פורום פסיכולוגיה קלינית

הי ליאת אז חזרתי עם שלושה סמויים(בתקווה שירצו להישאר את זה נדע עוד 12 יום) ושלושה קפואים. בכיתי מרוב אושר לפני ה... אז זהו להיום,תודה על התמיכה אין לך מושג כמה שזה עזר וביקשת עידכון וקיבלת. איריס

היי איריס "שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות הקור אל חלוני..." תודה על השיתוף. הוא יקר ללבי. מקווה שהצלחת ליהנות מהמפגש עם הנופים הקפואים, ומאושרת שהצלחת לחלץ מהם את ה'מזכרות' יקרות הערך, ולהביאן ארצה בשלום. מחזיקה את כל אצבעותי שלובות ליאת

הי ליאת השלג היה מדהים,היית כ"כ נהנת שם. שולחת לך חיבוק(אפשר,נכון?) ומבטיחה לעדכן עוד 12 יום. איריס

תגידי ליאת, האם יש נוהל תשלום קבוע למטפל, כמו להכין את השיק מראש ולא לכתוב אותו בחדר? ראיתי את זה גם בסדרה 'בטפול' וגם החברה שלי אמרה לי שהפסיכולוגית שלה מבקשת ממנה שתכין את השיק מראש. האם יש נוהל קבוע? חשבתי על כך שכשאני כותבת את השיק בנוכחותה, לאחר שאני מסיימת את השעה שלי, אני בעצם יושבת שם על חשבון הזמן 'טרם הטיפול הבא שלה בו היא נחה', או על חשבון זמן המטופל הבא. ואיך לא חשבתי על כך קודם? מה את אומרת? תודה, ניבה

אצלנו משלמים בתחילת הפגישה. לא חשבתי על אפשרות אחרת מלבד להכין מראש את ההמחאה. במהלך הזמן החלטנו שהתשלום יהיה בכלל במזומן מה שמחייב להכין מראש. לא לדאוג. קבלות יש כמו קודם.

שוב שלום ניבה, למיטב ידיעתי, אין "נוהל" קבוע שנכון לכל המטפלים. אני מניחה שאם עד היום ה'נוהל' שלך עבד, אין כל בעיה עם זה. יש מטפלים (ומטופלים) שרואים בתשלום משהו זר לטיפול המכניס רעש מיותר, ויש הרואים בו חלק בלתי נפרד ואפילו 'טכסי', כפרידה או גבול טבעי בין הפנים לחוץ. למה לא לשאול אותה? לילה טוב, ושוב - יופי שבאת. ליאת

הי ליאת, מה שלומך? 'התגעגעתי אז באתי..' , הרבה זמן לא ביקרתי כאן. פחות יש לי צורך מבעבר.בתקופה האחרונה ניסיתי 'לצמצם' את עצמי לתוך חדר הטיפולים ..זה הצליח כמובן עד שהצלחתי לקלקל.. עכשיו אנחנו שוב במשבר ונמאס לי מזה. יש בי המון כעס כלפיה ונמאס לי מהכמויות שלו.. אני לא סובלת לראותה כשאני כועסת עליה. אני מרגישה הרסנית ותובענית כל כך.. אני עדיין לא בטוחה או ממש פתוחה. אבל מה שהשתנה זה שהיא שינתה בטיפול את עצמה. סגנון ההתערבויות שהיא עושה שונה. וזה משגע אותי, כי אני אומרת לעצמי אז מה היה עד עכשיו? למה היא נזכרה לשנות דברים רק עכשיו כאשר היו לא מעטים נושאים שביקשתי ממנה כל כך הרבה פעמיים... אני כועסת עליה על השינוי הזה, שהוא אגב טוב, אבל כועסת על כך שנזכרה בו מאוחר, מאוחר מדי. די מתחיל להתפספס שם הקשר שלנו, בעיקר בגלל הכעסים שלי. אולי של חוסר תקשורת. אולי כבר נשבר לה, ואם כן, אז בצדק.. היא שינתה קליניקה, ויש שם עוד מטפלים והיא מדברת איתם, וזה גומר אותי מקנאה לה. אני מקנא לה וזה מתסכל אותי יותר ויותר לרצות בה כל כך ולא להיות עם כלום..ברגע שאני הולכת, אני מפסיקה להיות קיימת שם בשבילה. משהו נגמר , מתמוסס , נעלם , כלא היה....ואני נמצאת בטיפול פעמיים בשבוע... עייפה ובמעוקה... זהו ליאת, מצטערת אם אני מעיבה על משהו. בכל אופן אני מבקרת פה פחות, אבל עדיין מבקרת. ומה שלומך את? היית בצפון? יש הרבה מה לראות דווקא עכשיו. הילדים במיטות ואיכשהו רגוע לי וגם מעיק, מין שילוב שאני לא יודעת להסביר. ובנושא המשפחתי שלי- אז סיפרתי את הכל לכל המשפחה. כולם יודעים, כולל הוריי , כבר חודש. אבל מאז איש אינו בקשר עימי, אפילו להלוויה של דודתי לא הוזמנתי...נותקתי סופית זה מוזר כמה העולם מעדיף להסתובב סביב שקר וכשאמת יוצאת לאור, היא הורסת , כאילו שהשקר לא הרס, אלא בנה (?). אז החזית שלי מול המטפלת לא שקטה, מול המשפחה כאילו נותקה ולא קיימת. 'גרשו' אותי כי העזתי.. עצוב. אבל גם רגוע, הסוד כבר לא רק שלי, והזיוף כבר לא קיים. נטל השנים המזוייפות והסודיות ירד מעל כתפיי. עכשיו בניתוק הזה, לא יודעת מה יהיה ?הלוואי ויכלתי 'להמית' חלקים בתוכי ולהתנתק מהם סופית, הם שבגדו בי שוב על לא עוול בכפי... לילה טוב ניבה

ערב טוב ניבה, טוב לראות אותך כאן, כמו תמיד. את מתארת את עצמך ב"חזית" מול המטפלת, ומול המשפחה ואני חושבת כמה מעייף לנהל חזיתות, וכמה מיותר. את יודעת, נכתב לא מעט על המשמעות שמקבל בטיפול המ?ע?ב?ר לקליניקה אחרת. לא פעם נשמעים כאן קולות בגנות אותם גבולות מפורסמים, ואיכשהו, נגענו פחות במשמעות של גבולות המקום. מעניין לראות כיצד, עם המעבר, את מרגישה אותה שונה כל כך, עם סגנון התערבות חדש, עליו את כועסת גם כשהוא טוב. יכולים להיות - כמובן - גם הסברים אחרים לשינוי, כולל גם שינויים בך, אבל קשה להינתק מהמחשבה על הsetting המתערער, ועל ההשפעות הבלתי נמנעות שלו. אני סומכת עליך שתוכלי גם למשבר הזה. עצוב יותר לשמוע על המחיר הכבד שאת משלמת על חשיפת הסודות המכאיבים מעברך. בכל פעם מחדש אני נדהמת מול הנטייה האנושית, שאינה נכחדת לעולם, "להרוג" את המבשר. נסי להתנחם בכך שהוסר מעליך נטל הסוד והזיוף, ולקוות שההתעשתות בוא תבוא גם אם ייקח עוד זמן. אשר לי, אכן הייתי בצפון לפני כשבועיים. לדאבון הלב הכינרת ריקה, אך הירוק שסביב מפצה על כך. אשמח לשמוע מה"צפוניים" שלנו, מה מצב השקדיות. הרי צריך סיבה לנסוע שוב... סוף שבוע רגוע ושקט ליאת

השקדיות מאחרות השנה לפרוח, לפחות בצפון מערב הגליל.

דוקא אני בסדר למרות שהמטפל יושב לו שבעה. הקשבתי הרבה פעמים להודעה שלו- לקול העצוב הזה שלו.דבילי קצת מצידי- לא??. נראה לי די מפחיד להפגש איתו אחרי כל זה.

ערב טוב, התגובה שלך אינה דבילית כלל. היא טבעית ואנושית כל כך. אני מזמינה אותך לקרוא עץ לא ממש ישן, שהוקדש לאותה סוגיה ממש. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-816,xFT-708087,xFP-708087,m-Doctors,a-Forums.html שנדע ימים טובים ליאת

ליאת, מה שלומך? האמת, חיכיתי לך כל השבוע. למרות שאין לי משהו מיוחד לכתוב. אני בעיקר מבולבלת... אני אחרי יום ארוך ארוך. עייפה. אבוא מחר. נורית

היי נוריתי, בלבול ועייפות הם שילוב לא מוצלח במיוחד. אהיה כאן גם מחר, אם תרצי. נוחי לך בינתיים ליאת

היי ליאתי, היה לי שבוע מבולבל כזה. זה לא אופייני לי. גם לא הצלחתי לישון כמו שצריך. אחרי תקופה לא קצרה שגברת פסיכולוגית ואני לא תקשרנו, התחלנו לתקשר. אני חושבת שהפגישות האחרונות היו מאוד משמעותיות. נאמרו בהן דברים לא פשוטים וכואבים. היום פחות כואב לי מפעם, יותר בסדר לי עם התכנים. אחרי קצת יותר משלוש שנים כבר חשבתי שאני בדרך החוצה (מהטיפול). היא רמזה שיש עוד דרך, שהיא לא קצרה ולא קלה (בכלל). לצערי, אני חושבת שהיא צודקת. אני יודעת שאני אמשיך להיות שם עד *ששתינו* נגיד שמספיק. אבל, את יודעת, אני לא בטוחה שיש לי עוד כוח להמשיך. אני קצת רוצה די. עייפה. יש חומרים כואבים שילכו איתי תמיד. גם אם אני אהיה עשר שנים בטיפול. איזה עצוב... באמת באמת שחיכיתי לך כל השבוע. רציתי שתחזיקי לי כל מיני דברים... שבת שלווה. נורית

.. עיניים גדולות יפות וחומות, שרואות הכל.. וידיים שיודעות הכל, מכירות את התחושה והצמרמורות ?! (יכול להיות שנהנתי) והליטוף הככ עדין?? שהפך אותי אז למתה. ועובר הזמן, ונשארות העיניים יפות גדולות והחומות שרואות הכל, וגם כבר מבינות ..שמשהו רע קורה .. והידיים שנראה שהיו קטנות כבר קצת גדלו ..מאז.. ועדיין זוכרת את ההרגשה והתחושה של הליטוף העדין ? שהתחיל מלהיות עדין ..והפך למוות שהרג אותי . זוכרת את הצמרמורת ? (איך יתכן תחושה כזו?)..והנגיעה הצמודה , והכל מעורבב בכאב הבלתי פוסק שנכנס שוב ושוב לתוכי . ונשארת היום .. בתחושה ..אותה ילדה עם עיניים חומות גדולות ויפות ותחושה שלא עוזבת .. של ידיים שמכאיבות / מלטפות ? וזה ממשיך לתעתע בי הזכרון והתמונה של הנגיעה שחשבתי פעם שהייתה עדינה .. והיום.. היא זו שמחזירה אותי לרצות למות ... כמו אז מחדש.. מצטערת אורנה .. ככ כואב לי .. והטיפול לא מתקדם..יש שם איזשהו משבר שנראה שהיום אני פשוט מסיימת את הקשר הטיפולי. אולי אכתוב בהמשך ..המילים נבלעות לי ..ומעורבבות בכאב מחבקת אותך שרית

שלום שרית, אורנה תשוב לכאן בשבוע הבא. התיאור שלך מצמרר ומכאיב כל כך. אני רוצה להזכיר לך שגם טיפול מיטיב אינו חף מכשלים ומשברים, וחבל להשליך מנגד את כל ההישגים שהושגו במאמצים כבירים. זכרי שלא כל ליטוף עדין מסתיר מאחריו את הכוח הממית. הלוואי שתצליחי להבחין בכך במועד. מחזקת אותך ליאת

בחודש הקודם היו לי 5 פגישות. ע"פ רישומי המטפל- היו 4. הוא ביקש שאשלם על 4 פגישות. מה עושים?

מתקנים את המטפל, הרי מגיע לו תשלום עבור אותה פגישה. ניבה

שלום למתלבטת, לטעמי, עליך לנהוג כפי שהיית נוהגת לו גילית שהחזירו לך עודף רב מכפי שמגיע לך. סוף שבוע נעים ליאת

את היית מחזירה את העודף?

פעם הייתי בטיפול שבו המטפלת רימתה אותי (אשכרה, ליאת: זה היה מסובסד לסכום של 94 שקל והיא עיגלה את זה ל - 100), בכל אופן כשעליתי על זה, בטעות, זה הכניס כל כך הרבה רעש ליחס שלי כלפיה, כי גם כשאמרתי לה את זה היא הגיבה באופן לא אמין. אז אם את רוצה רעש, ושזה יעמוד בינכם כל הזמן את יודעת מה לעשות, ואם את רוצה שקט גם אז את יודעת מה לעשות. באיחולי מצפון שקט ונקי

מצביעה ברגליים. לא יכולה אחרת. הטוב והרע מסתכסכים בי כל כך, והדבר הראשון שעולה זה לדחות, להעלם, לבטל. המחשבות על פגיעה בעצמי מקבלות תפניות לא טובות. אני סופרת כדורים. לא בטוח שאעשה בזה שימוש, כבר שנים שאני חושבת. רק מחשבות. רק מחשבות. 60 כדורים. קצת יותר. 35*150 פלוס 28*75. מי יודע חשבון? או פשוט להפסיק לטול את הכדורים ולהתמסר לחיבוק המשתק של הדכאון. הייתי יושבת אצלה הערב ומלהגת, או שותקת, ובטוח משתיקה אותה, אז ויתרתי. כמה בא לי לשקוע. להרוס הכל ולשקוע.

שלום לך, ההודעה שלך טורדת מנוחה. את מציגה שתי אלטרנטיבות רעות מאד, שיכולות לייאש גם את החזקים שבינינו. מאגר הכדורים שברשותך שם עליך אחריות גדולה מתמיד לשמור על עצמך. אם את מרגישה שזו אחריות כבדה מדי, עליך לחלוק אותה עם אדם נוסף. אם את מרגישה שהמטפלת שלך אינה כתובת ראוייה, פני בהקדם לאחד הגופים המגישים סיוע חירום דרך קווי טלפון, או פני לחדר מיון ובקשי עזרה. מקווה שיוקל לך בהקדם ליאת

לבדלבדלבדלבדלבדלבדלבדלבדלבדלבדלבד. תרתי משמע. מאגר הכדורים שתחת אחריותי, נמצא אצלי ברשות הדכאון. אפשר למוג בו את הדכאון. טיפין, טיפין. ואפשר למוג בו. בבת אחת. לעזאזל עם הכל.

