום כלשהו שינוי לטובה ביניכם אני ממליץ על טיפול זוגי. דרור

לפסיכולוג דרור שוב שלום התייעצתי איתך לגבי בחורה מהמכללה שלי מקווה שאתה זוכר זו הודעה מה6/1. אז ככה פניתי אליה כמו שהצעת כבר למחרת ואמרתי מה קורה וכאלה, היא חייכה אלי והזמינה אותי לשבת לידה, כרגיל היא החזיקה איזה משהו לקרוא "מחקרים בהיסטריה" לא שאלתי אותה מה היא קוראת כדי לא לפתח נושא על משהו שאולי אני לא מבין, ומהמעט שאני מכיר אותה אינטלגנציה מאוד חשובה לה. בקיצור התחלתי לדבר איתה על סרטים ומוזיקה והיא אפילו נראתה מקשיבה ומתעניינת, הסרט האהוב עליה זה "השעות" ו"דוגוויל" (סרטים שאפילו לא ראיתי אבל לא אמרתי) הספר האהוב עליה זה "מילים כדי לומר זאת" אין לי מושג אפילו מה הספר הזה ומההסבר שלה על הספר טוב שכך, אתה חייב לשמוע מה עושה לה את זה- הספר מדבר על בחורה שבמשך שנים דיממה בלי סיבה היא עברה מפסיכיאטר אחד לאחר ומפסיכולוג אחד לאחר ואף אחד לא הצליח לטפל בה, היא הגיעה לפסיכולוג אחר ישבה על הכורסא בקליניקה וסיפרה לו עד כמה היא חוששת ללכלך לו את הכורסא בדם והתחילה לספר לו על הדימום הפסיכולוג אמר לה הדימום שלך לא מעניין אותי את מעניינת אותי, עד הפגישה השלישית עם אותו פסיכולוג הדימום פסק. לדעתי הספר נשמע מגעיל ומזעזע כמובן שלא אמרתי לה את זה. בקיצור אחרי שהיא סיפרה לי על תאוריות לגבי הספר הזה ועוד כל מיני דברים "מדליקים" שאלתי אותה איך היא משלימה את החומר מאחר והיא נעדרת המון ואם היא צריכה שאני אביא לה סיכומי שיעור היא הודתה לי ואמרה שכל מה שהמרצים יודעים נמצא בספרים הם לא המציאו שום דבר וחבל אחרת היא הייתה מגיע יותר לשיעורים. היא שאלה אותי שאלות כל כך חנוניות, מי המלחין האהוב עלי (שלה שומאן), הספר ,המשורר והסופר האהוב עלי ומה דעתי על הרפורמה בבריאות הנפש והצטרפותה לעצומה בנושא וכמה חשוב הנושא וכו'. בקיצור הייתי צריך להכין שיעורי בית לשאלות של חנוניות לפני שדיברתי איתה, מה אני אגיד לה שמה שאני אוהב זה מסיבות טראנס ובירות. הקטע הוא שהיא לא נראית חנונית בכלל היא נראית בחורה הכי מגניבה שיש אחת שמה שמעניין אותה זה פאבים ומוזיקת רוק כבד. טוב בקיצור דיברנו עוד קצת והיא אמרה שהיא חייבת ללכת אמרתי לה מה עם השיעור את לא נכנסת היא אמרה תתקשר אלי כשפרוייד יהיה מרצה אורח. שאלתי אותה אם אני באמת יכול להתקשר בלי קשר לפרוייד היא צעקה לי מתי שתרצה והלכה. שבוע אחרי התקשרתי אליה והשארתי לה הודעה במשיבון שאולי אפשר לצאת לסרט או משהו, היא לא חזרה אלי עד שבוע שעבר היא שלחה לי סמס שהיא בחו"ל ולא יודעת מתי תחזור ללימודים, כתבתי לה חזרה מה קורה עם הבחינות סוף סמסטר היא כתבה לי שזה לא מעניין אותה עכשיו ושמאוד מחמיא לה שהזמנתי אותה לצאת אבל לא תודה. בקיצור נפנפה אותי, אתמול שלחתי לה סמס מה קורה חשבת עליך, היא חזרה אלי בטלפון ואמרה בצורה כל כך לא רומנטית תראה אני מאוד מעריכה את זה שאתה מתקשר מתעניין אבל אני נורא צריכה עכשיו לא לחשוב על לימודים ועל שטויות אחרים, אמרתי לה מה היה לך כל כך גרוע בחו"ל ניסיתי להצחיק אותה, היא אמרה אריאל אל תתקשר אלי יותר בבקשה אל תיקח את זה אישית בהצלחה בבחינות וניתקה. בקיצור אני שמח שכל זה קרה עכשיו אני מצטרף לדעת חברי היא בהחלט מוזרה וחבל שבזבזתי שנתיים בלהרגיש מאוהב בדבר הקר הזה, ככה זה בחורות אתה מראה להן טיפה שאתה מאוהב בהן והן מנפנפות אותך. הקטע הוא שעדיין חושב עליה איך יוצאים מזה למה אני מאוהב במישהי שמתייחסת אלי בזלזול כזה/ אני בחור פופולארי ולא חסרות לי הזדמנויות מה מצאתי דווקא בחנונית המוזרה הזו? בא לי נורא להחזיר לה הקטע שלא נראה לי שמשהו יכול לפגוע בה. מה דעתך? מזל שלא קניתי לה ספר! תודה אריאל נ"ב: יש לך איזו המלצה איך מסתדרים עם חרדה מבחינה גדולה שיש לי מחר?

אריאל חמוד, תשמע טוב טוב תתרחק מהדבר הזה נשמע לי שהיא בחורה סנובית שחבל על הזמן. מה זה הדבר הזה? היא בחו"ל באמצע סמסטר מה היא חושבת לעצמה שכולם צריכים לקרוע את התחת היא תבלה בחו"ל ואתה עוד דואג לחומר וסיכומים מה אתה ירדת מהפסים, תתרחק אבל מהר..... בהצלחה בבחינה

אוי ברמן ברמן, כמה שהמסך קטן והכאב גדול, שלחתי לך מייל עם הסבר נעים יותר מהקווים שנתת פה לדמותי. לא ידעתי שכך אתה מרגיש, צר לי. אגב הבחינה שלנו מחר שלחתי אליך חומר מסודר וממצה שיהיה לך לעזר. אתה תהיה בסדר וגם אם לא, לכל היותר תצטרף אלי למועד ב. וברמן תשתדל לא לכתוב את שמך הפרטי בפורומים אתה לא יכול לדעת מי נמצא מאחורי המסך. :-) נדבר?

אריאל שלום, צר לי שלמרות הרצון שלך היא לא נענתה. נשמע לי שעשית מאמץ רב, אך בשל סיבות ששמורות איתה כנראה היא לא מעוניינת. ברור לי למה אתה רוצה לנקום, אחד הדברים הפוגעים ביותר הוא לחוש דחייה, בעיקר כשמאוד רוצים. אבל האם זה יעזור לך להשתחרר ולהמשיך קדימה? עצתי לך היא לחשוב שלמעשה בכל פעם שדיברת איתה, לא הבנת מדוע אתה מתעניין בה. כאילו ההתענינות שלך הייתה בדמות פיקטיבית שהולבשה עליה, כך שבמוקדם או במאוחר זה לא היה מתאים לך. לגבי הבחינה, ראשית אני מקווה שבשעה זו אתה כבר לא לומד, ואם כן תפסיק, זה לא עוזר. מעבר לכך, הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שאל תסתכל על הבחינה כבחינה גדולה. אלא כבחינה. רמת החרדה תרד בהתאם. דרור

אני כותב בקשר לחברה שלי היא סובלת ממספר הפרעות נפשיות (חרדה חברתית,אוסידי, דיכאון ובעיות באישיות) בחצי השנה האחרונה היא החליטה שהיא מתחילה להלחם היא התחילה עם האוסידי, שהקשה עליה מאוד מאוד במהלך היום. אני חושב שהיא הצליחה לא רע, חוץ משמירה הגיינה, היא דיי שלווה בעניין הזה, היא גאה בעצמה ויודעת שיש לאן. לאחרונה, היא נכנסה לחוג ריקוד, היא רצתה ללמוד את זה אבל החרדה החברתית תמיד מנעה מבעדה לעשות זאת, עכשיו היא החליטה לנסות. אני יודע ורואה כמה היא סובלת, היא הולכת לשם פעמיים בשבוע ובמשך כל השבוע נמצאת בחרדה תמידית, יום לפני החוג היא עצבנית ועצובה וביום של החוג, ממתי שהיא מתעוררת היא בוכה שהיא לא רוצה ללכת, אבל היא הלכה כמעט לכל השיעורים, היא פשוט מנסה בכל כוחה, ואני יודע שהיא נשברת לאט לאט. בנוסף לכל זה היא החליטה שהיא מורידה בכמות הסיגריות וירדה במכה מ35 סיגריות ביום ל13 סיגריות. ועוד בנוסף, יש לה לחץ כלכלי, היא נתמכת ע"י ביטוח לאומי ומקבלת בחודש 1800 שקלים, מחצית מהסכום היא מביאה להורים שלה ועם שאר הכסף מממנת את עצמה (אוכל, כביסה, הכל) עכשיו היא החליטה להקשות על עצמה עוד יותר וללכת ללמוד פסיכולוגייה לבעלי חיים וכך גם ללמוד משהו שמעניין אותה וגם להלחם יותר חזק על החרדה החברתית שלה. החודש האחרון הדופק שלה מהיר ומאיץ ללא סיבה, הלחץ דם שלה לא במצב נורמלי, מופיעים לה על העור סימנים כאילו שחסר לה דם. המחזור מאחר לה בחודש ושבוע. אני כבר לא יודע מה לעשות אמרתי לה שלא תנסה להפסיק לעשן, שתמשיך לעשן כרגיל ותרד מזה ברגע שהיא תיהיה רגועה יותר. כמו כן אמרתי לה ללכת ולהמשיך את הבדיקות, אבל היא לא רוצה בגלל שהרופאה שלה אמרה לה שהכל נובע ממתח נפשי. היא נמצאת בסרט שיש לה סרטן ובלילה מופיעות תופעות חדשות, היא פוחדת שיש נחש או עכביש בחדר. אני לא יודע מה לעשות, אני לא יודע כבר. אני ממש זקוק לעזרה, כל מילה תעזור לי. בבקשה ממכם לירון

לירון שלום, מכל מכלול ההפרעות שאתה מתאר ונסיונות ההתמודדות שלה, לא שמעתי אולי את הדבר החשוב ביותר - פנייה שלה לטיפול אצל איש מקצוע. ההפרעות שאתה מתאר הן הפרעות לא פשוטות שקשה להתמודד איתן לבד, וברור שגם לך כחבר קשה לדעת מה לעשות. לכן דבר ראשון פנו לעזרה מקצועית. שנית, אני מסכים איתך שהדברים צריכים להיעשות בהדרגה. לא בבת אחת. יש צורך לחזק את כוחות ההתמודדות שלה, ובמקביל להתמודד עם אותם חלקים בהפרעות איתם היא מסוגלת להתמודד ביתר קלות. ולהעלות את רמת הקושי בהדרגה. דרור

היי תודה על התשובה היא כן מטופלת כבר כמה שנים בחודשים האחרונים השאירו אותה בצד בגלל שהיה עומס במרפאה שהיא מטופלת בה, אבל אני לא חושב שזה הפריעה לה, סך הכל היא לא ממש מאמינה בדרך הזו אבל עושה את זה כי צריך. ויש לי עוד שאלה בקרוב היא ממשיכה את הטיפולים ואני מאוד רוצה שההורים שלה יבואו לאחת הפגישות כדי שישמעו אחת ולתמיד מה יש לה, אבל היא נבוכה ולא רוצה. ובשורה בתחתונה, הם תורמים הרבה למצב הרע שלה. אין שום סיכוי שזה יקרה בלי הסכמתה? או אולי, יש דרך לשכנע אותה? אני כבר מותש.

שלום רב, אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון ובמידה שלא אשמח אם תפני אותי לפורום אחר. לחברה שלי יש נטייה לשחק בשיער. היא כל הזמן נוגעת בו, לא פעם תולשת/חותכת קצוות שיער. כאשר אני מעיר לה על כך, היא כועסת מאוד עלי. מה עושים? האם המשחק הזה הגיוני? אשמח לדעת מה זה, מדוע זה, והאם זה נורמאלי/ לא נורמאלי.

שלום טל, נגיעה בשיער יכולה להצביע על דרך להרגעה עצמית, מעין העברת יד בשיער . תלישת שיער זוהי התנהגות אחרת המכונה טריכוטילומניה (אתה יכול לחפש באינטרנט). זוהי הפרעה טורדנית, הקשורה גם להפרעות בשליטה על דחף. ישנו טיפול בהפרעה זו, לרוב מלווה בטיפול תרופתי. עצתי היא, שאם אכן מדובר בתלישת שיער, שתעזור לה לפנות לטיפול. דרור

שלום... נפרדתי אתמול מחברי מזה 4 שנים . אי אפשר להגיד שזה הפתיע כי הקשר לא היה טוב. אני מנסה לעכל איך הייתי כזו מטומטמת שנשארתי בכזה מקום רע ואני לא מצליחה להבין... אני בקרוב בת 29 ממשפחה מסורתית . כשהתחלנו את הקשר היה ברור שזה הולך לכיוונים רציניים וזה מה שהחזיק אותי ברוב הזמן , שידעתי שלפחות הפעם בניגוד לקשרים סתמיים שהיו לי לפני , הפעם לוקחים אותי ברצינות . בינתיים כל חברותי אחרי שנה שנתיים של חברויות התחתנו והנה אני היום , מוצאת את עצמי המומה וחסרת אונים ואין לי מושג איך ארים את עצמי . אני עומדת בפני שינויים נוספים בקרוב , עזיבת עבודה ,תחילת לימודים , מעבר דירה (שכבר לא יהיה איתו כמתוכמן) ואני חוששת . קשה לי מאד עם הלבד הזה פתאום , מה עושים כדי להרים את עצמנו לדבר הבא , אני כבר לא ילדה בטח לא במגזר המסורתי אליו אני מכוונת . פשוט אני לא רואה את עצמי מתחילה לצאת עכשיו ,אין לי כח לכלום . אני אפילו לא יודעת מה אני שואלת, בכל מקרה תודה על כל תגובה

גלית שלום, נשמע לי שיציבות מאוד חשובה לך, ועכשיו את מרגישה שזה הדבר שהכי חסר לך, עם הפריד והשינוייים הנוספים. כך ניתןל ראות את המצב שלך כרגע כסוג של אבל, על אובדן תקוות ועל אובדן זמני של יציבות וידיעה לגבי ההמשך. לא נראה לי נכון שמייד תחשבי על לצאת. נסי לתת לזה זמן, תני לעצמך להתאושש, ככל האפשר ללא ביקורת עצמית נוקפת ולא הוגנת. ועם הזמן אני מאמין שהדברים ייראו אחרת. בכל מקרה אם את מרגישה שאת צריכה ליווי, לא רק חברתי אלא מקצועי את יכולה לפנות לטיפול. דרור

בין אור (זאת שאבי המטפלת שלי נפתר לא מזמן) לאור היקרה בת ה14 זהות חשובה גם כשאני אנונימית, אם זה בסדר....

אור שלום, נכון תמיד חשוב לנו לנסות לדעת מי אנחנו. לילה טוב, דרור

אני בחורה מלאה ויש שיטענו שמנה, אני אכלנית ידועה לי ולסביבה רוצה ללכת לטיפול אך מתביישת לשבת מול אדם זר עם הרי השומן העולים על גדותיהם. חשבתי ללכת לאישה אבל מה אם היא תהיה יפה ורזה. האם ישנם מטפלים שהם בעצמם בעלי עבר של בעיות אכילה "מישהי לאכול איתה מאותה הצלחת"? אחרת האמפתיה תיראה לי מזוייפת ולא אוכל שלא לחשוב עד כמה אני מגעילה אותה ואת הגוף המושלם שלה.

שלום לך, לעיתים קרובות עולה השאלה איך אפשר להיות אמפטי למשהו שלא חווית. אני חושב שבהחלט אפשר להיות אמפטיים לחווית של אנשים אחרים, לסבל שלהם. הרצון שלך להיות מטופלת אצל מטפלת שעברה הפרעת אכילה יכול גם לעורר בך תחושות לא טובות בהמשך, אפילו קנאה, על כך שהיא כבר הצליחה להתגבר על ההפרעה ואת לא. אני מבין את הקושי לפנות לטיפול, והחשש להיראות דוחה, או לקנא במטפלת. אבל נראה לי שזוהי התמודדות שאת חייבת לעצמך. דרור

http://www.planetnana.co.il/v36800/big_top_restrain.htm

אורלי קישור מאוד קשה. הפכת ללוחמת למען זכויות האדם? כ

אורלי שלום, כפי שכבר כתבתי בשבוע שעבר על כתבה בסגנון דומה, אני חושב שמקרים חריגים של תקיפה, טיפול לא הולם ובוודאי התעללות, ראוי שיטופלו בחומרה רבה. יחד עם זאת חשוב לזכור או לדעת שאלו מקרים חריגים. מטרת המערכת הרפואית, והפסיכיאטרית בתוכה, אינה לתקוף או להכאיב. אלא לטפל. לעיתים הטיפול כרוך בסבל, לרוב נפשי, ממש כמו שטיפול בבית חולים רגיל כרוך בכאב. עדיין המטרה המרכזית אינה תקיפה והתעללות לשמה, אלא טיפול. דרור

שבוע טוב ליאתי אורנה'לה ודרור ליאתוש שלי מה את אומרת למטופלים שלך שרוצים לעזוב?תעזרי לי פה? אני בטיפול שנה אצל מטפל מעולה ארבע פעמים רציתי לעזוב את הטיפול והמטפל לא נתן לי, הוא התקשר אמר שהוא לא מוותר עלי וכל פעם אחרי כמה שיחות טלפון הייתי נשברת ונשארת. לפניו הייתי אצל שני מטפלים ואחרי שלושה חודשים עזבתי אותם, כשאמרתי להם שאני עוזבת הם אמרו שכמה חבל להם ושזו בחירה שלי וכו' וזהו הרפו. אבל המטפל הזה גורם לי להישאר אצלו הוא לא מוותר הוא גם לא מרגיש לא נוח להתעקש והנה עברה שנה (עוד שבוע) ואני עדיין אצלו. הוא אמר לי שכשמטופל שלו רוצה לעזוב משהו בטיפול דורש שהמטופל ישאר, ושדווקא שמטופל רוצה לעזוב זה עבורו ידיעה שהוא צריך לנסות להשאיר אותו בכל דרך. איך עוזבים מישהו שלא מנומס כמו קודמיו ולא פוחד לזרוק לי את האמת בפנים. לא מבינה למה אני רוצה לעזוב כל פעם זה בגלל משהו אחר, אבל הוא בשלו האומץ שלו והכנות שלו גורמים לי לא ללכת. מה יהיה אני אשאר הפעם באמת בטיפול?

חנית שלום, ליאת עונה בימים חמישי ושישי ואת מוזמנת לפנות אליה בימים אלו. בינתיים אנסה אני להתייחס לפנייתך. את מספרת שהתבסס אצלך דפוס של נטישת טיפולים. את מספרת שאת מעריכה אותו על כך שהוא לא כמו כולם, מתעקש שתישארי. את אמנם מפחדת להישאר, מעדיפה לעזוב את הטיפול וקשייו, אבל גם נענית להתעקשויות שלו. כך שנראה לי שלפחות במקרה שלך הוא צודק, חשוב שתישארי, שתבררי מדוע את רוצה להימלט, והאם את יכולה להכנס באמת לטיפול, לרצות בו בעצמך, ולא להזדקק עוד למישהו שירצה בשבילך. כך למרות שהרצון שלך הוא לעזוב את הטיפול המשאלה שלך כרגע שהוא לא יאפשר לך, שיראה לך כמה את חשובה לו. דרור

אני כותבת כי יש בי דחף להתעלות על החיים בתרגומם ובהבעתם. העבודה העצומה שבפשוט לחיות לא די בה כדי לספק אותי. הכאב הגדול ביותר הוא זה שאני מנסה להחליש, המוות, הוא מגיע במלוא הדרו לא מאפשר קצת מקום לאוויר. אירחתי אותו אירוח מופתי נתתי לו להשתלט בכל פינה בביתי, לא די לו הוא רוצה יותר הוא רוצה לאכל בבשר לשדוף עצמותי, הוא שם, שוב מזכיר עד כמה הוא גדול וחזק. שוחחתי איתו שייסע לחופשה שעייפתי מלשרת כל גחמה והתרסה, הוא עיקש ובזוי, חסר התחשבות מכלה את ימי, רוצה במותי, לא מאפשר לעטות על פני חיוך אחד אמיתי. אז הלכתי איתו למקומות חשוכים, הוא הראה את ביתו השחור הוא הראה לי אותי, והחיים נעמדו כמולו, נלחמים בשבילי בחרבות של הומור, בסכינים מושחזות בקרני אור דקיקים, מלחמה שכזו, ואני ביניהם מחכה, דקה בחיים ואחריה ימים של מיתה. והוא בינתיים עוד פה אורב בפינה, ואנוכי, הוכחתי צדקתו לאחר נסיון כושל להצטרף לכוחותיו, הוא כועס, מאוכזב מבכה את חיי מתעקש במותי, והחיים בשלהם, לצידי.

אורלי אחותי היקרה איפה את לא רואים אותך לא שומעים אותך דווקא חיפשתי אותך במשמרת של אורנה. גרמת לי לבכות עם מה שכתבת כל כך כל כך עצוב וכל כך יפה את כותבת. מה קורה איתך גם את כמוני תקועה עם מבחני הסמסטר המגעילים. מהשיר נראה שקורה לך משהו.....רוצה לדבר? אני פה.......

אורלי שלום, נשמע לי שאת מתארת את המאבק הפנימי בתוכך בין החלק הרוצה להפסיק את הסבל, למות, לבין החלק שרוצה לחיות, לשמוח. כרגע את מרגישה שהחלק של המוות דומיננטי יותר, אבל החיים לא מוותרים. כל עוד תצליחי להרגיש שהחיים לא מוותרים, בעצם שאת לא מוותרת על החיים תוכלי להמשיך ולנסות למצוא את הדרך לחיות בשלום ובאיזון טוב יותר עם הנוכחות של המוות בתוכך. אולי בהמשך גם תוכלי לחייך יותר. אני לא בטוח שזו דרך ומאמץ שאת צריכה לעשות לבד. דרור

"אפילו הספרים בחדר הסגור והעצוב כבר ידעו היא לא בסדר היא הולכת לבלי שוב."