24.1.08 למומחים שלום יש לי בת בת 20 שכל שמתאהבת רק במבוגרים ממנה ב25-30 שנה.היא בת זקונים יש לה אבא נפלא תומך אוהב וכו. אני מנסה להבין מה הסיבות שדווקא למבוגרים כל כך גרושים עם ילדים היא מתאהבת ומפתחת קשר.איך היא נמשכת לגברים "זקנים" מה הבעיה שלה. אני מנסה להסביר אבל זה לא עוזר.הדבר הזה משגע את כל בני הבית. יש לה 2 אחים ואחות גדולים נשואים ובעלי משפחות. היא תמיד היתה הילדה האהובה והקשרים של כולם איתה טובים.אבל פעם שלישית שהיא מפתחת קשר רומנטי עם גברים בגיל מבוגר כל כך ממנה. מנסים להבין ולא מצליחים. אנחנו ההורים מדוכאים ומודאגים . מגיל 17 זה התחיל .היא בחורה מאוד יפה ומוחמאת כל הזמן. מה יש לילדה בראש מנסים להבין? למדתי לא לדחות את הקשרים שלה כי בפעם הראשונה היתה מאוד קשה דחינו הענשנו החרמנו וכו וכלום לא עזר. רצינו להבין מה גורם לבחירה כזאת? אנא עזרו לנו . תודה טובה

שלום טובה, בחירת בן זוג היא עניין מורכב ורב ממדי, וניסיון להסבירו על סמך המידע המועט שנתת כאן יהיה חובבני ופשטני. ההסבר הפופולרי-עממי למקרים כגון אלו הוא "חיפוש דמות אב", אך אני נוטה להירתע ממנו, מתוך אמונה שמדובר במניעים עמוקים ומורכבים הרבה יותר. יהיו הסיבות אשר יהיו, ממילא אין לכם, כהורים, כל דרך להשפיע על הבחירות שלה. כל שתוכלו לעשות הוא להמשיך ולהיות עבורה מקור תמיכה ואהבה, כדי לא לאבד אותה. אחרי הכל, פנים רבות לאהבה, וגם זוגות פחות קונבנציונליים יכולים להביא נחת גדולה לעצמם ולבני משפחותיהם. בברכה ליאת

תודה על תשובתך. השאלה היא מהם המניעים העמוקים והמורכבים שיש לה. לידה רגילה, ילדות שמחה מוקפת חום דאגה ואהבה מכל בני הבית כילדה הקטנה שלנו. אבא אוהב תומך מפרגן "אבא טוב יותר מדי" לא כועס סולח ומבין. תלמידה טובה מאוד בבית ספר. קבלה כל שרצתה(לא היו לה דרישות רבות כלאחים האחרים) יפה הכל מה עוד להוסיף בת כייפית לכל הורה עד הגיעה לגיל 17 והתחילה את הקשרים האלה. היו לה חברים גדולים ממנה בכמה שנים ניהלה איתם רומן רגיל ושל שנה + הכל היה רגיל.פתאום ההתחברות עם גברים מבוגרים ופיתוח קשרים שגרמו לה להיות אומללה בסופם אבל היא ממשיכה בכיוון זה. מה קורה איתה הייתי רוצה לקבל כמה כיוונים נוספים של חשיבה והבנה. כמובן אנחנו כאן תמיד בשבילה. השאלות שלי הם בשבילנו ההורים שרוצים מעט להבין משיכה כזאת בתודה טובה

עכשיו אני כבר לא בדיכאון כמו שהיתי קודם אבל עדיין לא בא לי דברים(לאכול משהו חדש) להכין משהו חדש אין כרגע ממש תשוקות מחיים מצד אחד רוצה להפסיק עם זה מצד שני כנראה לא מרפה , לא בדיוק ממשיכה מרגישה שזה די סוף העולם מה עושים? כלמש יש לי אסוציאציה איתו שמחה זה הריון היתה לי הפלה ואז היה לי אכזבה -הרגשה שהייתי בהריון ואז קיבלתי מחזור

שלום פלונית, כאשר אנחנו שמים את כל ביצי האושר בסל אחד, יש סיכוי גדול יותר לתחושות אובדן וייאוש. הריון הוא אחת החוויות הממלאות והמספקות כמעט עבור כל אישה, אך לבד ממנו, יש עוד המון דרכים אחרות להגיע למימוש ושמחה. על כולנו מוטלת המשימה למצוא את הדברים שיוכלו לגרום לנו תחושת ערך ומשמעות, מתוך אלה הזמינים לנו. תוכלי לעשות זאת בכוחות עצמך או בליווי איש מקצוע. בהצלחה ליאת

היי אורנה יקרה לפני שבועיים כתבתי כאן שאני מתלבטת אם לחזור לטיפול. רק רציתי לציין - שהיום נפגשתי איתה. קבענו על טיפול ממוקד של 3 חודשים. יש לי תחושה שזה לא יספיק.... אני כבר מחכה לפגישה הבאה. מקווה שיהיו לי מילים. תודה על העזרה. טלי

אני מבינה שבמשמרת של אורנה שעת הגבול היא לא 22.00 ? או שאצל ליאת הגבולות הם גמישים לטובת מי שהיא מוצאת לנכון? אתם מרבים לדבר כאן בפורום על גבולות ועל חשיבותם. איך תסבירו את זה שאתם עצמכם פורצים אותם בלי שום סיבה? עיינה

לדעתי ,יש לא מעט משתתפים ,העוברים את גבול הטעם הטוב ,עם הודעות קטנוניות,וממש לא לענין. הפורום הזה מנוהל בצורה מצוינת ,עם חריגות ,ובלי חריגות . הדלת פתוחה לשני הכוונים.

שלום עיינה, גבולות לא "קודשו" ללא סיבה, ויש להם מקום ראוי וחשוב במבנה של טיפול דינמי. אבל פורום פסיכולוגיה קלינית הוא לא טיפול, הוא מין מקום משונה, שמנסה להיות חם ורך ומועיל... 22:00 היא שעת החלפת "המשמרת" שנקבעה על-ידנו ועבורנו המנהלים, כדי שנוכל (אולי) לסיים את יומנו בשעה סבירה. מי שכותב מאוחר יותר נענה בדרך-כלל על-ידי המנהל הבא, וזה קורה די מהר... לפעמים יש מקום לשיקול דעת אחר, למשל לגבי פנייה שהיא אישית במהותה ולא שאלה כללית. אני מקווה שתוכלי לראות את ההיגיון שיש בכך. בברכה, אורנה

מחקתי קודם הודעה שכללה עלבון מיותר, וזה עתה ראיתי "שבדרך" מחקתי גם הודעה של לילך. אז אנא: בלי עלבונות, סליחה על המחיקה (זה לא אומר שמוותרים עלייך!), ונראה לי שאפשר כבר לסיים את הדיון הזה... אורנה

שלום טלי, שמחה לשמוע ומחזיקה אצבעות, אורנה

שאלה: מה את אומרת על מטופלת שאוהבת לעצבן את המטפלת שלה תוך או בין הפגישות. אני משתמשת בזה בכוונה להגיד לה באופן לא ישיר שאני כאן, שאני שונאת את הפגישות השקטות שלא עושים בהם כמעט שום דבר חוץ מלקפוץ מנושא לאחר בלי להתמקד בשום דבר, כי היא לא מצליחה להתקרב אלי. אבל ברגע שאני מעצבנת אותה, אני מרגישה שהיא מרגישה אותי יותר, את כאבי, את סיבות הזעם שלי, ועד כמה אני צריכה אותה. האם אני צריכה להגיד לה את זה, או שהיא בטח כבר הבינה את זה. האם זה יעזור לטיפול, אם אני אעשה וידוי? תודה לך

שלום ורד, על מטופלת כזו אני אומרת שכנראה לא פשוט לה להיות במגע רך ושקט. שלא לגמרי ברור לה שנמצאים איתה, שמרגישים אותה נכון. שהיא חייבת לוודא זאת שוב ושוב, כנראה בדרך שהיא מכירה הכי טוב, הדרך שבה היא רגילה לעורר לחיים את ההורה או המטפל. ואני אומרת, שלא כל-כך קל להסתובב ככה בעולם, ושכדאי להשתמש בטיפול כדי להכיר את החלקים האלה של עצמך, ובהדרגה לבדוק איך זה להסתובב במרחב הטיפול, ואח"כ בעולם הגדול, כשיש לנו מישהו שרואה אותנו נכון... אורנה

ערב טוב, הפורום עוזר לי (ונדמה לי לאחרים) המון, אפילו אם אני לא משתתפת. תודה!! אשמח את תעזרי לי היום. כשהגעתי לטיפול בפגישות הראשונות בערך, הצגתי מה מפריע לי בחיים, ובמה אני רוצה להתמקד. אני שונאת מאוד בשיחה שמתחילה "איך היה השבוע?" או "על מה את רוצה לדבר השבוע?". אני לא עושה "שיעורי בית", זה מעצבן אותי ומוציא אותי מריכוז. ואז אני נותנת לה לנהל את הפגישה איך רוצה ובנושא שהיא בוחרת לרוב. וזה מעצבן אותי עוד יותר. הרי אני הגדרתי בדיוק את מה שאני רוצה לעבוד עליו!!

שלום גלית, פגישה טיפולית דינמית נפתחת בדרך כלל בהמתנה למטופל שיבחר מה ואיך לומר. ישנם מטופלים (ולפעמים גם מטפלים) שמתקשים להחזיק את זמן ההמתנה העמום הזה, ואז מושמעים ניסיונות גישוש מהוססים יותר ופחות. אני מבינה שהעמדה שלך היא אחרת: את לא רוצה ניסיונות גישוש, שמעוררים בך תחושה של בדיקת שיעורי בית, אלא את רוצה להתחיל לבד. זה נשמע לי מצוין, ואני ממליצה בחום ללמד את המטפלת שלך כיצד נכון לך לפתוח את הפגישה שלך. ועוד דבר, חשוב: אני יכולה להבין את הזעם שאת חשה כאשר הפגישה שלך "נשמטת" מידייך ועוברת "לניהולה" של המטפלת שלך, אבל אנא אל תסתפקי בזאת, אלא קחי אחריות על הפגישה שלך והפכי אותה לנכונה עבורך! תוצאת לוואי משמעותית תהיה שהמטפלת שלך תלמד איך נכון להיות המטפלת שלך, ואין לנו דרך ממשית לעשות זאת מלבד ללמוד ממטופלינו... בהצלחה, אורנה

היי שנה וחצי אני הולכת, הולכת בזמן, לא מאחרת. שנה וחצי שהיא מנסה להגיע אלי ולא מצליחה, וממשיכה להגיד שלא תוותר עלי. שנה וחצי, אני הולכת לשם עם פה מלא, אבל ברגע שמתיישבת בולעת הכל פנימה ולא נותנת לזה לצאת. שנה וחצי, ואני רוצה לבקש ממנה שתעזור לי בכל הדרכים האפשרים, אבל מציגה קרירות, כוח, ותפקוד מצוין בחיים. שנה וחצי אני מקשיבה ועונה לשאלות יותר מאשר מציגה את מה שבאמת כואב לי. שנה וחצי אני מחכה לפגישה שתבוא, אבל ברגע שהיא מתקרבת, מנסה למצוא תירוץ לבטל, או לצאת באמצע הפגישה. שנה וחצי ואני מרגישה שאני רק משלמת כסף ולא מקבלת הרבה בתמורה. ??????

היי ל, מאוד מתחבר לי אליי מה שרשמת... בעיקר התחושה שזה לא הולך לשום מקום,את מרגישה שאת לא מתקדמת ושאת לא מקבלת הרבה בתמורה לכספך..ואני רוצה לשאול.. שיתפת אותה בהרגשתך? אם לא נסי לשתף אותה, זה חשוב שהיא תדע גם כשאת מרגישה שהטיפול לא עוזר לך . מציעה לך גם לרשום לה את מה שיש לך לומר ואת לא אומרת מולה, אולי את לא רוצה להיות 'במקום החלש' ולכן את מציגה מולה כוח ותפקוד מצוין בחיים- כפי שתיארת. שנה וחצי זה לא מעט זמן ,ונשמע שיש לכן קשר טוב ,נסי לדבר איתה על הרגשתך מקווה שעזרתי קצת עד שאורנה תגיע,תרגישי טוב בובונת ,מכל הלב, חן

שלום ל, נשמע מתסכל ביותר, להחזיק בתוכך את כל הכמיהה החמימה הזו, ופעם אחר פעם להשאיר אותה בפנים, רחוקה מאור שמש וממגע יד אדם... אני רוצה להציע לך לחשוב על האופן בו את מתנהלת איתה כשיקוף של משהו ישן-נושן. נכון, זה קורה גם כאן ועכשיו, אבל נדמה לי שאי-אפשר להסתפק בכאן ועכשיו כהסבר ממצה לכאב העצום שאת חשה כשאת נחסמת שוב ושוב, עוד בטרם התחלת... למה כדאי לחשוב על הדברים כך? משום שאז קל יותר לפנות מרחב מסוים במפגש איתה להסתכל על זה ביחד, להתבונן איתה במה שקורה לכמיהות שלך כשהן נוגעות באדם אחר. תחשבי על זה? אורנה

מה קרה?

שלום ל., מאחר ואני דוקטור כבר זמן מה, ומאחר והקיצור ד"ר מופיע ליד שמי בפורום כבר זמן רב, אני באמת לא יודעת מה קרה... מקווה שנחה דעתך, אורנה

שלום אני כבר יותר מארבע שנים בטיפול. יש תקופות בהם המצב שלי ממש לא טוב. התקופה האחרונה היתה כזו. יש לי מטפלת מקסימה, מטפלת מצוינת. עד עכשיו היה לנו קשר מאוד טוב.בעקבות המצב שלי לאחרונה נכנסנו למשבר מאוד קשה. היא רוצה שאעשה שינוי ואקח על עצמי משהו שאני לא יכולה לעמוד בו. ואני מרגישה שאני לא יכולה לעשות את זה. ואמרתי לה את הדברים באופן הכי כנה. עכשיו אנחנו במקום של "או שאני מקבלת או שמפסיקים את הטיפול". אני מבינה את המקום שלה, אבל אני גם יודעת שאני לא יכולה לשקר לה ולהגיד לה שאעשה משהו שאני לא יכולה לו. כל המצב הזה גרם לי ליפול יותר, להתרסק. אני בבלבול נוראי. הפחד והכאב לעזוב את הטיפול, אותה, להישאר לגמרי לבד ובודדה. ניסנו לדבר על הדברים ואנחנו לא ממש מגיעות לפתרון מתאים, אלא כל פעם מחדש חוזרות למקום של "או או". בעקבות הדברים, השיחות, הפגישות אני מרגישה שהקשר שלנו השתנה, שמשהו כבר לא אותו דבר, שהיא שונה אלי, אפילו האינוטנציה שלה שונה, אחרת. לא יודעת כבר מה לעשות שיר

שלום שיר, מצב של או-או הוא תמיד לא טוב, משום שהוא סגור ומבוצר, ודווקא בטיפול ישנה בדרך-כלל עמדה בסיסית של פתיחת עוד ועוד אפשרויות. הלא לעיתים כל-כך קרובות ה"אמת" נמצאת בין האו לאו... אני לא יודעת מהו הדבר שהמטפלת שלך רוצה שתעשי, והאם הוא קשור לטיפול עצמו (למשל למבנה הטיפול), או למשהו חיצוני בחייך. אני גם לא יודעת האם המטפלת שלך הייתה מסכימה לניסוח הדברים כפי שהופיע כאן (כלומר מסכימה עם התחושה שלך שהיא רוצה שתעשי דבר מה, ואם לא הטיפול יסתיים). לכן, הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות הוא "לשלוח" אותך בחזרה לשם, לברר ולהתעקש על הבנה מלאה של הדברים. אני שולחת אותך לשם עם תקווה ואמונה שאפשר לדבר על הכל, ממש ה-כ-ל, ושהטיפול שלך צריך להיות קודם כל מקום נכון עבורך. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, רציתי להגיד כמה דברים... קודם כל, תודה רבה על התגובה. כתבתי למטפלת מכתב עם כל מה שהרגיש לי ובי, ונתתי לה אותו בפגישה. האמת היא שכבר בתחילת הפגישה (עוד לפני שהעלתי את עניין המכתב), הרגשתי שמשהו בה שוב מוכר לי וקרוב אלי יותר, הרגשתי שמשהו בה הולך לכיוון נכון וטוב יותר, וכנראה שבשילוב עם המכתב הדברים הובהרו... את צדקת.. היא לא ראתה את הדברים כמוני ולא הסכימה עם הניסוח של "או או".. אם כי היא הבינה שבאמת כך הרגיש לי וכך אני הבנתי את הדברים. אני חושבת שדווקא בעקבות המשבר הזה, משהו כן קרה לחיוב.. לפחות בשתי הפגישות שבאו אחרי.. הצלחתי לדבר יותר, שיתפתי יותר פעולה מהרגיל, למרות הקושי העצום בשבילי... עכשיו מרגיש לי שאני שוב מתחילה "לגמגם" ואיכשהו לחזור שוב לעצמי הלא טוב, העצמי שמתבצר, שלא מדבר כמעט, לעצמי המוכר וה"בטוח"... אני יודעת שאסור לי לוותר לעצמי, אבל זה לא פשוט ולא קל.. להישבר ולחזור למוכר הרבה יותר קל ונוח... דבר אחרון שרציתי להעלות... ראיתי איזשהו סרטון המדבר על הפרעת אישיות גבולית. מנו שם את הסימפטמים.. ופתאום נפל לי האסימון... שיש לי הגדרה... שאני עונה לסימפטומים... שיש לי הפרעת אישיות גבולית... לא הצלחתי להתמודד.. התקשרתי למטפלת ועל סף קריסה שאלתי אותה אם היא מגדירה אותי עם הפרעת אישיות גבולית... והרגשתי.. איך היא חושבת, אבל לא אומרת בפה מלא... איך היא מנסה "להרגיע" אותי ואומרת לי שהיא לא מקטלגת, ושהיא לא מאמינה בקטלוגים.. אבל היא הודתה... גם אם בחצי פה, גם אם "רק" בכך שאמרה שאני דיכוטומית... פוגעת בעצמי... לפעמים אובדנית... וכו'... "רק" הסכימה שיש בי דברים כאלה.. סימפטומים... המזוהים לחלוטין... עם הפרעת.. אישיות... גבולית... ובאותה נשימה היא אומרת לי שלא אלך לשם לכיוון הזה... :-( סליחה על חוסר הסדר, ההיגיון, ועל הכתיבה המבולבלת והמבולגנת... שיר