דברי עכשיו ילדה אני שומעת, כל העולם מקשיב למלמולך. דברי, מלאך שלי, אני יודעת שלא תמיד יקשיבו לקולך. דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים, כל עוד חלב נוטף מחיוכך. חבקי את כל פחדיך בשתי ידייך, חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך. כבר במבט כחול את מגלה, כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה. תהיי קטנה הלילה לא יגע בך. סיכת פרפר קשורה בשערך. תהיי קטנה מאומה לא יברח לך. אני אהיה גדולה גם בשבילך. דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים, כל עוד חלב נוטף מחיוכך. חבקי את כל פחדיך בשתי ידייך, חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

ויק שלום, מהשיר עולה עד כמה קשה לך, ועד כמה אתמרגישה לבד. את מוזמנת להמשיך ולשתף, ולקבל תמיכה ממשתתפי הפורום. דרור

http://www.sahar.org.il/self_injury7.asp

ל. שלום, אכן מאמר מעניין ופותח אפשרויות חדשות למחשבה. חשוב לי רק להזכיר שה DSM מאופיין בשיום הפרעות לפי הדרך בה הן מתבטאות על פני השטח, ואינו עוסק כמעט בגורמים הנפשיים העמוקים יותר המובילים להתנהגות זו או אחרת. במאמר זה, דווקא מופיעים התייחסויות לגורמים הנפשיים להתנהגויות מסויימות. דרור

שלום אני בת 33 ואמא ל- 2 ילדים (4 ושנה ורבע). יש לי בעיה שמאוד מפריעה לי בחיי היומיום. יש לי מצבי רוח. יש יום שאני קמה עם המון אנרגיות חיוביות, שמחה ועושה כל מה שנדרש (אם לימודים או עבודה) בריכוז יחסית גבוה. ישנם ימים (שהם רבים) שאני קמה ממש נטולת כוח חשק ואנרגיה, אין לי כח לעשות כלום (עושה דברים אך ללא אנרגיה) ומצב רוח מחורבן. כמובן שהסביבה מרגישה ואני מתרצת זאת כעייפות. בד"כ ישנה באותן שעות כ-6/7 שעות ביממה. אני מסתכלת על הסביבה למשל בעלי כל יום יש לו רמת אנרגיה קבועה וממש לא סובל ממצבי רוח...וחברות למשל אותו כנ"ל. שאלתי היא למה זה קורה לי? הימים שבהם אני מצוברחת לא קשורים לימים שלפני המחזור, זה משתנה. לפני המחזור אני ממש עצבנית.. מבקשת עצה וכיוון שיוכל לעזור לי נמאס לי לחיות כך. נ.ב לא יודעת אם קשור אך יש במשפחתי היסטוריה של מחלות נפש (דיכאון).

שיר שלום, קשה ולא נכון לאבחן דרך הפורום, למשל חשוב לדעת האם זוהי בעיה שנמשכת לאורך החיים או בעיה חדשה. בכל מקרה, נשמע לי שאת סובלת מכך שיש לך תנודות לא מןסברות במצב הרוח. בהחלט ייתכן שיש לכך קשר להפרעות דכאון במשפחה, אם כי לא בטוח שאת סובלת מדכאון. הצעתי היא שתפני לאבחון שגם יאבחן את הבעיה וגם אולי יצביע על הגורמים לה, כך תוכלי לבחור טיפול שיתאים לך. אני מסכים איתך שתנודות כאלו פוגעות באיכות החיים, ולכן נסי לפנות לאבחון בהקדם. דרור

הי לכולם! החלטתי שהגיע הזמן לבדוק את הדכדוך שאני נמצאת בו לאחרונה ואת כל החרדות שלי. אני מחפשת בנרות המלצות, כי זה קצת מלחיץ אותי לפנות לסתם מטפל... בבקשה תעזרו לי!!! תודה, מטופלת לעתיד.

שלום לך, כזכור אין אנו מאפשרים פרסום המלצות על גבי הפורום. את יכולה לצרף מייל אישי ואני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על מטפלים טובים. דרור

מי שומר על הילדים בבתי החולים הפסיכיאטרים? בהעדר בתי חולים פסיכיאטרים מיוחדים, מאשפזת המדינה צעירים בבתי חולים כלליים, וזה יוצר לא מעט בעיות. השבוע העידו משפחות של ילדים בכנסת וסיפרו על התעללות נפשית ופיזית בילדיהם, כליאה בחדרים חשוכים למשך זמן רב וחשיפה של הילדים למראות הקשים במוסד צבי לביא פורסם: 24.01.08, 18:44 האם ילדים בישראל המאושפזים בבתי חולים לחולי נפש מקבלים "טיפולי הרגעה" לא רפואיים או חשופים למעשי אלימות במבוגרים מהם שמתרחשים לנגד עיניהם? הכנסת נדרשה השבוע לסוגיה זו בעקבות עדויות הורים שהתקבלו בוועדה לפניות הציבור. מדבריהם עלה כי האשפוז הפסיכיאטרי בישראל לא פוסח גם על ילדים בני 6 אם אובחנו אצלם ליקויים נפשיים. הורים טענו כי ה"טיפול" בהתנהגות פרועה של הילד בשעות הבוקר נעשה בזריקת הרגעה שהוא מקבל בשעות הערב כשהוא כבר רגוע ממילא, וזה במקרה הטוב. במקרה הגרוע - כופתים את הילד או סוגרים אותו בבידוד במשך שעות רבות. הורים שביקרו בבתי חולים הפסיכיאטרים סיפרו כי ילדיהם המאושפזים שם היו עדים להתעללות בחולים אחרים, שנעשתה לנגד עיניהם והשפיעה קשות עליהם. חולים אלה ספגו מכות ובעיטות או שנגררו בכוח. אחד המתלוננים טען כי המטפלים עצמם מודים שהטיפול איננו מועיל ואם הזריקות וכדורי ההרגעה לא עוזרים נועלים את הילדים בחדרים חשוכים ומפגישים אותם עם ההורים רק לאחר שהכינו את הילד למפגש. "הילדים מתחננים שיוציאו אותם משם", אמר האיש. אם לילד בן 15 שהתנהגותו שקטה אבל אובחן כ"לא חברותי" סיפרה איך אשפזו אותו למשך חצי שנה במחלקה סגורה לאחר שהסתגר בביתו בעקבות פגישה עם פסיכולוג מודעה שנערכה ביוזמת יועצת בית-הספר, אך מבלי ליידע קודם את ההורים לגבי החשד לבעיה שקיימת אצלו. לדבריה, הוא שהה בחדר סגור בבית החולים, בסביבת נרקומנים, התקלח במים קרים בלבד ולא נתנו לו לאכול. לאחר שחרורו הוא לא חזר לבית הספר אלא נמצא בבית ללא מסגרת. כשניסתה לשחרר אותו מבית החולים ופנתה לבית המשפט, לא היה לה עורך דין ואיש לא הסביר לה את זכויותיה. דרישתה לאפשר את טיפולו במסגרת הקהילה נדחתה לדבריה בטיעון ש"הילד הוא של המדינה ולא שלה" והמדינה יודעת מה טוב בשבילו. ילד בן שש מאושפז במוסדות של מבוגרים ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר יעקב פולקביץ הגיב בקריאה לכל מי שנכחו בהתעללות בילדים בבתי החולים הפסיכיאטרים להגיש תלונה למשטרה. "אנחנו לא חוטפים ילדים ולא סוגרים אותם החדרים חשוכים", אמר וטען כי להורים יש זכות ערעור על כל החלטה שמתקבלת לגבי ילדם. הוא אמר כי על האשפוז מחליט פסיכיאטר מחוזי לאחר שבדק את הילד בהסכמת ההורים. אם ההורים מתנגדים לבדיקה, היא מתבצעת לאחר התערבות של פקידת סעד. הוא הודה שגם ילדים בני שש צריכים אשפוז כשהם מסוכנים לעצמם, וכי הקטינים מוחזקים בבתי חולים פסיכיאטרים למבוגרים, אבל במחלקות נפרדות בהעדר מוסד לבני גילם. דבריו הדהימו את עדינה מרקס יו"ר האגודה לזכויות החולה. מהדיון בוועדה עלה כי היקף הבעיה איננו רחב. ד"ר פלקוביץ ציין כי בבתי החולים יש רק כ-50 מיטות לילדים בני 6-13, ובשנה האחרונה אושפזו בכפיה לא יותר מ-20 ילדים. פקידת הסעד הארצית לקטינים במשרד הרווחה, חנה סלוצקי, חיזקה את דבריו ש"הפסיכיאטרים אינם ממהרים לאשפז ילדים, וידם איננה קלה על ההדק". לדבריה, יש למשרדה חלופות טיפוליות לאשפוז בפנימיות תחת ייעוץ פסיכיאטרי. הילדים אינם מוגנים משפטית סוגיית הטיפול נותרה בסימן שאלה. עם זאת הדיון חשף בעיה כואבת לא פחות עליה רמזה אחת המתלוננות: לילדים המאושפזים אין הגנה אם יד ההורים איננה משגת לשכור עורך דין פרטי. עו"ד אייל גלובוס ממשרד המשפטים גילה שקיימת בעיה בחוק שלא מאפשרת לאגף לסיוע משפטי לייצג קטינים בוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות. החוק אמנם תוקן לפני 4 שנים אבל העניק את הסיוע המשפטי רק למאושפזים מעל גיל 18. עו"ד דורית רובין מהסנגוריה הציבורית הודתה כי "ברגע שיש עורך דין פרטי המסייע למשפחה, התמונה משתנה לחלוטין". יו"ר הוועדה ח"כ סופה לנדבר (ישראל ביתנו) קיבלה את הזמנת ד"ר פלקוביץ לסייר בבית חולים פסיכיאטרי לא לפני שתקבל ממשרדי הבריאות הרווחה והמשפטים, תגובות מפורטות לעדויות המצמררות שהגיעו לוועדה. היא תבעה משר הבריאות להדק את הפיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים בביקורים תכופים של צוותים המשותפים למשרדי המשפטים והרווחה, ולפרסם על גבי שלטים בולטים במחלקות הילדים את זכויות ההורים והילדים לפני טיפול ואשפוז פסיכיאטרי. משרד המשפטים דרשה לפעול מיד לתיקון החוק שיאפשר סיוע משפטי לקטינים. עוד במהלך הדיון היא תבעה ממשרד הבריאות לקבוע מבחנים שקופים לאשפוז קטינים. היא התריעה על המחסור בתחום שירותי הטיפול הנפשי בקהילה בכלל, שגורם לעלייה במספר האשפוזים החוזרים גם של ילדים ונוער. בהקשר זה היא תקפה את תכנית הממשלה להפריט את התחנות לבריאות הנפש ביוזמת האוצר ובהסכמת משרד הבריאות. "על אסון של אנשים לא עושים כסף", אמרה, "מערכות הבריאות והרווחה צריכות להיות יותר קשובות לצרכי הילדים והוריהם, ומודעות לחובתן להסביר להם את זכויותיהם ולהדריך אותם למי לפנות בעת צרה".

שלום לך, הנושא שעולה כאן הוא אכן נושא חשוב ולא פשוט. אשפוז פסיכיאטרי בכלל ואשפוז ילדים בפרט מעורר רגשות לא פשוטים, גם כאשר לעיתים אין ברירה אחרת. חשוב שאם וכאשר ילדים מתאשפזים שהדבר יעשה בצורה שלא תפגע בהם ובזכויותיהם. נכון הוא שהמערכת רחוקה מלהיות מושלמת, וההפרטה המתקדמת לא הולכת לשפר את המצב. אבל אין זה אומר שכל המקומות אינם טובים. ישנם מחלקות אשפוז לילדים המשקיעות זמן רב בבניית סביבה תומכת בכדי להקל על הילדים את תקופת האשפוז. דרור

האם זה מקובל לבקש את כתובת המייל של המטפל? לפעמים אני מרגישה שאני חייבת אותו אך אינני רוצה להציק לו בטלפון. רציתי אולי לבקש ממנו את המייל שלו רק בשביל לכתוב לו במידת הצורך מבלי שיגיב... מקובל?

הי מירב זה מאוד תלוי במטפל. המטפלת שלי נתנה לי את האימייל שלה בפגישה הראשונה,בשבילה האימייל הוא חלק מחדר הטיפול וכל מה שנכתב שם גם ידובר בטיפול. אני יכולה להגיד לך שהיא בחו"ל שבועיים(חוזרת מחר)ואני כותבת לה די הרבה והיא תמיד עונה.(אמנם בדיליי בגלל הפרש השעות). וכל פעם כשאני אומרת לה שאני מקווה שאני לא מציקה לה באימייל,אז היא אומרת שממש לא והיא רוצה שאני אכתוב לה ואעדכן אותה במה שקורה. לסיכום אם לא תשאלי אותו לא תדעי.

שלום מירב, אני מסכימה עם איריס. זה מאד תלוי במטפל. מטפלים שונים אלה מאלה בעמדתם כלפי טיב התקשורת בין המפגשים. כנראה שעד שלא תבררי לא תדעי. בהחלט מקובל לשאול. בהצלחה ליאת

מירב גם אצלי כמו אצל איריס המטפלת שלי מתייחסת למיילים כחלק מהטיפול, היא לא עונה עליהם במייל היא מדפיסה אותם ומביאה אותם לפגישה ואנו מדברות עליהם. זה מאוד עוזר לי כשאני צריכה לספר לה מה עבר עלי במשך היום או אירועים מיוחדים ועוד. אבל כמובן שעלייך לשאול את המטפל שלך יש מטפלים שאין להם אפילו מייל, לדעתי לא צריכה להיות עם זה בעיה זה גם למטפלים מסייע לטיפול וזו עוד דרך לתקשר. בהצלחה ל.

לא התכוונתי להיות פה, אבל אני פה. עמוס לי מידי וחנוק. מרגישה שהנהר עולה על גדותיו. מנסה לשכנע את עצמי להרגע,שעוד קצת סבלנות ויכאב פחות, ואני כל כך יודעת שאני משקרת לעצמי. מנסה להשאיר את הראש מעל המים ולצלול קצת בכל פעם. אבל קשה להשאיר את הראש מעל המים,כשהגוף עייף כל כך. (תמיד ידעתי שאפשר וצריך לוותר עליו).בכל צלילה אני בולעת מים עוד ועוד. ואין לי אויר בריאות רק בצקת. ורעעעעעעעעע לי. אפשר ליאת כשרק הראש מעל המים לנוח,ולו מעט?

שלום ד. יודעת שמאד קשה לך. אני דווקא מאמינה שעוד קצת סבלנות (ועבודה!) ויכאב פחות. בינתיים צריך למצוא את הכוחות לצוף. שולחת לך כוחות ותקווה. לילה טוב ליאת

אני מזדהה איתך כל כך...נמצאת שם עכשיו, ולא יודעת מאיפה אני מוצאת כח מכל הלב ושולחת לך מבט חם ומבין מעל פני המים רק מצדם האחר....

מאחלת לך, שתמשיכי למצוא את הכח,להשאר מעל פני המים.

היי ליאת מה שלומך? לאחרונה אני מרגישה שאין לי על מה לדבר בטיפול האם זה יכול להצביע על העת לעזוב? ואיך יודעים מתי זה נכון? (הרי לא הכל יפתר לגמרי) האמת שיצאתי היום מהפגישה בהרגשה לא כל כך טובה.הרבה זמן זה לא קרה... הפסיכולוגית לוקחת חופש שבוע הבא. היא הציעה שבכל זאת ניפגש באמצע השבוע לפני החופש שלה או אחריו(למרות שלי זה קצת קשה באמצע שבוע)אמרתי לה שזה יהיה צפוף מדי ואין צורך...(רק בכדי להראות לה שאני יכולה גם לבד... ובסך הכך אני באמת בבסדר..)היא אמרה לי בחצי חיוך שאני אראה איך זה שבועיים בלעדיה... ואולי זה דווקא מראה שזה לא הזמן לעזוב...לא יודעת אני פשוט מרגישה שאני לא כל כל צריכה אותה יותר ומאידך לא יהיה לי קלך לעזוב (וכן אני יודעת לדבר איתה...דיברנו:)

השאלה נשמעת קצת מוכרת לי.... :-))

שלום! יש לי בעיה שמאוד מטרידה אותי. כשאין מסביבי אנשים לרוב רק כשאני בביתי אני מדברת עם עם עצמי רק שבראש שלי אני מדברת עם אנשים אך הם לא באמת נמצאים שם. אני לא מדברת איתם בתור אני עצמי אלא בתור מישהי אחרת, בחורה בת 19 שיש לה חבר (אני בת 14)לדמות הזאת יש הרבה חברים. אני מדברת עם אנשים שאני מכירה, שראיתי אך אין לי כל קשר איתם מעבר לכך וגם כאלו שהמצאתי . כשיש סביבי אנשים זה לא קורה. האם זהו פיצול אישיות?? האם זה יחלוף?? האם עליי לפנות לפסיכולוג? אני מתביישת לספר לאמי על כך, מה אוכל לעשות? :(

שלום אור, אני לא חושבת שיש לך פיצול אישיות. את יודעת היטב שהדמויות איתן את "משוחחת" לא באמת נמצאות שם. זה חשוב ומרגיע. את נמצאת בעיצומו של גיל ההתבגרות, ובגיל זה יש נטייה "למדוד" זהויות שונות, ללבוש ולפשוט אותן, תוך משא ומתן פנימי מתמשך. אם השיחות הללו נעשות על חשבון או "במקום" יחסי גומלין עם חברים אמיתיים, זה חבל, ובמקרה כזה כדאי לפנות לפסיכולוג, כדי לבחון מדוע את נמנעת מיחסים אמיתיים ומעדיפה לפנות לעולם הדמיון. אם אינך מבודדת חברתית, ויש לך חיי חברה מלאים ומספקים, הייתי מפסיקה לדאוג. התבגרות נעימה :-) ליאת

תודה את ממש הרגעת אותי..!!! האמת שאני די אוהבת להיות לבד ולא נפגשת הרבה עם חברים אבל טפו טפו לא חסרים לי.. תודה, שבוע טוב :)

רק רציתי לעדכן אותך במשהו קטן. הגעתי דרך השמות שנתת לי למטפלת אחרת, אבל לא העזתי להרים את הטל' (למה זה כל כך קשה?) זה כל כך העיק עלי שלא ישנתי כמעט בכלל כל השבוע ורק בכיתי בלילות. אתמול חברה טובה שלי עזרה לי עם השיחה הזאת ויש התקדמות (היא לא יכלה לקבל אבל היא הפנתה אותי למטפלות מומלצות בהתאם לפרופיל שנתתי על עצמי) וחזרתי קצת לשפיות. נראה לי ששבוע הבא אני מתחילה טיפול מהתחלה (זה ממש מפחד להתחיל את זה שוב, אבל אני מוכנה לזה וצריכה את זה מאד מאד). אז רציתי לומר לך תודה מעומק הלב, ואני אשלח לך בקרוב למייל שמות למקרה שמישהו יבקש ממך מתישהו. אז תודה מעומק הלב ושבת שלום ומבורך.

שלום לך, אני זוכרת היטב מי את, ומודה לך מאד על העדכון. נעים לדעת לאן מתגלגלים הדברים, בעיקר כשהם מתגלגלים בכיוון מבורך. אני מקווה שהפעם זה יהיה מוצלח יותר עבורך. שולחת לך ברכות למסע מרתק ותגליות חשובות. יופי ליאת

רע לי , למרות שעל פני השטח הכול בסדר , אבל לא טוב זה לא משהו חדש , אני חיה באי שקט ומחכה כל יום שיגמר , ובאמת שמסביב הכול בסדר, כיאלו אין סיבה נראת לעין שאני כל כך יסבול . זה משהו שמלווה אותי כבר שנים , אבל לאחרונה היאוש גדל ...וכבר אין לי כוח . אני בטיפול כבר מעל שנה , אבל אני לא מבינה איך זה יכול "לתקן" אותי , אני לא ממש מצליחה לדבר על העבר כי אני מרגישה מפגרת להתלונן על דברים שקרו כל כך מזמן (מה גם שהם לא נראים לי מספיק קשים כדי להתלונן עלהם עכשיו ) , אני מרגישה שגדול עלי לחיות , מה עוד אפשר לעשות ?

שלום אחת, מטרת הטיפול אינה "לתקן" אותך, מאחר ובעליל אינך "מקולקלת". ככל הנראה את סובלת מסוג מסוים של דיכאון, שיש לו מרכיבים אקטואליים וכרוניים כאחד. אם את לא רואה שיפור רב כתוצאה מהשיחות הטיפוליות, כדאי לבחון את האפשרות לתגבר אותן גם בטיפול תרופתי. אני ממליצה לך לפנות להתייעצות גם עם פסיכיאטר, ולהחליט סופית רק לאחר שתשמעי את חוות דעתו. לפעמים, ה'אלחוש' המסוים שמביאות התרופות נוגדות הדיכאון מאפשר נגיעה בתכנים מאיימים מן העבר, עליהם קשה לדבר כאשר הדיכאון מכה במלוא חריפותו. החיים באמת יכולים להיות מעיקים לעיתים, ולכן שווה לנסות להיעזר בכל הכלים העומדים לרשותנו. בהצלחה ליאת

יש לי חרדה מהמוות אני בטיפול קוגנטיבי התנהגותי כבר חצי שנה עם פסיכולוגית שאני מאודודד אוהבת והיחסים בנינו טובים אני רציתי לשאול האם יש דרך להיפטר מהחרדה מהמוות? זה ניראה לי כמעט בלתי אפשרי כי זו לא חרדה בלתי הגיונית (פוביה נגיד)... זה מוות, זה לגיטימי לחשוש ממנו (אמנם לא כמוני אבל בכל זאת) ,אז איך אפשר לבטל פחד כזה? זה לא שאני אתכחש לעובדה שאני אמות איי פעם. אני מודעת אליה, לכן אני לא מצליחה להבין איך אפשר להפסיק לפחד כשאתה יודע שלא בעוד יותר מדי זמן אתה מתחת לאדמה. גם למה מתחת לאדמה? מה אני תולעת? אוף... בכל מקרה,יש מקרים שבהם מטופלים מצליחים להתגבר על החרדה הזאת? כי אני כמעט כל מה שאני עושה אני מורידה מהערך שלו כשאני משווה אותו למול המוות...הוא כאילו מאבד חשיבות.

שלום מאיה, המוות ממשיך ומעסיק אותנו משחר ימיה של האנושות. (בשבוע שעבר שודר בערוץ 8, במסגרת תכניות "הגוף האנושי", נדמה לי, פרק שעסק במוות. מומלץ מאד למי שיצליח ללכוד את השידור החוזר.) המוות, בהיותו מסתורי, חידתי, ובעיקר סופי מאד, יכול לעורר חרדה עמוקה. סוציולוגים נוטים להאמין כי הפחד הגדול שלנו מהמוות קשור לכך שבתרבות המערבית המודרנית, המוות הודחק אל מחוץ לתודעה היומיומית. הוא הוגלה ונכלא ב"גיטאות" כגון מחלקות סיעודיות, בתי אבות, הוספיס, וכיוב' - ובלבד שלא נפגוש אותו או את ההולכים לקראתו. אנו שומרים את ילדינו הרחק מבתי קברות וטכסי אבל, כדי לא לקלקל את חדוות ילדותם. בעבר, המוות היה נוכח הרבה יותר, ויומיומי. אנשים נולדו ומתו בבתיהם, מוקפים בבני משפחותיהם, שקיבלו את המציאות בהשלמה. כיום, המוות נתפס כגזירה אכזרית, האורבת לנו אי שם בנקודה מסויימת בעתיד. רובנו מצליחים לחיות את חיינו בשלווה יחסית, אולי מתוך העברת המוקד מהמחשבה על המוות, אל המחשבה על החיים, ואולי גם הודות למנגנונים שונים, יעילים יותר או פחות, המאפשרים לנו לשכוח לזמן מה את עובדת היותנו בני חלוף. אני שולחת לך לינקים לדיונים קודמים בנושא, בתקווה שתוכלי לשאוב מהם מעט חומר למחשבה. בעיני, התרופה האולטימטיבית כנגד חרדת המוות, זו האהבה, והמשמעות שהיא מעניקה לחיינו. עד 120 ליאת http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/528732/xFP/528783 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/579/xFT/523403/xFP/523437 http://www.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-582604,xFP-582780,m-Doctors,a-Forums.html http://www.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-534912,xFP-535017,m-Doctors,a-Forums.html

440 שקל לפגישה. מי היה מאמין... ראית את הסדרה?