היי אני פונה אליכם אחרי חשביה מרובה בנושא הטיפול שלי וקושי רב להחליט. אני אשמח באמת אם תוכלו לייחס לזה חשיבות. אז ככה אני בטיפול כבר 4 שנים..אצל אותה מטפלת עברתי 2 טראומות בחיים שלי שהשפיעו עליי הרבה אבל בעזרת הטיפול שיקמתי וממשיכה לשפר את המצב אצלי. בעבר הייתי מאוד תלויה בפסיכולוגית שלי הייתי מאוד צריכה את היחס הצומת לב שלה. היום התלות הזו פחתה זה כמעט ולא קיים אני יותר עצמאית יודעת שיטות לעזור לעצמי וכ'ו. לפעמים כשיש פגישה קשה כשאנחנו מדברות על הטראומה התקיפה שעברתי אני יוצאת במצב לא טוב לפעמים הדברים עולים במשך השבוע..ומותר לי לשלוח הודעה למטפלת שלי או אימייל כדי לקבל את התמיכה שלה. הבעיה היא כזו...שלמרות שסיכמנו על דברים די ברורים כמו למשל הודעה 1 ומייל 1 לא מעבר לזה...טלפונים לא בא בחשבון. שבוע שעבר למשל שלחתי לה הודעה והיא נענתה לי ואפילו לא פעם פעמיים. השבוע שלחתי פעם 1 והיא התעלמה ממני לגמרי הבוקר ששלחתי לה מייל לברר מה הסיבה...היא טענה שבגלל שבעבר הייתה לי בעית תלות בה היא מחליטה שלפעמים זה לא נכון לענות לי. איך אני אמורה להרגיש?....היא יודעת מתי אני באמת צריכה אותה ומתי לא?היא יכולה להחליט בישבילי?לבטל את ההרגשה שלי ולמוך על שלה שמה שאני מרגישה לא מספיק גרוע כדי לקבל זוג של התיחסות?@ נכון אני אמורה להתמודד לבד לשאוף להסתדר בלעדיה...אבל לפעמים צריך תמיכה.וזה קשה...קשה... המצב הזה חזר על עצמו לא פעם ולא פעמיים אולי הוא נובע מחוסר אמון שלה בי בגלל התלות שהייתה אז ואולי לא. אני כשדיברתי איתה על זה בעבר...יצא מצב של ריב..כי עמדתי על שלי והיא על שלה...ופה כאילו ויש לה כח מעליי כי אז היא פשוט ביטלה את כל האפשרות ליצירת קשר מעבר לפגישה. משהו שהיה קשה בישבילי ותסכל אותי ועשה לי יותר רע. עכשיו....אני לא רוצה לדבר איתה על זה מהפחד....ממש מפחד שדברים יסתבכו ומצד שני מאוד קשה לי וכואב לי שדברים ככה. אני מאוד פגועה ממנה. הלוואי ומישהו היה יכול להבין את ההרגשה הזו...כנראה שהיאל אמבינה. תודה וסליחה על האורך לירון

שלום לירון, יש לכן קשר טיפולי ארוך שנים ומבוסס, ואני חושבת שהגיע הזמן לסמוך עליו שיוכל להכיל בתוכו קונפליקטים ואי הסכמות ביניכן. כרגע יש אי הסכמה מאוד חזקה, אודות התייחסות לתקשורת מחוץ לפגישות הטיפוליות. אני חייבת לומר שאף שמטופלים תמיד כמהים לתקשורת כזו, והיא מסמלת עבורם כל מיני דברים משמעותיים בעיניהם, היא גם מתכון די וודאי ליצירת קשיים ובעיות בקשר הטיפולי. פשוט בגלל הפער שתמיד ישנו בין מפגש פנים אל פנים בו המטפל "כולו שלי", לבין הודעות טקסט, טלפונים ומיילים שאין לדעת באיזו רמה של פניות המטפל נמצא כשהם מגיעים. לכן, אם בוחרים להשתמש בתקשורת כזו, חשוב לקבוע כללים ברורים לגבי איך, מתי וכמה (גם מצד המטופל וגם מצד המטפל). יש לכן עבודה לעשות.... אורנה

אני הייתי בתקופה קשה מאוד.זה הגיע למחשבות לא בריאות-אובדניות בלשון העם. בטיפול קיבלתי הרבה חיזוק ותמיכה ו גם בין הפגישות- בהתכתבות במייל על בסיס יומי והשבוע התחלתי להרגיש שאני קצת מתחילה להתייצב.היום היתה אמורה להיות לי פגישה אבל אתמול בערב הוא התקשר והשאיר הודעה שאבא שלו נפטר והוא יהיה בקשר אחרי השבעה. אני מפחדת. זה גם מערבב לי- אני אמורה להיות המסכנה פה. מה עכשיו?האיזון משתנה. וגם-איך עכשיו שבוע שלם? וגם מתלבטת אם לכתוב לו משהו במייל-אחרי הכל לי אין אבא כבר 15 שנה... מי יעזור לי? אני עוד כ"כ לא יציבה. זה מרגיש לי מסוכן-לא פיזית אבל ריגשית. לבד לבד לבד..

רעידת אדמה יקרה, נגעת לליבי בשאלות ה"ילדה" שלך, תמות וחפות ממה שהוא "פוליטיקלי קורקט". כואב לי, את כותבת, ולי אין אבא כבר 15 שנה, מה פתאום גם לך כבר אין, איך תהיה אבא שלי עכשיו? אני מבינה את זה. אני חושבת שעכשיו נכון לתת לו להתאבל את שבוע השבעה. במהלך השבוע הזה תוכלי להיות יותר כאן, איתנו. ובתום השבעה תוכלי לחזור אליו, לבדוק את חוסנו, את נכונותו להמשיך ולשמור עלייך. כך מתערבבים להם החיים והטיפול... שומרת מכאן, אורנה

אורנה, את חושבת ש"מה את חושבת עליי?" זו שאלה שמותר לשאול את המטפלת, או שזה מסוג השאלות שאולי היא לא תענה עליהן? אין לך מושג כמה חודשים אני רוצה לשאול אותה... אין לי אומץ.. היא מרגישה לי שאלה פשוטה מדיי, נורא רוצה לנסח אותה אחרת.. מתוחכם יותר.. הישירות שלה מפחידה אותי נורא.. מה בעצם אני רוצה לדעת? רק לשאול אני מצליחה..לענות זה קשה לי.. סיפרתי לה חלום עליה. אני לא אוהבת לדבר על חלומות, אבל סיפרתי לה. בחלום אני הייתי מרוחה לגמרי- חצי יושבת-חצי שוכבת, כמעט מחוסרת הכרה. חסרת כוחות וחסרת אונים. היו לה עוזרות, אותן לא ראיתי אבל הרגשתי את הנוכחות הגופנית-מרפרפת שלהן סביבי. הן צחקקו עליי בחיבה וסלחנות, וניסו להשעין אותי על דברים, כדי שאשב ישר. היא עמדה במרחק, מטה את הראש הצידה ומתבוננת בי בחיוך וסקרנות. נתנה להן הוראות איך לתפעל אותי, כדי שאשב יותר ישר.. היא רצתה שאצפה בסרט שהקרינה, בשחור-לבן. מאחוריה כרע שיפוצניק, שהציץ עליי וחייך מאחורי הכיסא שלה, בזמן שתיקן את החשמל.. לבסוף היא באה והתיישבה לידי, בלי להסתכל עליי- צפתה בסרט. אני קפאתי, כי זו הייתה קירבה גדולה מדיי, ובסוף ניסיתי בשקט בשקט, בלי שתשים לב, לשים עליה ראש. לא בטוחה שהספקתי כי התעוררתי.. אני זוכרת בעיקר את תחושת ההימרחות הזו, את ה"להיות בידיה", את המעבר החד מהריצה אליה לחדר (כי איחרתי) להתפרקות המוחלטת אצלה בחדר. היא לעומת זאת, דיברה רק עליה :-( על כמה היא מצטיירת מרוחקת ממני.. לא נוגעת בי, אלא בעזרת עוזרות, להן היא מורה מה לעשות. אני לא יודעת מה היא מרגישה... לא התכוונתי לזה... התכוונתי שכל מה שאני רוצה זה לא לשבת ישר. להיות מחוסרת הכרה ולהניח עליה ראש.. לא לראות סרט. אולי הרחקתי אותה? מה שהיא ראתה בחלום הרחיק אותי.. :-( למה כל כך מהר אני שואלת את עצמי "מי זאת האישה הזאת, שלידי, ומתי קירבתי אותה ככה?".. בא לי לבטל פגישה בלי סיבה. לא יודעת למה. למה כל כך מהר אני חוזרת לכעוס שלא הייתה איתי לפני חצי שנה, כשאמא שלי נותחה? חצי שנה!! את מאמינה?... לי זה מרגיש כמו חודשיים. את חושבת שיכולה להיות סיבה טיפולית לזה שמעולם לא שאלה אותי מה שלום אמא שלי? (איך אוכל לשאול אותה, בלי שארגיש מטיחה אשמה..?) יש ימים (כמו היום) שהכל חוזר ואני חרדה נורא מכל מה שהיה.. מתקשה להאמין שחלקים בגוף של אמא שלי חסרים.. שלא מזמן כאב לה כל כך.. שיש לה צלקות גדולות כאלה, בגוף המוכר שלה.. שכל זה יכול לחזור ברגע. זה טבעי, אורנה? שעדיין אני חושבת על זה בבכי..? לא דיברנו על הפחדים האלה, אני והיא. אני חושבת שהיא חיכתה שבלאגן הסרטן יחלוף ונוכל לחזור לדבר על ענייני שיגרה.. אבל איך אפשר להמשיך הלאה, עם תסכול ובלבול ממנה לצד חיבה גדולה? היא חושבת שאני מנסה להתחמק כך מקשיים אחרים..לברוח לכעס ההודף.. היא אולי צודקת, אבל זו לא יכולה להיות התשובה היחידה. הדברים שלי ראויים למענה, גם אם העיתוי שלהם בא בשירות של משהו אחר... לא? אני מבולבלת היום..לא בטוחה שכל מה שכתבתי כאן קשור אחד לשני.. אין לי כוחות לסדר.. שולחת חיוך קטן (ועייף), לילך ואם יהיה לילה מדיי כשתגיעי- אז אפשר לוותר.. לא ידעתי אם אצליח לכתוב את הבלאגן שאני מרגישה ובסוף יצא משהו בכל זאת.. גם זה מספיק. (אולי אתן לה לקרוא גם..)

לילך לילך, את מציעה לי לוותר עלייך, ואני מתלבטת אם להתמרמר, או להפנות את תשומת ליבך לכך שזוהי באמת השאלה: לוותר עלייך או לא לוותר עלייך. האם היא וויתרה לך/עלייך כשהיית אפופה באדי הסרטן של אימא? האם לוותר לה ולא לדבר על כך, לא לקלקל את העדנה שביניכן? האם בטיפול בדיבור צריך לוותר על הגוף, שזועק בחלום שייגעו בו כבר? האם לוותר לה על שאלת השאלות אדות אהבתה? ולמה שיוותרו עלייך בכלל? אורנה

אני מחפשת מילים כדי להודות לך כבר מאתמול בלילה.. :-) היום אני כבר יותר בסדר.. החלטתי לפתוח שבוע חדש. לא נורא שיום חמישי, מבחינתי זה שבוע חדש- מההתחלה, עם מרץ של תחילת השבוע! כל השבוע ישנתי וישנתי וישנתי...אז מספיק לנוח. אורנה, התגובה שלך נוגעת בי בכל כך מובנים שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.. לעזאזל, זאת באמת השאלה :-( למה בכלל שיוותרו עליי..? (אולי כי אני נורא מזמינה לעשות כך..) הלוואי שאני אפסיק עם זה.. שאדון "לא נעים" ימות מזמן גם בשבילי.. מילא.. שיהיה לך סופ"ש נעים, אורנה לילך

היי אורנה , לפני שנים ,הייתי במסגרת טיפולית שנתיים ,לא רצוף ואצל מספר מטפלים. הנדידה בין המטפלים השונים נבעה ,מהשתיקות המרובות (והמעיקות). תמיד חשבתי שאצל מטפל אחר אזרום יותר, ויהיה פחות מעיק, התבדיתי תמיד... מה שכן ,בין הפגישות בראשי - 'דברתי' אתם המון ,,בעצם כל מה שלא עלה במפגש, מעין פיצוי על האובדן.. בפגישה הטיפולית הייתי מרוקנת לגמרי,לא היה מה להוסיף מעבר למה שכבר 'אמרתי'.. ובכלל ,הרגשתי שהפגישה מיותרת. האמת, ניסיתי להפסיק את הטיילת בראשי ,ממש לא הצלחתי ,זה היה חזק ממני. וכאן מגיעה השאלה, האם יש קשר בין השתיקות בטיפול, ובין אותם שיחות דמיוניות בין הפגישות, מה שגרם בסופו של דבר להפסקת הטיפול. אני שואלת ,כי אני רוצה לחזור למסגרת טיפולית ,אבל חוששת ,חוששת מאוד לחזור לאותו מצב של תסכול ופספוס. תודה לך אורנה.

שלום נ., אני שומעת את הדאגה המסתתרת בדברייך, שלעולם לא יימצא המקום הנכון עבורך... אני רוצה לומר לך שחלק מהעניין הוא באמת למצוא את המטפל שמעורר בנו את ההרגשה "הנכונה", וחלק מהעניין זה לעשות את המפגש ל"נכון", בעשר אצבעותינו, במילותינו, בנכונות שלנו להסתכן. כל אחד מאיתנו קובע בעצמו את המינון (האיזון) בין "הרגשה שנכון" ומאמץ "לייצר נכון", וזה קורה ברוב התחומים בחיינו. יכול להיות שאצלך חלק מרכזי מהעבודה הטיפולית יהיה להסתכל במאזן הפרטי שלך בין הרגשה ומאמץ, ואיך את יודעת שזה כך, ומה מכאיב לך כשזה לא מצליח, ומה יקרה אם תאמרי במילים ותלמדי את המטפלת להיות "נכונה" לך. אני חושבת שזה אתגר עצום, ואכן מפחיד, וגם נפלא. ולגבי הדיבור הפנימי עם המטפלת בין הפגשות, אני לא חושבת שזו בעיה. למעשה, הרבה פעמים אנחנו מעודדים את המטופלים שלנו להתחיל "לדבר" איתנו בתוכם, כך ש"נהיה" להם בכל מקרה, גם ממרחק... בבקשה, ואשמח לעזור עוד, אורנה

כשהייתי בן 17 ואכלתי את אחת האכזבות בחיים... בא הרופא ואמר למה את עצוב כול החחים לפניך. כצבא החליט לא לגייס וכתוצאה מכלך נלקח הרשיון הנהיגה - בא הפקיד הקטן למה אתה עצצוב כול החיים לפניך. כשהייתי בגיך העשרים המקודמות והתחושה שלא מוצאים את מקומי בחיים ורודפים אחר אשליה מסוכנת.... בא השוטר , פקיד משרד ועוד אנשים מהסביבה - למה אתה עצוב - כול החיים לפניך... עברו עוד כמה שנים ועדין אותה תחושה ועכשיו השקיעה באה לפני שהשמש זרחה - אני כבר לא צעיר אבל עדין יש כאלה שאומרים - כול החיים לפניך. מצטער שלא חשתי שהחיים לפני אלה הרגשתי שאני לקראת הסוף. אבל לא היה אומץ וחוסר התועל בקיום ממשיך. איך מקבלים אומץ לעשות את המעשה הנדרש ולסיים הכול בכבוד כמו בסמראי יפני... זאת לא אדע מה שנאר זה לחיות חיים ללא תועלת לעצמי ולאחרים. ואולי יש לשקול המתת חסד של הבלתי תורמים לעצמם והסביבה המדינה והעם.