היי מימי, ראיתי את הפרק הראשון, עם העו"ד, ועוד אחד, עם הזוג. יש למה לצפות. לילה טוב, נתראה מחר ליאת

יש למה לצפות? נשמע שאת חלק מכותבי התסריט...:)

שבוע ראשון ללימודים, מבטלת פגישה לראשונה מזה שנתיים של טיפול. כי לא יכולה יותר. לא אחרי ההתפרקות האחרונה. כמעט וברחתי באמצע הפגישה הקודמת. כבר הייתי בחצי הדרך לקום וללכת, רק שפרצתי בבכי כל כך היסטרי שלא יכולתי לקום. היא הופתעה, מהעוצמה, מנסיון הבריחה, מההתרחשות שכאילו באה משום מקום. אני מבלה את רוב זמני בשום מקום, רק שלה אין דרך לדעת את זה. אני לא מסוגלת לדבר איתה. נאטמת לגמרי מולה, נסגרת מאחורי מנעולים ודלתות וגדר חשמלית. אין לה סיכוי. החלומות כל כך עמוקים ומציאותיים, עד שהשינה מתערבבת עם העירות ואני לא מרגישה בטוחה גם אחרי שמתעוררת. לוקח לי המון זמן להתחבר חזרה למציאות, ולא מצליחה לחלוטין להשתחרר מהתכנים המעיקים. כל כך נורא ואמיתי לי בחלומות עד שגם הם הופכים למשהו שלא מדברים עליו. נראה שיש יותר ויותר דברים שלא מדברים עליהם מכאלה שכן. בדיוק כמו שאני רגילה. הדמיון לפעם מצמרר אותי פתאום. היא לא הרשתה לי לבטל. חזרה אלי ואמרה שדווקא כשהכי קשה ורוצים לבטל, זה בדיוק הזמן להגיע ולהיות עם התחושות האלה יחד. למה זה, ליאת? למה אני צריכה להיות שם כשנדמה לי שכל מה שאני צריכה זו הפוגה? למה אני לא יכולה לנוח עם עצמי? מה הפואנטה בפגישה שתעייף כי אני אתאמץ לא לשתוק 50 דקות, כי זה מרגיש לי בזבוז זמן וכסף, ומעצבן אותי? למה לא לקחת מנוחה קלה ולשוב בכוחות מחודשים?

אוי נועם, כמה קשה לך שם, בשום מקום. הכל מציף, וגועש, ורועש. וכמה היא צודקת, כשהיא מתעקשת על ה'ביחד'. למה? כי כל כך הרבה זמן היית עם זה לבד, עד כי זה הפך חלק ממך, חלק מההוויה המנטלית שלך. כי למדת לבלוע את זה פנימה, ולחשוב בטעות שזאת מנוחה. כי למדת להסתיר את הקושי מן העיניים שבחוץ, אולי כי חשבת שהן ייעצמו מפנייך, יוסטו הלאה ממך, או יעפעפו באדישות. ואולי גם כי צריך ללמוד ולהיווכח שכוחות חדשים מגיעים דווקא כתוצאה של התמודדות ומאמץ, ולא של בריחה והימנעות. איתך במאמץ ובכאב ליאת

שלחתי לך מייל אם תוכלי רק לקרוא זה חשוב לי את תדעי מי אני תודה

את מצחיקה, אורנה... 11:10? :-) סוף שבוע נעים!

הי ליאת אז חזרתי עם שלושה סמויים(בתקווה שירצו להישאר את זה נדע עוד 12 יום) ושלושה קפואים. בכיתי מרוב אושר לפני ה... אז זהו להיום,תודה על התמיכה אין לך מושג כמה שזה עזר וביקשת עידכון וקיבלת. איריס

היי איריס "שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות הקור אל חלוני..." תודה על השיתוף. הוא יקר ללבי. מקווה שהצלחת ליהנות מהמפגש עם הנופים הקפואים, ומאושרת שהצלחת לחלץ מהם את ה'מזכרות' יקרות הערך, ולהביאן ארצה בשלום. מחזיקה את כל אצבעותי שלובות ליאת

הי ליאת השלג היה מדהים,היית כ"כ נהנת שם. שולחת לך חיבוק(אפשר,נכון?) ומבטיחה לעדכן עוד 12 יום. איריס

תגידי ליאת, האם יש נוהל תשלום קבוע למטפל, כמו להכין את השיק מראש ולא לכתוב אותו בחדר? ראיתי את זה גם בסדרה 'בטפול' וגם החברה שלי אמרה לי שהפסיכולוגית שלה מבקשת ממנה שתכין את השיק מראש. האם יש נוהל קבוע? חשבתי על כך שכשאני כותבת את השיק בנוכחותה, לאחר שאני מסיימת את השעה שלי, אני בעצם יושבת שם על חשבון הזמן 'טרם הטיפול הבא שלה בו היא נחה', או על חשבון זמן המטופל הבא. ואיך לא חשבתי על כך קודם? מה את אומרת? תודה, ניבה

אצלנו משלמים בתחילת הפגישה. לא חשבתי על אפשרות אחרת מלבד להכין מראש את ההמחאה. במהלך הזמן החלטנו שהתשלום יהיה בכלל במזומן מה שמחייב להכין מראש. לא לדאוג. קבלות יש כמו קודם.

שוב שלום ניבה, למיטב ידיעתי, אין "נוהל" קבוע שנכון לכל המטפלים. אני מניחה שאם עד היום ה'נוהל' שלך עבד, אין כל בעיה עם זה. יש מטפלים (ומטופלים) שרואים בתשלום משהו זר לטיפול המכניס רעש מיותר, ויש הרואים בו חלק בלתי נפרד ואפילו 'טכסי', כפרידה או גבול טבעי בין הפנים לחוץ. למה לא לשאול אותה? לילה טוב, ושוב - יופי שבאת. ליאת

הי ליאת, מה שלומך? 'התגעגעתי אז באתי..' , הרבה זמן לא ביקרתי כאן. פחות יש לי צורך מבעבר.בתקופה האחרונה ניסיתי 'לצמצם' את עצמי לתוך חדר הטיפולים ..זה הצליח כמובן עד שהצלחתי לקלקל.. עכשיו אנחנו שוב במשבר ונמאס לי מזה. יש בי המון כעס כלפיה ונמאס לי מהכמויות שלו.. אני לא סובלת לראותה כשאני כועסת עליה. אני מרגישה הרסנית ותובענית כל כך.. אני עדיין לא בטוחה או ממש פתוחה. אבל מה שהשתנה זה שהיא שינתה בטיפול את עצמה. סגנון ההתערבויות שהיא עושה שונה. וזה משגע אותי, כי אני אומרת לעצמי אז מה היה עד עכשיו? למה היא נזכרה לשנות דברים רק עכשיו כאשר היו לא מעטים נושאים שביקשתי ממנה כל כך הרבה פעמיים... אני כועסת עליה על השינוי הזה, שהוא אגב טוב, אבל כועסת על כך שנזכרה בו מאוחר, מאוחר מדי. די מתחיל להתפספס שם הקשר שלנו, בעיקר בגלל הכעסים שלי. אולי של חוסר תקשורת. אולי כבר נשבר לה, ואם כן, אז בצדק.. היא שינתה קליניקה, ויש שם עוד מטפלים והיא מדברת איתם, וזה גומר אותי מקנאה לה. אני מקנא לה וזה מתסכל אותי יותר ויותר לרצות בה כל כך ולא להיות עם כלום..ברגע שאני הולכת, אני מפסיקה להיות קיימת שם בשבילה. משהו נגמר , מתמוסס , נעלם , כלא היה....ואני נמצאת בטיפול פעמיים בשבוע... עייפה ובמעוקה... זהו ליאת, מצטערת אם אני מעיבה על משהו. בכל אופן אני מבקרת פה פחות, אבל עדיין מבקרת. ומה שלומך את? היית בצפון? יש הרבה מה לראות דווקא עכשיו. הילדים במיטות ואיכשהו רגוע לי וגם מעיק, מין שילוב שאני לא יודעת להסביר. ובנושא המשפחתי שלי- אז סיפרתי את הכל לכל המשפחה. כולם יודעים, כולל הוריי , כבר חודש. אבל מאז איש אינו בקשר עימי, אפילו להלוויה של דודתי לא הוזמנתי...נותקתי סופית זה מוזר כמה העולם מעדיף להסתובב סביב שקר וכשאמת יוצאת לאור, היא הורסת , כאילו שהשקר לא הרס, אלא בנה (?). אז החזית שלי מול המטפלת לא שקטה, מול המשפחה כאילו נותקה ולא קיימת. 'גרשו' אותי כי העזתי.. עצוב. אבל גם רגוע, הסוד כבר לא רק שלי, והזיוף כבר לא קיים. נטל השנים המזוייפות והסודיות ירד מעל כתפיי. עכשיו בניתוק הזה, לא יודעת מה יהיה ?הלוואי ויכלתי 'להמית' חלקים בתוכי ולהתנתק מהם סופית, הם שבגדו בי שוב על לא עוול בכפי... לילה טוב ניבה

ערב טוב ניבה, טוב לראות אותך כאן, כמו תמיד. את מתארת את עצמך ב"חזית" מול המטפלת, ומול המשפחה ואני חושבת כמה מעייף לנהל חזיתות, וכמה מיותר. את יודעת, נכתב לא מעט על המשמעות שמקבל בטיפול המ?ע?ב?ר לקליניקה אחרת. לא פעם נשמעים כאן קולות בגנות אותם גבולות מפורסמים, ואיכשהו, נגענו פחות במשמעות של גבולות המקום. מעניין לראות כיצד, עם המעבר, את מרגישה אותה שונה כל כך, עם סגנון התערבות חדש, עליו את כועסת גם כשהוא טוב. יכולים להיות - כמובן - גם הסברים אחרים לשינוי, כולל גם שינויים בך, אבל קשה להינתק מהמחשבה על הsetting המתערער, ועל ההשפעות הבלתי נמנעות שלו. אני סומכת עליך שתוכלי גם למשבר הזה. עצוב יותר לשמוע על המחיר הכבד שאת משלמת על חשיפת הסודות המכאיבים מעברך. בכל פעם מחדש אני נדהמת מול הנטייה האנושית, שאינה נכחדת לעולם, "להרוג" את המבשר. נסי להתנחם בכך שהוסר מעליך נטל הסוד והזיוף, ולקוות שההתעשתות בוא תבוא גם אם ייקח עוד זמן. אשר לי, אכן הייתי בצפון לפני כשבועיים. לדאבון הלב הכינרת ריקה, אך הירוק שסביב מפצה על כך. אשמח לשמוע מה"צפוניים" שלנו, מה מצב השקדיות. הרי צריך סיבה לנסוע שוב... סוף שבוע רגוע ושקט ליאת

השקדיות מאחרות השנה לפרוח, לפחות בצפון מערב הגליל.

דוקא אני בסדר למרות שהמטפל יושב לו שבעה. הקשבתי הרבה פעמים להודעה שלו- לקול העצוב הזה שלו.דבילי קצת מצידי- לא??. נראה לי די מפחיד להפגש איתו אחרי כל זה.