שלום בעל חיים בלתי ראויים לקיום, הודעה עצובה כתבת, מלאה עד גדותיה ביאוש. אני מבינה שהיו ויש לך סיבות טובות משל עצמך לחוש כך, וממילא רק אתה קובע כיצד אתה מרגיש, ולא אף פקיד משום משרד... אני יכולה רק לבטא את תקוותי הכנה שתמצא לעצמך משמעות בחייך, כפי שאתה חווה את עצמך עכשיו (לא רק בן 17 או 20). תודה לאל, המשמעות אינה שמורה רק לצעירים... ועוד מילה אחת - לא באמת חייבים לעשות הכל לבד. יש שם בחוץ אנשים שאפשר להיעזר בהם. שיהיה קל יותר, אורנה

אני חושב שאם נביט בחוקי הטבע שהחלש מת וחזק שורד. כך חיוב פועלות - ובני אדם למרות היומרה הם רק בעלי חיים קצת יותר חכמים. לכן כבר אין תקווה - וזה לא שלא נסיתי. פשוט יש לעזור לאנשים מהסוג שלי למות בכבוד.(מסודר בבית חולים ונטול כאב)

היי אורנה, האמת שאין לי כל כך שאלה אלא רק תחושות שאני מסתובבת איתם כבר הרבה זמן. אני לא מצליחה להגיע אליה או יותר נכון אני לא מצליחה להרגיש את הקרבה שהייתה פעם. הכל פתוח בפניה שום דבר לא מוסתר הדברים נאמרים או נכתבים אך היא לא מסוגלת לתת כנראה את מה שאני צריכה. בעצם לא כנראה, היא לא יכולה לתת. וזה גם מה שהיא אמרה פעם. אני יושבת מולה מנסה להסביר כמה קשה לי החיכיון בין פגישה לפגישה, כמה אני מתגעגעת אליה, כמה אני חושבת עליה ועל הטיפול ובסוף אני מרגישה שאני נשארת לבד. היא כאילו מבינה אבל לא יותר מזה. וזה קשה לי ובעיקר מעצבן אותי. המחשבות על עזיבה כל הזמן מנקרות אבל אין לי אומץ לבטל אפילו פגישה אחת... אני מאוד אוהבת אותה והיא מאוד יקרה לי מבאס אותי שזה חד צדדי... כנראה ששום דבר לא יעזור לי ודפוקה נשארת דפוקה לנצח. עננית

עננית יקרה, אני מבינה שאת חווה את הכאב הזה כמאוד עתיק ועקשני, אבל אני לא רואה בו "דפיקות" כל-כך חמורה... למעשה, אני רוצה להציע לך לחשוב על זה ממש כך: ככאב וותיק ועקשני, ששייך גם "לכאן ועכשיו" של הטיפול (כלומר לדמות של המטפלת שלך), וגם לעבר שלך, לתחושה עמומה וישנה שאת אוהבת "לבדך", מבלי שמישהו יוכל להכיל את רגשותייך עד תומם... אני חושבת שלכן זה כואב כל-כך מולה, בגלל השילוב הזה של חוויה עכשווית עם חווייה ישנה ואולי אפילו נטולת מילים, ואני חושבת שלכן כדאי להתעקש על להבין איתה מה קורה לך. בתקווה בשבילך, אורנה

שלום, אני בחורה בת 34 התחלתי לצאת עם בחורים לקראת גיל 30 אין לי כרגע בן זוג קבוע ואני עדין מחפשת הבעיה שלי היא שאני עדין בתולה וכבר פעם שלישית קרה שמצאתי בחור שמאוד מוצא חן בעיני וכאשר יצאנו כמה פגישות אז בפגישה הרביעית הגיע מצידו נושא המין וכאשר הם שומעים שאני עדין בתולה, הם : המומים מאוד מזה בגלל הגיל וכאשר אני אומרת להם שזה מכיון שאני לא רוצה לקיים יחסי מין אחרי כמה פגישות אלא רק כאשר אני הראה שהקשר יוביל למשהו רציני (שאצלי זה אומר שאני אכיר אותו יותר נצא יותר פעמים ואגיע לפחות גם להכיר את משפחתו אז אדע שזה פחות או יותר הולך לכוון נכון) אז למחרת כבר הקשר לא נמשך מכיון שעוזבים אותי .אני מיואשת ופגועה מזה מבקשת עיצה מה עלי לעשות במקרה כזה?מה עלי להגיד?האם זה נכון לקיים יחסי מין סתם כך רק כדי שהעבור את המחסום הזה ולא אצטרך לאמר יותר שאני בתולה? מכיון שנפגשתי עם הרבה בחורים ומעטים מאוד אלא שבאמת מוצאים חן בעיני בוגרים ולא ילדותיים. (בימינו קשה למצוא בחור רציני גם בגיל הזה) מחכה לתשובה תודה מראש.

הי עדי, הדבר הראשון שעלה לי לראש כשקראתי אותך ,היה ,למה את צריכה לספר לו/להם שאת בתולה ,כבר במפגש הראשון ,או במפגשים הראשונים ? למה זה חשוב ? ואם הוא/הם מתענינים בסוגיה הזו ,את צריכה לקום ולעזוב . מצד שני ,אני חייבת לומר לך,קצת קשה לי לקבל את גרסתך ,שהבחורים עוזבים אותך בגלל היותך בתולה.. יתכן,, ונוח לך לראות כך את מצב הענינים ,מבלי לבדוק לעומק את הגורם העיקרי למצבך, שאולי נעוץ דוקא בך.. שיהיה בהצלחה!

את אומרת שעוזבים אותך כי את בתולה היום בגיל 34, השאלה היא מה היה לפני זה בגיל 29,28,27 וכו' איך היו נראות מערכות היחסים שלך אז. האם הצלחת ליצור קשרים עמוקים ואמיתיים. אם לא ככל הנראה שאין לתלות את הבעיה בקרום הביתולים אלא בדברים אחרים שלא פרצת אותם ולא נגעת בהם כמו נפשך והתכנים והרבדים הרגישים יותר מקרום הבתולים היקר לך כל כך. ממליצה לך להצטרף למסע בו יגעו בך, אך בדרך אחרת ואולי מבעד לקרום אחר קרום של הכחשה הדחקה וכאב תגלי את חשיבותו האמיתית של השמירה על עצמך מפני התמסרות עד הסוף. טיפול כן?:-)

שלום עדי, כתבת שטרם התנסית במיניות משום שאת רואה בה שלב מפותח יחסית של קשר זוגי, ושהקשרים שהיו לך עד כה לא התפתחו בצורה מספיק טובה. בהתאם לראיית העולם הזו, הייתי מציעה להשקיע כוחות בהבנת החוזקות והחולשות שלך בפיתוח קשר זוגי. טיפול פסיכולוגי הוא מרחב מצויין לעשות זאת. כשיהיה לך קשר שיתפתח בצורה מספקת, תוכלי לבדוק האם המיניות אכן מצטרפת לשמחה, או שיש בה עיכובים מסויימים שאפשר יהיה לבחון בייעוץ סקסולוגי. בהצלחה בכל האתגרים, אורנה

אורנה היה כאן בחור שכתב לאורנה (יהונתן ל.) על אישפוז שלו לאחר נסיון אובדני, עניין אותי לדעת אם מאשפזים כל אחד לאחר נסיון אובדני? האם האצבע קלה על ההדק? ומה החוקים בנוגע לאובדנות ואישפוז בכפייה? תודה יקרה שלי

חברה,מניסיוני המר אני יכולה לומר לך, כן האצבע מאוד קלה על ההדק, ושמאשפזים כמעט כל אחד אחרי ניסיון אובדני, במיוחד אם ברגע שאת פותחת עיניים והדבר הראשון שאומרת זה, למה הצלתם אותי?!. ויש להם הרגל מגונה שאת עוד לא מספיקה לעקל באיזה עולם את נמצאת וישר מדביקים לך פסיכיאטר לפרצוף,שמאוד רוצה לשמוע עד כמה את מצטערת על המעשה. כאילו שזהו לא מתת וגם אם עברו כמה שעות בלבד,אז הכל ורוד פתאום ואת כבר לא רוצה למות.האישפוז בכפיה נעשה בקלות יתר כאשר את קטינה. רוצה מסכנה? אם את לא באמת רוצה למות מוטב שלא תנסי,חווית אישפוז היא מוות מסוג אחר,לא כזה שרוצים לברוח איליו.

ד. יקרה אני לא רוצה למות חלילה פשוט התעניינתי לגבי מה שיהונתן ל. סיפר. מקווה שאת בסדר, נישוקים

שלום חברה, כפי שכתבתי בעבר, במקרים כאלה כל מצב נבדק לגופו. מדובר במצבים קשים ביותר, שלעיתים קרובות יש בהם פער גדול בין רצון המטופל למות, ורצון הסביבה לאפשר לו להשתקם עד למצב בו, אולי, יוכל לראות את הדברים אחרת. מכאן ברור שמערכת הבריאות הנפשית עלולה להיחוות כ"לא רגישה" לצרכי הפרט, גם אם כוונותיה טובות. בנוגע לכללים ששאלת עליהם, אשפוז בכפייה אינו דבר פשוט כלל וכלל, מאחר ויש צורך להוכיח לפסיכיאטר המחוזי כי האדם בו מדובר מהווה סיכון ממשי לעצמו ו/או לסביבתו.אובדנות היא עניין מסובך בפני עצמו, והחוק משאיר לא מעט מרחב למטפל להחליט על-פי שיקול דעתו האם ישנה חובת דיווח. בקיצור, מסובך, ושלא נדע... אורנה

ערב טוב, יש לי מצברוח רע היום ובעקבותיו באה שאלה לא חשובה האם אתם יודעים שהודעות שנשלחות בהמשך לעצים שבאחריות דרור מחוץ לתחום המשמרת שלו אינן עולות כבר כמה שבועות? לא הודעות תמיכה שיתוף או תודה שלא מתאים לרשום אותן כהודעות חדשות. אם כן, שאלתי צפויה. האם זו נישה של הודעות שלא עולות? היה מתאים לשאול את דרור אישית בשבוע הבא אך מציק לי היום ואתם מנהלים שותפים, אולי אוכל לקבל תשובה רק כדי לדעת, אם זה בסדר.

בקר טוב לך, מסכימה עם כל מילה שלך.. גם אני שמתי לב שהודעות תמיכה לעצים לא תמיד עולות,חשבתי שמדובר בטעות ,או חוסר שימת לב , קחו זאת לתשומת לבכם! מקוה שמצב רוחך השתנה בינתיים..

רק תלונות אולי אפשר לפעמים גם מילה טובה תנסו זה לא כואב. הם פה בשבילנו בחינם ובשעות לא שעות ובחגים ותמיד תפרגנו.

שלום שם בדוי, אכן, היה מתאים לשאול את דרור אישית בשבוע הבא. מנסיוני האישי, אני יכולה לומר שישנן תקופות בהן אני "נוכחת" בפורום גם שלא במשמרתי, ואז אין כל קושי להעלות תגובות שנכתבו לאחר סיום המשמרת, ויש תקופות שלא כך. בכל מקרה, אין בכך כל ביטוי לאי אכפתיות. אורנה

לפני כמס' חודשים הופיע אצלי גרד בכל הגוף עד זוב דם , כל הפתרונות הרפואיים שהוצעו לי משחות , כדורים לאלרגיה , זריקות קורטיזון לא עזרו כלל .... לא הצלחתי לישון בלילות.. פניתי למיון ונתנו לי כדורים למצבי מתח אשר גם לא עזרו כלל... לבסוף פניתי לרופא פרטי שעשה לי ביופסיה שלא נמצא בה כלום ... וכדורי אנטיביוטקיה + משחה נגד גרד שפתרו את הבעיה :)בשורה התחתונה לא נמצאה בעיה הרפואית ....נשארו סימנים על גופי מהגרד הנורא הזה שנמשך כחודשיים. לציין כי באותה תקופה הייתי בלחץ כי בדיוק עברתי דירה והכל היה מוטל עליי , אך לא חשבתי שזאת הסיבה. לעיתים יש לי גירודים .. אך אני מנסה להגיד לעצמי שזה לא יחזור, אך בגלל הטראומה הזו אני מאוד חוששת שעכשיו כל פעם שמשהו יטריד אותי זו הדרך של גופי להתמודד בגרד עז ... אודה לתייחסותכם המקצועית.

שלום דנית, באופן כללי אפשר לומר שמצבי מתח רגשי מתמשכים יכולים ליצור תגובות נפשיות וגופניות שונות, והגרד הלא-נעים שתיארת יכול להיות תופעה כזו. אם את חשה שאינך מטפלת בצורה טובה בוויסות המתח הרגשי, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולברר שם את הדברים. במקביל, הייתי ממשיכה בבירור רפואי שאולי יוכל לתת כעת תשובות ממצות יותר. בהצלחה, אורנה

הי, הייתי בטיפול במשך שנה ונאלצתי לעזוב. במשך כשנה אחר כך שמרתי על קשר טלפוני עם המטפל והמצב היה טוב. הקשר נותק לפני כ 3 חד' כיוון שהייתה לי הרגשה שנמאס לו ממני ואין לו כח אלי יותר במיוחד כלקוחה לא רווחית שלא מגיעה לפגישות. עכשיו המצב מתדרדר, מרגישה שאני שוקעת, חוסר אונים, חוסר חשק, אני מתה מפחד כי אני יודעת עד לאן זה יכול להתדרדר... האם זה רלוונטי וכדאי לי ליצור קשר עם האקס-מטפל ולספר לו על המצב? אני במצב די תקוע שלא יכולה לפנות לטיפול בשום מסגרת. תודה.

שלום ח, אני מבינה שהמטפל לשעבר הציע איזשהו סוג של "תחזוק" או ליווי טלפוני לאחר הטיפול, וזה יכול להיות מאוד תומך, אבל זה ממש לא טיפול פסיכולוגי - לטוב ולרע. מצד ה"רע", זה לא באמת נשמע לי כמו משהו שיכול להחזיק אותך בתקופה קשה בחיים. אם זה המצב שאת נמצאת בו, כדאי לעשות כל מה שאת יכולה כדי לפנות לטיפול מסובסד, למשל במרפאות ממשלתיות (חפשי באינטרנט "מרפאות ממשלתיות לבריאות הנפש"). שיהיה טוב, אורנה

האם אתה יכול להמליץ לי על פסיכולוג קליני מבאר שבע ?

יש לי המלצה עבורך. שלח לי מייל ל [email protected]

שלום משה, כדאי לצרף כתובת דוא"ל פעילה, כד שמשתתפי הפורום יוכלו לשלוח ישירות אליך את המלצותיהם (הן לא תתפרסמנה בפורום עצמו). בהצלחה, אורנה

אם למישהו יש המלצה לפסיכולוג\ית מבאר שבע אשמח לדעת

שלום אורנה אני פניתי לטיפול לפני שנה וחצי בעקבות קשיים, תקיעות בחיים ובעבודה, אובדן קשה. לקח לי הרבה זמן להתרגל לרעיון של לדבר ולשתף, כי אני בחורה מאוד שקטה ומופנמת. עדיין יש ימים שקשה לדבר איתה, ואני סתם מעבירה את הפגישה. ולפעמים אני מרגישה צורך עז בניתוק ממנה, אז אני מודיעה על ביטול (בלי הסבר) ומתנתקת לגמרי, כלומר לא מתקשרת אליה (אניחנו בקשר טלפוני, והודעות כל הזמן שאני צריכה באישור ממנה), לא שולחת לה הודעות, וגם רגשית ומנטלית אני מתחילה לשכנע את עצמי שאני לא צריכה אותה... אז שאלתי בעצם היא, למה אני צריכה את הניתוק הזה (ואני עושה אותו פעם בחודש או חודשיים, ולפעמים זה נמשך יותר מפגישה/ביטול אחד)?