ערב טוב, התגובה שלך אינה דבילית כלל. היא טבעית ואנושית כל כך. אני מזמינה אותך לקרוא עץ לא ממש ישן, שהוקדש לאותה סוגיה ממש. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-816,xFT-708087,xFP-708087,m-Doctors,a-Forums.html שנדע ימים טובים ליאת

ליאת, מה שלומך? האמת, חיכיתי לך כל השבוע. למרות שאין לי משהו מיוחד לכתוב. אני בעיקר מבולבלת... אני אחרי יום ארוך ארוך. עייפה. אבוא מחר. נורית

היי נוריתי, בלבול ועייפות הם שילוב לא מוצלח במיוחד. אהיה כאן גם מחר, אם תרצי. נוחי לך בינתיים ליאת

היי ליאתי, היה לי שבוע מבולבל כזה. זה לא אופייני לי. גם לא הצלחתי לישון כמו שצריך. אחרי תקופה לא קצרה שגברת פסיכולוגית ואני לא תקשרנו, התחלנו לתקשר. אני חושבת שהפגישות האחרונות היו מאוד משמעותיות. נאמרו בהן דברים לא פשוטים וכואבים. היום פחות כואב לי מפעם, יותר בסדר לי עם התכנים. אחרי קצת יותר משלוש שנים כבר חשבתי שאני בדרך החוצה (מהטיפול). היא רמזה שיש עוד דרך, שהיא לא קצרה ולא קלה (בכלל). לצערי, אני חושבת שהיא צודקת. אני יודעת שאני אמשיך להיות שם עד *ששתינו* נגיד שמספיק. אבל, את יודעת, אני לא בטוחה שיש לי עוד כוח להמשיך. אני קצת רוצה די. עייפה. יש חומרים כואבים שילכו איתי תמיד. גם אם אני אהיה עשר שנים בטיפול. איזה עצוב... באמת באמת שחיכיתי לך כל השבוע. רציתי שתחזיקי לי כל מיני דברים... שבת שלווה. נורית

.. עיניים גדולות יפות וחומות, שרואות הכל.. וידיים שיודעות הכל, מכירות את התחושה והצמרמורות ?! (יכול להיות שנהנתי) והליטוף הככ עדין?? שהפך אותי אז למתה. ועובר הזמן, ונשארות העיניים יפות גדולות והחומות שרואות הכל, וגם כבר מבינות ..שמשהו רע קורה .. והידיים שנראה שהיו קטנות כבר קצת גדלו ..מאז.. ועדיין זוכרת את ההרגשה והתחושה של הליטוף העדין ? שהתחיל מלהיות עדין ..והפך למוות שהרג אותי . זוכרת את הצמרמורת ? (איך יתכן תחושה כזו?)..והנגיעה הצמודה , והכל מעורבב בכאב הבלתי פוסק שנכנס שוב ושוב לתוכי . ונשארת היום .. בתחושה ..אותה ילדה עם עיניים חומות גדולות ויפות ותחושה שלא עוזבת .. של ידיים שמכאיבות / מלטפות ? וזה ממשיך לתעתע בי הזכרון והתמונה של הנגיעה שחשבתי פעם שהייתה עדינה .. והיום.. היא זו שמחזירה אותי לרצות למות ... כמו אז מחדש.. מצטערת אורנה .. ככ כואב לי .. והטיפול לא מתקדם..יש שם איזשהו משבר שנראה שהיום אני פשוט מסיימת את הקשר הטיפולי. אולי אכתוב בהמשך ..המילים נבלעות לי ..ומעורבבות בכאב מחבקת אותך שרית

שלום שרית, אורנה תשוב לכאן בשבוע הבא. התיאור שלך מצמרר ומכאיב כל כך. אני רוצה להזכיר לך שגם טיפול מיטיב אינו חף מכשלים ומשברים, וחבל להשליך מנגד את כל ההישגים שהושגו במאמצים כבירים. זכרי שלא כל ליטוף עדין מסתיר מאחריו את הכוח הממית. הלוואי שתצליחי להבחין בכך במועד. מחזקת אותך ליאת

בחודש הקודם היו לי 5 פגישות. ע"פ רישומי המטפל- היו 4. הוא ביקש שאשלם על 4 פגישות. מה עושים?

מתקנים את המטפל, הרי מגיע לו תשלום עבור אותה פגישה. ניבה

שלום למתלבטת, לטעמי, עליך לנהוג כפי שהיית נוהגת לו גילית שהחזירו לך עודף רב מכפי שמגיע לך. סוף שבוע נעים ליאת

את היית מחזירה את העודף?

פעם הייתי בטיפול שבו המטפלת רימתה אותי (אשכרה, ליאת: זה היה מסובסד לסכום של 94 שקל והיא עיגלה את זה ל - 100), בכל אופן כשעליתי על זה, בטעות, זה הכניס כל כך הרבה רעש ליחס שלי כלפיה, כי גם כשאמרתי לה את זה היא הגיבה באופן לא אמין. אז אם את רוצה רעש, ושזה יעמוד בינכם כל הזמן את יודעת מה לעשות, ואם את רוצה שקט גם אז את יודעת מה לעשות. באיחולי מצפון שקט ונקי

מצביעה ברגליים. לא יכולה אחרת. הטוב והרע מסתכסכים בי כל כך, והדבר הראשון שעולה זה לדחות, להעלם, לבטל. המחשבות על פגיעה בעצמי מקבלות תפניות לא טובות. אני סופרת כדורים. לא בטוח שאעשה בזה שימוש, כבר שנים שאני חושבת. רק מחשבות. רק מחשבות. 60 כדורים. קצת יותר. 35*150 פלוס 28*75. מי יודע חשבון? או פשוט להפסיק לטול את הכדורים ולהתמסר לחיבוק המשתק של הדכאון. הייתי יושבת אצלה הערב ומלהגת, או שותקת, ובטוח משתיקה אותה, אז ויתרתי. כמה בא לי לשקוע. להרוס הכל ולשקוע.

שלום לך, ההודעה שלך טורדת מנוחה. את מציגה שתי אלטרנטיבות רעות מאד, שיכולות לייאש גם את החזקים שבינינו. מאגר הכדורים שברשותך שם עליך אחריות גדולה מתמיד לשמור על עצמך. אם את מרגישה שזו אחריות כבדה מדי, עליך לחלוק אותה עם אדם נוסף. אם את מרגישה שהמטפלת שלך אינה כתובת ראוייה, פני בהקדם לאחד הגופים המגישים סיוע חירום דרך קווי טלפון, או פני לחדר מיון ובקשי עזרה. מקווה שיוקל לך בהקדם ליאת

לבדלבדלבדלבדלבדלבדלבדלבדלבדלבדלבד. תרתי משמע. מאגר הכדורים שתחת אחריותי, נמצא אצלי ברשות הדכאון. אפשר למוג בו את הדכאון. טיפין, טיפין. ואפשר למוג בו. בבת אחת. לעזאזל עם הכל.

24.1.08 למומחים שלום יש לי בת בת 20 שכל שמתאהבת רק במבוגרים ממנה ב25-30 שנה.היא בת זקונים יש לה אבא נפלא תומך אוהב וכו. אני מנסה להבין מה הסיבות שדווקא למבוגרים כל כך גרושים עם ילדים היא מתאהבת ומפתחת קשר.איך היא נמשכת לגברים "זקנים" מה הבעיה שלה. אני מנסה להסביר אבל זה לא עוזר.הדבר הזה משגע את כל בני הבית. יש לה 2 אחים ואחות גדולים נשואים ובעלי משפחות. היא תמיד היתה הילדה האהובה והקשרים של כולם איתה טובים.אבל פעם שלישית שהיא מפתחת קשר רומנטי עם גברים בגיל מבוגר כל כך ממנה. מנסים להבין ולא מצליחים. אנחנו ההורים מדוכאים ומודאגים . מגיל 17 זה התחיל .היא בחורה מאוד יפה ומוחמאת כל הזמן. מה יש לילדה בראש מנסים להבין? למדתי לא לדחות את הקשרים שלה כי בפעם הראשונה היתה מאוד קשה דחינו הענשנו החרמנו וכו וכלום לא עזר. רצינו להבין מה גורם לבחירה כזאת? אנא עזרו לנו . תודה טובה

שלום טובה, בחירת בן זוג היא עניין מורכב ורב ממדי, וניסיון להסבירו על סמך המידע המועט שנתת כאן יהיה חובבני ופשטני. ההסבר הפופולרי-עממי למקרים כגון אלו הוא "חיפוש דמות אב", אך אני נוטה להירתע ממנו, מתוך אמונה שמדובר במניעים עמוקים ומורכבים הרבה יותר. יהיו הסיבות אשר יהיו, ממילא אין לכם, כהורים, כל דרך להשפיע על הבחירות שלה. כל שתוכלו לעשות הוא להמשיך ולהיות עבורה מקור תמיכה ואהבה, כדי לא לאבד אותה. אחרי הכל, פנים רבות לאהבה, וגם זוגות פחות קונבנציונליים יכולים להביא נחת גדולה לעצמם ולבני משפחותיהם. בברכה ליאת

תודה על תשובתך. השאלה היא מהם המניעים העמוקים והמורכבים שיש לה. לידה רגילה, ילדות שמחה מוקפת חום דאגה ואהבה מכל בני הבית כילדה הקטנה שלנו. אבא אוהב תומך מפרגן "אבא טוב יותר מדי" לא כועס סולח ומבין. תלמידה טובה מאוד בבית ספר. קבלה כל שרצתה(לא היו לה דרישות רבות כלאחים האחרים) יפה הכל מה עוד להוסיף בת כייפית לכל הורה עד הגיעה לגיל 17 והתחילה את הקשרים האלה. היו לה חברים גדולים ממנה בכמה שנים ניהלה איתם רומן רגיל ושל שנה + הכל היה רגיל.פתאום ההתחברות עם גברים מבוגרים ופיתוח קשרים שגרמו לה להיות אומללה בסופם אבל היא ממשיכה בכיוון זה. מה קורה איתה הייתי רוצה לקבל כמה כיוונים נוספים של חשיבה והבנה. כמובן אנחנו כאן תמיד בשבילה. השאלות שלי הם בשבילנו ההורים שרוצים מעט להבין משיכה כזאת בתודה טובה

עכשיו אני כבר לא בדיכאון כמו שהיתי קודם אבל עדיין לא בא לי דברים(לאכול משהו חדש) להכין משהו חדש אין כרגע ממש תשוקות מחיים מצד אחד רוצה להפסיק עם זה מצד שני כנראה לא מרפה , לא בדיוק ממשיכה מרגישה שזה די סוף העולם מה עושים? כלמש יש לי אסוציאציה איתו שמחה זה הריון היתה לי הפלה ואז היה לי אכזבה -הרגשה שהייתי בהריון ואז קיבלתי מחזור

שלום פלונית, כאשר אנחנו שמים את כל ביצי האושר בסל אחד, יש סיכוי גדול יותר לתחושות אובדן וייאוש. הריון הוא אחת החוויות הממלאות והמספקות כמעט עבור כל אישה, אך לבד ממנו, יש עוד המון דרכים אחרות להגיע למימוש ושמחה. על כולנו מוטלת המשימה למצוא את הדברים שיוכלו לגרום לנו תחושת ערך ומשמעות, מתוך אלה הזמינים לנו. תוכלי לעשות זאת בכוחות עצמך או בליווי איש מקצוע. בהצלחה ליאת

היי אורנה יקרה לפני שבועיים כתבתי כאן שאני מתלבטת אם לחזור לטיפול. רק רציתי לציין - שהיום נפגשתי איתה. קבענו על טיפול ממוקד של 3 חודשים. יש לי תחושה שזה לא יספיק.... אני כבר מחכה לפגישה הבאה. מקווה שיהיו לי מילים. תודה על העזרה. טלי

אני מבינה שבמשמרת של אורנה שעת הגבול היא לא 22.00 ? או שאצל ליאת הגבולות הם גמישים לטובת מי שהיא מוצאת לנכון? אתם מרבים לדבר כאן בפורום על גבולות ועל חשיבותם. איך תסבירו את זה שאתם עצמכם פורצים אותם בלי שום סיבה? עיינה

לדעתי ,יש לא מעט משתתפים ,העוברים את גבול הטעם הטוב ,עם הודעות קטנוניות,וממש לא לענין. הפורום הזה מנוהל בצורה מצוינת ,עם חריגות ,ובלי חריגות . הדלת פתוחה לשני הכוונים.