שלום אירית, מאחר ואיני מכירה אותך, אני יכולה רק לשער שיש משהו באינטנסיביות ובעומק של קשר רגשי אינטימי שהוא חזק מדי ומפחיד מדי עבורך. אולי יש בעברך התנסויות בהן נתת אמון והתקרבת, ונפגעת מאוד, ומאז את יודעת שזה לא ממש כדאי... לכן, כאשר את מזהה "סכנת אינטימיות", את ממהרת לנתק את עצמך, ובכך גם מגינה על עצמך מפני פגיעה, אבל גם מפסידה את העונג שבאינטימיות אמיתית... אני רוצה להציע לך להשתמש בטיפול שלך בתור מרחב לבדוק את זה. למשל, בפעם הבאה שתחושי ש"אזעקת האינטימיות" מופעלת, תוכלי לדבר על זה במילים במקום "להתנהג" את זה. אני מבטיחה לך שזה יכול להיות שינוי מאוד פורה... בהצלחה, אורנה

היי אורנה, תודה על התשובה. יש לי עוד משהו שאשמח אם תעזרי לי אותו. אחרי הנתק המוחלט הזה, ממש קשה לי לחזור. כי כשאני מדברת על נתק זה אומר, שאני לא חושבת אפילו ולא זוכרת מה היה בפגישה האחרונה. וזה נהיה כאילו הפגישה הראשונה אצל פסיכולוג חדש. ממש כך. מאוד קשה לי לחזור, וכשאני חוזרת לוקח לי שתי פגישות או שלוש עד שאני חוזרת "למסלול" שקבענו לעצמנו, וזה בטח מעצבן אותי, אותה ואני מפסידה הרבה כסף רק בלנסות לחזור. מה את מציעה?

שלום, אני גרושה כבר שנתיים, בשנות השלושים המוקדמות, עם ילד בן 4. עברנו לגור ליד משפחתי כדי להעזר בהם. משפחתי תומכת ואוהבת. היא מקיפה אותנו באהבה. הבעיה היא שלאורך שנתיים הייתי עם מספר בני זוג- שלושה. בכל הקשרים שקיימתי הם עברו לגור בביתי לאחר חודש- חודשיים של שהייה משותפת, הכירו את בני ונקשרו אליו. גם בני נקשר אליהם. קשר אחד נקטע לאחר 8 חודשים של יחד. הוא היה הקשר המשמעותי ביותר. בני חפש את בן זוגי לאורך זמן רב. גם כאשר הסברתי הוא המשך לחפשו. בכל פעם שהייתה פרידה לקחתי את זה מאוד קשה. בכיתי המון וכל המשתמע מכך. אני מאוד חוששת להשלכות של הפרידות החוזרות והנשנות על ילדי. על ההתנתקות הפתעומית של בן הזוג מתוך החיים של הילד . הילד נקשר, מפתח קרבה ואהבה ואז שוב נטישה. עם זאת, מאוד קשה לקיים קשר זוגי במסגרת כזו בה אני מגדלת את ילדי לבד.. כמעט בלתי אפשרי למשוך קשר לאורך חודשיים ימים מבלי לתת לילדי להכיר את בן הזוג. מה גם שחשוב לי לראות האם יכולה להיות התחברות לילד. מה עושים? כיצד ממשיכים? מה יכולות להיות ההשלכות של הפרידות החוזרות והנשנות עליו? תודה.

שלום יעל, שאלתך מעלה נושא חשוב, ואני בטוחה שהורים גרושים רבים מזדהים איתה. מחד, רצון של ההורה הגרוש לקיים פרק ב' מוצלח (ובוודאי שאם בן/בת הזוג החדשים מקבלים את הילד בחמימות הסיכוי לכך גובר), מאידך - רצון להימנע מטלטלות רגשיות של ילד שממילא מתמודד ברמה היומיומית עם מורכבות הפרידה של הוריו. אני חושבת שכדאי למצוא איזשהו שביל זהב, שיאפשר להורה לחפש את דרכו בחיים תוך שמירה הדוקה על טובת הילד. שביל זהב, כדרכו, כולל גם ויתורים... לכן, נראה לי נכון להשהות את המפגש בין בנך ובן-הזוג החדש עד לשלב שבו תחושי בטוחה (ככל האפשר) ברצינות הקשר. אני מבינה שלעיתים מדובר בוויתור שמחייב גמישות (למשל, במועדי הפגישות עם בן-הזוג החדש ובתדירותן), אבל שימי לב שהנכונות של בן-הזוג לשתף איתך פעולה בכך מהווה בפני עצמה אינדיקציה טובה לסוג הקשר שיכול להתפתח. אם וכאשר מתרחשת פרידה, למרות שאת מאוד עצובה ומאוכזבת, כדאי להישאר בעמדה שמסבירה לבנך מה קרה ומתווכת לו את האכזבה והגעגוע שהוא חש. תוכלי להשתמש בדוגמאות מעברו, למשל פרידות קודמות שכאבתם והתגברתם עליהן. בהצלחה לשניכם, אורנה

ערב טוב, אני מעוניינת לקנות מתנה קטנה וסימלית עבור המטפל שלי. חשבתי לכתוב לו משהו , אבל בוא נגיד שכשרון הכתיבה שלי שואף לאפס... :-) מה יכול להיות נחמד ולא מאיים? משהו שמביע המון תודה אבל לא קרבת יתר. בפגישה הקודמת אמרתי לו דברים לא כ"כ נעימים, שבא לי להכות אותו ולנער אותו ולעורר אותו ואפילו שאני שונאת אותו. כמובן שהבנו מאיפה זה הגיע והוא יודע שאני אוהבת אותו כמטפל. ובכל זאת, אני מרגישה צורך לתת לו מתנה ובאמצעותה להעביר לו את המסר ש" אני מאוד מעריכה אותך גם אם אני קצת אגרסיבית כלפיך לפעמים". תודה...

הנה נסחת את המתנה הכי טובה עבור מטפלים ועבור אחרים. זה נחמד לקבל מתנות, כולנו אוהבים אבל ביננו, המתנה עצמה פחות חשובה אלא עצם הנתינה. לכן, קני כרטיס יפה או שתעשי אחד, ותכתבי עליו את המשפט האחרון מההודעה שלך, וזה יעשה - מצוין - את העבודה. חוץ מזה השאלה הזו נשאלה אלפי פעמים בפורום הזה, תעשי חיפו' תחת "מתנה" גמדון הבית מתחזה לאורנה

הי איילת ובוקר טוב, לדעתי, וכפי שהבנתי ממה שרשמת, בגלל שהרעיון שלך להעניק מתנה נובע מתוך רצון לפצות על התנהגות או תוקפנות שאת קצת מתביישת בה, כדאי ראשית לדבר על זה בדיוק. דיבורים במקרה זה אפקטיביים פי כמה מונים מן המעשה (נתינת המתנה). זה גם הקטע של הטיפול, לדבר את זה... מה שרשמת כאן יפה כל-כך (מזתומרת כישרון כתיבה שואף לאפס? ניסחת יפה מאד!) הם הם הדברים אותם את צריכה להפנות אליו. לדעתי הם יוערכו מאד מאד. מטופלת שמשתתפת בפורום

שלום איילת, מדברייך עולה תחושה שהמתנה שאת רוצה להביא מספרת סיפור שלם על היחסים ביניכם. סיפור שנוגע בקושי לבטא תחושות כמו תוקפנות ושנאה, ולהישאר איתן, ולראות מה קורה לנו כשמישהו מוכן להישאר איתנו ועם השדים הפנימיים שלנו. אני מבינה שכרגע את מביעה את התחושות האלה, ומיד חשה צורך לתקן - לוודא שהוא יודע שאת אוהבת אותו כמטפל, להבטיח שה'רע' עוד לא הספיק לקלקל את כל הטוב שיש ביניכם. אני חושבת שכרגע את עוד לא באמת מאמינה שהתחושות המורכבות האלה יכולות לחיות ביחד בתוכנו ובתוך הקשר - תקווה וזעם, אהבה ושנאה, בנייה והרס... אני רוצה לעודד אותך לבטא את המורכבות הזו במילים, בתוך הטיפול שלך. לדבר על הרצון לתקן משהו, ועל הפחד מפני הקלקול. למעשה, זה לא כל-כך קשור לשאלה אם תבחרי להביא מתנה קונקרטית או לא (ועל כך באמת תוכלי לקרוא עוד בשרשורים קודמים על מתנות). בהצלחה, אורנה

אחד הנושאים המרכזיים בטיפול. תודה!

אני בטיפול כבר כשנה וחצי , אני מחכה ללכת לשם ושמחה לראות אותה , אבל אני מרגישה שהיא בכלל לא מבינה אותי או מכירה אותי , ודווקא הטיפול גורם לי להרגיש כיאלו אני לעולם לא יוכל להשתנות ..מה עושים ?!

עצם ההבנה שלעולם לא תוכלי להשתנות מדגישה אולי את הכרתך בצורך בשינוי זה גם משהו לא?:-)

שלום לך, את מתארת שאת מחכה לפגישות שמחה ללכת, אבל מרגישה שהיא לא מכירה או מבינה אותך, ושהתקווה שלך להשתנות ירדה. לא ברור כל כך אם כן למה בדיוק את מחכה. האם ייתכן שנעים מדי בטיפול, שמשום מה אתן לא נוגעות בחלקים כואבים, שאולי יגרמו לפחות רצון להגיע אבל גם יגרמו לתחושה שהיא מכירה אותך באמת. בכל מקרה זה צריך להיות מדובר ביניכן הפער הזה. דרור

מה זאת אומרת למה היא מחכה? למה המטפלת מחכה למה להפיל את הבעיות על המטופל ואת ההצלחות על המטפל? המטפלתת אמורה גם לגעת במקומות פחות נעימים לעיתים להוביל לעיתים "להתלכלך" בשביל זה אנו שם לא כדי שמישהו לא יפחד לגעת בנו לא?דרור איבדת את המקום של המטופל אתה היום יותר בעד המטפלים......

היכן אוכל להשיג חומר על הנושא? האם אדם נוירוטי יכול בעזרת טיפול לחיות חיים נורמלים? האם הטיפול יכול להיות עצמי או חייב להיות מעורב באדם נוסף?..

שלום רינת, ראשית את יכולה לחפש באינטרנט ודרך ויקיפדיה. באופן מעמיק יותר את יכולה לקרוא את פרויד, שראה בנוירוזה כהפרעה השונה מהדרך בה היא מוגדרת כיום. להשקפה עדכנית יותר קראי את חלוקת מבני האישיות של קרנברג מ1996. לפי קרנברג אדם נוירוטי הוא בעצם האדם הנורמלי. אין זה אומר שהוא לא נזקק לטיפול לעיתים אבל הוא בוודאי יכול לחיות חיים תקינים בסך הכל. לגבי טיפול, ישנו קושי רב לעשות טיפול עצמי, משום שאותה נקודה עיוורת שמובילה לבעיה ולקושי לצאת ממנה לאורך השנים, לא מאפשרת לעשות טיפול ללא עזרה נוספת. דרור

אני מתעניינת בנושא לא מהיום, את פרויד מכירה ואת את ההגדרה המדוייקת היום הייתי מעוניינת למצוא אולי ספרים או מאמרים על דרכי הטיפול והצלחתם אולי. אני יודעת שהינני אדם נוירוטי.. ויודעת בדיוק איפה זה מתבטא אצלי ומנסה לצאת מזה.. יהיה סיכוי בעזרת למידה על הנושא והכוונה עצמית אולי? יהיה לי קשה להכניס גורמים נוספים ואולי יהיה לי יותר קל לנסות להשתנות לבד. אני אכן מסוגלת לחיות עם זה אך מעדיפה שיהיו חיים קלים יותר בכמה נקודות

שיהיה לך בכיף וחג שמח

בילבי שלום, נשמע שהסדרה תופסת מקום משמעותי בחייך כרגע. הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתייחס לדעה שהוצגה בנוגע לפרק הראשון אתמול (שאגב לא ראיתי), ולהזכיר שעם כל הכבוד לכך שזו סדרה עשויה היטב, היא עדיין סידרה ולא מציאות. כך שרצוי לא לקפוץ למסקנות לפיהן מטפלים שוכחים את מטופליהם, או שלא אכפת להם מהם. דרור

רוב המטפלים בטוחים שאכפת להם מהמטופלים שלהם ושהם לא שוכחים אותם, איך לא הרי זה מה שצריך להיות בפועל, אך, אולי תשאלו את המטופלים שלכם איך הם מרגישים האם הם מרגישים שאכפת מהם האם הם מרגישים שלא שוכחים אותם ובכלל מה הם מרגישים תעשו קצת בדיקה עצמית לא מה אתם מרגישים שהם מרגישים אלא מה הם באמת מרגישים אולי תגלו מספר דברים אפילו על עצמכם "נוחות זו האנוכיות הכי גדולה שיש".

אבל למטופלים מותר לשכוח:-) אני מטופלת ודי שכחתי מטפלים. טופלתי לפני הרבה זמן אצל פסיכולוג תקופה לא קצרה. כשניסיתי לברר עם עצמי לאחרונה, לקח לי הרבה זמן להיזכר בכלל איך קראו לו. כמעט איני זוכרת דבר שקשור לפגישות, אפילו לא את התדירות שלהן או כמה זמן נמשך כל הטיפול או התקופה שבה התרחש, אין לי שום זיכרון של המקום, למעט העובדה שהטיפול לא הצליח במיוחד, שלא נבנה קשר טיפולי, והוא ויתר בסוף, ואת מה שקרה בעקבות זה :-(

איני יודעת אם זה 'רק בראש שלי' ,במיוחד שאני כרגע בתקופה של שינויים הורמונליים (במחזור החודשי),אך היום במקום שהיתי בו נראה לי היה שכולם לא הבינו אותי ואולי אף היו נגדי,וזו תחושה נוראית,הרגשתי שעשיתי עליהם רושם שלילי ובגלל זה הם מתייחסים אליי ככה,ושהם אינם באמת מכירים אותי ושכל מילה שאני אומרת יוצאת מהקשרה ואולי הם חושבים שאני סתם 'ילדה טיפשה' שלא מבינה כלום מהחיים שלה. אדם אחר שפגשתי בחוץ כן היה נחמד אליי ונתן יחס נהדר,חם ואוהב,אך שם אני כאילו 'מתוייגת' בצורה שונה ממי שאני באמת. האם זה רק בראשי? הOCD גם גורם לי לפקפק בעצמי,לכן אני חייבת לוודא טוב כל דבר, ולפעמים אולי אחרים חושבים שאני חסרת-ביטחון עקב כך.

משתנה שלום, ייתכן ואת מזהה נכון את הדרך בה ראו אותך היום, אבל השאלה היא מה את עושה אז. האם זה מתלבש על דפוסים מוכרים מהעבר, על הדרך בה את מרגישה מול אנשים בדרך כלל. האם זה מעצים את עצמו ומהסתייגות קלה במציאות, זה מועצם לכדי תחושה של דחייה. במקרים כאלו יש גם נטייה לעשות הכללה. לא הייתי ממהר לשייך את זה ל OCD, אלא דווקא לשאלה של דימוי עצמי. לדרך בה את רואה את עצמך מול אנשים. דרור

יש לי מין מנהג שכזה לגביי "יציאות " שיש לי... אם זה יציאות של שתן,או של צואה,או של זרע... אני מרגיש ממש הקלה אחריי ,וגם מתלהב מעצמי אחריי בילויי בשירותים ואו אחריי אוננות... מה אני יכול לעשות בשביל לשנות את המצב????

שלום לך, התשובה לשאלתך מתחחילה בשאלה האם זה מפריע לך, האם היית רוצה לשנות את זה, או לוותר על העונג שאתה מתאר. אם התשובה היא כן הרי שבעזדרת טיפול, גם אם זה לא יהיה קל, ניתן להבין מה יש שם בדיוק שמרגש אותך, עד כי נשמע שרק זה מרגש אותך. כך ניתן יהיה לאפשר לך למצוא ממה עוד אתה יכול להתרגש ולהינות. אבל אם בתוכך זה חשוב לך מדי, ולא באמת מפריע לך, אז תהיה לך מעט מוטיבציה לשינוי, ואז גם ייתכן ומדובר במצב שלא ניתן לטפל בו. דרור

שחרור הוא בהחלט מיוחל לנעים בכל הרבדים בעיקר הרגשיים שבהם.

למטפל שלי זה מיועד לך פשוט לא יכולה להגיד לך זאת בפגישה היום בעצם לא יכולה להגיד לך כלום כי אתה מפגר אידיוט טיפש עיוור עצלן נכה חסר אחריות אגואיסט פועל כמו רובוט חלאת המין האנושי שונאת אותך שנאת אמת ולא שנאת חינם כי הטיפול הוא בהחלט לא בחינם אתה עם השיקופים הפטתיים שלך בחצי גרוש שכל פסיכולוג מתחיל משתמש בהם עד שהוא מבין איך להיות פסיכולוג אמיתי אתה אדם בודד ועלוב חסר רגישות ואמפטיה גורם למטופלים שלך להרגיש רע יותר ממה שהיה לפני כן מדבר על הכאב שלי כאילו זו שיחת חולין חסר התחשבות שגורם לאנשים לבכות ואז בוהה בהם כאילו הם פסל החירות שונאת אותך שונאת שונאת שונאת שונאת שונא ת אתה אומרת שאני חשובה לך ויקרה לך ושאכפת לך ממני מעניין גם אם לאנשים אחרים בחייך האישיים אתה מתייחסת באותה אדישות וקור רוח כשהם בוכים תחשוב על חבר טוב שלך שכואב לו איך היית עוזר לו אולי זה יעזור לך לצאת מהבועה המפוחדת שלך תעשה קצת טעויות מה יקרה אולי תלמד משהו אולי תרגיש משהו סוף סוף בספר של יאלום הוא אומר שאם מטפלים חושבים שהם יכולים להגיע למפגש אנושי אינטימי חשוף קרוב וכנה בלי להיות כאלה אז שלא יבואו בשנאה ובכנות שלומית

ייופי לך אחותי רק אולי כדאי גם שתתקשרי אליו תקריאי לו את זה ותחפשי לך מישהו מקצועי יותר כזה שיעשה לך טוב.

שלומית שלום, נשמע לי שהתעורר בך כעס רב, שנאה של ממש, כלפי המטפל שלך, לאחר שהוא לא הגיב כפי שהיית רוצה שיגיב. לאחר שהרגשת מולו חשופה וחשת אותו מרוחק. אני חושב, שגם אם זה לא קל, לשניכם, יש טעם בכך שתצליחי לומר לו את זה בתוך החדר, שתצליחו לדבר על זה בתוך החדר. דרור

בשביל להשקיע כל-כך הרבה אנרגיות בשנאה צריך להיות מאוהב... לי זה נראה כמו מכתב אהבה עם המון תסכול על אי היכולת לממש מגע קרוב, עד כדי התמזגות. מכתב מדהים.

אם כן מתי?

שלום לך, כפי שכבר כתבתי בעבר, אני מאמין שאפשר להתייעץ בפורום, אף כי זה אינו טיפול ולקבל מענה מסויים. אם מסיבה כלשהי את מרגישה שזה לא אפשרי עבורך, כתבי לי למייל, ובמידת הצורך נתאם בדרך זו זמן לשיחה בטלפון. דרור

מה גורם לאנשים לרצות להיות מטפלים?

שלום לך, את שואלת שאלה שאין עליה תשובה אחת. אנשים בוחרים להיות מטפלים מסיבות שונות, חלקן אישיות מאוד וחלקן אפילו לא מודעות. לדוגמא סקרנות לגבי מפגש עם אחרים, מפגש עם עצמך, רצון לעזור ועוד. כמובן שיכולות להיות סיבות שונות הפועלות במשולב אצל אותו אדם. דרור

מאחלת לכולנו שלא נהיה מושלמים אלא שלמים. חג של צמיחה התחדשות והרבה אור פנימי לכולנו, שיעטפו אותנו, שלא נרגיש כאב או צער ונהיה כעלים ירוקים השמחים בהיוולדם.

תודה על הברכות, חג שמח גם לך, דרור

נשים ובריאות נפש ההגדרה של בריאות נפש או הפרעות נפשיות, כמו גם בריאות נפשית הינן הגדרות שנויות במחלוקת ומשתנות על פי נורמות וערכים חברתיים – תרבותיים, כמו גם השפעות פוליטיות. לדוגמא: הוצאת ההגדרה של הומוסקסואליות ממילון ה DSM . כמו גם הוצאת מונחים כמו פאראפליק רפיסט ועוד על ידי התנועה הפמיניסטית . ג’ודית הרמן מספרת על מחלוקת שהתעוררה באמצע שנות השמונים בעת הכנת מהדורה מתוקנת של DSM . קבוצה של גברים פסיכואנליטיקאים הציעה את האבחה "הפרעת אישיות מזוכיסטית" שחלה על כל מי שנשאר "ביחסים בהם אחרים משתמשים בו, מתעללים בו, או מנצלים ואתו, למרות הזדמנויות לשנות את המצב". כמה קבוצות של נשים נזעקו, והנשים דרשו לפתוח בפניהן את תהליך כתיבת הרשימה הקנונית האבחונית, שהייתה עד אז נחלתם של קבוצת גברים קטנה, ובפעם הראשונה השתתפו בקריאת שם למציאות פסיכולוגית. לדברי הרמן הטענה כנגד האבחנה הייתה כי חסרה בה הבנה של הפסיכולוגיה של הקורבן, חקר הטראומה הנפשית שהתפתחה משנות ה 70. הפשרה שהושגה הייתה לשנות את המושג להפרעת אישיות מכשילת עצמה, ושינויים שהוכנסו בקריטריונים לאבחון מנעו את החלת התיוג על מי שהיה נתון להתעללות גופנית מינית או נפשית. ההפרעה לא נכללה בגוף המדריך, אלא בנספחים. היא נדחקה מחוץ לקנון. ד"ר פיליס צ’סלר, פסיכולוגית קלינית אמריקאית הייתה הראשונה שניתחה בספרה "נשים ושגעון" שנכתב בשנת 1972 (תורגם לעברית 1994) מנתחת את התופעה של נשים מכל השכבות שמבקשות עזרה נפשית, או מאושפזות במוסדות פסיכיאטריים. הספר עוסק בסיבות הרבות לביקוש העזרה, מה עובר על המתנסות בכך ובשאלה איך עוזרים או לא עוזרים לנשים הללו. ראשית צ’סלר מנתחת כיצד רבים מדרכי התיוג והדיאגנוזות המקובלות בבריאות הנפש הם אמצעי פיקוח ובקרה על התנהגות הנשים בחברה הפטריאכלית. צ’סלר מראה בסקירה היסטורית כיצד נודו ותויגו לאורך ההסטוריה נשים שחרגו מהתפקידים הנשיים המסורתיים: לדוגמא במאה ה 16 נשים נכלאו בבתי משוגעים או בארמונות מלכותיים על ידי בעליהן. במאה ה 17 היו מקומות כליאה מיוחדים לזונות, נשים בהריון, נשים עניות ונערות. נשים הועלו על המוקד כמכשפות. כיום נשים מחפשות עזרה פסיכיאטרית יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה. עליה זו יכולה להיות מובנת בקונטקסט של חיפוש עזרה, תלותיות ופאסיביות, שקשור לתפקיד הנשי. צ’סלר מנתחת את הכמיהה של נשים להזנה, אותה הן לא מקבלות מספיק כילדות. ואת הציפייה מהן להזין אחרים, תוך הכחשה של הצרכים שלהן. נשים לכן, פעמים רבות, צמאות להתיחסות אותה הן מקוות להשיג בהיותן מטופלות פסיכיאטריות. לדוגמא: עפרה, כבת 40, מטופלת אצלי בקליניקה פרטית כשנתיים וחצי. בתחילת הטיפול ספרה על התעללות מינית ונפשית קשה מאוד שעברה בבית. באנליזה שעברה בהיותה כבת 30 נידון נושא האינססט עם האב, כמקובל בגישה הפרוידיאנית, כפנטזיה אדיפלית שלה. במהלך הטיפול מבטאת עפרה את כמיהתה להזנה אימהית שנשללה ממנה: "את יודעת יש לי פנטזיות שיאשפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי. כל החיים שלי אני חולמת על זה. שיטפלו בי, שיכירו באומללות שלי. שאת תבואי לבקר אותי" "אני מדמיינת שאני מתאבדת וממש לפני שאיני מתה אני מבקשת שיזעיקו אותך, את בודאי לא תגני אותי על זה, תביני אותי" בטיפול אנחנו מדברות על הצורך של עפרה בטיפול ובהזנה של דמות אם חזקה שיכולה לתת כוח לילדה, כניגוד לאימה הפאסיבית שהתעלמה ממצוקותיה, תמכה באב האלים ואף שיתפה איתו פעולה בדיכוי הבת. סילביה פלאת המשוררת הינה אחת הדוגמאות שצ’סלר מנתחת שהייתה מאושפזת בבתי חולים לחולי נפש. כמו גם נשים אחרות היו עקשניות, מוכשרות ותקיפות. היא מנעה מעצמה שנים רבות את החובות והזכויות שכרוכות בכשרון. בדומה לנשים רבות היא טיבעה את יעודה בנישואין משופעים ברומנטיקה ראוותנית, באמהות ובהנאות שנחשבו הולמות נשים. אולם מאגרי המרץ שלה השתחררו במהלך השנים ותבעו את מחיר דחיית פירעונן: גילויי חוסר נאמנות לבעל ולילדים, נידוי חברתי, כליאה, שגעון ומוות. סילביה פלאת החלה לכתוב שירים וסיפורים בגיל צעיר מאוד. שיריה וספרה האוטוביוגרפי "פעמון הזכוכית" מתארים את מאבקה כאמן, בתנאים שהתקיימו לגביה עקב היותה אישה. עוד בטרם מלאו לה שלושים ניסתה סיבליה פלאת להתאבד. אושפזה במוסד לחולי נפש, סיימה את לימודיה באוניברסיטה, הוציאה לאור את יצירותיה, נישאה ועברה לגור באנגליה וילדה שני ילדים. חוקר הספרות "באותם ימים נראתה סילביה כאילו נמחקה: המשוררת נדחקה לקרן זווית ומפנה את מקומה לעקרת הבית הצעירה." בשנת 1963, בהיותה כבת 31 התאבדה. צ’סלר טוענת כי פלאת, כמו אומניות אחרות, נאבקה נואשות בתפקיד הנשי, והתקוממה נגדו. היא "השתגעה" בניסיון לברוח מהחיים-למחצה שתחם להן תפקידן הנשי. שם בבית המחסה לחולי נפש, כילדות "חסרות ישע" בעלות נטייה ל "הרס עצמי" היו חופשיות מסממניו החיצוניים של התפקיד הנשי כמפסידניות הן מבחינה חברתית, הן כרעיות והן כאמהות. אולם גם השיגעון וגם האשפוז לא העניקו להן מקלט או חופש. כפי שכתבה פלאת: "בננו השוכנות בבית החולים בלסייז לבין הצעירות המשחקות ברידג’ ומרכלות, אין שום הבדל. הלוא גם הן שוכנות בתוך פעמוני זכוכית משלהן" צ’סלר מנתחת איפה את השגעון בקרב נשים כ acting out של התפקיד הנשי הלא-מוערך. המושגים של בריאות נפשית משתנים על פי הג’נדר. מחקרים מראים כי גברים ונשים חושבים אחרת על הבריאות הנפשית שלהם, התחושות שלהם לגבי ה - well-being , והדרכים בהם הם מחפשים עזרה. נשים, לעיתים קרובות יותר, מגדירות בעיות כמחלה לעומת גברים. ואנשי בריאות הנפש נוטים לעשות מדיקליזציה של בעיות של נשים לעומת בעיות של גברים. כיום יש מגמה של שינוי בכיוון הזה הן עקב כך שנשים פונות לכיווני עזרה אחרים כמו שירותים מיוחדים לטיפול בנשים (שהוקמו על ידי הפמיניזם): שרותי טיפול בנשים מוכות, מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, מרכזי יעוץ לנשים וכדומה. לנשים כיום יש יותר לגיטימציה לזהות את גורמי הלחץ והבעיות כקשורות למצבים של לחץ חברתי וכלכלי, ולא רק בעיות תוך אישיות. התפתחות זו היא תוצאה של שינויים באקלים החברתי ברוב החברות המערביות, שמאפשר לנשים לחשוב בדרכים שונות על הנסיונות שלהם של דיכוי ואביוז, ועל דרכים שונות להתמודד עם מתן עזרה לנשים במצבים של לחץ. יחד עם זאת חשוב לזכור כי שינויים אלה עדיין לא נגישים לכל הנשים ויש עדיין קבוצות של נשים לדוגמא: מיעוטים אתניים, עוני וכו’ ששינויים אלה בכיוונים של חיפוש עזרה לא כוללים אותן.

ל. שלום, תפיסות פוליטיות כחלק מהשקפות תרבותיות וחברתיות משפיעות בוודאי על הדרך בה אנו מתבוננים על דברים, ובריאות הנפש אינה יוצאת דופן במובן זה כפי שהשינויים ב DSM מעידים. שינויים אלו באים לידי ביטוי לא רק בטיפול בנשים. לניתן לומר שנשים פונות יותר לטיפול משום שהן מרגישות מתוסכלות בשל אי הכרה בחשיבות תפקידן. ניתן גם לומר שהן פונות לטיפול משום שהן מאפשרות יותר לעצמן להיעזר מגברים, ושהערוץ המילולי פתוח יותר עבורן. עם זאת בכל הנוגע לטיפול תרופתי, ואשפוזי הרי שאין הבדל משמעותי בין המינים. דרור

אולי זה בגלל ט"ו בשבט חג הצמיחה או בגלל משהו אחר אבל זה לא משנה, הייתה לי פגישה טיפולית טובה היום סוף סוף פעם ראשונה שהמטפל לא פוחד לדבר על הכאב שלי, כל כך הרבה זמן שהוא מחכה שאני אדבר ויספר חשבתי שזה לעולם לא יגיע חודשיים שאני מתבשלת מבפנים ויוצאת כועסת מהטיפול על הטמטום שלו ועל החוסר יכולת לקחת סיכון, היום הוא עשה זאת דיבר ולא ויתר גם כשהיה לי קשה הוא התעקש ודיברתי סוף סוף באמת יצאתי מהפגישה עם פחות אבנים על הכתפיים. תודה לאלוהים על רגעים קטנים של חסד ועוד לא אבדה תקוותנו . מקווה שהוא לא יחזור לייבוש הקודם בבקשה שיעשה טעויות שידבר שישאל שלא ייותר רק שלא ייתן לי להשאר עם הכל לבד. תחזיקו לי אצבעות :-) חג שמח הכי שמח שאפשר

נעמי שלום, אני שמח בשמחתך, ומקווה שאכן יהיה המשך. לדעתי גם לך יש חלק בתשובה האם יהיה לזה המשך, האם תצליחי גם את לא רק לחכות לדבריו אלא גם להרגיש בטוחה שקולך יישמע, ליזום ולדבר. בהצלחה, דרור