שלום עיינה, גבולות לא "קודשו" ללא סיבה, ויש להם מקום ראוי וחשוב במבנה של טיפול דינמי. אבל פורום פסיכולוגיה קלינית הוא לא טיפול, הוא מין מקום משונה, שמנסה להיות חם ורך ומועיל... 22:00 היא שעת החלפת "המשמרת" שנקבעה על-ידנו ועבורנו המנהלים, כדי שנוכל (אולי) לסיים את יומנו בשעה סבירה. מי שכותב מאוחר יותר נענה בדרך-כלל על-ידי המנהל הבא, וזה קורה די מהר... לפעמים יש מקום לשיקול דעת אחר, למשל לגבי פנייה שהיא אישית במהותה ולא שאלה כללית. אני מקווה שתוכלי לראות את ההיגיון שיש בכך. בברכה, אורנה

מחקתי קודם הודעה שכללה עלבון מיותר, וזה עתה ראיתי "שבדרך" מחקתי גם הודעה של לילך. אז אנא: בלי עלבונות, סליחה על המחיקה (זה לא אומר שמוותרים עלייך!), ונראה לי שאפשר כבר לסיים את הדיון הזה... אורנה

שלום טלי, שמחה לשמוע ומחזיקה אצבעות, אורנה

שאלה: מה את אומרת על מטופלת שאוהבת לעצבן את המטפלת שלה תוך או בין הפגישות. אני משתמשת בזה בכוונה להגיד לה באופן לא ישיר שאני כאן, שאני שונאת את הפגישות השקטות שלא עושים בהם כמעט שום דבר חוץ מלקפוץ מנושא לאחר בלי להתמקד בשום דבר, כי היא לא מצליחה להתקרב אלי. אבל ברגע שאני מעצבנת אותה, אני מרגישה שהיא מרגישה אותי יותר, את כאבי, את סיבות הזעם שלי, ועד כמה אני צריכה אותה. האם אני צריכה להגיד לה את זה, או שהיא בטח כבר הבינה את זה. האם זה יעזור לטיפול, אם אני אעשה וידוי? תודה לך

שלום ורד, על מטופלת כזו אני אומרת שכנראה לא פשוט לה להיות במגע רך ושקט. שלא לגמרי ברור לה שנמצאים איתה, שמרגישים אותה נכון. שהיא חייבת לוודא זאת שוב ושוב, כנראה בדרך שהיא מכירה הכי טוב, הדרך שבה היא רגילה לעורר לחיים את ההורה או המטפל. ואני אומרת, שלא כל-כך קל להסתובב ככה בעולם, ושכדאי להשתמש בטיפול כדי להכיר את החלקים האלה של עצמך, ובהדרגה לבדוק איך זה להסתובב במרחב הטיפול, ואח"כ בעולם הגדול, כשיש לנו מישהו שרואה אותנו נכון... אורנה

ערב טוב, הפורום עוזר לי (ונדמה לי לאחרים) המון, אפילו אם אני לא משתתפת. תודה!! אשמח את תעזרי לי היום. כשהגעתי לטיפול בפגישות הראשונות בערך, הצגתי מה מפריע לי בחיים, ובמה אני רוצה להתמקד. אני שונאת מאוד בשיחה שמתחילה "איך היה השבוע?" או "על מה את רוצה לדבר השבוע?". אני לא עושה "שיעורי בית", זה מעצבן אותי ומוציא אותי מריכוז. ואז אני נותנת לה לנהל את הפגישה איך רוצה ובנושא שהיא בוחרת לרוב. וזה מעצבן אותי עוד יותר. הרי אני הגדרתי בדיוק את מה שאני רוצה לעבוד עליו!!

שלום גלית, פגישה טיפולית דינמית נפתחת בדרך כלל בהמתנה למטופל שיבחר מה ואיך לומר. ישנם מטופלים (ולפעמים גם מטפלים) שמתקשים להחזיק את זמן ההמתנה העמום הזה, ואז מושמעים ניסיונות גישוש מהוססים יותר ופחות. אני מבינה שהעמדה שלך היא אחרת: את לא רוצה ניסיונות גישוש, שמעוררים בך תחושה של בדיקת שיעורי בית, אלא את רוצה להתחיל לבד. זה נשמע לי מצוין, ואני ממליצה בחום ללמד את המטפלת שלך כיצד נכון לך לפתוח את הפגישה שלך. ועוד דבר, חשוב: אני יכולה להבין את הזעם שאת חשה כאשר הפגישה שלך "נשמטת" מידייך ועוברת "לניהולה" של המטפלת שלך, אבל אנא אל תסתפקי בזאת, אלא קחי אחריות על הפגישה שלך והפכי אותה לנכונה עבורך! תוצאת לוואי משמעותית תהיה שהמטפלת שלך תלמד איך נכון להיות המטפלת שלך, ואין לנו דרך ממשית לעשות זאת מלבד ללמוד ממטופלינו... בהצלחה, אורנה

היי שנה וחצי אני הולכת, הולכת בזמן, לא מאחרת. שנה וחצי שהיא מנסה להגיע אלי ולא מצליחה, וממשיכה להגיד שלא תוותר עלי. שנה וחצי, אני הולכת לשם עם פה מלא, אבל ברגע שמתיישבת בולעת הכל פנימה ולא נותנת לזה לצאת. שנה וחצי, ואני רוצה לבקש ממנה שתעזור לי בכל הדרכים האפשרים, אבל מציגה קרירות, כוח, ותפקוד מצוין בחיים. שנה וחצי אני מקשיבה ועונה לשאלות יותר מאשר מציגה את מה שבאמת כואב לי. שנה וחצי אני מחכה לפגישה שתבוא, אבל ברגע שהיא מתקרבת, מנסה למצוא תירוץ לבטל, או לצאת באמצע הפגישה. שנה וחצי ואני מרגישה שאני רק משלמת כסף ולא מקבלת הרבה בתמורה. ??????

היי ל, מאוד מתחבר לי אליי מה שרשמת... בעיקר התחושה שזה לא הולך לשום מקום,את מרגישה שאת לא מתקדמת ושאת לא מקבלת הרבה בתמורה לכספך..ואני רוצה לשאול.. שיתפת אותה בהרגשתך? אם לא נסי לשתף אותה, זה חשוב שהיא תדע גם כשאת מרגישה שהטיפול לא עוזר לך . מציעה לך גם לרשום לה את מה שיש לך לומר ואת לא אומרת מולה, אולי את לא רוצה להיות 'במקום החלש' ולכן את מציגה מולה כוח ותפקוד מצוין בחיים- כפי שתיארת. שנה וחצי זה לא מעט זמן ,ונשמע שיש לכן קשר טוב ,נסי לדבר איתה על הרגשתך מקווה שעזרתי קצת עד שאורנה תגיע,תרגישי טוב בובונת ,מכל הלב, חן

שלום ל, נשמע מתסכל ביותר, להחזיק בתוכך את כל הכמיהה החמימה הזו, ופעם אחר פעם להשאיר אותה בפנים, רחוקה מאור שמש וממגע יד אדם... אני רוצה להציע לך לחשוב על האופן בו את מתנהלת איתה כשיקוף של משהו ישן-נושן. נכון, זה קורה גם כאן ועכשיו, אבל נדמה לי שאי-אפשר להסתפק בכאן ועכשיו כהסבר ממצה לכאב העצום שאת חשה כשאת נחסמת שוב ושוב, עוד בטרם התחלת... למה כדאי לחשוב על הדברים כך? משום שאז קל יותר לפנות מרחב מסוים במפגש איתה להסתכל על זה ביחד, להתבונן איתה במה שקורה לכמיהות שלך כשהן נוגעות באדם אחר. תחשבי על זה? אורנה

מה קרה?

שלום ל., מאחר ואני דוקטור כבר זמן מה, ומאחר והקיצור ד"ר מופיע ליד שמי בפורום כבר זמן רב, אני באמת לא יודעת מה קרה... מקווה שנחה דעתך, אורנה

שלום אני כבר יותר מארבע שנים בטיפול. יש תקופות בהם המצב שלי ממש לא טוב. התקופה האחרונה היתה כזו. יש לי מטפלת מקסימה, מטפלת מצוינת. עד עכשיו היה לנו קשר מאוד טוב.בעקבות המצב שלי לאחרונה נכנסנו למשבר מאוד קשה. היא רוצה שאעשה שינוי ואקח על עצמי משהו שאני לא יכולה לעמוד בו. ואני מרגישה שאני לא יכולה לעשות את זה. ואמרתי לה את הדברים באופן הכי כנה. עכשיו אנחנו במקום של "או שאני מקבלת או שמפסיקים את הטיפול". אני מבינה את המקום שלה, אבל אני גם יודעת שאני לא יכולה לשקר לה ולהגיד לה שאעשה משהו שאני לא יכולה לו. כל המצב הזה גרם לי ליפול יותר, להתרסק. אני בבלבול נוראי. הפחד והכאב לעזוב את הטיפול, אותה, להישאר לגמרי לבד ובודדה. ניסנו לדבר על הדברים ואנחנו לא ממש מגיעות לפתרון מתאים, אלא כל פעם מחדש חוזרות למקום של "או או". בעקבות הדברים, השיחות, הפגישות אני מרגישה שהקשר שלנו השתנה, שמשהו כבר לא אותו דבר, שהיא שונה אלי, אפילו האינוטנציה שלה שונה, אחרת. לא יודעת כבר מה לעשות שיר

שלום שיר, מצב של או-או הוא תמיד לא טוב, משום שהוא סגור ומבוצר, ודווקא בטיפול ישנה בדרך-כלל עמדה בסיסית של פתיחת עוד ועוד אפשרויות. הלא לעיתים כל-כך קרובות ה"אמת" נמצאת בין האו לאו... אני לא יודעת מהו הדבר שהמטפלת שלך רוצה שתעשי, והאם הוא קשור לטיפול עצמו (למשל למבנה הטיפול), או למשהו חיצוני בחייך. אני גם לא יודעת האם המטפלת שלך הייתה מסכימה לניסוח הדברים כפי שהופיע כאן (כלומר מסכימה עם התחושה שלך שהיא רוצה שתעשי דבר מה, ואם לא הטיפול יסתיים). לכן, הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות הוא "לשלוח" אותך בחזרה לשם, לברר ולהתעקש על הבנה מלאה של הדברים. אני שולחת אותך לשם עם תקווה ואמונה שאפשר לדבר על הכל, ממש ה-כ-ל, ושהטיפול שלך צריך להיות קודם כל מקום נכון עבורך. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, רציתי להגיד כמה דברים... קודם כל, תודה רבה על התגובה. כתבתי למטפלת מכתב עם כל מה שהרגיש לי ובי, ונתתי לה אותו בפגישה. האמת היא שכבר בתחילת הפגישה (עוד לפני שהעלתי את עניין המכתב), הרגשתי שמשהו בה שוב מוכר לי וקרוב אלי יותר, הרגשתי שמשהו בה הולך לכיוון נכון וטוב יותר, וכנראה שבשילוב עם המכתב הדברים הובהרו... את צדקת.. היא לא ראתה את הדברים כמוני ולא הסכימה עם הניסוח של "או או".. אם כי היא הבינה שבאמת כך הרגיש לי וכך אני הבנתי את הדברים. אני חושבת שדווקא בעקבות המשבר הזה, משהו כן קרה לחיוב.. לפחות בשתי הפגישות שבאו אחרי.. הצלחתי לדבר יותר, שיתפתי יותר פעולה מהרגיל, למרות הקושי העצום בשבילי... עכשיו מרגיש לי שאני שוב מתחילה "לגמגם" ואיכשהו לחזור שוב לעצמי הלא טוב, העצמי שמתבצר, שלא מדבר כמעט, לעצמי המוכר וה"בטוח"... אני יודעת שאסור לי לוותר לעצמי, אבל זה לא פשוט ולא קל.. להישבר ולחזור למוכר הרבה יותר קל ונוח... דבר אחרון שרציתי להעלות... ראיתי איזשהו סרטון המדבר על הפרעת אישיות גבולית. מנו שם את הסימפטמים.. ופתאום נפל לי האסימון... שיש לי הגדרה... שאני עונה לסימפטומים... שיש לי הפרעת אישיות גבולית... לא הצלחתי להתמודד.. התקשרתי למטפלת ועל סף קריסה שאלתי אותה אם היא מגדירה אותי עם הפרעת אישיות גבולית... והרגשתי.. איך היא חושבת, אבל לא אומרת בפה מלא... איך היא מנסה "להרגיע" אותי ואומרת לי שהיא לא מקטלגת, ושהיא לא מאמינה בקטלוגים.. אבל היא הודתה... גם אם בחצי פה, גם אם "רק" בכך שאמרה שאני דיכוטומית... פוגעת בעצמי... לפעמים אובדנית... וכו'... "רק" הסכימה שיש בי דברים כאלה.. סימפטומים... המזוהים לחלוטין... עם הפרעת.. אישיות... גבולית... ובאותה נשימה היא אומרת לי שלא אלך לשם לכיוון הזה... :-( סליחה על חוסר הסדר, ההיגיון, ועל הכתיבה המבולבלת והמבולגנת... שיר