"החולה מוטרדת במחשבות כפייתיות כתוצאה מניצול מיני בידי אביה" דיכוי פוליטי של נשים בידי המערכת הפסיכיאטרית הישראלית השימוש לרעה בז'רגון ובטיפול הפסיכיאטרי ושיתוף הפעולה של הפסיכיאטריה עם ניצול ואפליה מינית אירית יער בהתבסס על ניסיוני בעבודתי אעיד שקורבנות ניצול מיני וגילוי עריות אושפזו בכפיה וקיבלו טיפול כחולות פסיכוטיות. בכך שיתפה המערכת הפסיכיאטרית הישראלית פעולה עם מבצעי העבירות להשתקת הקורבן ולהעלמת הראיות, בהגדרתן כלא שפויות ובכך בערעור אמינותן. המערכת לא התייחסה למהות הנושא, כלומר הדיכוי והניצול לרעה של הקורבן בידי מבצע העבירה. לפי החוק והתקנות בישראל החל משנת 1990 בתי חולים מחוייבים לדווח על אלימות בתוך המשפחה. רק בשנת 1999 החלו בתי חולים להיענות לדרישות כלל זה ­ חוץ מבתי חולים פסיכיאטריים. ברצוני להציג קטעים מתיקים רפואיים כדי להדגים את השימוש הרב לרעה בלשון הרפואית, כדרך לטיוח מציאות של התעללות פלילית בקורבנות. הז'רגון הפסיכיאטרי מופעל לטשטוש הפשעים המזוויעים שבוצעו כנגד ה"חולות" ולהתמקדות בתגובת הקורבן לטראומה, ובכך הופכים אותה ל"בעיה". הפסיכיאטרים לא הציגו בפני הקורבן את האפשרות של הגשת תלונה פלילית כנגד מבצע העבירה ונקיטת צעדים מעשיים כדי להגן על עצמה מפני ההתעללות. לעומת זאת, פסיכיאטרים שיתפו פעולה באופן פעיל עם מבצעי העבירה בעידוד הקורבנות להתאים עצמן לפשע על ידי שיגוע עצמי שימנע מהן מודעות למציאות שלהן. (על פי רוב במתן תרופות והטמעת רגשות אשם בקורבנות בשל היותן מוטרדות ע"י הפשע וע"י הקורבניות המתמשכת שלהן ופחדן. פסיכיאטרים יצרו רגשות אשם ע"י הטבעת "שמות" מקצועיים שונים לדאגתן המובנת של הקורבנות לביטחונן האישי ולחוסר הצדק שנעשה להן). דוגמא א: במקרה של א.ב. ­ קורבן לגילוי עריות ממושך שבוצע בשנים 1980/86 בידי אביה החורג, מדען בכיר במתקן הגרעיני בדימונה. לאחר שא.ב. התעמתה עם משפחתה ונתקלה בהכחשות ובהאשמות, היא ניסתה להתאבד ואושפזה בשנת 1997 במוסד הפסיכיאטרי 'טלביה' בירושלים. בסיכום המחלה נכתב כך*: "אושפזה לאחר שאובחנה כלא פסיכוטית או דכאונית, למרות שמוטרדת במחשבות כפיתיות. ההמלצה באשפוז התבססה על הצורך להגן ולשמור עליה. במשך ימים ספורים היתה עסוקה במחשבות אובדניות אך כשהחלה בטיפול בריספרידול 2 מ"ג מצבה השתפר בהתמדה ושוחררה כדי להמשיך בטיפול מרפאתי. אנו רואים צורך להמליץ שהחולה תשמור מרחק באופן גיאוגרפי למשך תקופה מסוימת של זמן ממשפחתה משום שקרבה למשפחה עלולה לגרום להדרדרות במצבה כתוצאה מחיכוכים ביניהן." בשום מקום בדו"ח זה אין אנו מוצאים המלצה הנוגעת למבצע העבירה או למשפחה. זאת אף על פי שעובדת ניצולה המיני מוזכרת בתוספת אישור בהתחלת תאור תולדות מחלתה. "באשר לנעורייה, החולה תיארה מחשבות אובדניות ודיכאון כתוצאה מניצול מיני שהיא עברה." הדו"ח מתאר ביובשנות את העובדה שהחולה אינה משלימה עם העובדה שאימה ממשיכה לחיות עם אביה החורג "שניצל אותה מינית". האשה הצעירה ממשיכה להתמודד עם העובדה שמערכת אכיפת החוק ממשיכה לספק חסינות לאביה החורג**. המערכת הפסיכיאטרית במקרה זה הטביעה סטיגמה בקורבן ("מחשבות כפייתיות") וגם כלאה את הקורבן, הרחיקה את מגוריה ממגורי מבצע העבירהוהשתיקה אותה בעזרת תרופות. למרות המטרה המוצהרת של הגנת ושמירת הקורבן, הרי שמבצע העבירה הוא זה המוגן למעשה. ** המקרה פורסם בהרחבה ב'כל העיר' (מאי 2002) לרבות תיאור הסחבת המשפטית בתיק זה. דוגמא ב: במקרה קודם, של מ.ל. החולה אושפזה לראשונה בשנת 1976, הוחזקה בבתי חולים לתקופות זמן ארוכות מאוד, אובחנה כסובלת מסכיזופרניה, וקיבלה מספר מכות חשמל. דו"ח מאישפוזה הראשון מזכיר בקצרה שהחולה התלוננה שאביה החורג ניצל אותה מינית. למרות זאת, עובדה זו לא זוכה לכל אזכור נוסף או להרחבה או לכל הסבר המקשר פשע זה למצבה הנפשי. אישפוזיה הנוספים מתעלמים לחלוטין מהעובדה שהחולה נאנסה, החל מגיל 6 ועד לאחר שנישאה והיתה לאם, בידי אביה החורג. רק 20 שנה לאחר שהחולה אושפזה לראשונה במחלקה פסיכיאטרית (ומכך שהיתה במשך רוב שנות בגרותה במוסדות פסיכיאטריים וטופלה בכמעט כל תרופה אפשרית) נאסר מבצע העבירה בשל ניצול מיני של שתי בנות חורגות אחרות (קטינות), בנותיה של אשתו השניה שהוא נשא לאחר שנפרד מאמה של מ.ל. במקרה זה נמצא האב החורג חייב בכל האישומים ונידון ל- ­8 שנים בכלא ממ.ל. נמנע מלהשתתף בהליכים על בסיס הטענה של חוק ההתיישנות והעתירה אותה הגישה, כדי לאפשר לה להיות נוכחת בדיון, נדחתה. למרות זאת לאחר המשפט השתפר "מצבה הנפשי" של מ.ל. באופן דרמטי והאיבחון שלה השתנה. בהתייחס לתפקיד המערכת הפסיכיאטרית במקרה זה, אנו רואים בבירור מגמה להפיכת המתלוננת לחולה, ל"אשה משוגעת" ­ במקום לקורבן של פשע ­ "לסבית", "שקרנית" ו"פסיכופטית" ­ אלה מקצת מן המונחים שמופיעים בסיכומי המחלה שלה. דו"ח המחלה מפגין אכזריות וחוסר רגישות מצד הרופאים לתנאי חייה ולמחלת הסכרת החמורה ובהחלט אמיתית שלה. הרופא התעלם לחלוטין מהעובדה שהחולה עדיין חשופה לנסיונות למגע מיני מצד אביה החורג, דבר שיכול להסביר את נסיונותיה הנואשים למצוא מקום מבטחים בבית החולים, אך הרחק מהפסיכיאטרים שהתעללו בה והדביקו לה כינויי גנאי של חולה. עלינו לציין כאן שקרוב לוודאי שהתערבות מוקדמת יותר במשפחה היתה מונעת את הניצול המיני של שתי הבנות האחרות. למרות שקביעה זו יכולה להתאים לכל המקרים של התנהגות חריגה שמקורה בטראומה הרי שחוסר התערבות זה הופך להיות מרושע יותר במקרי ניצול מיני של ילדים. מבצעי פשע ידועים בכך שהם מנצלים לרעה את הכוח שיש להם בנוגע ל"מציאות" של ההתעללות ובהכחשתה המוחלטת של ההתעללות בפני קורבנותיהם. פגיעה מוכרת בילדים שעברו התעללות מינית בילדות היא הניסיון של מבצע העבירה לשכנע את הקורבן שההתעללות מעולם לא התרחשה, ועל ידי כך להפוך את הקורבן ל"לא שפוי". ילדים שנחשפו לסוג משני זה של התעללות מינית סבלו מפגיעה ביכולת לסמוך על חושיהם, ומקורבנות משנית ממושכת לנוכח פגיעה חמורה זו ביכולת להתגונן מהתעללות נוספת. משום כך, המשך ההתעללות בידי המערכת הפסיכיאטרית גורמת נזק נוסף ולעיתים תכופות קטלני יותר לקורבנות. הפסיכיאטריה נוטלת על עצמה תפקיד של מסייע לדבר עבירה, וממשיכה את ההתעללות של מבצע העבירה. בהקשר פוליטי נרחב יותר, הפסיכיאטריה משרתת ככלי דיכוי להשתקת הקורבנות ולטיוח המציאות בדבר שכיחות ניצולן המיני של נשים צעירות בידי זכרים בוגרים יותר במשפחותיהן. העובדה שרוב הפסיכיאטרים הבולטים בישראל הם עדיין זכרים מדגישה את האפליה המינית ואת נושא הכוח. לסיכום: הפסיכיאטריה משמשת כלחץ נוסף בחייהן של נשים שנפלו קורבן לניצול מיני ואלימות במשפחה. הפסיכיאטריה השיגה יעד זה בהפיכת הקורבנות ל"חולות" ובהתעלמות ממציאות חייהן ומתפקיד מבצע העבירה. במסווה של הגנה וריפוי, מענישה השיטה למעשה את הקורבן בהשתמשה באמצעי כפייה כנגדה ובהפיכתה לחסרת תועלת וחלשה ובכך חוסמת כל אמצעי פעולה יעיל כנגד מבצע העבירה. נזקי המערכת הפסיכיאטרית גרועים הרבה יותר מהנזקים הנגרמים כתוצאה מההתעללות המקורית תקיפות מיניות נגד חולות המערכת הפסיכיאטרית נכשלה בהגנת חולות ובחשיפתן לתקיפות מיניות בידי עבריינים. במקרים מסוימים מוקמו מיטות של חולות במחלקות באותו חדר עם עברייני מין מורשעים, דבר שהסתיים באלימות מינית חמורה כנגד הקורבנות. לקוחה שלי ב.כ. נשלחה בידי הצבא בשירותה הסדיר, בזמן מלחמת המפרץ בשנת 1990, לבית חולים 'איתנים' בירושלים להסתכלות (הלקוחה גויסה למרות דו"ח המעיד על בעיותיה הפסיכולוגיות הקודמות כתוצאה מהתנהגותו המתעללת של אביה). לבחורה בת ה­19 ניתנה מיטה בבית החולים בחדר סמוך לעבריין מין מורשע והיא נאנסה בלילה הראשון לאשפוזה. 10 שנים לאחר אירוע זה, ההליכים נגד בית החולים עדיין לא הסתיימו. בית החולים מסרב להודות באחריותו ומתקשה לשתף פעולה עם המשטרה בחקירה. דבר שגרם למשטרה ולבית המשפט להוציא נגדו צווי אזהרה. במטרה להתחמק מאחריות טוען בית החולים שהחולה "הוזה" או שאולי היא "פיתתה" את האנס. אשפוז ומניעת זכויות הורים במהלך דיוני החזקת ילדים וגירושין המערכת הפסיכיאטרית בישראל משתפת פעולה עם בעלים המבקשים לזכות בחזקה על ילדיהם ע"י הפיכת נשותיהן ל"חולות נפש". במקרים רבים נמנעו מאמהות זכויות הורה רק על בסיס העובדה שהן ביקשו טיפול פסיכיאטרי (בכמה מקרים, כתוצאה מתלונות­פניות הבעלים למערכת הפסיכיאטרית). פקידות הסעד ובית המשפט מכריזים על אמהות כבלתי כשירות לטפל בילדיהן רק על בסיס ה"הפרעה הפסיכיאטרית" מבלי לערוך בדיקה עצמאית של מסוגלות הורית, ומבלי לבדוק את מקורה של "מחלת הנפש", אשר במקרים רבים היא תגובה לטראומה. ייצגתי 5 מקרים כאלו, ב-­2 מהם הצלחתי להפוך את הקערה על פיה לטובת האשה לאחר עריכת בדיקה פסיכיאטרית עצמאית שלה. עיוות דין כתוצאה מהטיה על יסוד מגדר בדיונים פליליים בעבירות מין ואלימות במשפחה המערכת הפסיכיאטרית בישראל משתפת פעולה עם זכרים אלימים שהואשמו בעבירות פליליות. במקרים רבים המערכת הפסיכיאטרית מעניקה חסינות מהליכים משפטיים לגברים שביצעו עבירות מין אלימות. במקרים רבים העבירות מבוצעות שוב עם תוצאות טרגיות לנשים שנפלו קורבן. העבריינים הוכרזו בינתיים מניה ובי כ"בלתי כשירים לעמוד לדין" וזמן קצר לאחר מכן שוחררו מטיפול פסיכיאטרי, רק כדי לשוב ולתקוף את הנשים. לאחרונה, ובעקבות מחאה ציבורית, פנה בית המשפט למשרד המשפטים, בפרשת גד כרמי, בתביעה לשנות את החוק בנידון. דוגמא מצוינת היא המקרה של מ.ל. שעניינה צוטט בפסקה הראשונה. כפי שצוין קודם אביה החורג נתפס לבסוף כשהוא מנצל מינית את בנותיו­הוא והועמד לדין. הבה נבחן בזהירות את חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו בתיק הפלילי כפי שהוצגה לפני בית המשפט. חוות דעת רפואית בנוגע לד.כ. נשוי, מנהל מחלקת תחזוקה המנהל העירייה. אב ל-­6 בנות. בעברו: לנבדק ילדות קשה וטראומטית. במטרה לא להיות לבד התחתן ב­1950 עם אלמנה אם ל-­2. בשנים הראשונות הוא לא עבד וקיבל קצבת סעד. רק ב­1953 שוכנע לעבור תכנית גמילה מסמים ואושפז. הצליח להיגמל ומעולם לא שב לסמים. החל לעבוד. קודם ונעשה ראש האגוד ופעיל בועדות ציבוריות רבות. כלפי חוץ מאורגן, שקט, ומנומס. בבית נעשה תוקפני, תובעני וחסר סבלנות, למרות שתמיד פרנס את משפחתו. נפגע מכך שנולדו לו רק בנות. היה תמיד חרוץ. היחסים עם בת זוגו היו תמיד מתוחים ורעים. לפני 19 שנים פגש אשה, עולה חדשה, אמא ל-­2 שעברה לגור איתו. נולדו להם 2 ילדות. גם במשפחתו החדשה היה לעיתים תוקפני, דרש סיפוק מיידי של צרכים, אך גם העניק חום, דאג לחינוך בנותיו, לקח אותן לטיולים. הנבדק אומר שלמשך 7­6 שנים היה חסר כוח גברא ביחס לבת זוגו. גם לפני כן, בשל הפרעות בשינה ובעיית השיהוק שלה, עבר לישון בחדר אחר ולבסוף ישן במיטה הזוגית עם בתו החורגת, כעת בת 14, והאם נשארה עם הבנות. אומר שבהדרגה פיתח "קרבה" עם הבת. אומר שאולי הוא חולה וזקוק לטיפול רפואי. אומר שלאחרונה נטה לשכוח הרבה דברים וסובל מכאבי ראש. בסיכום, יש לנו כאן אישיות לא מפותחת, דיסהרמונית עם הפרעות רגשיות, בעיות שליטה, ארגון לא בשל של דחפים, אימפולסיבי, זהות מינית מופרעת, חסך רגשי עמוק וצרכים לחום ותשומת לב ­ שגרמו לו לקשיים בהסתגלות רגשית, ולאגוצנטריות בשיפוט ובקביעת גבולות. אגוצנטריות זו גרמה לטשטוש בקבלת נורמות חברתיות ומוסריות. ללא ספק תנאי בית סוהר ירעו לאישיות חלשה ולא בשלה זו ועלולים לגרום לו להתמוטטות כללית. למרות זאת, הוא מוכן לקבל תרופות ופסיכוטרפיה בקהילה, וטיפול להשגת שליטה בדחפים מיניים. השוואת התעודות של הקורבן ומבצע העבירה מדגימה הטיה ברורה לטובת מבצע העבירה הזכר שהרס את חייהן של לפחות 3 מבנותיו ושתי בנות זוג. סיכום מקרים אלו ורבים אחרים כמותם, מדגים שהמערכת הפסיכיאטרית בישראל פועלת להנצחת אפליה קיימת נגד נשים. יותר מכך, המערכת הפסיכיאטרית משרתת כסוכן­ מבצע מדכא כנגד זכויותיהן הפוליטיות והאישיות וכבודן של הנשים. המערכת הפסיכיאטרית אינה מציעה טיפול מרפא או רפואי אלא מתפקדת כזרוע מענישה לקיום הסדר החברתי והיררכיות הכוח הקיימות. מערכת זו מנוצלת כאמצעי עונשין פוליטי לדיכוי נשים והשתקת מחאתן כנגד אלימות, התעללות מינית וניצול. ראוי לציון שאמצעי הענישה המיושמים בידי פסיכיאטרים חמורים הרבה יותר מאלו של מערכת המשפט. כליאה פסיכיאטרית אינה מוגבלת בזמן ואינה תחת פיקוח. לכלואה אין כל כלי הגנה חוקתיים ותנאי הכליאה קשים יותר מאשר בבתיהכלא הרגילים. המערכת הפסיכיאטרית משתמשת בסימום ובטיפול כפוי החודר לגופו ולנפשו של הכלוא ושולל את כבוד האדם שלו. במקרים של נשים, שהבסיס היחיד למחלתן נובע מהעובדה שהיו קורבנות של אלימות זכרית, הרי שהמערכת הפסיכיאטרית גורמת להן לטראומות בהנציחה את הפשע (­חדירה גופנית לשלמות הגוף) והכחשה חברתית (­בתמיכה בהכחשות ובהשלכות שנוצרו בידי מבצע הפשע במהלך העבירה). בשום קנה מידה סביר לא ניתן לכנות התנהגות זו כ"רפואית" או "מרפאה". פסיכיאטרים נותרים חסרי ישע ופייסנים כלפי התוקפים, ותוקפים את הקורבן שוב ושוב בייחוס כל ההיבטים הממאירים של פושע לקורבן, סימומה עד לשגעון מוחלט וכליאתה, במקום את התוקף, במסווה של שיקולים רפואיים. הערה לסיום: אבחון מוטעה של אלו המפגינים התנהגות חריגה בשל הטראומה שחוו ושיתוף הפעולה של פסיכיאטרים עם ההכחשה החברתית קיימת לגבי קורבנותגברים כפי שהיא קיימת לגבי קורבנות נשים. למרות זאת ראוי לציין את האפיון המיוחד של קורבנות נשים, לאור המודעות הגוברת לדפוסי דיכוי מיני דרך אלימות ועבירות מין. אירית יער, LLM במשפט בינלאומי, ניהלה פרוייקט לסיוע משפטי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העבריתי? 1995/99 . סקירת הפרוייקט נמצאת ב"שיחות" 1998, כולל סטטיסטיקה ותיאור תיקים. הפרוייקט העניק סיוע בהגנה על זכויות אדם במערכת הפסיכיאטרית, ונסגר בשנת 1998, עקב הפסקת המימון על ידי ועדת העזבונות, בראשות השופט טל. ייחודו של פרוייקט זה בשיתוף הלקוחות בתהליך קבלת ההחלטות ובניהול ההליכים המשפטיים.

שלום לך, קראתי בעיון רב את הכתבה, היא מציגה מספר מקרים, בחלקם ישנם מקרים שאם קרו יש לתת עליהם את הדעת ואף את הדין. עם זאת צר לי על ההטיה, ויותר מכך על ההכללה לפיה מטרתה הבלעדית של המערכת הפסיכיאטרית היא לפגוע בנשים שעברו תקיפה מינית. בכך מתעלמים מהטיפול באותם מטופלים שלא עברו תקיפה מינית. מעבר לכך, אין התייחסות הולמת לכך שתפקיד המערכת היא לטפל באנשים שסובלים ולא לקבוע האם הם סובלים בצדק או מהי הסיבה לסבלם. לבסוף, כמו בלא מעט כתבות שהועלו כאן בעבר, לא הצלחתי להבין מה המניע של המערכת הפסיכיאטרית לפגוע בקורבנות ולהגן על התוקפים. דרור

האם לכל פסיכולוג קליני יש תחום התמחות מסויים שבו הוא מומחה? לדוגמא לפסיכולוג מסויים יש אתר באינטרנט שבו רשום שהוא מטפל בדימוי עצמי,מצבי חרדה ודיכאון,קשיים ביחסים בינאישיים ועוד, אבל לא רשום עוד דברים שאני חושב שאני סובל מהם, האם זה אומר שהוא לא יוכל לעזור ובמה זה מתבטא כשאומרים שפסיכולוג מומחה בתחום מסויים האם הוא רכש את הידע הנוסף בתחום בלימודים עצמם או במהלך הכשרתו?

שלום לך, ראשית במקרה הספציפי שלך, אתה יכול להפנות את כל השאלות הללו לאותו פסיכולוג ואני בטוח שהוא ישמח לענות לך. ככלל, פסיכולוגים קליניים עוברים הכשרה ממושכת. במהלך ההכשרה פסיכולוג יכול להיחשף לשיטות טיפול שונות. חלק מהפסיכולוגים בוחרים לעבור הכשרות בשיטות מסויימות. לא תמיד מדובר בתוכנית מסודרת, לעיתים מדובר בלמידה מתוך הדרכה וניסיון, ולעיתים ישנן תוכניות מסודרות עליהן יש גם תעודות. בכל מקרה פסיכולוג המצהיר על עצמו שהוא מטפל בתחומים מסויימים עומד בדרך כלל מאחורי אמירות אלו וניתן לסמוך עליו. וכאמור ניתן לשאול ולברר עוד. דרור

שלום אני רוצה לשתף בחלום מוזר שהיה לי לפני יומיים אני נמצאת באיזה מקום לא ידוע לי, ושם משהו יורה והכדור לכיווני, זזתי ולכן הכדור שיפשף לי את הבטן באיזור הטבור לכל הרוחב. הרגשתי את הבטן שורפת והתחלתי לקרוא לאמא שלי אמא אמא אמא אמא ובקול רם מתוך שינה אמא אמא וכשפתחתי עיניים קראתי אמא אמא. היא לא הגיעה. למרות שכבר קמתי ושמתי לב שזה היה רק חלום כעסתי למה היא לא הגיעה?רצתי שהיא תבוא. מה יכול להגיד לי החלום? תודה מראש

שלום לך, נשמע מדברייך שאת משתוקקת, כמהה לנוכחות של אמא לידך כאשר את צריכה אותה. שהיא היחידה שיכולה להיות שם כאשר קשה לך, ויש לך תחושה שהיא לא תגיע כשתצטרכי אותה. בניתוח חלום לעומק יש צורך בהעלאת אסוציאציות אישיות, לראות לאן החלום לוקח אותך באופן אישי. לא ניתן לנתח חלום לעומק באופן גלובלי, עבור כולם. לכן אני לרוב מציע להביא חלומות לתוך טיפול, בהקשר של טיפול. אם לא נמצאים בטיפול לא תמיד ניתן לרדת לעומקו של החלום. דרור

לדרור, אני מיואשת,עצבנית רוב הזמן על הסביבה,כל דבר גם ההכי קטן וחסר חשיבות יכול לגרור אותי להתפרצות כעס לריבים עם הסביבה... בשבוע שעבר המטפלת החליטה שנחזור ליום ושעה קבועים פעם-פעמיים(התעקשה שרצוי פעמיים במצב שלי)בשבוע,( עד עכשיו הייתי קובעת איתה בטלפון כל חמישי את הפגישה של השבוע הבא) והיא חשבה שזה לא נכון כי צריכה להיות איזה שהיא מסגרת בטיפול,וכעסתי עליה אני לא יודעת למה אבל התעצבנתי נורא,ואחרי הפגישה התקשרתי..התנצלתי.. אני חוששת שהיא כועסת עליי.. הבעיה שלאחרונה אני כעוסה על הסביבה ,הזוגיות כבר לא זוגיות נורמלית ורוב הזמן אני רבה איתו והוא מבליג(כי הוא יודע שרע לי) עד שגם לו יימאס ,והבית לא בית מתפקד (הכל נופל עליי ואני לא מתפקדת ..) ובעבודה אני עצבנית כל הזמן, חלמתי אתמול שאני לוקחת כדורים ומישהו מציל אותי(אדם שאני לא מכירה) והתעוררתי פתאום בבית החולים ... אני פשוט מיואשת כבר..המצב בבית לא קל לי..ובמיוחד המצב של אמא ..מאז שמצבה הורע גם מצבי כך... נמאס לי מהחיים...סליחה שאני מתבכיינת.. חן

חן שלום, אני מבין עד כמה קשה לך, כשאת מרגישה שאת צריכה לשאת בנטל כבד נוסף על שלך. את מסתכלת סביב ומתקשה למצוא נקודות אור, גם אם הן קיימות. אני שומע את הקריאה שלך לעזרה אפילו דרך החלום, את חולמת שאת בוחרת למות אבל גם בחלום את דואגת שיהיה מי שיציל אותך. אבל אולי זו לא הדרך היחידה. במציאות יש מי שמציעה את עצמה לעזור לך, היא מציעה לעשות זאת בדרך שנראית לה נכונה, ואני חייב לומר כאן שאני מסכים איתה בנוגע למסגרת קבועה. אז נסו ביחד למצוא את הדרך לעזור לך. דרור

היא היתה חזקה מהחורף היא היתה חזקה מסופה לצמוח מכלום שהיה לה זה סוד הכח שלה את ליבה היא שמרה בכספת את גופה היא שמרה לעצמה היא רואה או אולי מתעלמת ממה שקורה בגללה מתוך עולמות שבורים היא צומחת לילות שלמים היא רוקמת כל מה שיקרה לה

שלום לכם אני עובדת במקום מאוד נחמד כ8 שנים מתקרבת בעוד מס' שנים לגיל 60,אני יכולה לומר על עצמי שאני עובדת מאוד יעילה,עובדת הכי טוב שאפשר,לא מחסירה ימים תמיד מוכנה ומזומנה לעבודה שאני מאוד נהנית ממנה,אני בדרך כלל לא מחמיאה על עצמי אבל בגלל שאני בפרשת דרכים רצינית ,אני צריכה להביע את עצמי ולספר את האמת ,אני יכולה לומר בפה מלא שכולם מחמיאים על עבודתי הדייקנית המסודרת והלבבית יש לומר,הבעיה שאני נימצאת בה שיש קיצוצים במחלקה שלנוכולם ניבהלו וקיבלנו מצב רוח רע,המנהלת שלנו לדבריה עושה מאמצים כדי לפסוח על המחלקה שלנו,והיא אומנם הצליחה במובן מסוים,היא הורידה את מס' המשרות להרבה פחות,אבל מסתבר שהיא לא פסחה עלי,היא טוענת שאני עובדת מצויין ,אבל כן האבל פה מאוד מכעיסאותי,אבל אין לך תעודה ולכן אקצץ לך בחמישים אחוז מהמשרה,היא טוענת שקיצצה לאחרים שהם בלי תעודה כמוני ,אבל מסתבר שהיא הורידה להם עשרים אחוז ולי חצי,נכון אני לא אקדמאית אני מקבלת משכורת מינימום אבל אני מאוד נהנית מהעבודה אני עושה עבודה לא פחות מאלה שיש להם תעודות עם כל הכבוד לאלה שיש להם אבל זה לא אומר שהם עובדים יותר טוב ממני,אני לא מעוניינת ללמוד לתואר טוה לי איך שאני מה דעתך ,בכל זאת ניפגעתי מאוד מפני שהרגשתי שהיא מפלה אותי מאחרים מה דעתך ואם אפשר לקבל עידוד בקשר לנושא ,אני מודה לך מאוד להתראות

אסתר שלום, הדברים שלך מעוררים עצב רב, אך גם כעס. אמנם ידוע שתעודות אקדמיות מוסיפות לשכר ואפשר להתווכח על כך. אבל לרוב ההבדל בשכר נקבע עם הקבלה לעבודה. כאן את מתארת שמסיבה כלשהי מקצצים יותר לחסרי תעודה אקדמית, למרות שממשיכים להעסיק אותם, ומשום מה לך מקצצים באופן מיוחד יותר. אני לא יכול לומר מה, אבל משהו כאן גם נשמע לא חוקי, ואולי כדאי לפנות עם זה לפורום המתמחה בתחום. בכל מקרה אני מבין את הכעס שלך ואת הפגיעה שלך. אני יכול רק לומר שצר לי באופן אישי שדברים כאלו קורים. דרור

שלום בזמן האחרון יש לי נטייה לפחד מהמוות,ז"א אני מהרהרת המון בנושא הזה של מוות ומה קורה לבנאדם אחרי שהוא מת, כאילו זה נראה לי איום שבנאדם רגע אחד חי ובשניה מת וזהו אין את אותו בנאדם יותר..ברור שאני מבינה שזה טבע העולם וכאלה...אבל.. אני חושבת אם קרובים לי ימותו וכאלה דברים, כאילו זה נראה לי מפחיד אותי יותר מאנשים אחרים כי אני חושבת שאני לא אדע להתמודד עם מוות של מישהו קרוב, זה נראה לי כזה דבר לא אפשרי , האובדן הזה , אני בוכה הרבה שאני חושבת על זה אני משתדלת לא להראות את זה לסביבה אבל אני פוחדת עד מוות מזה(תרתי משמע).לאו דווקא על עצמי.. נראה לך שזה בעיה נפשית ? אני זוכרת גם לא יודעת אם זה קשור שהיתי קטנה היתי מסתכלת בחלון מחכה שההורים שלי יבואו וכל הזמן רצות לי בראש תמונות וסרטים של דברים שיכולים לקרות, מין פחדים לא מוסברים כאלה, אפשר לקרוא לזה חרדות או מחשבות על הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות..לי זה נראה קצת לא נורמלי.. תודה.

שלום לך, הפחד מהוות שלנו ושל הקרובים לנו הוא פחד טבעי למדי. זה נכון שכילדים, בגיל בו מגלים על המוות ומהותו ישנן מחשבות וחרדות רבות על כך שההורים ימותו - ינטשו והילד יישאר לבדו. משהו מהחרדה הזו נשאר גם בהמשך. אבל כמו בכל דבר גם כאן המידה היא הדבר הקובע. במקרה שלך נשמע שזה פוגע משמעותית באיכות החיים שלך, ואולי אפילו בתפקוד שלך - את סובלת מהחרדות הללו. עצתי היא שתפני לטיפול, על מנת לקבל הבנה טובה יותר מדוע את לא מניחה למחשבות אלו להתעורר רק לעיתים אלא חווה אותן ללא הפסק. דרור

שלום לכולם, היום מתחילה עונה שניה של "בטיפול". התוכנית הכי טובה שראיתי, אתם זוכרים איך ראובן הפסיכולוג התאהב בנעמה המטופלת שלו ובמהלך הטיפול הוא הסביר לה שזה העברה ועוד כל מיני הסברים, אך כשהלך למדריכה שלו אמר " אני מאוהב בה, פשוט מאוהב בה, חושב עליה, דואג לה, מחכה לפגישה איתה, רוצה להיות איתה, אני מקנא לה, חולם עליה היא מעוררת בי את התשוקה להרבה דברים, היא כל כך שונה כל כך לא דומה לאף אחת שהכרתי" בקיצור היום זה ממשיך רק שנעמה בעונה שעברה עזבה לצערנו את הטיפול. לא להחמיץ הולך להיות מאלף (10 בלילה).

אוי............. נכון איזו אהבה אסורה קשה זו הייתה ואיך הוא בסוף אמר לה שהוא מסיים איתה את הטיפול והיא אמרה לו " מה אני המטופלת הראשונה שמאוהבת בך? תתמודד. בטח כל המטופלות מתאהבות במטפל שלהן, איך אתה זורק אותי? מה הקטע שלך?" ואיך הוא היה הרוס מזה זוכרת? הוא לא רצה שהיא תלך אך לא יכל לחיות עם השקר הזה..... תודה שעדכנת

שלום לכן, אכן "בטיפול" היא סדרה טובה וחשובה למדי, שכן היא מאפשרת באופן עשוי היטב הצצה אל תוך חדר הטיפולים. מאפשר חשיפה למהו טיפול גם עבור אלו שלא התנסו בטיפול עדיין, ומעורר תחושות מוכרות עבור אלו שהתנסו ומתנסים בטיפול על כל המורכבות והייחודיות שהתנסות זו מערבת בתוכה. דרור.