היי אני פונה אליכם אחרי חשביה מרובה בנושא הטיפול שלי וקושי רב להחליט. אני אשמח באמת אם תוכלו לייחס לזה חשיבות. אז ככה אני בטיפול כבר 4 שנים..אצל אותה מטפלת עברתי 2 טראומות בחיים שלי שהשפיעו עליי הרבה אבל בעזרת הטיפול שיקמתי וממשיכה לשפר את המצב אצלי. בעבר הייתי מאוד תלויה בפסיכולוגית שלי הייתי מאוד צריכה את היחס הצומת לב שלה. היום התלות הזו פחתה זה כמעט ולא קיים אני יותר עצמאית יודעת שיטות לעזור לעצמי וכ'ו. לפעמים כשיש פגישה קשה כשאנחנו מדברות על הטראומה התקיפה שעברתי אני יוצאת במצב לא טוב לפעמים הדברים עולים במשך השבוע..ומותר לי לשלוח הודעה למטפלת שלי או אימייל כדי לקבל את התמיכה שלה. הבעיה היא כזו...שלמרות שסיכמנו על דברים די ברורים כמו למשל הודעה 1 ומייל 1 לא מעבר לזה...טלפונים לא בא בחשבון. שבוע שעבר למשל שלחתי לה הודעה והיא נענתה לי ואפילו לא פעם פעמיים. השבוע שלחתי פעם 1 והיא התעלמה ממני לגמרי הבוקר ששלחתי לה מייל לברר מה הסיבה...היא טענה שבגלל שבעבר הייתה לי בעית תלות בה היא מחליטה שלפעמים זה לא נכון לענות לי. איך אני אמורה להרגיש?....היא יודעת מתי אני באמת צריכה אותה ומתי לא?היא יכולה להחליט בישבילי?לבטל את ההרגשה שלי ולמוך על שלה שמה שאני מרגישה לא מספיק גרוע כדי לקבל זוג של התיחסות?@ נכון אני אמורה להתמודד לבד לשאוף להסתדר בלעדיה...אבל לפעמים צריך תמיכה.וזה קשה...קשה... המצב הזה חזר על עצמו לא פעם ולא פעמיים אולי הוא נובע מחוסר אמון שלה בי בגלל התלות שהייתה אז ואולי לא. אני כשדיברתי איתה על זה בעבר...יצא מצב של ריב..כי עמדתי על שלי והיא על שלה...ופה כאילו ויש לה כח מעליי כי אז היא פשוט ביטלה את כל האפשרות ליצירת קשר מעבר לפגישה. משהו שהיה קשה בישבילי ותסכל אותי ועשה לי יותר רע. עכשיו....אני לא רוצה לדבר איתה על זה מהפחד....ממש מפחד שדברים יסתבכו ומצד שני מאוד קשה לי וכואב לי שדברים ככה. אני מאוד פגועה ממנה. הלוואי ומישהו היה יכול להבין את ההרגשה הזו...כנראה שהיאל אמבינה. תודה וסליחה על האורך לירון

שלום לירון, יש לכן קשר טיפולי ארוך שנים ומבוסס, ואני חושבת שהגיע הזמן לסמוך עליו שיוכל להכיל בתוכו קונפליקטים ואי הסכמות ביניכן. כרגע יש אי הסכמה מאוד חזקה, אודות התייחסות לתקשורת מחוץ לפגישות הטיפוליות. אני חייבת לומר שאף שמטופלים תמיד כמהים לתקשורת כזו, והיא מסמלת עבורם כל מיני דברים משמעותיים בעיניהם, היא גם מתכון די וודאי ליצירת קשיים ובעיות בקשר הטיפולי. פשוט בגלל הפער שתמיד ישנו בין מפגש פנים אל פנים בו המטפל "כולו שלי", לבין הודעות טקסט, טלפונים ומיילים שאין לדעת באיזו רמה של פניות המטפל נמצא כשהם מגיעים. לכן, אם בוחרים להשתמש בתקשורת כזו, חשוב לקבוע כללים ברורים לגבי איך, מתי וכמה (גם מצד המטופל וגם מצד המטפל). יש לכן עבודה לעשות.... אורנה

אני הייתי בתקופה קשה מאוד.זה הגיע למחשבות לא בריאות-אובדניות בלשון העם. בטיפול קיבלתי הרבה חיזוק ותמיכה ו גם בין הפגישות- בהתכתבות במייל על בסיס יומי והשבוע התחלתי להרגיש שאני קצת מתחילה להתייצב.היום היתה אמורה להיות לי פגישה אבל אתמול בערב הוא התקשר והשאיר הודעה שאבא שלו נפטר והוא יהיה בקשר אחרי השבעה. אני מפחדת. זה גם מערבב לי- אני אמורה להיות המסכנה פה. מה עכשיו?האיזון משתנה. וגם-איך עכשיו שבוע שלם? וגם מתלבטת אם לכתוב לו משהו במייל-אחרי הכל לי אין אבא כבר 15 שנה... מי יעזור לי? אני עוד כ"כ לא יציבה. זה מרגיש לי מסוכן-לא פיזית אבל ריגשית. לבד לבד לבד..

רעידת אדמה יקרה, נגעת לליבי בשאלות ה"ילדה" שלך, תמות וחפות ממה שהוא "פוליטיקלי קורקט". כואב לי, את כותבת, ולי אין אבא כבר 15 שנה, מה פתאום גם לך כבר אין, איך תהיה אבא שלי עכשיו? אני מבינה את זה. אני חושבת שעכשיו נכון לתת לו להתאבל את שבוע השבעה. במהלך השבוע הזה תוכלי להיות יותר כאן, איתנו. ובתום השבעה תוכלי לחזור אליו, לבדוק את חוסנו, את נכונותו להמשיך ולשמור עלייך. כך מתערבבים להם החיים והטיפול... שומרת מכאן, אורנה

אורנה, את חושבת ש"מה את חושבת עליי?" זו שאלה שמותר לשאול את המטפלת, או שזה מסוג השאלות שאולי היא לא תענה עליהן? אין לך מושג כמה חודשים אני רוצה לשאול אותה... אין לי אומץ.. היא מרגישה לי שאלה פשוטה מדיי, נורא רוצה לנסח אותה אחרת.. מתוחכם יותר.. הישירות שלה מפחידה אותי נורא.. מה בעצם אני רוצה לדעת? רק לשאול אני מצליחה..לענות זה קשה לי.. סיפרתי לה חלום עליה. אני לא אוהבת לדבר על חלומות, אבל סיפרתי לה. בחלום אני הייתי מרוחה לגמרי- חצי יושבת-חצי שוכבת, כמעט מחוסרת הכרה. חסרת כוחות וחסרת אונים. היו לה עוזרות, אותן לא ראיתי אבל הרגשתי את הנוכחות הגופנית-מרפרפת שלהן סביבי. הן צחקקו עליי בחיבה וסלחנות, וניסו להשעין אותי על דברים, כדי שאשב ישר. היא עמדה במרחק, מטה את הראש הצידה ומתבוננת בי בחיוך וסקרנות. נתנה להן הוראות איך לתפעל אותי, כדי שאשב יותר ישר.. היא רצתה שאצפה בסרט שהקרינה, בשחור-לבן. מאחוריה כרע שיפוצניק, שהציץ עליי וחייך מאחורי הכיסא שלה, בזמן שתיקן את החשמל.. לבסוף היא באה והתיישבה לידי, בלי להסתכל עליי- צפתה בסרט. אני קפאתי, כי זו הייתה קירבה גדולה מדיי, ובסוף ניסיתי בשקט בשקט, בלי שתשים לב, לשים עליה ראש. לא בטוחה שהספקתי כי התעוררתי.. אני זוכרת בעיקר את תחושת ההימרחות הזו, את ה"להיות בידיה", את המעבר החד מהריצה אליה לחדר (כי איחרתי) להתפרקות המוחלטת אצלה בחדר. היא לעומת זאת, דיברה רק עליה :-( על כמה היא מצטיירת מרוחקת ממני.. לא נוגעת בי, אלא בעזרת עוזרות, להן היא מורה מה לעשות. אני לא יודעת מה היא מרגישה... לא התכוונתי לזה... התכוונתי שכל מה שאני רוצה זה לא לשבת ישר. להיות מחוסרת הכרה ולהניח עליה ראש.. לא לראות סרט. אולי הרחקתי אותה? מה שהיא ראתה בחלום הרחיק אותי.. :-( למה כל כך מהר אני שואלת את עצמי "מי זאת האישה הזאת, שלידי, ומתי קירבתי אותה ככה?".. בא לי לבטל פגישה בלי סיבה. לא יודעת למה. למה כל כך מהר אני חוזרת לכעוס שלא הייתה איתי לפני חצי שנה, כשאמא שלי נותחה? חצי שנה!! את מאמינה?... לי זה מרגיש כמו חודשיים. את חושבת שיכולה להיות סיבה טיפולית לזה שמעולם לא שאלה אותי מה שלום אמא שלי? (איך אוכל לשאול אותה, בלי שארגיש מטיחה אשמה..?) יש ימים (כמו היום) שהכל חוזר ואני חרדה נורא מכל מה שהיה.. מתקשה להאמין שחלקים בגוף של אמא שלי חסרים.. שלא מזמן כאב לה כל כך.. שיש לה צלקות גדולות כאלה, בגוף המוכר שלה.. שכל זה יכול לחזור ברגע. זה טבעי, אורנה? שעדיין אני חושבת על זה בבכי..? לא דיברנו על הפחדים האלה, אני והיא. אני חושבת שהיא חיכתה שבלאגן הסרטן יחלוף ונוכל לחזור לדבר על ענייני שיגרה.. אבל איך אפשר להמשיך הלאה, עם תסכול ובלבול ממנה לצד חיבה גדולה? היא חושבת שאני מנסה להתחמק כך מקשיים אחרים..לברוח לכעס ההודף.. היא אולי צודקת, אבל זו לא יכולה להיות התשובה היחידה. הדברים שלי ראויים למענה, גם אם העיתוי שלהם בא בשירות של משהו אחר... לא? אני מבולבלת היום..לא בטוחה שכל מה שכתבתי כאן קשור אחד לשני.. אין לי כוחות לסדר.. שולחת חיוך קטן (ועייף), לילך ואם יהיה לילה מדיי כשתגיעי- אז אפשר לוותר.. לא ידעתי אם אצליח לכתוב את הבלאגן שאני מרגישה ובסוף יצא משהו בכל זאת.. גם זה מספיק. (אולי אתן לה לקרוא גם..)

לילך לילך, את מציעה לי לוותר עלייך, ואני מתלבטת אם להתמרמר, או להפנות את תשומת ליבך לכך שזוהי באמת השאלה: לוותר עלייך או לא לוותר עלייך. האם היא וויתרה לך/עלייך כשהיית אפופה באדי הסרטן של אימא? האם לוותר לה ולא לדבר על כך, לא לקלקל את העדנה שביניכן? האם בטיפול בדיבור צריך לוותר על הגוף, שזועק בחלום שייגעו בו כבר? האם לוותר לה על שאלת השאלות אדות אהבתה? ולמה שיוותרו עלייך בכלל? אורנה

אני מחפשת מילים כדי להודות לך כבר מאתמול בלילה.. :-) היום אני כבר יותר בסדר.. החלטתי לפתוח שבוע חדש. לא נורא שיום חמישי, מבחינתי זה שבוע חדש- מההתחלה, עם מרץ של תחילת השבוע! כל השבוע ישנתי וישנתי וישנתי...אז מספיק לנוח. אורנה, התגובה שלך נוגעת בי בכל כך מובנים שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.. לעזאזל, זאת באמת השאלה :-( למה בכלל שיוותרו עליי..? (אולי כי אני נורא מזמינה לעשות כך..) הלוואי שאני אפסיק עם זה.. שאדון "לא נעים" ימות מזמן גם בשבילי.. מילא.. שיהיה לך סופ"ש נעים, אורנה לילך